התארח אפנדי בשבט, מידידי השייך. מצא חן בעיניו פרחן, אחד מבחורי השייך ומשרתיו הזרזים, ובשובו לקחו איתו העירה לטפל בסוסו העומד להתחרות, ובכלל – לשמש סייס באורוותו.
בעיר הלבישהו תלבושת עירונית ומלבד אוכל ולינה נתן לו גם כסף להוצאות קטנות.
פרחן בהשפעת יתר משרתי האפנדי, התחיל לבקר בראינוע ובתיאטראות, בבתי-קפה ובקירקָסים, בילה את לילותיו אצל זונות זולות; בקיצור: ראה חיים…
חשקה נפשו להראות עצמו בשבט. לבש בגדיו הנאים, ביקש מאדוניו ימים אחדים של חופש; ובאחד הימים הופיע בשבט מצוחצח ומגוהץ, לבוש פרנג’ית, רק העאקל והכפיה על ראשו.
רושם חזק עשה בשבט, בייחוד בסיפוריו הרבים לצעירים על חיי העיר עצמה, על חייו הוא, על מה שראו עיניו ושמעו אזניו. כל פלאי הטכניקה, לא יאמן כי יסופר, נעלמות ממש. לא שבעו השומעים לשמוע ולהקשיב לכל הגה היוצא מפיו. הכל חדש, נוצץ, מגרה. חיי העיר…
קינאו בו כולם. נדברו אחדים מחבריו והחליטו לנסוע יחד איתו, וכי מי מהבדואים אינו יכול לטפל בסוסים? הרי כולם חונכו על יד סוסים וכולם רוכבים טובים. בוודאי תמצא להם עבודה כזאת. ולמה זה לא יתענגו גם הם וייהנו מהחיים הטובים והנעימים בעיר?…
שלושה נסעו איתו. האחד משרת אצל השייך; השני, מי שהיה רועה והפסיק לפני כמה חודשים את עבודתו אצל בעל-הצאן, כי החליט בנפשו להתחתן ועוד טרם אינה לו הגורל נערה כאוות נפשו; והשלישי – הולך-בטל סתם.
ועוד שניים נסעו, שני נערים צעירים, בלי להודיע על כך לאיש, כי גם נפשם יצאה לחיי עיר ודעתם נתבלבלה עליהם בשמעם את הסיפורים הנפלאים.
כל אחד לקח לירה-שתים בכיסו. הרועה מכר כבשה אחת; המשרת מכר מידות תבואה אחדות ממשכורתו אשר קיבל מידי השייך; השלישי ושני הנערים “הסתדרו” בדרך כלשהי – ונסעו.
לא עברו שבועיים מיום נסעם וכולם שבו בבושת-פנים לשבט. רק נער אחד בלבד, יסין, הסתדר ונשאר בעיר.
המשרת – זקן יפה עיטר את פניו לפני צאתו. רק יצא מהשבט והוא גילח את זקנו. חשב: ישאר בעיר, ולמה לו להראות לכולם את “מוצאו”? מוטב שיחשבו כי עירוני הוא ככל העירונים…
אבל המשחק לא שיחק להם. אמנם הם מאשרים את כל הנפלאות אשר סיפר פרחן, וטוב לו במשרתו אצל האפנדי; אבל עבודה בכל העיר בשביל “אנשים-בדואים” כמוהם – אין. הם עברו את כל בתי הכרך ובכל מקום ישנם משרתים ואין צורך בחדשים. כל הזמן ישבו אצל פרחן באורוותו; אבל משנודע הדבר לאפנדי הביע בגלוי את אי-רצונו ומוכרחים היו להתגולל בחוצות; הכסף אזל ואיננו. פעם השיגו יום עבודה על יד הנמל, אבל עזבו את העבודה לפני שקיעת-השמש, כי לא יכלו לעבוד בעבודה מפרכת כמו הסבלות. בדואים אינם רגילים לעבודה קשה…
כולם לעגו להם, בייחוד למשרת שגילח את זקנו ונעשה ל“פרנג’י”. התגרו בו ועקצו אותו בבדיחות ובדיבורים.
– ולמה הסתדר יסין הנער? – שאלו אותם.
– הוא נער יפה וצעיר… ראה אותו אפנדי אחד ולקחו לעבודה.
– מה היא עבודתו?
– מה היא עבודתו, אתה שואל? כל הנערים היפים, יא חביבי, יכולים להסתדר בבירות. מחפשים כאלה. האפנדים אוהבים אותם. כאלה יכולים להרוויח המון כסף בנקל.
ישב אברך צעיר ולא ידע למה דבריהם מכוונים, ושאל שנית:
– טוב, אבל מה היא עבודתם של הנערים היפים?
– יא-חְמַר (חמור)! מה אינך מבין? – והמדבר ממצמץ בעיניו – זונים איתם האפנדים, יחרב-ביתהום.
– אללה יקללם. טפו! טפו! – ירקו וקיללו כל השומעים.
וכעבור ימים אחדים נעלמו נערים יפים אחרים מהשבט ופניהם לבירות, לחיי העיר הנוצצים והמזהירים.
– לצבור כסף בנקל.
