כפר פלחים בחורן. בתי החומר כעין הקרחת בשדות הקמה הישרים היפים – ללא צל עץ וללא גינה. ריח הזבל הבוער עולה באף ב“מודָפָה” (חדר האורחים) של השייך יושבים מנכבדי הכפר ואורחים אחדים. מעשנים סיגריות, שותים קהווה מר ומספרים בשבחה של אדמת חורן. עץ כי ישתל בה – יעלה בלי מים, קוץ ודרדר לא תצמיח, והאוויר – בריא ומבריא, אין חולה וחלש בחורן, ברכת אללה!
הזקנים אשר ידעו את הגליל ועמק הירדן – עוד טרם היו ישובים עבריים בארץ והשדות אז שדות בּוּר ושממה, הם מספרים בשבחם של הפרדסים, הכרמים, חורשות העצים, הבניינים היפים והמכונות הנראים שם כעת, ומוסיפים:
– "לו היתה אדמה זו, אדמת החורן הברוכה, בידי היהודים, לא היו מכירים אותה כעבור מספר שנים. היו נוטעים כרמים ופרדסים והיו מביאים בקר “ג’ינסיה” (גזעי). – אין בעולם “שאטרין” כיהודים…
היה בחורן ישוב יהודי קטן, אבל לפני המלחמה העולמית. אלה לא היו “רג’אל” (גברים אמיצים).
– ה“מוסקוביים” – “ארג’ל” גבריים יותר, אמיצים יותר מכולם, הם כבדואים לאומץ-לבם, ועוד יותר מהם… “שאטרין” ה“מוסקובים”…
– ואתם? אתם למה לא תהיו כ“שאטרין” הללו?
– אנו? כפי שהעיניים רואות, אוהבים לשבת על הקהווה כל הימים. אנו עצלים, אין יותר עצל מאיתנו – בחיאת אללה ונביאו – בעולם כולו…
– ה“חרת” העני הוא העובד כל השנה. הוא לוקח את רבעו מהיבול, אשר תכניס האדמה לבעליה, אם מעט או הרבה. מספיק לו למחיה בבטלנותו. לו היו יהודים באים להתיישב במקום הזה – וטוב היה לנו בגללם. "חֵיר אללה ואַגֶ’ת (טוב אללה מספיק די והותר לכולם) – – –
אך עירוני היודע בהוויות העולם אשר קרא ושמע, מעיר בקריצת-עיין:
– די להם בפלסטין, ישבו להם שם.
– מה כי נפחדת, העירוני? ומה כי יבואו יהודים ויוציאו מהאדמה פי כמה מאשר הפלחים מוציאים, יהפכו לגן-פורח את האדמה הברוכה הזאת?
הן כי ישָאלו הפלחים:
– מדוע אינכם מסקלים אדמה זו מאבניה המעטות? יום-יומיים תעבדו – ואדמתכם תהיה נקייה!
וענו ואמרו:
– אנו נוהגים כמו אבותינו וזקנינו.
– זקניכם לא היו לובשים מכנסיים – ואתם למה?…
– ולו זקֵנו של מישהו היה חמור – הגם בנו ובן-בנו צריך להיות כמוהו?
צוחקים המסובים.
– בנינו וילדינו ילמדו אולי לעבוד כיהודים…
– יהודים אלה, ה“מוסקוב” – לבם לב ברזל, אינם יראים דבר ושונאים בטלה, ב“קומבניאת” (בקבוצות) שלהם כולם עובדים, גדול וקטן – “רג’אל”!
– “רג’אל”, גברים, אמיצי-לב – מסכימים כולם פה אחד.