הרבה רעש נוצר לרוב סביב רומן־מפתח. הקורא מתחבט שעות מה נכון, מה לא נכון. שואל את עצמו האם ישנה כאן איזו סגירת חשבונות לתפארת מדורי הרכילות. ומה מהמתואר קשור למציאות, ומה המצאה? ואם הסופר אף מגדיל לעשות ומתעלס ספרותית עם השדיים והכוס והרחם של אחותו, או־לה־לה, איזה מעדן מלכים יש לנו כאן! בקיצור, הרבה דרמה והרבה כאב ראש לכל הצדדים המדוברים – הכותב והמכותבים, ובדרך כלל שירות־דוב לרומן עצמו.

והנה בא יוסי וקסמן ומשתית כמעט הצהרתית רומן שלם על יחסיו עם אחותו השחקנית, ענת וקסמן. אין כאן אפילו משחקי מחבואים עם הקורא, אלא הטחה עובדתית של פרטים: אח ואחות ילידי יפו, עוסקים בדיוק באותם המקצועות של האח והאחות “האמיתיים”, אותו מילייה, כמעט אותם קורות חיים – הוא הומו מוצהר העוסק בעיצוב, היא אם ואישה ושחקנית־השנה. ובלי לפחד מן הצעד הכה מכריע שעלול לעלות לו ביוקר (לא אוהבים אצלנו בארץ הקטנה רומני־מפתח, זה בדוק), הוא מתפרץ אל הטקסט בדהרת־סוסים שוצפת קוצפת, ובדרך כותש כמה פרות קדושות, כולל, איך לא, את הז’אנר הזה שנקרא “רומן מפתח”.

האם “השחקנית” הוא רומן־מפתח, או שמא יש כאן משחק מחבואים מחוכם? אני נוטה לכיוון משחק המחבואים הממזרי של הסופר עם הקורא שלו, זה שפוזל כל הזמן מעבר לדפי הרומן העסיסי ומנסה לקלוע ל“אמת” של מדורי הרכילות, על אף שספק אם קיימת ברומן אמת כזו, למרות כל “הפרטים המציאותיים”.

כי בעצם, לפנינו תיאטרון־מוח של אדם אחד. מונולוג מטורף שאינו אלא דיבור צפוף ומהיר, מטורף ומקסים, שבו כל הגיבורים הם בעצם הגיבור עצמו: אם נרקיסיסטית, היסטרית ומזוכיסטית, בת שנעשית העתק מדויק של האם ומגשימה את חלומותיה להפוך לדיווה, ובין שתי הנשים המסרסות האלה בן ביישן, בעל נטיות נשיות, שמטפח יחסי אהבה־שנאה לכוס הנשי הבולעני האוניברסלי, שמייצגות בתוכו אימו ואחותו. ועוד דמות בדיונית יש שם, השתקפות פאטית של האם הגדולה והאחות הענקית: קוקסינל, חבר ילדות של האח והאחות מהשכונה הבולגרית ביפו, שהפך לזונה בתל ברוך.

בתוך “תיאטרון המוח” הזה שולט יוסי וקסמן ביד רמה, כותב מה־בראש־שלו, לא עושה חשבונות לעצמו ולקורא, וראוי לציין שהוא יעיל ואכזרי על הטיפה האחרונה. יחסי האיבה, הקנאה, השנאה והתחרותיות של האח הפחות מצליח עם אחותו הדיווה, שתמיד מרצד בהם טעם מעיק של גילוי עריות, הם ניתוח עצמי פסיכולוגי, ובה בעת סאטירה לגלגנית־משהו על החברה התל אביבית.

מזכיר לכם משהו? לי זה הזכיר. בייחוד את “שידה ושידות” של רחל איתן משנת 1973, שהותקף והונמך בזמנו על ידי הביקורת בשל רמזי הרכילות השזורים בו, על אף שהיה סאטירה מצוינת על ישראל הנהנתנית, טרום מלחמת יום־כיפור. אני מהמרת שגורל דומה עלול לתקוף גם את ספרו החדש של וקסמן. כפי שאמרתי: בארצנו הקטנה לא אוהבים “תיאטרון בובות” שיהיה דומה יותר מדי לחיים. אבל אל דאגה, מקץ עשרים־שלושים שנה, רואים גם דברים אחרים.

קשה שלא להישבות בקסם כתיבתו המשוחררת מכל עול, כלל וחוק של וקסמן. קשה שלא להתאהב בעל כורחך ב“ילדים הנוראים” האלה, גיבוריו, פרי מאמי־דירסט מרושעת, שלא פוחדים לכנותה “בהמה מטומטמת”. קשה להיגמל מהקריאה במונולוג הסדו־מזוכיסטי של שנאה, כאב ואהבה פרוורטית ונכזבת, מפיו של גבר מסורס נפשית ל“אם הגדולה”, שהיא אימו ואחותו. כי “השחקנית” כתוב על פי רוב בתנופה נהדרת, ורק לפעמים הוא קצת מכביד, קצת חוזר על עצמו, דברים שניתן היה לקצץ בעריכה קפדנית יותר. רוצו לקרוא.

.