לוגו
צללים בראי / חנה בת שחר (ביקורת)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הפרוזה המעודנת והסמיכה כאחד של חנה בת שחר, מאוד אהובה עליי. יש בה צלילה ענוגה למחוזות הנפש באמצעות שפע של דימויים מעולם הטבע. ומה שהכי חשוב, אין אצלה סתם עלילה ריאליסטית המגוללת את הסיפור על פי שבלונה ידועה מראש, משום שכתיבתה נטווית משפה עשירה ודימויים יפיפיים השועטים בשצף קצף, ומהדהדת את הספרות העברית הקנונית, מעגנון ועד עמליה כהנא כרמון. זה גם מה שהבליט אותה בשנים “הרזות” של ספרות המקור הישראלית.

אבל ברומן החדש והשמיני שלה, “צללים בראי,” היא מספקת את מומחיותה – כתיבה עשירה, רגישה ומרומזת – רק עד למחצית. אולי משום שבניגוד לספריה האחרים, העוסקים תמיד בקשיי הנפש הנשית העדינה והחסודה, השואפת לפרוץ את גבולותיה, כאן היא התלבשה על נושא חם, טעון ופופולרי: התעללות מינית במשפחות דתיות, והשתקתה.

כל הגיבורות של בת שחר בכל ספריה הן נשים דתיות מיוסרות ורגישות שנפשן מסתתרת בין הצללים, המחפשות את עצמן בחברה השמרנית והתובענית שבה הן חיות. היא לא היססה מעולם להבליע בספריה ביקורת חריפה למדי על החברה הדתית, למרות שהיא עצמה עדיין חלק ממנה. לא מעט סופרות דתיות או אקס־דתיות עושות את זה בעשור האחרון – פותחות את המורסות בחברה החרדית בהקשר למעמד האישה – אבל לזכותה של בת שחר ייאמר שהיא מעולם לא השתייכה לפלג “הצעקני” שלהן, ותמיד הבליעה את ביקורתה בדייקנות ובעדינות ראויים להערכה. כתיבתה הלירית והריאליזם הפיוטי שלה, תמיד שמרו עליה מליפול למלודרמטי.

אבל כנראה שנושא חברתי כה טעון מחבל גם במספרת בעלת אינטגריטי כמו בת שחר. גם כאן הגיבורה היא אישה דתייה, אלמנה בת חמישים פלוס, שעושה חשבון נפש לגבי יחסיה הקרים והעקרים עם בנותיה, על רקע ידידות תמוהה שהיא מפתחת באוניברסיטה עם סטודנטית חילונית, צעירה וסוערת. תוך כדי נפרשים בפלשבק חייה, התאהבותה האסורה והנכזבת לבן־דודה בנערותה, לעומת היחסים המכניים שלה עם בעלה, כשכל אלה רומזים ליחסים מיניים לא הולמים, ולגילוי עריות בכיוון של בתה הצעירה.

איכשהו, הטיפול הענוג בדרך כלל של בת שחר בטקסט, שהיא נורא משתדלת לשמור עליו גם כאן, לא הצליח לרסן את האופי המעט צהבהב של הנושא הכבד. כבר בשליש הראשון, השומר על האיפוק הבת־שחרי הידוע, נרמז על הנורא שעוד יגיע באמצעות דימויים יעילים: “החדר שרוי באור דמדומים חורפי. אפרוריות עכורה נשקפת מבעד לעצים שבחלון. ענפיהם הקישחים והערומים שורטים בשמשה, לרגע נסוגים אחורה ואז שבים לענותה,” כותבת בת שחר באותו שלב בעלילה שבו מתחיל העינוי המיני שיעבור על בתה המתבגרת במשך כמה שנים, שיביא גם לבריחתה מן הבית, שהעדיף להגן על ערכיה של חברה דתית מסוגרת מאשר עליה.

אבל בהמשך, איכשהו צוללת העלילה מטה בדרך צפויה מראש, שאין בה את אותה “נפש יתרה” שניתן למצוא על פי רוב אצל בת שחר. כל שהיא מצליחה לעשות זה לפרום את חוטי המשי שנטוו בעמל רב במחצית הראשונה, לפרוטות של רומן למשרתות, תוך השחלת פיתויים בעלי גוון צהבהב, כגון רמזים לסביים. בשלב הזה, גם מאמץ היתר שלה לשמור על צפיפות הדימויים מעולם הטבע, כבר לא מביא הרבה תועלת. העולם הפסיכולוגי הנשי החונק, שהיא יודעת להביעו היטב, נדחק הצידה מפאת הנושא הטעון שהולך ומשתלט על הכול. הנפש הנשית הבלומה של גיבורותיה, שיש בה סוג של אוטיזם נרכש, כנראה בשל הלחץ החברתי שבו היא נטועה, מתמסמסת לאבק ונפוצה לכל עבר. ייתכן שזה נובע מכך שלהרבה לסופרות קשה להתמודד עם הנושאים הכה שורפים וטעונים הללו, עד שהן בורחות ונופלות לשבלונות פמיניסטיות ידועות מראש.