מבין הערפל - כרך ב' / יחיאל יוסף לבונטין
XIX. 🔗
השעה היתה מאוחרת, כאשר יצא בירשטיין מבית מישצארין. הירח עמד בחצי-השמים ושלח את קרניו החוורות אל לבנת-השלג, המכסה את כל פני-העיר, את חוצותיה ואת בתיה. עבים קלים, בהירים ושקופים עוברים וטסים על פני תהום הרקיע, טסים, נמסים וכלים. נדמה, כאילו הירח פורח ורץ על פני השמים הרחוקים והאפלים. הכוכבים נוצצים ומזהירים בנגהם הבהיר והזך, הקור חזק מאד, שקט ושלוה מסביב. בכל החוצות השלך הס; מעטים העוברים ברחובות. רובי-החנויות כבר נסגרו, ורק מן הבתים עוד יאירו אורות, מציצים מן החרכים, מתגנבים ויוצאים מבין תריסי-החלונות ומתערבים עם זוהר הירח ועם זיו השלג.
בירשטיין עודנו נשקע במחשבותיו ועודנו נמצא תחת השפעת-הרשמים, שעשו עליו השיחות של מישצארין. זכרונות החיים הרחוקים הללו של עיר מולדתו אחזו בו, והוא הרגיש געגועים להמקום ההוא ולהאנשים ההם, אשר היה בחברתם והשתתף בכל מאוייהם ובכל שאיפותיהם. אנחה עמוקה יצאה מלבו. הוא הביט בתוגה אל כל הדר הטבע אשר מסביבו, חש את השלוה השוררת בשעה הזאת בכל פנות הרחוב ושאף רוח צח ומבריא, אשר השקיט את המית-רגשותיו.
בפנותו ללכת אל רחוב קטן לשוב הביתה, נזכר, כי במקום הזה דר סוחולסקי, ויאמר בלבו לבא אל מעונו, למען מסור לו את הגליונות, ולבקשהו להכין אותם למען שלח אותם למקום הפקידות הראשית. –
כרגע התאמץ להסיר ממנו את ערפלי המחשבות, המתרוצצות בקרבו, ויקרב אל בית-עץ גבה, העומד לצד הרחוב קצה השני. סוחולסקי דר במכפלה השניה של הבית ההוא. בירשטיין לא היה במעונו אבל ידע היטב, כי פה דירתו של סוחולסקי. הוא עלה במעלות העלוטות חושך של מסדרון הדירה; בקושי מצא את הפתח במבוא ודפק על הדלת. רגע חכה אולי מצא איש ויפתח לו את הדלת, אבל אין עונה; חפש את המצלה ולא מצא אותה; אז פתח את הדלת, שלא היתה סגורה, ונכנס אל המטבח של הדירה. החדר היה צר וארוך; התנור הגדול והכירים לקחו את רובו של החדר המואר במנורת-נפש קטנה, הנודפת ריח רע.
נערה צעירה, כבת שלש-עשרה שנה, עמדה בחדר והתעסקה בכביסה. היא הסתכלה בעיני-תמיה אל “האדון” הבא אל הבית הדור בלבושו.
– הבביתו מר דוד סוחולסקי? – שאל את הנערה.
– כן…
– הראיני נא את המעון.
הנערה שפשה את ידיה, פתחה דלת אחרת ונכנסה עם בירשטיין אל החדר השני.
אבא! – קראה הנערה יהודית בעמדה על הסף. – אבא! הנה אדון מבקש אותך…
בחדר הגדול, שהיה משמש, כנראה, לחדר-האוכל של בני-הבית ולחדר-העבודה של הבעל וגם לחדר-האורחים לעת-מצוא, – אצל שלחן-הכתיבה ישב סוחולסקי ופניו מפנים אל החלון. הוא ישב וכתב. לפניו על השלחן עמדה מנורה פשוטה ורובה מכוסה בגולת-נייר כחול, בכל החדר שררו דמדומי-אפלה.
בשמעו את קריאת בתו, הפנה סוחולסקי את ראשו להתבונן אל האיש הבא, אבל מפני האפלה לא יכול להכיר את בירשטיין. הוא הניח את עטו, קם ממושבו ויקרב אל הבא.
–יסלח נא כבודו, כי הפרעתיו מעבודתו בשעה מאוחרת…
– אדוני הרופא! – קרא בתמהון ובמשחת רצון בעל-הבית. – בבקשה… נעים לי לראות את כבודו… יסיר נא את אדרתו מעליו…
– רחל! – פנה אל עבר בתו, אשר עוד הוסיפה לעמוד על סף החדר והסתכלה בסקרנות אל האורח המוזר. – קחי נא, יקרתי, את האדרת של הרופא…
בירשטיין ישב על הכסא אצל השלחן, אשר עליו היו צבורים גליונות רבים, כתבי-יד, ספרים, עתונים וקונטרסים שונים,
– האמנם מוסיף כבודו לעבוד את עבודתו גם בלילה? – שאל בירשטיין.
סוחולסקי הרים את ראשו והביט רגעים שנים דומם אל פני-אורח.
– אין אני עובד את עבודתי הרגילה, עבודת רואה-חשבון, בשעה זאת… ביום אני משרת בבית-המסחר של ברוך חלפן, אבל בלילה… בלילה אני סופר… כותב מאמרים…
– בודאי כותב כבודו בלשון יהודית?
– בלשון יהודית?… יש לפעמים רחוקות שאני שולח איזה מאמר גם בלשון יהודית וגם בלשון רוסית, אבל בכלל אני כותב את מאמרי רק עברית…
– עברית? – שאל בירשטיין בתמיה. – אבל הלשון היהודית היא לשון כל המוני-העם שבארצנו… ועברית – אפשר רק איזה מלומדים מבינים את הלשון המתה הזאת… ולמי אתה עמל?…
– לא כן, אדוני בירשטיין! שגית במשפטך… הלשון העברית היא הלשון על כלל האומה… היא לא מתה ולא תמות כל הימים, אשר חי ישראל על פני-האדמה.
פני-סוחולסקי החורים כוסו אודם, בדברו ברגש את הדברים האחרונים.
– אבל, ידידי, הן כולם מדברים יהודית…
– הן גם כבודו יהודי נאמן, מיצר בצרת עמו, דורש טובתו והן לא ידבר יהודית, אלא רוסית…
– על זה ידאב לבי, כי אין אני מבין את השפה היהודית; ומתאמץ אני עתה להבין את הלשון הזאת… חפץ אני גם ללמדה היטב… אם גמרתי אומר לעבוד בין אחי, אם גמרתי אומר להוציא לפעולה גדולה את הגיגי ואת מחשבתי פה, במקומות מושביהם, – צריך אני לדעת את נפש העם, את מאוייו ואת שאיפותיו, – ורק הלשון של העם וספרותו יכולות להפיץ אור על צפונות סתרי-העם בעמקי-נפשו.
– אמת דבר כבודו!… אבל לא הלשון של המון-העם תורך דעה, לא הלשון של גלותנו, כי אם לשוננו הלאומית – לשון-עבר…
– אמור אמר כבודו, כי מתה הלשון הזאת! – הוסיף סוחולסקי ברגש ובהתלהבות אחרי שתקו רגעים שונים. – לא, אדוני!… חיה היא אתנו, ולכן עודם חיים וקימים גם אנחנו בני-ישראל… לשוננו – לשון-ישראל היא, לשון עמנו… בה נכתבה התורה, בה הטיפו את לקחם נביאינו וחוזינו, בה פלפלו ולמדו חכמינו הגדולים ומאורינו את חכמתם ואת תורתם, שהיא לנו לאור עד היום הזה, ובה – חיים גם אנו… בשפה הזאת הגו גדולינו, גאונינו, פילוסופינו, סופרינו, כל מושכי-שבט-סופרים, כל אלה, אשר יצרו את הספרות הגדולה והרחבה, ספרות ישראל מני אז היות ישראל לעם עד היום הזה, זה אלפי-שנים, מני הסופרים הראשונים של תורת משה, שנכתבו בשחרית ימי-ילדות העם, עד האחרון שבמשוררינו ושבסופרינו אשר בזמננו… היש לך אומה שאין לה ספרות לאומית? אי-אפשר הדבר! ומה היינו אנחנו, הפזורים והנדכאים, המדוכאים והנרמסים, לולא ספרותנו, תורתנו, לשוננו, לולא העברנו אותה, את הספרות, בין נחלי דם הרוגינו ובין מדורות-אש צרותינו ולולא נצרנו אותה מכל משמר ולולא הוספנו חיל בהתפתחותה ובהתגברותה…
– לשון יהודית!… הוסיף סוחולסקי לדבר אחרי דומיה קצרה. – והאם כל האשכנזים או כל הצרפתים מדברים בלשון ספרותם? והאם הלשון הצחה והבהירה של טורגיניב או של טולסטוי – היא גם לשון כל הרוסים, כל המון העם הזה?
– אמנם כנים דבריו, – אמר בירשטיין, – אבל אינו דומה המשל לנמשל, האכר הרוסי אמנם מגמגם בלשונו ואינו יכול להביע את רגשותיו ואת מחשבותיו בלשון צחה ונקיה, – אבל שרש אחד הוא גם ללשון טורגיניב וגם ללשון האכר הפשוט, ויש שהסופר הולך ומבקש לו בטויים חדשים, ניבים נעימים, מלים חדשות מכל אשר חרש האכר באיזו פנה חשכה, והיה הבטוי הזה למלה ספרותית להעשיר את הלשון. אולם היהודית והעברית – הן שתי לשונות שונות הנה, זרות אשה אל אחותה, רחוקות האחת מן השניה, כרחוק… הלשון האנגלית מלשון היאפונים.
– המרחק אמנם, לא רב הוא כאשר המשיל כבודו, אבל מרחק גדול ועצום יש… שורש האחת מן הלשון האשכנזית, והשניה – מוצאה מלשון קדם, לשון כל בני-עבר… אבל הלשון העברית נתנה את חותמה על הלשון היהודית… האחרונה לקחה הרבה מלים, הרבה בטויים, הרבה מאמרים שלמים, חדודים, בדיחות, משלים ומליצות מן העברית ותחייה ותייפיה… מן המעין של הספרות העברית לקחה היהודית את תפארתה ואת רעננותה, והיהודים, אשר התרחקו מן המקור הזה, מן מעין-החיים הזה, ועודם מוסיפים לדבר יהודית, – הכניסו אל שפתם הרבה מלים רוסיות במדינתנו – או מלים אנגליות בלונדון ובניו-יורק. ואי-אפשר להביע בלשון זו רעיונות נשגבים, מחשבות גדולות, רגשות דקים, מאמרים של דברי-חכמה ומדע – בלי הכניס אליה מלים זרות מרובות אנגליות, אשכנזיות או רוסיות… לא כן הלשון העברית!… היא הצטמצמה שנות מאות רבות בחוג צר וקטן של הפוסקים ושל הפלפול התורני, של הדעות הדתיות עם סניפיהם השונים. אבל רק הוצאה מחוגה הצר – והנה צעדה צעדי-ענק קדימה; ובא הסופר בעל הכשרון ועשה בה נפלאות; הוא מוצא מלים וניבים, בטויים והברות המבטאים את כל הרגשות של נימי-הנפש הדקים שבדקים; הוא דולה מתהום הים של ספרותנו פנינים יקרות, שלל צבעים יפים ובהירים, קרני זיו וזהר – ועושה בהם מטעמים לפי רוחו: המליץ במליצתו, הבדחן בחדודיו, הלץ בליצנותו, והסופר הרציני במאמרי-מדע ובפילוסופיה… כן, רופא נכבד, – אם תחפוץ להבין ולדעת את נפש העם, – תמצאנה רק בספרותו, ספרות של אלפי שנות חיינו, חיי לאום מיוחד באפיו המקורי, בתכונתו המיוחדת…
צחוק קל רחף על שפתי בירשטיין, סוחולסקי הביט עליו בתמהון.
– לפני שבועות אחדים, – אמר בירשטיין, – הייתי אצל הרב שבעירכם… דברנו גם-כן על-דבר הבנת תכונת-העם, רוחו ונפשו… הוא גזר אומר, כי רק בתורה ואך בתורה אפשר למצוא את רוחו של העם, לכן צריכים אנו כולנו ללמוד את התורה, למען הבין את רוחו של העם ושאיפותיו מני-קדם…
– לא, לא, אדוני! – הפסיקהו סוחולסקי. – אני והרב דוברים בלשון אחת, דברי-שנינו מרעיון אחד מפכים… רק את אשר אני קורא ספרות – הוא קורא תורה… אבל האם ספרותנו אינה תורתנו? את אשר הטיף ישעיהו או ירמיהו – ספרות היא או תורה?… לספורי דברי ימינו – תורה יקרא הרב, ואני אומר, כי, למשל, הספור של תולדות יוסף, שנאת אחיו אליו, מכירתו למצרים, התודעותו לאחיו, אשר התנכר בתחלה אליהם – כל זה הוא ספור ביליטריסטי מאיזה מספר קדמון, שלקח לו לגבורי-ספורו אנשים היסטוריים. האם יפחת או יגדל ערך ספרותנו, אם נאמר, כי ברוח-הקדש נכתבו הדברים האלה, או אם נחליט דבר, כי נערכו בידי סופר בעל כשרון מצוין, אשר רוח אלהים – גדול ונעלה – לבשו?
XX. 🔗
סוחולסקי נשתתק, וגם בירשטיין לא הפריע את הדומיה. הצללים, אשר כסו את כל החדר, נפזרו מפני אור הירח, אשר הבקיע דרך החלון, ונגהו, העובר ונוקב את הכפור והקרח, אשר על הזכוכיות, הזהיר פנה חשכה אחת.
הדממה הופרעה מקול הזמר, קול לחש וחלש, היוצא מן החדר הסמוך, קול נוגה ועגום של האם, המישנת את ילדה:
נוּמָה, יַלְדִי נוּמָה…
שְׁקֵדִים, תְּמָרִים וְכָל מְגָדִים –
דִּבְרֵי-תוֹרָה מֵהֶם נֶחֱמָדִים
נוּמָה, יַקִּירִי, נוּמָה…
בירשטיין הקשיב רב קשב לדברי השירה הפשוטה, אחרי-כן הקריב את כסאו אל מושב סוחולסקי והוסיף לדבר:
– נזכרתי, ידידי, במעשה אחר, שעשה עלי בימי-ילדותי רושם גדול… רק צריך אני להקדים לפניך הקדמה קצרה… אבי-אבי היה אחד מחשובי-עיר קובנה, איש עשיר וסוחר נודע…
– כן… שמעתי על אודות משפחת כבודו… שמה נודע גם בעירנו.
– האומנם?… ואני לא ידעתי… ובכן – אבי זקני היה איש משכיל, ממשכילי-הדור העבר… הוא ידע היטב גם את הלשון העברית, כאשר אמר עליו אבי, וגם את השפה האשכנזית…
– אם לא אשגה, אדוני, – הפסיקהו סוחולסקי, – מדבר גם כבודו צחות בלשון זאת?
– כן… אמי היא ילידת העיר ליבוי… היא אינה מדברת כהוגן גם עתה רוסית… והורי חפצו, כי אדע לשון אשכנז, לכן היתה אמי מדברת אתי בלשון זו…
– אם כן, – הלא לשון-האם שלו אינה לשון רוסית, כי אם אשכנזית? – שאל סוחולסקי, וצחוק רחף על שפתותיו.
גם בירשטיין צחק.
– כן… מבין אני… אם כן – הלשון יכולה להשתנות, והאיש בן-האומה לא ישתנה…
– אמת, רופא נכבד! זאת היא המסקנה האחת שחפצתי להוציא מפיו… אבל יסלח נא… הפסקתי את דבריו… אנא יוסיף נא לספר…
– כאשר היה אבי זקני בא מדי שנה בשנה לזיראון להתראות אתנו, היה אוהב לשוחח על אנשי הדור ההוא ולספר מכל המלחמות שנלחמו בימיהם עם אנשי בני דורם ומכל ההרפתקאות שעברו עליהם… הוא היה מכיר רבים מגדולי-אנשי-הדור ההוא והיה מספר על אודותם ספורים מעניינים… בפרט היה מספר לנו על אודות הסופר העברי הגדול, אברהם מאפו, שהיה אוהב ורע לאבי-זקני, אף כי זה היה בעת ההיא צעיר לימים ומאפו כבר איש זקן… מפי אבי-זקני ידעתי, כי כתב האיש הזה ספורים מעניינים וחשובים מאד, כי ספוריו עשו רושם גדול על בני-דורו וכי שמו יצא לתהלה בקרב כל בני-היהודים…
– פעם, – היה אוהב זקני לספר, – פעם עלה לתורה בבית-הכנסת גם אברהם מאפו וגם אבי-זקני…
– במחילה… אשאלהו נא, הרגיל היה גם כבודו לבוא לבית-הכנסת?
– רק בילדותי… בעודני נער קטן… בימים ההם בנו אז בעיר מולדתי בית-תפלה חדש, היכל גדול ומפואר… אבי זקני נדב לבנין ההוא נדבה גדולה… וגם הורי באים לבית-הכנסת… רק ביום הכפורים… אבי – רק לשעה קטנה, אולם אמי היתה נשארת שמה כמעט כל היום… אז למדתי לדעת את הצירימוניות השונות הנהוגות בבית-הכנסת..
– ובכן – מאפו אחז בספר התורה, וזקני היה צריך לשום על ספר-התורה את המעיל… אז אמר לו הסופר הנודע ההוא: “הערר בירשטיין! בינדע די תורה, בינדע זי שטארק!…”.
– אבי-זקני היה מלא רצון מהבדיחה הזאת. בתחלה לא ירדתי לסוף דעתי של האיש הזה. אחרי-כן הבינותי, כי חפץ הוא להגיד, כי צריכים המה המשכילים שבדור לאסור את התורה, יען חפצו לצאת מן החוג הצר של הדעות ושל המנהגים, שבהם חיו אנשי-זמנם… והנה ראו! עכשיו, בזמננו, אתם, תלמידי המשכילים הללו, שבים אל החוג ההוא, אתם שבים להרים על נס את השאיפות ההן, שנגדן נלחמו בכל עוז טובי-עמנו לפני שני-דורות…
– אין להתפלא, – אמר סוחולסקי אחרי דומיה קצרה, – על אשר יצאה בדיחה כזאת מפי אברהם מאפו, זה הסופר שהכה בעטו את החשוכים שבחרדים מן הדור ההוא… אבל, אדוני, הן מאפו הוא שכתב לנו עברית את הציורים הנפלאים – “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון”… הוא חולל מהפכה בהלך מחשבותיו ובאידיאלינו… המשכילים – או אלה שחפצו להיות משכילים – קראו בהנאה רבה את ספוריו – ויאהבו את הלשון ואת המליצה ואת – ציון!… הוא חבב עלינו את קדמוניותינו, את החיים של אבותינו הקדמונים, חיי-לאום בארצם… הוא צייר לנו בתמונות בהירות מליציות את מראה המלחמות, אשר נלחמו טובי-העם בעד ארצם, בעד חרותם, בעד דעותיהם הנשגבות, בעד תורתם… הגבורים הטובים שבספוריו – המה האנשים הנוהים אחרי הנביא ישעיהו ואחרי מוסר לקחו; אלה האנשים, אשר היו מסורים בכל נפשם לעקרי-תורתנו… מאפו, כמו המשכילים הנודעים האחרים, דרשו בכל עוז נפשם, כי יצאו היהודים בני-ארצם מחוג דעותיהם הצר, כי יהנו ככל בני-האדם “מאור-ההשכלה”, – אבל אדיר חפצם היה, כי ישארו בנים נאמנים לעמם, ללשונם, לספרותם… המה האמינו, כי הדור הבא יגדיל וירחיב את הספרות, כי הלשון הלאומית תהיה שגורה בפיות כל בני-עמנו… זה היה האידיאל המרומם, אשר אליו נשאו את נפשם… וזאת היא פעולתם הגדולה, וזאת היא השפעתם הנמרצה… ורק מן המקור הזה נוכל גם אנו לשאוב מים חיים, נוכל לחדש את כחות עמנו…
– ובכל זאת, יקיר, הלא העובדה קיימת שהרוב הגדול של אוכלוסי-עמנו אינם יודעים את הלשון, ולכן אינם מביעים את הגותם, את שאיפותיהם, את תקוותיהם בשפה הזאת… המוני-העם אינם יכולים לשפך את רוחם בעברית בגבור עליהם צרותיהם ומצוקותיהם…
– – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…
– אבל, ידידי, הן הספרות לחוד, והדת לחוד… נגד הדת המנהגים הנושנים נלחמו אלה המשכילים, אשר אליהם נחשבו אבי-זקני, מאפו וכל אנשי-הדור ההוא…
– אי-אפשר לנו להפריד בין החיים הדתים של העם ובין ההתפתחות של הספרות, או – יותר נכון להגיד: בין הדת ובין כל סכומי-הקולטורה שלנו… במה נפלה דתנו מכל הדתות האחרות? דת אחרת נראה לפנינו… במצב סטאטי, במצב עומד… אין היא יכולה להתפתח… למשל, דת הקאתולים… האם נראים אי-אלה סמנים של שנויים ושל התפתחות בה? התנועה הגדולה של הריפורמאציוה אינה תולדת-ההתפתחות של הדת ההיא, כי אם תולדת-המחאה של האי-סדרים בדת הקאתולית… וממנה יצאה דת אחרת… וגם היא נשארה קפואה, במצב סטאטי, כמו שיצאה ממחשבת לותר… לא כן דת-ישראל!… היא נמצאת תמיד במצב דינאמי… במצב של תנועה תדירית, של התפתחות ושל השתנות, במצב של אבולוציה לאטית… הדעות הדתיות, המושגים האלהיים של עמנו בימי-שחרותו, שונים מאד מאלה, אשר אנו מוצאים בימי-ישעיהו או ירמיהו; וגם אלה משתנים ומקבלים צורה אחרת בימי-עזרא… שנים עוברות וחולפות, תמורות שונות מתהוות בחיי-העם, בחיים המדיניים והכלכליים, – וגם מושגי-דתו וגם מנהגי-עבודת-אלהים משתנים מן הקצה אל הקצה ומקבלים צורות אחרות… וכן אנו רואים את ההשתנות ההיא, לטוב או לרע, בתקופות שונות של דברי-ימי-עמנו: בתקופת התלמוד, בימי-הגאונים, בשנות הבינים – ועד היום הזה… עוברות וחולפות תקופות של פילוסופיה דתית, תקופה של קבלה ומסתורין, תקופה של חסידים, תקופה של ראציונליות… הדת משתנית יחד עם כל שנויי-חיי-העם, תמיד היא במצב דינאמי, – אבל האם קבלנו עלינו דת אחרת? לא ולא!… תורת-משה היא יסוד דתנו, דברי-הנביאים המה עמודי-קיומנו, למוד התלמוד, פרושי-הגאונים, באורי-הפוסקים ושאלות ותשובות של הרבנים – המה טעמי-התורה, מלואים לדתנו, שנוכל לקבלם או לא לקבלם… ובה בעת מתפתחת גם ספרותנו ומשתנית… במשך שנות מאות רבות היא שלובה ואחוזה רק בדת… ולעתים היא מקבלת צורות חדשות לפי רוח הזמן ולפי שאיפת-העם… ובכל הזמנים האלה גם הלשון מתפתחת ומשתנית – לטוב או לרע… זהו – סוד חדת קיומו של עמנו!…
– ועוד יתבונן, אדוני, – הוסיף סוחולסקי אחרי דומיה קצרה, – כי במקומות השונים, בארצות הנאורות אחרי האימאנסיפאציה, כאשר עזבו בני-עמנו שם את הדרך העולמית והנצחית ההיא, – המה הולכים וכלים ואובדים שמה… יכולות היו קהלות אחדות להשאר אדוקות לכל מנהגי-אבותיהם, – אבל לא יכלו לעמוד בפני הטמיעה, יען הלמוד, העיון, נפסק לגמרי, וידיעת הלשון העברית נפסקה… יכולות קהלות אחרות לשנות מנהגים רבים ולהתאים את עבודת-אלהים למושגיהם החדשים, – אבל לא יכלו גם הם לסכור את זרם ההתבוללות, יען כי נפסק המעין הטהור, מקור מים חיים – ידיעת התורה והלשון…
– וזאת היא רעה חולה, – הוסיף סוחולסקי באנחה ויוריד את ראשו, – זאת היא צרתנו היותר איומה, מכתנו היותר נוראה, כי זנחו אחינו בארצות הנאורות הללו את שפת אבותינו, את ספרותנו… האבות זנחו את מקור חיינו, – והדור הבא הולך ומתרחק מאד מאד… והמחזה הזה נשנה גם בארצנו… לכן מחויבים אנו לעמוד בפרץ, להטיף להעם, השכם ודבר, לבאר ולהבינו דעה, כי ההתרחקות הזאת תביאנו לשאול תחתיה… אם נזנח את שפתנו, את ספרותנו, את תורתנו, אז הלא רק כצוענים נהיה בין העמים, מושפלים עד הארץ… לא העניות החמרית מפחדת אותנו, לא שלילת איזו זכיות, – אלא שלילת-מקור הויתנו, אפיסת כחנו הרוחני: זה הוא הדבר היותר מר והיותר רע במצבנו הנוכחי…
– לאשרנו כבר מתחרטים הטובים שבבני-עמנו גם בארצנו וגם בארצות-המערב, מתחרטים על דרכי אבותיהם לפני דורות שנים-שלשה, – ושבו לשפתם ולספרותם ושמוה בפיות בניהם… והרעיון הגדול אשר יעודדם לתחיה, אשר יחזקם ויחדש את כחותיהם הטמונים והצפונים של אחינו היושבים בכל הארצות ובכל המדינות, – הוא הרעיון הנשגב של תחית לאומנו בארץ אבותינו… ורק אז ישובו אל עמם כל הבנים הנדחים… יען אין אומתנו הפזורה יכולה להלחם בעד קיומה, אם אין רעיון נעלה אחד, יחיד ומיוחד, המאחד את כל אישי-האומה – מן חוטב-העצים ועד היושב בשער המלך…
– ועוד יבטח כבודו, כי בזה אפשר להציל את העם מתבוסתו זאת?
– בטוח אני?… אני מאמין! – קרא סוחולסקי בקול התרגשות. – אני מאמין, כי ישראל לא יאבד ולא יספה לעולם!… אני מאמין, כי הכחות הרעננים והפוריים של עמנו לא ידלו ולא יאספו!… כחות נסתרים חבויים בעמקי-העם הגדול והאומלל הזה… כשרונות עצומים, זרמי-מים חיים מפכים ממעינות העם הזה… זרמים רבים ושונים יוצאים והולכים, רוחות שונות מנשבות ומתדפקות בכל חללו של מושבנו, – וזה לנו האות, כי חי חי העם, כי מבקש הוא לו נתיבות חדשות, כי מתאמץ הוא לצאת למרחב… והוא ימצא לו את דרכו הנאמנה!…
סוחולסקי עמד מדבר, גם הוא וגם בירשטיין התעמקו במחשבותיהם. האפלה גברה בחדר, זהרורי-הירח לא חדרו עוד אל החדר… דממה שררה רגעים אחדים… פתאום הופרע הדממה: הילד התעורר שוב משנתו, והאם שבה לישנו בזמרתה… מן החדר הסמוך נשמע קול חלש, שירת-הערש…
נוּמָה יַלְדִי, נוּמָה…
תוֹרָה יִלְמַד בְּנִי לָרוֹב
וַיִהְיֶה יְהוּדִי נֶאֱמָן וָטוֹב…
וּמִמָרוֹם כּוֹכָב זָךְ
בְּעַד הַחַלוֹן רוֹמֵז לָךְ…
נוּמָה, יַלְדִי, נוּמָה…
XXI. 🔗
בכליון עינים חכה בירשטיין לתשובת השרים שבעיר-הבירה, לקבלת ההרשאה ליסוד אגודה למלוה, שעלה במחשבתו. הוא כתב מכתבים לגרונין ובקש אותו להשתדל במקום גבוהים, לדבר עם שתדלני-ישראל, עם ראשי-הקהלה ולפעול לטובת הגשמת מחשבתו בזמן הקרוב.
גרונין מצא את מחשבת בירשטיין ראויה ורצויה, שלח אליו מכתבים מלאי תהלות ובדיחות, הלל את פועל חברו והבטיחהו, כי לא “ינום ולא יישן”, עד אשר יוציא לפעולה את דבר הרשיון.
ובעת ההיא היו אספות בבית-חלפן; שמה התאספו בעלי-בתים אחדים מנשואי-העיר וכל אלה, אשר בעסקיהם היו נכנעים אל הגביר הזה או נזקקים לעסקיו; שמה דברו ועיינו בדבר האגודה העתידה להוסד בעירם; התיעצו ובקשו אמצעים שונים, איך להפריע את מחשבת הרופא. בתחלה חשבו, כי הפקיד הראשי יעמוד לימינם, כי הוא יחוה את דעתו לפני הפקידות הראשית לבל תנתן ההרשאה; אבל לחלפן נודע, כי השר הזה קבל בסבר פנים יפות את הרופא בביתו, כי הוא תקן את התקנות, וגם שלח את חות-דעתו בכתב “למקום גבוה”, כי הענין הזה נחוץ וטוב לאנשי-העיר וכי רבה התועלת, אשר תביא האגודה לכל בעלי-המלאכה ולכל התושבים האחרים – גם ליהודים וגם לנוצרים.
אמרו לסכסך את החברים, אשר נתנו ידם לאגודה, איש ברעהו ולשפוך לעג על “חלומותיהם” אלה של האנשים “המשכילים”, אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם בעניני-עסקים; אבל גם דבריהם אלה לא הועילו, יען ההמון האמין ב“רופאים”. וגם בירשטיין וסוחולסקי התאמצו להסביר ליושבי-העיר את התועלת, אשר תצא להם מכל פעולות של התאחדות באגודות לעניני-עבודה.
הימים ההם קבל סוחולסקי פתאום פטורין מעסקי-חלפן, אשר נתן ידו לבירשטיין והיה בעצה אחת עם הרופא. בירשטיין הבטיח לו, כי ימסרו המנהלים הבאים של האגודה לו את משרת מנהל-החשבונות, יען הוא בקי בעניני-מסחר ונהירים לו המעמדים השונים של כל יושבי-העיר. –
עברו ירחים שנים… ביום אחד יצא הקול בעיר, כי נתקבלה ההרשאה וכי בקרוב יפתח “הבאנק” שלהם. ואמנם במהרה החלה העבודה, מצאו דירה נאה, העמידו שמה ארגזים וספסלים ושולחנות גבוהים, ערכו ספרי-חשבונות, וגם הקציעו חדר מיוחד לסור ועד המנהלים, ושם, באמצע החדר, עמד שלחן גדול מכוסה מפה ירוקה וסביבו כסאות לשבת, ועל הקיר, במקום מכובד, היתה תלויה תמונת-הקיסר. הכל היה ערוך בסדר יפה ונכון. בירשטיין הכניס לקופת-האגודה אלפים רובל לפקדון; כל החברים מהרו והביאו בשלמות את מניותיהם. אז היתה אספת כל החברים, והמה בחרו מנהלים לאגודה, מבקרים ויועצים; סוחולסקי נתמנה לרואה-החשבונות ולמנהל עסקי-האגודה. אז ערכו משתה ביום התחלת העבודה של האגודה; בין הקרואים היו גם מישצארין וגם ברוך חלפן וגם כל ראשי-העיר הנוצרים והיהודים.
המלאכה החלה: בכל יום ויום היה בחדרי מעון האגודה המון שוקק; זה יוצא וזה נכנס, זה מביא כסף לפקדון וזה לוקח הלואה בערבון; ויש שבאים רק לשם סקרנות לאות, איך יעשה שם המעשה.
וגרונין לא חדל מלפעול גם בעיר-הבירה לטובת-האגודה אשר באושה. הוא הודיע לבירשטיין, כי השתדל לפני ראשי-ההנהגה של “החברה הגדולה” והמה נכונים לבא לעזרת המוסד החדש ולהכניס סכום הגון לפקדון, למען תוכל האגודה למלא את דרישות-חבריה בהלואות נחוצות להם. בירשטיין וסוחולסקי מהרו לכתוב הרצאה מפורטה ממצב הענינים באושה, פרשו, כמה סכומים נצרכים להטבת מצב האגודה ולהרחבת עבודתה הפוריה, וגם בארו באר היטב בכלל את גדל-ערך הענין של יסוד אגודות אלה בכל ערי תחום מושב היהודים.
ומה גדלה שמחתם, כאשר בקשתם נתקבלה ברצון, והאגודה קבלה את הסכום הדרוש! – הדבר הזה הרעיש את כל אנשי-העיר לא פחות, מאשר הרעישה אותם הידיעה הראשונה, כי הרופא אומר ליסד באושה אגודה למלוה. כל החברים היו שמחים; על כל פנים נראו עליצות והתלהבות; המה, העניים המדוכאים, שהיו חרדים לקול כל “גביר” ושהיו מפחדים, פן יחדל “הגביר” מהשפיע עליהם “שפעת ברכותיו”, – המה הרימו את ראשם והתגדרו: ראו, גם אנו אנשים! גם לנו נותנים פקדונות! גם לנו באה הרוחה!…
אבל קמו אנשים אחרים, שהתמרמרו על מנהלי-האגודה ידברו בגנותם: יושבים שמה אנשים כהרופא או כסוחולסקי או כהנוצרי שימשיביץ… המה המנהלים את ענינינו, המה השליטים בכספנו ובקניננו – ומקמצים בהלואות!…
– נצרך היה לי, – מתאונן חנוני אחד, – מאתים רובל… החנות ריקה… נצרכת סחורה… והם באחת: יותר ממאה לא נתן…
– הנשמע מעשה עול כזה? – קורא שני. – חפצתי לקנות תבואה… כל בר-דעת יגיד, כי העת רצויה עכשיו לקניה זאת… אין ספק, כי יכלתי להתעשר… הלכתי ובקשתי הלואה נאותה… והם? הם נתנו לי אחרי הפצרות רבות – רק שלש מאות רובל… ומה אעשה בסכום מצער כזה? הם מוציאים ממש את הפרנסה מתחת ידי…
בא השלישי והוציא לעז, כי מועילים המנהלים מעל בכסף החברים… והביא ראיה: לקח הלואה… הגיע זמן הפרעון ושלם רק במקצת… שב ובקש עוד הלואה ואמרו לו: אין כסף!… השיב תשיב את ההלואה שלקחת, ואז יהיה לנו די כסף לתת גם לך וגם לחברך…
כן דברו ושוחחו בכל חוצות העיר, בבתי-הכנסת וגם במרחץ ובאספות שונות בשוקים וברחובות. חלפן ורעיו עוד הגדילו את המדורה, לעגו על כל הענין ונבאו כי בעוד ירחים אחדים נפול יפול כל המוסד הזה, ולכל החברים יאבד כספם.
ובכל זאת לא חדלו מלהתיעץ, במה יכולים להפיל את האגודה למשואות נצח. ובלילה אחד, כאשר נאספו אחדים מגדולי-העיר אל חלפן, בא גם בנו שמעון, הסוחר בהעיר הגדולה. הוא הביא אתו עצה מחוכמה, איך יכולים המה להקטין את ערך המוסד שיסד הרופא.
– צריכים אנו, – אמר חלפן-הבן, – ליסד פה מחלקה של באנק, רבים המה הבאנקים המבקשים להם מקומות מסחר, ששם יכולים יהיו להגדיל את מחזור-הלואותיהם. כבר דברתי עם אחד ממנהלי-הבאנק בעיר הגדולה, והוא הבטיח להשתדל לפני ראשי-המוסד בעיר-המלוכה, כי יבקשו הרשאה לפתוח פה מחלקה של הבאנק. –
העצה הזאת ישרה בעיני כולם, והשמחה היתה גדולה במעונו של חלפן, וגם עוד ענין אחד ניתן בלב האנשים להתעניין בו, בשנים האחרונות האלה החלה העיר להתגדל ולהתרחב, יען נמשכו אליה יהודים רבים מן הכפרים ומן המושבות, אשר חל אסור הישיבה עליהם. אחדים מהם פתחו סוגי-עסקים שונים חדשים. והידיעה הגיעה, כי כבר נתאשרה בממשלה התכנית החדשה לבנין מסלת-ברזל העולה מצפון עד אחת מערי פולין, והמסלה תעבור דרך אושה, וגם גשר גדול יבנה סמוך להעיר. אז תהיה התחנה סמוכה להעיר, ואז יגדלו פה גם עסקי-העצים, המובאים בנהר ברפסודות והנשלחים לפלכי-הדרום, אז יגדל פה ויפרח המסחר. כולם דברו והגו על הענינים החשובים האלה, על המסחר ועל הבאנק ועל עתידות העיר ועסקיה.
וגם אסתר כעסה מאד על בירשטיין, על אשר מנע רגלו מבא למעון-אביה, לכן היתה לשונאה של המוסד גם היא, כי על כן לא חפץ בקרבתה. וגם מאריה איזראילבנה הורין היתה אוינת את הרופא, יען לא היה מבאי-ביתה ולא בקר אפילו את “נשפיה”, שהיתה עורכת במעונה פעם בשבוע, כאשר היו מתאספים כל חשובי-העיר ואציליה לצחוק בקלפים ולהנות מן המשתאות, שהיתה מכינה בעלת-הבית לאורחיה הכבודים. בכל מסבת-רעים היתה הגברת חורין שופכת את לעגה על הרופא הזה, אשר “אינו עוסק במלאכתו באמונה”, כי אם מבלה את עתותיו בחברת איזה “קבצנים” מרודים ומטיף לפניהם דרשות בדבר “סדרים חדשים” וטינא היתה גם בלב בעלה על בירשטיין, יען מעולם לא היה מרבה לתת לחוליו סמי-מרפא “יקרים”, ובכלל היו ה“רצפטים” מועטים.
אולם ככל אשר הוסיפו שתי הנשים האלה ללעוג על בירשטיין ולדבר תהפוכות על עלילותיו ומזמותיו, כן התאמצו להתקרב אליו, לראות את פניו, לבקשהו, כי יבוא לחברתן, ותמיד חפשו ובקשו להן אמתלאות לפגשהו בשעות של דמדומי-ערב, כאשר היו מטיילות ברחוב ובירשטיין הולך ושב ומבקר את חוליו. לפעמים היו באות אל ביתו בזמן שהיה מקבל את החולים, מתאוננות לפניו על איזו מחלה שתקפה אותן ומרבות אתו בשיחה.
אסתר ומאריה הורין היו חברות נאמנות והיו מוסרות אשה לרעותה את הגות לבן ואת סודותיהן, ואסתר לחשה פעם לרעותה החביבה, כי אמנם חולת-אהבה היא, כי לקח הרופא הזה את לבה, ונפשה תערוג עליו…
– אין אני מתפלאה, מחמדתי, לדבר הזה, כי לב עלמה ימשך אחרי איש יפה ומשכיל כמוהו…
פעם פגשה ברחוב את בירשטיין. הוא נתן לה שלום ודרש לשלום כל בני-ביתה, ושניהם הלכו לטייל ברחוב.
– לפני ימים אחדים, אמרה אסתר, – קבלתי מווארשה את הנוטין של המנגינות של שופין ושל ביטהובן, וזה לי שלשה ימים שלא חדלתי מנגן אותן… וגם עשיתי חיל רב…
– ינעם לי מאד לשמוע את הדבר הזה…
– כן, – הוסיפה בחן, – הלא כבודו היה הראשון, אשר הביע לי את חפצו לשמוע את המנגינות של הקומפוזיטורים הגאונים האלה… ואמרתי בלבי: אלמוד גם אני אותן כהוגן…
– האומנם?… ישמח לבי מאד, כי דברי עשו פרי…
– אם כן… כבודו יבא אלינו, – אמרה כמתחננת.
– נכון אני לבקש את ביתה ולשבת בחברתה… לו רק היתה לי עת פנויה…
– עת פנויה… לכל עבודות טפלות יש לכבודו זמן וחפץ – ולבא אלינו ולנגן על הפסנתר אין לו פנאי…
– אנא תסלח לי כבודה… בערב יום המחרת אתכבד להיות במעונה…
בשמחה הושיטה אסתר את ידה לבירשטיין ותאחז רגע ידו בחבה עצורה. ובביתה ספרה אסתר, כי פגש אותה בירשטיין ובקש ממנה סליחה ומחילה, על אשר לא בא בכל העת ההיא אל ביתה, טייל אתה כשעה והביע את חפצו לשמוע את נגינותיה הנפלאות, שהיא מנגנת בכשרון גדול על הפסנתר. בודאי יבא למחרת היום על ביתם.
ואמנם למחרתו בערב בא בירשטיין אל בית חלפן ומצא שם גם אורחים אחדים וגם את מאריה איזראליבנה וגם את בעלה. הוא דבר אתם על ענינים שונים, על סכסוכי-המדינות, על צרפת ועל אשכנז, ספר מעשיות אחדות שהרנינו את כל שומעיו, וכולם צחקו על התוליו ועל לעגו השנון בדברו על אודות מוסדים שונים ועל אנשים ידועים. הוא פזר חלקות גם לאסתר היפה-פיה וגם למאריה איזראיליבנה ודבר על לבן, כי טוב שתערכנה נשפי-מחולות מאשר הנה מעריכות משתאות עם צחוק-הקלפים, שמקומם נראה רק בערים הפרזות והמשעממות… וגם הוא נכון לקחת חלק בשמחתן זאת ויצא במחול עם נשים עדינות כמוהן.
שתיהן הסכימו לדבריו והתאוננו, כי רק הגברים אשמים בזה, כי שטופים המה בצחוק-הקלפים ולא ישימו לבם למאויי-הנשים.
הוא בקש את אסתר, כי תנגן לו איזה נגון טוב, והיא מהרה למלא את רצונו ונגנה אחת המנגינות הידועות בטעם נכון, אף כי לא היה בה אותו הרגש המיוחד והעמוק, אשר ירחש המנגן החובב את הזמרה והחודר אל עמקי פליאות קולותיה הנעימים. וגם הוא נאות לבקשת הנשים ונגן מנגינות אחדות.
גם חלפן הביע את שמחתו לראות בביתו את הרופא “הנכבד” ו“המהולל”, דרש למעשי-האגודה, הלל את מעלליו החשובים לטובת אנשי-העיר, ספר לו, כי בזמן קרוב תפתח פה מחלקה של הבאנק הדרומי הנודע. אבל בירשטיין לא דרש ולא חקר לדעת את פרטי-המוסד הזה, שמע כלאחר-יד את דבריו על אודות העסקים של הבאנק ופרשת גדולתו.
מן העת ההיא דברו שתי הנשים והתלחשו בסודי-סודות על בירשטיין ועל הליכותיו. על נאומיו הנעימים ועל מנהגיו, אשר רוח “אצילית” מרחפת עליהם. אסתר הוסיפה תמיד לשוחח עם רעותה על האהבה בכלל ועל חבתה להרופא בפרט.
פעם בישבן יחדיו ב[…] 1אמרה לה מאריה איזראילבנה:
– ומה תאמרי עלי, ידידתי, אם אני אקרב אליך את לב הרופא?… התאהביני גם כאשר תהיי הגברת לבית-בירשטיין?…
פני-אסתר הלבינו מאד, וכל יצורי-גוה התחלחלו. היא חבקה את רעותה, נשקה אותה על מצחה ולא ענתה דבר.
ואמנם החליטה מרת הורין להוציא לפעולה את מחשבתה המוזרה הזאת. היא באה אל בירשטיין כפעם בפעם לדרוש בעצתו בדבר מחלתה למועד, כאשר כבר כלה בירשטיין לקבל את חוליו הבאים אל מעונו. היא נשארה יושבת בחדרו גם אחרי אשר נתן לה איזה סמי-תרופה, אף כי לא [מצא] בגופ[ה] 2שום מחלה. –
– הנני לשבת אתך כאורחה, – אמרה בחן מעושה: – אם רק לא תגרשני מחדרך…
– ינעם לי מאד לשבת בחברתך מרתי, – ענה בירשטיין בצחוק.
הוא קרא למשרתת וצוה עליה להביא להם כוסות-תה וממתקים. אחרי-כן פנה למרת הורין:
– אבקש ממך, מאריה איזראיליבנה, רשות לשבת בכסא הנדנדה שלי… כן מנהגי לשבת עליו, כאשר מבקש אני לי מנוחה אחרי עמל-היום.
– בבקשה ממך… איני חוששת לזה… נשב נא כרעים נאמנים ונשוחח על ענינים שונים… אף כי אתה בכבודך, אדוני הרופא, תבעט באחוָתנו ותתרחק ממנו, האינטליגנטים היחידים, הנמצאים בפנה נכחדה זאת…
– אני?… איני מתרחק מכל איש… משגה הוא אתך, גברתי הכבודה.
– אבל הן לא באת בכל ימי-החורף למסבת-רעים לא אלי ולא אל בית חלפן, מלבד הפעם האחרונה לפני שבוע.
– הגם חלפן במשכילים? – – שאל בירשטיין בצחוק.
מרת הורין נבוכה מעט.
– אמנם כן הוא… חלפן יהודי פשוט… וגם דבר רוסית אינו יודע נכונה… אבל סדרי ביתו ומנהגיו ככל אנשי-שלומינו האינטיליגינטים… ובפרט כי בביתו תמצא עלמה משכלת… הן בודאי מוצאת חן בעיניך, גבר צעיר, עלמה יפה-פיה, משכלת ומיטבת-נגן כאסתר.
בדברה את דבריה האחרונים שִׂקרה מרת הורין אל מול בירשטיין בקוקיטיריה, וצחוק-אירוניה נראה על שפתותיה. –
גם על פני בירשטיין הופיע צחוק-לעג. הוא הקריב את כסאו אל מקום האורחה.
– אנא, גברתי היקרה, בבקשה… טעמי נא מן הממתקים הללו…
– אם רופא גדול כמוך אומר, כי מותר לי לאכל ממתקים אלה, הריני ממהרת לעשות כמצוּוה עלי, – ענתה מרת הורין בצחוק ותשלח ידה לקחת מן הקערה המלאה – אפיות אחדות.
– אבל אני על דבר אסתר הגיתי, – הוסיפה הורין בשיטה אל פיה סופגנים אדומים מרהיבי-עין, – ואתה מסבב את הדבר הזה אל עבר הממתקים…
– יראתי, פן היו דבריך אלה מרים לחכך, עדינתי, לכן אמרתי לשים לפניך דבר מתוק…
– לץ אתה, רופאי היקר!…
– ואת מדברת ברצינות?
היא פקפקה מה לענות, אבל כרגע אמרה:
– כן… הלא היא מדברת צרפתית ויודעת לפרט על הפסנתר…
– וכזה מבטיחה היא לכל איש?…
– ואתה, וולאדימיר יוסיפוביץ, מפקפק בדבר הזה? אינך מאמין?
– בכלל איני איש-מאמין, ואני שופט רק לפי ראות עיני והלך-רוחי…
– הה! רואה אני, כי ספקן גדול אתה, וולאדימיר יוסיפוביץ… ואפילו בתכונות טובות של נשים צעירות תפקפק!… אבוי לגורלנו!… אומללות אנו…
– לא כל הנשים אומללות, – אמר בירשטיין ויצחק בקול עלז.
רצינותו הרגילית כאילו סרה ממנו ברגע זה. פניו שונו, ואפילו עיניו לא הפיקו את העצבת הנשקפת מהן תמיד.
מאריה איזראיליבנה לקחה את כסאה ותתקרב אל המקום, ששם ישב בירשטיין בכסא-הנדנדה. עיניה התקלחו באש-עגבנות. היא הניחה את ידה על כף בר-שיחתה ותאמר בקול לחש עצור:
– אפשר גם אני… אינני נמנה בין האומללות האלה…
– נוח לך, גבירתי, לחשוב כפי העולה על רוחך, – ענה בירשטיין וצחוק פרץ מפיו, אבל כרגע הוסיף:
– ובין כה וכה – והנה התה הצטנן… הממתקים מחכים לחכך… ואני מבולבל בדעתי, כאשר אין יכלתי לקבל כראוי פני אורחה כבודה ויקרה כמוך…
היא לקחה במבוכה את כוס-התה ובלעה שתים-שלש לגימות ותחזר את הכוס למקומה. פניה אדמו, ואגלי-זעה קטנים נראו על מצחה אצל שערותיה הסבוכות. ובירשטיין מוסיף לשבת במנוחה על כסא-הנדנדה, מנענע את הכסא ומביט אל מול האורחה בצחוק-אירוניה גלויה.
– רק לצון תחמוד לך תמיד, רופאי היקר, – אמרה הורין ושאפה רוח בכבדות. היא הוציאה מטפחת-משי קטנה מצקלונה ותרם את ידה להיטיב את שערותיה. –
XXII. 🔗
ברגע הזה נשמע קול מתלחשים בחדר הסמוך, ששם היו החולים מחכים לצאת הרופא. בירשטיין הטה הצדה לעבר השני את ראשו לדעת, מי ישאל אליו, ובו ברגע נשמעה דפיקה קלה בדלת החדר.
– יבא!… קרא בירשטיין בקול.
הדלת נפתחה ואל החדר נכנסה דבורה. היא היתה עטופה במטפחתה הגדולה, ופתי-שלג כמו את אדרתה, ואדי-הכפור הנעים, אשר הביאה אתה, התרחבו והתנשאו בחדר החם. בידה אחזה חבילת-ספרים. –
בירשטיין התנשא בחפזון מן הכסא ויצעד צעדים שנים לקראת דבורה אבל היא בראותה אשה זרה יושבת בחדר, נבוכה מאד ותצעד אחרונית.
– אנא יסלח נא לי, אדוני הרופא… לא ידעתי, כי אוכל להפריעהו…
– אין את מפריעתני כלל, דבורה סולומונובנה.
הוא נתן לה שלום בהושיטו את ידו אליה בחבה גלויה.
– אשמח מאד לראותך, – הוסיף באחזו את ידה.
הוא כאילו שכח ברגע הזה את היושבת אתו ואת כל העולם… מבטו השתנה… הוא ראה לפניו רק את הפנים העדינים והחביבים, אשר אליהם ערגה נפשו בכל הימים האחרונים.
מרת הורין קמה ממושבה… היא הביטה בעינים מזרות בוז אל עבר דבורה; כתפותיה התנועעו, שפתותיה התעקמו, את קומתה הקטנה זקפה בגאוה ומהרה להוריד את הרעלה ממצנפתה היפה על פניה.
– אם כן… עתה אלך לי, – אמרה בפנותה אל בירשטיין, – וכאשר יעצת לי, רופא יקר, כן אעשה…
בירשטיין פנה לעבר מרת הורין.
– כן, כן… – גמגם. – שלום לך, מאריה איזראיליבנה. –
הוא נגש אל השלחן הקטן העומד אצל הדלת, לקח את המצלה וצלצל לאות להמשרתת.
– אל ידאג נא, אדוני הרופא, – אמרה מרת הורין בעקימת שפתים. – אני אמצא את הדרך… אבל גם בעמדה על סף הפתח, לא יכלה מהתאפק מרוגזה ותט פניה לעבר דבורה, העומדת עוד בתוך החדר, – ועיניה הפיקו משטמה ובוז להעלמה הלבושה בגדים פשוטים.
בירשטיין מהר לסגור את הדלת ונגש אל דבורה.
– אנא הסירי נא מעליך את אדרתך…
– אני רק לרגעים אחדים נכנסתי אל כבודו… אני הבאתי לו את הספרים שנתן על ידי… קראתים בשים לב… תודה רבה…
אבל בירשטיין לקח שנית את ידה ויפצר בה להשאר במעונו.
– הלא תשתי אתי כוס-תה?
ומבלי חכות למענה קרא למשרתת וצוה להביא כוסות-תה אחרות.
דבורה הסירה מעליה את אדרתה ואת מטפחתה וישבה על הכסא אצל השלחן.
– – עסקי-אגודתכם הולכים ומתפתחים, – אמרה דבורה בלקחה מיד המשרתת כוס-תה רותח. – כן אמר לי אבי, שהוא אחד מ“חסידיך” האדוקים, – הוסיפה בצחוק לעג קל. –
– ואת, דבורה סולומונובנה, עוד תוסיפי לפקפק בענין הזה על האגודה?
– איני מסופקת, כי דבר טוב רחש לב-כבודו… תועלת מרובה תצא בודאי מפעולות האגודה לרבים מיושבי-עירנו.
– שנית, דבורה סולומונובנה, – אמר בירשטיין בקול עצר מר, – ביסוד כל המפעל הזה מונח רעיון נעלה ונשגב, אשר ממנו תוצאות גדולות לא רק לאחדים מיושבי-אושה, אלא לכלל האומה הישראלית…
– מסופקת אני, אם זו היא הדרך המובילה את כל האנשים המדוכאים לאושר נצחי…
– אמנם, כן הוא הדבר במצב התפתחותו במדרגה הנוכחית, אבל כבר אמרתי לך, כי יסוד האגודה הזאת היא רק התחלה… התחלה ליסוד אגודות כאלה בכל מקום ומקום של מושב היהודים… ואחרי יסודן תחל פעולתן בכל מקום ומקום של מושב היהודים… ואחרי יסודן תחל פעולתן של אגודות להסתעיות, אגודות של בעלי-מלאכה לסוגיהם, של עובדים ועמלים למקצועותיהם… אגודות אלה בהתרכזן – תוציאנה את כלל-האומה מיון מצולת צרותינו ומצוקותינו…
דבורה הביטה אליו באיזו סקרנות ולא ענתה דבר.
– אבל להקים את מחשבתי הגדולה, אשר אני חושב, – הוסיף בירשטיין אחרי דומיה קצרה, – להגדיל ולהרחיב את הרעיון הזה, לתת לו מהלכים בכל שדרות עמנו בכל מושבותיהן – לדבר הזה נצרך לי עזרה רבה… לא עזרה חמרית, כמובן, אלא עזרה של אנשים, המסורים בכל לבם ונפשם לרעיון גדול ונשא… והעזרה הזאת יכולים לתת לי רק אתם, הצעירים… אתם, המתלהבים, הנתונים בכל לבבכם להרעיון הגדול, כי צריך עמנו להשתחרר מעולו האקונומי והמדיני… צריכים אנו להטיף… לבאר ולפרש לכל איש את נחיצות הדבר הזה, גדל-ערכו ואת עצמת-פעולתן של האגודות האלה לעתיד ואת ערך השפעתן על שנוי-סדרי-החיים של עמנו… צריכים אנו לסדר ולארגן את האגודות בערים שונות, צריכים אנו להפיץ קונטרסים, המדברים בענין הזה והמבארים את מהותו של הרעיון ואת איכותו החשובה…
הוא החשה רגע אחד, כאילו חכה למענה דבורה.
– אבל מדוע אתם עומדים מרחוק? – הוסיף בהתרגשות ובהתרגזות. – מדוע אינכם חפצים לבא אלי, לשמוע את הוכחותי ואת מסקנותי? ואם שגיתי הראוני את משוגתי. –
– אני כבר דברתי עם רבים מצעירנו, כאשר הבטחתיך… רבים מסכימים לבא אל מעונך, להתוכח… להתפלסף…
– האומנם? – קרא בירשטיין, ואותות שמחה ורצון נשקפו מבין עיניו, ולא חש את עוקץ הלעג הקל הנבלט במלה האחרונה.
– תודה רבה לך, דבורה סולומונובנה.
– איני צריכה לתודתך, וולאדימיר יוסיפוביץ, – ענתה דבורה, – מתעניינת אני ברעיון, אשר הבעת… מבקשת אני לאחד את כל כחותינו השונים… אפשר מן האחדות תצר תשועה להמוני-עמנו הנדכאים…
– כן… אמת דברת, דבורה סולומונובנה, – אמר בירשטיין ברגש ויקח יד דבורה.
היא ישבה נדהמה ונבהלה.
– כן, – הוסיף כרגע, – שאיפה אחת, מגמה אחת לך ולי… והמגמה הזאת מאחדת אותנו…
דבורה התרוממה ממקומה.
– האם כבר חפצה את ללכת?
– כן… עוד רבה עלי העבודה, – ענתה ותשפל את עיניה.
– הרשיני נא ללוותך עד ביתך…
שניהם יצאו החוצה. בירשטיין המשיך את שיחתו אתה. הוא דרש לדעת על אודות עבודתה הרגילה ועל התעניינותה בספרים שונים ובמדעים. היא השיבה לו, כי חשה כבר, כי השכלתה לקויה מאד… היא לא יכלה לקבל חנוך השכלי רצוי… צריכה היא למלא את החסרון הזה, ולכן מתמידה היא לאחר שבת בלילה וללמוד מדעים שונים, שמוצאה אותם נחוצים להשכלתה. –
– אם תרשיני, דבורה סולומונובנה, – נכון אני לעזרך בדבר הזה… נכון אני לתת לך שעורים בידיעת השפה האשכנזית או הצרפתית… נכון אני להקריא לפניך שעורים באיזה לקח של המדע ההוא, אשר בו תבחר…
– תודה רבה, וולאדימיר יוסיפוביץ. – אבל… חלילה לי משלול ממך את שעותיך, המוקדשות לעבודה תמידית רבה…
– לחנם תאמרי כדבר הזה… לי יביא הדבר הזה עונג רוחני גדול… ובפרט, כי אוכל למלא את תשוקתך למדע…
– אמנם כן הדבר: תשוקתי לידיעת שפה חיה וללמודי-מדעים שונים גדולה מאד… אפשר עוד תגדל על תשוקתי לעבוד באגודות שונות, – הוסיפה בצחוק.
הוא פרש לפניה את תכנית שעוריו לעתיד, ובצחוק אמר, כי לקץ תמלא גם תשוקתו הגדולה להיות “מורה”. –
– אם שללו ממני את הזכות להיות פרופיסור בהאוניבירסיטה ולהקריא את שעורי לפני קהל שומעים-סטודינטים, – הרי אכין לו פה אודיטוריה קטנה, ואת תהיי “השומעת” האחת, המקשיבה לדברי למודי.
שניהם צחקו, ועליזים ושמחים נקרבו אל בית הורי-דבורה, בירשטיין לחץ בחזקה את ידה והבטיח, כי למחרתו בערב יחל לקרא לפני התלמידה היחידה של בית-התחכמוני באושה את שעוריו.
הוא שב למעונו. רגש יגון חדר אל לבו… עגמת-נפשו ועצבותו גברו ולא נתנו דמי לו… האם לשוא כל עמלו? האם רק מקסם כזב יחזה בדמיונותיו ובחלומותיו? האם לא ילעגו עליו חבריו ואנשי-בריתו שם, בעיר ההומיה, אשר להם שאיפות ענקיות ומגמות כבירות לטובת כל המדינות וכל הממלכות? האם לא יבוזו לו על חלומותיו ועל דבריו, על הגיונותיו ומחשבותיו לארגן ולסדר בהסתרות גדולה ענקית איזה עם מפורר ומפוזר, לאחד את כל השדרות השונות של העם הזה, אשר תהום עמוק רובץ ביניהן ואשר שונות מאד מגמותיהן, שאיפות-חייהן וכל אינטיריסיהן? איזה הוא הדגל, אשר אליו יתקבצו ויתאספו כל אישי-האומה הנפלאה הזאת, הפזורים בכל הארצות ובכל איי-הים? איזו היא המלה, איזה הוא הבטוי של רעיון אחד, יחיד והכל יכיל, שיכול להלהיב את לבות כל האנשים, השונים בדעותיהם, במטרותיהם ובהלך-רוחם? במה יכולים המה כולם להתלכד ולהתאחד, להרים את הנס הגדול והנפלא ולצאת כולם למלחמה אחת בעד חרותם, בעד כבודם, בעד קיומם?
וגם בשבתו בדד וגלמוד על כסאו בחדר עבודתו, שקוע במחשבותיו, התנשא עָל ברוח דמיונו וחזה על עתידות ישראל ועל קיומו בין הגוים ועל הרמתו משפלותו ומעבדותו; הוא חזה על מלחמתו, אשר אמר לערוך נגד כל בוזי-עם קדמון זה; הוא הגה בחזיונותיו על העבודה הגדולה והעצומה והקשה, אשר לפניו, למען הפיץ את רעיונותיו בין כל המוני-ישראל ולמען מצוא את התכנית היותר רצויה לההסתדרות של כל עם ישראל…
והנה עוברת לפניו תמונת דבורה… יפיה משך את לבו בחבלי קסם, עורר בקרבו רגשות, שלא ידע אותם עד היום… תאר פני דבורה נראה לפניו, עיניה השחורות, המפיקות יגון החבוי בסתרי-נפשה, הציצו בחזון דמיונו… אז יבא בקרבו החפץ האדיר להיות קרוב אליה; להתפלפל ולהתוכח אתה, לבקשה, כי תהיה לו בעזרו להפיק את זממו; אז יתלקח בקרבו החפץ הכביר להביע לפניה את כל הגות-רוחו, להציע לפניה את כל מחשבותיו, לפרש לה את כל ספקותיו ואת פקפוקיו הרבים, לשאול בעצתה – ולדרוש ממנה, כי תצא יחדיו אתו למלחמה, למלחמה קשה בעבור כבוד עמם הנשפל והנבזה…
XXIII. 🔗
בערב ההוא, במוצאי-שבת, ישב בירשטיין ושחח עם סוחולסקי; גם חיים קלאטץ ושלמה האורג היו בחדרו, אלה האנשים נהיו בעת האחרונה למקורביו, ל“חסידיו”, כמו שקראה אותם דבורה. המשרתת הביאה להם כוסות-תה, המנוחה שררה על כל פני המסובים, מלבד בירשטיין שהיה נרגש: הוא קבל בבקר פתקה קטנה מדבורה ובה כתוב:
“אדוני הרופא! בערב יבאו אל כבודו צעירים אחדים לדבר אתו על אודות שאלת-האגודות. נקוה, כי למועד הזה נמצא את כבודו בביתו. גם אני אבוא. בכבוד רב – דבורה וויביר”. –
המשרתת נכנסה ואמרה, כי אנשים אחדים באו ומבקשים לראות את פני האדון. הוא קם בחפזון ממקומו, פתח את הדלת, – והנה לפניו ששה אנשים צעירים.
– בבקשה מכם, סורו נא אלי אל החדר הזה… שמח אני לראותכם במעוני…
כולם נכנסו אל החדר השני. הוא הושיט את ידו לדבורה, כי רק אותה ידע מכל הבאים, ולחץ את ידה ברגשי-תודה.
– אבקשך, דבורה סולומונובנה, להציגני לפני אורחי הנכבדים. –
– אדוני! – פנתה דבורה אל חבריה, העומדים עוד במבוכה בכנופיה אחת: – אדוני! קראו בעצמכם איש-איש את שמו לפני הרופא.
– בוריס קלאטץ, בן חיים קלאטץ, היושב פה לפניך. – אמר צעיר אחד, לבוש בגדי-פועל, בצחוק קל. –
אחריו נתנו את ידם להרופא גם האחרים, ואיש איש קרא את שמו. בירשטיין בקש אותם לשבת וצוהל המשרתת להביא לכולם כוסות-תה ואפיות שונות…
– בודאי יחפץ כבוד הרופא… החל בוריס קלאטץ.
– ראשית-כל, – הפסיקהו בירשטיין בשחוק, – ראשית-כל בקשתי, כי אקרא בפיכם פשוט וולאדימיר יוסיפוביץ או… בלשונכם – חברנו בירשטיין.
כולם צחקו.
– כן יהיה! – אמר בוריס. – בודאי יחפוץ וולאדימיר יוסיפוביץ לדעת, מי המה אורחיו, אשר באו להפריע את המנוחה ואת האידיליה שמצאנו במעונו, לכן אגיד בתחלה פרשת חיי כל אחד.
– טוב דברת! – ענהו בירשטיין.
– את העלמה וויביר אתה מכיר… היא אורגת… עובדת תמיד את מלאכתה וגם מתלמדת… אני, אף כי אבי חיט, פועל אני בבורסקי, אשר להגביר קליינמאן; האיש הקטן, היושב למולי, זה הוא יעקב הורוויץ, ראש המדברים בחברתנו, נושא משרה בעסקי-היער של בן קצין העיר חלפן… זה – הוא משה פינסקר, סנדלר פשוט וחבר טוב… והעלם, אשר הסתתר שם בפנה, הוא זאריצקי הנגר, השתקן הגדול, אשר עלה על כולנו במסירותו לחברתנו… ואתה, חברי לייטר, הגיד נא בעצמך, מה מעשיך… הן באמנם גם אני לא אדע, אם גם פועל אתה או רק אגיטאטור, – הוסיף בוריס בצחוק רם.
האיש אשר אליו כונן בירשטיין מבטו, ישב על הכסא אצל דבורה. חבריו האחרים היו כולם לבושים בגדים פשוטים כפועלים, אבל הוא היה לבוש בגדי-הדר. בית-הצואר של כתנתו הלבנה כשלג והעניבה, המרוקמת כתמים ירוקים ואדומים, נראו מן החזיה האדומה; מעילו הקצר ומכנסיו עשויים מארג-צמר משובץ חוטים אדמדמים וכחולים. בידו אוחז הוא את כובעו משער-כבשים שחורה. פניו מלאים ועגולים; שערות זקנו ושפמו גלוחות הן למשעי; שרטוטי-פניו וברק עיניו האפורות מפיקים עוז ובטחון, עקשנות והתגדרות; עזות-פניו זאת משכה אליו את כל הקרובים אליו והכניעה לפניו את השומעים לדבריו.
בירשטיין ראה את מעוף-המבט, אשר שלח לייטר לעבר דבורה… היא הרימה ברגע זה את פניה אליו, כאלו חכתה למענהו, בשאל בוריס את שאלתו. אבל הוא לא ענה דבר, רק קמטי-מצחו התרחבו, ברק-זעם הבריקו עיניו, וכתפיו התנועעו ברגש של אי-רצון ותמיה. –
בירשטיין הפסיק את הדממה, אשר שררה לרגע אחד בחדר.
– אחלי, רבותי, לשמוע את דברי המעטים… אפשר, כי אתם תתנו צדק לפעלי ולמחשבתי… אפשר, כי גם תתנו ידכם להיות בצעה אחת אתי ולעזר לי בהעבודה הרבה, אשר לפנינו…
– את האמת אגיד, וולאדימיר יוסיפוביץ, – הפסיקהו הורוויץ בדבריו, – אין אנו רואים שום עבודה מעניינת במפעל, אשר החילות להתעסק בו… שמענו וידענו, כי אמור תאמר ליסד קופות של הלואה, כמו שיסדת באושה, גם בערים אחרות… אפשר, כי איזו טובה תצמח מזה לעסקי-החנונים הפעוטים או למעשי האומנים, אשר להם יש בתי-מלאכה… הקרידיט נחוץ להם… אבל עוד רחוק הדבר הזה מאיזה רעיון נשגב… והוא אינו יכול לעניין אותנו ואינו כדאי לטפול בו…
– בורגנות פשוטה! – אמר לייטר בקול עב ונמוך. – ריח של פילאנטרופיות נודף ממנה.
– שגיתם רבותי, שגיתם מאד… לא ירדתם לעמקי-הענין, אשר לפנינו… רחוק אני מאד מכל מעשה-נדיבות… יסוד כל רעיונותי הוא – ההסתעיות… ההסתעיות בכל סוגי-העבודה!… הסתכלותי במצב אחינו היהודים וחקירותי בו הראוני לדעת, כי רק ההתאחדות על יסודי-הקואופיראציות תוכל להוציא את עמנו מיון-הצרה, שהוא שקוע בו עד צוארו… העקר הגדול של מחשבתי הוא – לסכם את כל הכחות היחידים והבודדים המפוזרים בכל ערי-התחום, את כל הכחות הזעירים של כל פועלינו, של בעלי-המלאכה, של כל העמלים – לרצון כביר ואדיר אחד… אחד מחבריכם אמר, כי חפץ אני ליסד קופות של הלואות… כן, אמת הדבר… אבל זה הוא רק הנסיון הראשון והקטן… שערו נא, רבותי, כי בכל הערים, ששם נחתים יהודי-מדינתנו, בכל מקום ומקום, שמרובים שמה אוכלוסי-עמנו, תוסדנה אגודות כאלה. מלבד שכל אחת ואחת תבא לעזרת הדלים בכח והמדוכאים מאין-כסף לעבודתם הפרטית במקומותיהם, מלבד העזרה העצמית, שתביא כל אגודה יחידה, – אפשר לנו להגדיל את פעולתנו על ידי זה, שנאחד את כל האגודות, המפוזרות בכל ערי-הפלכים, לאגודה מרכזית אחת, לבאנק עממי יהודי גדול ונשא מאד… מי יהיו בעלי-האגודה? הלא הפועלים והעובדים, הלא העסוקים במלאכתם או במסחרם או בעבודתם!… מי יקבל את הריוח מעסקי-האגודות? הלא – כלל ישראל!… כל אחינו הפועלים הנאגדים והמתארגנים!… הן הריוח לא ילך לכיסם של הגבירים, של בעלי-ההון… אספת-החברים מאשרת את הקצבה, את ההכנסה ואת ההוצאה, והריוח הנשאר יוצא לדברים נחוצים לכל האומה: לבתי-ספר, לבתי-עקר-ספרים, קצבות לתלמידי חכמים השומעים לקח בבתי-המדרש, שכר לאינסטרוקטורים מומחים יודעי-דבר לאשורו, אשר יסעו ממקום למקום וילמדו את האומנים ואת בעלי-העבודות השונות לדעת היטב את דרכי המלאכה המודרנית ואת המיתודות החדשות… וגם הדבר הזה נחוץ לנו מאד, יען ידיעת העבודה עומדת במדרגה נמוכה בין האומנים שלנו… אבל גם הדבר הזה הוא רק ראשית פעולתנו, התחלת עבודתנו העתידה. אם רק יהיה לנו הבסיס הנאמן, אשר בלעדו אי-אפשר להגדיל שום פעולה עממית עצומה, הבסיס של מוסד-כספי. – אז נוכל ללכת הלאה בדרכנו זו: לאגד את בעלי-המלאכה במקומות שונים, ליסד קואופראציות מרובות בכל עיר ועיר, למשוך רשתות של אגודות אלה בכל מקום… וכל האגודות תתאחדנה לחברות מרכזיות גדולות: הנה תחלקנה את העבודה לפי דרישת המקום והזמן, הנה תמסרנה את החמר הנחוץ לבעלי-העבודה במחירים נמוכים, כי תקנינה אותו מן הסטונות, הנה גם תמכרנה את כל הסחורה הנעבדה – בכל השוקים הגדולים של ארצות שונות… הכח והעוז, אשר אותו ימשכו להם בעלי-ההון, יקבץ לכח אמיץ והיה כולו נתון לכל הפועלים הנאגדים והמאוחדים… לא להלחם נגד ההון מגמתי, כי אם להכריעהו ולשעבדו, למען ישרת כעבד נאמן ונרצע את כל העמלים, למען יהיה לאַמצה ענקית בידי כל הפועלים, למען נבסס באמצעותו את העבודה של האומנים ושל בעלי-המלאכה…
צחוק קל נשמע פתאום והפריע את שטף אמרות בירשטיין. הוא הביט במבוכה אל כל היושבים המקשיבים בעיון נמרץ לדבריו… כל עיני הנאספים נסבו אל עבר לייטר, כי מפיו פרץ הצחוק, וחכו לנאומו. הוא מהר לקום ממושבו בהתרגשות.
– סלח נא לי, אדוני הרופא, כי מבלי משים הפרעתי את רובי-תורותיך, אשר חטפת באזנינו. אבל בוודאי גם כבודך יודע, כי כל מה שדברת – כבר היה לעולמים וכבר – נתישן!…
– אגודות! – הוסיף לייטר בקול חזק; כל מליו יצאו תכופות, חדות וקשות. – חברות של שולצה-דיליטש, אגודות של רייפאייזן… האם תדמה בלבך, אדוני, כי ילדים קטנים אנו או אנשי-בער, שלא שמעו מכל הנעשה בעולם האקונומי? או לא קראנו ולא ידענו מכל הזרמים השונים בארצות, ששם התלקחה המלחמה בין הפועלים ובין בעלי-ההון? בורגנות משונה! רשתות של אגודות… קואופראציות של בעלי-מלאכה!… והאם צריך אני להבינך בינה, כי לא יחצו ימי-העבודה הביתית? או האם לא נדע, כי התעשיה הכבירה הולכת וכובשת לה את כל העבודה של בעלי-המלאכה הפעוטים ומשעבדת לה לעבדים את הפועלים? ואתה באת לארגן את הפועלים האלה ולהוציאם על-ידי האגודות וההסתעיות מעניותם!… האם תשבור בידיך הענוגות את כבלי-הברזל של חוקי-ההתפתחות האקונומית? לא!… לשוא תאמר למצוא בינינו חברים נאמנים לדעותיך הנפסדות…
בירשטיין הסתכל בסקרנות בדובר והקשיב בעיון לכל דבריו.
– לא עלה בלבי, – אמר בירשטיין בנחת, כאשר כלה לייטר לדבר וישב על מקומו, – לא דמיתי לבוא אתכם בויכוחים מדעיים על-דבר עתידות הפועלים, על שאלת מלחמת העמל וההון, או להתפלפל על-דבר ההתפתחות המצב הכלכלי הכללי של כל העמים בארצות נאורות… וגם עתה אין לבי לויכוחים אלה… בדברי על אודות התיסדות האגודות, היתה מגמה אחת לפני: לבוא לעזרת כלל-ישראל, למצוא תחבולה נאמנה להוציא את אומתנו משפלותה… והשפלות הזאת באה לנו מפני חולשתה של כל האומה… חולשתנו האקונומית היא סבת כל פורענותנו…
אמנם הכח החיוני העצום, שנטבע בעמקי נפשות כל אישי-לאומנו, התכונה המוצקה שלנו להסתגל לכל התנאים המשתנים והמתהוים בחיי-החברה, הנדידה לארצות אחרות, שעוד לא נכרתו שמה ענפי-המלאכה השונים ושעוד לא נסתתמו שמה מעינות-הפרנסה הפעוטה, – כל אלה אמנם יתנו לנו כח ועצמה להחזיק מעמד בין הגוים הרבים והעצומים האומרים לבעלנו ולכלותנו, אבל העניות, הבטלנות והקבצנות מתגברות בינינו, מוצצות את לשדנו ואת דמנו, מחלישות את גוף האומה ומעמידות חזקת סכנה כל חיי-העם…
אתה אומר, אדוני: כבר היה הדבר לעולמים!… והדבר הזה הוא יאמץ את הנחותי. הנה לפנינו, למשל, ארץ-אנגליה… המטיף הנכבד, אשר קרא הרבה וראה הרבה, יודע את גדל-פעולות האגודות וההסתדרות של הפועלים אשר בארץ התעשיה הכבירה הזאת; הוא יודע, כמובן, את הכח והעוז אשר לאגודות הנאחדות, את מעשיהן הכבירים, את השפעתן העצומה על כל מהלך הפוליטיקה של המדינה הנאורה הזאת… הנה לפנינו ארץ-הדנים הקטנה… היא התעשרה במסך שנות עשרים-שלשים ותעלה כפורחת רק הודות להתארגנותן של האגודות הנאחדות… ובאשכנז ובצרפת ובאיטליה הולכות ומתפתחות האגודות האלה, עושות חיל רב גם לטובת האכרים וגם לטובת הפועלים… ואפילו הסוציאליסטים הנאגדים מוכרחים היו להרכין את ראשם לפני הזרם הגדול הזה ולהתחשב בפעולותיהם ובדעותיהם עם התפתחות הקואופראציות השונות… אפשר יודעים רבותי את הפעולה הגדולה, אשר פעל זה האיש לוצאטי בארץ איטליה, את יסוד הבאנקים העממיים, את יסוד האגודות לצרכנים, את השפעתן ואת שאיפותיהן… אין בימים אלה ארץ נאורה בעולם האירופאי ובעולם אמריקאי, שאין שם התפתחות עצומה של אגודות שונות לטובת כל העמלים…
ואם נתבונן אל מצב אחינו פה, במדינתנו, הלא נראה בעליל, כי הדעות הסוציאליות, שמצאו להן מקום, למשל, באשכנז ושיש להן שם, בלי ספק, בסיס קים ונאמן בהתפתחות המצב האקונומי של המדינה ההיא, – הדעות הללו אין להם שום מקום, אין להם שום בסיס בתחום מושב-היהודים, אין להם שום יחס למצב המדיני והכלכלי של בני-היהודים… שם נאגדו הפועלים למפלגה עצומה, אבל במדינתנו אין מקום לעת-עתה למפלגה מדינית, ואם אפילו יתהוה מצב מדיני כזה, יהיו הפועלים הבודדים זקוקים למפלגה של כל הפועלים במדינה, והשפעתנו תהיה כאל וכאפס. שם התפתחה התעשיה הגדולה, אשר שעבדה המוני-הפועלים ושׂמה עליהם את עולם של בעלי-ההון, – אבל פה במקומותינו – הגידו נא לי, חברי, איה הגה הפאבריקאות ובתי-העבודה הגדולים או בתי-המסחר האדירים, המרכזים אליהם המוני-פועלים, שכירים ועובדים? האם נחכה, עד אשר יוסדו? ואם לא יוסדו?… האם צריכים אנו בכל-זאת לשבת ולחכות, עד אשר יקוים החק האקונומי, אשר הוצא על פי ההגיון מאותו החקרן הגדול? ואם נניח, כי גם פה יגבר חילים ההון, ותוסדנה פה פאבריקאות, – מי יוכל להבטיחכם, כי גם מאלה בתי-החרושת לא יגרשו היהודים, כמו שמגורשים המה מכל מוסדי-הכלכלה האחרים, כמה שהמה מגורשים מהיות תלמידי-חכמים, מהיות מורים, מהיות בעלי-דין או פקידים!
חברנו לייטר קורא: נפל תפול העבודה הביתית, ועל משואותיה תקום התעשיה הכבירה, הנוסדה על אשיות קאפיטאליות… אבל, רבותי, בל נשכח נא, כי כל מהפכה עצומה, המביאה שנויים רבים בחיי-כל עם והנותנות ברכה רבה להם, – היא מביאה לאוכלוסי-עמנו רק צרה ומכאוב, יען וביען שמצב כלכלתנו נוסד על אשיות רעועות ומקריות, יען וביען שכל המוני-היהודים נזונים רק מפסלתם של חיי-הכלכלה של האומות האחרות ואין להם מעמד קיים ונצב… ובכן הנעמוד מרחוק ונשתעשע ברעיונות ובהגיונות של חקרנים גדולים? האם גם הפעם נבוא אנחנו באחרונה לבקש ולחפש נתיבות ותחבולות להיטיב מצבנו, אחרי אשר כבר באה המהפכה? או נוסיף גם אז להתאונן על הגזרות החדשות הבאות ומכריתות אכל מפיות אלפי בני-ישראל? האם לא נתבונן לחוקי-עולם, המכריחים אותנו לשנות את מהלך-חיינו, את סדרי-פרנסתנו ולתת להם צורות חדשות?…
ואחת מן הצורות האמתיות והנכונות היא פעולת האגודות הנאחדות, המתפשטות בכל המדינות ובכל הארצות והתופסות כבר מקום גדול בחיי-האכרים וגם בחיי-הפועלים… ואין כל ספק, כי הזרם הזה ישטוף ויעבר את הגבול המפריד בין מדינתנו ובין הארצות הנאורות, אז תתפתחנה ותתפשטנה גם במדינתנו האגודות האלה בין כל אזרחי-הארץ… אז יבאו אוהבינו מעבר השמאלי מזה ושונאינו מעבר הימני מזה ויתאמצו לפנות דרך להאגודות האלה ולשימן בכל עיר ובכל כפר… אז תקום צרה לכל סוחרינו ולכל אומנינו, צרה, אשר כמוה לא נהיתה מן היום שהחלו בני-עמנו להאחז בפלכים שונים של מדינתנו… כי כל מה שתתגדלנה האגודות האלה, כל מה שתתרבנה ותוסיפנה לעבוד בשקידה עצומה החברות המשותפות וכל מה שפעולותיהן תפרצנה בין כל סוגי-החיים של העובדים, – כן יצרו צעדי רבים מאחינו וכן יפחתו אמצעי-הכלכלה והחבולות הפרנסה…
לכן אני אומר: תנו יד להסתעיות בעוד מועד! עזרו בכל כחכם להפיץ את הרעיון הזה בכל שדרות עמנו, בכל תפוצות בני-היהודים! יען צריכים אנו להקדים תרופה למכה זאת, שאמנם לא צרה היא, כי אם אחת מן התחבולות הטובות שהמציאה בינת-האדם להגדיל אשרם של אוכלוסי-העובדים, זהו אחד מן הצעדים הענקיים, שצעד בן-האדם במסלה, העולה למשגב אשרו והצלחתו…
ועוד לכם, רבותי, לדעת, כי מחזיקים אתם לשוא בשיטת הפרוליטאריון במושג האירופאי, לפי מושגן של הארצות הנאורות… האם פרולטאריים המה בני-היהודים במצבם הנוכחי? לא!… אביונים אתם כולכם!… נודדים… מדוכאים פה ומדוכאים בכל מקום, אל אשר יגרפם וישליכם הגורל המר, המטלטל אותם מארץ לארץ וממדינה למדינה זה אלפי שנים!… אתם חפצים ללכת בדרך סלולה כבר בידי-אחרים ואינכם רואים ואינם בוחנים, אם באמת תובילם המסלה הזאת אל מטרתכם או לא… אינכם יודעים ואינכם חפצים להבין, כי שונה מאד דרככם מדרך כל פועלי-הארצות האחרות, ושונה הוא מאד מצבכם ממצב כל העמלים בארצות נאורות, ואפילו ממצב הפועלים הנכרים, אשר במדינתנו…
XXIV. 🔗
רגעים אחדים שררה דומיה בכל החדר. הדברים, אשר דבר בירשטיין בחום לב ובהתרגשות עצומה, עשו רושם אדיר על כל הנאספים. וגם לייטר הוריד את ראשו והתעמק במחשבותיו בהשתעשע עם כובעו של שער-כבשים. דבורה זקפה את קומתה לראות היטב את הדובר, ועל פניה נראו אותו התפעלות גדולה. חיים קלאטץ פער פיו, צחוק של חדוה נראה על פניו המארכים, ועיניו הפיקו נצחון. סוחולסקי ישב על מקומו שקוע בשרעפיו ומדי פעם ופעם לקח את שערות זקנו, הביאן אל פיו ונשכן מרוב התרגשות.
את הדומיה הפריע הורוויץ. הוא קם ממקומו וקרא בקול גדול:
– מארקסיסטים אנחנו ובדרך כל המרקסיסטים נלך… מגמתנו הראשית – להביא את הכרת-המעמדות בקרב פועלינו… מגמתנו – לאגד את כל הפועלים מבני היהודים לאגודה סוציאלית אחת ולתת יד לכל האגודות הסוציאליות האינטירנאציונאליות… רק הדרך הזאת תובילנו לתשועה עולמית!… ועל הסוחרים, על כל בעלי-הבתים, על כל הבורגנים – ירוק נירק בכל תוקף ועוז!… הלאה הבורגנים – הן מאחינו, הן מהנכרים!… וכאשר יבוא היום הגדול והנורא, אז גם אנו נצא למלחמה נגד כל המון בעלי-ההון ונרדפם עד כלותם מן הארץ!… חלקנו בין כל מבקשי-חופש, ועד טיפת-דמנו האחרונה נלחם בעד כבודנו, כבוד כל הפועלים, עד אשרו של כל הפרוליטאריון!…
– אבל דא עקא, יקירי, – אמר בירשטיין במנוחה, – כי פועלים בין היהודים…
– אין פועלים? – קרא בתמהון בוריס קלאטץ. – דברי-שטות כאלה לא קויתי לשמוע מפיך, וולאדימיר יוסיפוביץ… שלח נא, אבל האמת נתנה להאמר…
– האמת נתנה להאמר, כי דברי אינם דברי-כסילות, – ענה בירשטיין בהתרגזות, – כי אם אמת מרה וקיימת… אין פועלים, יען אין תעשיה… יש לנו בעלי-מלאכה רבים… ישנם גם אורגים, כמו בעירכם, אבל מקומם לא ימצא בבית-החרושת הנוסד על אשיות קפיטאליות… אחרי מי אתם רודפים? נגד בעלי-ההון משלכם? ולהם אין פאבריקאות, אין מוסדים קפיטאליים עצומים, או אם יש ליחידי-סגולה, – אין להם שום מגע-ומשא אתכם, עם העובדים היהודים… נגד בעלי-ההון משלהם? אבל מה לכם ולהם? אתם אינכם עובדים להם, והמה אינם משעבדים אתכם…
הלא ידוע תדעו, כי בינינו ישנם שכירי-יום רבים, נושאי-סבל, משרתים, עוזרים בחנויות… וסוחרים, סוחרים לרוב כחול אשר על שפת הים הגדול… ועוד יתר מהמה יש לנו אנשים לרוב, הרודפים כל היום אחרי איזה פרנסה פעוטה, אחרי איזו פרנסה שתהיה, אחרי כל דבר סרסרות הנותן שכר פעוט להם רק לבל ימותו ברעב המה ובני-משפחתם… יש לנו לרבו אנשים, המטולטלים כמו בכף-הקלע, הנודדים והמושלכים מקצה ארץ אחת לקצה ארץ שניה… כולם מבקשים שכר – ואין… אין לנו, יקירי, פועלים במושג הרחב של שאלת הפועלים בארצות-התעשיה הכבירה, אין לנו מעמד בקרקעות, בנחלות, בפאבריקאות או באיזו תעשיה… ומלבד התגרנות, המדכאה את נפשנו, – אין לנו כלום!…
– כאשר ישתנה כל הסדר הכלכלי, כל המשטר המדיני, אז ישונה גם מצבנו, – אמר בקול נמוך משה פינסקר, אשר ישב כל העת והקשיב רב קשב לדברי-הויכוחים.
– כאשר ישתנה הסדר, ייטב אפשר מצב רבבות פועלים נכרים, – אמר בירשטיין, – אבל מצב כל אלה מאחינו הנודדים, המבקשים פרנסה, לא ישונה… ואפשר כי עוד יימר גורלנו…
ברגע הזה קם ממושבו דוד סוחולסקי. כל הנאספים הביטו בסקרנות אליו. בוריס, אשר התנשא ממקומו, בחפצו, כנראה, להשיב על דברי בירשטיין האחרונים, שוב ישב על מקומו ונשתתק.
סוחולסקי נגש אל השלחן, הסתכל בעיניו החודרות והיושבות עמוק בחוריהן והמפיקות תוגה חרישית והחל לדבר בקול חלש:
– ידידנו הנכבד בירשטיין הגיע אל הנקודה האחרונה… וגם אני מסופקני, אם ימצא פתרון לשאלה החמורה האחרונה… מה יהיה אתנו, כאשר אמנם יגבור הסדר העתידי, כאשר ינצחו העמלים, כאשר ישונה המשטר הקפיטאלי מן הקצה אל הקצה?… כן רבותי! גם אני מאמין כמוכם, כי סוף כל סוף יצאו הפועלים בנצחון ממלחמתם הקשה והארוכה… בודאי ינצחו… אמת – לא כפי התכנית של ידידנו הורוויץ וחבריו, כי אם בדרך ההתפתחות ההדרגית… אין לנו צורך להתנבא ולהגיד מראש את עתידות הסדר הבא ההוא, אבל אין ספק, כי בגבור הפועלים על אויביהם – **יימר גורלנו… ** בדמנו נכפר אנחנו כולנו את משובת יחידי-סגולה של בעלי-ההון, אשר מבני-ישראל מוצאם… מצב ישראל יהיה מושפל עד הדיוטה האחרונה, אם רק לא ימות בנו הרגש הנצחי, החי אתנו זה אלפי שנים, להשאר נאמנים לעברנו למוצאנו… כי תמיד אנו הראשונים העולים לקרבן על מזבח ההשתלמות האנושית; בכל עת ובכל זמן אנו נופלים חללים לפני הענק הזה… מדוע? תשאלוני… האם תכלית הרעיון ההוא, המונח בעקרים של איזו שנויים ומהפכות כלכליות, – רעה היא? לא!… רק יען שאין לנו המשען הנאמן, אשר עליו נשענים סדרי חיי כלכלת כל אומה: אין לנו מעמד בקרקע, משועבדים אנו רק לאחרים ונשמעים רק לחוקי-זרים, ואין ביכלתנו ובידנו לשנות לפי מהלך רוחנו את נטיות הזרמים לצרכנו ולטובתנו!… רק יען כי גרים וזרים אנו בכל המדינות ובכל הארצות; יען כי אין לנו מעמד נכון וקיים, במקום אחד, אשר עליו נוכל להגיד, כי לנו הוא ורק לנו הוא; יען כי תלויים אנו בכל מקום בדעת אחרים, בדעת אנשים זרים לנו, אשר אולי ירחמו עלינו, אבל לא יתחשבו אתנו ואת שאיפותינו… יען, פשוט, כי אין לנו מדינה מיוחדה, מקום מיוחד… ומקום כזה נוכל לקרא רק את המקום ההוא, ששם הקרקע הוא שלנו, כלומר, במקום, ששם נאחזים אנו באדמה הנעבדה בידינו, בידי-פועלינו… רק במקום זה נוכל לפתור גם את שאלת פועלינו העתידים… במקום זה נוכל להפריח ולהשגיא כל תעשיה – קטנה או כבירה –; שם נוכל לחיות חיים נורמאליים, ושם תוכל להפתר בדרך נורמאלית גם כל שאלה כלכלית המיוחדת לנו… ועד אשר כל חיינו תלויים לנו מנגד, כל אשר אין לנו אחיזה בקרקע, – אין אמנם לנו תקומה ואין לנו תשועה לא מן הקפיטאליות ולא מן הסוציאליות… זה הוא הסינטיז של כל הסתכלותנו במצבנו, של כל ויכוחינו! אין ברצוני להכריע, דעת-מי יותר אמתית: אם דעת מר לייטר, כי המארקסאיות זאת היא תורתנו החדשה, החביבה מתורת משה הנתנה מסיני, או דעת מר בירשטיין, האומר, כי עתידה ההסתעיות לתפוס מקום גדול ויחיד בהתפתחות האקונומית; – אבל כה או כה – לפתור את השאלה הזאת ביחס אלינו יכולים אנו רק במקום ההוא, אשר אליו יתרכזו ויתקבצו כל הכחות הרעננים של כל פזורי-אומתנו; במקום ההוא, אשר שם תהיה עבודת-האדמה ראשית פעולתנו… והמקום הזה יחיד ומיוחד לנו, לכל בני-ישראל: זה הוא – ארץ אבותינו, הארץ, אשר אליה ערגה נפש כל איש ישראל מיום נגלה ישראל מארץ חמדתו… אז, כאשר נאחז בארץ ההיא, – הטיפו לכם שם למארקסאיות או להסתעיות!…
– מר סוחולסקי מזמר לפנינו את פזמונו הישן! – אמר בלעג הורוויץ, – קרא נא בגרון – אל תחשך! קרא לכל יהודונינו: לכו לציון ועבדו שמה את האדמה! לכו לארץ הקדושה וכוננו שמה ממלכת-ישראל!… אבל קריאתך, אשר תקרא זה עשרות שנים, חביבי, הנה היא כקול קורא במדבר!… ומלבד איזו מושבות פעוטות, המתכלכלות מנדיבת פילאנטרופן אחד – הלא לא יסדתם כלום!… איה העם, אשר הולך אחריכם?… הוא נדד לארצות רחוקות, הוא מוסיף לפרכס בין הגויים הזדונים, הוא מוסיף לפרפר בין החיים והמות – אבל לפלשתינה שלך לא הלך ולא ילך… רק, מלחמה העזה בהבורגנים ובממשלה היא שאיפתנו ומטרתנו!…
כאילו זרם אליקטרון עבר בעצבים של כל הנאספים. רבים התנשאו ממקומותיהם. על פני חיים קלאטץ נראה פחד איום; הוא הושיט את צוארו, הרים את ידו, כאילו חפץ להשתיק את הדובר. שלמה האורג קם בחפזון ממקומו, פרש את ידיו, וקול אנחה פרץ מגרונו. דוד סוחולסקי קם ממושבו בחפזון ובהתרגשות ונגש שוב אל השולחן. פניו התאדמו, עיניו בוערות כלפידים. הוא הוציא מגרונו רק קול מדוכא אחד: שקר!… ואפילו דבורה, פינסקר ובוריס הזדעזעו והתנועעו על מושבותיהם. רק לייטר ובירשטיין נשארו יושבים על מקומותיהם במנוחה, אבל נראה היה, כי יד בירשטיין הנשענת על השולחן רועדת מהתרגזות עצורה.
– הסו, יקירי! – מהר בירשטיין להשתיק את המבוכה ואת הבהלה, אשר התפרצו בין המסובים. – הסו!… שבו נא על מקומותיהם כולכם!… ידבר האחד מכם, יענה כל אחד לפי הסדר… מר סוחולסקי! הנך חפץ לענות?… דבר נא, ואנחנו נשמע במנוחה…
– שקר, שקר אתה דובר… – החל סוחולסקי בקול עז עצור מכעס. כל גופו רעד, פניו החורים הלבינו הפעם עוד יותר…
– אל לך, ידידי, לדבר בטעם זה! – הפסיקהו בירשטיין. – אנו חפצים רק לבאר לנו שאלה גדולה ועמוקה… אל תריב נא, יקירי… אל תקלס את חברך…
– אתה תקרא את בנינו ואותנו לסדר, – החל עוד הפעם סוחולסקי בקול רועד, – אבל הלא תמיטו עלינו צרה רבה… ולשוא תאמרו בלבבכם, כי תביאו תועלת במעשיכם הפרועים האלה!… אין ספק בלבי, כי אם תזדעזע המדינה, נהיה אנחנו הקרבנות הראשונים; אנחנו ורכושנו יהיו לבז ולמשסה… ואחרי-כן… אחרי-כן – עולם כמנהגו נוהג… הרדיפות לא תחדלנה; תחת צרות אחדות תבאנה צרות חדשות; תחת הבלבולים והעלילות והמשטמות של זמננו – יבאו עלינו בלבולים ועלילות מחדש… כבר ראינו את המעשה הזה!… כבר נתנסנו בנסיונות אלה, והנסיון המר הראנו לדעת, כי אין לנו להאמין לא בליביראליותם ואפילו לאבסוציאליותם של המדינות השונות… כל זה טוב להם, רק לא לנו…
ובדבר ישוב הארץ הקדושה – שקר בפיכם!… לא על נדבות יחיו המתישבים… בזעת אפם יעבדו ויאכלו את לחמם!… המה, החלוצים הראשונים, החיו והפרו אדמת-חול, אדמה נשמה… רבות סבלו ועמלו… במסירות נפש עשו את פעולתם הנמרצה… מסורים היו לרעיון נשגב ונעלה… המה יצרו ויוצרים סביבה ישראלית וקולטורה עברית… המה מוסיפים לעבוד ולעמל… ההתחלה היתה קשה מאד… ההתחלה היתה קשה, לכן אפשר עשו משגה המתישבים הראשונים, לכן אפשר הלכו גם בתהו לא דרך טובה וסלולה, אבל הלא המה היו הראשונים, אשר בתבונתם ובעמלם ובמסירותם לרעיון נשגב הראו לכל באי-עולם, כי אמנם מסוגלים ומוכשרים אנו לעבודה ענקית… הלא המה היו הראשונים, אשר אחזו בקרקע ויצמיחו אותו… וילחמו בכל עוז, בחרף-נפש, בעד אידיאה רמה ונשגבה, אשר בה צפון אושר כל האומה!… ואתם, אשר בניתם לכם היכלי-קסם בדמיונכם ובחלומותיכם, תבואו ותקלסו בהם, בגבורים האלה, אשר סבלו ענויים, מצוקות, יאוש וספקות וגם שעבוד… אתם, הגמדים והננסים, אשר לא תוכלו להתרומם אל ראשי-סלעי-מגור, תבואו ותידו אבן באנשים האלה, אשר כל שעל אדמתם רטוב בזעתם ובדמע-עיניהם ובדם לבבם… והמה הביאו לנו את האמונה ואת הבטחון, כי פרח יפרח ישראל בארץ אבותיו, אם רק יאחז בארץ ההיא על יסודות אקונומיים בריאים… ולכן מוסיפים אנו להטיף להמוני-עמנו להבינם דעת-הרעיון היותר נשגב והיותר נחוץ לקיומו החמרי, לקיומו הקולטורי, לקיומו הלאומי, – הרעיון של שיבת בנים לארצם; לכן מוסיפים אנו לדבר, השכם והדבר, כי מחויבים אנו לאחוז באת ובמחרשה, לעבוד את האדמה הפוריה ההיא, הנותנת יבולה לכל עובדיה המשכילים, לנטוע כרמים ופרדסים, להרחיב שמה גבולות התעשיה העתידה… באיזו דרך תתפתח העבודה שמה – מכפיל ומדגיש אני את דברי – אחת היא לנו עכשיו, לעת-עתה… חוש הקיום של העם החי יורהו את הסדר היותר נאמן והיותר מתאים למצב הארץ ולמצב האנשים הבאים להתנחל בארץ… ואם תתלקחנה שמה מלחמות של דעות ושאיפות שונות – אין בכך כלום… האם יש עם חי, עם שואף לתקומה ולתחיה, אשר אין לו התנגשות של הדעות השונות, תגרות וסכסוכים של אינטיריסים שונים, של שאיפות מתנגדות, אשר אין לו חכוכים של מגמות ופעולות הפכיות, העומדות במערכה אלה מול אלה?…
הרושם שעשה סוחולסקי על המסובים בדבריו הלוהטים והנרעשים היה שונה: לייטר ישב נזעם על מקומו והישיר את מבטו אל עבר הכתל השני, כאילו חפץ להתבונן היטב בתמונה היפה התלויה על הקיר. פינסקר, דבורה, בוריס וזאריצקי ישבו והקשיבו לדבריו בשום לב והוסיפו לשבת בדממה, שקועים בשרעפיהם, גם אחרי כלות סוחולסקי את דבריו, הנובעים ממקור לב אוהב עמו ויודע את נפשו ואת מצבו… הורוויץ ישב ואירוניה קלה רחפה על שפתיו; לפעמים התנשא ממקומו, כאילו חפץ להפסיק את הדובר, אך נמלך ושב למקומו. בירשטיין לא גרע עיניו מהדובר, ונראה היה כי הדברים האלה עשו עליו רושם אדיר והרעישו את כל מיתרי-לבבו…
דממה שררה בחדר רגעים אחדים. כולם ישבו דוממים והחשו, סוחולסקי עזב את מקומו אצל השלחן; הוא מחה במטפחתו הלבנה את נטפי-הזעה, אשר ירדו על פניו ואשר הרטיבו את שערות ראו ואת מצחו; עיף מאד שב וישב על כסאו.
לייטר הפסיק את הדומיה. הוא קם ממקומו ונגש אל בירשטיין.
– השעה, אדוני, כבר מאוחרת… צריכים אנו ללכת… ואני צריך עוד מחר בבוקר השכם לנסוע…
כולם התנשאו ממקומותיהם, ברכו בשלום את בעל-הטעון ועזבו את חדרו. –
XXV. 🔗
הרב רבי שמואל ישב כמנהגו בחדרו והגה בספר גדול המונח לפניו על השלחן. המנורה הכהה, המכוסה גולה קטנה כחולה, הפיצה אור מועט בפינות החדר.
הרבנית נכנסה והגידה לו, כי הרופא בירשטיין ודוד סוחולסקי מבקשים לבא אליו.
הוא קם ממקומו וקדם בשמחה גלויה את אורחיו.
– כמה פעמים חפצתי לראותך, בני, – אמר רבי שמואל בפנותו אל בירשטיין, – אבל אתה מנעת מבוא אל מעוני הדל…
– סלח נא, רבי, טרוד אני בכל העת הזאת…
– כן, כן… יודע אני… שמעתי על אודות מעשיך ורוב פעולותיך ואומר לך: יישר כחך!… טובה רבה תביא להעניים, אשר קשה להם פרנסתם המצערה… גדול אתה בעיני, יען מקיים אתה את המצווה הגדולה: כי ימוך אחיך – וחזקת בו!…
– גם אתה רואה במעשי רק מעשה-נדבה… צדקה אני עושה, לפי דבריך, להעניים, להאנשים הנמוכים… אבל לא כן דעתי, רבי: אני רואה בדבר הזה התחלה של גאולת ישראל… של גאולת כל העם הנדכא והנשפל…
רבי שמואל הרים את ראשו, ובעיניו המבריקות הציץ ברק של צחוק קל.
– מאמין אני באמונה שלמה, כי גאולת ישראל תבא רק כאשר יבוא המשיח… ואם יתמהמה – נחכה לו…
– ועד שיבוא המשיח עלינו לשבת בחבוק ידים ולהרכין ראשינו לפני כל גלי-צרותינו?
– הס מלהזכיר!… צריכים אנו לשמור ולנצור את תורתנו הצרופה… צריכים אנו להיטיב את מצבנו בכל מקומות פזורינו בכל התחבולות, אשר בידנו לעשות…
– ולו לא מדי? – קרא בירשטיין בקול עגום.
– אחת התחבולות היותר נאמנות להקים את הריסותנו – זאת היא חבת-ציון, ישוב ארץ אבותינו… אל הענין הזה צריכים אנו לשאוף בכל מאמצי-כחנו, לדבר הזה צריכים אנו להקדיש מבחר כוחותינו…
– ישוב הארץ, בה היו אבותינו הקדמונים, אפשר יביא לנו איזו תועלת לעתיד… בזמן מאוחר… ועד אשר נקוה להבנות מחורבנות הארץ השוממה ההיא, נפסיד גם את אשר יכול נוכל למצוא פה בארץ מולדתנו, יאבד לנו גם הבסיס האחרון, אשר עליו נשענים אוכלוסי-עמנו, היושבים בארץ… אבל אם נבסס את מעמדנו הכלכלי פה בארץ מגורנו, אז תבוא תשועתנו הכללית, תשועה עולמית…
– לא על הלחם לבדו יחיה האדם, – אמרה תורתנו זה כבר, – אמר סוחולסקי. – רצוני לאמר: לא על צרכים חמריים לבדם חיה תחיה אומה חשובה; יש לה צרכים השכליים, יש לה שאיפות ומטרות לעתיד לבא…
– הצרכים ההשכליים והקולטוריים יכולים להפתח ויכולים להתגדל רק כאשר ספקנו את צרכינו החמריים..
– את רעיונך זה, – אמר בצחוק קל רבי שמואל, – בטא כבר אחד מחכמי-התלמוד ואמר בלשון קצרה: אם אין קמח – אין תורה… אבל הוא גם הוסיף, כי גם להפך: אם אין תורה – אין קמח…
– כל הדברים האלה רק צלצולי-ניבים ומלים יפות… אבל באמת לא יהיה לנו כל דבר, לא קמח ולא תורה, אם לא יהיה לנו משפט-צדק, כלומר: אם לא יהיה עוז המשפט בידנו, המגין על כל זכיותינו בתור אנשים פרטים ובתור אומה שלמה… בזמן הזה מושפלים אנו כולנו עד עפר… לכל אדם יש חוק ומשפט, המגין על כבודו, על רכושו, על נפשו ואפילו על שאיפותיו ועל צרכיו… אבל רק לנו אין חוקי-משפט אלה… אמור תאמר ארץ רומיניה לגרש פתאום מאיזה מחוז של מדינתה את היהודים, היושבים שמה מאות שנים – ותעשה כרצונה ואין מוחה… אמור יאמרו שרי-מדינתנו לחוק חוקים חדשים להגביל את זכיותינו הפעוטות – ויחוקו עלינו חוקים מעיקים – ואין איש אשר יתנגד למעשה כזה… אם לא יחפוץ שר זה או שני לאשר בחירת מורה או שופט באשכנז – ועשה כאשר הגה בלבו, אף כי אסור הדבר הזה לעשות לפי חוקי-המדינה… ואם תצעקו מרה נגד העול, הנעשה לפני השמש, הלא יענו ויגידו לך: הן רק יהודי הוא המורה או השופט הזה… אם תאמר אמיריקה להגדיר נדרים לפני הנודדים מאחינו, אשר אין להם מפלט ומקלט אחר, גרש יגרשו את הנודד האומלל ההוא, לו אף יושלך אל תהום ים אוקינוס… אם יבאו איזה נבלים ממושכי קסת-סופרים וישקצו וינבלו בהבל פיהם המשוקץ את כל קדשי-ישראל, – ימצאו להם מקום חשוב בין הסופרים ושמם יודע לתהלה בקרב כל העמים… אם יעלילו עלינו עלילות נמבזות, אם ישקצו אותנו בבלבולים, אשר שקר וכזב יסודם, – אין איש, אשר יסיר מאתנו את חרפת השקרים… ואם גם שבע ביום נקרא חמס – קולנו לא ישמע, או כולם יצחקו למשבתנו… מאתנו ורק מאתנו שללו כל משפט צדק… עלינו ורק עלינו ידרוך ברגל גאוה כל זר וכל עריץ…
בירשטיין נרעש בדברו את דבריו אלה. סערת-רוחו גברה עליו. הוא קם ממושבו והוסיף לדבר בעמדו לפני הרב, המביט עליו במבט יגון נורא.
– האמת אגיד לך, רבי… באתי הנה… עזבתי את סדרי-חיי-הרגילים… עזבתי את החכמה, שאהבתי יותר מנפשי… עזבתי את חברי, אשר אמרו לי: הסר מעליך את קלון מוצאך, עזוב את דתך, אשר לא ידעו אתה ואבותיך… נתק את האסורים, אשר נתנו על ידיך, רק כי נקראת בשם יהודי – וטוב לך לעולם… אז תשיג את משאלותיך, אז תמלא את כל שאיפותיך… אבל מדוע מתנים תנאים רק אתי? לא!… גאותי לא נתנתני לעשות את הצעד המכוער, יען לא אחפץ להיות לבוז, לגעל-נפש לי צעד-הקלון הזה… לא אחפוץ להכנע לפני הרשעים האלה, המתנים אתי תנאים נבזים… אבל – האומנם רק אקרא למשפט, ליושר – באין שומע לי? אקרא לצדק – והמה ילעגו עלי? לא!… צריכים אנו לעמוד על נפשנו, ללחם מלחמתנו; צריכים אנו לצאת במחאה עצומה!… אבל במה? איך? בדברים שבעלמא? בפטפוטי-מלים? בהגיגי-רעיונות, שכבר נתּישנו מרוב […]? 3לא!… רק דרך אחת נכונה לפנינו… להיות אמיצים, בעלי-זרוע וכח!… וכאשר יהיה הכח והעוז בידינו, אז מוכרחים יהיו גם המה, המדכאים אותנו, המלעיגים עלינו, המבזים אותנו – לחשוב אותנו לאנשים חיים, דורשי-משפט לעצמם… והבסיס הכלכלי הוא יכול להוציאנו מחשכת חיינו, מעבדותנו ומשפלותנו… הבסיס הכלכלי, הנוסד על האחדות ועל ההתאגדות בכל עבודה ובכל מעשה, הוא יתן לנו מעמד נכון וקיים בכל מקום שהוא… ולו תמצא ארץ אחת, אשר לשם יאספו כל נודדי-עמנו, כל העמלים הבריאים ברוחם ובגופם, וייסדו להם מקום בטוח, מקלט נאמן כזה – אני אלך אחריהם אל המקום ההוא!… ואם אתם אומרים: בארץ אבותינו נגיע למטרה הזאת – אני נכון ללכת אחריכם!… אולם אני אומר: גם פה, בארץ מכורתנו, נוכל למצא מעמד קיים, אם נבססהו על אשיות מוצקות של הכלכלה בהתפתחותה בזמננו… אני אומר: אם כל העם, או רובו הגדול, יהיה נאגד ונאחד ומאורגן בסדר נכון באגודות מוצקות, אגודות הנוסדות על העבודה ועל העמל, – אז לא נהיה לחרפה ולבוז, אז נסול לנו נתיבות בחיי כל האומות לפי מצבנו ולפי שאיפתנו… כי סדרי החיים משועבדים וזקוקים לסדרי-הכלכלה, לכן העם, העומד במדרגה גבוהה בדרכי הכלכלה, העם, אשר לו הסדרים היותר טובים והיותר רצויים בחייו הכלכליים, – יכול להתרומם גם במצבו ההשכלי, גם במצבו הקולטורי, ולעם הזה גם העוז!…
בירשטיין צעד צעדים אחדים לאורך החדר הקטן, הגיע עד החלון, הסתכל באפלת הלילה, המכסה את כל הרחוב, – שב אחורנית ונגש אל כסא הרב. רגע אחד עמד בלי-נע. דומיה שררה בחדר. בירשטיין נתן את ידו על הספר, אשר אליו כוננו מבטי-חול, ויוסף לדבר ברגש:
– אני אומר לך, רבי הנכבד, את דעתי… הצרה היותר גדולה של עמנו, כפי שתורני בינתי, – זוהי שלא שם העם בכללו את לבו לצרכי חייו לסדרם, לארגנם ולבססם כדי צרכם גם למען הדורות הבאים… חסר לו החוש המדיני לכונן את חייו הצבוריים על עמודים איתנים… הוא בקש לו רק חיי-שעה… פרנסה במקום מגורו העראי, אשר לשם טלטלוהו המקרה… וברוחו – בנה לו עולמות בשמים… היה מסור תמיד רק לתורתו, לאמונתו, לדתו… פה בקש לו מוצא ממצוקותיו… הו רכז את שאיפותיו ואת מחשבותיו רק בספרי -דתו… הוא חי, כאילו ישב בין אצילי-הרוח וכאילו יכול להסיר ממנו את הדאגות הגשמיות… אפשר – ספריו אלה היו בעוכריו…
הרב התנודד לדבריו האחרונים של בירשטיין. הוא הרים את ראשו לפתח את פיו בחפצו לענות לו על דבריו אלה, אבל בירשטיין לא יכל להבליג על סערת-רוחו, לא יכול להפסיק את שטף אמרותיו.
– אילו נלחם על נפשו לפני הרבה מאות שנים, אילו עמד על נפשו בשעה רצויה, שהיתה לפניו בלא ספק בזמן חייו היסטוריים הארוכים, כי אז כבר היה לעם עומד ברשות עצמו, אשר לו נשמעים גוים רבים… בזמן הארוך והגדול הזה, שנות גלותו, נוצרו עמים חדשים, יצאו על במת-ההיסטוריה גוים רבים, אשר לא היה להם שם על הארץ… המה יסדו ממלכות, לכדו ארצות, שעבדו גוים רבים, הגדילו סדרי-ממשלתם, הרבו השכלה וקולטורה… רק אנו – אנו נשארו דוויים וסחופים, פזורים ונשפלים… מדוע לא נלחם על נפשו? מדוע בקש לו תמיד סתרה מחמת אויב רק בין דפי-הספרים הישנים האלה?
בירשטיין הראה באצבעו על הספר הגדול, המונח לפי הרב.
כן!… עמנו נכון היה להכנע, להשתעבד, להתרפס – רק למען יתנו לו רשות לקיים את דתו ואת מנהגיו – ויותר מזה לא בקש לו!… הוא חלם חלומות, שיבוא הגואל ויגאלהו מצרותיו התדיריות!… לכן בוז יבזוהו העמים הגדולים והאמיצים אשר פלסו להם דרך בחיים המדיניים בזרועם ובאמץ-כחם… הוא היה נסמך תמיד על הנס, על הנפלאות. אבל בעצמו, בכחו ובתבונתו לא עשה דבר להנצל מצרותיו ומרדיפותיו, – לכן נשא עליו את קלונו… ולכן – מחויבים אנו להקדיש מלחמה על כל ישן נושן, מחויבים אנו להתאגד – ולבקש ולמצא נתיבות חדשות, להשליך מאתנו את כלימתנו, כלימת-עולם!
את דבריו האחרונים דבר בירשטיין בהתלהבות ובהתרגשות… קולו רעד, וגם ידו, הנשענת על הספר, אשר לפני הרב, – רעדה מרוב התרגזות…
והרב רבי שמואל יושב על כסאו שקוע במחשבותיו… ובירשטיין, אחרי אשר כלה לדבר, – עוד הוסיף לפסוע צעדים גדולים בכל ארך החדר הקטן, הלוך ושוב מן החלון עד השלחן.
XXVI. 🔗
המנורה מפיצה אור כהה מתחת הגולה הכחולה, והאור נופל רק על פני-השלחן ומאיר את דפי-הספר הפתוח לפני הרב. את גליונות כתבי-היד הפזורים על השלחן, את פני הרב החורים ואת זקנו הלבן. כמעט כל החדר עלוט אפלה. דממה שררה בחדר… סוחולסקי ישב על מקומו אל צד הקיר ולא נע ולא נד בכל העת, אשר דבר בירשטיין את דבריו הנרגשים; הוא הביט על הרב בכליון עינים וחכה למענהו…
והרב שקוע במחשבותיו… קמטי מצחו הגדול התעמקו והתרחבו… כל שרטוטי פניו מפיקים עצבות נוראה… הוא הוריד את ראשו והישיר את מבטו אל הספר, כאילו חפש פה מענה לשאלת הרופא המוזר הזה, אשר הופיע כמו מעולם אחר השונה מהעולם ההוא, שאותו ידעו ושאותו חקרו רבי שמואל וכל העוטרים אותו…
ובירשטיין עודנו הולך בחדר אנה ואנה… כל אבריו עודם רועדים מהמית רוחו הנרעש, ועיניו מפיקות תוגה איומה…
הב הרים את ראשו והחל לדבר בקול נמוך. סוחולסקי מהר לקרב את כסאו אל השלחן ונטה את אזנו להקשיב את דברי-הרב, אשר כבדהו בכל לבו ובכל נפשו ואשר היה כל ימיו תלמיד נאמן לו ולדעותיו המצוינות.
– במקום תשובה על דבריך – אספר לך מעשה… שב, בני, פה על הכסא… הסכת ושמע את דברי… לא ספור בדוי מן הלב, אלא מעשה שהיה… שנקרה לפני הרבה-הרבה שנים, כמאה שנה אחרי חורבן הבין השני…
…מעשה ברועה אחד…
בירשטין נגש אל השלחן, ישב על הכסא לפני הרב ולא גרע עיניו מפני רבי שמואל בכל עת דברו.
– והרועה היה איש פשוט, איש גס… אבל הוא אהב את ארצו הטובה, את ההרים הנשאים ואת העמקים הפוריים הנושאים יבול רב… על ראשי-הגבעות העוטפות ירק-דשא רעה את צאן-בעליו ומן המעינות, המפכים בתחתית ההרים, השקה את עדריו. והארץ הטובה והפוריה הזאת היתה עוד רטובה מדם חללי-הגבורים, אשר נלחמו בחרף נפש בעד כבוד עמם ובעד חופש ארצם… יהודה והגליל עוד לא נתרפאו מן המכות האיומות, אשר הוכו בידי הרומאים האכזרים… ירושלים היתה לחרבה… ערים רבות נטשו… טובי-בני-יהודה נהרגו במלחמה האיומה, ודמי גבורי האומה עוד צועקים מן האדמה, שם נפלו חללים לפני בני-עולה בהגינם על ארצם, על תורתם, על כל קדשיהם…
והרועה הזה שנא שנאה עזה כמות את אויבי עמו, את הרומאים, אשר כבשו להם את ארצנו והעיקו על יושביה בחוקיהם ודכאו את כל עם-הארץ במסים כבדים מנשוא… ועוד שנא גם את תלמידי-החכמים, את המלומדים… הוא העיד על עצמו, כי נכון היה לנשוך כל תלמיד חכם כחמור, לקרעו כדג… מדוע זה שנא את החכמים? יען רובם התנגדו בכל עזוז נפשם למלחמה ולמרד… יען רובם הטיפו להרכין ראש לפני האויב, להכנע ולחכות, עד אשר יעבור הזעם, עד אשר ירחם אלהים את עמו ואת נחלתו… לכן בז הרועה לתורה! החכמים רדפו אחרי השלום – והפיצו תורה ודעת בין העם; המה אמרו לשאת בדומיה את עול סבל האויב הרע – ויסדו בתי-ספר ובתי-תורה; המה עוררו את רוח העם, הורו לישראל חוקים ומשפטים והקדישו את ימיהם להאדיר תורה, למען “תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”…
והרועה היה בחור חסון כאלון, יפה תאר ויפה מראה, עיניו מפיקות זיו-בינה וטוהר מחשבה נשגבה… ותחשק בו עלמה אחת, בת אחד מעשירי-יהודה ותאמר להיות לו לאשה… אבל התהיה בת-נדיבים לאשה לאיש-בער? לכן דברה על לבו, כי ילך ללמוד תורה… והוא נאות לרצונה – כי מה לא יעשה האיש באהבו עלמה עדינה? – הוסיף הרב, וצחוק נעים רחף על שפתותיו. –
הרועה הלך לשמוע לקח… ימים רבים שמש תלמידי-חכמים, החסיר נפשו מכל טוב, רעב ללחם, מים במשורה שתה, חטב עצים לכלכל את נפשו, עבד כל עבודה קשה – רק למען ישיג את מטרתו. ואשתו, אשר התענה אתו בכל ענוייו ואשר עזבה את ארמון-אביה ותלך אחרי בעלה לשבת במלונת מקשה, – היא אמצה את רוחו, כיאות לבת ישראל הנאמנה לעמה; היא החזיקה בו ועודדה אותו, למען יוסיף הלך בדרכו הגדולה, אשר התוה לו… מספרים, כי פעם מכרה את מקלעות שערותיה הארוכות והיפות, למען הספיק לאשה את מחסוריו.
וירבו הימים – ויהי הרועה הזה לרבי עקיבא בן יוסף, לגדל-התורה, לגאון-ישראל, לאחד מעמודי-התלמוד. הוא רבי עקיבא, אשר אמרו עליו כי ראוי היה, שתנתן על ידו התורה מסיני; הוא רבי עקיבא, אשר לאור תורתו וחכמתו הלכו דורות רבים זה אלפי שנים. הוא היה דרשן מהולל, מליץ נפלא, מפלפל עמוק, מחוקק גדול…
וכאשר כבר נשא אל מרומי-פסגת התהלה, כאשר נהרו אליו תלמידים לאלפים מכל קצות הארץ לשמע את לקחו, להקשיב את דרשותיו, כאשר הקימוהו כל חבריו לראש להם וחכו תמיד לפירושיו ולתשובותיו בכל שאלות דינינו וחוקינו, כאשר כבר השלים אתו גם חותנו העשיר ונתן לו את כל הונו ועשרו, – ההיה מאושר הגאון הענקי הזה?… לא!… כי לא עוממה בקרבו השאיפה העצומה – לחלץ את עמו מצרת-הרומאים… הוא חשב גם אז מחשבות גדולות, איך לשחרר את ארצו מהצר הצורר להסיר מעל שכם העם את משא סובלו.
והכח והעוז היו עתה בידו!… למוצא פיו יחלו תלמידים רבים לאלפים; שמו הגדול הולך מארץ יהודה ומגיע עד איים רחוקים; גם עשרו יכול להיות בעזרו להפיק זממו… הוא חשב מחשבות גדולות – להרגיש את הממלכה הרשעה ולהוציא לחפשי את ארצו ואת עמו; הוא אמר לפרוק מעל עמו את עולו של הרומאים, מלומדי-מלחמה… הוא כתת את רגליו וילך הלוך ועבור בכל הערים ובכל המדינות, ששם ישבו נדחי-ישראל; הוא הלך גם לגליה וגם לאיספטיה, עבר ימים וארצות רחוקות, ובכל מקום עורר את בני-יהודה למלחמה… וינהרו אליו המון אדם רב ויכינו כלי-נשק בסתר, למען יצאו חמושים, מזוינים, ביד רמה נגד האויב…
ומבין תלמידיו או מהמון העם בחר לו רבי עקיבא באיש אחד, גבור נערץ, עשוי בלי חת, יודע תכסיסי-מלחמה – ויקרא את שמו: בר-כוכבא, כי דרש עליו את הפסוק: “דרך כוכב מיעקב”…
רבי עקיבא העיד בו, כי זה הוא המשיח שמחכים לבואו כל המוני-העם… והמעשה הזה רע היה בעיני חבריו תלמידי-החכמים, שעמדו נגדו, התנגדו למעשיו ואמרו: “יעלו עשבים בלחייך, עקיבא, ועדיין אין בן-דוד בא”…
אבל רגש הלאומי גבר לבו על רגש התורה והמסורה… בלבו התרוצצו אז שתי תכונותיו ההפכות, אשר קוננו בעמקי-נפשו… והרועה גבר על התלמודי!… הוא קוה, כי הפעם יעשה חיל עם ישראל הנאזר בגבורתו, הפעם ידכא תחת רגליו את לגיונות-רומא ואת צבאותיה… והתקוה כמעט באה!… ערים רבות נלכדו ונבצרו; תבוסת רומא היתה שלמה, ובחרבם השלופה רדפו אחריהם צבאות יהודה ובר-כוכבא בראשם…
הרב החשה רגעים אחדים… בידו הרועדת הרים את הספר, אשר לפניו, והניח אותו אל מקום אחר… בירשטיין סוחולסקי יושבים מבלי-נע ומביטים בפני הזקן, המדבר ברגש ובהתלהבות.
– אבל עונותינו גרמו, כי לא תצלח יד ישראל, – הוסיף הרב ויאנח מרה. – אדרינוס קיסר שלח גדודים רבים ליהודה, לגיון אחרי לגיון… גבורי-ישראל נפלו אחד אחד במלחמה האיומה… ערים רבות נחרבו ונהפכו למדבר שממה… רבוא רבבות אנשים נפלו לפי חרב-האויב… גם העיר הבצורה ביתר נכבשה לפני האויב… גם בר-כוכבא הגבור וכל אנשי-חילו נפלו חללים… כל ארץ יהודה נהפכה לבית-קברות גדול ואיום מאד…
ורבי עקיבא נשאר בחיים… ובשעה ההיא, כאשר כל תקותיו היו לאל, ורוח נשאתם ותזרם כמוץ נודף – הנואש האיש מתקוות עמו ומעתידותיו? האם אמר לנפשו, כי כלה ונחרצה תשועת-ישראל?… לא ולא בני!… רק אז הבין וחש בכל נימי נפשו, כי כח ישראל לא בזרועו ולא בגבורות בניו, הנכונים למסור נפשם בעד כבוד ארצם, כי אם בכח אחר נעלה ונשגב, בכח רוח התורה, אשר אותה מחוייבים אנו לנצור מכל משמר, אשר עליה מחויבים אנו למסור את נפשנו… רק אז ידע והבין, כי בלעדה התבולל יתבולל ישראל בין העמים, יבלע בין הגוים המרובים מהם – וזכרו יאסף מן הארץ…
אז עזב רבי עקיבא את מערכות המלחמה, כרבי יוחנן בן זכאי בשעתו… הוא הלך והקביץ אנשים ודרש לפניהם את התורה, זאת היחידה השרירה מכל חמודותינו…
אז משל את משלו הנפלא… כאשר שאלהו אחד מהמון-העם, פפוס בן יהודה: איך אינך מתירא, עקיבא, לדרוש ברבים – וחרב הממשלה רודפת אחריך? – ענה ואמר: משל לשועל שהיה מתהלך על גבי נהר וראה דגים מתקבצים ממקום למקום. אשר השועל להם: מפני מה אתם בורחים?
– מפני הרשתות שבני אדם מביאים עלינו… – ענו הדגים.
יעץ להם השועל, כי יצאו אל היבשה וידורו יחד אתו במקום סתר. ענו לו הדגים:
– טפש אתה! אם במקום היותנו אנו מתיראים – במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה.
כי בכל זמן שאנו עוסקים בתורה, – מפרש רבי קביה את משלו, – שהיא חיינו ואורך ימינו, אין אנו יכולים להתירא מפני כל צר ופגע, אבל אם נעזוב את מקור מחיתנו זה, – אז אבוד אבדנו כולנו!…
ואמנם, בני! האויבים הוציאו מיד רבי עקיבא ומיד גבוריו את דגל המרד, את דגל החופש, אבל לא יכלו לשלול ממנו את דגל התורה… ובעד התורה מסר את נפשו הרוממה והעדינה!… בעד התורה סרקו את בשרו במסרקות ברזל… וברגע האחרון, לפני צאת נשמתו הטהורה, במותו מות אכזרים בידי בני עולה, – קרא להמון תלמידיו, העוטרים אותו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!…
והקול הזה הולך ונשמע מסוף העולם עד סופו עד היום הזה; הקול הזה מעורר אותנו לחיים לאומיים, מעודד אותנו לעמוד בפני כל סערות החיים, אשר התחוללו על ראשינו בכל משך שנות גלותנו המרה, ונותן לנו תקוה לקום לתחית-נצח…
רבי שמואל קם ממקומו בדברו את הדברים האחרונים. עיניו מתנוצצות ובוערות כנחלי-אש, כולו רועד מהתלהבות עצומה, קולו חזק וגדל. הוא נשען בשתי-כפות-ידיו על השלחן ויקרא:
–בר-כוכבא וכל גבוריו נשכחו מלב… אחרי שנים-שלשה דורות כבר לא ידעו אפילו את שמו האמתי של הגבור הנפלא הזה… ושם רבי עקיבא לא נשכח ולא ישכח לעולם, כל הימים, אשר אנו בני-ישראל חיים על הארץ… רבי עקיבא היה לנו לעמוד אש, המאיר את חשכתנו זה כאלפים שנה, לא בגלל שנתן ידו למרד בממלכת רומא, לא בעבור שחשב מחשבה גדולה להקים את הריסות ארצנו ושממות עריה, כי אם – בגלל תורתו העמוקה, בגלל דעותיו, חוקיו ומשפטיו, אשר הורה לעמו…
– התורה, בני, היא מעין-חיים… ואם עזוב נעזבנה חלילה, – אז אין שום ערך לעם ישראל, אז נלך בישימון, לא-דרך, אז – נָפול נפול חלילה ולא תהיה לנו תקומה!…
אתה באת אלינו, רופא נכבד, ואמרת להקים מוסדות, שיהיו לעזר לעניי-עמנו, – ושמך מבורך בפי כל אוהבי-עמנו… בני ישראל צריכים פרנסה… העניים מתרבים… הפרנסה הולכת ופוחתת… טובה ונכונה היא מחשבתך…
אני וידידי פועלים ועושים לטובת ישוב ארצנו הקדושה… אנו מקוים, כי כל מה שיוסיפו בני-עמנו להתנחל בארץ הטובה ההיא, להקים את הריסותיה ולהחיות את אדמתה הפוריה, – כן תגדל תשועת ישראל… והפעולה הזאת חשובה ועצומה היא… אבל כל פעולותיך וכל פעולותינו מהבל המה, אם רק לא נבסס את יסוד חיינו, אם לא תהיה התורה אבן פנת בניננו!… התורה – היא העמוד, אשר עליו נשען כל בנין בית ישראל ממצרים ועד הנה… עליה מסרו את נפשותיהם אבותינו הקדושים, עברו באש ובמים – ואותה לא הזניחו… ואתנו תהיה לעולם!…
הרב שב אל מקומו וצלל בתהום מחשבותיו… השעה היתה כבר מאוחרת, אבל בירשטיין עודנו יושב על מקומו לפני השלחן המואר באור כהה ולפני הספר הגדול, אשר הרב שב ולקח אותו בידו ושם אותו לפניו.
בירשטיין היה עוד נרעש ונפעם מדברי-הויכוחים, אשר נפלו בינו ובין הרב… ודבריו וספורו ירדו עמוק אל נפשו… ב“מעשה של הרועה” כמו נגלו לפניו תעלומות חיי-העם הנפלא הזה… הוא התעמק עתה לבין סוד פליאות הויתו של העם… לפני חזון-רוחו נתגלה בכל גדלו הרעיון הנשגב של התורה, תפקידה האדיר להחזיק את לבות כל הנדחים האלה בכל זמן נדודיהם ורדיפותיהם בכל דור ודור זה אלפי-שנים; סוד נפשו של העם נתגלה לפניו בכל גוניו וצבעיו הבהירים; לפניו כמו נפתח סגור נפש-ישראל בכל תכונותיה העדינות והטהורות.
הוא נזכר במאמרים השונים, אשר קרא בימים האחרונים על היהודים ועל מפלגותיהם, בהרצאות השונות של המחברים, ההולכים איש-איש בדרכים רבות ושונות, המיעצים לאחיהם אלפי-עצות, במליצותיהם והתפלספותם, בויכוחיהם ומסקנותיהם, – ונראו לו המה כולם כה פעוטים וזעירים נגד הדר גאון התורה, שהיא ורק היא באה אל קרבן של כל השדרות השונות של העם, וממנה ורק ממנה ינקו דורות רבים ובה מצאו ספוק לרוחם, בה מצאו תשובה לכל ספקותיהם ומשאלותיהם…
“מה פעוט הוא הר סיני בעמוד משה עליו!” – נזכר פתאם דברי היינה המשורר.
והוא יושב שקוע במחשבותיו… והרב פתח את הספר הגדול אשר לפניו, קמט את מצחו והתעמק בענין אשר הגה בו בראשונה טרם באו אליו אורחיו…
פתאם התעורר בירשטיין מהמון שרעפיו ויקם ממקומו. גם סוחולסקי מהר לקום מכסאו. המה ברכו את הרב בשלום, – ושניהם יצאו החוצה. –
XXVII. 🔗
דרך גנים גדולים וגדרות ארוכות מתפתלים רחובות קטנים, היוצאים מן הרחוב הגדול, אשר שם יושבים היהודים ואשר שם מרכז מסחרם ואתננם. ובבתים האלה, אשר גנים יסובבום, יושבים רק אזרחי-הארץ, עובדי-אדמה, גננים, המצמיחים כל מיני-ירקות שונים והשולחים את תבואותיהם לעיר הגדולה הסמוכה. הגנים האלה משתרעים במרחב גדול ומגיעים עד חוף הנהר העובר לפני העיר; ומעבר לחוף משתרע יער גדול מעבר מזה וככרים מעבר מזה.
באחד הרחובות האלה הלכה דבורה לפנות ערב בצעדים מהירים, השלג כבר נמס והלך, רוח האביב נשבה בין העצים, רוח מבריאה ומשובבת-נפש. עננים קלים רחפו על פני השמים; קרני השמש האירו באור נעים את כל המגרש השוקט והזהיבו את ראשי העצים העבותים מעבר ליער, הנראה ממרחק רב. כנופיות-צפרים עפו בקריאות צפצופים על פני השדות והגנים, התפזרו על החצרות, כרגע התנשאו ממקומותיהם בקול שאון גדולה – ותעופנה לעבר אחר, בכל הרחוב ובכל הסביבה השלכה דממה; אין כמעט עובר ושב… לרגע ישמע קול כלב נובח, ולעומתו יענו כלבים אחרים בנביחתם, – ופתאום משתתקים גם הקולות האלה.
דבורה נגשה אל גדר אחת, פתחה את הדלת הקטנה, נכנסה אל חצר רחבה, מלאה בוץ ורפש, ומשם מהרה ובאה אל גן ירק שומם, רגליה טבעו בהאדמה הלחה והרטובה, ורק בקושי מצאה לה משעון בין הערוגות של הקיץ העבר. היא עברה את כל הגנה ובאה עד בית קטן ונמוך.
רגע עמדה אצל הדלת במבוא האפל, אחרי-כן דפקה שלש פעמים על הדלת.
– מי שם? – נשמע קול גס מן הבית.
– אני! – קראה דבורה ותפתח את הדלת.
החדר הראשון היה כמעט ריק, ומלבד ספסל אחד לא היו בו כל בלי-בית. מפנים החדר השני נשמע קול לחש דברי-אנשים.
הדלת נפתחה, ולקראתה יצא לייטר.
– שלום בואך, חברתנו, – אמר לייטר בשמחה על פניו: – הכנסי אל החדר…
החדר היה עלוט חצי-אופל. האור נכנס אל תוכו רק דרך שני חלונות קטנים ונמוכים. החדר היה גדול, אבל רק שלחן גדול וספסלים אחדים עמדו שם. התקרה היתה מפויחה בפיח. פה ישבו אנשים אחדים ממכיריה: בוריס קלאטץ, הורוויץ, פינסקר ועוד אחרים.
– אנחנו חכינו לבואך, דבורה, – אמר הורוויץ בתלונה, – מדוע זה אחרת לבא?
– טרודה הייתי… אי-אפשר היה לי לצאת היום החוצה… לולא מצות לייטר, כי אז לא באתי הנה…
– מצותי? – שאל לייטר בטרוניה. – אני לא צויתי, רק בקשתיך לבוא… אתמול באתי הנה ובעוד יום עלי לעזוב את אושה… המלאכה רבה עלי גם בערים אחרות…
– סלח לי, חבר… אפשר לא בטאתי כראוי את מחשבתי… אבל, – הוסיפה בצחוק קל, – הן ראשנו ומנהלנו אתה, לייטר… וצריכים אנו לשמוע בקול פקודותיך…
– כולנו חברים אנו, – אמר לייטר, – אולם כנים דבריך… צריכה לנו משמעת אמיצה… באגודה כאגודתנו – אי-אפשר בלי משמעת, בלי פקודת המפקד את צבאותינו.
לייטר לקח את מקומו אצל החלון, ודבורה ישבה סמוכה לבוריס מעבר השני.
– חברי! אמר לייטר בקולו העז והקשה. – אחרי הפסקה רבה באתי אליכם להגיד לכם את החלטת-הועד, כי צריכים אנו לקרוא לשביתה… השביתה היא כלי-תכסיסי – מלחמתנו… אם קוראים אנו לשביתה, אז יודעים כל הבורגנים את כחנו ואת אמץ-רוחנו, אז מזדעזעים גם כל המושלים ומפחדים מפני היום הנורא, כאשר יקום נגדם כל הפרוליטאריון הנאגד…
– מסופקת אני, – אמרה דבורה בקול דממה, – מסופקת אני מאד, אם עתה שעת-הכשר לשביתה…
– מדוע? – שאל לייטר, ועיניו הבריקו.
– יען כי ימי החג הולכים וקרובים… כולם טרודים במלאכתם… כולם מחכים לשכרם… הצרכים מרובים עתה לכולנו…
– דוקא בעת כזאת נצרך לקרוא לשביתה! – קרא לייטר. – כל נותני-עבודה ממהרים לכלות את מלאכתם… החנונים מחכים לימים אלה… הפרנסה מצויה… ואם תקראו עתה לשביתה, – עוד גדל פחדם וימהרו למלא את דרישותינו… אז יהיה הנצחון לנו!… והלא לזה אנו מיחלים, כי פעולת השביתה תהיה נכרת ובולטת, כי נוכל להראות לכל הבורגנים את נצחוננו… וגם רבים מאלה הפרולטאריים, שלא נתנו ידם אלינו, יראו ויוכח לדעת, מה גדולה השפעתנו ומה מרובה התועלת היוצאת מן אגודתנו…
– אבל מי ומי יהיה בין השובתים? – שאל אחד מן המסובים.
– ישבתו כל שוליא של האומנים, ישבתו כל העוזרים בבתי-המסחר ובחנויות… וכאשר יתקבצו ברחובות כל השובים ונאספו עליהם כל האורגים הנאמנים לבריתנו… נדרוש, כי יוסיפו על משכורתנו, כי תקטן שעת-עבודתנו… בזמן שאתם תקראו שביתה פה, תהיה שביתה גם בכל הערים הסמוכות וגם בעיר הגדולה… אז תעבור רוח-סערה בכל הפלך…
– וגם עוד הפעם יעלו קרבנות על מזבח-השביתה – אמרה דבורה בלחש עצור.
לייטר הביט עליה בזעם… רטט עבר בכל גופו, אבל הוא הבליג על התרגזותו וענה בנחת:
–חברתנו דבורה מתיראה פן יפלו בידי השומרים אחדים מאנשי שלומנו… לשוא פחדה!… השביתה תוכל להיות הפעם במנוחה, בלי יציאות צעקניות… ואם בכל זאת יעלו הקרבנות – הן לא יכל הדבר הזה לעמוד לשטן על דרכנו, לא יכל להניע אותנו מהוציא לפעולה את דרישותינו… אם למלחמה קראנו – אז ממילא יפלו חללים… אין מלחמה בלי הרוגים… והירא ורך הלב ישב לו בביתו ויתענה תחת יד מעניו ונוגשיו…
– רק שוטים כבירשטיין או כסוחולסקי מדמים בנפשם, – קרא הורויץ בהתרגשותו הרגילה, – כי אפשר לנו לרפא תחלואי מצבנו באיזו תרופות של נשים זקנות… ואנו – לא לרפא את הריסות מצבנו באנו, כי אם – להרוס את כל הסדר הישן, להרוס ולשבר אותו לרסיסים… והמשל אומר: במקום שחוטבים עצים, שם נופלים השבבים מסביב…
– לחנם תקרא, חברי הורוויץ, שוטים להאנשים, המסורים בכל לבם לכל העמלים, כי שואפים המה להיטיב מצב הפועלים ומצב העובדים לפי הלך רוחם ולפי שמותיהם, – אמרה דבורה ברוגז.
הויכוחים התגדלו, רבים חוו את דעתם זה בכה וזה בכה, התוכחו על דבר ההתארגנות של השביתה, על אודות סדר התהלוכה ברחובות העיר. אחרי-כן התיעצו על דבר הפצת הכרוזים בין העם, על דבר הקונטרסים, אשר הביא זאריצקי מהחברים שבעיר הגדולה ואשר נצרך למסור אותם לכל מיודעיהם ורק כאשר כבר באה השמש, החדר כוסה בחשך, – החלו לעזוב את הבית איש איש לבדו.
דבורה חפצה לצאת יחד עם בוריס, אבל לייטר הפציר בה להשאר במעון הזה לשעה קטנה, כי צריך הוא להגיד ל עוד דברים אחדים; הוא הבטיח אותה, כי ילוה אותה עד בית הוריה. היא מלאה את רצונו ונשארה בחדר.
לייטר האיר נר במנורה, אחרי כן יצאו כל החברים.
– דבר אחד מציק לי, – אמר לייטר לדבורה. – רואה אני, כי אין לבך אלינו, אל אגודתנו, כתמול שלשום… אפשר תתחרטי, כי נתת ידך אלינו ותחפצי לבחור לך דרך אחרת… ללכת בדרכי הרופא, הנותן לך לקח בכל מדע…
– אתפלא לדבריך, חבר!… הפסיקה דבורה את דברי-לייטר. האם צריכה אני להתודות לפני ראש חברתנו ולהציע לפניו את פרטי-מחשבותי? או האם צריכה אני לבקש ממנו רשות, אם בא המקרה לידי, ללמוד מדעים שונים עם איש גדול בחכמה?
– לא, לא, חברתי היקרה!… לא חפצתי לדבר אתך קשות… אבל הן יקרה את מאד לנו, לחברתנו, לפעולתנו… ולבי נוקפני, אולי תאמר לעזוב את מערכות מלחמתנו?…
– נשארתי נאמנה לדעותינו כמקדם… לא שניתי אותן… ואפילו בירשטיין אינו יכול להזיז אותי ממקומי… אבל אין צרך ללכת בדרכנו כאיש עור… צריכים אנו לבקרת… לבקר את מעשינו וגם את פעולות מנהיגינו… הדעה הזאת מביעה גם בירשטיין – ואתו הצדק. ואמנם הבקרת הזאת עומדת גם בכל המפלגות האחרות… וגם שם ישמעו לפעמים דברים רבים שאינם מתאימים לההסכם הכללי או לדברי המנהלים הראשיים… והאם רעה יוצאה מבקרת זו? מסופקת אני…
– בקרת או נסוג-אחור? הבדל גדול יש בין שני המושגים האלה…
– נסוג-אחור?… אני לא נסוגיתי אחור… האמת אגיד לך, לייטר, עד שבא אלינו בירשטיין, הייתי מסורה בכל נפשי רק לאידיאות הגדולות של הסוציאליות בתכניתן שקבלתי אותן מחברי. קראתי הרבה, עיינתי בספרים, התאמצתי בכל לבי להרבות דעה והשכל… הן כמעט לא ידעתי קרוא וכתוב – והודות לחברינו למדתי שפת רוסית, למדתי ידיעות נחוצות… והנה בא בירשטיין – והחל להטיף לרעיונות אחרים… מגמתו רצויה, כונתו חשובה מאד… הן גם הוא רחוק מכל בורגנות… הוא שואף להיטיב לכל העמלים היהודים… הוא רואה בצרת כל אומתנו ומבקש לו דרך גדולה להושיע לכל עמנו, להוציאו משפלותו הנוראה והאיומה… הוא נאמן לאידיאות סוציאליות… רק באופן אחר… היש יסוד נאמן לדעותיו?… שמע נא, לייטר, ואגידך… בפעם הראשונה התודעתי אל בירשטיין, כאשר בא אל ביתנו לרפא את אחי הקטן, שחלה במחלה מסוכנה… הוא הסתכל בילד באיזה בטחון מיוחד… אחרי-כן לקח את כל סמי-התרופה, שנתן החובש ושאמרנו בלבנו כי נחוצים וחשובים המה מאד לרפואת הילד, לקח וצבר אותם לאחד במנוחה ובבטחה – והשליך אותם החוצה!… ואת הילד רפא על-פי תבונתו, על-פי דרכו… הילד התרפא ביום השני, כאשר אמר… ומיום שנודעו לי דעותיו בענינים הכלכליים, רעיונותיו על עתידות עמנו ועל עתידות הפועלים והעמלים מאחינו בני-ישראל, מיום שהתקרב אלי, דבר והתוכח אתי פעמים רבות, נתן לי ספרים לקריאה, באר לי את הנחותיו בלשון צחה ומובנה, מן היום ההוא – יש שיעלה בלבי זכרון היום ההוא ורואה אני בדמיוני, כי ביום אחד יקח האיש הנפלא הזה את כל תרופותינו, את כל שעשועינו, יצבור אותם לאחד – וישליכם החוצה ככלי אין חפץ בם… ותחתם יפרח וישגשג, ישגא ויצמח מעשהו, מעשה-ענק!… גם הוא עודנו מבקש את הדעה היותר נאמנה והיותר מתאימה למצבנו… הוא מבקש – אבל ימצאנה!
בכל העת אשר דברה דבורה את דבריה בחום ובהתרגשות ותארה לפניו את גדל-רוח בירשטיין, השתנו פני-לייטר מאד: פעם התאדמו, פעם חורו; עיניו הפיקו זעם ורוגז, שרטוטי-פניו נעשו עוד יותר קשים ועזים. רגעים אחדים הוסיף לשבת על מקומו גם אחרי כלות דבורה את דבריה, מבלי הפריע את הדממה. התרגזות עצביו העבירה פעמים רעידות קלות בגופו ועוו את שרטוטי-פניו. אבל אחרי-כן התאושש ויאמר:
– דבורה! עזבי נא את חלומותיך ואת חזיונותיך אלה… הרעה היותר גדולה שאני רואה במצב-רוחך זו היא, שהנך יושבת רק בעיר אושה… לא היית בחברת אנשים גדולים, אמיצי-כח, בעלי-מפלגה גדולה ועצומה… שמעי-נא… עזבי את העיר הזאת… את יודעת… אפשר הבנת, כי לא אושה ומעשיה ימשכוני הנה… די בחברים כבוריס וכיעקב לפעול את פעולותינו הפעוטות… אם אני בא לכאן – זה הוא רק מפני… שאת פה… את תמשכיני אל העיר הזאת…
דבורה רעדה מאד לשמוע את דבריו האחרונים. פניה התאדמו, היא שאפה רוח כאילו שמו פתאם מועקה על לבה, משא כבד לעיפה… היא חפצה להפסיק את דברי לייטר, חפצה לקום ממקומה, אבל לייטר אחז בחזקה בידה.
– לא, לא, דבורה!… אגיד לך, את כל אשר בלבי… אני אהבתיך… אהבתיך בכל נפשי… מבלעדך אין לי חיים… חיי את לי… רק לי… עזבי את אושה ולכי אחרי… אנחנו נלך לעיר אחרת… נלך לחוץ לארץ… יש לי די כסף לכלכלתנו…
לייטר התקרב אליה, לחץ את ידה ולא נתן לה להוציא את ידה מכפו החזקה.
– מדוע תחרישי? האומנם תשיבי את פני ריקם? מה עול תמצאי בי?
עיניו הבריקו, התרגשותי גדלה מאד, תאותו גברה… הוא הביט עליה בתחנונים… הוא הוסיף להתחנן ולבקש… וכמעט היה בטוח, כי היא תשיב אהבה אל חיקו…
אבל דבורה השמיטה את ידה ותקם בחפזון ממקומה.
– אל נא, לייטר… לא פה המקום לדבר על אודות זה… הניח לעת אחרת… רגשותי הומים… לא אוכל להשיב לך דבר…
– טוב, טוב… אני אחכה… אני אעשה ככל אשר תצוי…
גם הוא קם ממקומו, נגש אל דבורה העומדת נבוכה ונדהמה, לקח את ידה ויגשנה אל שפתיו הלוהטות וישקנה נשיקה ממושכה.
דבורה התאמצה להוציא את ידה, אבל לא יכלה.
– אנא, לייטר… נלך הביתה…
– דבורה!… לי תהיי… אני אאהב אותך בכל ימי-חיי… מאושרת תהיי כל הימים…
הוא לקח אותה בזרועותיו ויחבקנה.
רגע אחד נשענה דבורה על שכמו כמו מתעלפת… לייטר אחז אותה ילחצנה אליו… בידיו האמיצות הרים אותה וכמו מבלי משים הדפנה את הספסל הסמוך.
אבל דבורה התאוששה כרגע, כאלו הקיצה משנה עמוקה, זקפה את גופה והדפה בכח את לייטר… היא נסוגה אחורנית אל עבר הפתח.
– לייטר! – קראה – בבקשה ממך… אם באמת כבר תכבדני, – בא נא ולוני, כאשר הבטחתני… צריכה אני למהר ולשוב הביתה…
כשכור מיין התנועע לייטר… עיניו בערו כגחלי-אש… כולו רעד מאד… אבל הוא הבליג על סערת רוחו ועל תאותו הבוערת וגמגם!
– נלך… אם לא תחפצי להשאר…
דבורה מהרה לצאת החוצה, ולייטר הלך אחריה. היא שאפה בכל מלא חזה את הרוח הצח, רוח האביב הנושב בין עצי-הגנים הסובבים את כל המגרש.
המה הלכו יחדיו מבלי דבר דבר בכל הדרך הרחוקה עד בית אבי-דבורה. היא צעדה צעדים מהירים מאד, עד שקשה היה ללייטר ללכת אתה לפי צעדיה. רק טרם נכנסה אל ביתה הושיטה דבורה את ידה ללייטר לאות פרידה.
– אקוה, יקירתי, – אמר בלחש באחזו את ידה רגע קטן, – כי תביני את הרגש הגדול, אשר אחזני… ואם תבקשי לך חיים טובים, חיים של עבודה כבירה ושל פעולות נשגבות – אלי תבאי… ולי תהיי…
היא לא השיבה אותו דבר, מהרה להשמט ממנו ובחפזון פתחה את הדלת ותבא אל מעונה.
XVIII. 🔗
בימים האלה החליט בירשטיין לנסוע לשבועות שנים-שלשה לעיר הבירה. רצונו היה להתודע להעסקנים הידועים המתעניינים בעניני-היהודים, בהשכלתם, במצבם המדיני והכלכלי והמשתדלים להיטיב את מעמדם, לסדר את חייהם ואת חנוכם של ילדי-המון-העם, לארגן את עניני-הנדידה. – כי מחשבה גדולה נולדה במוחו, וקוה כי בעזרתם של העסקנים האלה יוציא את מחשבתו לפעולה: לאחד את החברות הצבוריות השונות למען יסד בית-חרושת, ששם יעבדו האורגים אשר באושה ואשר בסביבותיה. בית-החרשת הזה יבסס את המצב הכלכלי של העובדים האלה וישמש לדוגמה ליסוד בתי-חרשת רבים כאלה בערי מושב היהודים. בתי-חרושת לתעשיות רבות ושונות. אבל בית-החרשת הזה צריך להיות יחיד במינו: בעלי-ההון יכולים לקבל רק את הרבית הפעוטה בעד הכסף שהשקיעו בעסק הזה, אבל כל הריוח יותן רק להאורגים, העושים את מלאכתם בבית-החרושת; במשך השנה יקבל איש-איש את שכרו לפי ערך עבודתו כמו שמקובל במדינה, אבל ככלות שנת-החשבון יתחלק הריוח בין העובדים…
את דעתו זאת פרש לגרונין במכתב ובקש ממנו, כי לא ימנע מעזרתו בפעולה הזאת. וגרונין השיב לו, כי רעיונו מצא חן בעיניו וכי נכון הוא לעשות את רצונו בכל לב וגם ידבר עם ראשי-העסקנים ויציע לפניהם את תוכן המחשבה הזאת, אבל עצתו, כי בירשטיין יבא לעיר-הבירה ויפרש ויבאר לפני ועד האגודות האלה את דעתו, את הנחותיו ואת מסקנותיו.
בירשטיין בא בערב עם המדע המהיר לעיר-הבירה והתארח בבית-אחותו. גם דמיטרי אוגריומוב וגם אננה שמחו מאד לקראתו. בתחלה דמו, כי הוא עזב לגמרי את עיר אושה ואת משרתו. כאשר נודע לה ממכתבי-וולאדימיר, כי בחר לו להיות רופא בעיר אי-ידועה להיות לרופא של הקהל היהודי בעיר הזאת, תמהו מאד ולא יכלו להבין את מגמתו ואת מטרתו: מה לו ולעיר הזאת? מדוע בחר בה לשבת שם? מה מצא בעיר הזאת ומה יכל למצוא שם איש כבירשטיין, אשר לו מקום בעיר רבתי-עם, בין אנשים מלומדים, בחברת אנשים משכילים, בין המולות החיים הסואנים והרועשים? חידה היתה להם, ואת פתרון החידה לא מצאו גם במכתביו, כי קצרים וחטופים היו, ומחייו ומפעולותיו, ממחשבותיו ושאיפותיו – לא ידעו דבר. ופתאום, בערב אחד, כאשר דמיטרי ישב בחדר משכיתו כמנהגו והיה עסוק בעבודתו, בעריכת מאמר לעתון היומי, שהיה אחד מעוזריו התמידיים, ואננה היתה נכונה ללכת אל התיאטרון לפני כלות הסיזון של הזמרה, – והנה בא וולאדימיר!…
השמחה היתה גדולה מאד בבית. אוגריומוב עזב את מלאכתו וחבק באהבה גלויה את רעו.
– מן השמים נפלת אלינו, – אמר בצחוק-התולים על שפתותיו.
– מדוע לא טלגרפת, כי בוא תבוא? – אמרה אננה.
–ולמה היה לי לטלגרף לכם? – ענה וולאדימיר בשחוק. – האם רק למען תדעי שעות שתים בהקדם, כי נכון אני בכבודי להופיע אליכם?
– הלא אז נסעתי לקדם אותך בבית-הנתיבות…
– אבל רואה אני, כי חפצת, יקירתי, לצאת מן הבית, כאשר נכנסתי אל מעונך.
– כן… אין-דבר… אמרתי ללכת בערב זה להתיאטרון, אבל אשאר, כמובן, בבית…
– ומה יציגו שם בערב זה?
– את האופרה פאוסט…
– אוהב אני את הונה… בשמחה נכון הייתי ללכת גם אני אתך…
– היום… בערב? זה ברגע בואך הנה?
– ומדוע לא?… את דמיטרי נעזוב פה… ישב לו ויכתוב את מאמרו עד כלותו… או אם יש ברצונו, יכל להתארח אתנו… יחדיו נסע…
הוא דבר בעליצות, מטוב לב… עיניו הפיקו ששון וצהלה.
– אבל אפשר תחפץ לאכל, וולאדימיר?
– לא! לאכול איני חפץ… לשתות כוס-תה – אם תואילה לכבדני – אשתה באות-נפש… ועד אשר תכין לי תה, אחליף את שמלותי… תכף אלך אל חדרי… הן בודאי תזמיני לי את החדר הלבן שישבתי בו בימי-הסתיו?
– כן, כן, יקירי… כרגע יביאו לשם את צקלוניך… אצוה להכין תה…
– ואני, – אמר דמיטרי, – אכלה את מאמרי ונלך יחדיו… עוד יש לנו די עת טרם תחל המנגינה…
– מה טוב, דמיטרי! – אמר בירשטיין ויקח את יד רעהו וילחצנה.
הוא החליף בחדר הנועד לו את שמלותיו, שב אחרי-כן אל חדר-האכל הגדול והמקושט ברהיטים יקרים ויפים והמואר באור האיליקטרון. הוא לקח את כוס-התה מיד אחותו וישב אצלה.
– ספרי נא לי, אננה, ספרי לי מכל אשר אתך… התקבלי מכתבים תמידים מהורינו? אמנו הן היתה בביתך בחורף הזה… מה שלומה ומה בריאותה?
היא ספרה לו על דבר חייה, על עבודת אישה, על אמם… דבריה קפצו מענין לענין… לא כלתה ענין אחד והנה תמלל על דבר אחר… ובירשטיין שואל ועונה, דורש ומבקש לספר לו דברים רבים גם על אודות מכיריהם, גם על אודות מצב הרוחות הנושבות בעולם המדיני ובעולם המשכילים של העיר.
אוגריומוב נכנס אל החדר.
– כליתי את מאמרי… העורך יזעף עלי בלילה זה… קצרתי במקום שצריך להאריך… אבל יקצוף לו ככל אות-נפשו… אני אגיד לו: וולאדימיר נא באלינו!… הדוב יצא ממאורתו…
– קום ולך. הוסיף בצחוק, – אם רק תחפץ לשמוע את ראשית המנגינה… מאושה להתיאטרון לשמוע את הונה – זה הוא אמנם קפיצה, שלא כל אדם זוכה בה!
וגם בישבם שלשתם במרכבה הוסיפו לשיח על ענינים שונים, אוגריומוב ספר לרעהו על דברי-המערכת של עתונם, על החרמות ועל הקנסים שמעלים על העתון, על גזרות הצינזוריה, ועל שאיפות העוזרים לברר שאלות מדיניות וחברתיות בסגנון מיוחד, למען לא תנוח עליהם יד המבקר הקשה; כן ספר לו על אגודת “הדרור”, שאגדה את כל האנשים המשכילים המבקשים חופש לארצם ולמדינתם. ובירשטיין דרש ושאל על הענינים האלה בתשוקה רבה ובסקרנות עצומה; האתמוספירה של החיים הבהירים האלה לפתה אותו בכל רשמיה, הוא הרגיש כאילו נשבה עליו רוח חדשה, רוח אביב נעים, אשר הרהיבה את נפשו בכל קסמי-נעימותה ורעננותה.
בתיאטרון נפגשו במכירים רבים, אשר דרשו בשמחה את שלום בירשטיין; רבים תאבו לדעת, אם מוסיף הוא לעבוד במקצוע המדע שבחר, איה הוא מקום עבודתו עתה. הוא השיב לכולם רק בהלצות שונות מטוב-לב, אבל את מטרת בואו לעיר הבירה לא הגיד אפילו לאחותו ולדמיטרי.
למחרתו ישן עד השעה העשירית. הוא אמנם הקיץ משנתו גם הפעם בשעה השביעית כמנהגו באושה, וגם אמר לקפץ ממטתו; בתנומות על עיניו, כאשר עוד לא הוסרו ממנו צללי-החלומות, נדמה לו, כי צריך הוא להחיש ולקום, כי בודאי מחכים לצאתו חולים שם בחדר הגדול, או סוחולסקי בא אליו, טרם ילך לבית-האגודה, לשאל בעצתו על דבר עניני-ההלואות השונות, – אבל נזכר פתאם, כי חפשי הוא היום, כי לא באושה הוא עכשיו – ורוח לו!… אז לקח את השמיכה ויתכסה בה ויישן במנוחה ובשחוק על שפתיו.
בצאתו מחדרו, מצא את אחותו בחדר-האוכל, דמיטרי כבר הלך לו אל האוניברסיטה. הוא שתה לתאבון כוס קהאווה, שהגישה לו אחותו, ואמר לה, כי צריך הוא לנסוע לאנשים אחדים לראותם ולטפל בענינים אחדים, שבעבורם נא אל עיר הבירה. הוא בקש אותה, כי לא תחכה לו לסעודת-הצהרים, אבל לסעודת הערב יבוא בשעה הששית. הוא נשק בחבה את ידה ויצא מן הבית. –
XXIX. 🔗
גרונין פגש את איש-עמיתו בקריאות צוהלות:
– חבר! שלום בואך מאושה! מה שלום כל החולים? כמה מתו וכמה עוד נשארו בחיים? ומה שלום חיים קלאטץ? האם גם לפניך הוא משרת שלא על מנת לקבל פרס, כאשר שרתני באמונה בכל עת שבתי באושה? ובורך חלפן? האם עוד לא השתגע מרב צער שיסדת אגודה למלוה? ובתו היפה-פיה? האם תערוג נפשה העדינה גם אליך, כאשר ערגה אלי? ואני – הה! – האומלל – כזבתי את תקוותיה… וכל העניים המרודים, כל האורגים היושבים על יתד-הארג מן הבקר עד חצי-הלילה ומשתכרים פרוטות אחדות לבל ימותו ברעב – המה וטפיהם – מה שלומם ומה עבודתם? העודם חיים המה?
– חביבי! – הפסיק בירשטיין את שטף דברי-חברו, – מחר אסגר בחדרי במעון אחותי ואכתוב לך מאמר להשיב על כל שאלותיך המרובות, אבל לעת-עתה אענה לך בקצרה: אושה כמו שהיה לפניך כן היא גם עכשיו.
גרונין צחק צחוק גדול.
– טוב דברת, חבר!… לך וכתוב מאמר, – אבל אני לא אקראהו!… מאסה נפשי לקרוא מאמרים גדולים או קטנים המטפלים בענינים, שהמה כבר ידועים לכל ילוד אשה… אני אמסרהו להועד המאסף ידיעות סטאטיסטיות מחיי-היהודים, – והיה להם, לאנשי-הועד, מאמרך זה לחומר, למען ישפטו וידעו מה לעשות עם העניים, עם הנודדים, עם בעלי-המלאכה, אשר לא ידעו את מלאכתם, עם החנונים, אשר אין להם לא כסף ולא סחורה, עם חניכי-החדרים, אשר כבר שכחו את האלף-בית מרוב הגיגם בכל החכמות… כי זה הוא כל מעשיהם לקבוץ ולאסף מספרים לרוב!… והמספרים מתחלקים לרובריקאות, ואלה לטבלאות… והיה באחרית הימים, לעתיד לבא, יבאו החוקרים, הסוציולוגים וכל המחטטים בערמות הכתבים המתים ויכתבו מאמרים מחוכמים, חקירות עמוקות ודרשות נחמדות לבאר את מצב יהודינו, את פרנסתם ואת השכלתם… ואפשר, כי גם ימציאו חוקים נאמנים, קבועים וקימים, שעל פיהם סובב-הולך סדר חיינו – ואז ממילא תפתר שאלתנו הגדולה כולה, בכל קושיתה ומרירותה…
– אבל בשעה זאת, – אמר בירשטיין, – רצוני לדבר אתך, רעי, על דבר מטרת בואי הנה.
– כן! נכון אני לשרתך בכל מאדי… כן כתבתי לך… כבר דברתי עם אחדים מגדולי-העסקנים בעירנו… וראה זה פלא! המה מצאו את דעותיך נכונות ונאמנות… המה מתעניינים בתכנית פעולותיך… חי, חי הוא ישראל! – הוסיף גרונין בלעג? – רבים המה שתדלנינו, עול כל שתדלן ושתדלן, על כל עסקן ועסקן, תלויים אלפי-עניים, וכולם מיחלים לתשועתם – ואין!…
– אבל הן בלעג שפתנו לא ניטב את מצב האומה, – אמר בירשטיין ופניו רעמו.
גרונין החשה רגע אחד, וצחוק לעגו חלף ועבר ממנו.
– ידידי! – אמר גרונין בקול רציני. – אם לא נבדח את עצמנו בהלצות ובהתולים, – הלא למשוגעים נהיה ממראה עינינו וממשמע אזנינו!… הלא נואשים נהיה מכל החיים!… כל פעולותינו תמאסו עלינו, כל מעשינו יהיו לנו למעמסה, לאבן כבדה המעיקה על לבנו!…
– סלח נא לי, גרונין… אני הבינותי את הגות-רוחך…
– אם כן – או נשתה כוס שכר לכבוד האורח הבא מאושה, או נסע תכף, – הוסיף גרונין לדבר בטעמו וברוחו.
– לשתות שכר אין אני רוצה, יקירי… נחשך לפעם אחרת… אבל – לאן תאמר להוליכני.
– ראשית – נבוא לבית “הנשיא”… הנני נכון ללעוג על כל אנשי-השם, על כל קדשי-העם… ואפילו גם על האיש הזה, כי – האם יש איש בארץ – וצד מגוחך אין לו? ובכל זאת ראוי האיש הזה לכבוד גדול… אם יאמר לי איש, כי מלומד גדול הוא “הנשיא”, – אלעג עליו ועל למדנותו ועל ידיעותיו; אם יאמר לי איש, כי עשיר הוא נשיאנו, – אפקפק בעשרו, יען כל גביר-יהודי – היום הוא עשיר שבעשירים ומחר עני שבעניים; אם יספרו לי גדולות ונפלאות מגדולתו ומרוב כבודו בעיני-השרים הגדולים, – אצחק בקול רם על טפשותם של האנשים התמימים הללו; אבל אם אומרים לי כל לב עברי להאיש הזה, לב רגש, מצר בצרת עמו, – מאמין אני באמונה שלמה! ונכון גם אני, גרונין הלץ והמתלוצץ, לכרוע ברך לפניו, כי על כן אח הוא לאחיו המרודים, יען אדיר כל חפצו להושיע לעמו… שוֹם שמוהו לקצין העם – ויהי לשתדלן… והמכשלה הזאת תחת ידו! ואם לא כל מעשיו הנם רצויים, – מחשבותיו רצויות הנה תמיד…
בשעה שדבר גרונין את דבריו אלה, יצא יחד עם בירשטיין מחדר-עבודתו אל הפרוזדור של מעונו, שם עליו את מעילו העליון ופתח את הדלת, ואת המלים האחרונות קרא, כאשר המה יורדים בשלבים לצאת החוצה.
– רכב! סע הנה! – קרא גרונין ביצאו ממסדרון הבית הגדול והגבוה, אשר שם דר.
הרכב מהר לגשת אליהם.
– והעסקנים שלנו, – הוסיף גרונין, כאשר ישבו שניהם במרכבה ואחרי אשר הגיד לרכב את המקום אל אשר יובילם, – עסקנינו שונים המה! יש ביניהם, כמובן, גם טפשים; יש ביניהם גם אלה העוסקים לשם העבודה הגדולה, ויש העוסקים בעבור שמם הגדול, למען ידברו וישיחו על אודותם בקהל רב… אבל כולם חפצים לנהל את ספינת עם ישראל הטובעת בים של צרות ומצוקות, כולם חפצים להיות קברניטה היחיד והמיוחד, לנהלה רק לפי רוחם ולפי מגמתם… דא עקא, כי רבות הנה המפלגות בישראל; וכבר ידוע המשל: שבכל מקום שמזדמנים לשם שני יהודים – הרי אתה מוצא שלש-ארבע מפלגות שונות הסותרות זו את זו; יש ליביראלים סתם, יש רדיקאלים, יש סוציאליים, יש לאומיים… וגם אלה יפרדו לכתות שונות – לאומיים יהודיים, לאומיים ציוניים, לאומיים סוציאליים, רדיקאליים לימין ורדיקאליים לשמאל… כולם הולכים לשטותיהם המרובות והשונות… וכחותינו, אמנם, פעוטים, זעירים מאד, – וכל איש לעבר אחר יפנה… זה דורש השכלה, וזה דורש תורה, אלה מחזיקים בשטת האומנות, כלומר, כי כל איש ישראל צריך להיות בעל-מלאכה, ואלה מטיפים לעבודת-האדמה.
גרונין הוסיף לדבר ולתאר את פרטי-המפלגות ושנויי-הדעות, הוא קרא בשם את העסקנים הנודעים, תאר את אפים של כל איש ואיש פעם בלעג, פעם בהלצה ופעם גם ברצינות, – עד שהגיעו אל מקום מושב בנימין ספיר, העומד בראש מוסדים רבים אשר בעיר-הבירה.
אבל גרונין לא נשאר בבית בנימין ספיר, הוא הציג את רעהו לפני “הנשיא”, אשר קבל בזרועות פתוחות את בירשטיין, ויאמר, כי מוכרח הוא לשוב לעבודתו.
– הפרנסה, הפרנסה, – אמר בצחוק, – היא מעורת אפילו עיני-פקחים, והיא מעברת כל איש על דעת קונו.
– אם תחפוץ לראותני, – הוסיף טרם הפרדו מרעהו, – תצלצל נא בטיליפון וקרא במספר: שמונים ושלש – אפס ושלש… ואני אענך בקול… ראה, ידידי, הן הזהרתיך: זכר נא את המספר הזה; שמונים ושלש – אפס ושלש.
XXX. 🔗
חדר-העבודה של ספיר היה גדול, גבוה ומרוח, בירשטיין, בהביטו סביבו, דמה, כי הובא אל חדר-עקד-ספרים: לאורך כל החדר הגדול עמדו ארונות גבוהים וכל האצטבאות מלאות ספרים רבים לאין קץ. וגם על השלחנות, השונים במדתם ובתמונתם, עגולים, רבועים, ושלש-הקצוות, העומדים בפנות החדר, אצל הספות הרכות ואצל וילונים יאפוניים יפים, – נצברו ספרים, גליונות, קונטרסים, כתבי-יד ועתונים.
בשעה שנכנסו אל החדר גרונין ובירשטיין, ישב ספיר אצל השלחן הגדול, אשר באמצע החדר אל צד חלון רחב וגבוה, והיה עסוק בקריאת איזה כתב-יד קדמון; וגם ברגע שהציג גרונין את רעהו לפני בעל-הבית וגם בצאת אורחו מן החדר, עוד אחז ספיר את הספר החביב עליו והניחהו על השולחן רק, כאשר לקח לו בירשטיין מקום על הכסא הרך והגדול העומד בצד שולחן-העבודה. בכל החדר השלך הס, וגם מן החדרים הסמוכים לא נשמע קול דברים, כאילו היה כל הבית ריק מאין יושב בו, איזו רוח של עיוניות וחקירה רחפה בכל חללו של החדר.
– אם לא אשגה, – הפריע ספיר את הדממה בקול ענוג, – כבודו בא מאושה…
– כן… וזה כשנתים שאני יושב שם…
– גרונין חברו ספר לי על אודות כבודו… הוא הגיד לי, כי כבודו התעתד להיות מורה בהאוניבירסיטה, אבל…
– יסלח נא לי אדוני… בקשתי שיאזין כבודו להצעתי על דבר האגודות, שאני החילותי ליסד…
– הענין הזה גדול וחשוב מאד… אחדים מאתנו כבר התעניינו בדבר הזה… מאד אבקש את כבודו לבאר לפני את פרטיו… אנחנו החלטנו לבקש את כבודו לבא אל האספה שתאסף בימים האלה, למען נוכל לשמוע מפי כבודו את פרטי-ההצעה, לחקור את כל הענין… כמדומני, כי מפעל גדול מציע כבודו…
בירשטיין באר לספיר את פרטי מחשבותיו על דבר האגודות למלוה ועל הנחיצות ליסדן בכל ערי מושב היהודים. הוא הדגיש לפניו, כי עיקר רעיונו הוא לאגד את כל בעלי-המלאכה ואת כל העובדים השונים, למען יוכלו עמוד לפני זרם ההתחרות ולמען יבססו את עבודתם על אשיות אקונומיות איתנות. אחרי-כן עבר אל הצעתו השניה – ליסד באושה בית-חרשת גדול, למען ימצאו האורגים הרבים, אשר בעיר הזאת ואשר בערים הסמוכות, עבודה תמידית בתנאי, שהרוחים, אשר יביא העסק הזה, יהיו שייכים רק להפועלים, ובעלי-ההון, אשר יתנו את הכסף הנצרך להעמדת העסק על בסיס מסחרי נאמן וקים, – יקבלו רק את הרבית הנהוגה בכמות היותר מצערה. אבל העיקר הראשי ביסוד המפעל הזה, כי לא יהיה המוסד הזה מעשה צדקה וגם לא יהיה מוסד, שממנו יכולים בעלי-הון לקבל רוחים גדולים, דיבידינטים מחלקי-המניות לפי ערך השתתפותם בעסק הזה. שני הצדדים האלה יכולים להביא נזק גדול לכל הענין ולהעובדים – אמנם, – הוסיף בירשטיין, – אנשים פרטים לא יתנו ואינם יכולים לתת את הונם לדבר-עסק שאינו מביא להם רוח גדול, אבל החברה הפילאנטרופית הגדולה צריכה להשקיע בעסק הזה הון מסוים, אשר יכלכל את בית-החרושת, עד אשר יצא מרשותה ויכנס לרשותם של העובדים ושל הפועלים. –
ספיר הודה לדבריו ובשכלו החד חדר תיכף אל עמקי רעיונותיו של בירשטיין ויתן צדק לדבריו. הוא הביע את דעתו בפרטי-המוסד ובעקרי-יסודו, והנחותיו ועצותיו היו ברורות ונאמנות, גם בירשטיין הודה, כי הערותיו אלה חשובות מאד להתגשמות-הענין החדש הזה.
ספיר באר לבירשטיין, כי, לבל יקשה לקבל הרשאה לתקנות החברה של בית-החרושת, נצרך, שיבאו אנשים יחידים ויקראו את שמם על המוסד הזה ויהיו למיסדיו ולאקציאוניריו, לכן יביא גם הוא את תרומתו – ובודאי יקבל הסכמה מאחדים של עשירי-ישראל להביא את תרומותיהם, למען יהיה הענין מפעל מסחרי ככל המוסדים של מסחר או של תעשיה. –
במרוצת הדברים הגיד לבירשטיין את פרשת גדולת החברה ההיא, אשר יסדה אחד מאוהבי עמנו, הנפלאים במסירותם לאומתם והמצטיינים בשאיפותיהם העצומות לטובת אחיהם הנדכאים, החברה ההיא, – אמר ספיר, – תחולל תקופה חדשה בחיי כל עם ישראל, כי תוצאות עבודתה העתידה עצומה מאד, אם רק תכלית-הרעיון בפעולת החברה תהיה לא להסיע את אוכולסי-עמנו מארץ מולדתם ולנטוע אותם על אדמה זרה ונכריה, – כמו שעלה במחשבתו של הנדיב גדל-הרוח הזה, – כי אם לבסס את מצבם בארצות מושביהם, ששם כבר התאזרחו משנות קדם.
זמן רב ישבו שני האנשים האלה, אשר התאחדו במקרה לשם הטבת גורלם של אחיהם הנאנקים והנדכאים, ישבו התוכחו והתפלפלו על האמצעים היותר נוחים והיותר נחוצים, המביאים את אוכלוסי-האומה למטרה נשגבה והיכולים להוציאם משפלותם ומעבדותם ומשעבודם. רעיון אחד אגדם ואמצם, מטרה אחת עמדה לפניהם, ואליה נשאו את לבותיהם, הנשברים מצרת עמם וממצוקותיו.
אחרי אשר הותנה ביניהם על דבר זמן האספה הראשונה, קם בירשטיין ממקומו, באמרו לעזוב את בעל הבית, אשר לקח את לבו בדבריו במחוכמים, ברחב-בינתו ובגדל-השגתו, אבל ספיר אחז בידו ויאמר:
– אבקש נא את כבודו לשבת אתי עוד רגעים אחדים… יש לי מכר באושה ורצוני לשאל מכבודו, מה שלומו עתה.
– מה שמו של מכרו? בודאי בתודעתי אליו…
זה הוא הרב של עירכם… רבי שמואל…
– אני הייתי אצלו פעמים… אמנם אדם גדול וחשוב הוא…
– וגם הוא מתעניין במפעל הזה של כבודו?
– האמת אגיד, כי מגמתינו ושאיפותינו רחוקות מאד… אני והרב – כאילו עומדים אנו על שני הצירים ההפכים של כדור הארץ: אני שקוע בכל הגיונותי ובכל מחשבותי רק בענינים… חמריים, והוא הצטמצם כולו בעניני-תורה…
– לא, אדוני הרופא, שגית במשפטך!… הרב רבי שמואל לא הצטמצם בחוג צר… הוא עסקן גדול… הוא לוקח תמיד חלק בכל ענינינו, בכל הדברים הנוגעים לעמנו, הוא ער לכל דבר נחוץ אשר יעשה לטובת האומה… אנחנו דורשים עצתו בכל ענין גדול… והוא משתתף באספותינו הגדולות…
– אבל הדת – או בלשונות התורה – קודמת בעיניו בכל מפעל לטובת היהודים.
ספיר החשה רגע אחד. הוא הרים את עיניו והישיר את מבטו אל ספריו הרבים העומדים דוממים על האצטבאות וכאילו מתגעגעים על אשר עזבם בעליהם. –
– אמנם כן הוא הדבר, – אמר ספיר בקול עגום, – הרב אינו מניח חיי-עולם מפני חיי-שעה… יודע הוא, כי אמנם דברי-תורה, עניני-מדע, עולים על כל הבלים של העולם הזה… וכבר אמר אחד מגדולי חכמינו ומשוררינו, שחי בימי הבינים, רבי יהודה אלחריזי:
"עת כל אנוש ישים בתבל חשקו
אשים באל חשקי ואשמר חוקו
ובעת בני-אנוש ינחלו נחלת-יקר
נחל אדני את יהודה חלקו".
– אבקש נא את כבודו לתרגם את הדברים האלה בשפת לעז, – אמר בירשטיין במבוכה קלה.
– אדוני אינו מבין את שפתנו?
– לא ידעתיה כלל, אבל עתה החילותי ללמוד ולהבין…
– טוב מאד יעשה כבודו… איש ישראל מחויב לדעת את שפתנו ואת ספרותנו…
ספיר תרגם את השיר אשכנזית ברורה. –
– ואולי זו היא רעה חולה בעמנו, שאנחנו שמנו רק “באל חשקנו”, לשמור חוקיו ומצוותיו, בעת אשר כל “בני-אנוש נחלו להם כל נחלת-יקר”, – אמר בירשטיין ברגש, – אולי – זו היא סבת שפלותנו…
– אל נא, ידידי הנכבד, – קרא ספיר בהתלהבות, – אל נא ידבר אדוני כדברים האלה… לכל עם יש תעודה גדולה בחיים, ותעודתנו, תעודת עם-ישראל, להפיץ אור תורה נאמנה בין כל העמים… להיות לסמל המוסר הנעלה… ובעבור זאת עברנו באש ובמים, נדדנו אלפי שנים מארץ לארץ, עונינו ונסנו במסות גדולות ואיומות…
– ובכן עלינו לשבת בישיבת רבנו שמואל וללמד תורה? – אמר בירשטיין בלעג עצור.
– יש לפנינו אופקים יותר רחבים בזמן הזה… המדע הרחיב את גבוליו… וגם אנו צריכים להתעסק בדברי-מדע…
– הן במדעים הכלליים עוסקים לא רק אנו, כי אם כל “בני אנוש”, וזה הוא “חלק נחלתם” של כל הגוים!…
– אני נשאתי משלי לא על המדעים הכללים, רק על המדעים המיוחדים לעמנו…
– מדעים מיוחדים לעמנו? – שאל בירשטיין בתמהון, וכל גופו התנועע.
– כן… חכמת-ישראל… ההתעמקות בחקירת דברי חכמינו הקודמים… את המקצוע הזה הגדילו והרחיבו חכמי-חוץ לארץ, בפרט חכמי-אשכנז היהודים… כאשר הגיעה שעת האימאנסיפציה וכאשר ראו והתבוננו הגדולים של עמנו, שיוצאים היהודים מחוגם הצר ושעתידים רבים מהם להתכחש לעמם ולאמונתם, אז באו והתעמקו בחקירות חכמתנו מני-קדם… מקצוע המדע הזה הולך ומתרחב… עוד לפנינו ככרות רחבות לא-נעברות… נקח נא למשל את דברי ימי עמנו בשנות הבינים…
עיני ספיר שוטטו בכל רחב-החדר, ואותות של חבה נראו על פניו העדינים והשוקטים. –
– בימי-הבינים, – הוסיף לדבר, – היינו אנחנו כמעט היחידים השרידים, אשר שמרו מכל משמר את האור הגנוז בספרי גדולים החקרנים של כל האומות הקדמוניות… חכמינו אלה כתבו ספרים רבי-ערך בשפות ערבית ועברית… עתה מוצאים הספרים האלה מגנזי-בתי-עקד-הספרים… אנו מבארים ומפרשים ומתרגמים אותם… בין הסופרים האלה נמצאים גם משוררים, גם פילוסופים, גם חוקרים גדולים וגם בעלי-מדע…
– ומה היא התועלת, שאנחנו נוכל להוציא לנו… אנחנו, נכדי-הענקים הללו? האם רק להתגאות במוצאנו הנכבד? באבותינו הגאונים? והאם נוכל לבטל את אנכיותנו, לפרש מן הצבור הגדול של העת הנוכחית עם רובי ממשאלותיו, עם שאיפותיו ועם תקוותיו? ובמה נוכל לתת לחם, חיים וחופש לאוכלוסי-עמנו הטובעים בין גלי-הים הגדול של צרותינו ומצוקותינו?
– לא ירדת, חביבי, לסוף דעתי, – אמר ספיר במנוחה, – אין אני חפץ לפרש מן החיים ההוויים… גם בשעה זו נקח חלק בכל ההתפתחות האנושית, בכל מלחמות הדעות, במלחמת הקיום של כל בני-האדם. אבל את עצמיותנו, את שאיפתנו המיוחדת לנו – נמצא בחקירת מדעינו, בחכמת-ישראל, בהגיונותיהם של קדמונינו… כבר אמר אחד ממשוררי-זמננו: היה אדם בצאתך ויהודי באהלך… וכן הוא הדבר: בחוץ אנו אנשים מן השוק, עוסקים במשא-ובמתן… אין אנו צריכים להבדל כלל כלל מכל אזרחינו, היושבים במדינתנו; צריכים אנו לחיות אתם יחד ככל אשר המה חיים וקימים… אבל בביתנו… שם צריכים אנו לשמור על קניני-הרוח שלנו, על החוקים המוסריים שנתנה לנו תורתנו, ללמוד וללמד את חכמתנו, לנצור מכל משמר את קולטורתנו…
– אבל החיים באים ומטפחים על פנינו… המעשים באים וגוזרים עלינו לבל נשב בחבוק ידים; גוזרים עלינו, שנעמוד במערכות המלחמה בעד קיומנו, בעד אשרנו, יען כי מלחמה לנו מפנים ומאחור…
– כן… אמת הדבר… מוכרחים אנו להגין תמיד על קיומנו… מוכרחים אנו תמיד להשתדל…
– להשתדל, אדוני?!
– כן… גם בימי-הבינים אכפו עלינו צרות רבות ואפפה נגדנו החרב המתהפכת לכלותנו ולהשמידנו מעל פני הארץ… ובכל דור ודור קמו לנו אנשים כבירי-רוח לעמוד בפרץ ולהגין על זכיותינו ועל רכושנו… המה השתדלו להסיר מעמם את רעת-הגזירה…
– ולכן רואה גם אדוני חובה לו – להשתדל?
– מי אני? כחי דל וקטן מאד… אבל ההכרח יאכפני לעזוב את חדרי ואת עבודתי ואת ספרי האהובים והחביבים עלי וללכת ולהשתדל… גם אבי היה תמיד משתדל לפני המיניסטרים למען היטב את מצבנו…
– והאומנם תביא ברכה לנו העבודה הסיזיפית הזאת?
– להקל את עול צרותינו – מחויבים אנו… דורשים ממנו… צועקים אלינו… מכל עיר ומכל פנה באים אנשים מרודים ומתחננים לפנינו… מכתבים רטובים מדמעות ומדם-לב – מקבלים אנו בכל יום ויום… ואני הולך ומבקש ומתחנן ומשתדל… אבל מאמין אני באמונה שלמה, כי בא יבא היום הגדול, כאשר יקוים דבר נביאנו, כי “תמלא הארץ דעה”, אז יראו ויבינו כל הגוים את כל הרעה הנשקפת לכל המין האנושי ברדיפת עם ישראל… מאמין אני, כי בא יבא היום הגדול, כאשר “כל הרשעה כעשן תכלה”, כמו שמביעים אנו בתפלתנו…
ספיר נאנח אנחה עמוקה, הרים את ראשו אל מול אצטבה אחת של ארגז ספרים ויביט בעיון נמרץ אל עבר זה, כאילו בקש מן הספרים, שהמה יבאו ויעידו ויאמינו את דבריו.
גם בירשטיין ישב רגעים אחדים שקוע במחשבותיו. באזניו עוד צללו דברי החכם השתדלן הזה, החי בין אבק ספרי-הקדמונים: קניני-הרוח של עם-ישראל, חכמת-ישראל, שתדלנות, אמונה בנצחון האמת על הרשעה…
– ובכן במה מוצא אדוני את ישועתנו? – קרא בירשטיין בקול עגום.
ספיר הוסיף לשבת בלי-נע, כאילו עוד לא התעורר מחזיונותיו, אחרי-כן הפנה את מבטו לעבר בירשטיין.
– דעתי, כי צריכים אנו להרביץ חכמת-ישראל בין צעירינו… צריכים אנו ליסד בית-אולפנה לתורה ולמדע… שם ילמדו צעירי-עמנו לדעת הבנה ברורה בכל קניני-הרוח של עם ישראל, אשר רכש לו בכל אלפי-שנות קיומו… שם יבינו להוקיר את כל חכמתנו, משם תצא אורה לכל אחינו הטרודים בפרנסותיהם, בחייהם הרגילים… המה, תלמידי-החכמים האלה, ימשיכו את שלשלת התורה והחכמה, אשר ראשיתה מימות משה והנביאים – ואחריתה מי ישורני.
– והדבר הזה יוכל להוציאנו משפלותנו? להרים את מצבנו, להחלימנו, לעודדנו, להחזיקנו – ולהביאנו לתחית-ישראל?…
– התחיה?…
ספיר נשקע במחשבותיו. הוא קמט את מצחו ואמר: – אענך בדברי אחד מגדולינו של ימי-הבינים, בדברי שיר של ר' שמואל הנגיד:
"ואודה כי אמת היא התחיה בבוא קץ השבועה הסתומה
וכי משה ותורתו אשר היא בידנו אמת בתום רשומה.
וכי דברי חכמינו ישרים ותלמודם ומשנתם נעימה
ויש שכר לעולם בא לזכים ותגמולים למתים על עלומה".
הוא דקלם את דברי השיר בנעימה וברגש ובהטעמה. נראה היה, כי הוא מתענג על צלצול המלים, כמו שמתענג אוהב-המנגינה בשמעו זמירות נעים המנגנים הגאונים. הוא תרגם את השיר אשכנזית ואמר, בהחזיקו את יד בירשטיין, אשר קם ממקומו:
– הרשני נא לתת לכבודו את עצתי ללמוד דעת ספרותנו זאת של ימי-הבינים… תקותי חזקה, כי אז תפתרנה לפניך שאלות רבות של עתידותינו ושל קיומנו, אשר כחידה סתומה המה עתה לפנינו… הספרות הזאת – היא תהלתנו… ואומר לכבודו בדברי שיקספיר, זה הגאון שבמשוררים!
“הזמן, זאת החיה הטורפת המכלה את הכל, – נס כחו תש בבואו להחריב את עולמנו זה, אשר קנינו לנו… ולכן – הנצחיות היא ירושת גורלנו!”
את הדברים האלה בטא באנגלית ודקלם ברגש ובצלצול נעים.
– אני מתעניין כבר בספרות ישראל, – ענה בירשטיין בצאתו מחדר-משכיתו של ספיר, ההולך אתו לשלחהו. – מודה אני, כי כל איש ישראל צריך לדעת את ספרותו… אבל, אדוני, – הזמן יכול לכלות גם אותנו וגם את ספרותנו, אם לא נבסס את מעמדנו על אשיות חמריות מוצקות…
– העשירות אינה מביאה לרום האושר לא את האדם היחיד ולא את האומה בכללה, – ענה ספיר בקול דממה ובאנחה קלה, בעמדם על סף האולם הגדול והמפואר בהיכלו של העשיר-המסכן הזה.
– העשירות? האם לעשות את כל עניי-ישראל לעשירים מגמתי? בתמיה…
– לתת להם פרנסה תמידית יאמר כבודו? כן… אבל מה שכשר היום אולי יפסל למחר… החיים החמריים הולכים ומשתנים, אבל החיים הרוחניים, הקולטוריים, המה נצחיים… לפנים היתה פרנסת-רוב עמנו תלויה בחסדם של האצילים הפולנים… אחרי-כן קמו פרנסות אחרות: היינו למוזגים, לקבלנים, לבוני-מסלות, למיסדי-חברות פינאנסיות… ואצל כל עסק ועסק התפרנסו משפחות רבות למאות ולאלפים… ומהם התפרנסו גם בעלי-מלאכה, חנונים, תורניים ועוד… כבודו ויסד חברות של פועלים, אשר ימצאו להם פרנסה טובה… עוד תעבורנה שנים רבות – ופרנסות אחרות תמצאנה… אבל החיים הנצחיים אים?… הרעיון הגדול, אשר עליו נמסור את נפשנו, אשר בעדו נלך ונלחם אנו ובנינו אחרינו עד טפת דמנו האחרונה, – איה ימצא?
המה יצאו מן האולם אל הפרוזדור, אשר לפני הסולם הרחב, וספיר עוד הולך לשלח את אורחו במבוא וירדו שניהם בשלבים הרחבים… דממה שררה בכל המעון הגדול; וגם קול צעדיהם לא נשמע בדרכם על המרבד העב המכסה את השלבים ממעלה למטה. הפסלים הגדולים והיפים עומדים אלמים ודוממים על עמודי-הסולם; וגם התמרים, השתולים בקדרות גדולות ליפות את המסדרון, עומדים קפואים ודוממים, אילו המה צפים, מתי יוכלו לנער מאתם את דממת-שנתם ושעמומם.
– עם חי עומד ברשותו מוצא לו את חייו הנצחיים, את חייו הקולטוריים, בהויתו העצמית… בכל הגונים השונים של קיומו, בההתפתחות התמידית של כל הכחות הרעננים העצורים בחביון שדרות כל העם. אבל מצבנו המר, המכריח אותנו לשאול לנו שאלות כאלה בלי מצא להם פתרון, הוא סבת אי-הטבעיות של קיומנו בין הגויים… לא רק לשמור על קניני-הרוח של הדורות שעברו, כי אם גם להרחיב, להגדיל ולשכלל את השכלתנו אפשר לנו, רק כאשר נבסס את מצבנו החמרי והמדיני, כאשר נהיה כולנו אמיצים ולא חלשים, מוצקים ולא נרדפים… ולבסס את מצבנו זה נוכל רק במקום ההוא… במקום ששם יגדל כחנו התמידי, כחנו העצמי, לבל יהיה רצוננו תלוי בדעת אחרים, כי אם רק בדעת עצמנו, בשאיפתנו, בהכרת-עצמנו… כאשר נוכל להיות חפשים לא רק בחזיונותינו, בדמיונינו, בעת אשר נמריא למרומי-שחקים או נשקע בעברנו, בקדמוניותינו, כי אם בחיינו הרגילים והתדירים…
המה ירדו מן המעלות והגיעו עד המסדרון. המשרת הגבוה גלוח-הזקן וגדל-השפם, הלבוש בגדי-שרד על שומרי-הסף, מהר לגשת אל בירשטיין ולשים עליו את בגדו העליון.
ספיר הושיט את ידו לבירשטיין בחבה והחזיק בה רגע אחד.
– אם כן, ידידי הנכבד, בעוד יומים תהיה האספה… אז עוד נדבר על אודות פרטי-הענין, אשר הציע לפנינו כבודו… הדבר הזה מעניין אותנו מאד… אנחנו נבא לעזרתו להוציא לפועל את מגמתו… ואין ספק, כי המפעל הזה יביא תועלת מרובה…
בירשטיין יצא מן ההיכל המפואר של ספיר. קוי-השמש השוקעת האירו מול פניו… רוח קרה נשבה מעבר לנהר… המון אדם רב שוקק ברחוב; כולם עוברים בחפזון, טרודים בדאגותיהם; לכל עברי הרחוב עוברות וממהרות לרוץ מרכבות ועגלות…
בירשטיין עמד רגע על מקומו והתבונן אל המולת-הרחוב; התנועה הרבה הזאת לקחה את לבו. אחרי-כן קרא לרכב, כי מהר לבוא אל מעון גרונין. אבל גם בישבו במרכבה לא יכל להסיר ממנו את רשמי-שיחתו עם ספיר, ודבריו, אשר דבר במסרון-ההיכל לספיר, עוד צללו באזניו.
– לא שמע סוחולסקי את דברי האחרונים, – הגה בלבו בירשטיין, – כי אז קרא: הרופא הגיע עד הנקודה האחרונה!… לבסס את קיומנו!… להגין על קניני-הרוח!… להרחיב את השכלתנו העצמית!… איה המקום ששם נוכל להעמיד את עם ישראל על אשיות קימות שלא יהיה תלוי בדעת אחרים, שתי חופשתו גמורה ומשוכללה?…
XXXI. 🔗
– באתי לבקשך, – אמר בירשטיין בבואו אל מעון חברו, – כי תלך אתי אל בית-אחותי בערב הזה… נאכל סעודת-הערב יחדיו… אחותי ואישה כבר מחכים לבואי…
– האם נכון הדבר לבא אל ביתם, – ואני לא נקראתי?
– גם אחותי וגם דמיטרי אוגריומוב ישמחו מאד לקבל פניך בביתם… ובפרט, כי יום החמשי היום, ובערב הזה יאספו לביתם כל מכיריהם ומיודעיהם, עוזרי-העתון “המעורר”, מורי-האוניבירסיטה ורבים מגדולי הסופרים והחכמים…
– טוב הדבר!… חכה נא מעט קט… אחליף את בגדי… נכון אני להקריב לך את חלבי ואת דמי ואת עתותי בכל הלילה הזה…
אננה חכתה בכליון עינים לבוא אחיה. היא קדמה בשמחה רבה את פני אורחיה.
– לקץ שב אלינו הבן האובד, – אמרה אננה בשחוק. – מן הצהרים חכיתי לך, אחי, אתמול בערב באת אלינו פתאום. לא הספקתי לדבר אתך דברים אחדים, לדרוש לדעת על חייך בעיר המוזרה ההיא, – ואתה כל היום הסתרת את פניך ממני…
– סלחי לי, אחותי… אמנם גדולה אשמתי מאד, אבל עתה הנני ברשותך…
המה נכנסו אל טרקלין-האורחים. אוגריומוב התודע לגרונין והציג את אורחו החדש לפני היושבים בחדר-האורחים, שם ישבו ושוחחו אנשים אחדים, מכירי-בירשטיין מלפנים. הוא קדם את פניהם בחדוה גלויה, בעוד רגעים אחדים נקראו כולם אל חדר-האוכל.
בשעת הסעודה נסבה השיחה על דבר עניני-המדינה, על דברי-האוניבירסיטה, על המורים ועל התלמידים, על סערת-הרוחות השוררת בימים האלה בין התלמידים, על הפקודות היוצאות תכופות מלשכת שר הממשלה והמעיקות גם על המורים וגם על הסטודנטים. הרבו לשיח גם על המאורע של הפרופסור אליסמאן, שהוכרח לצאת בדימוס, יען כי לא יכול להכנע לפקודות העומד על גבו.
אחרי הסעודה התקבצו האורחים בטרקלינים שונים שבמעון הגדול הזה. אחדים נכנסו אל חדר-העשון, ששם ישבו ועשנו את סיגרותיהם ושתו קהאווה; אחרים נאספו אל הטרקלין הגדול, ששם ישבה גברת-הבית ונגנה על הפסנתר, ואחד-האורחים, מזמר ידוע, שר שירים של גדולי-המזמרים. בעת ההיא באו עוד אורחים אחדים, שלא היו בשעת הסעודה. אל חדר-האורחים הכחול – כמו שהיה נקרא בפי באי-הבית – חדר מיופה ומואר – נאספו בכנופיה אחת ידידי בעל-הבית הקרובים אליו, המה עוזרי העתון “המעורר”; ואל החדר הזה נכנסו גם בירשטיין, גרונין ואוגריומוב. המשרת הביא לכל המסובים כוסות תה, ולאחרים – שכר.
בפנת-החדר, אצל שלחן עגול וקטן, ממול פסל ליוו טולסטוי, ישב בירשטיין ואצלו מכרו מיכאל יעקובליביץ לב-אבן. האיש הזה היה כבן חמשים; בשערות זקנו הקטן והמחודד כבר נראו שערות לבנות רבות; מצחו הגדול השתרע במעט עד חצי-קדקדו; פניו מאורכים מעט; עיניו הפקחות הבריקו מבין המשקפים. שמו היה מכובד בין כל מכיריו הסופרים והמלומדים, כי היה נודע לחקרן גדול בעניני פינאנסים, ואפילו בספירות העליונות של הממשלה הקשיבו בעיון נמרץ לדעותיו המצוינות, אשר הביע במאמריו הרבים, וגם היו מזמינים אותו לשבת בועדי-העסקנים הפינאנסיים לשמוע את עצתו ואת חות דעתו בעיני הקרידיט. לפני שנים רבות התנצר, בקש לקבל משרת פרופיסור בהאוניבירסיטה, אבל בקשתו נדחתה בגלל מוצאו ובגלל דעותיו הראדיקליות בחקירות המדע של הכלכלה המדינית. –
– אומרים עליך, וולאדימיר יוסיפוביץ, – פנה לב אבן אל בירשטיין, – – אומרים, כי שמת משכנך בעיר נדחת אחת ונהיית לרופא דגול ומנוסה… האומנם תוכל להפיק רצון מעבודה קטנה ופשוטה כזאת?
– שמעתי עליך, מיכאל יעקובליביץ, – ענה לו בירשטיין בצחוק, – כי עובד אתה זה שנים רבות מוסד פינאנסי פרטי בתור מזכיר הועד… האומנם תוכל להפיק רצון מעבודה פשוטה כזאת במסבה אחת עם אי אלה רוזנים של העולם הפינאנסי?
לב-אבן צחק לשאלתו של בירשטיין.
– כן, כן יקירי!… אחים לצרה אנחנו… כמוני כמוך, את כולם מאסה הרשות… לכן מקומנו בזוית של בנין מדינתנו הגדול…
– אולם הן לא הצטמצמת את כשרונך ואת ידיעותיך בקרן חשכה זאת לארך ימים? – הוסיף לב-אבן לשאול.
– עסוק אני בענין אחד גדול וחשוב… והדבר הזה צריך לעניין גם אותך, כי מומחה אתה לידיעות הפינאנסיות. עלה במחשבתי ליסד בכל עיר ועיר, ששם יושבים המוני אחינו היהודים, מוסדים לנתינת הלואות לבעלי-המלאכה ולסוחרים הפעוטים…
ובירשטיין מבאר בפרטיות את מחשבתו, מביא מספרים שונים לאשר את מסקנותיו, מפרש את סדר התיסדותן של האגודות, תכנן ומטרותיהן.
כל הנאספים בחדר הזה חדלו משיחותיהן בינם לבין חבריהם, קרבו כולם אל המקום, ששם ישבו בירשטיין ולב-אבן והתעניינו לשמוע את פרשת דברי-בירשטיין.
לב-אבן, שהיה מומחה נודע בעניני ההתאגדות ושכתב ספרים ומאמרים רבים על אפני ההסתעיות ועל האגודות למלוה, – נכנס בפלפול עם בירשטיין על פרטים שונים של תכנית האגודות, כפי שהרצה לפניו בירשטיין. בויכוחים האלה לקחו חלק גם רובי הנאספים, שלכולם היו נהירים שבילי-חכמת-הכלכלה.
– אם כן, – אמר אוגריומוב במרוצת הויכוחים, – באת הנה, וולאדימיר, להשתדל בדבר הרשיון להתיסדות האגודה באושה?
– הרשיון כבר קבלנו וכבר יסדנו את האגודה הראשונה. גרונין ידידי לקח עליו את העבודה הזאת בדבר השתדלנות בספירות המלוכה… האגודה החלה לעבוד במקצוע שלה… אולם מטרתי פה – לבא בדברים עם ראשי קהלת היהודים פה: לכונן מוסד למען אגודת האורגים, כלומר בית-חרשת של פועלים יהודים על עקרי ההסתעיות… ואקוה, כי המוסד הזה יהיה אחרי-כן למופת, למען תוסדנה אגודות כאלה בערים אחרות, אגודות בכמה מקצעות של המלאכה ושל האומנות.
– המטרה הזאת אינה מובנה לי כלל, – אמר גריגורי קולמאן, אחד מעוזרי העתון “המעורר”, והכותב תמיד מאמרים על שאלת הפועלים.
– מטרתי, – ענה בירשטיין, – לאגד ולאחד את הפועלים היהודים, את העובדים במקצועות שונים של האומנות… מטרתי הראשית, כי יתרכזו כל הכחות הבודדים והפזורים – והיו לכח אמיץ גדול, למען יוכלו עמוד על נפשם בעת צרה ומצוקה, למען ישמע קולם גם בחוגים הגבוהים, בספירות-המדינה… ולמען לא יהיו עוד נרדפים ומשוללים חוק ומשפט המדוכאים והנענים האלה… ואם יתחשבו בכבוד עם הצבורים האלה, אז ממילא לא ישפילו גם את העם כולו, ולא נהיה אנו כולנו, היהודים, בזויים ומתועבים, ולא יזיד כל נא וכל איש עול לדרוך עלינו בשאר-נפש, בבוז, ולא יזידו לחוקק בעדנו, היהודים, חוקים מעיקים, חוקים המגבילים אותנו מכל אנשי-המדינה לרע…
– תוכן הרעיון אמנם נכון ונאמן הוא, – אמר קולמאן, – אבל קליפתו, הלבשתו, אינה רצויה…
– אינה רצויה? מדוע? – שאל בירשטיין בתמהון.
– יען כי תועה אתה, וולאדימיר יוספוביץ, תועה אתה, במחילה: מצב היהודים תלוי רק במצב הכללי של המדינה, ומצב המדינה תלוי בהתפתחות המדינית והכלכלית של כל פועלי-ארצנו… אי-אפשר להבדיל שורות אחדות של פועלים מן שורות אחרות…
– אבל, – קרא בירשטיין בהתרגשות, – הן שונות מאד דרכי-החיים של המוני-היהודים מדרכי-חייהם של הפועלים מבני-האזרחים, שונה הוא המצב הכלכלי והקולטורי… – הוא הדגיש את המלה האחרונה. – כן… המצב הקולטורי והשאיפות הקולטוריות של העמים השונים האלה שונות הנה ואי-אפשר להעמידן על שטח אחד… האומנם תאמר להמציא תרופה אחת למחלות שונות?
– כן… בלי תפונה… ההתפתחות הכלכלית עוברת בדרך אחת, כידוע לך ולכולנו, – מן הקפיטאליות אל הסוציאליות… וכאשר נגיע אל מחוז חפצנו, אז… יבלעו הפועלים היהודים בין פועלי כל הארצות וכל המדינות… אז תפתר ממילא כל השאלה הארורה של המצב המיוחד של היהודים…
– כלומר: לא יהיה בעולם גם עם-היהודים?
– מאמין אני, כי יהיה כדבר הזה… עם-היהודים – איננו כבר אלפי שנים… יש רק יהודים המחזיקים בתורה נושנה… וגם המה הולכים וכלים, כל אשר ירופף רגש הדת בשדרות העובדים… יש רק שאלה כלכלית אחת, והיא תפתר באחוד כל כחותינו, כל יושבי מדינתנו…
– בויכוח זה לא אכנס… אתה, גריגורי אברמוביץ, מאמין רק בתורה אחת, בהתפתחות כל האנושיות לצד אחד, המובילה אותנו אל חוג צר וקטן… לפניך רק עלת כל העלות בדרך הזאת… אבל לוא גם נאמין בהתפתחות ההיסטורית של חוקי-הכלכלה ההם, הלא צריכים אנו להודות, כי בכל אופן עוד יעברו ימים רבים, עד אשר תגיעו אל החוף המקווה… ובין כה וכה מתנשאים גלים איומים, מתנשאים ועוברים על ראשי המוני היהודים, באשר אין להם מעמד וקיום בחייהם, באשר אין עוד כח הסבל לעמוד בפני תגרת הזעם המחולל על ראשם… והמה כמעט נופלים תחת סבלת משארם האיום, תחת כובד עניותם… ואם אנחנו, היהודים, לא נעזור לנו, אם אנחנו בעצמנו לא נבסס את קיומנו ואת עמדתנו – מי לנו? האם אתם במאמריכם על החופש העתיד, על ההתפתחות של המצב הכלכלי האנושי?
את הדברים האחרונים קרא בירשטיין כמעט ברעש ובקצף. הוא קם מתרגש ממקומו, לקח כוס תה צונן ושתה בבת אחת. –
– כן! אנחנו!… אמר קולמאן בפנים נזעמים. – אנחנו במאמרינו… אנו לא נוכל להצטמצם בחוג צר וקטן של איזו מפלגה… לפנינו אפקים רחבים וגדולים…
– ובנשאכם את עיניכם השמימה – לא תראו, את אשר לפניכם על הארץ, – השיב בירשטיין. – כן… אינכם רואים את החלל המוטל לפניכם, הגוסס והמפרפר בין החיים והמות… והלא החלל הזה – עצמכם ובשרכם הוא!.. רוח-חייו – רוחכם הוא, ותמצית רעיונותיכם ממנו לקחתם… כשרונותיכם – ממנו לכם ירושה… ואתם מעלימים עיניכם ממנו ולא תחפצו לדעת את מכאוב עמכם האומלל…
– אויר-אושה נסך בך, חביבי, רוח-עועים – אמר אוגריומוב בצחוק.
– לא, לא, יקירי!… שגית מאד… באושה רק נפקחו עיני לראות נכוחה… שם למדתי את החיים לא מן מאמרי-פלפול, כי אם מהויתם… ואומר לך בגלוי-נפש: כולנו, כל עוזרי “המעורר”, כולנו או משנאה, או מבושה, או בגלל דעות הפוכות, – עושים אנו את מעשינו אלה… לבטל את שאלת היהודים…
– אם כן – גם אני בשונאי ישראל אתחשב! – קרא אוגריומוב בצחוק גדול.
– כן… אני אגיד כדבריך אלה…
– פאראדוקס משונה…
– לו יהי פאראדוקס… אבל האומנם אחשוב לשונא ישראל את העתון “קנקן חדש”? כלב נבחן הוא… ומנבח הוא, ככל אשר יצוו עליו אדוניו ובעליו… אבל אנחנו… אמנם שונאים אנו בנפש לעם ישראל, יען כי מבטלים אנו את ישותו, מבטלים אנו את קולטורתו המיוחדה, קולטורת עם החי אלפי שנים והמופיע תמיד בין הפועלים היותר גדולים על הבמה ההיסטורית… ובשאט-נפש מביטים אנו על שאיפותיו, על מגמותיו… אין אנו חפצים אפילו לדעת, כי יש לעם הזה לשון ספרותית, תורה נשגבה, ספרות גדולה… ואפילו אין אנו מתיחסים אליו כעל כל קבוץ אנשים, אשר גם להם יש משפט וצדקה לחיות, לבקש להם אושר כפי רוחם, להתפתח ככל האנשים האחרים… והאם כל אלה האנשים היושבים אתנו כתבו דבר-מה לטובת היהודים? האם יצאו במחאה חריפה ונמרצה, כאשר שדדו את מעונותינו, כאשר שללו ממנו כל זכות-אדם וכל משפט-אנוש?… קולמאן יושב וכותב תמיד מאמרים מחוכמים על הפועלים ועל מצב הכלכלה של המדינות, – האם התעמק פעם להבין לדעת ולחקור את מצב בני-עמו? האם אינו יודע, כי המונים-המונים ינועו וינדדו לארצות רחוקות בכל שנה ושנה – לבקש להם מחיה? האם אינו יודע, כי המונים-המונים תועים בתחום המושב, פונים אל כל מקום לבקש לחם לטפם – ואין? ולב-אבן… הוא בלה את כל ימי-חייו בחקירות עמוקות לחקור את האגודות, את הענינים הפינאנסיים ואת השפעתם על התפתחות המסחר ועל התגברות-החרשת, – האם יצא אפילו פעם להגין על צרכי-העם, אשר ממנו יצא? וכל העוזרים, היושבים בערי-הבירה של המדינות הנאורות… כמעט כולם יהודים המה… הקהל הליבראלי מתענג לקרא פעמים בשבוע את מכתבי-חברנו מבירת אשכנז על המפלגות השונות, על האגראריים, על הסוציאל-דמוקראטים, על הליבראליים – האם נתן לנו אפילו פעם מושג כל שהוא מסכסוכי הענינים של שאלת היהודים בארץ ההיא והתיחסותן של המפלגות לבני-היהודים? וחברינו מאנגליה, מצרפת, מאמריקה?… לאמיריקה נוהים רבוא רבבות יהודים מדוכאים ונרדפים, – ההודיעו לכם או לנו אף פעם ממצב הנודדים האומללים, מחייהם המרים והקשים? האם נתן לנו חברנו רישין לוא אף מאמר אחד לבאר להקהל הגדול את הזרמים בספרות היהודים, – והלא הוא כותב בכל שבוע ושבוע מאמרי-בקרת על הספרים המופיעים בכל המדינות, אפילו הקטנות שבקטנות!… ואני, הכותב מדי שבוע בשבוע עלון מדעי, המרפרף על כל החדשות שבעולם המדעים ועל השפעתן על חיי-האומות, – האם זכור אזכור אפילו בקוצו של יוד התיחסות של המצאה נפלאה או של חדוש נמרץ במדע ובחרשת להחכמים שמוצאם מעם היהודים? האם לא ארגיש, כי הממציא ההוא או המחדש ההוא אשכנזי או צרפתי, אנגלי או איטלקי – אבל חלילה לי להזכיר כי יהודי הוא!…
– ולוּ בארנו, – הוסיף בירשטיין בהתרגשות גדולה, – כפעם בפעם את החיים הללו של היהודים, לוּ פרשנו לפני הקהל האינטיליגינטי את הצדדים השונים של חיי-העם הזה, לוּ ראה והתבונן הקהל הזה לחייו, לפעולותיו, לשאיפותיו, לצרותיו, למצוקותיו, למגמותיו של העם הזה, – הלא יבא בלבו הרגש הכבוש, אשר ירחש לכל אומה גדולה או קטנה, הלא אז ידע והכיר אותנו ולא התיחס אלינו במשטמה ובבוז, יען – זרים אנו לו… ולכן יאמין כל הצבור הגדול בכל השקרים והגדופים של העתון “קנקן חדש”, – כי רק הוא יבאר מדי יום ביומו את איכותו ומהותו של היהודים – לפי מושגו ולפי באוריו…
– לכן אני אומר: כולנו חייבים, כולנו אשמים… יען מבטלים אנו את מציאותו של העם הזה… ואיך לא יבוז אותנו הצבור הגדול?… ומדוע אנו עושים את הדבר הרע הזה? יען יראים אנו… יראים ומפחדים אנו, פן תאמרנה הבריות המזוהמות, אשר קוננו בעתון “קנקן חדש”, שעתוננו – הוא עתון יהודי!… יען מתביישים אנו, פן יראו באצבע עלינו אלה “גזלני-העט” ויאמרו: יהודים עליך, רוסיה!…
– אין אני מאשים את חברי דמיטרי ואת עוזריו, – הוסיף אחרי רגע דומיה, – המה את טובת עמם דורשים, המה חולים על שבר מצב האכרים… כל עתידות לאומם התרכזה בעיניהם על שאלת חופש הפקידות הארצית, אל שאלת ההתפתחות המדינית והכלכלית של כל ארצנו הגדולה… אבל אנחנו, – בירשטיין נטה את ידו לעבר המקום, ששם ישבו קולמאן, לב-אבן ועוד שנים מהעוזרים היהודים, – אנחנו אשמים מאד… חרפת-עולם תכסה אותנו!… וכאשר יבא היום, בו יפקד מעשנו, מעשה המשכילים היהודים, אז תכסה כלימה אותנו לנצח, כי עמדנו על דם אחינו השותת, על דם אחינו הצועק אלינו מן האדמה, עמדנו – ואמרנו: לחוג צר לא נכניס את כשרונותינו!… אפקים רחבים אנו מבקשים!… שאלת היהודים תפתר – לעתיד לבא!… הבוז – רק לנו!… יען לא היה בנו אמץ-רוח לקום ולקרא בקול גדול: גם אנו בני-אדם חיים וחפצים בחיים!…
XXXII. 🔗
דומיה שררה בחדר, וקול בירשטיין הולך הלוך וחזק… דבריו הלוהטים יוצאים בסופה ובסערה… כולם ישבו משתאים ונרעשים… אוגריומוב הריד את ראשו וישב שקוע בהגיונותיו ואת מבטו כונן אל הכוס, אשר לפניו, כאילו בקש למצוא שם מענה להסית-רוחו של רעו. לב-אבן לא גרע עיניו בהדובר, הקשיב בעיון נמרץ, ומבוכה גדולה הפיקו פניו ועיניו…
גם אננה, שעזבה את הטרקלין הגדול ונכנסה בשעת הויכוח אל החדר ההוא, עמדה חורת-פנים ורועדת, וידה האחת נשענת על העמוד, אשר עליו עומד פסל דמות טולסטוי, אשר בין קמטי מצחו הגדול ופניו הנזעמים חבויה מחשבה גדולה ועמוקה, ונדמה כאילו גם הוא מקשיב ומאזין קשב רב להמתוכחים בכנופיה הזאת, – ועוד מעט ושפתיו תדובבנה את המלה החדשה והחשובה, אשר תרעיש את כל השומעים… רק קולמאן ישב בהשענו בכל גופו הגדול על גב הכסא הרך, וצחוק קל נח על שפתותיו…
בירשטיין נגש אל השלחן וחפץ לקחת כוס-תה לשתות.
– אל נא, חברי, – הפריע גרונין את הדומיה, – אל נא תשתה מים קרים פן יבולע לך… הא לך כוס שכר!… וכן אומר הפסוק: תנו שכר למרי-נפש… הפסוק הזה הוא בתנ“ך… אתה, בירשטיין, אינך יודע פסוקי-התנ”ך, אבל ידידנו הנחמד קולמאן, שלמד אתי יחד ב“חדר”, זוכר בוודאי את “גירסא דינקותא” ויוכל להעיד כי כנים דברי…
– האמנם כן? – הוסיף בצחוק לעג בפנותו אל עבר קולמאן.
הלז הביט עליו בתמהון, אבל כרגע צחק ואמר:
– אפשר, כי כנסים דבריך… אף כי שכחתי מכל למודי מלפנים… אולם הן בימים קדמונים ידעו את היין ולא שתו שכר כמוך…
– אין-דבר… למאי נפקא-מינה?
בירשטיין לקח כוס שכר מיד גרונין ושתה לצמאון.
– אבל לא על השכר חפצתי לדבר… רצוני להשיב על דברי רענו בירשטיין, הנרעשים והסואנים… הוא תאר לפנינו מראה איום, מראה אנשים חוטאים… כולנו – חטאנו ואשמנו… כן! אמת הדבר… אבל הוא תאר לפנינו רק את החיצונות, את הקליפה, אבל לא התעמק לחקור לתוך האגוז הזה למצוא את גרגירו… הוא מאשים ומתפלא, מוכיח ודורש משפט… אולם, ידידי, מדוע לא תשאל לנפשך: מדוע זה יברא בעולמנו, ורק בעולמנו היהודי, מצב אי-נורמאלי כמוהו? – ואני אענך: יען – צפרים אנו… צפרים נודדות ומעופפות…
גרונין הושיט את יד שמאלו, כי בידו הימנית אחז בכוס-שכר, הרים אותה למעלה, ואצבעותיו כרכרו, כאילו חפץ להראות את מעוף הצפרים.
אוינריומוב הרים את ראשו והביט בסקרנות אל הדובר, אשר רק בערב הזה התודע אליו בפעם הראשונה, גם לב-אבן וקולמאן, מכיריו ומיודעיו מלפנים, הביטו בתחלה עליו בתמהון ואחרי-כן צחקו בלחש.
– כן… כן… אל תתפלאו, ידידי!… כצפרים אנו נודדים ממקום למקום, ממדינה למדינה… אל כל אשר תשאנו הרוח – לשם נדוד ונעוף… היום במצרים, למחר באירקוטסק, אתמול בקאלקוטה – ולמחרתים בשטוקהולם… זה כאלפים שנה או נודדים… וכולם משתאים לנו ושואלים: הבריות הללו מי המה? פעם מביטים עלינו כאל נשרים טורפים – ואז דולקים אחרינו… ובאמנם, ידידי, רק איזה מחיה בקשנו לנו ולא טרפנו איש או בהמה… ויש שאומרים עלינו: צפרים רננות המה! ואז – מקשיבים ומאזינים גם לקול זמרתנו ורננתנו… ויש כי גם נותנים לנו דרור לבנות קנינו… אבל בא יבא נער משובב, מטפס על העץ – ושבר את קננו וגזל את ביצתנו שהמליטנו וחמס את גוזלינו… ישלול בז – ואין אומר השב!… ויש שמתקבצים אנשים צידים ומכים אותנו מכות אכזריות, הורגים בנו רב, רודפים אחרינו לכלותנו ולהשמידנו עד תומם, כי יאמרו: פשטו הצפרים האלה על השדות וכסו מאתנו את עין-השמים… כי השמים – שלהם, והשדות – שלהם… וימים רבים יעברו, והזכרונות משתכחים… וצפרים אחרות תבואנה מעבר לים, אל המקום ההוא, תקננה שמה, תאסופנה גרעינים, גרעינים…
– כן, יקירי! – הוסיף גרונין בהרימו את קולו. – ידוע תדע, אחי בירשטיין, כי לא עם אנחנו היום, כי אם עדרות צפרים נודדות… ואל תשים אשם בנפש האנשים האלה, היושבים לבטח אצל סיר הבשר, אשר על הכירים של “המעורר”… פנה לך אל המוני-העם ואמור להם: אחי! רב לכם לנדוד ממקום למקום, רב לכם לשוט בארץ לארכה ולרחבה, רב לכם לבקש מן הגוים משפט וצדק! לכו ומצאו לכם מקום בטוח, מקום מקלט לכם ולנפשותיכם! ובמקום הזה תשרשו בארץ, אם לכם תהיה כל העבודה וכל ההשפעה שמה…
– ציונות! – קרא קולמאן בשחוק. – שמעתי על הרעיון המוזר הזה…
– ישמח לבי, קולמאן מחמדי, כי כבר שמעת על אודותו… אתה קראת בשם לרעיון הנשגב ההוא – וזאת היא תהלתך, כי עוד ער לבך אפילו לרעיון יהודי… אבל, יקיר, היודע אתה באמנם, מה היא ציונות?
אוגריומוב התנודד לדברים האחרונים האלה, התנועע בכל גופו, כאילו אמר לקום ממושבו.
– רצונך, דמיטרי אלכסנדרוביץ, לשאלני דבר-מה? – פנה גרונין אל עבר אוגריומוב.
– כן… אני מתעניין מאד בענין החשוב הזה… חפצתי לשאל ממך, כי תבינני דעת הרעיון הזה…
– שאלתי את קולמאן, אם יודע הוא את מושג האידיאה הזאת… ומובטחני, ששמע רק קול דברים ואינו יודע מן המעשה אשר יעשה… הציונות, דמיטרי אלכסנדרוביץ, – זאת היא מחאה גדולה של עם ישראל המפוזר והמפורר, בעת התעוררו מתרדמת חזיונותיו ושעפיו; מחאה גדולה נגד כל העמים וכל הגוים, בעת כשל כח סובלו ובעת גבר בנפשו רגש ההכרה העצמית… הציונות – היא מחאה של אנשים מדוכאים, השואפים לאור ולחיים, לחפש ולדרור, לעבודה לאומית… הציונות – היא מחאה כבירה נגד כל אלה, החפצים לבטל את ישותו של עם ישראל, להשמידו למען יתבולל בין העמים, ולא יודע, כי בא אל קרבם… הציונות – היא קול אנקת עבדים מרודים, השואפים להסיר את עולם של מעניהם…
ובשעה שבא גאריבאלדי, זה הגבור הנערץ האיטלקי, להציל את עמו משעבודו, להסיר מעליו את עולו הכבד, אשר שמו על שכמו נוגשי-עמים אחרים, אז לא פנה אל הליבראלים או אל הסוציאלים שבאוסטריה ולא אמר להם: באו, אחי, ונגור יחדיו בשלוה חיים נעימים על פי תורת הכלכלה של הגאון הלזה. הוא לא אמר לחבריו: באו ונכתבו אי-אלה מאמרים נחמדים ומתוקים מנופת-צופי, למען תאורנה עיני הצרפתים והאוסטריים ועיני כמרי-הותיקן ועיני השלטונים מבית בורבון, – ואז נדור יחד, זאב עם כבש, ויחדיו גרעה בנאות דשא של הררי-האפיגינים… לא! הוא שלף את חרבו – וקרא דרור לעמו!… איך יחיה עמו? על אי-אלה אשיות הכלכלה, על פי אי-אלה חוקים מדיניים יחיה ויבסס את עמדתו – בדבר הזה לא התעמק ולא התחכם: דרור לעמו!… והעם ימצא אחרי-כן את דרכו הנאמנה!…
– וכן הציונות… היא אומרת: נקרא דרור לעמנו משעבוד הגלות, אשר תאכלנו מבשר ועד נפש, תכרסמנו בשניה המגאלות, תכריענו לבהלות ולכליון… נקרא לו דרור – והעם ימצא לו אחרי-כן את הדרך הנכונה…
– וגם אתה למדת לדעת את הרעיונות האלה באושה, בהיותך שם לרופא? – שאל קולמאן בלעג.
– כן, קולמאן מחמדי, באושה העיר… ידידנו דמיטרי אלכסנדרוביץ אמר, כי אויר אושה הרעיל את נפשו של חברנו בירשטיין… ואני אגיד לך, דמיטרי אלכסנדרוביץ, כי לאהוב את עמי הנדכא – למדני איש זקן אחד, היושב באושה…
– כבודך, דמיטרי אלכסנדרוביץ, – הוסיף גרונין אחרי שתתי בבת-אחת את כוס השכר אשר לפניו, – כבודך אינו מכיר את היהודים מלבד ה“סובייקטים” הללו המסובים לפניך… אבל אספר לכבודך על איש יהודי, אחד מדרי-אושה, הוא הרב שבעיר, רב זקן ונשוא פנים… לב טוב לישיש הזה כלב ילד תמים… אוהב הוא את כל הבריות ואינו מבחין ומבדיל בין נכרי ליהודי: כולם ברואים בצלם אלהים – זהו מאמרו השגור בפיו. אם יקרה המקרה שתמצאנה שלש פרוטות בצקלונו, – בטוח תהיה, כי שתים יתן לעני ולאביון, והפרוטה האחת תקח ממנו בחזקה הרבנית, אשתו הזקנה, למען תקנה לחם לכלכלתם… ואם לא לקחה את הפרוטה הזאת, תתגלגל מכיסו ליד המבקש נדבה לצרכי-צבור, כל ימיו הוא יושב על התורה… אבל רבי שמואל, בן שם הרב הזה, הוא פילוסוף, חקרן גדול… יודע שפות אחדות מלבד שפת-עבר; הוא הגה וקרא בספרים רבים, בחקירה ובפילוסופיה… הוא מרביץ את תורתו לתלמידיו ב“ישיבה”, שהוא כונן ויסד אותה, יושב וקורא לפניהם שעורים בתלמוד ואינו מקבל שכר, כי, לפי דעתו, אסור לאדם לעשות “את תורתו קרדום לחצוב בו”… להתפרנס מידיעותיו ומתורתו… זה הוא טפוס שאינו מצוי בינינו המשכילים… אנחנו הן, ראשית-כל, נבקש את שכרנו… בעד כל שורה ושורה, בעד כל מלה ומלה… האם נתן חלילה את ידיעותינו, אשר רכשנו לנו בזעת אפנו ובעמלנו הרב על ספסלי-האוניבירסיטה, חנם אין כסף לכל אדם – ושכרנו לא נקבל?… והאיש הזה עובר במדינות ומטיף מוסר לבני-ישראל; בא לה“גבירים” היושבים סונים בהיכליהם; בא להמלומדים, המחטטים בערמות ספריהם; בא להבורגנים, השקועים בעסקיהם; קורא להפועלים הנלהבים, לבעלי-המלאכה ולכל העובדים והעמלים – ולכולם הוא מטיף אמרתו: דבקו באלהי-ישראל, אהבו את תורתנו הצרופה, חבבו את עמנו, את עם ישראל הנדכא!… והוא-הוא שלמדני להבין את מצב בני-ישראל בין העמים, והוא הורני לדעת, מה היא השאיפה הגדולה של עמנו זה כאלפים שנה – לקום לתחיה, לשוב לארצנו הקדושה, לחונן עפרה ולעבוד את קרקעה…
– ואם יקרה המקרה לפניך, קולמאן, ותבא גם אתה לאושה – בבקשה ממך: דרוש נא למשכן הישיש הזה, בא אל המעון הדל והצר של הרב, בא אל חדרי הקטן המלא קדושה נעלה, – ואז, אם עוד לא טומטם לבך, אם עוד לא עומם בקרבך רגש חי, – תקשיב ותאזין לדבריו ולמליצותיו – ותבין את נפש עמנו!… אז תוכל להבין, מה היא ציונות לנו ומה הם עתידות חיי-היהודים…
רגעים אחדים ישבו כל הנאספים בדומיה… בעת הזאת נכנסו אל החדר הזה עוד אורחים אחדים, שישבו בטרקלין הגדול, קולמאן קם ממקומו באמרו לגברת-הבית:
– נלך ונשמע את המנגינות של מישין… הוא הבטיח לנו, כי ינגן אחת המנגינות החדשות…
אבל אננה עוד עומדה כנדהמה וכאילו חכתה, כי עוד יוסיפו המדברים להשמיע את הדעות החדשות, אשר לא פללה לשמוע אותן מעודה.
וגם לב-אבן הוסיף לשבת על מקומו, ויגון נשקף מבין עיניו…
בירשטיין נגש אל אחותו העומדת נבוכה, לקח את ידה הרועדת, שוניהם יצאו יחד עם הקרואים האחרים אל הטרקלין הגדול.
XXXIII. 🔗
השביתה הביאה למהומות רבות באושה. בתי-המלאכה נסגרו; החנונים נשארו בלי עוזריהם; והעבודה הרגילה הופרעה. ההמון הלך הלוך וסעור… בבית-הכנסת הגדול, בשבת לפני קריאת-התורה, נפסק סדר התפלה. צעירים אחדים כבשו להם את הבימה ודרשו דרשות נלהבות על הפרוליטאריון ועל הבורגנים, על סדרי-הכלכלה הנפסדים ועל הסדר העתיד, אשר יביא אושר לכל העמלים… האנשים, אשר מהרו לכלות את תפלתם ולצאת מבית-הכנסת בעוד מועד, יען יראו, פן יבאו השוטרים ויענו אותם או יתנו אותם במאסר, – היו מוכרחים להשאר על מקומם, יען אצל הפתח עמדו צעירים מבלי-המלאכה ולא נתנו לאיש לבא ולצאת מן הבית. קרוב היה הדבר, כי יבאו האנשים מרי-הנפש למהלומות ולמכות, אבל הרב השקיט את סערת-הרוחות.
– ידברו את אשר בלבם… נשמע, מה חפצים המה ומה דרישותיהם… בודאי יש יסוד נכון גם לטענותיהם…
והדרשנים החדשים עמדו על הבימה ודברו על הבורגנים המוצצים את לשד הפועלים העניים, על הקפיטאליות ועל הסוציאליות, על תורת מארקס ועל רעת לב של נותני-עבודה…
אז נמנו וגמרו לאסוף אספה, למען יטענו הטוענים – הצד האחד והצד השני – וכמשפט השופטים כן יעשה… אז כלו את התפלה בחפזון ובבהלה…
אחרי סעודת-שבת התאספו בחורים ובתולות וילכו בסך ברחובות העיר; אחריהם נהו המוני-עם וגם ילדים וילדות; רבים הלכו וזמרו את זמרות הפועלים. שוטרי-העיר באו ורדפו אחרי הקבוצות השונות וגרשו אותן מכל הרחובות. הנערים השובבים רצו בקול שאון והמולה… ההמון הוסיף לסעור, והשוטרים הוסיפו לרדוף אחריהם, וההמולה עוד התגברה. לפנות ערב נודע בעיר, כי על המגרש, סמוך ליער, מחוץ לעיר, ששם היו רגילים לטייל כל צעירי-היהודים ביום מנוחה, נאספו לאספה גדולה כל “הדימוקראטים”. – העיר היתה כמרקחה, אימה גדולה נפלה על כל יושיבה. אחרי-כן ספרו, כי היתה “מלחמה” בין הצעירים ובין השוטרים. בעלי-הגזמות אמרו, כי גם נמצאו חללים על “שדה-קטן” זה. אבל באמת נפצעו רק צעירים אחדים ושוטר אחד. רבים מן הפועלים נאסרו והובאו אל בית-הכלא, והאחרים ברחו איש-איש לנפשו… בלילה נעשו חפושים בבתי-הפועלים, נמצאו המוני-גליונות של ההטפה בלשון-יהודית, וצעירים אחדים נאסרו.
לידי פשרה לא באו הצדדים. אחדים מן הדרשנים, שהסכימו לבוא לפני השופטים ולטעון את טענותיהם כפי שהציע רבי שמואל, הושמו בבית-הכלא; בעלי-הבתים יראו לנפשם ולא באו גם-כן אל האספה… בעלי-המלאכה שבו איש איש לעבודתו ולמלאכתו; העוזרים שבו לבית-המסחר ולהחנויות. המנוחה, אמנם, לא הופרעה עוד, אבל איזה הד של סער חבוי עוד נקשב בין כל שדרות אנשי-העיר.
ובימים ההם, כאשר שקטה העיר, בא גם לייטר לאושה. הוא התראה עם רבים מחבריו, דנו על עניני-השביה ועל תוצאותיה, התוכחו והתפלפלו, – ובאו לידי החלטה, כי השביתה חדלה, והחברים מחויבים להוסיף את עבודתם בדבר “הפצת הספרות”, כלומר: להפיץ בין העם את הקונטרסים ואת הגליונות העפים, המטפלים בעניני-הכלכלה, במצב הפועלים, בעניני-המדינה וגומר.
פעם הזדמנו לייטר ודבורה במעון אחד ממכיריהם. דבורה לקחה חלק בעבודת-החברים בכל עת-השביתה. היא הביאה את הקונטרסים להחברים, היתה תמיד באספותיהם, גם דרשה את דרשתה שם ביער בזמן האספה הגדולה, הלכה יחד עם “החברים” בסך ברחובות העיר ודגל בידה. את הדגל שדד ממנה אחד השוטרים, והיא הוכתה בידו מכה רבה, אבל הספיקה לה העת לברוח בשעה מוצלחת ולהסתר בבית אחד ממכירותיה “הנכריות” באחד הבתים הבודדים, העומדים בין הגנים והגגות.
לייטר לא אמר לה כלום בפעם הזאת על-דבר אהבתו, אף כי נראה היה מכל תנועותיו והליכותיו, כי אש האהבה מתלקחת בו. הוא נגש אליה אחרי תם האספה הקטנה והנסתרה ובקש ממנו לשמוע ענין נחוץ. היא מלאה את רצונו ונשארה בבית אחרי אשר יצאו כל החברים.
– דבר גדול עלה במחשבתי… התבוננתי ואראה, כי הרופא בירשטיין אמנם איש מצוין… יש בו כח גדול, יש בו אמץ-רוח, והשפעתו על אנשי-העיר גדולה… מתעניין הוא גם ב“תנועתנו”, רק מביט עליה מנקודת מבט אחר… נצרך לנו למשוך אותו אלינו… הוא יביא לנו תועלת מרובה…
– גם אני מסכימה לדבריך… אבל איך נעשה כדבר הזה? הן לא פועל פשוט הוא, שנצרך להטיף לו לקח בידיעת הרעיון שלנו…
– כן הדבר הזה… ובכל זאת צריכים אנו להשתדל… הוא לא קרא את “ספרותנו”… בודאי יפעלו עליו הקונטרסים השונים, המבארים את מהות הרעיון ואת גדל ערכו ביחס להשתחררותם של הפועלים היהודים…
– אבל כמדומה לי, שהוא גם קרוא יהודית אינו יודע כראוי…
– אפשר שכן הוא הדבר… לכן נמלכתי לבקשך, כי את תמסרי לו את מבחר ספרותנו, את תבואי אליו ותכנסי אתו בדברים, תקראי לפניו ותתרגמי לו את תוכל הגליונות העפים… תתוכחי אתו… נתאמץ, כי יתן יד לנו ולתנועתנו…
דבורה החשה רגעים אחדים.
– כנים דבריך, חברי… אני אמלא ברצון את עצתך… כאשר ישוב הנה, יוסיף בודאי לבא אל ביתנו להשמיעני לקח מדעים כמנהגנו בירחים האחרונים… אז אציע לפניו להתעניין גם בספרותנו.
– אקוה, חברתי הטובה, – אמר לייטר אחרי דומיה ממושכה, – כי שמת לבך אל דברי, אשר אמרתי אליך לפני שבועות אחדים… אולי… יפעם בלבך עתה רגש אחר אלי…
דבורה התעוררה לדבריו אלה, ורטט עבר בכל גופה… היא מהרה לקום ממושבה…
– אל נא, חברי… צריכה אני למהר ללכת הביתה…
פני לייטר התעותו… הוא הבליג על סערת רוחו… זיקי אש הפיצו עיניו… וגם הוא קם ממקומו ואמר:
– טוב… נחשך את דברינו אלה לעת אחרת… אני מקוה… את תביני את אהבתי אליך…
דבורה יצאה החוצה… ובאישון לילה כאילו רחפה לפניה תמונת בירשטיין, כאילו האזינה את קולו הנעים מבין לחש העפאים של עצי-היער בנשוב עליהם רוח האביב הקליל… היא חשה, כי אליו תערב נפשה בכל נמיה… והמחשבה הזאת העיבה את רוחה… מה רחוק ממנה האיש הזה, אשר לקח את לבה בהליכותיו הנפלאות, במאמריו הרצופים רעיונות נשגבים, בגדל בינתו וידיעותיו, בחלקת לשונו וגם… ביפי-פניו העדינים…
הדומיה השוררת ברחובות השוקטים האלה, ואישון הלילה בשלותו הנעימה והמקסמת, וזהר הכוכבים בעמקי-הרקיע הגבוה עד למאד, ונשיבת הרוח הקלה והחמה, הלוחשת, בעברה על פניה, סוד אושר נסתר ונעלם, – כל אלה נסכו עליה תוגה עזה, אשר לפתה פתאום את כל נפשה…
היא ראתה לפניה עולם של חיים נוגים ושוממים, של חיים מלאים דאגות וגעגועים… היא הרימה את עיניה, אשר נמלאו דמעות, למרומי הרקיע… היא ראתה את הכוכבים המזהירים והמתנוצצים בברק זיום מבין חשכת המרחק האיום והנורא העטוף בצעיף שחרחר-כחול…
– האפשר לי להמריא אל מרומי-שחקים? – הגתה בלבה, – השפילי, השפילי את ראשך… לכי ושאי את העמל הגדול, אשר העמיסו עליך החיים מיום הולדתך… לכי ועבדי – וגם את תהיי בנופלות תחת משא סובלם ותחת שעמום חייהם של כל המדוכאים והאומללים…
היא הבטיחה ללייטר להביא ספרים וקונטרסים לבירשטיין… אבל – האם לא לצחוק יהיה המעשה הזה לפניו? האומנם הוא יסכים למאמריה, הוא ישנה את דעותיו ואת מסקנותיו, הבנויות והנוסדות תמיד על יסודי-ההגיון, על אשיות המדע? ומה גדול התהום הרובץ בינה ובינו!… אפילו השכלתה פחותה ומצערה מאד… ולייטר?… ובזכרה את שם חברה זה, אשר כולם, כל החברים באושה, שומעים לקולו, עושים כמצוותיו, – עבר עוד הפעם רטט בכל גוה… מה מהות האיש הזה ומה שיחו?… לפנים חשבה אותו לאיש המעלה, לאיש מורם מעם, לאיש גדול, המקדיש את כל נפשו לרעיון גדול… אבל איזה רגש, שלא יכלה להבליטו, פועל עליה תמיד, בישבה אתו יחד, להשמר ולהזהר ממנו… היא יראה ממנו… מדוע? מדוע אינה יכולה להאמין לו?… עתה יודעת ומרגישה היא, כי לולא בירשטיין, – אפשר יכלה להתקרב אל לייטר, אפשר שהאמינה בו, אפשר נתנה לו את מבוקשתו, ענתה את אהבתו עליה… אבל עתה… לא ולא!… אף לו יהיה חבר טוב, אף לו יהיה אגיטאטור גדול, אשר אליו נכנעים כל החברים לשמוע את פקודותיו – אבל היא מתיראה ממנו… היא אינה יכולה להשיב לו אהבה כאהבתו, אם באמת הוא אוהב אותה… ואפשר, כי גם התשוקה הזאת – רק מקרה לפניו… קאפריז של אדם, אשר כולם נכנעים ונשמעים לפניו…
– ומדוע זה הבטחתי ללייטר, כי אבא אל בירשטיין ואתן על ידו את הקונטרסים ואת המגלות העפות, אשר בודאי אין צורך לו בהם? האם לא מעשה ילדות – הדבר הזה?… ומדוע יחפץ לייטר, כי יקרא בירשטיין את ספרותנו? האומנם מאמין הוא כי איש כבירשטיין יתפלא מכל הדברים האלה?
וגם בבואה אל ביתה וגם בשכבה על משכבה לנום ולנוח מעמל היום, לא נתנו דמי לה המחשבות הרצוצות המתרוצצות בקרבה… תמונת לייטר ותמונת בירשטיין הופיעו חליפות בשעפי-ליל… בחלומה – והנה לייטר מחזיק בה, חובקת אותה, לוחצה אל לבו… עיניו בוערים, תשוקתו אליה עותו את שרטוטי פניו… היא משתמטת מפניו, צונחת על הרצפה ונופלת – ומקיצה משנתה… קור איום חודר אל כל אבריה… זעה קרה מכסה את רקתה ואת שערותיה…
זמן רב שכבה בעינים פקוחות מתעמקת במחשבותיה… רגשי-עצב ממלאים את לבה; געגועיה לבירשטיין מתגברים… היא נזכרת את הימים האלה, כאשר היה בא ומקריא לפניה דברי-מדע שונים, מדבר על גוים ועל ממלכות, על ההתפתחות האנושית, על מוסדי-הכלכלה, על פרשת גדולת המדע, – והיא שומעת ומאזינה לדבריו… ויש שהוא מתחיל לדבר בהתרגשות על שפלות-מצבם של היהודים בין העמים האחרים ועל רגשותיו העצמיים, כי הוא נושא כלימת-עמו בקרבו, אבל הוא לא יֵצא מן העם, כי אם ירים את כל העם משפלותו, למען יכבד כל עם ישראל בין הגוים, והרמת מצב העם יכולה להתגשם רק בהשענו על בסיס כלכלי נאמן וקיים…
ובעת ההיא גם היא נשאת על כנפי דמיונה וחושבת מחשבות רבות… לו יכלה להחל בהשכלה, ללמוד מדעים נחוצים, להכנס לבית מדרש החכמה… אז היתה מקדישה כל ימיה לעבודה רבה, אז השתלמה בידיעותיה, אז היתה יכולה לעמוד בשורה אחת עם כל “הבנות המלומדות” – ואז אפשר… היתה לה הזכות גם למסור את נפשה להאיש הנעלה הזה, למסור לו את עזוז-אהבתה ואת כל חייה… למסור לו את אהבתה?… והאם היא אוהבת אותו? היא נאנחה אנחה עמוקה…
– האוכל להמריא למרומי-שחקים? – הופיעה עוד הפעם מחשבה, שהביעה בהלכה ברחוב.
דמעות נגרות על פניה… עצביה נרגשים מאד… האם היא בוכיה?… לא!… הדמעות נגרות מאליהן… על מה תבכה?… עצב נורא תקף אותה, את כולה… היא רואה, כי כל שאיפותיה ומאוייה הולכים ותמים, הולכים וכלים… השביתה כלתה, ויד הפועלים לא גברה… רבים מחבריה נאסרו או ברחו מן העיר… העניות מתגברת… הפרנסה דחוקה… האורגים הולכים בטל מאין עבודה… רבים עזבו את מלאכתם והחזיקו בתגרנות למען מצוא פת לחם לטפיהם… והיא ואביה ואמה – כולם טרודים כל הימים, כולם עובדים מן הבקר ועד הערב – ואין שביב אור אחד, אשר יכול להאיר את אפלת חייהם… האפשר, כי גם כל חבריה וכל הפועלים חוזים רק מקסם כזב? האפשר, כי בדרכם, אשר ילכו ואשר התוה לפניהם לייטר – דרך מלאה אסונות, צרות והרג רב –, מעותים המה את הישרה, תועים ומתעים המה כולם, ורק לנפשם ולנפשות בני-ביתם ירעו? חשכת עולם תכסה אותם, ואין שביב אור אחד מציץ להם, אין ניצוץ אושר אחד יכל לשמח את נפשם הנדכאה… לאן אנו הולכים? האם נביא את האושר המקווה או את האסון האיום המכלה אותנו מנפש ועד בשר?… הה, אושר, אושר!… איה ימצא?…
ולבה מלא חפץ רב ותשוקה עזה להאושר הבלתי נודע והבלתי ברור, המסתתר בחביון שעפים והגיונות אי-ידועים ואי-ברורים… מי הוא האיש, אשר יכול להגיד לנו את מהותו מה היא ואיכותו – מה היא?… אושר, אושר – איה ימצא ואיה נחפשנו? ולבה מלא געגועים לאושר… לא! אפילו רק לאיזה ניצוץ של אושר, לאיזו קרן-אורה אחת, היכולה להאיר את ערפלי-חייה, המלאים רק דאגות רק מצוקות, רק עמל רב בלי קץ ובלי תכלית…
ודמעות נגרות על פניה… הבוכיה היא? … לא!… היא אינה בוכיה… הדמעות נגות מאליהן, יען כי מלאה נפשה געגועים, עצה ותוגה עד בלי הכיל…
XXXIV. 🔗
בירשטיין שב מעיר הבירה. השתדלותו פלסה לה נתיב בין החוגים הגדולים של עסקני-הצבור היהודי בעיר הזאת. האספות האחדות, שהיו בבית בנימין ספיר, הראו לו לדעת, כי לא אלמן ישראל מאנשים, הדואגים למצב אחיהם, הדורשים והחוקרים לדעת את משאלותיהם של המון-העם ואת שאיפותיהם… וגם בין המשכילים וגם בין העשירים ימצאו רבים, השואפים להיטב את המצב הכלכלי וההשכלי וגם את המצב המדיני של המוני-העם, אמנם עומדים כולם על פרשת דרכים, כאשר הגיד גרונין: דורשים ומבקשים את הדרך הנכונה והישרה, למען יוכלו להגיע למחוז-חפצם – אלה בכה ואלה בכה; מרובות הדעות, נפלו מגמות, שונות התכניות. כל אחד יפנה לעברו, כל אחד רואה תשועת-ישראל רק בהגשמת רעיונו, – והויכוחים מרבים על המעשים… אבל בכל זת מצא בירשטיין אזנים קשובות לרעיונו – לאחד את אישי-עמנו, אשר מצבם רופף מאד, לקבוצות מאוחדות ומאורגנות… בפעם הזאת נסוגה הפוליטיקה אחור, ורובם מן הנאספים הסכימו להטבת מצב העניים, הנמצאים ברעה בערים המרובות אוכלסי-ישראל, בדרך זו שהתוה להם בירשטיין.
והוא שב לאושה מלא חפץ בעבודה רבה. הוא ראה עתה לפניו את דרכו סלול ונכונה. הוא החל לאסוף אספות ולהטיף לרעיונו, – ויתלקטו אליו כל מבקשי-עבודת-הצבור, כל שואפי הרמת מצב ישראל ויגדלו וירוממו את רעיונותיו ואת מעשהו…
כי לא רק באושה, כי אם גם בעיר הגדולה הסמוכה הוסיף להטיף את רעיונותיו. הוא התודע שם לאנשים עסקנים, מצא לו אוהבים רבים הנמשכים אחרי דעותיו והנכונים להחזיק ברעיונו בכל לב. ומשם נסע גם לעיר מושב זקנתו הישישה. וגדולה היתה שמחת האשה הזקנה הזאת לראות את נכדה היקר והיחידה “בטרם תמות”, כאשר אמרה לו ברגע הראשון לבואו. ועוד גדלה שמחתה בהתבוננה, כי נכדה מסור בכל נפשו לעמו, עסוק ב“עניני-היהודים” ומכובד בפי האנשים הנודעים בעירה, כי המה באו והתאספו במעונה “לכבוד אורחה” וטכסו עצה על ענינים גדולים וחשובים.
אז בקשה ממנו זקנתו, כי יעזוב את אושה ויבא לשבת בעיר מולדתה, יען גדול העיר הזאת, ורבים פה העסקנים הידועים…
– אני אמסר לך, בני, – אמרה הזקנה בדמעות גיל, – את ביתי הגדול ואת כל רכושי אשר נשאר עוד לי…
– עצתך, סבתי, אמנם נכונה ורצויה, ואני מסכים לדבר הזה… אבל רק עוד דבר אחד עומד לפני למכשול… ולעת-עתה זהו סודי, אשר אגלה לך בעת אחרת… אבל אקוה, כי בוא אבוא אליך ואתך נשב…
ועיני הזקנה נמלאו דמעות-שמחה… נכדה הנחמד, אשר בו שמה תקותה, לא יטמע בין הגוים כבנה וכנכדתה… הוא ישוב אליה, יבחר לו מקום לשבת את עיר מולדתה וידבק בעמו ובדתו…
– שמע אלהים את קול תחנתי, – אמרה למכיריה. – עתה אמותה במנוחה…
בימים אלה באו מעיר הבירה ועברו בערי תחום המושב אנשים חדשים, שלוחי-החברה הגדולה. אחדים באו ואספו ידיעות שונות וברורות, ידיעות סטאטיסטיות ממצב הכלכלי של כל האומנים למדרגותיהם; אחדים אספו ספירות ממצב ההשכלי של המון-העם, למען דעת איזו סוגי בתי-ספר צריכים להוסד בערים האלה, ואחרים התבוננו לצרכי-העם, למלאכתם ולעסקיהם.
ורובם באים גם לבית-בירשטיין ושואלים ודורשים לעצתו, לדעתו, ומבקשים ממנו, כי יהיה להם לעזרה בעבודתם זאת וינהלם בידיעותיו, אשר רכש לו בחקרו את מצב העם ואת משאלותיו השונות והמרובות.
אחרי-כן באו פקידי-החברה, אשר קבלה רשיון לבנות בית-חרושת לאורגים באושה. באו בונים, מהנדסים ומומחים למלאכת האריגה. וגם בירשטיין נמנה לאחד ממפקדי-המלאכה ליסוד המכון הגדול הזה. אמנם לא נתקנו כל התקנות של החברה, כפי שחפץ בירשטיין, ותהי אוגדת בית-החרושת, חציה לאדני וחציה לעזאזל", – כמו שהעריך סוחולסקי את מהותה, – אבל בירשטיין לקח חלק בכל העבודה הגדולה של בנין המוסד הזה, בקוותו, כי ברבות הימים יעלה בידו לתקן תקנות יותר נאותות ויותר נוחות לטובת הפועלים.
וכה עברו עליו כל ימי-הקיץ בעבודה רבה ובטרדות שונות וגם בויכוחים ובפלפולים תמידים, כי בכל מקום מצא לו גם מתנגדים לדעותיו, אשר לא חפצו לתת ידם אליו: רבים מן הצעירים, הנאמנים לדעות הסוציאליות, התנגדו לדעותיו, יען מצאו אותן רחוקות מאידיאליהם; בעלי-הבתים פחדו, פן יהרס מעמדם, אם יהיו העובדים מאוגדים ועומדים ברשות עצמם; וגם רבים מאלה הנדגלים ברעיון של חובבי-ציון לא האמינו, כי אפשר לבסס את מעמדם של אוכלסי-העם בארץ גלותם ועמדו מרחוק.
אבל הדבר הזה לא הרפה את רוחו: הוא בקש לו קרב, בקש לו שדה-מלחמה, כי האמין ברעיונו והיה בטוח בהגשמתו.
ובין טרדותיו אלה – להפיץ רעיונותיו ובין טרדותיו עם החולים הרבים הבאים לדרוש ממנו תרופות למחלותיהם, – היתה לו המנוחה רק ברגעים האלה, כאשר היה בא אל מעון דבורה או כאשר היתה יושבת בחדרו, והמה מתוכחים או מטפלים באיזה ענין של מדע או של שאלה כלכלית או מדינית. לפעמים היתה מביאה לו איזה קונטרס כתוב יהודית והיתה קוראה לפניו, והוא שומע בעיון נמרץ ומתוכח אלה.
היא אמרה בלבה, כי בירשטיין לא יסכים לקרוא את דברי הקונטרסים האלה, יען כי לא ימצא בודאי לפניו שם “איזה דברים חדשים ונצורות”, אבל לתמהונה התעניין בירשטיין גם במאמרים האלה ובקש ממנה, כי תביא לו את הגליונות ואת קונטרסי-ההטפה, יען צריך הוא, לפי דבריו, לדעת ולהבין את משאלות העם, הנבלטות בספרותו, “להכין את מתנגדיו”, למען יוכל לברור את הדרך הנכונה להפצת דעותיו ואידיאליו.
– בימים ההם, – אמר לה בירשטיין, בישבם פעם יחדיו בחדר מעונו, – בימים ההם, כאשר הייתי עוד תלמיד בית-המדרש, הייתי גם אני להוט אחרי חברות נסתרות אלה… אני ורעי אוגריומוב יחדיו הגינו בספרים “פסולים ואסורים”, יחדיו חלמנו חלומות על עבודתנו, עבודת-ההטפה, בין האכרים; אמרנו לצאת אל העם, לראות בסבלותיו ולהטיף לו את דעותינו… אבל מקרים אחדים עכבו אותנו מלהוציא לפועל את מחשבותינו… אחדים מחברינו נאסרו ונשלחו לארץ גזרה… חרב הדין היתה תלויה ימים רבים גם עלינו, אבל בדרך נס נצלנו… מני אז החל אוגריומוב להקדיש את כשרונותיו המצוינים להחכמה, וגם אני בחרתי לי את הדרך הזאת…
– ושניכם פניתם עורף לאידיאלי-ימי-נעוריכם? – שאלה דבורה.
– לא ולא!… מגמותינו נשתנו… אוגריומוב הנהו גם עתה אחד מאלה האינטיליגינטים הרוסים, המקדישים את כחם ואונם לטובת עמם. הוא כתבן נודע… מאמריו בעתונים מעוררים את העם לתחיה, לבקש חופש ודרור… הוא גם אחד מתומכי האגודות השואפות לחופש המדינה. נאומיו, אשר הוא נואם באספות השנתיות של החכמים, עושים תמיד רושם גדול בכל המדינה… ואני?… גלי-חיינו השליכו אותי אל חוף זר לי… ערפל כבד כסה את כל היקום מסביב ביום, אשר פתאם נשברו לרסיסים כל חזיונותי… אמרתי להיות אוגריומוב… אחד מן המורים בבית-המדרש לחכמה, לעבוד במקצוע המדע שבחרתי לי, לכתוב מאמרים, לנאום נאומים בשעת הכושר… אבל המציאות האכזרית הדפתני ממקומי… בקשתי לי מוצא… במקרה באתי הנה – ומכין הערפל נצץ לי קו-אור… ראיתי את בני עמי המדוכאים, ראיתי את שפלותם ואת עניותם, התבוננתי לשאיפותיהם, לזרמי-דעותיהם ואידיאליהם… ומצאתי לי פה את העבודה, אשר בקשתי…
בירשטיין קם ממקומו ויתהלך בחדר הנה והנה. דבורה ישבה והחשה ורק את מבטה לא הסירה מבירשטיין ההולך בהתרגשות בחדר הלוך ושוב. פתאום עמד לפניה ואמר:
– מבין הערפל, אשר כסני מסביב גם בעת בואי הנה, לעיר המוזרה והנכריה הזאת, עת תקפני היאוש בכל עזוזו, והספק הרגיז את כל קרבי, את כל מחשבותי, – מבין הערפל הזה הבריק לי אור נעים, אור זוהר, – והוא האיר פתאום את כל אופק-חיי… והאור הזה – ממך יצא… ממך, דבורה…
היא התגודדה לדבריו אלה… רעד אחז אותה… פניה חורו, ועיניה קמו מתמהון, בירשטיין קרב אליה והוסיף לדבר בקול רגש:
– כן, דבורה… ראיתיך – ונקסמתי בקסם מבטך הנוגה… ראיתיך עובדת במסירות נפש את עבודתך הגדולה… ראיתיך שואפת לחיים כבירים, לפעולות עצומות… ואף כי רבים כל המכשולים, אשר על דרכך זאת, הנך מאמינה ובטוחה, כי הצדק יגבור על העול, כי ימים טובים יבואו גם לכל העמלים, אם גם עיניך לא תראינה את העת המאושרת ההיא; את מאמינה… והאמונה הזאת עברה גם אלי… החילותי להאמין בעתידות עמנו… להאמין, כי האמת תנצח את השקר… ומחויבים אנו לעבוד… לעבוד לטובת המדוכאים האלה… כן!… את השפעת עלי, אף כי בודאי לא ברצונך ולא בידיעתך… וההשפעה הזאת גברה עלי – ואאהבך…
הוא פסק מדבר. רגע עמד על מקומו. פתאום ראה, כי דמעות נגרות על פני דבורה.
– בוכה את? מדוע זה תשפוך דמעותיך: הגידי נא לי, יקירתי…
הוא כפף את ראשי לפני דבורה ודבר בלחש עצור וברגש סוער…
הוא הגיש כסא למקום מושב דבורה, ישב סמוך אצלה ולקח את ידה. דבורה הרימה את עיניה המלאות דמעות ותביט עליו, ושחוק מלבב מרחף על כל תוי-פניה, והשחוק – שחוק אושר נשקף מבין טללי-דמעותיה…
– לא פללתי לשמוע דברים אלה מפיך… לא פללתי, כי אושר כזה יכול לבוא אלי… אני… אני אהבתיך… מוסיפה בקול לחש-דממה.
– את אוהבת אותי? אוהבת?… הגידי נא לי עוד הפעם שמחיני בדבריך… תני נא אשרך לי… כולך לי את…
הוא לקח את שתי ידיה, לחצן בחזקה והגיש אותן לשפתותיו.
– האושר יבוא אלינו… – הוסיף בירשטיין למלל, בחבקו אותה אל לבה ובהחליקו את מקלעות שערותיה, – אנחנו נהיה מאושרים!… יחדיו נצא למרחב החיים… לא נפחד ולא נירא מכל גלי-החיים הסוערים והסואנים… יהום הסער, יחולל הרעש, יתרוממו הגלים, אבל אנו – קרא נקרא: מה טובו החיים!… בין הגלים הסואנים נשטף בבטחה ובצחוק על שפתותינו… ואור יקרות יפיץ עלינו את הדרו ואת טובו…
הוא קם ממקומו, סערת-רוחו גדלה מאד, אבל פניו הפיקו עליצות, עיניו הבריקו והאירו… וכרגע שב אל מקום-דבורה, הטה את ראשו אל פניה ובקול דממה לחש לה:
– יקירתי… דבורה יקירתי… לי את תהיי לעולם… אהביני נא…
דבורה שמה את ידה הרועדת על שכמו ותט את ראשה אל חזהו.
– לעולם לך אהיה… אהבתיך, וולאדימיר…
ושפתותיהם התלכדו בנשיקה אחת, בנשיקה נעימה וערבה…
קוי-השמש השוקעת לערוב חדרו אל החדר, האירו באור נעים את הנאהבים. חבוקים ושלובים עמדו ממקומם והלכו יחדיו בחדר, הלוך ושוב, ושוחחו על העתיד הערב, אשר אליו יקוו ואשר אליו ייחלו.
– מחר, – אמר בירשטיין, – אדבר עם הוריך… אבקש מהם, כי יתנו אותך לי… ובעוד שבועות אחדים נחוג את חתונתנו… אני אודיע להורי, לאחותי ולאמי-זקנתי… התדעי, כי יש לי אם-זקנה בקובנה?
– כן… אתה ספרת לי… היא זקנה מאד?
– אם לא אשגה – היא כבת שמונים… היא אשה עשירה, ולה בית גדול בעיר ההיא… היא מבקשת, כי אבחור בעיר ההיא לשבת שמה… אפשר ייטב לנו, כי נלך לשם… העיר גדלה; רבים שמה המשכילים… שם כר נרחב לעבודתנו… ומשם נפרש את רשתותינו על כל הערים האחרות להפיץ את רעיון ההתאגדות, לארגן את העמלים, ליסד חברות של הסתעיות… הן את תעזרי לי בכל העבודה הזאת, דבורה?
– זאת היא מגמתי… הסכנתי לעמל מימי-ילדותי… הן בביתנו, בבית בעל-מלאכה, מתחילות הבנות לעבוד כמעט מיום שיוצאות הנה מחתוליהן… צריכה אני לעבוד… בלי עבודה אי-אפשר לי לחיות… אבל יראה אני…
– את יראה? ממי?
פני דבורה התאדמו, ותורד את ראשה.
– יראה אני מפני אחותך…
– מה תדברי, יקירתי?… מדוע?…
– מדבריך, וולאדימיר, הבנתי, כי אחותך… היא – כאחת האצילות… ואיך תקבל אל ביתה אותי… עלמה פשוטה…
– הבלים!… לא, יקירתי… אחותי – אשה טובת-לב ורבת שכל… היא תאהב אותך ותהיה לך לרעיה נאמנה… היא תאהב אותך, יען כי אני אוהב אותך, יען את מחמדתי, שמחת-לבי, עטרת-ראשי…
הוא לחץ אותה אל לבו בחזקה. החדר העיק עליו… הוא שאף למרחביה, לשדה רחב-ידים, למקום מרחב, לעין סוף… אויר-החדר כאילו שם מועקה על לבו.
– נלך מזה, יקירתי… נלך ונשוח ברחובות הגנים, נצא אל מגרש היער עד שיפוח היום… האויר עודנו חם וצח.
– בכל לב נלך, יקירי… נעים עתה לשוח…
שניהם יצאו מן הבית. הוא חפץ ללכת אתה שלובי-זרוע.
– אל נא, וולאדימיר, – לחשה לו דבורה, – בעיר כזאת – כל העובר ויראה אותנו – ידבר בנו… אחרי-כן… כאשר יודיעו הורי את מכירינו… הלא תסלח לי…
– טוב, טוב דבורה…
XXXV. 🔗
המה הפנו ללכת אל הרחוב הקטן לעבר דרך הגנים אל מגרש היער. השמש החלה לשקוע, וקויה הזהירו את ענפי-העצים. השלכת כבר החלה. רוח קרה של ימי-הסתיו נשבה לפנות ערב. איזה רוך ונועם נשפך על כל אוירה של העיר. וגם ברחובות נשפכה איזו רוח חגיגית: הימים ימי חול-המועד של סוכות. החג הקדים לבא בשנה הזאת, כאשר עוד לא החלו הגשמים לרדת ארצה ועוד טרם העליטו האדים הכבדים את כל הסביבה בעגומם. ברחובות נפגשים אנשים לבושי-בגדי-יום-טוב… פה ושם נראו מבין גדרות החצרות סוכות קטנות מכוסות ב“סכך”. נפגשים אנשים נושאים לולבים ואתרוגים. ילדים וילדות רצים בשוקים וברחובות, כי גם המה חפשים עתה מלמודיהם, וממהרים המה להשתעשע ולהתענג על טוב החופש ועל נעים-האויר הצח והבריא, עד שיבאו הגשמים ויסגרו במעונות האפלים והרטובים, בחדריהם הקרים והעגומים וישובו לעבודתם, לדאגותיהם הקטנות ולטרדותיהם הפעוטות, אשר ערכן גדול לקטנים האלה.
ושמחת-רצון מפיקים פני וולאדימיר ודבורה בהלכם ברחוב הצר המלא אבק רב, ולנגדם שולחת השמש את זהרה בעמדה במורד השמים על פני עצי-היער הרחוק ובהזהיבה את ענפיהם הצהובים ואת עליהם הנובלים. פה ושם נשאות בחלל האויר השקוף כנופיות צפרים, נשאות בהמולה, בשאון ובצפצוף, נשאות ונפזרות לכל עבר על פני הרגיע הבהיר והכחול.
כאשר הטו אל פנת הרחוב השני לעבור משם אל מורד הגבעה, אשר לחוף הנהר, נפגשו פתאם סוחולסקי.
בירשטיין לא ראה אותו זה ימים רבים. הוא ידע, כי סוחולסקי נסע לחוץ-לארץ, בירשטיין היה טרוד כל הימים האלה בעניני בית-החרשת, שהחלו לבנות סמוך לעיר אצל חוף הנהר, לא רחוק מתחנת מסלת-הברזל החדשה אשר בנו אז במקום הזה, לכן הוקיר מבוא אפילו אל בית ועד האגודה למלוה.
– שלום לאדוני הרופא! – קרא סוחולסקי בשמחה. –
הוא נתן שלום לבירשטיין ולדבורה.
– ואני שמתי פעמי למעון כבודו, כי דבר נחוץ לי אליו…
– מאד אשמח לראותו… זה ימים רבים שלא ראינו איש פני רעהו וצריך אני להתיעץ אתו בענינים רבים…
– אבל כבודו הולך, כפי הנראה, למקום אחר…
– אני יצאתי לשוח מעט עם דבורה…
הוא הביט בחבה אל פני דבורה, אשר עמדה נבוכה לפני סוחולסקי.
– יכל אתה, ידידי היקר, לברכני, – הסיף בירשטיין בשחוק-שמחה.
– נכון אני תמיד לברך את כבודו.
– אתכבד להציג לפני ידידי את כלתי, את דבורה…
סוחולסקי נבהל רגע אחד. פני דבורה האדימו מאד.
– יברך אלהים את בריתכם. יקירי… ממקור לבבי מברך אני אתכם, – אמר סוחולסקי ויושט את ידו האחת לדבורה ואת ידו השניה לבירשטיין.
– תודה לך, אוהבי הנאמן… אתה הנך הראשון, אשר לפניו אני מביע את שמחתי… אני ידעתי, כי תקח חלק בשמחתנו… אפשר נכון גם אתה ללכת אתנו לשוח עד אשר יפנה היום?
– נלך… הלא אמרתי, כי צריך הייתי לראות את פניך, וולאדימיר יוסיפוביץ.
– כן, כן… הלא היית בחוץ-לארץ?
– אני לקחתי חלק בחג גדול של כל עם-ישראל… מאושר הייתי להיות בין הצירים, אשר נאספו מכל קצות הארץ להעיר באזל…
– כבודו היה על הקונגריס של הציונים? – שאלה דבורה.
– כן… אני והרב שמואל… אותנו בחרו ציוני-אושה ואנשי שלומנו שבעיר הגדולה.
– והלא תספר לנו מכל אשר ראית ומכל אשר שמעת באספה ההיא? – אמר בירשטיין.
– זאת היא מגמתי, וולאדימיר יוסיפוביץ… אדיר חפצי, שתשמע מפי, שהייתי עד ראיה, מכל הגדולות והנצורות של הקונגריס… לכן אמרתי ללכת אל כבודך ולבקשך, כי תבא היום בערב למעון אחד מחברינו, לפסח קליינמאן… שם יתקבצו אנשים רבים… אני, ואפשר גם הרב, נתן דין וחשבון מכל החלטות הקונגריס ומסקנותיו.
– נכון אני ללכת, – ענה בירשטיין, – ואולי גם את, דבורה, תלכי אתנו?
– אפשר לא נכון הדבר, כי עלמה תבא לאספה של חשובי-העיר, – ענתה בצחוק.
– לא, לא! – מהר סוחולסקי לאמר, – נשמח מאד, אם גם את תבואי אלינו… הצעירים נחוצים לנו: בלעדם אי-אפשר להפיץ את דעותינו… המה – תקות-העם, אבן-פנת מוסדנו…
– אם כן נלך שלשתנו… נסוב את הגבעה, נעבור דרך רחוב הגנים ומשם נצא אל השוק אל בית קליינמאן, – אמר בירשטיין, – ובין כה וכה אולי תספר לנו על אודות רשמי-הקונגריס.
– הרושם היה גדול מאד… הנאומים של גדולי-העסקנים עושים רושים אדיר, שלא יסור מאתנו לעולם.
– אני קראתי את הנאומים… אמנם מצוינים המה…
– אבל, וולאדימיר יוסיפוביץ, – נצרך לשמוע אותם, נצרך להיות ברגע הוא באולם הגדול המלא אנשים, אשר התאספו מכל כנפות הארץ, מכל ארצות גלותנו, נצרך לראות את הבמה הגדולה, אשר ממרומה ישמע קולנו, קול עם ישראל המתעורר לתחיה… לפני כל יושבי-תבל עמדנו והבענו את מחאתנו העצומה, הבענו את שאיפתנו – לחיי-לאום!… קול ישראל היה תמיד נחבא… בחורים ובנקיקים הסתתרנו, ובסתר בתי-תפלתנו שפכנו את בכיתנו ואנקתנו לפני אבינו שבשמים בכל שנות ענותנו ומרודנו… ועתה יצאנו על הבמה להגיד לעמים פשעם נגד הגוי הקטן הנרדף בלי צדק להגיד לאישי-ישראל, לכל מפלגותינו, את חטאתם, לעורר את העם מתרדמתו, לעודדו לחיים חדשים, לתחיה לאומית, לעזרה עצמית, לחופש מדיני במקומו, אשר ירכש לו בעמלו ובזרוע עוזו…
סוחולסקי הוסיף לתאר בשרד מליצי את רשמי-הקונגריס, את השאלות, שעמדו על הפרק להפתר, ועל הויכוחים, אשר התלקחו בין הנאספים, אולם בהתלהבות יתרה תאר את אישיותו של המנהל הנעלה, את יפי-פנו הנהדרים, את גדל-רוחו ואת כשרונו המצוין לנהל אספה גדולה כזאת ולפתר כל שאלה סבוכה.
המה הגיעו אל בית קליינמאן, כאשר כבר אתא ערב ונכנסו אל החדר הגדול. שם נמצאו אנשים רבים, וגם הרב שמואל היה ביניהם. הוא קדם את פני בירשטיין בשמחה רבה.
– הייתי בטוח, רופא נכבד, כי גם אתה תבוא לאספתנו… והלאוי שאזכה לראותך, יקירי, באספת הקונגריס הבא בין כל בחירי עם ישראל…
בירשטיין התפלא לראות את ההתלהבות, אשר הפיקו עיני הרב הישיש הזה בדברו על הקונגריס. כל עין בוחנת יכלה להתבונן, כי ההתפלאות הזאת עוברת מן הרב, מרחפת בכל חללו של החדר וחודרת אל נפשות כל הנאספים. איזו עליצות מיוחדת נראה על פני כל האנשים האלה.
הירצל, נורדוי, מונטיפיורי… השמות האלה נקראים ונשמעים מפיות כולם… וכולם מתפלאים ומשתוממים, מחכים לדברי ציריהם, שזכו בעיניהם לראות “בנחמת ישראל”, מקשיבים ומאזינים לכל מלה ולכל הגה, היוצא מפי הרב או מפי סוחולסקי בהזכירם את הקונגריס ואת מקראיו…
בקשו את סוחולסקי לספר דברים ברורים. והוא עמד וספר בהתלהבות על הנאומים ועל הויכוחים, על התכניות של הקונגריס ועל עקרי-הרעיון הציוני ועל ההבדל שבין חבת-ציון ובין הרעיון הציוני. הוא צייר בשרד נאמן את אפים של כל ראשי-הקונגריס, ובפרט הגדול לשבח ולחלל ולפאר את גדל ערכו של המנהיג, מחולל הציונות ומיסד הקונגריס, את פעולותיו הכבירות, את מדבריו הנעימים והמחוכמים, הנוסדים על אדני ההגיון הבריא, את תוכן רעיונותיו הנשגבים. אחרי-כן עבר לעניני-הבאנק הלאומי, אשר החליטו ליסדו ראשי נבחרי-האומה באספה הגדולה. הוא באר באר היטב את כל פרשת ערכו של הבאנק העממי הזה להגשמת הרעיון הלאומי הגדול, למען ממנו תצא תשועת ישראל. הוא הדגיש את דבריו, כי הבאנק הזה צריך להיות מוסד עממי, לכן נקטנה גם המניה בסכומה, למען יוכל להשתתף כל איש-ישראל במוסד הנאמן הזה. הוא קרא לאנשי-עירו, כי יבואו ויביאו איש-איש את תרומתו לבנין המשכן הגדול הזה…
– אז, – הוסיף בהתלהבות, – יעמוד לפנינו עמוד האש לנחותנו בדרך, המובילה אותנו אל ארץ חמדתנו, אל ארץ תקותנו…
– אז הלכנו רק ארבעים שנה במדבר, עד אשר הביאנו אלהינו לארץ הבחירה… עכשו תועים אנו זה אלפי שנים במדבריות שוממים… לא רק נחשים ועקרבים – על כל מדרך כף רגלנו, – כי אם פחים מוקשים טמנו לרגלנו, ואל כל אשר נפנה – נופלים אנו לתהום עמוק, לתהום, אשר כמעט לא נוכל לצאת ממנו; טובעים אנו בכל מקום ובכל פנה בבצות מלאות רפש ומחי-מאוס; טובעים בנינו ובנותינו – ואלינו לא ישובו; טובעים ושוקעים אנו ביון המצולה של הגלות המרה… והנה בחסדי אלהינו, אשר הבטיח לאבותינו ולנביאנו, כי עוד יקים את הריסותנו ועוד בנה יבנה את סוכתנו הנופלת, – קם לנו איש מורם מעם, איש גדול ונעלה, מלא אהבה לעמו הנדכא והנשפל, – והוא האיר לנו את הדרך הטובה והישרה, אשר בה נלך להגיע למחוז חפצנו, לארץ אבותינו, לארץ, אשר הבטיח אלהים לתת לנו ולזרעינו עד עולם.
והתלהבותו של סוחולסקי מתלקחת בקרבו, בכל גופו, בכל אבריו, בכל תנועותיו. ולהבות-אש אלה הולכות ויוצאות מן הנואם ומבערות אש גדולה בלבות כל שומעיו.
ומה גדלה ההתלהבות של האנשים האלה, כאשר קם גם הרב לדבר ותבל בדבריו הנמרצים דברי חכמינו ואגדות קדמונינו. גם הוא הרים על נס את גדל ערכם של ראשי מחוללי-הרעיון, גם הוא נתן תקף ועוז למעשיהם ולתכניותיהם.
– ימים רבים עברתי במדינות האלה מלפנים – ומה הייתי מוצא שמה? הה? רק “עצמות יבשות”… והייתי שואל לנפשי, כנביא יחזקאל: התחיינה העצמות האלה? והנה ראו, אחי! הנה הביא אלהים רוח בעצמות האלה – וחיו!… והנה רעש גדול ומארבע פנות הארץ באו כולם – ויעמדו על רגליהם – קהל גדול מאד. רוח אלהים החיתם, ורוח התורה תצרפם ותטהר את לבותיהם. ולכן, אחי, רק אז נצליח בדרכנו, אם התורה תהיה אור לנו, אם גם בענין הציונות נחזיק בחוקותינו ובמשפטינו ועל האשיות האלה ניסד את מוסדותינו העתידים ואת חיי-המתישבים, הבאים לחדש את ימי-נעוריה של ארצנו הקדושה. ואת דעתנו זאת חוינו, אני והרבנים הגאונים שלקחו חלק באספת הקונגריס, וראשי-המתעסקים הסכימו לדברינו ולדעותינו. ובכן, אחי, מחויבים אנו כולנו להתאחד ולהתאגד ולבא לעזרת הבאנק העתיד להתקיים; מחויבים אנו כולנו לתת יד אחת להמוסד החשוב הזה למען ציון וישראל ותורתו, כי ישראל ותורתו וארצו אחד המה!…
וכל הנאספים שומעים ונהנים… פה ושם מבין הדומיה נשמעו גם אנחות היוצאות מן הלב… פה ושם נראו רגשות עליצות ורשמי-גאוה על פני המדוכאים והנאנקים האלה… קרן-אור האירה פתאם את חשכתם, – ואיך לא ישמחו ולא יעלזו? תקוה נעימה החלה לשעשע את נפשם, – ואיך לא יתפלאו ולא יתלהבו? אבל זוכרים המה גם את מצוקותיהם ואת דאגותיהם ואת עסקיהם וטרדותיהם, את צרות נפשותיהם לא יוכלו לשכח גם ברגעי-חזיונות אלה, – ואיך לא יאנקו ולא יאנחו מרה?…
והרב מדבר ומבאר את מהות הבאנק וערכו הגדול וקורא את אחיו, כי יביאו את תרומותיהם לבנין ההיכל הגדול הזה.
ואיש-איש ממהר וכותב וחותם את שמו – להביא את תרומתו לקנין מניה של הבאנק ההוא, של המוסד המוזר, אשר עוד לא ידעו את מהותו ואת תכניתו, אבל יחושו בנפשם, כי מטרה גדולה צפונה ביסודו; יחושו בסתרי חביון הגיונותיהם, כי איזה דבר גדול לשם “כלל ישראל” אומרים לעשות “הגדולים” “הללו”, “הדוקטורים”, אשר כבר היו נטמעים בין הגוים ושבו אל עמם בתשובה גמורה. –
ואיש-איש ממהר וכותב חותם את שמו לזכרון, למען יהיה גם חלקו בין בוני-ירושלים ומקימי-הריסות הארץ הקדושה… כל איש יביא את תרומתו הדלה בשמחה וחש בלבו ענג רוחני; כולם מוציאים מכיסותיהם פרוטות ורובלים, למען תהיה גם נדבתם כקרבן על מזבח האומה, – להרמת עם ישראל משפלותו ומדלותו…
ובעל-הבית, איש זקן ונשוא פנים, ממהר ומביא יין וממתקים לאורחיו…
– חג לנו היום, שמחת בית השואבה, – קורא הוא בהתלהבות, – נשמח ונגילה, אחי…
והוא ואשתו נגשים לכל איש, מגישים לו כוס יין ונותנים לידו לביבה קטנה.
– לחיים, לחיים! – נשמעים הקולות בכל החדר.
– לחיים, לחיים, יהודים!
והיהודים האלה שמחים וצוהלים, כבר חולמים המה חלומות נעימים, וחוזים חזיונות נפלאים, תוקעים כף איש לרעהו, נאגדים ונאחזים כאחים וכרעים
– לשנה הבאה בירושלים!…
– לחיים, לחיים, יהודים!
ובפנת החדר נשמע קול רנה, קול זמר.
והיהודים מזמרים ומרננים, כי מלא לבם שמחה וששון, אחוה ורעות.
ובפנה השניה נאספו צעירים אחדים סביב סוחולסקי. הוא פרש את ידיו, מורימן ומורידן כמנצח על המנגינות, וקול שירה נשמע, שירה חדשה, אשר לא נשמעה עד היום בתפוצות ישראל.
עוד לא אבדה תקותנו
התקוה הנושנה
לשוב לארץ אבותינו…
והרב הסיר מראשו את מגבעתו הגדולה והעגולה משער-בונה, ורק “הירמולקה” מכסה את קווצות תלתלי שערותיו הלבנות. כל שרטוטי-פניו צוהלים; ממבטי-עיניו הבהירות והחודרות משתפכים זרמי-אור-חדוה. הוא עובר מכנופיה לכנופיה ואומר דברי-הדורין ומצוהל אמר:
– שמחו, אחי! שמחת בית-השואבה היום… מי שלא ראה שמחת בית השואבה, בזמן שבית-המקדש היה קים, לא ראה שמחה מימיו… נגדיל ונשמח בשמחת-התורה…
והלואי שנזכה ונראה בעינינו שמחה זאת, כאשר ירחם ה' את עמו ויבא משיח צדקנו ויביאנו בשמחה להר-ציון ולירושלים עיר הקדושה…
– חפצים אתם לשיר? – פונה הוא אל חבריה קטנה של צעירים, שביניהם נמצאו גם תלמידים אחדים של “ישיבתו”. – זמרו, תלמידי, זמרו, בני… נזמר יחדיו…
והתלמידים, בחורי-הישיבה, מתחילים לשיר בנגון:
עוד לא אבדה תקותנו
.……………
כל עוד נטפי דם בעורקינו
רצוא ושוב יזולו…
ודמעות מתפרצות מעיני הישיש… ופניו צוהלים… שחוק מהול בבכי…
– שירו אחי! שירו לנו משיר ציון!
והוא מוציא את מטפחתו האדומה ומוחה את דמעותיו.
ואחריו ישמע קול סוחולסקי וקולות רובי-הנאספים, העונים לעומתו:
כל עוד דמעות מעינינו
יזלו כגשם נדבות –
.……………
עוד לא אבדה תקותנו
התקוה הנושנה
לשוב לארץ אבותינו…
וגלי הזרם מתנשאים ומתרוממים, מנשאים כל נפש, מרוממים כל רוח… וגלי-הזרם שטפו ועברו גם על בירשטיין ועל דבורה… פניהם התאדמו, עיניהם מבריקות, וקולם צוהל מרוב גילה…
בירשטיין מרים כוס יין וקורא:
– לחיים, רבותי!
– לחיים, רופאנו, לחיים, בירשטיין חביבנו!
ופני דבורה ופני אהובתה מזהירים בזוהר תקוה נעימה… ובהפנות מבטיהם – תגדל עליצותם, אשר מלאה את נפשותיהם הקשורות באהבת-עולם, ויגדל רצונם הכביר, כי ידעו כל אנשי-בריתם את סודם הגדול, סוד אהבתם הטהורה, סוד אשרם הנעלה…
XX XVI. 🔗
כבר הגיעה חצות הלילה, כאשר שב בירשטיין למעונו. הוא היה עוד נרעש מכל המחזה, אשר ראה בבית-קליינמאן; הוא היה עוד נרגש מהרשמים האדירים, אשר עשו עליו דברי סוחולסקי ונאומי הרב הזקן. הוא הרגיש, כאילו נגלו לפניו תעלומות סתרי-חיים העם הנפלא; הוא הבין עתה את סוד פליאות הויתו; לפני חזון רוחו נתגלה בכל הדרו הרעיון הנשגב, הרעיון האדיר והמוצק, אשר החזיק את העם ועודדהו בכל שנות נדודיו ורדיפותיו האיומות… וזאת היא – תקותו הנפלאה, תקותו לשוב לתחיה, לשוב לארצו, אשר אליה ערגה נפש העם בכל דור ודור, תקותו, שהציצה לפניו גם מבין המדורות האכזריות, שהכינו לו העמים העריצים והרשעים, גם מבין הערפל הכבד, אשר כסה שנים רבות למאד את כל סביבות חייו, גם מבין הסערות והרעמים שהשתרגו עליו… ובלקחו מדי פעם ופעם את מקלו ואת תרמילו בידו ללכת ולנוע מארץ לארץ ובהיותו נע ונד מבלי מצא מנוחה לגופו העיף מתלאה ולנפשו השוקקה, – נשא אתו העם את ספרו, ספר התורה, ולפניו האירה – התקוה הנעימה, התקוה העצומה, כי עוד יבוא יום – והוא יהיה לעם יושב על ארצו, חפשי מכל צרותיו ומצוקותיו… וכאשר העלילו עליו עלילות משונות, כאשר שמו לעפר נפשו, כאשר שפכו עליו בוז וכלימה, – התרוממה רוחו והאמין, כי עוד בא יבא היום הגדול, יום פדותו, והוא יזקוף את קומתו הכפופה, ירום את ראשו בגאון, – וידעו כל העמים, כי גוי אחד ישראל, עם סגולה לאל אחד.
התקוה הזאת, שהביאוה אל לבו הנענה והנדכא נביאיו וחוזיו, היא שעמדה לו להחזיק מעמד בין הגלים הזידונים, אשר עברו על ראשו בכל הזמנים ובכל המדינות…
התקוה! והאם אין התקוה שעשועת כל איש? האם יש אדם בארץ, אשר לא תעודד אותו תקוה נעימה, קטנה או גדולה, נשגבה או פעוטה? והאם בחייו עתה – האם לא תשעשע את נפשו התקוה, המלאה געגועים וכליון נפש, כי ישיג את מאויו ואת תשוקתו, כי תהיה לו דבורה לחברתו ולאשת בריתו, כי אהבתם תקשרם לנצח ותביא להם אושר גדול, אושר עולמי!…
ותמונתה מרחפת עתה לפניו גם בשכבו על משכבו. תשוקתו אליה אחזתהו בכל תקף חושיו והרגשותיו. הוא עצם את עיניו ונשקע בשעפים, אבל תרדמתו היתה אך כרגע: עצביו הנרגשים לא נתנו דמי לו, ולא יכל לישון.
הוא העלה אור בנר, העומד תמיד על השלחן העגול, אשר לפני מטתו. הוא אמר לעיין באיזה ספר, עד שתגבר עליו תנומתו, – ומצא לפניו מונחים על הדלפק הקונטרסים, אשר עזבה במעונו דבורה לפני ימים אחדים, למען יהגה בם.
צחוק חלף ועבר על שפתותיו… אז הסכים לקבל את הקונטרסים, למען תהיה לו אמתלאה לראותה בהקדם ולשוחח אתה, אבל עתה… למה לו הקונטרסים האלה? הוא הפך בם פעם ושתים לאור הנר, אחרי-כן לקחם וצברם והשליכם אל תחתית המטה.
רעיונות שונים נזרמו עליו בזרם שעפי-ליל… מתוך התרדמה כבר את הנר. תנומה נפלה עליו, והחלום החל לרקם את רקמות פליאותיו וישקע בתהום חלומותיו הנעימים.
פתאם חדר לאזנו קול דופק על דלתות מעונו. מבין ערפלי תנומתו חש, כי אנשים באו להעירו משנתו.
– בודאי יעוררוני ללכת אל חולה, – רחפה מחשבה בעוד תנומות על עפעפיו. – מה מאד עיף אני…
הוא מרגיש, כי אין חפצו לקום עתה ממטתו, כי קשה עליו ללכת בלילה אל החולה, לטפל בחליו של איש זר לו, כי מתגבר עליו הרצון לנוח ולצלול בשעפי-חלומותיו. אבל הקולות הולכים וקרבים, וגם נשמע קול אנשים מתחשים ומהגים. דלת חדרו נפתחה, אורות רבים האירו את משכבו, חדרו אל כל פנות חדר-משכבו, הבקיעו אל עיניו, – וחרדה אחזתהו: הוא ראה לפניו אנשים זרים אשר סבבו על מטתו.
– מי פה? – שאל בחלחלה ויתעורר ויקם בחפזון ממשכבו.
– קום, רופא, ממטתך! באנו אליך בשם המשפט…
בירשטיין נחפז לקום. הוא השתומם לראות לפניו שוטרים ופקידים, ועוד יתר נפלא לראות ביניהם את מישצארין ידידו, כי גם הוא בין האורחים-המשונים הבלתי קרואים האלה.
– מה לכם בחדרי? – שאל בקול זועף.
– בתחלה שים את בגדיך עליך, ואחרי-כן נגיד את חפצנו, – אמר לו ברוגז אחד הפקידים.
ברגע היה לבוש.
– באנו לחפש בחדריך… יודעים אנו, כי בביתך ימצאו הרבה ספרים אסורים… וגם כלי-נשק… וידך שמת עם המורדים…
– חפוש במעוני? – אני נמנה בין המורדים?
ואמנם הדבר הזה התמיהו מאד, איך נפל הדבר? מי יכול להוליך רכיל עליו?
והשוטרים החלו לחפש בין חפציו, הוציאו מן הארגזים את כל ספריו ואת כל כתביו, משמשו בכל הרהיטים, נקרו בכתבי-ידו, חטטו בקונטרסים הנצברים על השלחנות וגם נערו והפכו את כל בגדיו. אחד השוטרים חפש אצל המטה והוציא מתחת למטה את הקונטרסים, אשקר השליך אותם בירשטיין לפני שעות אחדות.
– ומה אלה הם? – שאל השוטר בזעם.
– קונטרסים בלשון יהודית על אודות שאלות שונות של מצב היהודים.
– שמואליק! – קרא מישצארין. – גש הנה וקרא, מה כתוב בהסמרטוטים האלה. קטן-קומה, זקנו גלוח, עיניו משוטטות לכל עבר ומהן נשקפות מזמה והכנעה. הוא לקח את הקונטרסים, קרא בהם שתים-שלש דלתות, וצחוק של חנופה נראה על פניו.
– המה הקונטרסים של החבריה ההיא…
– אה! – קרא מישצארין. – גם כבודו, רופא, נמנה בין המורדים האלה?
– איני נמנה בין בוגדים ומורדים, – ענה בירשטיין בגאון.
– ואיך באו אליך הקונטרסים האלה? הוסיף מישצארין לשאול.
– הדבר פשוט. מתעניין אני בשאלות היהודים, בתקנת מצבם. צריך אני לדעת גם את דעותיהם של מתנגדי… לכן לקחתי לקרוא אותם… הלא רואה, אדוני, כי רק קונטרסים שונים באֶכּסמפלארים יחידים נמצאים פה…
– והסתרת אותם תחת המטה? – שאל בלעג מישצארין. בירשטיין הניע בכתפיו.
– איני כסיל להסתיר דברים כאלה ובפרט תחת מטתי… השוטר מצא אותם מתגלגלים אצל מטתי. – הוא הדגיש את המלה “מתגלגלים”. - - והדבר פשוט: קראתי אותם בשכבי על מטתי טרם ישנתי. אחרי-כן זרקתים או מבלי משים או בכונה, כי לא מצאתי ענין נכבד בהם…
– אם כן יגיד לי כבודו, ממי לקחת אותם? הן לא בחוץ מצאתם!…
בירשטיין זקף את קומתו והביט בעיני זעם אל מישצארין.
– ניקולאי וואלריאנוביץ יודע היטב למפרע, כי לא אגיד את שם האיש, אשר מאתו לקחתי את הקונטרסים… אני עשיתי זאת מדעתי… בדעה צלולה… ואני אחייב אותי לפני המשפט.
מישצארין עקם את פניו, הניע בכתפיו ואמר:
– צו נתן לי לעשות חפוש במעונך ולהביאך לבית- 4 האסורים… משם תשולח לעיר-הבירה… שם ידינו, אם צדקת בדבריך או לא…
– אם כן עלי ללכת עם השוטרים? – שאל בירשטיין במנוחה.
– בודאי! – ענה מישצארין וחדר את מבטו אל בירשטיין העומד לפניו במנוחה וצחוק לעג מרחף על שפתותיו. – ילבש נא כבודו את בגדיו, עד שנערוך פרוטוקול ונחתם את כל כתביו.
– אבקש רשות לקרוא הנה את המשרתת… צריך אני לצות לביתי טרם יצאה מפה.
מישצארין נתן אות להביא את המשרתת. היא נכנסה רועדת ונפחדת.
– חוה! – פנה בירשטיין אל הזקנה. – אנוש אני לעזוב את מעוני… מחר בבוקר תלך אל חיים קלאטץ ותאמר אליו, כי השארתי את כל חפצי וספרי ורהיטי תחת השגחתו… אני אודיעהו למועד הנכון, איך צריך הוא לשמרם או לאן ישלח אותם… גם מסור לו את הכסף הזה, והוא ישלם שכרך…
– מכיר כבודו גם את קלאטץ? – שאל פתאום מישצארין, ועיניו הפיקו איזו שמחה.
– כן… זהו קלאטץ החיט… הוא משגיח תמיד על צרכי-ביתי…
– וכמובן גם את בנו מכיר כבודו?
– את בנו? את בוריס?
– כן…
– אני ראיתיו רק פעמים…
– כן, כן… כתב נא גם את הדברים האלה לזכרון בספר הפרוטוקול, – הוסיף מישצארין בפנותו אל הלבלר היושב וכותב. – כן תכתוב: הרופא מכיר את קלאטץ ומסר תחת השגחתו את כל חפציו, טרם יעזב את מעונו…
הפעם הניע בירשטיין את כתפיו בתמיה והשליך מבט-בוז אל עבר מישצארין.
כבר האיר השחר, כאשר יצא בירשטיין בלוית כל השוטרים וכל פקידי-הבולשת ומשרתיה. מישצארין ישב במרכבתו ויסע לביתו, ובירשטיין הובא אל בית-האסורים.
ובבקר נפוצה השמועה בעיר, כי נשבה הרופא וכי הובא אל בית-הכלא – ותהם כל העיר. איש איש מסר את השמועה הנפלאה לחברו ולעמיתו בלחש ובסוד. ספרו, כי בלילה הזה עשו חפושים בבתים רבים. בבית יעקב הורויץ מצא מכונה קטנה לדפוס; במעונו של הנגר זאריצקי מצאו קונטרסים רבים, גליונות עפים וכולם מחובשים בחבילות ומוכנים לשליחה. את כולם שמו במאסר… חפשו גם בבית חיים קלאטץ. בקשו למצוא את בנו בוריס, אבל לא מצאוהו, יען הוא קדם לברוח מן העיר. בית חיים קלאטץ לא מצאו שום דבר פסול; דרשו ממנו, כי יגיד מקום בנו, אבל הוא באחת, כי בנו כבר יצא מרשותו, עושה כל מה לשבו חפץ, פעם מתארח בבית הוריו, ולפעמים אינו בא אל ביתם לימים רבים… האם יגיד לאביו, אנה ילך ואנה ישכון? – ויעזבוהו לנפשו ולא אסרוהו…
והפחד גדל בעיר… הופרעה שמחת החג… בכל בית מתחשים וממללים על אודות המאורע הזה, ורבים מפחדים ומתיראים, פן יקראו גם אותם לדין, פן יעלילו גם עליהם עלילות-דברים, יען היו מכירים את האנשים המסרים למלכות… אבל בפרט עשה רושם גדול מאסרו של הרופא החשוב והאהוב על כל אנשי-העיר מקטן ועד גדול, וכולם התפלאו והשתוממו על המעשה הזה, יען ידעו, כי רחוק היה בירשטיין מכל חברה נסתרה ואסורה ואת דעותיו ורעיונותיו הטיף לפני כל אנשי-העיר בגלוי ובהיתר…
XXXVII. 🔗
ודבורה שמעה מכל הנעשה בעיר ועל הלקח וולאדימיר אהובה ותהי כנדהמה. היא לא יצאה כל היום מביתה לא מפני שיראה פן יפגעו בה השוטרים, כי אם מפני שהיתה נרעשה ונרגשה מאד, המעשה הזה הלם אותה. ביאוש נורא רצה כל היום בחדרה הצר ודברה לנפשה:
– אהה! אני הסבותי ברעת וולאדימיר… מדוע נתתי לו את הקונטרסים האלה?…
צערה ויגונה העיקו עליה – ולמי תתַנה את מצוקות נפשה? כאשר נכנסה אמה פעמים אחדות אל חדרה, היתה דבורה לוקחת את מלאכת הרקמה, שהיתה עסוקה בה, ולא יכלה להשיב דבר על שאלותיה; כל היום התאמצה להבליג על סערות רוחה ולהסתיר את צערה העמוק מאמה. אבל לפנות ערב עוד לא היה כחה בה להתאפק; יגונה הגדול כבד עליה מנשוא ותמרר בבכי… אמה מצאה אותה מתמוגגת בדמעות…
אמה, אשר ידעה, כי גם בתה נמנה בין אנשי-החבריה ההיא, פחדה כל היום פן יבאו גם אליהם השוטרים ויקחו ממנה את בתה האהובה.
– דבורה! גם אני מפחדת מאד… שמעי לעצתי, יקירתי! התחפשי מהר וצאי מן העיר… אפשר לך לנסוע לדודך היושב בכפר הסמוך… ואיש לא ידע…
– לא, אמי! לא אסע…
אבל בדמעות לא תושיע לחבריך הנאסרים…
– לחברי?… המה ידעו את אשר עושים… המה ידעו, כי חרב המשפט מונחת תמיד על צוארם… ולא פחדו ולא רהו… אבל אין אני בוכה לגורלם…
– ובכן – מדוע זה תצטערי ככה?
דבורה נגשה אל מושב אמה, שמה את ראשה אל חיקה – ותבך דומם בדמעות מרות מאד, וכל מיתרי גופה הזדעזעו…
– הה, אמי! הה!… אין קץ לאסוני…
חיה-שרה חבקה את בתה, לטפה את שערותיה ואת מצחה…
– על הרופא כי לוקח את בוכה, בתי, – אמרה בלחש עצור ובקול עגום.
אבל דבורה לא יכלה להשיב לה דבר, רק לחצה את ראשה אל לב אמה אהובתה… כה ישבו שתי הנשים מרות-רוח ודמעות נגרות על פניהן… בלי אמר ובלי דברים חשה האם את הצער הגדול של בתה.
פתאום נשמע קול דופק על הדלת. שתיהן התחלחלו מאד והרימו את ראשיהן, הדפיקה נשמעה בפעם השניה.
– שבי, דבורה… אני אצא ואראה, מי שם…
היא פתחה את הדלת ותרא והנה לייטר עומד על סף המסדרון. כמנהגו היה גם הפעם לבוש מחלצות, והעניבה האדומה הבריקה על לבנת כותנתו המגוהצה. מנוחה שררה על פניו.
– היש לי רשות להכנס אל חדרך, דבורה?
היא לא חפצה לראות עתה את פניו, אבל הוא כבר נכנס אל החדר ויתן לה שלום.
חיה-שרה, אשר ידעה, כי הוא אחד ממנהיגי ה“חברה”, הביטה בלי חמדה על האורח הבא ולא יצאה מן החדר.
– למה תבכי, דבורה? מה נוכל לעשות? הלא כן הוא גורל כל העובדים לטובת רעיוננו הנשגב…
– הן גם את הרופא לקחו והביאוהו אל בית-האסורים, – אמרה חיה-שרה.
– ומה לנו ולהרופא? הוא לא מאנשי-שלומנו היה… לאסוננו נלקחו גם טובי-חברינו…
לייטר ישב על הכסא והחשה רגעים אחדים. חיה-שרה עמדה ופקפקה, אם להשאר בחדר או לא. רגילה היתה לצאת מחדר-דבורה, כאשר היו באים אליה חבריה להתיעץ על צפונותיהם. גם הפעם נמלכה ועזבה את החדר.
– האם גם לך ייצר הדבר, כי הרופא נאסר? – שאל לייטר בקול רועד.
– אבל – – הלא אני הסבותי ברעתו! – קראה ברעדה איומה. – בי האשמה. לולא נתתי על פי עצתך את הקונטרסים, כי אז לא עברה עליו הרעה… רק מתפלאה אני, איך יכלו פקידי-הבולשת לדעת, כי גם במעונו ימצאו ספרים אסורים…
– בוז לך, דבורה! הן תתעצבי על ענין קל-הערך הזה… הבולשת חפשה גם במעונו בודאי, בשביל שהיו לה איזה פקפוקים ואיזה חשדים… מקרה הוא… אבל יש עתה לפנינו דברים יותר חשובים… צריכים אנו להציל את שארית הפליטה… וכבר טפלתי בענין הזה ועשיתי את המוטל עלינו… וגם צריכים אנו לחשוב בתחלה גם על אודותיך… סכנה גדולה מרחופת עתה על ראשך… אפשר, כי גם יבאו אליך… אפשר נמצאו ימצאו בין הכתבים של חברינו הנאסרים איזה רמזים על אודותיך – ואז תהיי כל רע. הצילי נא את נפשך… למה לנו להרבות בקרבנות? צריכה את לצאת מן העיר, כאשר עשה חברנו בוריס. צריכה את להתחפש ולמצא מקום סתר. אני כבר חשבתי גם על אודות הדבר הזה… איעצך ללכת בלילה הזה לעיר הגדולה… כבר דאגתי על כל הדבר: גם תעודה נכונה למענך… אני אלוה בדרך אליך, כי גם אחרי-צעדי הולכים מרגלי-חרש… ואפשר מוכרחים נהיה לעזוב את המדינה לירחים אחדים עד שיעבור הזעם ואז נשוב לעבודתנו.
דבורה החשה בכל עת דבר לייטר. היא לא הביטה בפניו, כי אם היתה נשקעה במחשבותיה, אבל בשמעה את דבריו האחרונים התחלחלה מאד ותקן ממקומה. –
– לא, לייטר! – אמרה בהתרגזות. – אני לא אמוש ממקומי – ויהי מה!… אני לא אבקש לי מקום מסתר ומחסה… כמשא כבד מעיק עלי הרעיון, כי אני המטתי רעה על איש… רחוק מדעותינו… איש רב-פעלים, שהיה טרוד עתה בענין גדל-הערך להטבת מצב העובדים… הפסקתי את עבודתו בהתחלתה…
על פני לייטר עבר צל של רוגז ושל קצף.
– אתפלא מאד עליך, דבורה… המו מעיך על הבורגני הזה!… גם תקראי אותו איש רב פעלים… ואין אנו יודעים, אם באמת חשב לטובת הפועלים או לטובת אשרו… זכרי, דבורה, ואל תשכחי את חובותיך לאגודתנו, אשר נשבעת להיות מסורה לעבודתה…
– את חובותי, לייטר, אני יודעת… ואותך אני מבקשת לא להראותני את המוטל עלי לעשות… לעיר אחרת לא אצא… אם מתירא אתה, אם תפחד מפני השוטרים – הן השערים אינם ננעלים לפניך: לך אל כל מקום שתחפוץ…
לייטר עצר ברוחו לבל יוציא מפיו הגות קשה. הוא קם בזעם עצור ממקומו ואמר:
– גם אני איני מתירא מפני כל שוטר וכל מרגל… אם חובותי לאגודתנו דורשות ממני לעמוד פה על המשמר – אזי אשאר פה על מקומי… אני אשוב הנה בעוד שבועות אחדים… בודאי יעלה בידי להשיב על כנו את מעשה אגודתנו פה למען תוסיף את עבודתה הפוריה… שלום לך…
דבורה נשארה בחדרה הצר יחד עם מחשבותיה הנוגות, המעיקות עליה בכל כובד-משאן. הרעיון, כי היא היא המיטה רעה על בירשטיין וכי היא היתה בעוכריו, – הביא את הלך-מחשבותיה למסקנה אחרת: מחויבת היא להצילו ולהוציאו ממאסרו.
– אבל איך? איך תשיג את מטרתה? לאן תפנה?
בתחלה באה מחשבה בלבה לבא לפני ראש הבולשת ולספר לו, כי היא עזבה לכתחילה את הקונטרסים בבואה פעם אל הרופא לדרוש ממנו תרופה לתכליתה של אניטאציה. אחרי-כן נמלכה בדעתה, כי רק מחשבות הבל המה: אותו לא תציל ואת עצמה תסגר לבולשת.
אז הופיע לפני הרעיון להודיע להורי בירשטיין או לקרוביו מכל האסון, אשר נקרה אתו. הן הוא הגיד לה פעמים אחדות, כי הוריו אנשים ידועים בעיר גדולה וכי אחותו היא אשת פרופיסור נודע לתהלה: בודאי יכולים המה לבא לעזרו. אבל – היא אינה יודעת את משכנם ואת כתבתם.
– אולי יודע חיים קלאטץ? – אמרה בלבה.
חיש שמה עליה את בגדיה והלכה לבית החיט. היא מצאה אותו יושב בחדרו חרוד ודאוג על בנו ועל בירשטיין.
– חפשו שעות רבות בביתי… את כל אשר בבית הפכו, את כל בגדי נערו… ומה יכלו למצוא? את הדלות!… יקחו נא אותה להם… האם אמנע את הטוב הזה מהם?… קונטרסים בקשו… גליונות… אבל מלבד ספרי התחנות והסדור – מה נמצא בביתי?… איה בוריס? – שאלו… ואני אמרתי להם: בוריס איננו ילד קטן… כבר יצא מאפוטרופסתי… האם מכיר אני את הרופא?… בודאי אני מכיר אותו, – עניתי… ומי אינו יודע את האיש הזה במקומנו? שאלו את פי כל ילד קטן ויגיד לכם, כי הוא מכיר את הרופא הגדול שלנו… האם יש איש טוב ממנו בעיר? האם לא הוא זה המרפא את כל תחלואינו?… רבונו של עולם! – חשבתי בלבי: שלח נא עליהם את כל מכותינו ואת כל מכאובינו…
– אבל, ר' חיים, צריכים אנו לעשות דבר לטובתו, – הפסיקה דבורה את שטף דברי-קלאטץ.
– אולי יודע אתה, ר' חיים, את מקום מגורם של קרוביו בעיר הבירה?…
– לדאבוני אין אני יודע כלל… האם ספר לי על אודות קרוביו ועל משפחתו? יודע אני, כן ספרו לי אנשים, כי יש להרופא אם זקנה בקובנה… אשה עשירה מאד…
– לא! נצרך לדעת מקום משכן קרוביו בעיר הבירה… אחותו נשא לאיש אחד מאצילי-הארץ…
– נלך ונועץ עם דוד סוחולסקי, – אמר קלאטץ בחשבו רגעים אחדים.
שניהם הלכו אל מעון סוחולסקי. גם אותו מצאו יושב משמים ונרגז מאד. פניו החולים והחורים הפיקו דאבה ויגון. השמועה, כי נאסר הרופא, עשתה עליו רשם איום מאד והדכיא את רוחו.
– נשארתי עם כל העסק הגדול של אגודתנו, – שפך סוחולסקי מרי-שיחו לפני אורחיו, – נשארתי כאניה שאבד לה קברניטה… אין אני יודע, איך אפשר יהיה לי לצאת מן המבוכה… כל היום היה הועד של חברתנו כמרקחה: זה יוצא, וזה בא, כולם שואלים ודורשים, כולם נפחדים ונרעשים… גם רבים מפחדים לנפשם וממהרים להוציא את פיקדונותיהם מאוצר-האגודה… ואני אמרתי להם: מה שייך ענין האגודה למאסרו של הרופא? זהו ענין מסחר לחוד, וזהו ענין מדיני לחוד… בפנים נפשי אמנם גם אני יראתי פן יעבור הזעם גם על המוסד הזה, יען ידי-הרופא כוננהו… אבל לעת-עתה אין דורש ואין חוקר…
– אבל, אדוני סוחולסקי, אם רע נאמן אתה לבירשטיין, – צריך גם אתה להתאמץ לחלצהו מן הצר…
– במה אוכל להושיע?… האמינו נא, כי נכון אני להקריב את נפשי ומאדי למענו, אבל – מה לעשות?
– צריכים אנו להודיע את הדבר לקרוביו…
– טובה דברת… ואת יודעת את משכנם?
– הלא זהו הדבר שבאנו להועץ אתך, אדוני סוחולסקי: גם אני איני יודעת ברור את כתבתה של אחותו בעיר הבירה…
סוחולסקי ישב רגעים אחדים וקמט את מצחו.
נזכרתי! – קרא סוחולסקי ועיניו נהרו. – נצרך להודיע להרופא גרונין, והוא יפעל ויעשה שם… הן רעים וידידים המה בירשטיין וגרונין…
– טוב מאד! נכתב היום בערב אליו…
– אבל… הן גם את כתבתו המפורטת איני יודע ומסופקני, אם יגיע מכתב כזה לידו, – אמר סוחולסקי באנחה.
– הה, אלי! מה נוכל לעשות?
שלשתם ישבו דומם רגעים אחדים.
– בעיר הבירה אפשר בנקל למצוא את משכן הרופא גרונין… וגם את כתבתם של אנשים אחרים ידועים, – אמרה דבורה בלחש כמדברת לנפשה.
– כן… בלי ספק… שמה בעיר אי-קשה למצוא משכן איש כמוהו, – ענה סוחולסקי בהביטו בתמהון אל פני דבורה.
– אם כן, – גמגמה בלשונה, – אם כן… נצרך ללכת לעיר הבירה ולהשתדל…
– לעיר הבירה? – קרא קלאטץ בתמיה. – ומי מאתנו ילך לשם? האפשר?
– כן… אני אסע לשם… אני אמצא את גרונין ואת אחות בירשטיין.
גם סוחולסקי וגם קלאטץ הביטו עליה בתמהון.
– טוב דברת, דבורה! – אמר סוחולסקי אחרי רגע מחשבה. – טוב מאד יעצת… לכי, דבורה! קחי מחר בבוקר את תעודתך מפקידות העיר… בלעדה מסוכן הדבר ללכת לעיר זאת… ולכי לשלום… אני אוכל להיות בעזרתך בדבר ההוצאות…
– חלילה לך, סוחולסקי, – מהרה דבורה לענות ותתאדם מאד.
– לא! לא משלי אתן לך… הרופא מסר לי סכום כסף לצרכים שונים… למסור נדבות למוסדים ואנשים שונים… לבל ידעו, כי הוא הנותן… הן הוא איש עניו מאד… והכסף נמצא בקופת-אגודתנו… הן ההוצאות מרובות… קחי נא, דבורה…
– אין צורך לי… אני אמצא למעני שקלים אחדים להוצאות הדרך…
XXXVIII. 🔗
כבר היתה שעת-הצהרים, כאשר נגשה דבורה אל בית-מעון אוגריומוב. רגע עמדה נבוכה לפני פתח הביאה. הבית הגדול והיפה הבנוי בטעם מיוחד, הגן הסובב אותו ועצי תדהר וברוש השתולים במשעולים לפני מבוא הבית, השלוה והמנוחה המרחפת מסביב ברחוב הקטן והשקט הזה הרחוק משאון הקריה ההומיה – עשו עליה רושם אדיר… היא עמדה כמסופקת, אם לבוא אל הבית פנימה או לא? איך יתיחסו אליה בעלי-הבית הזה, “הבורגנים” היהודים, היושבים ספונים בארמונים, איך יתיחסו אליה, אל עלמה זרה, אשר גם סדרי הליכותיהם ומנהגיהם מוזרים לה?
בבקר השכם באה היום עם המסע לעיר הבירה. בחדר הנשים אשר בבית הנתיבות שנתה את בגדיה, עשתה את שערותיה, תקנה את מחלצותיה ונסעה בטראמבאי אל מעון גרונין, בדרשה בבית-המרקחת הסמוך את כתובתו של הרופא. גרונין קבלה בשמחה בשמעו, כי מאושה היא באה, אבל התעצב מאד, בשמעו על דבר האסון אשר נקרה עם ידידו.
– נצרך להודיע תיכף לאחותו ולגיסו אוגריומוב, – אמר גרונין.
– בשביל זה באתי הנה, אדוני הרופא… רצוני לבקשך, כי תלך יחד אתי אל אוגריומוב.
– יותר טוב, כי תלכי את בעצמך אל אחות בירשטיין… ואותי תודיעיני דבר, אחרי אשר תבקרי את ביתה ותדברי אתה… תמיד אני נכון לעשות את כל אשר ביכלתי… וגם אבקשך להתארח בביתי… חדר פנוי יש במעוני… אל נא תסרבי…
דבורה עשתה כעצת גרונין ותמהר לנסוע לבית אוגריומוב.
רוח קר נשב ברחוב… הימים ימי סתיו האחרונים, וכבר נראה התחלת החורף. האילנות אשר בגן עמדו כמעט משוללי-עלים. העבים כסו את כל אופק הרקיע; פתות שלג וטפות גשם התערבו יחדיו ונפלו על הארץ. מכסה עצה ואדי-תוגה העליטו את כל הסביבה. וגם דבורה חשה בלבה עצבות ומועקה… מפקפקת ונבוכה הרימה את ידה לצלצל בפעמון האילקטרי אשר בפתח-הבית.
המשרתת, עלמה צעירה, לבושה בגד יפה וסנור לבן כשלג על חזה, פתחה את הדלת, הביטה אל העלמה הנכריה בעיני חשד ועוד טרם נכנסה דבורה אל המסדרון שאלה כמעט בקול רוגז:
– את מי את מבקשת?
– צריכה אני לראות את הדברת אוגריומוב, – ענתה דבורה ברטט קל.
המשרתת היטיבה את מקלעות שערותיה המתרוממות כמגדל על ראשה ועמדה רגע על מקומה, כאילו פקפקה בצורך זה, ואחרי כן שאלה:
– איך להגיד להגברת?
– הגידי נא, כי עלמה אחת אשר באה היום מאושה, מבקשת לראותה.
המשרתת הלכה לה ותעזוב את דבורה בפרוזדור הרחב. עברו רגעים אחדים, ולדבורה נדמה, כאילו היא עומדת פה זמן רב.
המשרתת שבה ואמרה:
– הגברת מבקשת לחכות לה רגע… הואילי נא להכנס אל הטרקלין.
דבורה הסירה מעליה את מעילה העליון, שהיה קל לפי מזג האויר הקר ביום ההוא; המשרתת הביאה אותה אל טרקלין קטן ויצאה מן החדר.
דבורה נשארה גלמודה בחדר. היא הביטה בסקרנות על רהיטי-החדר היקרים והיפים, על הפרחים המרהיבים הנטועים בקדרות ועל התמונות הנפלאות התלויות על כתלי-החדר במסגרות יפות. יופי נהדר כזה לקח את כל מעיניה. אושת בגד-אשה הגיעה לאזנה, וכרגע נכנסה אננה אל החדר. רגע קטן חדר מבטה אל פני העלמה, העומדת לפניה לבושה מלבושים פשוטים מאד, אבל מהרה לגשת אליה ואמרה בקול רך:
– אמשה באה כבודה? אפשר הביאה לי פרישת-שלום מאחי?
– כן… כן… – גמגמה דבורה במבוכה. – דבר לי אליך, גברתי, על אודות הרופא בירשטיין…
– על אודותו? כלומר?
– האוכל לדבר את גברתי פה בסוד גמור?
הפעם נבוכה אננה… רטט אחד אותה… היא התחלחלה ואמרה בקול רועד:
– אנא הגידי נא לי, מה נקרה עם אחי? פה תוכלי להגיד… אין שומע את דברינו… שבי נא כבודה…
דבורה ישבה על אחד הכסאות הרכים.
– באתי מאושה הנה להגיד לגברתי, כי הרופא בירשטיין… נאסר… נלקח אל בית-האסורים…
– אל בית-הכלא? – קראה אננה בהשתוממות, ופניה חורו מאד. – בעניני-פוליטיקה?
– בודאי… עשו חפוש במעונו בלילה… ולקחוהו… אפשר יביאוהו לעיר הבירה…
– אננה ספקה את ידיה ותאנח.
– הה, אלי!… אחי האומלל…
מבוכת דבורה לא סרה ממנה, והיא הוסיפה לשבת בראש מורד…
– אבל מדוע לא הודיע אותנו איש? – שאלה אננה בקול יאוש.
– אני… אנחנו, ידידו, לא ידענו את כתובתה של גברתי… החלטנו, כי אסע אני… כי אדרש למעון גברתי ולהגיד לה… הן יש אל בידי גברתי להשתדל… להצילו מרעתו, – הוסיפה דבורה בקול תחנונים ותרם את ראשה. עיניה נמלאו דמעות, ומליה נחבאו פתאם בהבליגה על סערת רוחה.
אננה התעוררה ממחשבותי העגומות והביטה בסקרנות על העלמה הנכריה, היושבת לפניה והמבליגה על רגשותיה לבל יפרצו החוצה בבכי-מר. היא בחנה בעיניה החודרות וחשה, כי לפניה לא שליח פשוט מידידיו של אחיה בעיר ההיא, אשר בא לבשר לה את הבשורה המעציבה הזאת; היא הבינה בחושה הדק, כי כל רגשות העלמה סוערים והומים לצרת אחיה; היא התבוננה לשרטוטי-פניה וראתה, כי חן, יופי ות שפוכים על כל יצורי-גוה. בחושה הדק חדרה אל לב העלמה, ופתאם הבריקה לפניה מחשבה נשגבה.
היא לקחה בחבה רבה את יד דבורה.
– סלחי נא, יקירתי… גם לשמך לא שאלתי…
– דבורה וויבר שמי, – ענתה במבוכה.
– וולאדימיר היה, כנראה, אחד ממכיריך ומידידיך?…
– כן… כמעט מיום שבא אלינו היינו מכירים… הוא היה בא אל ביתנו… בין-הערבים היינו יושבים יחדיו… ומתוכחים וקוראים מאמרים שונים… – היא הפסיקה פתאם בדבריה, פניה התאדמו, עיניה הבריקו בברק נגה גיל.
– אחות לצרה אנחנו! – אמרה אננה ברגש. – צריכים אנו להועץ היטב, מה לעשות… אישי יבא בקרוב מן האוניברסיטה, ואז יחדיו נתיעץ… איה מקום משכנך פה בעיר?
– אני… רק היום בבקר באתי במסע אל העיר… הלכתי למעון הרופא גרונין, שהיה רופא באושה, ודרשתי למעונך… הוא נתן לי את כתובתך ובאתי הנה…
– אם כן אורחתי תהיי בביתי, יקירתי, היש אתך פה איזה חפצים?
– את חפצי עזבתי על יד הסבל בבית-הנתיבות, – ענתה דבורה במבוכה.
אננה צלצלה בפעמון. המשרתת נכנסה אל החדר.
– לוטה! הכיני תיכף את החדר הכחול למען הגברת וויבר… ואת איבאן תשלחי מהר אל בית-הנתיבות לקבל את החפצים של הגברת…
– אנא בטובך, – הוסיפה בפנותה אל דבורה, – למסור את הפתקה של משרת בית-הנתיבות…
דבורה אמרה לסרב, אבל אננה אחזה בידיה ואסרה בקול מוחלט:
– לא, לא, דבורה… אל תדאגי ואל תטריחי…
המשרתת לקחה את הפתקה ויצאה מן החדר.
– אנא ספרי נא לי מחיי אחי שם באושה… הן הוא היה עסוק שמה בענינים צבוריים, הקדיש את זמנו ליסוד אגודות, להטפה… הגידי לי מהנהגותיו, מטרדותיו…
מבוכת דבורה סרה ממנה כלל. נפשה נקשרה בנפש האשה הנחמדה הזאת. דבריה, הליכותיה ונמוסיה לקחו את לב דבורה. היא ספרה על אודות עבודתו של בירשטיין, על הרעש שהרעיש ברעיונותיו לא רק את יושבי עירם, כי אם גם את יושבי כל הערים הסמוכות. בהתלהבות גדולה תארה לפני אננה את גדל ערך מעשהו, את הכבוד שמכבדים אותו כל העובדים וכל היהודים הנענים והנדכאים… מענין לענין ספרה, כי יש מפלגות שונות בערי-התחום, ואחת ממפלגות הפועלים לא הפיקה רצון ממעשהו זה, יען המה עומדים על בסיס רעיון איקונומי אחר; אבל רעיונותיו של בירשטיין התפרצו גם אל תוכם, ורבים החלו לעזוב את המחנה ההוא למען עבד שכם אחד עם בירשטיין… אבל פתאום באה הצרה… בעודנו עומד במרכז העבודה הגדולה נלקח – ומי יודע, מה יקרה אותו?
פתאום אחזה דבורה את יד אננה, הרכינה את ראשה ואמרה בלחש:
– ואני… אני בלי משים הייתי בעוכריו…
– היא הפסיקה מדבר, כי דמעותיה עכבו בעדה מהגיד את דבריה…
– את? – התפלאה אננה. – איך כדבר הזה?
– שמעי נא… כאבן מעמסה הדבר הזה עלי… איני יכולה לשאת עוד את המשא הזה, – הוסיפה מבין דמעות. – אני הייתי מסורה לאחת המפלגות של הפועלים הידועה במקומנו… רעיונותיו של וולאדימיר חוללו מהפכה עצומה במחשבותי… ראיתי, כי בכלל קרובים אנו בדעות, ומטרה אחת נשגבה לנו… אבל אני אמרתי, כי אם יודעו לו במקורם הרעיונות של מפלגתנו, – אזי יתן לנו יד… כי גדולה היתה תשוקתנו, תשוקת כל חברינו הנענים, כי איש גדול כמוהו יהיה בין חברינו וימנה בין לוחמינו… אז נתתי על ידו, בעצת אחד ממנהיגינו, קונטרסים אחדים… יחדיו קראנו אותם… התוכחנו… בערב ישבתי אתו בחדרו ושוחחנו… אמרתי ללכת ולקחת גם את הקונטרסים האסורים הללו… אבל הוא אמר: ישארו הגליונות בחדרי, מחר תבואי אלי ועוד נוסיף לבקר את הדעות השונות… יצאנו לשוח… ערב נעים היה לנו… היינו מלאים שמחה וחדוה… ובלילה ההוא – נאסר… בטוחה אני, כי מבלעדי הגליונות האחדים האלה לא נמצאו במעונו ספרים פסולים אחרים… מובטחתני, כי אלמלא הקונטרסים האלה, לא היה נאסר… הלא בגלוי ובהיתר עשה את כל מעשהו… הוא קבל הרשאה ליסד אגודות משותפות למלוה וגם ליסד בית-החרשת לאורגים… מי יכול לאסור את המותר?
דמעותיה נגרות על עיניה… קול דבורה נחבא… היא נשענה על השלחן הקטן העומד אצל הספה… היא לא יכלה עוד להבליג על המית רוחה. היא הסתירה את פניה הלוהטים בכפות ידיה; כתפותיה רעדו והתנועעו וקול בכי חרישי פרץ בחדר…
אננה נגשה אליה, חבקה אותה באהבה ונשקה אותה על מצחה. היא לטפה את שערות ראשה… גם עיניה נמלאו דמעות.
היא משכה את דבורה אל צדה וחבקה אותה.
– הלא תאהבי אותו… את אחי, – אמרה בלחש.
דבורה התעוררה לקול דברי לחשה.
– בערב ההוא נגלה סוד אחוָתנו… בערב ההוא נשבענו… בשם אהבתנו… אז ידעתי, כי מאושרת אני לעולם… מאושרת אני באהבתו אלי…
– הרגעי נא, אחותי יקירתי… אפשר אשמים הקונטרסים… אבל הן רק מקרה הוא… הרגעי, מחמדתי… אקוה, כי עוד אפשר יהיה לחלצהו מצרתו…
ושתי הנשים, אשר היו לפני שעה אחת רחוקות ונכריות אחת לרעותה, ישבו עתה אחוזות ודבוקות כאחיות אהובות ותהיינה קרובות ברגשותיהן ובמאוייהן…
כאשר שב דמיטרי אלכסנדרוביץ הביתה, ספרה לו אננה מכל הקורות את וולאדימיר. אוגריומוב התעצב אל לבו מאד.
– בימינו אלה קשה מארד לפעל לטובת הנאסרים על פי פקודת הבולשת, אבל נשתדל…
ואחרי הארוחה נסע להשתדל. הוא התראה עם כל מכיריו ומיודעיו, גם דבר עם כל קרוביו העומדים בראש הפקידיות השונות של הממשלה, התודע עם רבי-המלוכה, אבל הועיל לטובת בירשטיין רק מעט מאד. נודע לו, כי וולאדימיר הובא ביום ההוא לעיר הבירה ויושב הוא במצודה בין אסירי-המלך, אוגריומוב קבל הרשאה להתראות עם גיסו ביום הנועד.
רבה היתה שמחת בירשטיין, כאשר הביאוהו אל התא, ששם יכולים האסורים לראות את פני קרוביהם. בתחלה התפלא, בראותו גם את דבורה אהובתו עומדת יחד עם אחותו ועם דמיטרי ידידו, והמה ספרו לו, כי דבורה באה מאושה להגיד להם על דבר האסון, אשר נקרה אתו, דבורה לא יכלה כמעט להביא מלה מרוב רגשותיה, ובירשטיין לקח את ידה באהבה, דרש על כל הנעשה באושה, על הרושם שעשה שם מאסרו, על מעשי-האגודה, על מכריו. הוא אמר לקרוביו, כי לבו לא נפל בו, כי הוא מקוה שיותן לו שחרור וכי עוד ישוב לעבודתו ולעניניו.
אבל ימים עברו, ומצבו לא הוטב… גדולי-הפקידים הגידו לאוגריומוב, כי נתאמתה הידיעה, שבירשטיין היה נמנה בין הקושרים; הוא הפיץ דעות אסורות בין היהודים; הוא חפץ לאגד את בעלי-המלאכה באגודות ליגלאיות אך למען מטרות סוציאליות. –
בתוחלת ממשכה ובהשתדלויות מכאיבות עברו עוד שבועות אחדים. לאוניריומוב נודע, כי את בירשטיין לא יעמידו לפני הדיינים, רק ישפטו אותו בלשכת השר הממונה על הבולשת ויגזרו עליו גזרת-גלות. הודות להשפעת אחד מגדולי השרים הקרובים למשפחת אוגריומוב, – הקלו את גזר דינו וחרצו עליו להשלח לשלש שנים לארץ גזרה. השתדלותם של אננה ושל דמיטרי עלתה להם, כי ישלחו אותו לא לקרן צפונית של סיביר סמוך לים-הקרח, אל המקום, אשר לשם נשלחים כל המורדים היהודים, כי אם יגלה לאחת הפנות הנדחות בצפון המדינה. וגם נתנו לו הנחות רבות, כי יסע רק בלוית שוטרים במסע רגיל וכי יכל גם בעיר מושבו ההיא לעבוד את עבודתו כרופא, וגם פקודה נתנו לפקיד העיר הנדחה ההיא, שיקל את מצבו של האיש הזה במקומו ויבדילהו לטוב מכל הגולים האחרים.
טרם שלחוהו לארץ גזרה באו גם הוריו לראות את פניו, ולפני הפרדו מכל קרוביו האהובים, פנה בירשטיין אל אחותו ואמר:
– אננה! בקשה גדולה לי אליך: אנא שים את לבך לדבורה… אמצי את כחה… אולי תיעצי לה, כי תעזוב את עיר מושבה ותבא לעיר הבירה להשתלם בלמודים… אז תשב בביתך…
– נפשי נקשרה, וולאדימיר, בנפש דבורה, – ענתה אננה, – בטח בי, יקירי, כי כאחות תהיה לי מן היום הזה.
בירשטיין לקח את יד אחותו וילחץ אותה בחבה גדולה ונשק אותה בלי אומר ודברים…
XXXIX. 🔗
הרוח הוממת וסוערת; סופת שלג מתנשאת וטסה על כל [העיירה] 5, רודפת אחרי ההולכים ברחוב השמם והאפל, דוחפת אותם ומכסה את כולם בגושי-שלג וחודרת לגופם בקור עז… ועבר הסער על הבתים הקטנים ועל גדרי-החצרות, ודפק על תריסי-החלונות ועל הגנים הרעועים, והמה בארובות-העשן בקול רוגז וזועף ויצא אל מחוץ לעיר אל הככר השממה… שם ישאן בקצף ובאימה על פני גבעות השלג הנערמות, על הבצות הגדולות, אשר קפאו מקור, על הקרח, אשר הגליד את הנהר הגדול, ונדחף משם בהמולה ובשאון על היער הגדול המשתרע לאין סוף ויזעזע את כל האילנות העומדים עגומים ונזעמים, ייליל בין הענפים ובין הסבכים – ושם יסתר ויאבק…
תוגה עזה שוררת מסביב… מעטים היוצאים אל חוצות העיירה השוממה והאפלה. האור הכהה, החודר מבין תריסי-החלונות, יאיר את חשכת האפלה בחוץ.
באחד הבתים הקטנים, נוגה ונעצה, יושב בירשטיין אצל שלחן-עץ על ספסל רעוע ומעיין בספר. לעתים הוא רושם איזה רשימות על הגליון אשר לפניו. דממה בחדר… רק שאון הסער יחדר מרגע לרגע אל פנים החדר ויפריע את בירשטיין ממחשבותיו העגומות… הוא מניח את העט, יושב נסמך אל הקיר, מביט בחלל החדר השמם ונשקע במחשבותיו. על פניו ילין עצב רב… עצמות לחייו שופו, ושערות זקנו גדלו… הוא קם ממקומו ויתהלך בחדר הצר והקטן מפנה אחת אל הפנה השניה הלוך ושוב… סערת רוחו מתגברת… צעדיו מתגדלים… הוא מרים את ידיו, כאילו חפץ לנתק את החרצובות, אשר נתנו עליו, כאילו חפץ להסיר את המשא הכבד, אשר נתן על שכמו… הוא צועד לעבר הפתח, כאילו חפץ לברוח מן המצרים, לצאת מן החוג הצר, אשר נתן בו ואשר נאסר שם… אבל הוא נזכר, כי אין אול בו להתיר את אסוריו, נזכר, כי חבוש בכבלים וכי אנוס הוא לשבת בדד וגלמוד פה, במקום השמם והעגום הזה ולשמוע שריקת-הסופה…
זה כשלשה חדשים הובא הנה. בתחלה גמר אמר לשאת במנוחה את עולו הקשה ואת ענותו המרה. על פי בקשתו שלחה לו אחותו ספרים הרבה, והוא שקד בהתמדה רבה להגות בספרים ולכתוב מאמרים; וגם כאשר נודע בעיירה, כי רופא הוא, נהרו אליו חולים רבין מן העיירה ומן הסביבה, והוא היה מקבל את החולים בשקידה ובעיון רב, מטפל הרבה בהם, נותן להם תרופות שונות ועצות ושכר לא לקח מכל איש; גם הפקידים פנו אליו בבקשות לרפא את בני משפחתם – ויהי חשוב ומכובד בעיני כל התושבים וכל הגרים והגולים, האנושים לרצות את עונם במקום האיום הזה. אבל עגמת-נפשו גברה עליו מיום ליום: הוא בקש לו עבודה רבה, הוא בקש חברת אנשים, הוא חפץ להוסיף את רעיונותיו, להגיד דבריו לפני קהל עם ועדה, – והנה הוא נכלא, נעזב ונבדל!…
מן המסדרון של מעונו נשמעה אושה של איש מתדפק על הפתח. כרגע נפתחה הדלת, וזרם אויר קר חדר אל החדר. בפתח נראה תמונת איש עטוף בגד חם ומטפחות שתים וחגור אזור גדול.
– הרוח סוערת בזעם… בקושי מצאתי את הדרך למעונך, – אמר הבא בסרוגין והחל להסיר ממנו את מטפחותיו, לפתח את חגורו ולהפשיט את בגדו העליון, בגד ישן וטלוא.
– מה טוב!… חם פה… ובדירתי קר… הוסיף האיש לדבר. – האם אפריעך, רופא, מעבודתך?…
– לא!… תודה לך, כהן, על אשר באת אלי בליל-סופה זה… השעמום גבר עלי מאד… כמעט לא אוכל למצא לי מנוחה… גם קרא לא אוכל…
– טוב מאד!… אמר כהן. - - ואם תתן לי, רופא תה חם – ואשב אתך כל הלילה…
– כרגע אמלא את מבוקשתך…
הוא יצא אל החדר הסמוך לצות להמשרת להכין את המיחם.
כהן היה איש קטן קומה; פניו שחורים כשזופים משמש; שערות ראשו הארוכות וגם שערות זקנו הקטן היו שחורות כעורב; כולו היה גוץ, ואפילו ידיו קטנות, וגם פניו קטנים כמעט בפני ילד. הוא דבר במתינות, ולא יכול לבטא כראוי את ה“שין”, כי תמיד בטא אותו במבטא בני-אפרים הקדמונים.
– הלא כמה פעמים הפצרתי כך, כי תשאר לשבת במעוני, – אמר בירשטיין בשובו החדרה. – פה חם וגם יש לי תמיד תה כאות נפשך, – ולמה לך לשבת במעונך הרעוע?
– פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות, – כן הורו אותנו חכמינו הקדמונים.
– אבל הן אחים לצרה אנחנו, ומחויבים אנו לעזור איש את רעהו…
– טוב מאד! החילות, רופא, להטיף מוסרך… וקראסיק מה יאמר?
– וגם את קראסיק נקח אל חדרנו…
– אם הוא יבא – טוב מאד הדבר! ולעת-עתה נשתה תה לתאבון…
העצבת כמו הוסרה מבירשטיין: די היה לו לראות לפניו איש חי, איש, אשר יכל לדבר אתו, להתוכח, לקרא אתו מאמרים מעניינים על המדינות ועל מקראיהן, על המפלגות ועל תכסיסיהן, על האידיאות וחלופיהן, – והנה עבור תעבור ממנו העננה ורוח לו.
את כהן הכיר כמעט ביום הראשון לבואו הנה, אל עיר גלותו, כהן נכנס אליו ביום המר והנמהר, כאשר היה מלא יאוש נורא. כהן אמר “לאורח החדש”, כי הוא כבר גר ותושב פה… הוא התחייב גלות לשלש שנים, והנהו יושב פה כשנתים, ועתה הנהו סופר ומונה את הימים הנשארים עוד עד יום חופשו.
בימים הראשונים התודע בירשטיין אל כל הגולים, אשר נשלכו אל מקום הבצות האלה כפגרים מובסים, והתארח עם כולם בחבה, אבל אל כהן נקשרה נפשו, יען מצא בו דברים טובים ונוחים, אשר אותה בקשה נפשו הסוערת. כהן מצא מחיתו מעבודות שונות, אבל ראשית מלאכתו היתה כריכת ספרים; אולם על פי רב היה עסוק בכריכת הספרים של חבריו בגולה, לכן לא לקח מהם שכר. כאשר הביאו לבירשטיין את ספריו, אשר שלחה לו אחותו, מהר לתת אותם לכהן לכריכה, למען תהיה לו עבודה ולמען יסכים לקבל ממנו את שכר מלאכתו למפרע. הוא דר בדירה קטנה, אשר מראה רפת לה, יחד עם רעו ישראל קראסיק. האיש הזה היה ההפך מברוך כהן: גבה-הקמה, בעל זרוע ושרירים חזקים. קראסיק אהב את העבודה הפשוטה והגסה: הוא חטב עצים ביער, צד ציד דגים בנהר בימי הקיץ, עשה כל עבודה בחצר ובבית של הפקידים, למען מצא שכר למחיתו.
שניהם אהבו את הפלפול, את הויכוחים ואת הקריאה בספרי-מדע. אבל כהן חבב את ספרי-הפילוסופיה ואת ספרי חקירת-המדע, וקראסיק בכר עליהם את המאמרים על השאלות הכלכליות. כהן חבב את השירה ואת הספרות היפה, וקראסיק מאס בכל אלה, ואפילו בשעות השעמום, כאשר יארכו הלילות, והימים כמעט יספו ויתמו, – היה מונח פרקדן על מטתו, אשר הכין לו בעצמו, ארבעה קרשים מונחים על שני סדים, – והוגה את מחשבותיו ואיזה ספור לא לקח בידו.
כהן היה בחור ישיבה, למד גמרא ופוסקים, התעתד להיות רב בישראל, אבל הרוחות החדשות, המנשבות בעולם היהודי בערי תחום מושבנו, באו ושנו את כל מהלך חייו. הוא “התחמץ”, “התפקר”, כאשר העידו עליו כל יושבי עירו, קרא בספרים “חצונים” – ויהי למשכיל. אחרי כן למד בהתמדה רבה את לשון רוסית ומדעים רבם, כי גמר אומר לעמוד על הבחינה בגימנאזיה כאחד “האיקס טירנים” ולקבל תעודת בגרות למען יכנס אל האוניברסיטה. שנים אחדות ענה את נפשו, רעב ללחם, התפרנס מן “המלמדות” בלמדו תלמידים אחרים לשון עברית, וכמעט הגיע למטרתו: הוא עמד על הבחינה. ואמנם הוא ידע את כל המדעים וגם השפות יותר מכפי שדרוש לדעת לכל העומד על הבחינה; המורים אמנם מצאו, כי דעתו רחבה, כי ידיעותיו מרובות; ומאמרו ברוסית, שכתב בשעת הבחינה, היה מצוין בחריפותו ובסגנונו, – אך את התעודה המבוקשת לא נתנו לו: הוא לא דבר כן בשפת רוסית, הברתו היתה משונה, והמורים צחקו על בטוייו, לעגו על הברתו, ובכן יצא מן הבחינה בגימנאזיה בכאב-לב ובמצוקת-נפש. אז יעצו לו ללכת לארץ אשכנז להשתלם בלמודים באחד האוניברסיטאות, אבל לא מצא אף אגורה אחת כדי-למוש ממקומו.
בימים האלה התמכר בכל נפשו אל האידיאות שהחלו להתפרץ בין שדרות הצעירים; הוא חקר ואזן את שאלות הפועלים, את יחס ההון להעמל, את חוקי הקפיטאליות ומשטרה ויחוסה לשאלת הפרולטריון. אל האגודות השונות לא התדבק, יען אחז בדרכו, אשר התוה לו אחרי קראו בספרי טולסטוי הגנוזים; ודברי ענק-הסופרים הזה מצאו להם הד בנפשו וברוחו. האיש הזה, אשר חי תמיד חיי-צר, הסתפק במעוט, הנזר אפילו מאכילת בשר ומלבד תפוחי אדמה וגריסין לא בא מאכל אחר אל פיו – הוא מאס ברעיונות הקולקטיביים ואחז בשטת האינדיבידואליות.
אז בקש לו מלאכה לפי רוחו לפרנסתו ולמד מלאכת כורך-ספרים והיה לבעל מלאכה פשוט. הוא הוסיף להגות בספרים וגם לכתוב מאמרים, אבל בפרט היה כחו גדול בהטפה, אף כי הברתו לא היתה ברורה וזכה: התלהבותו, זכוך רעיונותיו, אמיתת עיוני והנחותיו, קריאותיו לצדק המשפט – לקחו לב שומעיו, וירבו תלמידיו המקשיבים להגיונותיו ולתורתו. אבל ביום אחד באו שוטרי-הבולשת למעונו הדל, עשו חפושים והובילוהו לבית-הכלא – ויצא דינו לצאת בגולה…
חברו קראסיק, אשר גם הוא נפל בפח מוקשים, היה ההיפך ממנו גם בדעות: הוא היה מסור בכל לבו לתורת מארקס והיה בונדאי נאמן… אמרו עליו, כי היה אחד מראשי המפלגה בסביבות עיר מושבו, מנהל אגודתו, מפיץ את רעיונותיו בין הבחורים, מביא תמיד גליונות-הטפה וקונטרסים שונים להפיצם בין אנשי-המקום, אבל עשה את מעשהו בזהירות ובזריזות, עד שגם הבולשת לא יכלה למצא בו עולה. אבל מכיון שידוע היה לה ממקורות נאמנים של מרגליה המתחפשים, שקראסיק זה, “אחד מהפועלים באגודות”, – חייבו אותו חובת גלות לחמש שנים, רק המתיקו את מר גורלו ולא שלחוהו לארץ גזרה אשר בצפון-סיביר, כי אם דנוהו להיות גולה בעיירה הזאת, שאליה שולחו גם כהן וגם בירשטיין. ובכן נמצאו פה שלשה יהודים, ורבים מחבריהם ומאחיהם-לצרה קנאו “באשרם” של אלה, שנשלחו “רק” לעיר הזאת ולא אל המקומות הנדחים והאפלים ההם, אשר מעבר לגבול מושב בני-אדם קולטוריים…
כמעט בכל יום ויום היה כהן בא אל מעון בירשטיין. יש שהיה נכנס ולוקח ספר ויושב דומם ואינו מדבר כלום עם “הרופא”, ויש שהיה נכנס בויכוחים חריפים והתאמץ להוכיח את בירשטיין את אמתת רעיונותיו.
פעם אמר בירשטיין לכהן:
– שמע נא, כהן: החפץ אתה לקבל שכר בעד עבודה אחת?
– אם העבודה הזאת אינה מאוסה עלי, נכון אני גם לעשותה וגם לקבל שכר.
– אם כן מציע אני לפניך – להיות לי למורה… בתנאי, כי תקבל שכרך…
– לך למורה? –
– כן, ידידי… אתה תלמדני שפת עבר וספרות ישראל… זה כבר כמה נפשי לדעת את שפתנו ואת דברי חוזינו… בילדותי לא למדתי כלום מכל אלה, ואפילו את האלף-בית לא ידעתי… עתה נוכחתי לדעת, כי מחויבים אנו לדעתה… בלעדי ידיעת תורת ישראל, ספרותנו, לשונו – אי-אפשר להבין את מהלך שאיפותיה של האומה…
– נכון אני למלא את חפצך המוזר הזה… מבין אני, כי פאנטאזיה באה אל קרבך… ומה לא יעשה האיש האסור בעבותות אל מקום אחד, כאשר יתקפהו השעמום?… כן, כן, רופא, נלמד!… אבל מאין נמצא לנו ספרים? מסופקני, אם נמצאים באוצר-הספרים של קהלתנו…
– אני כבר דאגתי לדבר הזה… כתבתי למיודעי, והם שלחו אלי את כל הספרים השונים וגם ספרי-התורה עם באורים, פרושים ותרגומים…
ובירשטיין וכהן התחילו ללמוד בהתמדה ובשקידה. שלש או ארבע שעות בכל יום היו יושבים ולומדים. בתחלה התקשה כהן, שהיה בקי נפלא בתורה ובתלמוד, לנהל בהדרגה את סדר הלמודים. הוא היה מקפץ מענין לענין, מספר אחד לשני, מבאור לבאור; – אבל אחרי-כן עלתה ביד בירשטיין להראותו את הדרך הנכונה בחוקי-הפדגוגיה.
אבל בו בזמן שהיו קוראים איזה פסוקים מן הנביאים, היה כהן מסביר “לתלמידו” את הענין לפי רוחו, מבאר את הדברים לפי שיטתו, מביא מראה-מקומות מן התלמוד ומן המדרשים ומתבל את הנחותיו בספורי-האגדות של הספרות הקדמונית. והרגעים האלה היו יקרים וחביבים לבירשטיין: הוא מצא במוחו זה אוצר בלום, אשר ממנו יכול איש להוציא פנינים ומרגליות מדברי החכמים הקדמונים ולדעת ללמוד את מבחרי-הגיונותיהם ואת עמקי-מחשבותיהם.
במשך החורף הגדול כבר כלו ללמוד את כל ספרי-הנביאים, הלמוד הזה עשה רושם נפלא על כהן… כאשר היה לומד עכשיו עם “תלמידו”, את הגיונות-החוזים ומבאר את רעיונותיהם הנשגבים, היה כהן עומד לפעמים ודורש: הן הרעיונות האלה, שכבר הביעום מטיפינו וחכמינו, נשמעים עתה מפי גאוניהם, באוני-העמים, – ובכן מה חדשו בדבריהם?
השאלה העמוקה הזאת הרעישה את לב כהן, ובבואו פעם כמנהגו לבירשטיין – אמר:
– היודע אתה, רופא, את אשר אגיד לך?
– הפעם איני יודע…
– כן… לא תוכל לדעת… אני אגיד לך: כסיל ובער אני…
– ואני לא כן חשבתי… האמת אגיד לך, – הוסיף בצחוק, – לא חשבתיך מעולם לכסיל… פזיזי אתה…
– לא, לא! רק כסיל ובער… יען קלטתי בי דעה זרה, בעת אשר כבר ישנן דעות רמות ונשגבות מאלה, אשר לנו המה ואשר כבר חזו לנו נביאינו…
לעתים קרובות היה נלוה אליהם גם קראסיק, ושלשתם היו יושבים לפני השולחן, שותים תה ומשיחים… בימים האלה היתה שאלת עתידות עם ישראל לשיחה בפיהם תמיד; והיו מדברים על אידיאלי-חכמי-ישראל, על תעודת-ישראל ועל תורתו וגם על ארצו העתיקה; היו מתוכחים ביניהם על מצבם של אוכלוסי-היהודים בכל הארצות השונות ועל הפתרונים השונים, שנותנים להם בעלי-המפלגות השונות, הויכוחים האלה הביאו אותם לדעה אחת: עתידו של עם ישראל יכול להתפתח בתנאים נורמאליים מתאימים לשאיפתו הנצחית, כאשר יבסס את מצבו הכלכלי על יסודות חדשים ונשגבים במקום בטוח, במקום שאפשר יהיה לעם בעצמו לברא לו מעמד נכון לפי רוחו, במקום שלא יהיו מעיקים עליו תנאים זרים מוצקים לשנות את קולטורתו ואת עצמיותו…
הרעיונות האלה משלו עתה על שלשת הרעים, לקחו את לבם ומשכו אותם אחריהם בקסם נפלא, ובכל עת שהיו מזדמנים למקום אחד היו שבים ומטפלים בהם.
– הפועל הקרקעי – הוא יכול לפנות דרך לפתרון שאלתנו החמורה, – היה אומר קראסיק.
– כבוש העבודה על יסודות ההסתעיות – זהו שאיפתנו ההכרחית, – עונה לו בירשטיין.
– אם כל אחד ואחד יהיה לו אדון לעצמו וימצא לו את העבודה המתאימה לרוחו ולהשגתו, – קורא כהן.
והויכוחים מתלקחים ביניהם… והויכוחים הלל מקילים להם את ענים ומצוקתם של האנשים האלה, אשר נעקרו מן החיים הצבוריים והוכרחו לשבת בחדר צר ולשמע את המית הרוח או להביט לקרני-האור האפל והעגום החודר מבין החלונות הקטנים אל מעונם, אשר רוח עגומה מרחפת בכל חללו…
והחברה הקטנה הזאת הקילה מעט את יגונו הגדול והעמוק של בירשטיין. אבל היו ימים, אשר עברו, עליו עקת-לבו ותוגתו, ולא יכל להשקיט את סערת רוחו הנדכאה… אז היה מצטמק בחוג מחשבותיו וגם לשוחח עם רעיו היה קשה לו עד מאד. ברגעים אלה היה מוצא קורת-רוח בקריאת מכתבי-דבורה אליו: הוא מוציא אותם מתיק-הגליונות וקורא בהם בעיון נמרץ…
לעתים רחוקות היו מקבל מכתבים קטנים מדוד סוחולסקי, שהיה מודיע לו מכל החדשות שנעשו באושה, ואז עוד תגדל תוגתו: הוא ראה ונוכח, כי מיסדיו, שצריכים היו לשנות את מהלך הכלכלי של היהודים יושבי הערים ההם ושצריכים היו להראות לכל באי-עולם את גדל הרעיונות החברתיים של שטתו, קבלו צורה משונה הרחוקה מן המטבע שחפץ הוא להטביע עליהם.
ועל הדבר הזה היה מתאונן לפני כהן וקראסיק… וגם המה יושבים אז דומים ומשמים, יען השמועות המגיעות עדיהם מעידות, כי גם מהלך אידיאותיהם משתנה במקומות הללו, ששם הטיפו, עבדו ואגדו אגודות…
XL. 🔗
ואמנם מהלך המוסדים נשתנה. ואחד היה ברוך חלפן, ששמח בכל התמורות האלה והיה גם מזכיר לטוב לפעמים את שם הרופא “המשוגע”, בירשטיין.
– בתחלה יראתי מאד, – היה אומר חלפן למקורביו, – מפני החדשות, שאמר הרופא להנהיג במקומנו… ועתה אני רואה, כי איש נבון יכול להפיק זממו מכל מקרה הבא לידו.
– כן הוא מהלך החיים, – ענה לו שוליביץ, המנהל את בית-החרשת לאורגים: – המלומדים באים ומגלים חדשות ונצורות בכל מקצעות העבודה – ואינם נהנים כלום; ובאים בעלי-המעשה ובעלי-ההון ומפתחים את הענין לעסק גדול, נוהגים לו צורה רצויה – ואז תברא התעשיה החדשה או יתגדל המסחר החדש, הנותן מחיה להמון אדם רב…
שוליביץ היה עתה למנהל בית-החרשת. הוא שולח במלאכות החברה הגדולה ובפקודת “הגבירים” בעיר הבירה, אשר קבלו עליהם לקיים את מוסד בית-החרושת על פי תכניתו של בירשטיין ואמרו “להציל את בעלי-המלאכה מדלותם”. –
שוליביץ היה מומחה גדול במלאכת האריגה. אחרי כלותו את חוק למודו בהטיכניקום, הלך לאמיריקה והשתלם שמה בידיעותיו בעבדו כפועל פשוט בבתי-חרשת שוני. אחרי שובו לארץ מולדתו בקש לו משרה בפנים המדינה, ששם רבים בתי-חרשת לאריגה, ורק אחרי עמל רב השיג משרת עוזר למכאניקאי וימים רבים עבד בהפאבריקה ההיא ולא יכל לזוז ממשרתו הדלה והמצערה, יען כי להיהודי לא נתנו משרה חשובה בבתי-חרשת. – כאשר החליטו ליסד פאבריקה לאורגים באושה, נתקבל, על פי השתדלות מכיריו, למנהל במוסד הזה. בימים הראשונים היה נמצא תחת השפעת בירשטיין, ולכן היה מתיחס בטוב להפועלים היהודים, אשר החלו לעבוד שמה, אף כי דעתו לא היתה נוחה מדעותיו של בירשטיין. הוא ידע את המנהגים הקיימים בכל בתי-החרשת ולא יכל להבין, מדוע זה צריכים לשנות פה את החוקים המתקיימים ולהתחשב עם הפועלים כעם אנשים, אשר עניני העסק קרובים להם. הוא שנא את המתקוממים נגד בעלי בתי החרשת, ובפרט מאס להעובדים הללו, אשר לא ישרו בעיניהם החוקים, אשר חקק בהנהגת הפועלים, יען חשב, שהסדר הוא אחת מאבני פנת קיומו של הפאבריקה ושל השתכללותה. הוא בז לכל הפועלים המביעים דעות סוציאליות והכרוכים אחרי ה“בונדאים” ואחרי שאיפותיהם. הוא חפץ למשול על הפועלים ביד רמה; הוא התאמץ להנהיג את הסדר, המשעבד את הפועלים להמנהל ולכל פקודותיו ודרישותיו; הוא התאמץ להנהיג את המחירים היותר קטנים בעד כל עבודות הפועלים, למען ייטב מצב העסק ולמען יתן את הריוח היותר גדול, כי תנאי הותנה אתו, שגם הוא כמנהל של העסק מקבל רבית מהריוח הכולל.
ברוך חלפן התרועע עם שוליביץ, וגם זה בקש את קרבת המשפחה הזאת.
– נרפים המה כולם – היה אומר בבית חלפן. – נרפים הפועלים היהודים ומתחכמים להרע לכל העסק הגדול הזה… חפצים המה רק לאכל לחם חסד… אבל הפאבריקה איננה מוסד של צדקה… זה – ענין של עסק, של מסחר, ורק על האשיות האלה תכונן ותתפתח…
חלפן ובנו הסכימו לדברי שיליביץ ולדעותיו והחזיקו בו, חלפן לקח חלק בעניני-הפאבריקה: הוא היה הקבלן, המספיק את צרכי בית החרשת, ועוד הוסיף להוכיח לכל מיודעיו וגם לשוליביץ, כי אינו עושה חלילה על מנת לקבל שכר רב, כי רק את טובת המוסד החשוב הזה הוא דורש, יען ממנו תוצאות טובות להמוני-העם.
ובימים האלה נמלאה תשוקת אסתר בת חלפן, בראותה כי לא יכלה לפרש רשתותיה לרגלי הרופאים הצעירים, ששמשו בתור רופאי-הקהל באושה, שמה את עיניה ואת לבה להמנהל, שבקר לפעמים קרובות את בית הוריה, והראתה לפניו את כל גדולתה במוזיקה ובשפת צרפת. והנערה מצאה חן בעיני שוליביץ, וגם אבי-אסתר “נגיד פרזלא כד רתיח” – ותהי אסתר לאשה לשוליביץ.
והסכסוכים בין המנהל ובין הפועלים הלכו ורבו מאד, עד כי קראו הפועלים לשביתה. שוליביץ נסע לעיר הבירה והראה במופתים ובראיות, כי כל הרעה יצאה מבירשטיין ומדעותיו “הנפסדות”, יען הטיף להם, כי הפאבריקה צריכה להיות לעסק של אגודה קואופרטיבית, וכי האורגים משתתפים בעסק הזה כשותפים יחד עם אדוני-בית-החרשת, אף כי מקבלים שכר עבודתם די והותר. לכן צריכים אנשי-החברה לשנות את התקנות הקבועות, למען ידעו ויוכחו כולם, כי רק שכירים המיה הפועלים, המקבלים מחיר עמלם כפי אשר הושת עליהם לפי ראות המנהל וכי מחויבים המה לעבוד לא פחות מעשתי-עשרה שעה ביום, ורק אז יבינו, כי האיש, אשר משטרי-הפאבריקה לא ישרו בעיניו, ילך וישוב הביתה ויבקש לו עבודה במקום אחר.
ראשי-החברה הסכימו לדבריו ונתנו הסכמתם לסדריו; אז שב שוליביץ לאושה מעוטר בנצחון גמור.
הפאבריקה היתה סגורה שבועות אחדים, הפועלים התנודדו והתאספו לאספות שונות לטכס עצה, אבל השוטרים באו וגרשום תמיד וגם נתנו רבים מהם בחצר-המטרה. אז הופיע לייטר בעיר… הוא אסף אחדים מחבריו ומאנשי-בריתו, אסף אספות נסתרות, הטיף בהתלהבות ודרש, כי כולם צריכים לעמוד על נפשם ולהכריח את ראשי-הפאבריקה לעשות ככל אשר יאמרו להם הפועלים.
הדברים הסתבכו למאד… קשה היה עתה לדעת את דרישותיהם הנאמנות של הפועלים ואת השאיפות היסודיות: איזה מהן יסודן בסדרי-ההנהגה ואיזה מהן אחוזות בהזיות ובחלומות-הבל, אז יצאו הפועלים, לפי הצעת לייטר, לרחובות העיר והרימו את הדגל האדום והלכו בסך בשוקים וברחובות וקראו לחופש ולדרור ושרו שירי-התקוה של הפרולטריון.
השוטרים ואנשי-החיל הסבו על הנאספים, הפיצו את המחנה, רדפום באכזריות, הכום ופצעום, ורבים נלקו ונשלחו לארץ גזרה. אז שקטה העיר…
הפועלים, אשר הלכו בטל ואשר אפס לחם בבתיהם לילדיהם הרעבים, שבו איש איש למלאכתו, הרכינו את ראשם לפני שוליביץ, קבלו עליהם באהבה את כל חוקיו ופקודותיו המעיקים עליהם והסכימו לעבוד אפילו בשכר מועט על פי התנאים החדשים. הפאבריקה שבה לעבודתה הרגילה; שריקת החליל הוסיפה להיות נשמעת בכל בקר השכם בעיר, והפועלים חשים ורצים לעבודתם – ושמחים בחלקם…
עת ההיא יסד בן חלפן העשיר גם בעיר מושבו בית-חשת לאורגים לפי תכניתו של גיסו שוליביץ, שהיה גם שותף בעסק הזה. בזמן קצר גדל מסחרם ופרץ במקומם. השותפים החליטו לבל יקחו להם פועלים מן היהודים, כי אם מאזרחי-הארץ.
– היהודים, – אמרו המה למיודעיהם, – אינם מוכשרים כלל לעבודה קשה כזו… המה מסוגלים רק למסחר, לסחר-מכר… ומלבד זאת “יחסנים” גדולים המה בעיניהם וגם “שונאים” את אדוניהם נותני-העבודה… יתעסקו להם במסחר, בתגרנות, בסרסרות… אבל הפועלים הנכרים נכנעים תמיד לבעליהם, עובדים בשקידה ומסתפקים במועט…
בימים ההם תקפה יד ברוך חלפן גם על האגודה למלוה. הוא ובני משפחתו הביאו את מניותיהם להחברה והיו לבעלי-האגודה האגודה, וסאמואיל יפימוביץ, בעל בית המרקחת, לאחד ממנהלי-החברה. מני אז שרכה האגודה את דרכה והחזיקה בידי הסוחרים ובידי בעלי-העסקים הגדולים, אבל להאומנים ולהחנונים הפעוטים כמעט לא היתה תקומה במוסד הזה. חלפן והורין עשו את מעשיהם בחברה הזאת כמו בבית-מסחרם, וכולם נשמעים ומשועבדים להם.
ומן האורגים הזקנים היו רבים, אשר לא עזבו את מלאכתם בבתיהם והוסיפו לעבוד במכונותיהם הפשוטות. בין אלה היה גם אבי-דבורה. הוא התרחק מבית-החרושת מן היום, אשר הנהיג שוליביץ את משטרו ואת סדריו, ושב למכונתו, אשר בביתו. אבל בבואו אל בית-הכנסת או בהאסף האורגים לאחד ממכיריהם היה שלמה וויבר מוסיף לדרוש על שטת בירשטיין ועל דעותיו ומטיף לחבריו, כי צריכים המה כולם להתאגד ולעבוד באגודה אחת רק לא בבית-החרושת, כי אם בבתיהם בשותפות. רבים צחקו על חלומותיו ועל דבריו.
עד שאתה מכין רקמה אחת או טלית אחת, הנה אורגת המכונה בבית-החרשת רקמות כאלה למאות: היתכן, כי תוכל להתחרות עם המכונות האלה?
אבל הוא לא עזב את דעתו: היה יושב מן הבקר ועד חצות הלילה ואורג; עבודתו היתה רבה מאד, אבל ראה שכר מעט מכל עמלו העצום וחי חיי-צר ודחק. ועוד גדל דחקו מיום אשר עזבה דבורה את ביתו והלכה אל עיר הבירה, יען כי דבורה היתה אורגת רקמות וסלסלות הנמכרות במחיר רב ובמלאכתה זאת היתה עוזרת למחית משפחתה.
ואמנם ישבה דבורה בימים ההם בבית אננה, אחות בירשטיין, היא הפצירה מאד בדבורה, כי תעזוב את עירה ותשאר לשבת בעיר הבירה. התיעצו יחדיו, איזה מקצוע של מלאכה תבחר לה דבורה, אבל היא החליטה להכנס לבית-הספר למילדות. אוגריומוב המליץ בעדה לפני המורים, אשר בבית-הספר ההוא, ודבורה נתקבלה לתלמידה אחרי עמדה על הבחינה.
בראשונה מאנה דבורה לשבת בבית אוגריומוב ולדור בחדר, אשר פנתה לה אננה; היא אמרה, כי יכולה היא להתעסק גם ברקמת-הסלסלות ולחיות את נפשה בעבודתה זאת בכל עתה למידה; היא הביאה לאננה דוגמאות מרקמותיה היפות ובקשה אותה, כי תשתדל לפני בעלי-החנויות הידועות שיתנו לה מלאכה תמידית. אננה התפלאה למראה המלאכה היפה הזאת, אבל טענה, כי לא תתן לה לעבוד עבודה קשה וכי מפצירה בה, שתדור בדירתה הגדולה ותהיה לה כאחות; וגם אוגריומוב הפציר בה מאד ודבר על לבה, כי תמלא את בקשתם. אז נאותה דבורה לגור בחדר, אשר הכינה לה אננה בביתה.
דבורה שקדה על למודיה בעיון רב. במשך זמן ישיבתה בבית-רעותה נשתנו הרבה גם נטיותיה. היא אהבה ללכת עם אננה להתיאטרון לשמוע מנגינה ידועה או לראות בחזיון של דראמה או קומידיה. ובהתאסף בכל שבוע מכירי-אוגריומוב – היתה דבורה מתארחת בחברתם, התודעה לגדולי-הסופרים והפובליציסטים ולהמלומדים הידועים והיתה מקשבת בעיון ובסקרנות לדברי ויכוחיהם או לספוריהם או לבדיחותיהם. היא התרגלה עם האנשים האלה, לקחה חלק בשיחותיהם ובדאגותיהם, חבבה את תקוותיהם בעיני-המדינה וספגה אל קרבה את דעותיהם ואת שאיפותיהם לחופש על פי תכניתם ועל פי הלך-רוחם.
XLI. 🔗
בחורף ההוא היה מצב בעלי-המלאכה והאורגים רע מאד. המסחר והמלאכה נפחתו. אין דורש ואין מבקש לרקמותיהם. בית-החרושת בלע את כל העבודה ולא השאיר לאורגים העובדים בבתיהם כל מלאכה. רבים הלכו בטל מאין עבודה ורעבו ללחם המה ובני-משפחתם, העניות גדלה והתרחבה. בתחלה רק התאוננו על גורלם המר, אבל כאשר גבר הקור, ובבתים רבים אין בגד לכסות מערומיהם של ילדיהם ואין לחם להשביע את רעבונם ואין עצים להחם את מעונותיהם, – אז גדלה הצעקה בעיר. אז אספו אספות לעיין במצב העניים. נמנו וגמרו לקבץ נדבות ולחלק לחם ועצים להסקה להעניים המרודים. ברוך חלפן וקרוביו היו מן הראשונים, אשר נדבו לטובת האומללים, ואחריהם באו גם בעלי הבתים והאנשים האמידים והביאו את תרומותיהם לקופת הצדקה: קנו לחם, קבצו בגדים ישנים – וחלקו להעניים. הרב פנה במכתבים לראשי קהלות ישראל ובקש מהם על בני-עירו המתמוגגים ברעב. מאנשים אחדים קבל תשובות של תנחומים וגם כסף – בפרט מעיר הבירה – ומרובי הערים ענו לו, כי גם במקומותיהם גדל הלחץ, רבה העניות, תמה המלאכה, נפל המסחר, “כל המשתכר – משתכר אל צרור נקוב”, לכן מחויבים המה לקיים מצות החכמים, כי “עניי עירך קודמים”…
והמסחר אמנם נפל במקצועות אחדים, עוד מעת אשר לקחה הממשלה לה את כל מסחר היין. החנויות השונות התרבו בעיר, ההתחרות גברה על למאד: כולם מבקשים את “הקונה” – והוא יקר-המציאות, אף כי התרחבה והתגדלה העיר. מסחר העצים וגם מסחר הסיטונות היו בידי אנשים אחדים, ואלה מהם התעשרו, אבל המוני-העם לא מצאו להם מחיה מלבד הסרסות והתגרנות הפעוטה. ואפילו רבוי המשרתים והפקידים והפועלים בתחנת מסלת-הברזל החדשה לא הביאו ברכה רבה לאנשי-העיר, יען רובם קנו להם את כל צרכי-בתיהם מן החנות של האגודה המשותפת שלהם.
וגם בעלי-המלאכה אינם יכולים למצוא להם די-עבודה למחיתם, כי התחדשו גם עליהם שנויי-הזמן: באו חנונים והביאו מנעלים הנתפרים בבתי-החרשת – והורידו את מקחי-המנעלים; באו תגרים אחרים והביאו בגדים תפורים במחירים מועטים, ואחרים מביאים גם כלי-בית ורהיטים מוכנים לכל איש כישר בעיניו, ושללו כל עבודה מבעלי-המלאכה.
ורובם הולכים בטל… עוברים כצללים ברחובות העיר, עגומים, שוממים ונכאי-רוח, אחרים מתיאשים מכל תקוה ונוטלים עליהם מטלית של הקבצנות, ורובם מתלהבים ומתיעצים ומבקשים דרך – למצוא פרנסה…
– הנדידה!…
המלה הזאת עברה בכל גבולי-אושה. המלה הזאת נשמעת מפיות כל אנשי-העיר המבקשים עבודה ואין. שם, בעבר לים, בארצות הרחוקות והזרות, שם יש שבר, שם תמצא העבודה, שם ימצא גם העושר…
– לנסוע! לעזוב את העיר! לנוע ולנוד!
וכולם מתיעצים, מטכסים עצה, שואלים ודורשים ומחליטים – לנסוע!… איך יסעו, איך יעברו את הגבול, איה ימצא הכסף הנחוץ לנסיעה כזאת, מה יעשו בבואם אל הארץ הרחוקה ההיא, את כל השאלות האלה לא בררו להם כלל: ואיך יכולים המה לברר להם, אם תשובה להן אין? שמעו, כי יש חברות בין יהודי-חוץ-לארץ, הנותנים תמיכות לנודדים והמראים להם נתיבה, איך להגיע למחוז חפצם; שמעו, כי אלה, אשר נדדו מכבר, מצאו להם עבודה, באו אל המנוחה ואל הנחלה, אף כי בראשונה חיו חיי-צער ועוני. אמנם ידעו, כי קשה הנסיעה מאד, כי מכשולים רבים מונחים על דרכיהם זאת, כי מגרשים את הנודדים מן הארץ הסמוכה בעברם את הגבול… ספרו על דבר העינויים האיומיים והצרות הרבות המשתרגות על צוארם של הנודדים, אבל – התקוה!…
ומקוים המה, כי גם המה יושעו, כאשר נושעו הנודדים האחרים, אשר עזבו לפניהם את הארץ, ארץ מולדתם, המקיאה אותם… כתבו לקרוביהם ולמיודעיהם, היושבים כבר בארץ החדשה: אחדים שלחו להם התראות לבל יהינו לעלות ולבא אל הארץ, יען כי גם שם גברה המצוקה; אחרים הודיעו, כי אמנם טובה הארץ ההיא ויש מקום לעבודה; היו גם אלה, אשר שלחו לקרוביהם כרטיסי נסיעה, למען יוכלו לבא בטח לארץ-תקותם.
וידי סוחולסקי מלאות עבודה. רבים הפונים אליו בבקשותיהם, בשאלותיהם, בטענותיהם ובתחנוניהם: הוא הן קורא בעתונים, הוא הן עוסק בצרכי-צבור, הוא מכיר בודאי אנשים ידועים, שהמה הכל יכולים, – לכן מחויב הוא לנהלם בעצתו הנאמנה, למען ידעו, איך יוכלו לקבל עזרה? איה המה הועדים, אשר נוסדו לטובת הנודדים? כמה כסף יתנו לכל משפחת-נודד? איה ימצאו כרטיסי-הספינה? איזו היא הדרך הישרה בה יבחר האיש ההולך לאמיריקה: אם דרך האמבורג או דרך ברימן?
וגם ספסרים הופיעו… אנשים, אשר לא ידעם איש עד היום הזה… המה נכונים לעשות הכל רק לטובת הנודדים; המה מוכרים להם כרטיסי-הספינה בזול מאד, המה מעבירים אותם את הגבול, המה מטפלים בנוסעים האלה. בעלי-טובות הנה, ורק שכר קטן מבקשים בעד טרחתם… ורבים נופלים אל הפח, אשר טמנו להם הספסרים האלה…
ורבים ממהרים ומוכרים את בתיהם ואת מטלטליהם, את סחורתם או את כלי-מלאכתם ואת כל הנשאר בבית מן הרעב ומן המצוק… כולם מאספים אגודות – והמה כבר נכונים לנסוע!.. לנסוע, לנוע אל מרחקי-ארץ, אולי תמצא להם איזו עבודה, איזה שכר למחית-טפיהם…
– לאן?!
– – לניו-יורק, ללונדון, לאוסטראליה…
והאם לא אחת היא להם? לעת-עתה ילכו ללונדון; ואם לא ימצאו שם עבודה, אזי ילכו לניו-יורק; ואם גם יימר גורלם, – ילכו הלאה, הלאה… המעטות הנה הערים והמדינות והארצות על פני תבל?
קח את תרמילך, נודד נצחי! קום ולך ממקומך, עזוב את דברות אבותיך ואת שוממות בתוך הדלים והריקים… קום ולך!… האם לא אחת היא לך, אנא תלך ואנה תפנה ומאין יבוא עזרך; אם מהועדים או מהסרסורים?
קום ולך: אפשר שם, בארץ החדשה, תזדקף את קומתך, תסיר ממך את דלותך.
____
ולחג הפסח שבה דבורה אל בית הוריה. היא חפצה לחג את החג הזה בחוג בני-משפחתה; נפשה אותה לקחת חלק בעבודת-הכנת-החג ולשבת בימי-מועד אלה עם הוריה, כאשר המה מסובים אל השולחן ומסדרים את “הסדר” וקוראים את “האגדה”… היא התבוננה, כי גם בבית אננה כבר מתחילים להכין ברוב פאר את צרכי חגם, ואיזה רגש עז לחש בקרבה, כי אי-אפשר לה להשאר בימים אלה בבית הזה ולקחת חלק בכל המנהגים הזרים לרוחה ולחנוכה. וגם אננה חשה, כי עגמה נפש דבורה לבית הוריה, ונתנה לה עצתה לנסוע לאושה.
ממכיריה הצעירים, אשר השתתפו אתה בעבודת מפלגתם ואשר היו קרובים ללבה, לא מצאה כמעט איש: אחדים נאסרו ונשלחו לארץ גזרה, אחרים נמלטו על נפשם וברחו למדינות אחרות, והנשארים ישבו דוממים, יראים ומפחדים ומשועבדים לטרדותיהם, לדאגותיהם ולפרנסותיהם. אבל במקומם עמדו צעירים אחרים המעוררים בסתרי-חדריהם לויכוחים על הפרולטריון ועל הקפיטאליות, על האריצות ועל העבדות…
באחד מימי החג הלכה לראות את סוחולסקי. הוא שמח מאד לראותה, והמה ישבו יחדיו ושוחחו על בירשטיין הנענה במקום גלותו ועל תקותיהם, כי עוד יבא בקרוב יום חופשתו וישוב לעבודתו כמקדם. סוחולסקי התאונן לפני דבורה על רע מצב האגודה, אשר יסד בירשטיין: היא קבלה צורה חדשה והתרחקה מעקרי הרעיונות, אשר שם לו בירשטיין לקו. הוא ספר לה את ענות נפשו, בראותו, כי עבודת האגודה סרה מן הדרך, אשר התוה לא בירשטיין.
– לולא הלך הרופא בגולה, כי אז שגשגה האגודה ועשתה פרי הרבה… ואין ספק כי גם בית-החרשת היה אז למוסד נאמן לטובת הפועלים, – קבל סוחולסקי.
– ומדוע זה לא תעמוד אתה בפרץ?
– אין בכחי, – ענה סוחולסקי בפנים נזעמים, – לשנות את מהלך הענינים, יען חלפן, שוליביץ ומרעיהם – המה התקיפים ועושים בעיר כרצונם… המה העשירים והאדירים ומדכאים כל שאיפת מתקדמת…
– וגם אתה, סוחולסקי, השתעבדת להתקיפים האלה?
היא נגעה בלי משים בפצעי-לבבו. הוא התעצב מאד, ודמעות נראו בעיניו.
– ומה לי לעשות? בן חורין אני רק בשעה שאני יושב וכותב מאמרים… אין כחי אלא בעטי… ואני מוסיף לכתוב מאמרים בעתונים ומגיד לעמי פשעו ומשוגתו…
– ואין שומע לך?
– אפשר ישמעו אחרים – וייטיבו את מעשיהם… אפשר יפול זרע אחד של רעיון נאמן על קרקע טוב ושם יפרח וישגשג – ויתן גם פרי הלולים…
דבורה הביטה בחמלה על האיש הזה, אשר הזקין בלא עתו בימים האלה ואשר נשאר נאמן לדעותיו ולרעיון רוחו. –
– טוב תעשה, כי לא תעזוב את עטך… מאמינים אנחנו כי עוד יבוא יום – וחופשתנו תאיר את דרכנו…
– אבל גם אמונתנו זאת ותקותנו זאת שונות הנה, – אמר סוחולסקי בצחוק קל.
– שונות? מדוע?
– את וגם רבים כמוך מאמינים, כי תשועתו אפשרית גם בארץ מולדתנו, ואני מאמין באמונה שלמה, כי רק מארץ אבותינו תצמח לנו ישועה… שמה נוכל להשיג את חופשתנו, אשר אליה תערוגנה נפשותינו…
דבורה החשתה רגעים אחדים.
– אמנם, שונות הדרכים… אבל ראה נא והתבונן, כי הנדידה מתגברת מאד בכל שנה ושנה… צעירינו הטובים גם כן הולכים לארץ החדשה… שם מחדשים המה את המלחמה בעד חופש הפרולטריון העברי… כמה עתונים נוסדו שמה… כמה אגודות גדולות עומדות וקימות שמה… בארץ החופש ההיא יש כר נרחב לעבודה עצומה כזאת… ומי יודע, אולי משם תבוא התשועה גם להמוני-העם בארץ מולדתנו… מי יודע, אולי שמה תפתר השאלה הגדולה והסבוכה, אשר אין לה פתרון פה, יען כי גדול המצוק אשר יציקו עלינו, על כל העובדים, הנאמנים בבריתם עם הפועלים והעמלים… גם טובי המתעסקים, אשר היו למפלגתנו פה, יצאו, כפי הנראה, אל הארץ ההיא ושמה מוסיפים המה לעבוד… בודאי נדדו לשם גם בוריס, גם לייטר וגם רבים מחברינו האחרים, – הוסיפה בקול לחש כמדברת אל לבה.
– העבודה, שעובדים שמה בארץ גלותנו החדשה, רק שטחית היא, שטחית וזמנית, – ענה סוחולסקי בהתלהבות רבה. – אין היא יכולה לפתור את כל השאלה של מצב פועלינו היהודים לעתיד לבוא בכל היקפה ובכל מלואה… ובפרט אי-אפשר לפתור את משאלותינו הלאומיות האחרות, שמבלעדן לא נוכל לחיות כעם מיוחד ולהגין על קנינינו הלאומיים, על שפתנו, על ספרותנו, על תורתנו, על מנהגינו, על חנוכינו… רק בארץ אבותינו, במקום ששם נחדש את אשיות קיומנו, את יסודנו הכלכלי והקולטורי, כאשר נחל לבנות את בנינינו מחדש – שם נוכל למצוא פתרון נאמן גם לשאלת הפועלים… אבל מקור צרתנו זהו פזורנו העצום, פזור ברוח ובדעות, ואנו מאבדים את כחותינו הדלים… רק כח אחד אמיץ וגדול יוכל לקבצנו ולאגדנו – זהו כחו של הרעיון הציוני, כחו המיוחד של נשיאנו, מנהיג המפלגה הזאת… אישיותו במיוחדת בודאי תפעול לקרב את פזורינו אלה, לברוא לנו כח גדול לחולל נפלאות במצבנו הרע…
– האם באיש אחד תשים מבטחך? האחד יחולל נפלאות? – שאלה דבורה בתמהון.
– אבל האיש הזה גאון נפלא… דבורה! לא ראית את תאר פניו היפים והעדינים, את ברק עיניו המקסמות… לו שמעת את נעם נאומיו המבריקים והמצלצלים, – אז גם את ידעת את כח רצונו הכביר, את עצמו הנפפלא של האיש היחיד והמיוחד הזה… אז האמנת, כי הוא יכול לחולל נפלאות… הוא יכול לאגדנו ולהובילנו אל מחוז תקותנו… הוא זעזע ברוחו הכביר את כל לבות האנשים, אשר ישבו להם בטח בארצותיהם ולא דאגו על שבר עצם וגם כמעט שכחו אותו ואת צרכיו. הוא משך את כולם אחריו… כולם נשמעים לפיו… כולם הולכים אחריו… גם המלומדים והסופרים והעסקנים השונים אשר במערב אירופה וגם את הרבנים והחרדים את המשכילים שבמזרח אירופה… כן! הוא יארגן את נדחי עם ישראל בהסתדרות גדולה, אשר כמוה לא הייתה בישראל מיום אבדן חרותנו המדינית… דבורה! יודע אני, כי בלבך יוקדת אש האהבה לעמנו ולעתידותינו הבהיר והטוב… יודע אני, כי מסורה את בכל נפשך לעתך – בא תבאי אלינו… לעבוד אתנו, למשוך אחריך גם את חבריך, את בני-הנעורים הנאמנים לעתידות עמם… אם תמשוך אחריך גם את בירשטיין, למען יתן לנו את ידו, למען יקדיש למפלגתנו את כחותיו ואת ידיעותיו ואת רצונו האדיר…
הוא דבר בהתלהבות… קולו רעד והוא דבר את דבריו האחרונים כמו בקול תחנונים. –
– רגע אחד היה, – הוסיף אחרי שתקו רגעים אחדים, – בשעה שהאמנתי, כי גם בירשטיין יתן ידו אלינו… התזכרי, דבורה, את הערב ההוא, כאשר פגשתי אותו ואותך הולכים שניכם לשוח… ואתם סרתם אל בית אחד מאנשי שלומנו… שמה דברנו על הציונות ועל מנהיגה הגדול… שמחים ועליזים הייתם שניכם אז… וגם הרימותם כוס יין לכבוד המנהיג של הציונות… אתנו שמחתם בשמחתנו… אבל פתאום לוקח הוא מאתנו…
עיני דבורה נמלאו דמעות, והיא הורידה את ראשה ביגון גדול. שניקם נשקעו בשרעפיהם… שניהם ישבו בדומיה עגומים ועצובים ונשאים על כנפי דמיונם, איש-איש אל אשר ישא אותו הלך נפשו וחזיונו…
-
בקטע זה חסרה מלה עקב תקלת דפוס במקור המודפס [הערת פרויקט בן–יהודה]. ↩
-
השלמה משוערת של טקסט החסר במקור המודפס [הערת פב"י]. ↩
-
בקטע זה חסרות כשתי מלים עקב תקלת דפוס במקור המודפס [הערת פב"י]. ↩
-
במקור המודפס הופיע כאן הקטע הבא: “איש אחד לבוש בגדים רגילים יצא מפנת החדר. הוא היה”, ואין הוא שייך לטקסט; מקורו כנראה בשגיאה שנפלה במקור [הערת פב"י]. ↩
-
השלמה משוערת של מלה חסרה במקור המודפס [הערת פב"י]. ↩