לרפי וייכרט
לֹא
הוּא לֹא נִמְצָא. כֵּן
כְּבָר אֵיזֶה זְמַן. כֵּן
חִפַּשְׂנוּ
בְּכָל מָקוֹם
בְּכָל מָקוֹם אֶפְשָׁרִי
וּבִלְתִּי אֶפְשָׁרִי.
כְּלוּם, כְּלוֹמַר
לֹא כְלוּם.
שׁוּם סִימָן.
שׁוּם עֲקֵבוֹת.
הַמְּגֵרוֹת רֵיקוֹת, הַנַּיָּד עַל הַצֶּ’מְבָּלוֹ.
כְּמוֹ פְלֶשׁ חָזָק מִדַּי, קָרוֹב מִדַּי
כֶּתֶם לָבָן בַּתְּמוּנָה.
זֹאת טָעוּת
לֹא יִתָּכֵן
שֶׁשָּׁמַעְתָּ אֶת קוֹלוֹ.
אֲבָל יָפֶה שֶׁאַתָּה מִתְעַנְיֵן.
נָכוֹן, כְּשֶׁלֹּא הִצְטַמְצֵם בְּעַצְמוֹ
בַּכֻּרְסָה הַגְּדוֹלָה שֶׁלּוֹ
הָיָה מַסְבִּיר פָּנִים.
גַּם בִּשְׁבִילֵנוּ חִידָה.
חִידָה שֶׁהָיָה כָּאן.
כֵּן, כַּמָּה סְפָרִים
לְפַטֵּם אֶת דַּג הַכֶּסֶף
מַלְכֹּדֶת לָאָבָק.