פְּנֵי הַדְּבָרִים הֵם רַק פְּנֵי הַדְּבָרִים.

הַבָּתִּים עוֹמְדִים כְּמוֹ קְלִפּוֹת רֵיקוֹת.

הַנּוֹף נָמוֹג בַּעֲרָפֶל בְּהִיר-עַיִן.

אִם תִּתְעַטֵּף בּוֹ תֵּעָלֵם כָּלִיל.

“בְּגַן הָעֵדֶן”, כָּךְ אָמְרוּ חַכְמֵי הַמָּאיָה

“בְּנֵי אֱנוֹשׁ כְּבָר נוֹלָדִים מֵתִים”.

מִי עוֹד זוֹכֵר אֶת סַעֲרַת-אֶתְמוֹל

כְּשֶׁהִרְתִּיחָה אֶת הַיָּם כְּמוֹ יוֹרָה, הִשְׁלִיכָה

נַחְשׁוֹלָיו נֶגֶד חוֹמַת הַחוֹף. הַיּוֹם

הַיָּם עָצַר נְשִׁימוֹתָיו, רְאִי רָגוּעַ לְכִפַּת עָבִים.

רַק הַשִּׂמְחָה, גְּרוּטָה שֶׁל מִפְרָשִׂית

עוֹד מְנַסָּה לָשׁוּט, אֵי-שָׁם בָּאֹפֶק הַמְפֻקְפָּק.