גַּם לַסּוֹף יֵשׁ כָּבוֹד מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לִהְיוֹת סְתַם סֶרַח הָעוֹדֵף

אוֹ זָנָב קָטוּם שֶׁל נָחָשׁ אַרְסִי.

זָנָב נִמְשָׁךְ בְּאוֹבָל דַּק וְאִטִּי עָדִיף בְּעֵינָיו.

אֵין לוֹ עִנְין בְּגִיחָה פִּתְאֹמִית

הוּא אוֹהֵב לְהִתְקַדֵּם בְּנַחַת

כְּמוֹ בְּטִיּוּל לְעֵת עֵרֶב יָד בְּיָד עִם אָבִיו

כְּשֶׁקּוֹל הַצִּפֳּרִים עַז וּמָתוֹק

וְהַשֶּׁמֶשׁ גּוֹלֶשֶׁת בְּקֶשֶׁת מֻשְׁלֶמֶת

אֶל סוֹדוֹתָיו הָעֲמֻקִּים שֶׁל הַיָּם.

יֵשׁ לוֹ שְׁלִיחִים שֶׁמְּבַשְּׂרִים אֶת בּוֹאוֹ:

הַשִּׁכְחָה, יְדִידָתוֹ מִזְּמַן

הָאֹזֶן הָאֲטוּמָה לְפִטְפּוּטֵי הַדְּרוֹרִים

הָרֶטֶט בָּאֶצְבָּעוֹת שֶׁמַּזְכִּיר

נְגִיעָה רִאשׁוֹנָה בִּשְׁדֵי הָאֲהוּבָה

רַגְלַיִם לֵאוֹת, חֹק הַכְּבִידָה הַגַּחֲמָנִי

וְאוֹתוֹ מַבָּט תּוֹהֶה הַאִם הַיּוֹשֶׁבֶת מִמּוּל

זֹאת הָאִשָּׁה אוֹ אֲוִיר לוֹבֵשׁ דְּמוּת שֶׁל אִשָּׁה?

הוּא אֵינֶנּוּ שׁוֹלֵל דְּוַי, אֲפִלּוּ עִנּוּי

אֵינֶנּוּ פָּסוּל בְּעֵינָיו, עִם זֹאת

אֵין הוּא מִתְעַנֵּג בְּכָאֵלֶּה.

מַה שֶּׁמַּכְעִיס אוֹתוֹ עַד לְהַשְׁחִית

זֹאת הַכְּחָשָׁתוֹ,¹ הַשְׁוָאָתוֹ

עִם הַטֶּבַע הַמַּעֲלֶה צִיצִים וּפְרָחִים

שָׁנָה בְּשָׁנָה, מִתְגַּלְגֵּל בַּעוֹנוֹתָיו

וּמַבְטִיחַ הַבְטָחוֹת שָׁוְא.

סוֹף הוּא סוֹף – הוּא אוֹמֵר –

בּוּשָׁה לֹא לְהוֹדוֹת בּוֹ.