עֵץ אֹרֶן זָקֵן עָקֹם בָּרֶקַע כְּמוֹ גַּב שָׁבוּר רוֹצֶה לְהִזְדַּקֵּף.
הֶחְלַקְנוּ עַל לְחָיֶיהָ, עַל שְׂעָרָהּ הַדָּלִיל.
יָשְׁבָה בְּכִסְאָהּ, הִקְשִׁיבָה, לָאֲטָה
“אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת” וְשָׁקְעָה
בְּתוֹךְ עַצְמָהּ.
זִמְזוּם בְּלִי הֲפוּגָה מְזַמְזֵם בְּאָזְנִי:
“יֶשְׁנוֹ קוֹצֵר קוֹרְאִים לוֹ מוֹת”
אֵיךְ לְהִפָּטֵר מִזֶּה?
הַגּוּף אֵינוֹ שִׁבֹּלֶת. אֵינוֹ צוֹנֵחַ בְּאִוְשָׁה קַלָּה.
הָיְתָה אִשָּׁה עַזָּה וַחֲכָמָה.
אָהֲבָה לָשִׁיר
עַכְשָׁו רַק שְׂפָתֶיהָ עוֹד נָעוֹת.
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֵיךְ לוֹמַר מַה לּוֹמַר.
גַּם אֲנִי זָקֵן וְהַלָּשׁוֹן מִסְתַּתֶּרֶת.
וַהֲרֵי גַּם אַתְּ כִּבְדַת אֹזֶן
וּשְׁנֵינוּ יוֹדְעִים מַה לֹּא
מַה כֵּן.