מחזה מורכב משלושה מצבים. בוקר, לפנות ערב, לילה. העלילה מתרחשת ביריחו, או מחוץ ליריחו. ישנן חומות. החומות לא נראות על הבמה והן לא ניתנות לראיה. ייתכן שעיר זאת לא מציאותית והאווירה בה קרובה לסיוט. אך המחבר מנסה למצוא תשובה לקיומו חסר-ההיגיון במקום זה.
ההצגה הועלתה ע"י התאטרון הקאמרי בשיתוף עם צוותא.
צוות השחקנים
מוחמד עבד ושאר הערבים – יצחק אלוני
מנדל – שמעון בר
מזכירת המושל, לילה ונאוה – אביבה גר
סכיזואיד – שלמה וישינסקי
הסמל – יצחק חזקיה
מושל יריחו – יוסף כרמון
הבמאי – דוד מוכתר – סמוראי
תפאורה – הרי וייס
מוסיקה – יוסי מר-חיים
עוזרת במאי – אלה אלתרמן
מעמד I - בוקר 🔗
(על הבמה כמה כוכים. מיבנים לבנים מבטון מזוין. רואים כמה תמרים גועליים. גם עמוד עם רמקולים. בכוך אחד המשמש כמיפקדה, המושל שוכב עם החיילת שהיא גם מזכירתו. הרחובות ריקים. השעה היא שש בבוקר. נכנס הסמל עם חצוצרה.
חלק א' 🔗
בוקר
הסמל: (מחצצר שבע פעמים ועושה סיבובים. הוא סופר בקול רם את סיבוביו)
אחת! שתים! שלוש! ארבע! חמש! שש! שבע! (גמר לסובב) זה לא נופל! לא נופל! איזה יום היום? (מחפש את הפנקס)
יום שני? לא, לא! יום שלישי? לא! יום שישי? איזה יום היום? לא יודע, פשוט התבלבלתי! (מכה באגרוף במצחו)
(יוצא את הבמה, או נכנס באחד הכוכים)
(המושל קם בינתיים, גם החיילת קמה, הם מתלבשים, המושל מדבר)
(ברקע רואים ערבי כשכפיה מסתירה את פניו, יושב ישיבה מזרחים וממתין בסבלנות; למה?).
מושל: לא ייתכן, פשוט לא ייתכן.. נשיא רומניה יבוא לכאן? ליריחו? זה מנוגד להיגיון, הרי רומניה זאת מדינה סוציאליסטית והיא טוענת שכאן שטחים כבושים ואנו חייבים להחזיר אותם. להחזיר אותם? לא, לא ולא! למי להחזיר? אני שואל אותך, למי? ואני אענה לך: אין למי להחזיר! פשוט אין למי להחזיר! הם נראים כמו דומן, כמו דומן! ואנחנו כמו תיירים מנורווגיה, הצרה היא שהדומן נשאר כאן ונספג לתוך האדמה ולאחר הספיגה צומחים עשבים ומאכלים טובים ואילו התייר מקומו היום כאן ומחר שם. בכלל דעי לך שהייתי מסכים כרגע להיות תייר ולחזור לנורווגיה, אני אוהב קור והחום כאן מבחיל אותי.. יש להכין את הוויזה ולחדש את הדרכון.. נשיא רומניה.. מה פתאום יערוך ביקור ביריחו? לאיזו מטרה? הרי הרומנים יכולים לקלקל את יחסיהם הדיפלומטיים עם הרוסים ואז הרוסים יפלשו לרומניה כשם שהם פלשו לצ’כוסלובקיה ואנחנו לא נוכל לקיים יותר יחסים עם הרומנים, שכידוע מן העיתונות, הראדיו והטלוויזיה, יחסינו איתם מצוינים. (הוא כבר לבוש) מה אכפת לי, עלי למלא פקודות ולצאת ולבדוק את העיר אם אין פצצות, מוקשים, אקדחים, בזוקות וצלפים, תארי לעצמך שיהרגו את נשיא רומניה ביריחו כשם שרצחו את הנשיא קנדי בדאלאס, אנחנו אבודים, לי פשוט נמאס, התפקיד הזה לא מתאים לי. אם הייתי צעיר הייתי בורח מכאן, לקאנאדה, לאוסטרליה או לניו-זילנד. אדם כמוני בעל מוח חריף וכושר אירגון מעולה יכול לנהל גם סופרמארקט ענקי, לגלגל כספים, להיות משהו, משהו, רגע, חסר לי כפתור?
חיילת: שום כפתור!
מושל: אז בסדר! בואי! עלינו לאכול ארוחת בוקר!
(נעלמים, נכנסים הסמל והסכיזואיד, הערבי הלובש כפיה משנה את מקומו, אך עדיין הוא על הבמה).
סמל: (לסכיזואיד) התפקיד שלך לשמור ליד החומה הזאת וכל שעה עליך לסובב את החומה, אם תבחין בתנועה חשודה אל תמתין. תריק את המחסנית, זאת שיטה בטוחה, עד עכשיו לא נמצא איש אשר ניהל שיחה של ממש עם כדורים. הם נפלטים במהירות המאכסימאלית.
סכיזואיד: חומה? איפה יש כאן חומה?
סמל: כאן! מסביב, אתה לא רואה את החומה?
סכיזואיד: לא! זה אוויר, פשוט אוויר.
סמל: זאת חומה ואתה אל תתווכח איתי!
סכיזואיד: אם כך אני מצטער להודיע לך שלא אוכל לבצע את המשימה.
סמל: (נדהם) מה אמרת?
סכיזואיד: אני לא מסוגל לעשות את זה.
סמל: לא מסוגל?
סכיזואיד: לא מסוגל.
סמל: (צוחק כאילו אינו מאמין למשמע אוזניו) אין לא מסוגל, פשוט, אין לא מסוגל.
סכיזואיד: הבט ידידי! אני לא מנסה להתחכם, אני לא רואה כאן שום חומה ואם אפילו היתה חומה אני לא מסוגל.
סמל: “לא מסוגל” הוא האח של ה“סירוב”.
סכיזואיד: סמל, אתה פרימיטיבי מדי בשבילי ואין לי חשק ויכולת נפשית להתווכח איתך.
סמל: אני פרימיטיבי? אני???? אכניס אותך לצינוק.
סכיזואיד: בבקשה!
סמל: ונעשה לך משפט מהיר, משפט שדה ונוציא אותך להורג.
סכיזואיד: ביריה?
סמל: כן, ביריה!
סכיזואיד: באיזו זכות?
סמל: כאן המצב הוא מלחמתי.
סכיזואיד: לא אני הסיבה למצב המלחמתי.
סמל: אתה חלק.
סכיזואיד: יש לי סעיף עצבים.
סמל: (בלעג) כלומר אתה מטורף?
סכיזואיד: לא בדיוק מטורף, אני סכיזואיד.
סמל: מה זה סכיזואיד?
סכיזואיד: מה שהוא קרוב לסכיזופרניה; אך סביר יותר. מצב מביך או דבר הנעשה נגד רצוני יכול להביא אותי לסכיזופרניה, שכידוע היא מחלה הרבה יותר חמורה מפארנויה.
סמל: שמע! אל תבלבל לי את המוח ואתה לא עושה רושם עלי. אתה תעשה את חובתך למולדת ובזה גמרנו!
סכיזואיד: סמל, אל תאלץ אותי לפעול כסכיזואיד.
סמל: (בלעג) ואיך סכיזואיד פועל?
סכיזואיד: למשל, אם יש לי נשק ביד, כפי שיש לי ברגע זה, אני מכוון אותו אליך. (מכוון) ויורה! ברור!
(דומיה)
סמל: תוריד את הקנה!
סכיזואיד: אשחרר את הניצרה ולא יהיה יותר ויכוח ביני לבינך, ויש לי חדשות מרות בשבילך, לאחר שתהיה פגר והתולעים יאכלו אותך ולא יעמידו אותי למשפט, אלא יביאו אותי להסתכלות מפני שהתעודה המאשרת שאני סכיזואיד משחררת אותי מאחריות.
סמל: אני מבקש ממך, תוריד את הקנה.
(נכנס המושל עם החיילת).
מושל: סמל! סמל!
סמל: (רץ אליו) כן המפקד.
מושל: ודאי ידוע לך שנשיא רומניה צריך להגיע לכאן.
סמל: נשיא רומניה?
מושל: גם אני נדהמתי, אך הודעה זאת הודעה ועלינו לבצע את המשימות שלנו. (בהתפרצות פתאומית ובלתי סבירה) האויב נמצא בכל מקום!
סמל: ברור.
מושל: בדקת את החומות?
סמל: עקפתי אותן שבע פעמים.
מושל: יפה. ומה עם החצוצרה?
סמל: הנה היא. אני מחצצר בהרמת הדגל ובהורדת הדגל.
מושל: שבע פעמים?
סמל: לפי פקודות המטכ"ל.
מושל: יפה. יש זונות ביריחו?
סמל: אחדות. אבל בדרך כלל הן שלנו.
מושל: זה לא טוב, לא טוב! זה הכול?
סמל: לא, לפני שעה אחד החיילים טיפס על החומה שבצד המערבי ונפל לתהום של שבעים מטר.
מושל: הוא מת?
סמל: מת.
חיילת: בן כמה היה?
סמל: בן 19.
חיילת: למות בן 19 ועוד ביריחו…
מושל: יש לשלוח מיד מברק לקצין העיר ואני בחופשה ראשונה אלך לבקר את הוריו, אני רגיל לזה.
סמל: המפקד, יש עוד בעיה.
מושל: מה היא?
סמל: האיש ההוא, אתה רואה אותו, הוא נשלח כאן לשמור וטוען שהוא סכיזואיד.
מושל: מה זה?
סמל: מטורף. הוא לא רוצה לשמור.
מושל: תכניס אותו למעצר תיכף ומיד.
סמל: אבל אם הוא באמת סכיזואיד אנחנו עלולים להסתבך. מלבד זאת הוא איים עלי ורצה להכניס. צרור.
מושל: תעבוד עליו.
סמל: הוא ערום.
מושל: תהיה ערום ממנו. רגע! הנימוקים שלו פוליטים?
סמל: לא, לא הטענה שלו היא טירוף.
מושל: הם פשוט למדו להסתדר, פשוט למדו, איפה הוא?
סמל: הנה, יושב שם.
מושל: קרא לו!
סמל: הי, אתה בוא הנה!
(אין תשובה)
סמל: אתה רואה.
מושל: קרא לו עוד הפעם.
סמל: אמרתי לבוא הנה מייד. המושל קורא לך.
(אין תשובה)
סמל: זאת פקודה!
(אין תשובה)
מושל: הוא מסרב פקודה??? הוא מסרב??? (ניגש לסכיזואיד) קום! אמרתי לך לקום!
(הסכיזואיד משרטט משהו על החול).
מושל: אתה חדש?
(הסכיזואיד ממשיך לשרטט).
מושל: בן כמה אתה?
סכיזואיד: בן 40.
מושל: אצלנו משרתים עד גיל 60, קום!
סכיזואיד: אם אתם זקוקים למאגרי-כוח אפשר לגייס גם כאלה השוכנים כבר בבתי-קברות.
מושל: הוא מתלוצץ, מתלוצץ. אתה יודע מי אני? אני מושל יריחו! אמרתי לך לקום ותקום!
סכיזואיד: אני לא יכול לקום מפני שאני עסוק כרגע בבעיה מורכבת ומסובכת.
מושל: בעיה? איזו בעיה?
סכיזואיד: גיאומטרית. אני שואל את עצמי אם גן-העדן נמצא מחוץ למעגל גופי או בתוך מעגל גופי, או שבכלל לא קיים גן-עדן אלא גיהינום, ואז השאלה היא אותה שאלה. האם הגיהינום מחוץ למעגל גופי או בתוך גופי. אם תוכל לעזור לי בפיתרון הבעיה תקבל סוכריה.
סמל: (לוקח הצידה את המושל) המפקד, האיש הזה מסוכן, קודם רצה להרוג אותי.
מושל: אל תדאג, גש לבדוק את החומה ואם תמצא פירצה תודיע לי, אני אשוחח איתו ביחידות. (לחיילת) את נשארת איתי, תראי איך אני פועל.
(הסמל מתרחק, המושל חוזר לסכיזואיד) שמע, אתה נראה לי אדם נבון, אפילו משכיל, אינני צריך להסביר לך את מצבנו ואיך הגענו אליו; אך זאת המציאות. יש חובות, יש חוקים, לא אני יצרתי אותם, אני משרת אותם ואני ממלא את תפקידי ועליך למלא את תפקידך.
סכיזואיד: הובאתי לכאן כנגד רצוני.
מושל: תשובתך הגיונית, אתה לא כ"כ מטורף.
סכיזואיד: אם אני בריא לא אתה תקבע זאת, אלא הרופא, ואם גם הרופא לא יקבע אני האיש שאחליט מה לעשות.
מושל: הרופא קבע שאתה בריא.
סכיזואיד: לא הלכתי אליו, חשבתי שיש לי עסק עם משהו אנושי.
מושל: הצבא לא עסק אנושי, זכותך ללכת לרופא.
סכיזואיד: אני מתכוון להשתמש בזכותי.
מושל: בינתיים עליך לשמור.
סכיזואיד: (קם ומכוון את נשקו) סתלקו מפה שניכם! סתלקו מפה!
מושל: (נדהם) מה??
סכיזואיד: (דורך את נשקו) סתלקו מכאן שניכם! אתם מגעילים אותי!
מושל: (נסוג עם החיילת, לפני שהוא נעלם) אתה במעצר, שמעת! אתה במעצר! (יוצאים).
סכיזואיד: הם החליטו להטריף את דעתי. ( נע בעיגולים) אך יתכן שאני באמת לא שפוי בדעתי, אחרת לא הייתי נמצא ביריחו. חומה? אני לא רואה שום חומה.. זה אוויר, הנה, האצבעות שלי חודרות ולא נתקלות בכלום… הם חיים על פי הדמיון ולא במציאות… הפקודה קובעת שכאן חומה… ואולי אני לא רואה את החומה והם רואים אותה… אולי אצלם החומה היא חיצונית ואילו אצלי היא פנימית, כלומר היא נמצאת כאן, בגוף שלי, מול הלב שלי? (מצטחק) אם הייתי מוצא כאן נקודה יציבה אחת הייתי מסוגל להזיז את החומה. שום דבר לא יציב, הכול זז, מה אני עושה כאן ביריחו? יכולתי לשבת עכשיו בהרי האלפים ולאכול גלידה איטלקית. מה משך אותי לחזור לכאן? מה? הה אני נזכר… חלום וגעגועים.. מה פתאום אני נמצא במקום המצחיק הזה? אני מאזוכיסט. זאת המחלה שלי, לא סכיזואיד! זאת המחלה שלי, לא סכיזואיד, מאזוכיסט. ככל שאני מסתבך ואני נקלע למצבים בלתי-סבירים, הגורמים לי בסופו של הדבר נזק נפשי וסבל אמיתי, אני נהנה. (הוא מחפש את החומה).
(מופיע מנדל שהוא רוכל ויש לו כל מיני דברים למכירה במיזוודה קטנה).
מנדל: סליחה…
סכיזואיד: שיהיה לכם ברור, אני לא אשמור.
מנדל: אני לא חייל.
סכיזואיד: מי אתה?
מנדל: רוכל, שמי מנדל.
סכיזואיד: מה אתה רוצה?
מנדל: למכור לך סיגריות קאמל או מסרק, יש לי סבון מצוין תוצרת חוץ, אפטר שייב וגם סכיני גילוח.
סכיזואיד: מאיפה צצת?
מנדל: מהשדה-תעופה בווינה.
סכיזואיד: כאן לא וינה, כאן יריחו.
מנדל: אם נרצה יהיה כאן וינה.
סכיזואיד: איך נתנו לך לעבור את החומה? אתה צריך רישיון מיוחד.
מנדל: אני עובר את החומה בקלות, המושל אוהב אותי.
סכיזואיד: ואיפה מקומה המדויק של החומה? כאן או שם?
מנדל: אם אתה רוצה היא כאן וגם שם.
סכיזואיד: אתה אדם חכם, מנדל, אתה אדם חכם.
מנדל: לא, אני לא חכם. אני פיקח.
סכיזואיד: ולמי אתה מוכר את הסחורה שלך?
מנדל: למי? לכולם, לחיילים, לתושבי המקום. אני עושה כסף מפני שיש לי חלום.
סכיזואיד: מה הוא?
מנדל: אני רוצה לנסוע לאמריקה.
סכיזואיד: ומה תעשה באמריקה?
מנדל: כסף. יש לי תוכניות גדולות אמנם כרגע אני תקוע כאן; אבל עוד לא אבדה תקוותי.
סכיזואיד: מלבד סיגריות קאמל אולי יש לך סיגריות צרפתיות, אתה יודע אני ביליתי כמה שנים טובות בצרפת, פעם אפילו השתכרתי והסתובבתי לילה שלם מסביב לשער הנצחון, כך! (עושה סיבובים בזמן שהוא מדבר) הייתי מסתובב ומדבר לעצמי, אפילו מתפלל. (תוך סיבוב כאילו מתפלל). רחם עלי ועל כל הרחוקים ממך הצריכים רחמים רבים, רחם עלינו למען שמך, למען הצדיקים האמיתיים שומרי הברית. (מפסיק להתפלל) לילה שלם מילמלתי לעצמי, למרות שבמקום ההוא נאפוליון רצה לבנות פיל ולא שער.
מנדל: פיל?
סכיזואיד: בדיוק. פיל לזכר חניבעל ופעם אחרת השתכרתי, שתיתי בקבוק שלם של ג’ין נקי, זה היה לפנות ערב, התעוררתי למוחרת במטרו ישן על ספסל אחד, היכן ביליתי את הלילה, איפה האני השני שלי הסתובב? אני לא מסוגל להזכר! לא מסוגל!
מנדל: כרגע אין לי סיגריות צרפתיות; אבל אני מבטיח לך שבשבוע הבא אשיג לך אותן.
סכיזואיד: אני מקווה לא לראותך בשבוע הבא.
מנדל: אתה נראה לי מדוכא.
סכיזואיד: נכון, נקלעתי כאן לתוך מצב ביש ואני לא יודע איך לצאת מזה.
מנדל: אז תנסה למצוא את החומה.
סכיזואיד: כאן?
מנדל: כן, כאן.
סכיזואיד: הרי זה אוויר, אין חומה, אין חומה.
מנדל: תחפש.
סכיזואיד: (מתחיל לחפש את החומה) כך?
מנדל: כן, כך. (פותח את המיזוודה, לוקח סבון ומריח אותו) אני תמיד שמח ולא מתיאש, אבי אבי, כלומר סבי מצד אימי, היה חסיד.
סכיזואיד: (ממשיך בחיפושיו) חסיד?
מנדל: ודאי ברוסיה.
סכיזואיד: אנחנו ביריחו.
מנדל: היה לו סיפור מופלא, שמע אותו: פעם חי על-יד הדון השקט חסיד גדול. החסיד הזה היה מתבודד, מספרים עליו שהיה מסוגל לשבת ביער ימים שלמים לבדו. לאחר שנים של הסתגרות והתבוננות בתהליכי הטבע החליט לגשת לצדיק גדול שישב אותה שעה בעיירה פולנית. אותו צדיק גדול, שאת שמו לצערי שכחתי, היה מסוגל לראות בחלום את כל העבר, העתיד וההווה של עם ישראל ובאותה מידה ידע שישנו חסיד המתבודד ליד הדון השקט.
סכיזואיד: (שמחפש את החומה) השאלה היא איך ניתן למצוא ביום את כוכב הצפון.
מנדל: אותו צדיק גם ידע שיום אחד החסיד יבוא אליו; אך חומה גדולה תעכב בעדו את הדרך.
סכיזואיד: בכל אופן אני נמצא במזרח.
מנדל: הוא ידע על העיכוב, מפני שלפרוש מהחיים האמיתיים ולהתבודד בטבע מבלי לדעת טעם אשה ולהתכחש ליצרים כמעט משול לחטא, ובכן יום אחד אותו חסיד שכבר לא היה נער אלא צעיר כבן עשרים-וחמש החליט לצאת לדרך. לא היתה לו פרוטה; אך הוא סמך כדרך החסידים על ההשגחה העליונה אשר תביא אותו למחוז חפצו.
סכיזואיד: ובצד זה אני נמצא במערב.
מנדל: הוא הלך כשבועיים והיה אוכל עשבים עד שיום אחד הגיע לחומה גבוהה, שלא ניתן היה לעבור אותה. לחזור אחורנית לא רצה והתישב שם וחיכה. בלילה היו באים הזאבים ומיללים כך, (מחקה קולות זאבים): ההווווו ההווווו ההווווו והחסיד שלנו היה נצמד לחומה ומתפלל.
סכיזואיד: האמת היא שאין כאן כל כיוון מפני שאני המרכז ולאן שלא אזוז יהיו לי ארבעה כיוונים, צפון, דרום, מזרח ומערב.
מנדל: והצדיק שהיה גר בעיירה הפולנית ידע כל המתרחש עם החסיד שלנו, ולילה אחד עף עד אליו, חדר דרך החומה והופיע לפני החסיד בדמות גוי חזק חגור חרב עם באלאלייקה, אחז במותניו של החסיד והעביר אותו דרך החומה ואחר-כך נעלם. וכשהגיע החסיד לביתו של הצדיק ועמד לספר את תלאותיו יצא הצדיק בריקוד של שמחה והחסיד הצטרף אליו וכך רקדו.
(הוא רוקד).
סכיזואיד: אני צודק. אין כאן כל חומה, אין חומה, אין חומה. רק אוויר, חלל ריק. אוויר וחלל ריק.
מנדל: (הרוקד) בוא הצטרף אלי!
סכיזואיד: עזוב אותי.
מנדל: (חדל לרקוד. אגב, הוא אחז את הסבון בידו כל שעת הריקוד, הוא חוזר ומסדר את מיזוודתו) הה, אתה לא מבין את מהותם של הריקוד ושל השמחה. הנה, למשל, אני. הגעתי לכאן בדיוק בזמן המלחמה וראיתי מחזות מופלאים, מצד אחד אנשים נהרגים ואלה שלא נהרגים נשארים נכים, מרביתם שרופים, והחסידים? החסידים רוקדים ושמחים, כי השמחה היא מהות החסידות.
סכיזואיד: מה אתה רוצה ממני?
מנדל: שתקנה משהו ואני יודע שלבסוף תקנה, אך נעזוב את ענייני המסחר לרגע, אתה יודע מדוע סבי חדל להיות חסיד? אגלה לך את הסיבה, אז פרצה המהפכה.
סכיזואיד: מהפכה? (עיניו נדלקות) איזו מהפכה?
מנדל: לא המהפכה שאתה ואני חולמים, אז פרצה המהפכה הבולשביקית, סבי בהתחלה האמין, אחר-כך דעתו נטרפה עליו, איך להסביר לך? הוא עבר מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה.
סכיזואיד: ואתה?
מנדל: אני איש מציאותי. למדתי מקצוע טכני, לדאבוני הוא לא מתאים לפה, כאן השיטות הן קאפיטאליסטיות ואני רגיל לשיטות סוציאליסטיות. (הסמל חוזר)
סמל: (לסכיזואיד) החלטת להיות בחור טוב?
סכיזואיד: לא.
סמל: אז בבקשה, מסור לי את הנשק שלך.
סכיזואיד: מדוע?
סמל: אתה במעצר.
סכיזואיד: ואתה מתאר לעצמך שאם אמסור את הנשק לא נהיה במעצר?
סמל: אתה תהיה במעצר, לא אני. אני פונה אליך בטוב, מסור לי את הנשק.
סכיזואיד: אני רוצה פקודה בכתב.
סמל: מסור לי את הנשק בלי פקודה בכתב.
סכיזואיד: קח אותו! (דורך את נשקו).
סמל: אתה תשלם ביוקר, אביא לך את הפקודה בכתב. (יוצא)
מנדל: למה לך להסתבך?
סכיזואיד: זה האופי שלי, לא אתן לקלגסים האלה לרמוס אותי.
מנדל: הרי רמסו אותך כבר.
סכיזואיד: איך?
מנדל: אתה בידיים שלהם והם יעשו ממך מה שהם רוצים. (מחייך) אצלנו ברוסיה אנחנו רגילים לכך. תמיד מחנות ועוד פעם מחנות, אני לא צריך לספר לך, לכן האדם לומד להסתדר, כמו חיה קטנה, לדעת את מקומו, לא להתחצף יותר מדי, להיות נמושה, רוב בני-אדם אוהבים זאת, להיות נמושות. אבל אבוי לזה המחשיב את עצמו לבן-מלך. אבוי לו! אותה שיטה כאן כמו שם. הבנתי את זה מיד. ברגע שהגעתי לשדה התעופה, ברגע שפקידי הקבלה קיבלו אותי, כן, הבנתי שעזבתי משטר כפייתי אחד בכדי להגיע למשטר כפייתי שני. וברגע שהשלמתי עם המציאות גם מצבי הנפשי השתפר ואני מרוצה וברגעים מסויימים, למרות שעלי להודות שהם מועטים, אני שמח. אינני רוצה לטעון שלא חייב לבוא שינוי, מוכרחים לשאוף לטוב, לכן אנחנו בני-אדם ולא בני עבדים. מוכרחה לבוא מהפכה גדולה בה הרשעים יובסו והטובים ינצחו, אבל בינתיים הרעים שולטים והם חזקים, מאוד חזקים ואדם יחיד המנסה להתמרד נגדם נרמס או משתגע. שים לב עד כמה בתי החולים לחולי-רוח מלאים על פני כדור-הארץ. אין להשיג מיטות. (כמעט בצעקה) אין מספיק לארקדאקטיל ואינסולין! לכן המון חולים מסתובבים ברחובות ומדברים לעצמם, הם רק מסוגלים לדבר לעצמם.
סכיזואיד: מה אתה רוצה ממני?
מנדל: כלום, צר לי עליך.
סכיזואיד: אני לא זקוק לרחמים שלך, עזוב אותי.
מנדל: טוב, טוב. לפני שאלך אולי תקנה משהו? הסחורה שלי יוצאת מהכלל, רק תוצרת חוץ והרווח שלי אפסי.
(הסמל חוזר).
סמל: הנה הפקודה בכתב, תן את הנשק!
סכיזואיד: (מעיין בפקודה) זה כתב-ידו של המושל?
סמל: כן, תן כבר את הנשק!
סכיזואיד: אם כך, אני מכוסה, אתה מכוסה, רק המושל לא מכוסה. (צוחק) הנה בבקשה.
(מוסר את נשקו).
סמל: בעד זה תקבל מינימום שנתיים.
סכיזואיד: לא איכפת לי.
סמל: ואני מזהיר אותך, שלא תזוז מפה עד שאביא את השין-גימלים.
סכיזואיד: ולאן אזוז? כאן זה גיטו אמיתי, אם ארצה לצאת מכאן אני זקוק להון וזה אין לי.
סמל: אתה לא מתאר לעצמך איזה טיפול נכין לך. (יוצא)
מנדל: אם אתה עצוב כדאי לך לעשן קאמל.
סכיזואיד: טוב, תן לי קופסה.
מנדל: אני מוכר בהנחה של עשרים אחוז, רק חמש לירות.
סכיזואיד: תן לי שתי חפיסות.
מנדל: (מוסר לו את הסיגריות, מקבל כסף, מחליק את הכסף על סנטרו ונושק אותו) זה הכסף הראשון שלי הבוקר, החזק מעמד, ברוסיה היה יותר קשה, ותצליח. (יוצא)
סכיזואיד: (לבד) להצליח… במה עלי להצליח? (מדליק סיגריה) ואם החומה זאת ההמצאה שלי? קל מאוד לעבור דרכה.. (כאילו חודר את החומה) זהו! (מצטחק) עברתי!
(יוצא)
כעבור זמן מה
הכוך של המיפקדה, החיילת מתקתקת, בחלק אחר של הבמה רואים את מנדל העורך עיסקה עם שני ערבים, אנחנו לא שומעים מה הם מדברים, נשמע רק התיקתוק של מכונת הכתיבה, בכוך עצמו מלבד החיילת נמצא ערבי נוסף שמנקה את הכוך ועושה ספונג’ה
חיילת: (מדברת לעצמה בשעה שמתקתקת) יסודות החומה עמוקים מאוד… לפי… מחקרים… ארכיאולוגים… מסתבר שבעומק של חמש מאות מטר… זורם נהר תת-קרקעי… המגיע עד ללב… ערב הסעודית…
(מנדל גמר את העיסקה שלו ונעלם, ערבי אחד יוצא, שני נשאר במצב של ציפיה, למה?)
(נכנס המושל, עייף ומאובק)
מושל: איזה חום.. זה נופל פתאום.. כמו פטיש על הראש ואין כאן מזגני אוויר, אין! זאת שערוריה! מה אנחנו? צבא פרימיטיבי? המחשב התקלקל? התנאים כאן באמת גרועים והם שונאים אותנו, אני אומר לך, פירוש שהם שונאים אותנו, לכאורה העסק מתנהל כשורה.. אבל המבטים… המבטים… ויש להם סבלנות לנבלות האלה… סבלנות.
חיילת: (עושה לו סימן שערבי מנקה את הכוך).
מושל: (מחייך) הבנתי, הבנתי, היה איזה טלפון, מיברק, משהו?
חיילת: כלום.
מושל: תיארתי לעצמי, זאת ודאי טעות, אני לא מאמין שנשיא רומניה יבוא לכאן, זה בלתי אפשרי, אבל את הנאום אני חייב להכין, חייב.
חיילת: איזה נאום?
מושל: על זכויותינו ההיסטוריות במקום הזה, מה את מתקתקת?
חיילת: המחקר שלך הדן בנתוני החומה.
מושל: אם הייתי מוצא לפחות אבן אחת, נתון אחד, יכולתי להביא הוכחה ברורה, יכולתי לכתוב אפילו ספר ואני מכיר באופן אישי עיתונאי המוכן לעבוד איתי בחינם.
חיילת: פעם, כשהייתי ילדה, חפרנו בחצר שליד הבית שלנו, חיפשנו אוצר, עבדנו כמה ימים כל השכונה ולבסוף במקום אוצר מצאנו בית-שימוש ערבי.
מושל: עם חור?
חיילת: עם חור.
מושל: זה לא היה בית-שימוש ערבי, זה היה בית-שימוש רומאי, והפאטנט הוא של וספסיאנוס, לא של טיטוס בנו, אלא של אביו.
חיילת: מאיפה המצאת את זה?
מושל: כתוב באנציקלופדיה. (צוחק) מה חשבת, בובה? יש לי השכלה גבוהה. (מהורהר) מה שאני לא מסוגל להבין כיצד גנראל יהודי מאלכסנדריה נלחם בשורות הצבא הרומאי נגד המורדים, ופלאביוס, כן, יוספוס פלאביוס, היה בוגד? כן או לא?
חיילת: הוא פשוט רצה להציל את העור שלו.
מושל: הוא היה בוגד! יהודון! נבל! הה החומה, החומה… לא פעם אני שואל את עצמי אם אנחנו מחוץ לחומות או בתוך החומות.
חיילת: אבל אין כל חומה.
מושל: יש! החומה ישנה! את לא מסוגלת לראות אותה מפני שאת אשה, עוד איך החומה ישנה, היא סביב העיר הזאת. היא קיימת. לפעמים היא מגיעה לגובה של שבעים מטר ולפעמים עד הרקיע, אם אנחנו רוצים להתקיים כאן קודם עלינו להפיל אתה, למוטט אותה עד עפר! עד עפר! למוטט את היסודות. אני מסכים איתך שהמיבצע הזה הוא לא-הגיוני, אך איך את מתארת לעצמך שאפשר להיות כאן לפי ההיגיון, איך? החומה, אני מרגיש אותה! (מבחין בטופס) מה זה? (קורא) זה שייך לך!
חיילת: נכון, זה טופס העברה, אני מבקשת העברה.
מושל: מדוע?
חיילת: מפני שנמאס לי לשבת כאן ביריחו.
מושל: נמאס לך לשבת כאן? ביריחו?
חיילת: בדיוק! אני לא רוצה להירקב כאן! אני שונאת את המקום הזה! אין לי כל קשר אליו! אני מבזבזת כאן את זמני! אני אשה צעירה ואני רוצה לחיות.
מושל: אבל יריחו זאת העיר העתיקה ביותר בעולם.
חיילת: לא איכפת לי, אין לי כל נטייה לארכיאולוגיה. אני חיה עכשיו ולא בעבר. אני רוצה ערים חדשות, בני-אדם חדשים, חיים תוססים, ואפילו לרקוד, למה לא, אני רוצה לרקוד, לצחוק ולהשתולל, המקום הזה מבחיל אותי…
מושל: איך את מדברת אלי? שכחת שאני המפקד שלך?
(הערבי מתחיל לעשות ספונג’ה, אולי הוא מתחיל קודם לכן לעשות את הספונג’ה לאחר שסיים לנקות את החלונות, המושל והמזכירה נאלצים מדי פעם, תוך דיבורים, לזוז ולא להפריע לו בעבודתו).
חיילת: לא, זה לא שכחתי. אבל חוץ מזה שאתה המפקד שלי אתה גם שוכב איתי.
מושל: (חושב, דומיה קצרה) נכון, אבל זה לא במיסגרת הצבא, זה משהו פרטי, משהו שביני לבינך, חוץ מזה מבחינה פורמאלית אני המפקד שלך.
חיילת: לא ידעתי שאתה עוסק בסחר עבדים.
מושל: מי עבד כאן?
חיילת: אני.
מושל: את עבד כאן? יש לך התנאים הכי טובים, אני דואג לך לכול ואני לא אנסתי אותך, לא אנסתי, קיימת איתי יחסים מרצונך הטוב. עוד מעט תטעני שלא נהנית מזה.
חיילת: אני רוצה לעבור מכאן.
מושל: לאן?
חיילת: לרמלה, לתל-אביב.
מושל: מה ההבדל בין רמלה לבין יריחו?
חיילת: אני לא יודעת.
מושל: אין הבדל, כל הארץ יריחו, גם תל-אביב, גם חיפה, גם ירושלים, כל הארץ הזאת היא יריחו!
חיילת: אני לא יודעת, מה שברור לי הוא שאני רוצה לעבור מכאן.
מושל: ומה את חושבת שלי נעים לשבת כאן?
חיילת: זה המקצוע שלך.
מושל: מקצוע של??? מקצוע??? (כמעט בזעם) אני מקריב את עצמי, את כל חיי, את יודעת שיש לי כושר אירגון מעולה, שיכולתי לנהל אפילו חברה גדולה, אפילו סופרמארקט, עובדה שאני עושה סדר בעיר הזאת, אני מחזיק אותם קצר.
חיילת: אני לא רוצה להקריב כלום.
מושל: לא רוצה להקריב????
חיילת: אני רוצה לחיות!
מושל: איזה חיים?
חיילת: לא את החיים שלך, את החיים שלי. אני רוצה להיות אדם חופשי, ההחלטה חייבת לבוא ממני, מאז שנולדתי אני שומעת את המילה “הקרבה”, ובכן אני אומרת: לא!
מושל: את מעיזה לזלזל במה שאני עושה, במה שאני מאמין.
חיילת: באמת, במה אתה מאמין?
מושל: בהמון דברים, אני מאמין, אני מאמין… בתקומת העם, בגדולת העם, בב…
חיילת: אלה מילים ריקות, אני מאמינה אך ורק בבן-אדם אחד.
מושל: מי זה?
חיילת: אני.
מושל: (בזילזול) את…
חיילת: כן, אני. החיים שלי הם הענין שלי ולא של הכלל, לדעתי לשבת כאן ביריחו זה ביזבוז זמן, אני חיה רק פעם אחת, אין לי חיים אחרים ואינני מאמינה בגילגולי נשמות, אני חושבת שאם אמות איעלם לגמרי, אין חזרה עבורי, אין, ואני רוצה לנצל כל רגע כי החיים הם מתנה ולא עונש.
מושל: אין טעם להתווכח איתך.
חיילת: אז תמצא טעם לחיים שלי.
מושל: לשבת ביריחו זה טעם החיים שלך.
חיילת: שלך, לא שלי.
מושל: עקשנית! עקשנית!
חיילת: אז אתה מאשר לי את העברה?
מושל: (לערבי) בוא הנה! תפסיק לנקות! (הערבי מתקרב. המושל חולץ את נעליו) צחצח לי אותן מהר!
(ערבי נד בראשו, לוקח את נעליו ומתחיל לצחצח אותן על הבמה).
מושל: (הנמצא ללא נעליים ומותח את רגליו) האמת היא שבגילי אלכסנדר מוקדון היה כבר מת ומזמן הגיע לגאנגס ונאפוליון היה כבר בדרך לוואטרלו, ואני? למה הגעתי? להיות מושל יריחו! מה זה להיות מושל יריחו! קצינון קטן עם כבוד מפוקפק, נתון בסביבה עוינת וחסר כל עתיד. הייתי רוצה לדעת מי המציא את המושג הזה “מושל”? מי הגאון הזה? על מי אני מושל? על מי? על רוחות רפאים? סדר שיהיה סדר! את צודקת, המקום הזה מצחין והיחס שלי אליו הוא של בוז ואינני מסוגל לקלוט מדוע אנחנו נמצאים כאן.
חיילת: אז תבקש גם אתה העברה.
מושל: אני?
חיילת: כן, אתה!
מושל: ומי ישמור על המולדת?
חיילת: אלה שהכניסו אותנו לבוץ הזה.
מושל: אף אחד לא הכניס אותנו לבוץ. אנחנו במו ידינו חוללנו את זה.
חיילת: אתה באמת חושב כך.
מושל: (שמתרוצץ עצבני) אני לא חושב כלום. אני חייל! אסור לי לחשוב ולהרהר! אסור לי! (הוא מכה את ראשו) אתה שומע מוח? אסור לך לחשוב! כך! זאת פקודה! כמה צודק האלוף האנגלוסאקסי המופיע בטלוויזיה, כמה צודק! אנחנו זקוקים למישמעת! מישמעת! הה, אם היה קם משטר צבאי אמיתי, זה היה נפלא! הרי כולנו צבא! אנחנו זקוקים לדיקטאטורה של הצבא! ביטחון! ביטחון! ביטחון! (הוא חוזר על המילה הזאת לפחות עשרים פעם) שיהיה סדר אבל זה לא עם, הם לא רוצים סדר! ויש לי חשש נורא שעמוק, עמוק בליבם הם לא אוהבים את הצבא! וזה לא בסדר, כי בלי צבא לא יהיה עם ובלי צבא לא תהא מולדת. בהזדמנות הראשונה אסדר לך חופשה של עשרה ימים.
חיילת: אני לא רוצה חופשה! אני רוצה העברה.
מושל: טוב, נטפל בזה אחר-כך! (לערבי) תביא את הנעליים, לא חשוב, איך שהן. (הערבי מוסר לו את הנעליים) תמשיך לנקות את הריצפה, יש ליכלוך פה, שיהיה נקי, שנהרוג את המאקרובים (הערבי שב לעשות ספונג’ה) עכשיו עלי להפעיל את המוח היהודי שלי (צוחק) הא, הא (נועל את נעליו) לעבודה, חמודה שלי, לעבודה, עליך לתקתק את הנאום, מוכנה?
חיילת: (בחוסר רצון) מוכנה.
מושל: (נעל את נעליו, מתחיל לנאום, הוא זז מדי פעם כדי לא להפריע לעבודתו של הערבי, בהתחלה הוא די שקול, אך אט-אט מתלהב) אדוני הנשיא! אורחים נכבדים! הורים יקרים! חיילים!
חיילת: תושבי המקום.
מושל: לא, לא, בלי תושבי המקום, מה להם ולביקור הזה, הלאה, יום זה הוא יום גדול! יום מדהים! יום זה יירשם בתולדות העמים, כי היום הזה הכניס את עצמו בכוח לספרי ההיסטריה! אנחנו נמצאים ביריחו! מתחילה יישוב זה היה כנעני, העיר היתה מוקפת חומות אדירות. שבטי החבירו באו מהמדבר. הם היו רעבים, אך מאורגנים להפליא. אהבו סדר וניקיון. אל נשכח שבעיר הזאת גרה זונה אשר שיתפה פעולה עם שבטי החבירו. סיירי החבירו סובבו את החומות שבעה ימים ותקעו בחצוצרות עד שהחומות נפלו והעיר הושמדה כליל! זכויותינו ההיסטוריות במקום זה ברורות. הפעם לא באנו דרך המדבר אלא דרך הים. באנו להחיות את השממה הזאת. הבאנו לכאן אמצעים טכנולוגיים וקידמה! הקפצנו את האזור הזה מהחושך אל האור, הנהגנו אפילו צדק סוציאלי! הבאנו מקים ובולדוזרים! ויישרנו את השטח! פיתחנו את החקלאות! ואנו רוצים שלום! שלום! שלום! (נכנס הסמל הנמצא במצב של התרגשות).
סמל: המפקד! המפקד!
מושל: מה קרה?
סמל: תפשנו מחבל.
מושל: מתי?
סמל: לפני כמה רגעים. הוא רצה להרוג את נשיא רומניה.
מושל: חקרתם אותו?
סמל: עוד לא.
מושל: אז איך אתה יודע שהוא רצה להרוג את נשיא רומניה.
סמל: אני משער.
מושל: השערה זאת לא עובדה. איך אתה יודע שהוא מחבל.
סמל: לפי הפרצוף.
מושל: לפי הפרצוף כולם נראים כאן מחבלים.
סמל: היה לו נשק קלצ’ניקוב.
מושל: גם כרוזים?
סמל: לא, שק מלא עשבים.
מושל: תביא אותו! (הסמל מביא את מוחמד עבד) רק זה היה חסר לי. (לערבי המנקה) אתה חופשי, תודה רבה לך, חופשי, חופשי.. (הערבי לוקח את הדלי ויוצא, נכנס הסמל ומוחמד עבד).
מושל: מאיזה אירגון אתה?
מוחמד: אני לא אירגון.
מושל: אני יודע שאתה לא אירגון. מי שלח אותך?
מוחמד: אף אחד.
מושל: אתה מהפתח?
מוחמד: לא פתח, שום אירגון.
מושל: מה השם שלך?
מוחמד: מוחמד עבד.
מושל: (לחיילת) תבדקי ברשימות שלנו אם קיים שם כזה. (למוחמד) מאיפה היה לך נשק?
מוחמד: מצאתי אותו בשדה.
מושל: לא ידעתי שביריחו במקום תמרים צומחים קלשניקובים
מוחמד: הלכתי בשדה ומצאתי אותו. אני נשבע לך, אדוני המלך, אני לא מחבל, שמי מוחמד עבד. אני עובד אצל היהודים בחקלאות. למדתי לנהוג בטראקטור. אני מרוויח טוב. בשנה הבאה אסע למכה לסובב את האבן השחורה ואהיה חאג.
מושל: מי שלח אותך לרצוח את נשיא רומניה?
מוחמד: מה זה רומניה?
מושל: מדינה, והנשיא שלה צריך לבוא לביקור ביריחו.
מוחמד: אני לא הרגתי יהודים, אני לא מהפתח, אני חף מפשע.
מושל: (לסמל) אין לי זמן אליו, תחקור אותו אתה ותוודא איך הוא הצליח לחדור דרך החומה ולהגיע לכאן.
סמל: ברצון רב.
מושל: אפשר להשתגע, רגע! מה עם הסכיזואיד?
סמל: הוא ביריחו.
מושל: מה? הוא לא במעצר?
סמל: אמרתי לו שהוא במעצר.
מושל: אמרת לו ולא הכנסת אותו בפנים?
סמל: אני משוכנע שהוא ביריחו.
מושל: תמצא אותו, אחרת אתה תשב במקומו.
סמל: מי ישמור עליו?
מושל: מנדל.
סמל: הוא לא איש מילואים.
מושל: תגייס אותו!
סמל: איך?
מושל: אני מפעיל את סמכותי כמושל יריחו ומגייס אותו. הוא כבר ישמור על הסכיזואיד וגם על הפתח הזה. רוץ כבר!
(הסמל יוצא עם המחבל בכדי לחקור אותו, המושל מעוצבן)
מושל: זה טירוף! ממש טירוף! כל הזמן מחבלים ואי-אפשר להשמיד אותם והמצב הזה לנצח לא ייגמר, אני לא מבין מה רע להם כאן כשהם חיים איתנו? מה רע להם? אבל ברור שהם שונאים אותנו.
חיילת: האמת היא שהם צודקים.
מושל: מה???
חיילת: אנחנו יושבים על האדמות שלהם וטוענים שמבחינה היסטורית הן שלנו!
מושל: אז מה, כאן שממה, האדמה שייכת לזה המעבד אותה, המפרה אותה, זה שמנצל אותה כראוי הוא בעלה החוקי.
חיילת: הם מוסלמים ואנחנו יהודים, פעם הם שלטו בנו ועכשיו אנחנו שולטים בהם, הם רוב ואנחנו מיעוט. הם מסתפקים במועט ואנחנו רוצים הכול, להם יש זמן ולנו אין.
מושל: אז מה אם הם צודקים, אז מה.. הה.. מה פתאום את מדברת כך, מי החדיר לראשך את הרעיונות האלה… ודאי הסכיזואיד… כבר התעניינתי אודותיו, קיבלתי דו“ח מפורט. בשביל זה יש לנו ש.ב… הטירוף הזה שלו זאת העמדת פנים, הוא כנראה שמאלני קיצוני, היה בחו”ל וספג שם רעיונות, לא אתפלא שאיש זה יהיה בוגד ויהיה מוכן למכור את ארצו למען אמונתו הפוליטית.. אבל אני אשבור אותו, הוא ביריחו, הוא כאן… צדק!?!?!? הם לוחמים למען צדק!?!?!? מה זה צדק? אני יודע מה צפוי לי אם אפול בידם. הם ישמידו את כולנו. טבח יהיה, טבח נוראי.. אנשים ירוצו מרחוב לרחוב ולא יהיה מיקלט ולא יהיה לאן להסתתר או לברוח. אנחנו סגורים כאן בצבת… בתוך המלקחיים. דם יהיה! דם, דם ועוד פעם דם! לא! לא! לא! לא יהיה עוד פעם גטו וארשה! לא נקפוץ מהחלונות אחוזי להבות. לא נגשש יותר בתעלות ביוב. נחזיר להם, נפוצץ אותם! נפוצץ את כל כדור הארץ! פצצות אטום! שכולם ישלמו את החשבון! כולם! אל תחשוב! אני נותן לעצמי פקודה לא לחשוב! זה לא עוזר לי! לא עוזר לי!
חיילת: אני דווקא רוצה לחשוב.
מושל: לא! אני נותן גם לך פקודה לא לחשוב! את יודעת, החשש שלי הוא שקבוצת מחבלים יכולה להשתלט על המפקדה שלנו בשעה שנשיא רומניה יבקר כאן ויצמידו לגופותינו חומרי חבלה. מה יקרה אז?? מה יקרה?? האם ייתנו פקודה להתפרץ בכוח לתוך המיפקדה? פירוש הדבר שנמות ואני לא רוצה למות ואני לא רוצה למות וכשנהיה בקבר הם יגידו שהביצוע היה מושלם; אבל ביצוע מושלם זה יהיה על בשרי, ואפילו אם יהיה שלום, מה ייצא לי מזה אם לא אהיה יותר קיים? מה ייצא לי מזה? אני לא רוצה לחשוב, זאת פקודה! איזה מתח… איזה מתח… בואי לרקוד.
(הוא שם תקליט של מאזורקה).
חיילת: מה?
מושל: מאזורקה.
חיילת: מאזורקה, אני מוכנה.
(הם מתחילים לרקוד, נכנס הסמל ומוחמד עבד ומגיעים לנקודה מסוימת על הבמה).
סמל: דרך איפה חדרת? דרך איפה?
מוחמד: הייתי בשדה.
סמל: איפה הפירצה בחומה? תגלה לי אותה!
מוחמד: אין כאן חומה.
סמל: אתה משקר! צבוע! חלאה! טינופת! באת לחסל אותי! מה עשיתי לך? באת לרצוח אותי!
מוחמד: לא נכון, לא נכון.
סמל: באת להרוג ילדים! ילדים חסרי מגן! זבל! זבל אמיתי!
מוחמד: אני לא רוצח! אני סוחר חשיש!
סמל: (מכה אותו) את העור מעליך אני אוריד! את העור!
מוחמד: לא… לא…
סמל: מה עשיתי לך שתשנא אותי? אתה מכיר אותי? אתה מכיר את האבא שלי? שכבתי עם אחותך? בן-כלבה ארור שכמותך חיה רעה! את העיניים אני אעקור לך!
מוחמד: רחמים…
סמל: תענה לי אם אתה יכול! תכה אותי חזרה! קום! תהיה גבר פנים מול פנים!
מוחמד: אני לא מחבל!
סמל: את הצלעות אשבור לך, את הצלעות! (בועט בו בלי הרף) עוד ועוד ועוד!! (הוא גורר אותו כמו שק ומוציא אותו החוצה)
(המוסיקה נגמרת)
מושל: זה היה טוב! זה היה טוב! (מתיישב) בואי שבי על-ידי, בואי שבי! (היא מתיישבת) מדוע את לא רוצה להיות כאן?
חיילת: זה מחנה פליטים. אני שונאת את המקום הזה. הוא לא שייך לי, חוץ מזה מה ניתן לעשות כאן ביריחו מלבד לשכב איתך מושל יקר…
מושל: (מלטף אותה או מפשיט אותה) את יודעת שהייתי מתחתן איתך, אבל אני כבר נשוי.
חיילת: זה אמצע היום.
מושל: לא כדאי לי להתגרש מאשתי מפני שאצטרך לשלם הרבה מזונות והמשכורת שלי לא גבוהה.
חיילת: ואם יבוא מישהו?
מושל: הגוף שלך צעיר והריח שלך משגע אותי.
חיילת: ואם הטלפון יצלצל ואם הסמל יבוא?
מושל: שיצלצל! שהסמל יבוא! ששר הביטחון יבוא! שהאויב יבוא! (נוגע באבר המין שלה)
הה, כשאני נוגע כאן כאילו טבעתי בים של דבש.
(הם שוכבים)
(הבמה מתמלאת ערבים, מופיע זוג ישראלי, גבר ואשה בשנות-החמישים שלהם, הם סוחבים סלים כבדים ומלאים, המכילים עופות, ירקות, פירות וביצים).
הבעל: מה סחבת אותי ליריחו! מה הרווחנו! המחירים הם אותם המחירים כמו אצלנו וכמה יעלה לנו הדלק??? כמה???
האשה: אתה רק מתלונן.
הבעל: ודאי, היה לי יום מנוחה, במקום לשבת בבית, אני נגררתי אחריך בחום הזה.
האשה: אל תצעק! עוד מעט נגיע למכונית.
הבעל: אני כועס עליך, את עושה מה שאת רוצה ממני, לבוא עד ליריחו בכדי שירמו אותי.
האשה: הם למדו מאיתנו.
הבעל: זה לא מעניין אותי.
האשה: תן לי את הסל שלך. אני אסחוב גם אותו.
הבעל: לא!
האשה: תן לי את הסל! יש לי כוח! אתה משוגע! משוגע!!! (היא נאבקת איתו ולוקחת בכוח גם את סלו, מופיע ערבי שעקב אחריהם. הערבי מאחורי הבעל ופונה אליו: הי! הי! הבעל מסתובב אליו והערבי תוקע לו סכין בבטנו, הבעל נופל, מתבוסס בדמו, הערבים נעלמים, האשה המומה, הסלים נשמטים מידיה, הביצים נשברות והצהוב נשפך על הבמה).
סוף חלק ראשון הנקרא “בבוקר”
מעמד II - לפנות ערב 🔗
(כיכר ביריחו. רואים שלוש דמויות של ערבים. גבם מופנה לקהל או שפניהם מוסתרות בכפיה. הסמל נכנס. בידו החצוצרה.)
חלק ב' 🔗
לפנות ערב
סמל: (מחצצר כמה פעמים) אני לא מבין את ההיגיון של הפקודה הזאת.. מה לי ולחצוצרה הזאת??? המושל שלנו פשוט מטורף. (מחצצר) אין ביריחו חומות ושום דבר לא ייפול, כי אין מה ליפול, הכול כבר נפל. (מתבונן בחצוצרה) ואם אסרב פקודה?? לא, לא ולא! אשב בכלא ויורידו אותי בדרגה ולא אוכל להגיע לר.ס.ר… להיות ר.ס.ר. זאת דרגה. דרגה אמיתית. (מתהלך) איפה הסכיזואיד?? (מחצצר) היי סכיזואיד!!! איפה אתה??? גש הנה, מהר! (ניגש לערבי) סלח לי… (הערבי אינו מפנה את פניו אליו) שמע! ראית חייל יהודי במילואים? (הערבי לא עונה) הם מסרבים לשתף פעולה. אבל אנחנו עוד נכריח אותם. (צועק) סכיייייזואייייד! איייפה אתה? השגתי לך שיחרורררררר! (לעצמו) איזה שיחרור… רק תבוא, תיפול ליד שלי כמו גוזל, אכניס אותך למעצר כאן ביריחו עד שתירקב. תשב במקום המצחין הזה כל חייך, מאסר עולם, תשב עם עקרבים, נחשים, עכברושים, ותחטוף גם שושנה מקומית טובה. שהנבל הזה יישב! מה יש? רק אני צריך לסבול? רק אני? מדוע שיתחמק? הרי ברור שהוא מעמיד פנים ובזה המושל צודק. ואם הוא אומר שהוא מטורף יש להכניס אותו לבית-משוגעים אמיתי. לדחוף לו זריקות ולהכניס לו שוקים חשמלים, להכניס לפה שלו צינור ושהרוק ייצא לו כמו לסוס, שיחרבן! שיפחד! שיהפכו אותו לסמרטוט, סמרטוט אמיתי! אין כאן מקום לעריקים, אין! (ניגש לערבי שני המתנהג כמו הערבי הראשון) שמע! אני מחפש חייל במילואים, יהודי, הוא כאן ביריחו! תענה לי! אמרתי לך תענה לי! תקלל אותי לפחות! תגיד לי שאתה שונא אותי! שהיית רוצה לרצוח אותי! תגיד לי את האמת! מסרב לענות!!! עוד מסרב אחד!! (מחצצר) כל החומות ייפלו!! כל החומות! כפי שרוצה המושל שלנו! (מהרהר) המושל שלנו??? לא, אני לא רוצה להיות קצין. למה לי אחריות כזאת וגם מבחנים פסיכוטכניים ושאלות מסובכות כגון: האם במצדה המורדים התאבדו בסיגנון יפאני או בסיגנון אדומי? למה לי אחריות?? המושל.. בחור טוב… אפשר לסובב אותו בקלות, ברור שהוא שוכב עם המזכירה, גם אני הייתי מוכן לשכב איתה, להרגיש את הבשר שלה, ללטף לה את השדים. אבל היא לא תרצה.. מה ייצא לה ממני? אני בסה“כ סמל והוא מושל יריחו. זה משהו… האמת היא שהחיילת לא שוכבת עם המושל מפני שהוא חכם, טוב, מעניין או מישהו, פשוט, היא שוכבת איתו בגלל ההטבות שהיא משיגה ממנו. ואם זה אמת?? מה ההבדל בינה לבין זונה? אני שואל מה ההבדל??? מה איכפת לי… בקרוב אלך לשק”ם ואקנה מכשיר סטריאופוני בתשלומים ואשמע מוזיקה יוונית, יאאאסו!!! איזו מוזיקה יפה.. ישר מהלב… והמילים? איזה מילים… מבפנים… אהבה, יסורים, דמעות, געגועים. לא טאנקים, לא בזוקות, לא מולדת, לא ברזל, לא היאחזויות ולא מפות. מהלב ולא מהמוח! ואולי אין לי מוח? אז מה? אין לי מוח! (צועק) סכייייזואיייד! איפה אתה??? בוא בובל’ה! אמא קוראת לך! אימל’ה! (ניגש לערבי שלישי) ראית אותו? תגיד לי שראית אותו!! גם הוא מסרב לענות לי, רק עם מנדל הם מדברים, רק עם מנדל. למה? מפני שהוא עושה איתם עסקים ואני עבורם מייצג את כוחות הכיבוש. איזה היגיון זה? מה מנדל שונה ממני? המוח שלהם לא פחות מעוות מאשר שלי. (שומעים את המואזין הקורא את המוסלמים לתפילה, הערבים יוצאים) שעת התפילה הגיעה! (הסמל מתחיל לחצצר ומתחרה עם קולו של המואזין, התחרות עורכת זמן-מה, לפתע הוא מבחין שהכיכר ריקה) מה זה? הם נעלמו.. הכיכר ריקה.. אני חשוף.. יכולים לתקוע בי כדור ולמות אינני רוצה. מוטב להסתלק, המקום מתחיל להיות מסוכן. (יוצא כמעט בריצה)
(חדרה של לילה, ביריחו עצמה)
(לילה או נאווה נכנסת עם הסכיזואיד, בתפקיד של לילה יכולה לשחק אותה שחקנית המגלמת את החיילת).
סכיזואיד: הם מחפשים אותי בכל העיר, שיחפשו… יש לך משהו לשתות?
לילה: חריף?
סכיזואיד: רק חריף.
לילה: (נותנת לו בקבוק) נשאר לי קצת, אתה יכול לגמור אותו.
סכיזואיד: (שותה ישר מהבקבוק) את לא תסגירי אותי? לא תלשיני עלי??
לילה: ואם אסגיר אותך?
סכיזואיד: אז דמך בראשך! (מבחין שיש לה צעיף בצבע השני) הצעיף שלך יפה, אבל למה הצבע האדום?
לילה: זה נגד העין הרע. אתה לבד כאן, או צריך לבוא עוד מישהו?
סכיזואיד: אני תמיד שניים.
לילה: למעשה היה צריך להיות עוצר. אבל המושל ביטל את זה.
סכיזואיד: עוצר? למה?
לילה: רצחו יהודי אחד.
סכיזואיד: איך?
לילה: סכין בבטן, הוא בא ליריחו לקנות בזול.
סכיזואיד: המוות זול פה, זול…
(שומעים קולו של המואזין, לילה ניגשת להכין סיכת חשיש, כלומר היא שמה על קצה הסיכה חתיכת חשיש נקי, מדליקה את החשיש, סוגרת את העשן עם הכוס מעל לספר, אחר-כך היא נושמת את כל העשן עמוק, עמוק לריאותיה, הסכיזואיד שותה קוניאק ומדבר).
סכיזואיד: זה היה בדיוק בשעה שתים-עשרה בצוהריים… בדיוק! הייתי על-יד התעלה, ללא מדים, לבשתי חליפה כחולה, הגעתי בדיוק מתחנת הרכבת, זחלתי על החול, חייל אחד אמר לי להתקרב בכדי לראות את המצרים… ראיתי אותם… בצד השני הכול היה שקט.. שני חיילים שלהם ירדו עד המזח בשלווה. כאילו כלום לא קרה.. ידעתי שיפתחו באש בשתיים בצוהריים. נתקפתי פחד, פחד אמיתי, החלטתי לערוק, כן, להיות עריק, לכן ברחתי, עוצמה כזאת.. זה נורא! זה נורא! הגעתי שוב לתחנת הרכבת.. זה היה במודנה.. בין צרפת לאיטליה.. בהרי האלפים.. בחמש בבוקר בדרך לטורינו, ירדתי מהרכבת וקניתי כוס קפה חם, חזרתי לקרון.. אשת קצין פנתה אלי בבוז ושאלה אותי: מדוע ברחת?? האחים שלך ליד התעלה, עוד מעט תומטר עליהם אש נוראית, אש התופת ואתה בורח? שבתי לחזית, בדיוק בשתיים בצוהריים.. הווו.. אלפי פגזים.. בום! בוווום!!! בווווום!! זחלתי תחת אש עד הגבעה ופתאום ראיתי חיזיון מדהים! הרי מצרים מתקרבים! הרים גבוהים וחשופים!!! היו אלה ספינקסים ענקים! אלפי חיילים מצרים החלו לחצות את התעלה… היינו אבודים. נשות הקצינים הפעילו את הכפתורים, כל לחיצה הפעילה פצצת עומק.. הנשק הסודי שלנו. פצצות עומק! האויב התחיל להתרסק בתוך המים.. אלפי גופות עפו באוויר.. גופות מרוסקים.. ידיים.. רגליים… דם.. המון דם.. (שותה את הבקבוק עד תום) יש לך עוד קוניאק?
(קול המואזין נדם)
לילה: אתה שותה יותר מדי.
סכיזואיד: אני רוצה להישרף.
לילה: תעשן את זה. (הכוונה לחשיש).
סכיזואיד: זה לא ייתן לי כלום.
לילה: זה אמת מה שסיפרת לי על מצרים?
סכיזואיד: זה היה חלום. את ערביה?
לילה: מה זה חשוב לך?
סכיזואיד: הה, מדוע אני לא יכול לנסוע לבגדד?
לילה: ומה תעשה בבגדד?
סכיזואיד: אטייל על הגגות ואשב שם בגנים.
לילה: בבגדד?
סכיזואיד: ואחר-כך אפגוש את הארון-אל-ראשיד, נעשן יחד נרגילות ונלך לגן-העדן האבוד שבשאט-אל-ערב.. הה. אם היתה לי מנורה כמו לאלדין..
לילה: אז איך עברת את החומה והגעת לכאן?
סכיזואיד: אין כאן חומות. שום חומה. בדקתי את זה.
לילה: אשמיע לך משהו.
סכיזואיד: תראי לי את ידיך!
לילה: לאאא!
סכיזואיד: תראי לי אותן!!!!
לילה: הנה הן.
סכיזואיד: את עובדת קשה.
לילה: אני מדיחה צלחות.
סכיזואיד: את לא זונה?
לילה: לא! אני מדיחה צלחות, אני מוכרחה להתפרנס.
סכיזואיד: מדוע?
לילה: יש לי בן.
סכיזואיד: אני בן.
לילה: לא. אתה כבר מבוגר.
סכיזואיד: לא מבוגר, לא מבוגר.
לילה: השנים עוברות.
סכיזואיד: פעם רציתי לעצור את הזמן.
לילה: והוא ברח בין ידיך.
סכיזואיד: מה את רוצה להשמיע לי?
לילה: זמר ערבי.
סכיזואיד: אני שונא את המוזיקה שלהם.
לילה: מפני שאתה לא מבין אותה.
סכיזואיד: מה יש כאן להבין, זה מסתלסל ושוב מסתלסל וזה לא נגמר אף פעם, המוזיקה הזאת מגעילה אותי.
לילה: היא באה מהלב.
סכיזואיד: לב.. איזה.. לב..
לילה: מכאן.. מהחזה.. מבפנים.
סכיזואיד: אז מדוע הם רוצחים אותנו?
לילה: מפני שאתם רוצחים אותם. (משמיעה תקליט ערבי) אתה שומע, אתה מבין את המילים?
סכיזואיד: לא יודע ערבית.
לילה: יה אלבי.. שמע, שמע מה שהוא אומר, שמע: גיסי! גיסי! נתת לי את אחותך.. הייתי צעיר גיסי אך את לבי היא אכלה.. גיסי! גיסי! מה עשית לי? כשפת אותי ועכשיו אין לי מזל.. מה יהיה עלי גיסי? ולאן אברח מאחותך ומהסכין שלך? שמע איך זה יוצא.. שמע איך הוא אומר את המילים בבת אחת, בנשימה אחת, בנשיפה אחת. זה טוב, זה טוב, כמה אני סובלת! זה טוב! זה טוב!
סכיזואיד: (לעצמו) אף פעם לא אבין אותם, אף פעם. אני שונא אותם! אני בנוי אחרת! אף פעם לא יהיה שלום ביני ובינם. הניב שלהם זר לי, אני יליד אירופה ואשוב לשם, כאן זאת תחנת ביניים. אני מוכן לדרך תמיד. ללא מיזוודות, כל העולם הוא שלי מאלאסקה עד הקוטב הדרומי.
לילה: זה זורם כמו אש בלב שלי, בוא אהובי! בוא!
סכיזואיד: (מחבק אותה) בואי לשכב!
לילה: (משתחררת ממנו בכוח) לא! מישהו צריך לבוא אלי.
סכיזואיד: אז מדוע הבאת אותי לכאן?
לילה: שמע את המוזיקה.
סכיזואיד: לא רוצה! (מפסיק את הנגינה) את שומעת! לא רוצה! לא רוצה לשמוע! זה משהו מנוון, לעולם לא אהיה כמוהם! לא אתן לניוון להשתלט עליי.
לילה: עליך ללכת מיד! מי שבא אלי עוד מעט הוא אלים וקנאי.
סכיזואיד: טוב, אני כבר זז.
לילה: אני לא כועסת עליך.
סכיזואיד: איך אצא מיריחו? איך אחצה את החומה?
לילה: לטובתך קודם תצא מכאן ואחר-כך תצא מיריחו ותחצה את החומה.
סכיזואיד: דרישת שלום לגיס שלך.
(סכיזואיד יוצא מחדרה של לילה, הערבי אשר המתין לה מנסה לפתע להתנפל עליו, בידי הסכיזואיד בקבוק קוניאק, הסכיזואיד מסתכל ישר בעיני הערבי כשבעיניו טרוף נורא, הערבי נבהל ונעלם, הסכיזואיד הולך לדרכו).
זמנים כמעט מקבילים
שוב אותה כיכר ביריחו או סימטה קצרה, נכנסים המושל והסמל, בידיהם דקר פרימיטיבי לגילוי מוקשים, מובן מאליו שהם מחפשים את יסודות החומה, בצד יושב לו מנדל, כלומר בפינה די מוסתרת. מנדל אוכל סנדביץ' שאשתו הכינה לו ועורך את חשבונותיו. מרחוק רואים את הערבי שכרגיל פניו מוסתרות.
מושל: לדעתך החומה צריכה להיות כאן?
סמל: כן.
מושל: איך הגעת למסקנה הזאת?
סמל: מפני שאמרת לי לחפש כאן.
מושל: כאן היה הרצח היום בצוהריים. חייבים לחקור היטב את המחבל אולי הוא יודע משהו.
סמל: חקרתי אותו כבר, הוא לא מודה.
מושל: מחר בבוקר כבר יטפלו בו, הה כמה הם שונאים אותנו, אבל אני לא מאזוכיסט כמו הסכיזואיד הארור הזה. אין לי רגשי אשמה. או אנחנו או הם, סמל, לא מצאת אותו, נכון?
סמל: אני מחפש אחריו כל הזמן, אבל אני מבטיח לך המפקד שהוא ביריחו.
מושל: האמת היא שאני לא שונא אותו, גם את הערבי שרצח את היהודי כאן בצוהריים לא שונא. לא מסוגל לשנוא אותו. זה פגם אצלי סמל, פגם חמור.
סמל: אני דווקא שונא גם את הערבי וגם את הסכיזואיד.
מושל: (מעיף מבט למעלה) כשיגיע לכאן נשיא רומניה יש לשים חיילים על הגגות, אני לא מעונין שאיזה צלף יגמור אותו כשם שגמרו את הנשיא קנדי בדאלאס. בעצם מה לרומנים וליריחו, מה הנשיא הזה שלהם מתרוצץ בכל העולם, מה הוא רוצה?
סמל: לא יודע, המפקד.
מושל: גם אני לא, אתה מוצא משהו?
סמל: כלום, המפקד, אין זכר לחומה.
מושל: החומה ישנה, חפש היטב. (לפתע נעצר) סמל! לפעמים אני שואל את עצמי מה יקרה אם האויב יתקוף אותנו בעוצמה של ארמיה בחזית הזאת.
סמל: נחזיק מעמד עד שיגיעו כוחות התיגבור.
מושל: ואם כוחות התיגבור לא יגיעו?
סמל: לא יקריבו אותנו.
מושל: מדוע שלא יקריבו אותנו? וזאת לא תהא הפעם הראשונה שהמטה הפקיר חיילים בעמדות הקידמיות. מה יקרה אז?
סמל: המפקד, יריחו זאת לא עמדה קידמית, זאת הארץ שלנו.
מושל: הארץ שלנו או לא שלנו, זאת עמדה קידמית, אמנם אני תיכננתי מיבצע הגנתי מפואר. אבל מי ערב לי שאוכל לבצע את כל הפרטים בשעת הקרב. (כמעט בהתפרצות) מה יקרה אם האויב יפתיע אותנו?
סמל: נילחם, ואם לא נוכל להילחם ניפול בשבי.
מושל: בשבי, אתה אומר! בשבי? הבט מה קיבלתי הבוקר בדואר רשום.
(מוציא מהכיס דף נייר).
סמל: מה זה?
מושל: חומר הסברתי. (קורא) היום פרשת יורק!
סמל: ניו-יורק?
מושל: אם זה היה ניו-יורק זה היה נפלא, זה העתיד! הפעם מדובר בפרשת יורק שהיתה מצודה באנגליה והרבה יהודים התגוררו בתוכה.
סמל: מה לנו ביריחו עם מצודת יורק?
מושל: כלום והכול, תקרא! תקרא בקול רם, כי עליך להעביר את החומר הזה לחיילים.
סמל: (קורא) כשהצלבנים החליטו לשחוט את היהודים הם פנו למצודת יורק, אך היהודים ובראשם הרב הראשי החליטו להתגונן. הם נזכרו במכבים, ביוחנן מגוש-חלב, בשמעון-בר-גיורא ובבר-כוכבא שתבוסתן אחד של ימים-עברו קרא לו בר-כוזיבא. הצלבנים צרו סביב לחומות המצודה. היהודים נלחמו בעוז נפש ובגבורה עילאית, אך כשראו כי כוחותיהם כלו החליטו לשרוף את עצמם וכך עשו, הם שרפו את רכושם ואחר-כך שחטו איש את רעהו והנה נס מצדה קם לתחייה ביורק הרחוקה שבאנגליה.
(מפסיק לקרוא).
מושל: מה אתה אומר, סמל, במצב דומה היית מוכן לשחוט אותי?
סמל: אני מציית לפקודות המפקד ואני אוהב את הפקודות ובגלל זה אנחנו בצבא לקבל פקודות ולתת פקודות.
מושל: (מתבונן בו ומבין שאין עם מי לדבר) טוב, נעזוב את זה ונמשיך בחיפושים שלנו.
(הם מחפשים עם דקר).
סמל: המפקד! המפקד! יש כאן אבן! אבן קשה!
מושל: אתה צודק.
סמל: אולי אלה יסודות החומה?
מושל: ייתכן, סמן את המקום, מחר תיקח פועלים מקומיים שיחפרו כאן.
סמל: אבל הם דורשים הרבה כסף.
מושל: נשלם להם, לזה יש תקציב. הה סמל, סמל, למה העיר הזאת כ"כ מלוכלכת, למה לא יהיה כאן נקי כמו בשוויץ או בהולנד? למה אנחנו חייבים להרגיש בכל רגע שאנו נמצאים בארץ לבנטינית.
סמל: המפקד. גם הערים שלנו מלוכלכות.
מושל: נכון, לכן אני עובר לגור עכשיו מחוץ לעיר, בתוך דשא, אני רוצה חורשה קטנה, עצים יפים ופרחים.
סמל: המפקד, זה נכון שיש שדים ביריחו?
מושל: שדים??? מאיפה לקחת רעיונות כאלה?
סמל: ערבי אחד, לפני שבוע סיפר לי בשוק שביריחו יש שדים והם משפיעים על חיי האנשים הנמצאים כאן.
מושל: אין ביריחו שדים. אין בכלל שדים בעולם. המציאות, סמל, היא קונקרטית וזה לא רלוואנטי, חוץ מזה הערבי אשר סיפר לך על שדים הוא ודאי שליח אירגון עוין, וזה חלק מהלוחמה שלהם הפסיכולוגית.
סמל: אבל אני לפעמים בלילה, ביחוד בלילות בהם הירח הוא מלא ואני שומר, נדמה לי לא פעם שאני רואה צללים מסביבי… הם לא מפחידים, יש בהם משהו… נדמה לי שהם לועגים לי.
מושל: זה בא לך מעייפות, מה לעשות, סמל, זה המצב. יש מלחמה והמקום הזה ללא ספק מקולל. (מבחין במנדל) הה הנה מנדל, האיש שחיפשנו.
(סמל ומושל מתקרבים אליו, מנדל מודאג)
סמל: מנדל, מה שלומך?
מנדל: ברוך השם אדוני הגנראל, ברוך השם. רוצה לקנות משהו? יש לי משהו מיוחד מהאמבורג.
מושל: לא, לא היום, מנדל, אני שם לב שהעברית שלך טובה.
מנדל: למדתי באולפן עוד בלנינגרד וכשפעם נסעתי למוסקבה וראיתי את האמא שלנו שבאה מישראל בכיתי, כן בכיתי.
מושל: אמא שלכם באה מישראל לרוסיה? אני לא מבין.
מנדל: לא בדיוק האמא שלנו, זה ביטוי, כך אומרים ברוסית, אמא, זאת היתה אשה, ראש ממשלה, נביאה כמו דבורה בספר התנ"ך… הה אדוני הגנראל מה נפלא לבוא לכאן לפגוש עיניים יהודיות. כאן אין עיניים יהודיות.
מושל: איך העסקים שלך הולכים?
מנדל: אני לא מתלונן אדוני הגנראל, כאן כולם אוהבים תוצרת חוץ.
מושל: גם אצלנו. אתה חוזר הלילה הביתה?
מנדל: כמובן.
מושל: אני חושש שלא תוכל.
מנדל: (מחוויר) מדוע?
מושל: אני מגייס אותך ללילה אחד.
מנדל: (מוכה בתדהמה) אותי? מדוע?
מושל: אני צריך אותך, אנחנו זקוקים לכוח אדם, כמה שיותר לכוח אדם.
מנדל: למה?
מושל: לא אחזור שנית על דברי, אני מגייס אותך ללילה אחד בלבד.
מנדל: אני עולה חדש.
מושל: אז מה?
מנדל: אני עולה חדש אדוני הגנראל, עולה חדש.
מושל: גם אבא שלי היה עולה חדש, כולנו כאן עולים חדשים.
מנדל: אין לכם זכות, אני איאבק, אשבות שביתת רעב, אקשור את עצמי לכותל.
מושל: ובאיזו זכות אתה מוכר כאן את הסחורה שלך?
מנדל: קיבלתי רישיון.
מושל: מי נתן לך את הרישיון?
מנדל: המושל.
מושל: ומי כאן המושל?
מנדל: אתה, אדוני הגנראל.
מושל: זאת אומרת אתה רוצה להרוויח את לחמך ולא לשלם בעד זה?
מנדל: אדוני הגנראל.. סליחה.. לא רציתי להעליב אותך.. אבל יש לי בעיות.. אשתי חולה ויש לי שלושה ילדים, אשתי סובלת מדכאון, כשהגענו לכאן רצתה להתאבד ויש לי בן-דוד שהגיע לפני כמה שנים ואשתו באמת התאבדה, היא תלתה את עצמה, הוא התחתן שנית, עכשיו יש לו חנות ואני מייצג אותו כאן וו..
מושל: (מפסיק אותו) אתה מגויס ללילה אחד בלבד! עליך לשמור על שני אסירים. סמל, אני חוזר למיפקדה, אל תשכח לחצצר כל חצי שעה. (הולך).
מנדל: איך אשמור בלי נשק?
סמל: ניתן לך נשק.
מנדל: אבל אני לא יודע להשתמש.
סמל: נלמד אותך.
מנדל: אני עלול לפצוע את עצמי.
סמל: אל תדאג, תעשה את חובתך, נשק זה דבר טוב, זה ביטחון.
מנדל: מה יגידו בבית אם יראו שאני לא חוזר.
סמל: הייה אמיץ מנדל, הייה אמיץ. הגלות נגמרה. עכשיו אתה צריך להוכיח את עצמך, תהיה גאה מפני שאתה שייך לעם גאה המשלים את יעודו.
מנדל: איך הסתבכתי..
סמל: אתה רואה מה זה?
מנדל: רובה.
סמל: לא נכון מנדל, זה תת-מקלע.
מנדל: וזה יורה?
סמל: עוד איך, אתה יכול להרוג במכה אחת לפחות עשרים איש.
מנדל: להרוג???
סמל: למה לא. אם הם באים להרוג אותך אתה צריך להרוג אותם ראשון. מה יותר חשוב, להיות צדיק מת או כלב חי?
מנדל: חי.
סמל: יפה מאוד. אתה עונה יפה, קיבלת שתי נקודות.
מנדל: מה זה שתי נקודות?
סמל: סיגנון דבור, משלנו.
מנדל: שתי נקודות. תראה לי את הרובה. (ממשש אותו) כמה עולה דבר כזה?
סמל: לא יודע.
מנדל: ודאי לא הרבה, למרות שהיצור זול הרווח הוא מועט. על מטוס מרוויחים הרבה יותר ולא אדבר על פצצות מורכבות או נשק אלקטרוני. אני באמת עוסק בשטויות. להיות סוכן נשק זה העניין.
סמל: בוא תלמד להפעיל את התת-מקלע, זאת מחסנית! אתה מכניס אותה כאן, משחרר את הניצרה, לוחץ כאן וזה יוצא לבד.
מנדל: לא מסובך.
סמל: בטח לא מסובך, מנדל, זה פשוט מאוד. תנסה אתה, אל תפחד, זה לא נחש. אחוז את הפלדה.
מנדל: (אוחז את הנשק) זאת הרגשה טובה.
סמל: של ביטחון.
מנדל: ואני משחרר את המחסנית כאן.
סמל: בדיוק.
מנדל: ומשחרר את הניצרה.
סמל: אתה תופש מהר.
מנדל: ויורה. (מתחיל לירות באוויר).
סמל: (נשכב ומחפש מחסה) אתה מטורף???
מנדל: זה נפלא לירות, זה נפלא! (יורה עוד צרור).
סמל: תפסיק!!!
מנדל: זה משחרר אותי, זה נפלא. (לוחץ, אך הכדורים נגמרו) סמל, תן לי עוד מחסנית.
סמל: (ניגש אליו בזהירות) אתה יודע מה עשית?
מנדל: מה שלימדתי אותי.
סמל: יכולת להרוג אותי.
מנדל: יריתי באוויר.
סמל: אתה במעצר.
מנדל: (מרוצה) בסדר.
סמל: (חושב רגע) רגע, אם אתה במעצר מי ישמור על שני האסירים?
מנדל: באמת זאת בעיה.
סמל: נתפשר, תשמור בלי כדורים.
מנדל: בלי כדורים? למה? אני רוצה כדורים, זה יופי כדורים, בום בום בום בום יופי כדורים.
סמל: עליי לשאול את המושל, בינתיים בוא! אתן לך שמיכות ועליך לחתום על הציוד שתקבל.
מנדל: אני לא חותם.
סמל: טוב, אתן לך את הציוד מבלי שתחתום, בוא כבר!!! (יוצאים, נשאר על הבמה רק הערבי).
(נכנס הסכיזואיד), בידו בקבוק הקוניאק, הוא מאוד שתוי, בראותו את הסכיזואיד הערבי בורח)
סכיזואיד: שמעתי יריות… אין לי נשק… אפילו כידון אין לי.. עליי להסגיר את עצמי.. אני לא מסוגל ללכת.. אני שיכור… שיכור.. למה אני משתכר עד אובדן הכול??? למה… באכחוס, למה אתה לא מוביל לי את הרגלים??? הה, אתה אוהב אותי ואתה יודע שאנחנו ביריחו ואין לאן ללכת.. הכול מת כאן..! (צועק) עורו מתים! עורו!! (שומעים נביחות כלבים, הנביחות יכולות להגיע מהרמקולים) כלבים???? (נובח חזרה) הוהוהוהוהו הוהוהוהוהו הוהוהוהו (הנביחות מתגברות) סמל! איפה אתה?? אני מסגיר את עצמי! בוא לקחת אותי! בוא! (גורר את עצמו) זאת פקודה! סמל! אתה אוהב פקודות! בוא קח אותי! אני שלך!!! (יוצא).
סוף חלק ב' הנקרא “לפנות ערב”.
מעמד III - לילה 🔗
(השעה קרובה לחצות. ביריחו. תא מעצר. רואים את הסורגים, בפנים יושב מוחמד עבד. המגלגל לעצמו סיגריות חשיש. הסכיזואיד ישן כי עדיין הוא בגילופין. מנדל שאמור היה לשמור עליהם נרדם. הוא נמצא במרחק-מה מהסורגים. ראשו נשען על המיזוודה המכילה את סחורתו. בידו מקל. נכנסת לילה. היא הולכת אט-אט ומדברת לעצמה.
חלק ג' 🔗
הלילה
לילה: הריחות של הפרדסים ישגעו אותי… (נושמת חזק) הריח הזה מטריף את דעתי, הוא חודר דרך הנחיריים שלי וכל הגוף שלי רועד.. הו אמא.. אמא.. כולם היו רוצים לדעת מי אני ומאיין אני באה, הקיום שלי הוא סוד. אני עצמי לא יכולה לפענח אותו. (מצטחקת) ג’יני הוליד אותי מראשו, לכן אני יפה. הערבים חושבים שאני יהודיה והיהודים שאני ערביה. מי אני זה סוד, סוד שלי.. הוו הריח… הריח… כשהריח הזה בא וממלא את האדמה הזאת אני רוצה אותך, יה אחי שתחבק אותי חזק.. שתיקח אותי להרים שתשכיב אותי על סלע שידקור אותי, שאהיה איתך שתספר לי סיפורים ומילים, המון מילים חמות שתחמם לי את האוזן שתלחש לי בנעימים ויהיה נעים נעים שתשגע את הגוף שלי ותרקיד אותי מהמותניים למטה, שאתפתל כמו נחש סביב הגוף שלך, שארקיד אותך שארגיש את הזרע שלך בין שדיי, על כפות ידיי, בתוכי. (רועדת) אני צריכה את החשיש אני צריכה אותו… (מתקרבת לסורגים) היי מוחמד…
מוחמד: לילה?
לילה: כן, זאת אני נאוה.
מוחמד: ששש דברי בלחש.. (מראה לה את מנדל הישן) את לא נאוה, את לילה. מה את רוצה?
לילה: קצת…
מוחמד: לא.
לילה: אתה רשע.
מוחמד: את בוגדת, לילה.
לילה: אני? במי?
מוחמד: בנו, במהפכה, את משתפת פעולה עם הכובש.
לילה: אני לא משתפת פעולה עם אף אחד, אני נאמנה אך ורק לעצמי.
מוחמד: למה את משקרת, האיש הזה השוכב כאן, סיפר לי שהיה אצלך.
לילה: האיש הזה הוא הבוגד שלהם, מוחמד.
מוחמד: כשאצא מכאן אשחט אותך.
לילה: אם תשחט אותי ישחטו אותך.
מוחמד: אותי? את מוחמד? מי ישחט?
לילה: אללה.
מוחמד: אין אללה. אין, לילה. שייכנס לך טוב לראש, אין אללה. הוא מת. יש רק מהפכה, המאבק שלנו נגד הכובש זה אללה והרצח יציל אותנו.
לילה: לי יש רק אללה, אני סומכת עליו.
מוחמד: אז תבקשי מאללה חשיש, הוא ודאי ייתן לך.
לילה: מוחמד, השומר שלך ישן.
מוחמד: אז מה.
לילה: ברח!
מוחמד: לאן? אליך?
לילה: לא, לא אליי. הם יתפשו אותך, תברח ותחצה את הגבול, הירדן לא רחוק מכאן.
מוחמד: אין כאן גבול, לילה, יש רק חומות, חומות אדירות, מגיעות עד השמיים. אי-אפשר לעבור אותן.
לילה: אין חומות ביריחו.
מוחמד: יש, לילה, את לא רואה אותן, תפקחי את העיניים.
לילה: העיניים שלי פקוחות, אין חומות.
מוחמד: ואם אתן לך קצת.
לילה: הוו תן לי, תן לי…
מוחמד: תראי את החומות?
לילה: אראה הכל, גם את החומות וגם את אללה.
מוחמד: אין אללה לילה, אין.
לילה: יש, תן לי קצת, אני רוצה לחוש. (הכוונה לחשיש)
מוחמד: מה?
לילה: אני חיה רק לפי תחושות, אתה לא מריח?
מוחמד: זה בא מהפרדסים.
לילה: (שרה) כשהתפוז בין שדי! ופרח הלימון בשערותי!
מוחמד: תרקדי, לילה!
לילה: (עושה תנועות של ריקוד) מוחמד, תן לי את החשיש!
מוחמד: זאת הפעם האחרונה.
לילה: אתה אדם טוב.
מוחמד: קחי לך.
לילה: (מושיטה את ידה, מוחמד תופש את ידה בכוח רב ומכאיב לה) היד שלי…
מוחמד: כשאצא מכאן אשחט אותך, את אוהבת יהודים.
לילה: אני אוהבת בני-אדם.
מוחמד: את זונת יריחו!
לילה: אתה מכאיב לי.
מוחמד: מפני שמכאיבים לי.
לילה: הבטחת לי את החשיש, תן לי אותו!
מוחמד: אמרתי לך שאשחט אותך.
לילה: קודם את החשיש ואחר־כך תשחט אותי.
מוחמד: קחי לך. (משחרר את ידה וכמובן החשיש כבר בידה).
לילה: (לפני שהיא יוצאת) שמי נאוה ולא לילה! (ממהרת לצאת).
מוחמד: זונה! זונת יריחו! סידרת אותי! אני אשחט אותך! את לילה! לילה! זונה! זונה! זונה!
(מבחין בסמל הנכנס ומשתתק, הסמל מחפש את מנדל ורואה לתדהמתו שמנדל נרדם, הסמל ניגש מאחוריו, מוציא את המקל מידו וצועק באופן פתאומי).
סמל: הרם ידיים! אתה שבוי!
מנדל: מה קרה? מה קרה?
סמל: הרם ידיים! אתה שבוי!!!
מנדל: (שנכנס לפאניקה רצינית מתחיל לזעוק) הצילו! הצילו!
סמל: שתוק! זה אני הסמל! שתוק כבר! אתה תעיר את כל יריחו.. תירגע.. אתה לא שבוי.. תירגע.. זה אני הסמל.
מנדל: הוו נבהלתי… הוו איך נבהלתי.. הלב שלי.. הלב שלי…
סמל: אתה יודע מה עשית?
מנדל: מה, מה עשיתי?
סמל: אתה עוד שואל? נרדמת בשעת שמירה! נרדמת! נתנו לך לשמור כאן על שני אסירים ביטחוניים ונרדמת, אתה יודע מה הוא העונש הצפוי לך?
מנדל: כמה שנים?
סמל: לא יודע, אני לא שופט. אתה מבין מה היה קורה לו האויב היה מפתיע אותך בשעה שאתה ישן? לא היית קיים יותר! היית מת! נשחט!!! לא היה יותר מנדל!
מנדל: (כמעט ילדותי) אני מבקש סליחה, באמת, סליחה.
סמל: איך קרה שנרדמת? איך? תסביר את עצמך! תסביר!
מנדל: לא יודע, עבדתי כל היום, רצתי ביריחו מבית לבית והיה חם, חם מאוד. אני לא רגיל לאקלים הזה, היה חמסין, הייתי צמא, כשבאתי כאן לשמור נפלה עלי עייפות, היא ירדה לרגליים, נשכבתי קצת ופתאום תרדמה נפלה עלי, תרדמה קשה והיה לי חלום, חלום משונה, כן, כן נרדמתי בגלל החלום, רציתי לפקוח את העיניים ולא יכולתי, החלום אשם, לא אני.
סמל: איזה חלום?
מנדל: חלמתי שפתאום ראיתי חומה, חומה גבוהה מבטון.
סמל: חומה, זה מעניין, מבטון? לא מאבנים?
מנדל: לא, לא, מבטון כמו בונקר, אבל הבונקר לא ירד למטה, לעומק אלא התנשא למעלה, היתה זאת חומה, חומה אמיתית כמו החומה האטלנטית שראיתי פעם בסרט בלנינגרד והיה שם סולם, סולם שהתחיל מכאן מהרצפה והוא נגע בקצה החומה.
סמל: ומה אתה עשית?
מנדל: טיפסתי, ההליכה היתה איטית, כשנדמה היה לי שהגעתי לקצה הסולם נוספו מדרגות ועוד מדרגות, זה היה סיוט, סיוט.
סמל: מה שאתה מספר עשוי לעניין את המושל. טוב, הפעם אני סולח לך למרות שמגיע לך משפט וקנס כספי כבד. אבל אם עוד פעם אתפוס אותך אהיה בשבילך האויב! הבנת!
מנדל: כן, כן.
סמל: אני הולך לשמור, טוב שבלילה אני לא צריך לחצצר. אני שומר במקום הסכיזואיד. הנבל! מצאתי אותו שיכור ועוד אני הייתי צריך לגרור אותו להנה, גועל נפש. היה מלוכלך, הקיא, אדם תרבותי… יפה נפש… רגיש… לקרוע אותם, אני אומר לך, מנדל, לקרוע אותם!
מנדל: גם ברוסיה קורעים אותם.
סמל: טוב מאוד! לזה אני מסכים. טוב, אני הולך לסובב את החומה ואשוב הנה בעוד חצי שעה, אני לא סומך עליך. (יוצא).
מנדל: (מתנשם) איזה מזל… איזה מזל… (ניגש למיזוודה ומוציא בקבוק וודקה, פותח אותו ושותה לגימה).
מוחמד: הי אתה..
מנדל: כן.
מוחמד: יש לך סיגריה?
מנדל: כמה שאתה רוצה, קאמל.
מוחמד: זה טוב. אני אוהב טאבאק אמריקאי. אתה יכול למכור לי קופסה?
מנדל: אפילו עשר, קארטון שלם.
מוחמד: תביא, תביא.
(מנדל נותן לו קארטון ומקבל כסף).
מנדל: נתת לי יותר מדי.
מוחמד: שמור על העודף.
מנדל: תודה רבה אדוני, תודה. (מנדל ניגש לפינה שלו, מוציא שוב את הבקבוק, שותה ושוקע בהרהורים).
סכיזואיד: (מתעורר בבהלה) מי צעק? מי? איפה אני?
מוחמד: במעצר.
סכיזואיד: כלבים. הכול בגלל הכלבים.. אני צמא.. הלשון שלי קשה כמו סוליה של נעל, שורפת.
מוחמד: המים שם בדלי.
סכיזואיד: אתה רוצה להביא לי קצת. קשה לי לזוז.
מוחמד: גם לי.
סכיזואיד: (בקושי הולך עד לדלי) אני מקווה שזה לא הדלי שמשתינים בפנים. (שותה) אני במעצר?
מוחמד: כן, ביריחו.
סכיזואיד: זאת אמת. אני באמת במאסר. (בודק את הסורגים) זה לא משהו דמיוני, אלה סורגים אמיתים.. הם גזלו את החופש ממני… לא, לא, הם לא אשמים. אני אשם. הסגרתי את עצמי.. כשחזרתי לכאן הייתי צריך לדעת מה הם הסיכונים.. אני אדם בלתי-אחראי לעצמי. (מדליק לעצמו סיגריה) למעשה איזה ברירה יש לי? מה איש יחיד יכול לעשות מול חברה שלמה, בתנאי, כמובן, שהוא לא מטורף, וכרגע אני שפוי, עלי להתאים את עצמי. להיכנס לקופסה הקטנה כמו הודיני, עלי להחזיק מעמד, לא למות, שהם ימותו… לנצח… ניצחון אישי ולא כללי. (בוחן את פניו של מוחמד) אתה ערבי?
מוחמד: כן.
סכיזואיד: והם הכניסו אותי למעצר ביחד עם ערבי?
מוחמד: כן.
סכיזואיד: זה מתאים להם ומתאים גם לי… אתה גנב?
מוחמד: לא, אני חשוד בהשתיכות לאל-פתח.
סכיזואיד: (כועס) הכניסו אותי למעצר עם איש פתח??
מוחמד: אני עדיין חשוד, עוד לא הוכיחו שאני שייך.
סכיזואיד: ואתה שייך?
מוחמד: אתה חוקר?
סכיזואיד: מי היכה אותך?
מוחמד: הסמל.
סכיזואיד: הסמל.. זה מתאים לו.. הוא בטח מקלל אותי, עכשיו הוא שומר במקומי, למה בעצם שלא ישמור, הוא אוהב את זה.. איזה שיכור הייתי.. איזה שיכור… אני לא מבין את עצמי, מדוע אני חש צורך כזה ללכת לאיבוד, עד אובדן החושים, לא לזכור כלום, לרדת למטה.. להתבוסס בבוץ.. אבל כעת אני מול המציאות.. והיא פשוטה מאוד.. יריחו… סורגים… והחומה.
מוחמד: אין חומה.
סכיזואיד: יש, חדרתי דרך החומה כשהייתי שיכור, טיפסתי עד למעלה והלכתי על המעקה ובאכחוס, שהוא אל השיכורים, לא נתן לי ליפול לתהום, וכך ניצלתי. רק הראש כואב לי, אני לא יכול להזיז אותו…
מוחמד: לא טוב לשתות אלכוהול.
סכיזואיד: מדוע, זה מנוגד לדת שלך?
מוחמד: הדת שלי? אין לי דת.
סכיזואיד: איך קוראים לך?
מוחמד: מוחמד.
סכיזואיד: כמו הנביא שלך?
מוחמד: אין לי נביא. אני הנביא של עצמי, שמי מוחמד עבד.
סכיזואיד: אתה עבד?
מוחמד: שלכם.
סכיזואיד: לא שלי.
מוחמד: איך גם לא שלך, רק ראית אותי וכבר רצית שאביא לך מים.
סכיזואיד: מפני שהראש כואב לי.
מוחמד: גם לי.
סכיזואיד: אולי אתה העבד של המושל; אבל לא שלי.
מוחמד: גם שלך, אתם כבשתם את האדמה הזאת ואנחנו העבדים שלכם.
סכיזואיד: אתה טיפש! חצוף וטיפש וגם חמום מוח, לאדמה אין בעלים, האדמה שייכת לכל האנושות, היא שלי באותה מידה שהיא שלך.
מוחמד: לא! אתם חושבים שהיא רק שלכם, הסתלקו מכאן! הסתלקו! אתה זר כאן.
סכיזואיד: אני מרגיש זר בכל מקום.
מוחמד: אז תרגיש זר במקום אחר. כאן זאת הארץ שלי, האדמה הזאת היא חלק ממני, אני קרוב אליה.
סכיזואיד: כן, כן, אתה קרוב אליה, יותר מדי קרוב אליה, האף שלך בתוך האדמה, אתה לא מסוגל להרים את הראש שלך, להביט למעלה, לדעת שיש רקיע ויש גם כוכבים, אין סוף כוכבים.
מוחמד: אני אוהב אותה. אנחנו לא רוצים אתכם כאן, לא רוצים ואתם גם תלכו מכאן, אני יודע, זה ייקח עוד שנה, שנתיים, אפילו חמישים שנה. אבל אני יודע שאתם תלכו מכאן. לא רק אתה זר פה, כולכם זרים פה, כולכם!
סכיזואיד: אל תגיד לי “אתם”!
מוחמד: אתה זה אתם!
(סכיזואיד מביט בו בעיני טירוף)
מוחמד: (נבהל) מה אתה מסתכל עליי כך…
סכיזואיד: (עדיין יש בעיניו זיק של טירוף) שלא תעז לומר עוד פעם לאני שלי, אתם! (דומיה קצרה, נרגע וקר) אתה באמת אויב.
מוחמד: (שנעשה חלקלק) עכשיו שנינו שותפים לגורל אחד.
סכיזואיד: אני ואתה?
מוחמד: אתה ואני.
סכיזואיד: מה קושר בינינו? מה?
מוחמד: שנינו מאחורי אותם הסורגים. (מתחיל לגלגל לעצמו סיגריה).
סכיזואיד: אני חייב להסתלק מכאן, חייב. מה שאתה מערב זה גדל כאן?
מוחמד: לא, על-יד בירות.
סכיזואיד: בירות יפה?
מוחמד: יפה, יפה מתל-אביב. העיר הטובה ביותר בעולם, והכול זול שם, אפשר להשיג הכול, הכול…
סכיזואיד: תן לי קצת. אמנם אני רגיל לאלכוהול, אבל הייתי רוצה לנסות את זה.
מוחמד: זה יעלה לך.
סכיזואיד: אני משלם. (לוקח מציצה) יש לזה טעם טוב.
מוחמד: וריח חכם.
סכיזואיד: (מכניס בבת אחת כמות גדולה) הווו (משתעל חזק) זה חזק מדי בשבילי. (שותה מים) תעשה לי סיגריה יותר עדינה.
(מנדל, שהיה שקוע בעצמו, מבחין שהסכיזואיד התעורר בגלל שיעולו החזק, ניגש לסורגים).
מנדל: היי, התעוררת?
סכיזואיד: מנדל, מה אתה עושה כאן?
מנדל: שומר, המושל גייס אותי ללילה אחד.
סכיזואיד: דפקו אותך.
מנדל: כן.
סכיזואיד: ככה זה.
מנדל: (מריח) זה לא ריח של סיגריות קאמל.
סכיזואיד: נכון, זה עשב מעורבב עם חשיש, רוצה קצת.. אני מזמין אותך.
מנדל: לא, תודה, אני שותה רק וודקה. ברוסיה החשיש עולה הון. אם הייתי יכול להבריח קצת לשם, אני משוכנע שיש כאלה שעושים זאת דרך פרס ואפגניסטן. אך איך אני אגיע מכאן לפרס או לאפגניסטן? אני מכיר בריגה צעירים שהיו בולעים אפילו נאפטאלין, רק שהראש יסתובב להם.
מוחמד: מוכן בשבילך.
סכיזואיד: כמה?
מוחמד: חמישים.
סכיזואיד: (משלם למוחמד, פונה למנדל) מנדל, תוציא אותי מפה.
מנדל: אני לא יכול, אני שומר עליכם.
סכיזואיד: אז מה, תן לי לברוח.
מנדל: המושל יחסל אותי, יכניסו אותי למעצר במקומך ויש לי ילדים ומשפחה.
סכיזואיד: לכולכם יש ילדים ומשפחה, לכולכם…
מנדל: אני במיקרה נמצא פה.. לא מספיק לי צרות?
סכיזואיד: גם ברוסיה שמרו עליכם ואתם צעקתם חופש, ואנחנו עזרנו לכם לצאת משם, עכשיו עזור לי לצאת לחופש, אני מאחורי הסורגים.
מנדל: ברוסיה יותר קשה… אתה לא יודע מה זה רוסיה..
מוחמד: (לסכיזואיד) עזוב אותו, מוטב שתעשן.
מנדל: אני באמת מצטער..
סכיזואיד: (מעשן) לא רע.. (למנדל) טעם את זה, על חשבוני..
מנדל: לא תודה, וודקה, הנה יש לי בקבוק. (ניגש לבקבוק).
סכיזואיד: (שמעשן) הה זה טוב, אני נהנה מזה.
מנדל: (חוזר עם הבקבוק) ברוסיה הייתי גומר בקבוק במכה אחת, קר שם, כאן חם, חם מאוד! (נאנח) הה רוסיה… רוסיה…
סכיזואיד: (למוחמד) למה אתה באמת שונא אותי? הרי לא עשיתי לך כלום, אפילו אתה לא מכיר אותי.
מוחמד: אותך אני לא שונא.
סכיזואיד: אבל אם תקבל פקודה, תהרוג אותי?
(אין תשובה).
סכיזואיד: אתה תהרוג אותי גם בלי פקודה.
(אין תשובה).
סכיזואיד: (בתוקפנות) תענה לי!!
מוחמד: עכשיו אני אסיר.
סכיזואיד: גם אני, גם אני.
מוחמד: תעשן, יהיה לך טוב.. תעשן..
סכיזואיד: למה אתם לא רוצים לחיות איתנו בשלום, היינו הופכים את המקום הזה לגן-עדן, לגן-עדן אמיתי.
מוחמד: את יריחו?
סכיזואיד: לא, רק לא את יריחו.
מנדל: (פונה אליהם; אך שניהם לא שמים לב אליו ולא רוצים לענות לו). אני חש דקירות בלב, בגילי אפשר לקבל שבץ?
סכיזואיד: האמת היא שהמקום הזה לא חשוב לי, אלא הקיום שלי, מה הוא הקיום שלי, מה ערך חיי, האם הגשמתי את השאיפות שלי או שאמות כמו כלב מובס מבלי שעשיתי כלום או שאחזור להיות ילד (מצטחק) לשוב ולהיות ילד? לשם כך אני זקוק למפיסטו! (צוחק) הא הא העשן הזה, מוחמד מתחיל להיות כמו מפיסטו.
מנדל: (לעצמו בשעה שהוא לוגם מהוודקה) הדקירות בלב הן בגלל הסמל, הוא הבהיל אותי, ישנתי כ“כ עמוק… אתם יודעים ברוסיה כ”כ רציתי להגיע למערב, רציתי חופש, ובכן באתי למערב.
מוחמד: אתה לא במערב, אתה ביריחו.
מנדל: גם כאן אין חופש, בעצם מה זה חופש? מה זה? אבל אני עוד אגיע למערב, אני אסע לאמריקה.
סכיזואיד: (בלעג) ותשאיר אותנו לבד?
מנדל: ואם אקבל שבץ לב אפילו פיצויים לא יהיו לי.. החלום אשם, רק החלום, אתם חייבים להאמין לי, ראיתי חומה מבטון.
סכיזואיד: (מתחיל לצחוק בגלל הסם) לא נכון מנדל, היא מקארטון. (ממשיך לצחוק)
מנדל: מדוע אתה צוחק, היא מבטון ואי-אפשר להפיל אותה, בגלל החומה הזאת לא אוכל לנסוע לאמריקה. ברוסיה לא אוהבים את הפולנים ולא את האוזבקים ולא את הטאטארים ולא את הגרוזינים ולא את הקירגיזים. ברוסיה הרוסים אוהבים רק את הרוסים.
סכיזואיד: והתורכים אוהבים רק את התורכים.
מוחמד: והיוונים רק את היוונים.
מנדל: אני דווקא אוהב את הפולנים, יש להם וודקה מצוינת, סטולאט! (אומר זאת לבקבוק ושותה).
סכיזואיד: (שנרגע מהצחוק, למוחמד) תגלגל לי עוד אחת? (הכוונה לסיגריה של חשיש).
מוחמד: למה לא, הרי שילמת. (מתחיל לגלגל לו עוד סיגריה).
מנדל: (המתחיל להיות שתוי ואט-אט הוא חש זעם עצום כנגד הסכיזואיד ומוחמד) ההה לנינגרד, לנינגרד… אתם לא קראתם אפילו את דוסטוייבסקי. אתם בורים! בורים! מה אתם יודעים על רוסיה? מה? רק מה שאתם קוראים מהעיתון… רק עיתון אתם קוראים. יש לכם מוח של תרנגולת.. פרעושים! (כאילו מועך פרעוש). בעיתון יש פרופאגאנדה.. גם ברוסיה יודעים על הארצות האחרות מהעיתון, גם שם יש פרופאגאנדה, אבל לפחות אנחנו יודעים לקרוא את העיתון ויודעים שהוא משקר, משקרים. כולם משקרים. למה? למה הם לא אומרים את האמת? הה לנינגרד.. לנינגרד… מה אתם חושבים לעצמכם שתמיד הייתי רוכל? שנולדתי רוכל? שלא היתה לי אמא? שלא הלכתי לבית-ספר? שלא שיחקתי מחבואים? שלא היו לי חלומות? שלא האמנתי? שמי ולאדימיר! כאן נתנו לי שם חדש, מנדל! מנדל זה לא שם חדש.. זה שם נלעג.. אבל לא איכפת לי.. אתם לא נראים יותר טוב ממני.. אתם מאחורי הסורגים ואני חופשי! גם הם בחוץ לא נראים יותר טוב ממני.. אבל יש להם רכוש, כן, רכוש… (צוחק בפראות) גם רכוש אפשר להחרים… במכה אחת.. הה לנינגרד, הלילות שם, אור! אור! אור! וביום ראשון הייתי עושה אמבטיה טובה ולובש חליפה יפה ויוצא מהבית ומרגיש כמו בן-אדם ופוגש את החברים והולכים לטייל, וולודיה מנגן בגיטרה ושר ומגיעים ליער ומדקלמים את יסנין. אתם בכלל יודעים מי זה יסנין? ואת פושקין קראתם??? ואת גוגול? ואת צ’יצ’יקוב אתם מכירים? אני הוא צ’יצ’יקוב, את הנשמות המתות שלכם באתי לקנות ולמכור.. הה לנינגרד זה לא יריחו. לא הייתי יושב שם ומוכר קנדונים מקסיקאניים תוצרת האמבורג. את פושקין הייתי מדקלם, את פושקין! הה, כמה אהבה יש בתוכי.. כמה אהבה… ואין למי לתת אותה. אתם כאן מזלזלים בתחושות כאלה.. אתם חזקים… (צוחק) האהאהא חזקים!!!! לא! אגיד לכם מה אתם: קש! קישקש! קשקשקשקשקשק! (בהתפרצות פתאומית כשהוא אוחז את המקל) אתם שונאים אותי? מה עשיתי לכם? מה?
סכיזואיד: מנדל! הירגע!
מנדל: לא! אני אראה לכם מה זה רוסי! אני אחסל את החשבון איתכם!
סכיזואיד: מנדל! אם אתה תצעק כך, המושל יבוא!
מנדל: המושל!! (נרגע ונכנע למרות) המושל?? הה, הוא לא יהודי… אין לו עיניים יהודיות.. הוא הבן של אטילה, מלך ההונים.. אני עצוב.. עצוב.. (מתרחק מהם, לוגם וודקה, מכונס בתוך עצמו).
מוחמד: יום אחד הוא יגיע.
סכיזואיד: מי?
מוחמד: הנביא.
סכיזואיד: אתה מאמין.
מוחמד: לא. אני מארכסיסט. (מוסר לסכיזואיד את הסיגריה שגילגל) זה מוכן.
סכיזואיד: (מעשן) העשן, הבט לעשן.. הוא הופך להיות כחול-כהה…
מוחמד: לא. הוא שחור כמו הנקמה שלי.
סכיזואיד: למארכס אין כל קשר עם הנקמה שלך.
מוחמד: הוא רצה דם, כתוב בקוראן.
סכיזואיד: גם את דמי שלי?
מוחמד: גם את שלך. הוא אמר לי בבירות: אתה תמות, מוחמד, אבל גם הם ימותו. הם שלחו אותי ואמרו לי: אנחנו שולחים אותך מוחמד ואסור לך לחזור, אתה חייב לטהר את האדמה שלנו ממעשיהם הרעים… (שקוע בהזיה) כשיגיע היום אני מבטיח ואומר לך שכאן תהיה שחיטה נוראית, אשחיז את הסכין שלי… שחיטה נוראית.
סכיזואיד: (יותר לעצמו) ומדוע בעצם לא ארצה אני את הדם שלך?
מוחמד: (כלא מבין) הה?
סכיזואיד: (ישר אליו) כן, מדוע אני לא ארצה את הדם שלך, מדוע שתפחיד אותי כל הזמן במוות, מדוע שאתה לא תפחד ממני, הרי אני לא רוצה את מותך ואתה כן רוצה את מותי, אני לא שונא אותך ואתה כן שונא אותי, אני לא רוצה לשחוט אותך ואתה כן רוצה לשחוט אותי. (תופס אותו בצווארו) מדוע שלא אשחט אותך, מה מונע ממני, מדוע שלא אני אגמור אותך פעם אחת ולתמיד. (בזעקה) מדועעע???
מוחמד: אז תהרוג אותי! תהיה גבר! תהרוג אותי!
סכיזואיד: (היה רוצה להרוג אותו) הה, לא! (מוותר) אני לא מסוגל.. ברח מפה.. מנדל שתוי.. ברח!
מוחמד: לא אוכל לחזור, לא ביצעתי את המשימה שלי.
סכיזואיד: מדוע?
מוחמד: תפסו אותי.
סכיזואיד: (שמעשן) זה טוב מאוד, החומר הזה מצוין.
מוחמד: מחר ייקחו אותי לחקירה, אודה בכול, יהיה משפט, הם ייתנו לי לפחות עשר שנים.. יכניסו אותי למקום סגור.. מסביב תהיה חומה, חומה וגדרי תיל ושומר עם תת-מקלע.. עשר שנים… איך ייראה מוחמד בעוד עשר שנים? איך??
סכיזואיד: אם אתה לא בורח, אני בורח, עזור לי לפתוח את הסורגים.
מנדל: (לפתע פוקח את עיניו והסכיזואיד חדל מלנסות לפתוח את הסורגים) זה לא נכון… אני טועה… הם לא שונאים אותי.. לא! לא! לא! (קם, ניגש לסורגים) אתם אוהבים אותי, אני מבקש סליחה מכם, העלבתי אתכם.. אני מוכרח להתנשק איתכם.. באמת.. אני לא יכול לפתוח מפני שאני שומר כאן ויש לי משפחה. אבל אני מוכרח להתנשק איתכם, אתם האחים שלי. (מתנשק עם הסכיזואיד) אחים?
סכיזואיד: אחים.
מנדל: בואו נשיר, שיר רוסי כזה טוב. גדול.
(מנדל מתחיל לשיר ברוסית ומצטרפים אליו. נכנס הסמל).
סמל: מה זה כאן? מסיבה?
(הם ממשיכים לשיר)
סמל: מנדל!!!
מנדל: בוא סמל! בוא תשיר איתנו!
סמל: אני? בתפקיד? מנדל!! כך אתה שומר??? (מתקרב אליו) מה זה? אתה שיכור? שיכור?
מנדל: למה לא, יש לי אהבה בלב, סמל, אהבה.
סמל: אתה אומר. אין דבר, מחר אדבר עם המושל שישלול ממך את הרישיון.
מנדל: (נוגע וכמעט מתעורר משיכרותו) למה?
סמל: אתה עוד מעז לשאול. בפעם הראשונה מצאתי אותך ישן, שזה כשלעצמו פשע מחריד, ביקשת מחילה וסלחתי לך, אבל הזהרתי אותך והבטחת שתהיה בסדר ואני חוזר ומוצא אותך שיכור.
מנדל: מה יש, סמל, שתיתי קצת, לא נורא…
סמל: לא נורא… אני אדבר עם המושל.
מנדל: לא, אני מבקש ממך סליחה, אל תגיד כלום למושל.
סמל: עוד איך אני אגיד. מה אתה חושב שכאן זה משחק ילדים, אתה תייר מאמריקה? אני כבר יומיים לא ישן בגלל הנבל הזה. (מצביע על הסכיזואיד) ומוכרח לשמור במקומו ואתה תעשה לי כאן מסיבות? כאן? ביריחו???
מנדל: (נשבר ופורץ בבכי) לא, אדוני, אל תעשה זאת, אל תשלול ממני את פרנסתי, אל, אל…
סמל: אל תתחנן, כלום לא יעזור לך.
מנדל: (שבוכה ומשפיל את עצמו) רחם עליי אדוני, מה יהיה עליי? איך אני אסתדר? הנה, אני כבר לא שיכור, התפכחתי.
סמל: מסריח ממך.
מנדל: (הבוכה כל הזמן; בכי אמיתי) זאת הפעם האחרונה, האחרונה..
סמל: הדמעות שלך לא עושות עליי רושם, תהיה גבר.
סכיזואיד: סמל, עזוב את האיש הזה מייד!
סמל: אתה אל תתערב.
סכיזואיד: אני רוצה להתערב.
סמל: אתה במעצר.
סכיזואיד: אני מסכים לשמור ואתה תוכל ללכת לישון.
סמל: אתה לא צוחק?
סכיזואיד: לא, לא. אני רציני, אני מסכים לשרת.
סמל: אני רואה שנשברת.
סכיזואיד: לא נשברתי, אני מסכים במלוא ההכרה שלי.
(הסמל מוציא אותו מהתא).
סכיזואיד: מה עליי לעשות?
סמל: לסובב את החומה.
סכיזואיד: אבל אין חומה.
סמל: המושל קבע שיש ואני לא מתווכח וגם אתה אל תתווכח או שאתה רוצה לחזור מאחורי הסורגים.
סכיזואיד: יש חומה.
סמל: קח את הנשק שלי.
סכיזואיד: ומה עם החצוצרה?
סמל: היא שייכת לי ורק אני רשאי להשתמש בה. הה, אני כ"כ עייף.
סכיזואיד: (לסמל, כשהוא אוחז את הנשק) שב!
סמל: מה, מה אתה מתכוון?
סכיזואיד: אמרתי לך לשבת על הארץ, ארצה! (כמו לכלב) שמעת, ארצה!
סמל: מה קרה לך?
סכיזואיד: ארצה! זאת פקודה! (הסמל ממהר לשבת) אתה תת-אדם! תת אדם! מדוע התעללת במנדל? מי נתן לך את הזכות להשפיל בני-אדם? בור ועם הארץ!!
סמל: תוריד את הקנה!
סכיזואיד: (מסובב אותו) אתה הוא האויב שלי האמיתי.
סמל: אני לא האויב שלך, אנחנו שייכים לאותו צבא!
סכיזואיד: לא! אתה לא שייך לצבא שלי, אתה רע! רשע גמור! טינופת קטנה, בורג עלוב, תולעת! מלשין!
סמל: אני סמל, הדרגה שלי נמוכה, תצעק נגד המושל, מה אתה רוצה ממני?
סכיזואיד: אתה רוצה שאצעק נגד המושל מפני שאתה לא מעז לצעוק נגדו? שאעשה את המלאכה בשבילך? (לעצמו) הוו אלוהים! אלוהים! העולם הזה מלא סמלים קטנים, בכל מקום רק סמלים קטנים… נמוך… נמוך… והם מנסים להנמיך אותך, לרדת לדרגתם…
סמל: (בראותו שהסכיזואיד שקוע בתוך עצמו) מנדל, רוץ ותעיר את המושל.
(מנדל מנענע בראשו ולא שוכח לקחת עימו את מיזוודתו המכילה את סחורתו לפני שהוא יוצא).
סכיזואיד: (זועק) גם היטלר היה סמל קטן! גם היטלר!!
מוחמד: (לעצמו) היהודי הזה השתגע…
סכיזואיד: (לדמויות נעלמות) אל תדרכו על הרגליים שלי! אל תדרכו! אל תרצחו את הילד שבי! תפנו לי את המקום! תנו לי לברוח! לברוח!
סמל: תראה, אני מוותר, אני אשמור, לא חשוב, תחזיר לי את הנשק.
סכיזואיד: להחזיר לך את הנשק? בכדי שתוציא אותי להורג? שתטען שאני בוגד? הה, היית רוצה שאתאבד, אבל לא אגרום לך את התענוג הזה… להחזיר לך את הנשק.. כבר הרגו אותי כאן ביריחו ואתה הוא האיש שנתת את הפקודה ונשים עירקיות רחצו אותי ועטפו אותי בתכריכים ודחפו לי גם לפה והייתי סגול כמו המוות והורידו אותי לבור וסתמו את הגולל. (בראותו שהסמל מנסה להתחמק) אל תברח! אתה בן-הערובה שלי עכשיו ואני אשפוט אותך.. נמאסתם עליי. אין לי כוח יותר אליכם.. אני מתעב אתכם ואת חשבונותיכם הקטנים. אתם גם יכולים למוטט הר.. רק חרא אתם אוהבים! רק חרא! מה הוא ערך הקיום שלך, תולעת? מה הוא? אני דן אותך למוות!
(מופיעים המושל והחיילת).
מושל: עצור!
סכיזואיד: מי אתה?
מושל: המושל.
סכיזואיד: של הקירקס?
מושל: לא. מושל, מושל יריחו.
סכיזואיד: (מחקה קולות של חצוצרה) טוטוטוטוטו.
מושל: תחזיר לי את הנשק!
סכיזואיד: מצאתי את החומה.
מושל: איפה?
סכיזואיד: בברלין.
מושל: שמע! אנחנו משחררים אותך..
סכיזואיד: ממה?
מושל: מכאן, מיריחו, סע הביתה.
סכיזואיד: לא, אין לך כל זכות לשחרר אותי מפני שאני גייסתי את עצמי.
מושל: זה בסמכותי, האמן לי, אני משחרר אותך, סע הביתה!
סכיזואיד: אין לי בית.
מושל: אעמיד רכב לרשותך ויחזירו אותך.
סכיזואיד: אני לא מאמין לך. אתה בעל סטקיה, אתה מרמה במשקל.
מושל: (מתקרב אליו) אני מושל יריחו!
סכיזואיד: אל תתקרב אליי, אחרת אהרוג את הסמל שהוא בן-הערובה שלי.
חיילת: תהיה נבון!
סכיזואיד: לילה?
חיילת: אני לא לילה.
סכיזואיד: את כן לילה! את ערביה ארורה, את לא רצית לשכב איתי! את לא אוהבת יהודים.
חיילת: אני חיילת, אני לא ערביה.
סכיזואיד: הייתי אצלך, זוכרת, ליבי, ליבי, גיסי, גיסי
חיילת: הוא הוזה.
סכיזואיד: ואם את לא לילה, את זונת יריחו! זונת יריחו! העיר הזאת תושמד! הימלטי מכאן! הצילי את נפשך! תברחי מכאן! תברחי!
מושל: מספיק! אחרת אפתח באש!
סכיזואיד: אתה לא מושל יריחו, אתה חוליגאן!
מושל: מה אמרת?
סכיזואיד: חוליגאן! אני יחיד, לבד, ואתה מסתמך על צבא שלם, על חוקים! ביריון נתעב! תרנגול-הודו מזדקן!
מושל: הסבלנות שלי פוקעת, תיכנע!
סכיזואיד: אני אכנע, אכנע, יהיה לך ניצחון מזהיר, איסטראטגי! פצחת את האויב! שברת לו את העצמות! תקבל העלאה במשכורת, ישלחו אותך לחוץ-לארץ, תשתה ויסקי, יהיה לך מעמד חברתי מכובד! ניצחת אותי! ניצחת! (לפתע כאילו נדהם) הו, יריחו! יריחו! (כאילו מתנבא) איזה מחנה-פליטים נורא, והם ברחו לעבר-לירדן והכול מצחין כאן וחם כאן, חם מאוד כאילו הייתי ברחם של מיפלצת, אני לא העובר של המפלצת, עלי לחתוך את הקשר הגורדי שלי, לצאת מזה, לצאת מזה (כאילו רואה משהו) הה, מה זה? שם? הירדן, יורד שלג, כן, שלג, אני רואה יער וילדים, המון ילדים, הם עליזים, בחיי, הילדים עליזים, הם משחקים, הנה הם בונים תעלות משלג, עוד מעט יהיה קרב רחוב! היי, אתם! ילדים! גם אני! גם אני! אני מצטרף לקבוצה הצפונית, נכה אותם כהוגן! חכו לי! אני מצטרף! חכו לי! אני באאאא! (יוצא בריצה)
מושל: (לסמל) רוץ מהר, קח נשק, תרדוף ותביא אותו הנה חי או מת.
סמל: כן המפקד! (יוצא)
מושל: הוא אמר שאני בעל סטקיה. אני לא בעל סטקיה. אני מושל יריחו.. ומה רע להיות בעל סטקיה? לפחות יש לו רכוש. (מתחיל לחפש את החומה ומגשש בידיו).
חיילת: מה אתה עושה?
מושל: מחפש את החומה.
חיילת: אבל אין כאן חומה.
מושל: יש! החומה חייבת להיות כאן בצד המזרחי.. (מגשש באוויר) אם הייתי חש התנגדות… את תחפשי בצד המערבי!
חיילת: אתה מאשר לי את העברה?
מושל: ונשיא רומניה לא יבוא, ידעתי שזאת טעות, הוא בכלל נסע לרבת-עמון.
חיילת: אני רוצה העברה.
מושל: לא תקבלי! את נשארת כאן ביריחו! אני זקוק לך!
חיילת: אני מסרבת!
מושל: מה?
חיילת: אני מסרבת! אני רוצה לחיות! שלום לך! תמשיך לחפש את החומה. (הולכת).
מושל: חכי! (מבחין במוחמד) הוו אין כאן שומר! (צועק) מנדל! מנדל! הוא ודאי נסע הביתה! חכי! מה אעשה! אני לא חייב להישאר כאן, אני לא הש.ג., מה אעשה? (ניגש לסורגים) מדוע אני צריך להילחם נגדך כל הזמן? מדוע אתה לא נותן לי מנוחה? אני גם בן-אדם! גם אני רוצה לחיות! תענה לי! מסרב… מדוע אתה האויב שלי?? מה אני גזלתי ממך? מדוע שלא תיתנו לנו לחיות בשקט? תענה לי! שותק.. אני לא חייב לשמור עליך, אני לא הש.ג., אני מושל יריחו! אתה שומע! אני מושל יריחו! (כמו מתוך טירוף) מושל יריחו! מושל יריחו! מושל יריחו! מושל יריחו! (מבחין בחצוצרה שהסמל שכח אותה) כבר שחר, צריך לחצצר! אבל זה לא התפקיד לי, אני מושל יריחו! צריך לחצצר! אין לי ברירה, אני חייב לחצצר! (מתחיל לחצצר ולעשות סיבובים, הוא סופר בקול רם כל סיבוב) אחת! שתים! שלש! ארבע! חמש! שש! שבע! (נעצר, דומיה קצרה ולפתע הוא מתחיל לזעוק בכל העוצמה)
הההההההה ההההההה ההההההההה הההההההה הההההההה!!! (מפסיק לזעוק, נעצר, מרים את עיניו ואומר) החומות נפלו, כן או לא? החומות נפלו, כן או לא? החומות נפלו, כן או לא?…
(בשעה שהמושל מגשש כמעט בזחילה, מופיע הערבי שפניו מוסתרות בכפיה ומתבונן ממרחק-מה על מעשיו).
מסך