הָיָה עֶרֶב קַיִץ. יָצְאָה מִרְיָם עִם יוֹסֵף אָחִיהָ מִבֵּיתָם, שֶׁעָמַד מֵאֲחוֹרֵי הָעִיר, בְּתוֹךְ הַגָּן. הָלְכוּ הָאָח וְהָאָחוֹת שְׁלוּבֵי־זְרוֹעַ וְלֹא דִבְּרוּ דָבָר, כִּי הָיְתָה הַדְּמָמָה כֹה גְדוֹלָה וְכֹה יָפָה. רוּחַ קַלָּה נָשְׁבָה. הֶעָלִים רַק זָעוּ, הַנַּחַל רַק שִׁקְשֵׁק, וְהָעֵצִים גַּם הֵם לָאֲטוּ בִדְמָמָה. פִּתְאֹם נָשָׂא יוֹסֵף אֶת עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וְרָאָה אֶת הַכּוֹכָבִים הָרַבִּים הַנּוֹצְצִים, וְאֶת תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם רָאָה, וְאֶת הַלְּבָנָה, הִבִּיט עַל כָּל אֵלֶּה בְּעֵינַיִם רְחָבוֹת וּפְקוּחוֹת וְלא שָׂבְעוּ עֵינָיו לִרְאוֹת. הֵרִים יוֹסֵף אֶת יָדוֹ וְשָׁאַל: מַה שָּׁם בַּמָּרוֹם? מָה הִיא הַלְּבָנָה? מָה הֵם הַכּוֹכָבִים?

נָשְׁאָה גַם מִרְיָם אֶת עֵינֶיהָ לַשָּׁמַיִם, הִסְתַּכְּלָה גַם הִיא בַּכּוֹכָבִים וְאָמְרָה: לְבָנָה זוֹ – וָדַאי הִיא אֵם, וְכוֹכָבִים אֵלֶה – וַדַּאי יְלָדֶיהָ הֵם!

שָׁאַל אוֹתָהּ יוֹסֵף: כָּךְ כָּתוּב בַּסְּפָרִים?

הֵנִיעָה מִרְיָם בְּרֹאשָׁהּ הֵנָּה וָהֵנָּה וְעָנְתָה לוֹ: לֹא, לֹא חֲבִיבִי, בַּסְּפָרִים כָּתוּב אַחֶרֶת, אֲנִי מִלִּבִּי מְסַפֶּרֶת…

בְּרֶגַע זֶה נָפַל כּוֹכָב אֶחָד לְעֵינֵיהֶם אַרְצָה וְנֶעֱלַם, וְהַלְּבָנָה עוֹדָהּ מְשׁוֹטֶטֶת־מְשׁוֹטֶטֶת בִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם.

שָׁאַל יוֹסֵף אֶת אֲחוֹתוֹ עוֹד הַפַּעַם: לָמָּה הַלְּבָנָה כָּכָה מְשׁוֹטֶטֶת?

הִבִּיטָה מִרְיָם אַחֲרֵי הַלְּבָנָה הַמְשׁוֹטֶטֶת וְאָמְרָה: מְבַקֶּשֶׁת הִיא אֶת בְּנָהּ שֶׁאָבַד לָהּ… אֲהָהּ, אֵין הִיא יוֹדַעַת שֶׁכְּבָר נָפַל אַרְצָה!

נַעֲשָׂה יוֹסֵף עָצֵב מְאֹד. הִנִּיחָה מִרְיָם אֶת יָדָהּ עַל כְּתֵפוֹ וְדִבְּרָה אֵלָיו נִחוּמִים: אַל־נָא כָּכָה תִּתְעַצֵּב, אָחִי, רְאֵה כַּמָּה כּוֹכָבִים נִשְׁאֲרוּ לָהּ בַּשָּׁמַיִם!