בַּנַּאי אֶחָד חָפֵץ לִבְנוֹת לוֹ בַּיִת. בָּא אֶל הַיַעַר לִכְרוֹת שָׁם עֵצִים. רָאָה עֵץ אֶחָד רָם, קָרַב אֵלָיו, הֵנִיף עָלָיו אֶת הַקַּרְדֹּם וְהִכָּה בּוֹ.

שָׁמַע הַבַּנַּאי קוֹל צִפְצוּף, הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, רָאָה וְהִנֵּה צִפּוֹר קְטַנָּה עוֹמֶדֶת עַל הֶעָנָף וּמִתְחַנֶּנֶת:

– אָנָּא, אִישׁ טוֹב, אַל־נָא תִכְרֹת אֶת הָעֵץ!

עָנָה הָאִישׁ אֶת הַצִּפּוֹר: כְּנָפַיִם לָךְ, צִפּוֹרִי, עוּפִי לָךְ וְעִמְדִי עַל עֵץ אַחֵר.

וַתֹּאמֶר הָצִּפּוֹר:

– אֲהָהּ, אִישׁ טוֹב, יֶשׁ לִי פֹה קֵן, וּבְקִנִּי יֵשׁ לִי אֶפְרוֹחִים. אַל נָא תִכְרֹת אֶת הָעֵץ.

וְלא כָרַת הַבַּנַּאי אֶת הָעֵץ הַהוּא.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּנָה הָאִישׁ לָלֶכֶת, שָׁמַע מֵאֲחוֹרָיו אֶת צִפְצוּף הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה הַמְבָרֶכֶת אוֹתוֹ:

בָּרוּךְ תִּהְיֶה אָתָּה,

שֶׁאִילָנִי לא כָּרַתָּ,

אֶת קִנִּי לא שִׁחַתָּ

וְאֶפְרוֹחַי לא הֵמַתָּ.