לוגו
"משמעת מים" נוסח צהל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שבת ראשונה של נצחון – בתעלה. חם, השמש נמוכה, כאילו עליך בלהט זועף, שמים כחולים כחולים, ורטט של אד באויר.

פלוגת הטנקים שדהרה ששת ימים בדרכי סיני נחה בעמדה הקדמית. נחה – אך כולה פעילות.

כל טנק בעמדה. הטנקיסטים לאים, מאושרים אך אין זמן לבטלה. הוד מעלתו הצנטוריון דורש את שלו. טיפול שבועי. זאת אומרת שגריז למלא ודלק למלא, וצריח שיהיה נקי. והתותח – לשפשף והמסנן למרק ואבק להדיח שיהיה כמו חדש.

כך נראתה השבת שלנו בסואץ, מול העיר סואץ בקצה הדרומי של התעלה. מים היו מעט, מוצנחים. אסור להתגלח, אסור להתרחץ. גם לשתות לא נותר הרבה, ובאלחוט מזמזמות בקשות המט“קים ל”עוד נוזלים". על הכביש, כרגיל, הלכו השבויים במאותיהם. מי יחף, ומי בנעל, מי מנפנף בלבן ומי מסתפק בהרמת ידים חיננית, לא איכפתית כזאת, כאומר – בינינו, איכפת לי להרים קצת את היד בשבילך? רק תן ללכת הביתה.

נראה לי שרובם באו מקרוב, וראית זאת לפי בגדיהם הנקיים, פניהם המגולחים והענין שגילו בשוביהם. היה זה היום הראשון אחרי התבוּסה, ונחלי האדם הנמלטים מקדמת סיני עדין לא נשפכו אל התעלה. “חוליית בודקים" שלנו לקחה את התעודות מכל שבוי והצעידה את החוגרים בקבוצות אל הסירות המצריות שהמתינו בתעלה כדי להעבירם אל העמק הירוק שליד סואץ.

נגשתי בשעת צהרים חמה אל קבוצת שבויים שישבה ליד הכביש. על כתפי רובה סער סוביטי חדש שנוקה זה עתה מהגריז בו היה ארוז. בין השבויים היה קצין צעיר, לוטננט משנה בן 21 דובר אנגלית שניתן לי לשוחח עימו, בהיות רמת ידיעותינו בשפה זו שווה אם כי לא גבוהה ביותר. עיניו נבונות ומביעות רצון אין־סופי לשיתוף פעולה, כאילו – רק תן לו והוא מקים כאן קיבוץ ספר להגן עלינו היהודים מפני נאצר ימ"ש…

דיבר בפשטות וסיפר כי נלקח מביתו בקאהיר שבוע לפני פרוץ הקרבות, עם חילים שאינו מכיר (“אלה – עובדי אדמה הם” אמר עליהם בבוז…) אל מקום שומם ובלתי מוכר עם 6 קני נ“מ ואמרו לו “כאן תילחם”. “אנו רוצים בשלום אתכם. נאצר הרס אותנו. נאצר שודד את אדמותינו ואת יבולנו”.

זה היה תוכן דבריו, ואם כי איני יודע אם להאמין לכנוּתו, הרי מאמין אני שיש יסוד להתמרמרותו ויש תקוה שהיא נחלת רבים במצרים. הוא אף הזמין אותי אל בית אביו בקאהיר, כדי שאשמע דבריו של איש עסקים חשוב ומכובד על השלום באזורנו.

בינתיים השמש קופחת והצמאון מיבש את הגרון. השבויים מבקשים מים לנו אין משלנו לתת להם.

הפתרון היחידי לבעיית הצמאון של שבויינו היה חלוקה צודקת של המים שהביאו מעטים מהם בכליהם. תחילה לא האמנו למראה עינינו כשראינו את הראשון פותח את מימייתו שותה לרוייה, שוטף את פניו סוגר ומניח לצידו לעיניהם המתחננות של 30 מחבריו. בפינה מימין פרצה קטטה בין שניים על טיפות מים שנמצאו ב“מימייה חולייתית”. האוירה הלוהטת בלאו־הכי נעשתה חמה פי כמה ושוב ושוב נזקק השומר הישראלי לגעור בשבויים “אוסקוט”!

הקצין הצעיר פנה אלי בידידות חלקלקת “קפטן”, סֶר (כולם העלו את הישראלי הדובר אליהם בדרגה אחת לפחות…) האם תוכל לתת לי מים מהאלה? והצביע על כמה שבויים שהגיעו זה עתה עם מים. “בודאי” עניתי לו ולקחתי את המימיה. “קח את המימיה תן לגימה לכל אחד מהיושבים פה, ומה שישאר — שתה בעצמך. כך נוהגים קצינים בצבא היהודים“. הוא נראה תמה, אח”כ חייך הנהן בראשו וביצע בדיוק מה שהוטל עליו.

10.6.1967