“נקמתי! לא חפצתי לרושש אותך, להמיט עליך אסון. אפס כי חפצתי מאד לעשותך לחרפה ולכלימה, להשפילך ולגרום לך צער, וזה עלה בידי. יכול הייתי להכריח אותך לשלם את כל סכום; הכסף אשר חמסתי: הלא היית חותם על כל מה שהייתי מגיש לפניך, כמו שנהגת לעשות תמיד. אבל הרגע נא ולבך אל ירך – בכיסך לא נגעתי. בחטאתי גרמתי נזק לאחרים, ולך אין הדבר נוגע כלל, לא אתה חתמת על התעודה… אולם – הכבר הקל לך בזה? מסופקני! עתה הריני לבאר לך מה ראיתי על ככה לעשות את מעשי־העול הזה. האשמה תחול רק עליך, ולא על אחר! בטבעי הריני איש ישר – מעולם לא עשיתי דבר דומה לדבר־פשע. בהשפילי את עצמי כל כך לבקש ממך משרה, דמיתי, כי תבין להבדיל בין פקיד פשוט, היודע רק את שלחן־עבודתו וזולתו אין לו מושג משום דבר, ובין אדם כמוני, העומד על רום ההשכלה האירופית. אבל אתה לא שמת לבך אל הדבר, ומשום כך נעשיתי אויבך בנפש. לא יכולתי לסלוח לך על אשר נקבת לי משכרת דלה כזו, בשעה שידעת יפה, כי יש לי משפחה והורים עניים; לא יכלתי למחול לך על אשר גמלתני כגמול נערים קטנים בוערים והדיוטים ולא השגחת בי ובערכי, ומאז החלותי לחשוב מחשבות־נקם… החלטתי להנקם ממך, ונקמתי! עתה תהיה ללעג ולקלס, ואני מרגיש את עצמי מאושר מאד, יען מדי ראותי כי אגואיסט נבזה, אביר־לב, צמא לכבוד ונעור מדעת, תלוש מעמו ומן האנושות, יהודון אחוז־שגעון שכמותך נעשה לחרפה והשלך ממרום עזו המדומה, – אני חושב את המראה הזה כחג גדול לאנשים רבים הוגי־נכוחות. יכל הייתי להפוך את נשמתך הקטנה על צדה השניה ולגלות מערומיה לעיניך; יכול הייתי לצייר לך ציור בהיר את מהותך המגוחכת עם כל יצרי־לבך הנתעבים והנשחתים, אבל אין הדבר שוה בעמלי. רוצה אני רק להוסיף, כי כל בני־סביבתך הנם אנשי שקר; כולם בזים לך כמוני ומהתלים בך מאחוריך; הם מאלצים אותך לצאת במחולות לקול חלילם, הם משטים בך ויודעים את ערכך הנכון… ולבסוף עוד מלה אחת: אל תקוה, כי אלכד בחטאתי; אם יעלה הדבר בידי לבוא לאמריקה, או לא יעלה, אבל לעולם לא אסגיר את עצמי חיים בידי מבקשי. על כל פנים לא תבואך טובה. הבז לך א. קובנר”.

“מאחורי הפרגוד”

ש. ל. ציטרון

עמ' 89/90