לוגו
ליפקע גנב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ליפקע גנב נודע בכל פלך קאוונא, וגם בקורלאנד. כלם ידעו את שמו. ליפקע ועוד לו שלשה אחים במבחר ימיהם, היו בני השוחט לפנים בעיר ווידוקלע. וכל ארבעתם היו כלם גנבים, והגנבה והשד היו משלח ידיהם, כל מלאכה אחרת לא ידעו. וליפקע הצעיר בהם היה להם לראש ומנהל. הוא היה גם יודע ספר, חכם לבב ובעל מזג טוב. בעיר מושבו לא גנב מעולם מאומה, וכל תקפו וגבורתו הראה על גבולות פּרייסען, סביב העיר שאוועל ויאנישאק וקורלאנד, אבל לא הסתפק בשלשלת אחיו לבד. כי התלקטו אליו חבר גנבים מערים אחרות והוא היה ראש לכלם. ליפקע אהב מאד את “הפריצים” הפולאנים ותמיד בקר את היכליהם, או בידעו כי אחד מהם נוסע בדרך במרכבה כבודה רשומה לארבעה או ששה סוסים יקרים, יצא לקראתו ויקבלהו בזרועות פתוחות כראוי לאציל פולאני, את הכסף והסוסים לקח לו בכבוד גדול, ועל האציל צוה ללמד את רגליו ללכת, אחרי אשר לא ילד קטן הוא ללכת ברגלי זרים. וכסף מזומן, הלא נחוץ לו יותר מלהפולאני העצל. לו אשה ובנים לפרנס, לו קרובים עניים אשר עליו לתמכם. ובכן התודע לאצילים רבים, ולפעמים בפגשם אותו בדרך נתנו לו את כספם טרם בקש, למען ילך לו ולא יפריעם ממסעותיהם. ליפקע בבואו לאיזה עיר, לא התמהמה לבקר את הרב, השוחט, הדיין וכל “כלי הקדש” ולכלם נדב ביד רחבה, ויחשבוהו לעשיר גדול, ובלעדי אגיד, לוא ידעו מי הוא לא לקחו מידו מאומה, אך ליפקע ידע תמיד להתחפש לאורח הגון. פה בא לאמר “קדיש” כי אבל הוא, ובעיר אחרת “יאהרצייט” או קרה לו נס, ועליו להודות לאלהים חסדו, ומדוע לא יאציל מטובו ליראי ד'. ובכן ידעו כלם כי ביד אחת יקח מכיס העשיר, ובשניה יתן לכיס העני. וכן עשה גם בפעם הזאת בעת הרעב. ובידעו כי קרבו ימי חג המצות, ואין כל תקוה לבני עירו להשיג מצות לפסח, וכל צרכי אכל יקר למצוא. ואחיו ירעבו בפסח. ויחם לבבו לגורל העניים. וביום בהיר אחד קודם החג, הביא כעשרים עגלות אכרים מלאות בר וחטים, קמח סלת ותפוחי אדמה, ועוד איזה תבואות השדה, ויציגן ברחוב, ויקרא אל העם. כי יבואו איש איש בשקו, וימלא את השקים בכל מיני מכלת, וכן חלק את כל התבואות חנם אין כסף, מלבד אשר השאיר לבני ביתו ובית אחיו. ותהי שמחת כל העם גדולה, ולהרב ומשרתי הקהלה שלח מכלת ביד נדיבה, וכלם חשבו כי קנה את כל אלה בכספו, אחרי אשר לא יתכן היה להאמין, כי יביא גנבות לרחוב העיר, ויחלקן בלי פחד לעיני רואים. וכלם הודו לאלהים חסדו, ולליפקע גנב הנדיב הנודע בטוב לבו וידו הפתוחה, אשר מעולם לא נגע ברכוש עניים, ומה גם רכוש יהודים.

בבית ליפקע אשר ירש מאביו, גרו כל אחיו ובעל אחותו, חמש משפּחות. הבית עמד על ראש הגבעה באמצע העיר, אשר הכילה רק רחוב ארוך אחד, מצד אחד במורד הגבעה עמד בית מלון לאורחים ומרזח לאכרים בשם “פאקאלנע” קנין האציל “סטאנעוויץ” אשר ישב בהיכלו כשני וייערסט מן העיר. שטאנעוויץ1 היה עשיר גדול, לו שדות וגנים. בתי טחנה בתי מלון הרבה, ועל כל נחלותיו ישבו רק יהודים אשר שבעו רצון ממנו, כי איש טוב היה וכל מסחריו עשה רק עם יהודים. האכרים הליטאים “הזמודים” היו עבדיו, מספרם כארבע מאות משפחה, וכנהוג בימים ההם, בימי הקיסר ניקאלאי הראשון. בין כל עבדיו, ככל עבדי אצילי פולין אחרים לא נמצא אף אחד יודע ספר. ופולאנים חפשים, מלבד האצילים, היו מעטים בחבל ארץ ההוא. וגם אומנים בעלי מלאכה נוצרים לא נראו בכל הפלך. כי על כן נשארו “המלאכה והספר” רק בידי היהודים, ובעלדי היהודי לא יכל האציל להיות אף יום אחד, ועל כן נאלץ האציל לחיות בשלום עם היהודים.

בשביעי של פסח לפנות ערב ראינו המון אכרים נאספים סביב המלון הנזכר, ויהי הדבר לפלא, כי במשך שעה או שתים נאספו כמאתים איש, מהם אשר מלאו את בית המרזח, והנשארים עמדו או שכבו סביבו, ולא דברו דבר, אך למחרת היום בבקר, אחרון של פסח. ראינו המון אכרים באים מכל עבר ופנה, וכלם חנו במורד הגבעה. ובמשך שתים שלש שעות עלה מספרם עד אלפים איש, וכלנו השתוממנו למחזה הזה, אך איש לא ידע על מה נאספו הנה, והנה בא רץ רוכב על סוס וישמיע בקול רם באזני האכרים כי עליהם לעלות על הגבעה ולתפוש את ליפקע גנב, וליפקע יצא מביתו בלוית אחיו ונשיהם ובניהם ויאספו גל אבנים, וליפקע עצמו נושא גרזן גדול וחד בחגורתו ומחכה כי יתגרו בו מלחמה, ואכר צעיר אחד קרא לאחיו “הלא תבושו ותכלמו! אתם הלא מספרכם עולה לאלפים איש, ואתם תפחדו מפני יהודי אחד! בואו נא אחרי ונתפשהו כרגע”. ובדברו נסה ללכת לעלות אל הגבעה. וליפקע קרא אליו “עלה נא הנה, ואני אכרית את ראשך בגרזן ברגע אחד”, ויחל להמטיר עליו ועל הנלוים אליו מבול אבנים, וכאשר נסו עוד רבים לעלות הגבעתה, עזרו אחי ליפקע על ידו, וימטירו אבנים אין מספר, ובני ביתם לקטו ויביאו עוד אבנים, וכן לחמו כשלש שעות. ואיש מהאכרים לא נועז לסכן את נפשו לעלות על הגבעה, ופתאם רץ אחר רץ הגיעו במלאכות האצילים, ויהלכו אמים על האכרים בשם אדוניהם, כי אם ישובו לבתיהם וליפקע לא יתפש בידם. אז ייסרום בשוטים, מאה או מאתים לכל אחד. הפחד הזה אמץ את לבבם, ויהינו לעלות, עם רב מאוד, וליפקע עזב את המערכה בחוץ. ויעל אל הגג אשר עשה בו איזה חורים גדולים. והוא ואחיו החלו להמטיר אבנים על האכרים אשר נאספו סביב הבית, וימחץ ראש וקדקד. רבים מהם ברחו או עמדו מנגד, ולא עשו מאומה לתפשו, עד לפנות ערב כאשר כלו כל האבנים מן הבית, אף כי בני ביתו נתצו את כל התנורים. וליפקע נעלם פתאם, ורק אז נגשו האכרים אל הבית וישברו את החלונות והדלתות, ויבואו אל הבית, ואחרי אשר חפשוהו זמן רב מצאוהו שוכב בבור אשר בו ישמרו תפוחי אדמה, ויושיבוהו בעגלה ושמונה איש ישבו סביבו להוליכו לבית האסורים בראסיין. אשתו ובניו החלו לבכות, והוא נחמם, כי ביום מחר בערב ישוב אליהם, וכן היה, כי למחרת היום אחרי הצהרים כבר היה בביתו, ויספר, כי האכרים מסרוהו לפקיד בית האסורים, וישובו לבתיהם, והוא הגיד להפקיד, כי הוא עצמו שכר את האכרים לשמרו בדרך מפחד שודדים אשר חשבו עליו רעה, ולהביאו בטח לראסיין, ולמסרו לבית האסורים. יען שם יהיה בטוח בחייו. והפקיד נתן לו מקום ללון, ובבקר נתן מתנה להפקיד 15 רו"כ, וישלחהו בכבוד, כראוי לנדיב לב כמהו. אך האצילים הפולאנים לא יכלו לשבת במנוחה, כל עוד אשר ליפקע הוא חפשי, ויערימו סוד יחדו, וילכו לראסיין ויבקשו מאת הממשלה להביא את הגנב. ואחרי עבור שני שבועות, בא אחד מפקידי הפאליציי בעגלה עם איזה זענדארמים, וכחצות הלילה התנפלו על ביתו, ויאסרוהו, ויוליכוהו לראסיין, ושם יצא משפטו להאסר למשך שש עשרה שנה, אך לא עברו איזה ירחים, והנה שמענו כי ליפקע נתפש בראש שלשים שודדים על גבול קורלאנד, ויוליכום לשאוועל. ואחרי אשר היה אסור שנה תמימה יצא לחפשי, והממשלה נתנה לו משמרת שומר גבולות פרייסען נגד מבריחי מכס הגבול. ולפי הנשמע עשה את מלאכתו באמונה, רק התאמץ שלא יעשה רעה ליהודים.

מני אז עד היום, זה יותר מששים וחמש שנה, לא הייתי בעיר ההיא. אף לא שמעתי את שמעה, ולא ראיתי אף אחד מתושביה.


  1. ההבדל באיות השם (“ש” במקום “ס”) – במקור – מ.ב.  ↩