לוגו
מקדושי "עיר ההריגה" ועד לוחמי סיני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אכן, גדול ההבדל בין שני יהודים אלה אשר ניצבו לעומתי. האחד פניו חרושים בקמטים, שערו הקלוש מידלל פה ושם, כאילו רוצה כבר לעזוב את זה הראש הגדול, ראש של “מלמד”. השני ­­– צעיר חסון שחור-עינַיים ושׂער, פרוע-בגד ומעיניו מבצבצת ועולה הגאוָה היפה והזכה על היותו יהודי, על היותו אחד מהלוחמים אשר לא נלחמו למען “קידוש השם”. אחד מאותם הלוחמים אשר נלחמו על קידוש ישראל, על חירוּתו ובטחונו. אכן, גדול ההבדל.

נשקפות עיני הזקן והן קטנות ומבוהלות, מציצות מתחת לגבותיהן בחשד וכולו רועד מכל עלה נידף. ויודעות לספּר העינים על דברים הרבה, דברים נוראים מאוד ודברים שפלים מאוד. יודעות הן לספּר על שחיטת ילדים לעיני אמהות ויודעות הן לספּר על אבי אותו ילד, אשר ישב באותו רגע מאחורי התנור ושפתיו הרוחשות מביעות: “ריבונו של עולם, עד מתי תנסנו בניסיונות קשים אלה! עד מתי תיסרנו! הגיע זמן הגאולה, ריבונו של עולם, עשה ויפוצו אויבינו ולא נגעו ברכושי ובנפשי לא נשלחה ידם והסתפקו בשלהם, עשה למעני”!

יודעות הן לספּר על “קידוש השם” כזה, גדול ונורא, כיצד עמדו יהודים ומסרו ראשיהם לקרדום “על קידוש השם”.

יודעות הן לספּר על חיות אדם ופריצי גויים, אשר קרדומם טפטף דם אדם ובידם השניה תינוק מפרפר, אשר זה עתה שוסעה אמו לפניו.

יותר מדי הן יודעות לספּר.

ועיני הבחוּר, יפות גאות וחזקות. יודעות הן לספּר על המרד הגדול. יודעות הן לספּר על חיות אדם, אשר הוכרעו לפתע בכלי נשק דלים ומועטים;

יודעות הן לספּר על בונקרים בוארשה ורימונים וכדורים שורקים, אשר פגש בהם האויב עם היכנסו לשער;

ועוד יודעות הן לספּר: על בריחה מן הגולה, על חלוצים ושומרים על זרקורים וגידרוֹת תיל על מבט אמיץ אל עבר העתיד, על הגנה, הן מספרות על מלחמת חיים ומוות עם פולש חזק ועצום;

על הנצחון הן יודעות לספּר, נצחון עם קטן על גדולים ממנו ויודעות הן לספּר על מסה גדולה ומסע גדול אל עבר הדרום.

יודעות הן לספּר על צנחנים עבריים ואוירוני סילון הממריאים אל עבר ארצו של הפולש. על סיני החופשית וישובי רצועת-עזה המשוחררת, על אניות הקרב המקיפות ימי עולם, כדי להגיע למפרץ אילת החפשי. גם על חברים שנפלו ואינם הן יודעות לספּר, ועל המוות הניבט בעיני אמהות יהודיות אך לא מוות ללא מחיר ותכלית.

כן, אין אלה אותם היהודים! לכאורה, הבחור מצאצאיו של הזקן הינו, אך מה רב השוני ביניהם! שוב אין ישראל מידרס לגויים.

ישראל עם בין עמים.

יוסף (“תומר”, ח')

“פרחי שיטים” 17.1.57 גליון 189