היו ואלא אמאי קרי להו פסולות¹ שלא נשחט עליהן הזבח, ונישחוט שאבד הזבח וכו' אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם.

ובירוש' שם, כז ע"ד: רבי שמעון בן לקיש אמר בשם רבי ינאי כשירות היו משם מאי הוא פוסלן (“פוסלן בידים”!) שלא לשחוט עליהן את הזבח ולא בשחיטה הן קדישות, ויפדה ויאכל. אמר רבי חנניה חולייא קומוי לא א(ו)כל ואת אמרת יפדה ויאכל. רבי [חנינה]² אמר פסולות היו מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודה ואי איפשר שלא ישפך דמה על אחד מהן והיא נפסלת.

מן “שלא לשחוט עליהן את הזבח”, “דלא נֶשחַט עליהון זיבחא”, בלשון א“י. נעשה בבבל “שלא נִשחַט עליהן הזבח”, אבל א”א כלל לפרש את הירוש' ע"פ הבבלי.

ור“ל כדעתו במנחות עח ב (פסחים סג ב), שהשוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לעזרה לא קדש הלחם, וכדעתו בזבחים פט ב בבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה דמים שהוא פסול ש”עדיין לא הגיע זמנו לצאת“. והיסח הדעת לר”ל (פסח' לד א) פסול הגוף.

וכדומה עוד כמה וכמה סוגיות.

[י. סוגיות בבליות בירושלמי]

וכשם שיש בבבלי³ מחלוקת רבא ור' זירא, שהובאה בבבלי בשם “אמרי במערבא” – כך יש אף בירוש' שלנו דברים של אמוראי א"י, שמפורש בהם שנאמרו “תמן” (בבבל) בשמם:

1. ערלה ספ“ג, סג סע”ב: והכלאים מדברי סופרים. שמואל אמר בכלאי הכרם. הא בכלאי זרעים מותר. רבי יוחנן אמר בכלאי הכרם הא בכלאי זרעים אסור (“מן התורה”) אמר רב (כי“ר: א”ר) חונא בר (צ"ל: כד)⁴ נחתון מערביא דתמן אמרונא בשם רבי יוחנן וקיימנוה את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים [ובגד כלאים]⁵ שעטנז לא יעלה עליך. הקיש כלאי זרעים לכלאי בגדים וכלאי בהמה וכו'.

ואעפ“כ אמרו בקידושין לט א: א”ר אסי א“ר יוחנן לוקין על הכלאים (“בחו”ל") דבר תורה א”ל רבי אלעזר לרבי אסי⁶ והאנן תנן הכלאים מדברי סופרים, לא קשיא (תירוץ הבבלי הוא?) כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר שמואל את חקותי תשמורו וכו' אף שדך בהרכבה וכו' אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו“ל, ואלא הכתיב שדך, ההוא למעוטי זרעים שבח”ל. וכו‘. רב יוסף (רבו של ר' חונא שבירוש'!) מערב ביזרני וזרע א“ל אביי והאנן תנן הכלאים מדברי סופרים א”ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו’, הדר אמר רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי דרב זרע גינתא דבי רב משארי משארי וכו'.

2. ר“ה ספ”ד, נט ע“ד (ברכות ספ“ד, ח סע”ג): רבן גמליאל אומר שלוח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. רבי חונה רבה דציפורין בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתה. רבי זעורה ורב חסדא הוון יתיבין תמן⁷ בתקיעתא מן דצלון את[ת]⁸ צלותא קם רב חסדא בעי מצלייה. א”ל ר' זעירא לא כבר צלינן. א“ל מצלינא וחזר ומצלי דנחתון מערבייא ואמרון תמן⁹ בשם ר' יוחנן הלכה כר”ג באילין תקיעתא ואנא דלא כוונית וכו'.

בבבלי ר“ה לד ב–לה א: והאמר רבי הונא¹⁰ ציפוראה א”ר יוחנן הילכתא כר“ג, הילכתא מכלל דפליגי וכו' כי סליק רבי אבא מימי¹¹ פירשה מודין חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה וכו' איני והאמר ר' הונא¹² ציפוראה א”ר יוחנן הלכה כר“ג בברכות של ר”ה וכו'.

ועי' סוכה פ“ד, נד ע”ג (חגיגה פ“א, עו סע”ב): רבי זעורא עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. התיב רבי בא והתני חגיגת ארבעה עשר יוצאין בה משום שמחה ואין יוצאין בה משם שלמים (“חגיגה”). אמר רבי זעורה תפתר בששחטה ברגל. אמר רבי בא וכו‘. אמר רבי זעורה עד דאנן (“דאנא”) תמן שמעתנה. עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר (“כדלעיל”), כד סלקינן (“סלקית”) הכא שמעתנה. רבי חייה בשם רבי לעזר והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב הראשון (בחגיגה: האחרון)¹³ לשמחה. או יכול אף לילי יום טוב האחרון (שם: הראשון, וכצ"ל) ת"ל אך. אך חלק. רבי חייה בשם רבי לעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה. התיבון והתנינן ההלל והשמחה שמונה, וכו’.

בבבלי פסח' ע סע“ב: אמר עולא א”ר אלעזר שלמים ששחטן מערב יו“ט אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה וכו' לימא מסייע ליה והיית אך שמח לרבות לילי יו”ט האחרון לשמחה וכו' מתיב רב יוסף חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה וכו' אמר רב אידי בר אבין שעיכב ושחטה וכו' מתיב רבא ההלל וכו' אמר רב הונא בר (יה דרב)¹⁴ יהודה (בירוש', רב אבודמי נחותה) משמחו בשעירי הרגלים וכו‘. כי אתא רבין א"ר אלעזר שלמים ששחטן מערב יו"ט יוצא בהן משום שמחה ואין יוצא בהן משום חגיגה וכו’.

ולא ידעו בא“י את דברי רבין בשם ר' אלעזר, ובבבלי – את דברי ר' חייה בר אבא בשם ר' אלעזר. ואף נראה שלא ידעו בא”י את דברי עולא עד שבא ר' זעירא. ועי' ירוש' פ“א, ס סע”ב: עולא בר ישמעאל (אמר) מְצַוֵית דעתיה על דרבי לעזר (“מחבר דעתו עם זו של ר' אלעזר ואומרם יחד”) ולא שנייא, היא שחלקו וכו‘, ואמנם רוב ההלכות שמסר עולא בב"ק יא א–ב מורחבות ואינן מתאימות לדברי ר’ אלעזר בירוש' שם. ועי' ברכות לח ב: ארנב"י קבע עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת (בשם ר' יוחנן), תהי בה