הרומן הצרפתי, “הבחורה בשורה מאחור”, מציע טריק נשי מן הסוג שמתקבל יותר על הדעת למצוא בספרות הפופולרית, בטלנובלות, או בסרטים הארוטיים של ערוץ “פלייבוי”.
הגיבורה, אישה צעירה, פשוטה וחסרת ביטחון, שעובדת בדוכן העיתונים המשפחתי, מואסת בכך שבעלה מואס בה, ומחליטה לקום ולעשות מעשה. תחילה היא מתפתה לגבר מבוגר שחושק בה בבואו לקנות עותק של “לה מונד”, אחר כך היא נסחפת לזיון פזיז עם פוליטיקאי בכיר, ובשלב הבא היא משאילה את דמות הזונה ליחסיה עם בעלה, שנשאר אדיש גם מול התסרוקת בצורת לב שהיא עיצבה בשיער ערוותה במיוחד למענו.
זה לא עוזר? מייד בא טריק חדש. כשהיא מבחינה שבעלה הולך בגפו לקולנוע, היא מתחזה ליפיפייה מסתורית כדי לבדוק את נאמנותו, וגם כדי להחזירו אליה. חמושה בעקבי סיכה לחובבי הסאדו, בפאה נוכרית מניילון שחור ארוך, במעיל גשם שחור צמוד ובבושם הורג בטליונים, היא מפתיעה את בעלה האדיש בבית הקולנוע, כשהוא צופה, לא פחות ולא יותר, בסרט מלחמה סיני, ומתחילה ללעוס את אוזנו וללחוש לו מילים בסינית. לא עובר רבע שעה, והבעל מאוהב טוטאלית בסינית המסתורית שמלקקת לו את הלחי בואך הלשון.
הטריק הזול היה מתלבש מצוין באחת הקומדיות הארוטיות־בורגניות שהקולנוע הצרפתי מנפיק בסריות בעשור האחרון, ועוד יותר טוב, באחת הקומדיות המקאבריות של ברטראן בלייה, בימיו הטובים והחוצפניים. אבל ברומן של דורנר הוא אינו נוטע לעצמו שורשים עמוקים מספיק כדי לעבות את הסיפור האנושי שמסתתר מאחור. לעומת זאת, אין פלא מהיכן לקוחים השורשים הקולנועיים: פרנסואז דורנר הייתה שחקנית, תסריטאית ומחזאית לפני שכתבה את “הבחורה בשורה מאחור”, שהוא ספר הפרוזה הראשון שלה. עם זאת, כבר על הסיפתח היא קצרה, משום־מה, את פרס “גונקור” לרומן־ביכורים, אולי בגלל שהיא מוכרת לנפשות־הפועלות בעולם הספרות הצרפתי ממחזותיה, וקרוב לוודאי שבשל הנושא העסיסי והארוטיקה השזורה ביד רחבה בספרה הצנום.
“הבחורה בשורה מאחור” הוא רומן מוזר, מפתה ומתעתע, אבל גם מאכזב. מדוע מפתה? משום שהוא מבטיח רבות בכל עמוד ועמוד. ומדוע מאכזב ומתעתע? כי הוא לא מפתח דבר כמעט מכל ההבטחות היפות, הפזורות בו ביד רחבה. אודה שביליתי איתו שעה קלה ומהנה, ואפילו צחקתי פה ושם מהאירוניה המושחזת של דורנר, בבואה לנתח את המוסר המיני הכפול של הזעיר־בורגנות הצרפתית. אבל בעיקר הסתקרנתי לראות כיצד היא תפתח את העלילה המעניינת והדמויות האניגמתיות, ואיך תפתור בעיות מבניות שחשדתי בקיומן כבר מן הראשית. ככל שהעמקתי לתוכו, הבנתי שהרומן שלה אינו אלא תרגיל בכתיבה – מבריק לפעמים – אבל לא יותר מתרגיל.
זוג הזעיר־בורגנים, ובעיקר האישה הצעירה נינה, לא נחשפים מעבר למעט שבמעט שהמחברת מספקת לנו, וזה מעט מדי. יש ברומן סצנות מקאבריות יפות כשלעצמן, שבהן היא מתארת את אימה, הנרקיסיסטית הבלתי נסבלת (“אימא שלי עפעפה, מחייכת את אחד מחיוכי המונה ליזה שלה, השמור לאנשי רפואה בכירים”), את המסע ההזוי שלה ושל חברתה ברכבת עם הכד ובו גופת האם השרופה, את הזיון המגוחך עם הפוליטיקאי – כל אלה הן אכן פנינים של הומור שחור, שנון וחד, אבל כאשר הן אינן מתלכדות יחדיו, ובעיקר כשהן אינן מפותחות מספיק, התוצאה קטועה ודלה.
מסתבר שעקרון הצמצום של הכתיבה התסריטאית, לא מסתדר כל כך טוב ברומן. יוצא שדורנר, שחפצה להגיע לפאנץ’־ליין התסריטאי, דוחפת חזק מדי ומהר מדי כדי להגיע לפתרונות ולבנות סצנות שהיו עובדות טוב בקולנוע, אבל איכשהו מתמוססות ברומן. ואני דווקא נורא רציתי להכיר טוב יותר את הדמות המסקרנת הזו, נינה, בחורה ילדותית ופותה, שמיניותה משתכללת ככל שהספר מתפתח, אבל לא מספיק כדי שתהפוך לדמות ספרותית מלאה. ונורא רציתי שדורנר תרחיב עוד על הקשר בין נינה לאימה האנוכית, ועוד על האב שנעדר מחייה – המון דברים שהסופרת קופצת עליהם, מבצעת בהם כמה מעשים מגונים, ואז משאירה את הקורא וחצי תאוותו בידו. אילו תיפטר מהרגלי הכתיבה התסריטאיים שלה כשתכתוב את הרומן הבא, אני מאמינה שיש בכוחה להפיק פרוזה יפה וחזקה. כי יש לה את זה.
עכשיו אני מגיעה לסיבה האמיתית לביקורת הזו. “האישה בשורה מאחור” הוא ספר חביב, אבל קרוב לוודאי שהייתי נמנעת מן הכתיבה עליו אלמלא ראה אור בסדרה המכובדת “פרוזה”. אני כותבת עליו במיוחד כדי להאיר את תשומת ליבם של אנשי “ידיעות ספרים” לכך, שיש כל כך הרבה ספרים משובחים בעולם שראוי לתרגם, אז מדוע דחוף להביא ספר־ביכורים לא מספיק טוב?