לוגו
על גבול יערות הרוזמרין / ניצן ויסמן (ביקורת)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הוצאת “ידיעות ספרים” חידשה את פניה של סדרת הפרוזה העברית שלה, והספר הראשון בסדרה המחודשת שעורכת רנה ורבין (בשיתוף עם מפעל “קסת” והעורך, שהוא עצמו סופר מוערך, יובל שמעוני) – הוא קובץ הביכורים של ניצן ויסמן: “על גבול יערות הרוזמרין”."

אל כתיבתו של ויסמן התוודעתי בזמנו באחד מכתבי־העת לספרות, והתפעלתי מן הצמצום המילולי שלו, שהניב רגש עמוק בסיפור קצר. הסיפור עוסק בגבר בגיל העמידה, שתוך כדי חשבון־נפש על חייו נזכר באימו ניצולת השואה שהתאבדה בילדותו. מסתבר שגם ב“ידיעות ספרים” אהבו את הסיפור והחליטו לתת צ’אנס למחברו. הסיפור הזה, המכונה “נוצה”, אף פותח את הקובץ המדובר, והוא טקסט חזק וכואב על אובדנים מכל סוג שהוא, שראשיתם באובדן הקמאי הגדול ביותר: אובדן האם. הגיבור הוא מרצה שאינו מצליח לקבל קביעות ולפרסם את מחקריו, ובכלל ונמצא על פרשת־דרכים לא נעימה בחייו, כשזיכרונות מילדותו העגומה בחיפה, כבן להורים ניצולי שואה מפולין, חודרים לחדרו הצר והמחניק באוניברסיטה.

לרומן על חייו, אילו נכתב אחד כזה, מציע המרצה המיואש לקרוא “מיתות זניחות”, המורכב מ“עלילה רזה, דלה באהבות־שנאות־קנאות־ידידויות, עלילה שאין בה לא קונפליקט רב־ממדי, לא סערות ולא זרמים נסתרים, עמוקים ואימתניים. התחלה־אמצע־וסוף. ואפילו הסוף סתמי וכחוש, לא כזה שנשאר איתך רגע אחרי שסיימת לקרוא את הספרון.” (עמ' 19). אפשרי בהחלט לראות בתיאור הזה הערה ארס־פואטית על הקובץ כולו ועל יתר הגיבורים בשלושת הסיפורים האחרים – כולם גברים ישראלים אמידים בגיל העמידה, במשבר זהות פנימי, שכמו משתכפלים מסיפור לסיפור.

בסיפור “על גבול יערות הרוזמרין” מדובר בלילה חסר מנוחה בחייו של עורך דין מצליח ומשועמם, שבטיול לילי עם כלבו נקלע לפאב ומסיים את הבוקר בים, במשחק מטקות עם איזה ילד, במקום ללכת לעבודה. שוב מציפים כאן את הגיבור זיכרונות מעברו, כמו גם את הגיבור ב“אנטיפסטי”, רופא ויזם של מכשור רפואי, שנוסע תכופות לאיטליה לענייני עסקיו. בתוך שגרת המפגשים העסקיים המייגעים, הוא פוגש ידידה ישראלית שהכיר בצעירותו, כשהשתייך לקבוצה מהפכנית טרוצקיסטית. אותו הגבר בשינוי מקטורן שב בסיפור “אל מלא רחמים”, הפעם בתור מתמטיקאי שנדרש לחזור לקולומביה כדי לשבת לצד מיטת אימו גוססת. בין לבין, הוא נזכר בחייו ביפן, מעלה הרהורי זן שונים מימיו במנזר, ובעיקר מצליח להשיג איזו סגירת מעגל כשהוא נזכר באירוע טראומטי מילדותו.

לכאורה, יש לנו כאן קובץ שיכול להיחשב ל“רומן־סיפורים”, כשמסיפור לסיפור מתגלגל פחות או יותר אותו גיבור מיוסר בגיל העמידה, אדם מצליח כלפי חוץ אך קרוע ומתפורר מבפנים. ישנה גם אחידות בכתיבה – אותה שפה צנועה, לא מתחכמת, רגועה ורזה – המשרה גם היא תחושה של רומן־סיפורים. מה הבעיה? שרוב הספר משעמם. ספר על חשבון נפש של יאפים ישראלים שבעים, משעממים ומשועממים, היושבים על מי מנוחות באקדמיה או בעסקים ובורחים מעת לעת לחו"ל כדי למצוא לעצמם משמעות – אולי בדומה למחברם – אמור להעניק לקורא תובנה חדשה על חיי הגיבורים ועולמם הבורגני, איזה פתח מילוט מתוך העלילות המייגעות והבנאליות והברבורים האינסופיים, שבחלקם נגררים – וזה הכי גרוע לכל ספר באשר הוא – לפילוסופיות רדודות.


הצהרת הכוונות של ויסמן, באותו ציטוט שהבאתי קודם מהסיפור “נוצה”, ודבקותו ב“עלילה רזה, ללא סערות”, כדבריו, לא פוטר אותו מן המשימה הראשונה במעלה של סופר: לתת לקורא בשר סיפורי מעניין ובעל משמעות. אכן, כל הגיבורים שלו חיים חיי “מיתות זניחות”, וקרוב לוודאי שגם ימותו ככה, בלי להשאיר חותם משמעותי בעולם, אבל כזה הוא גם ספרו – לא משמעותי. מלבד המקומות הספורים בטקסטים שבהם פולשים לתודעת הגיבורים זיכרונות ילדות נוגעים אל הלב, רוב הסיפורים הם ברברת אחת גדולה.

אי אפשר לבסס קובץ על סיפור משובח אחד. ויסמן התגלה בסיפורו “נוצה” ככותב בעל פוטנציאל, שלא פורע אותו בקובץ שלם. כאשר בקובץ יש רק סיפור קצר אחד שווה באמת, ושלושה נוספים שנראים כהעתקים חיוורים, לא מוצלחים וארכניים של הסיפור הראשון – רצוי מאוד להניח למחבר לדגור עוד זמן מה על כתיבתו ולהבשיל כסופר. מה הפתיע אותי? ש“ידיעות” בחרו דווקא בספר חיוור זה, שבדיוק כדברי מחברו “לא נשאר רגע אחרי הקריאה”, לפתוח בחגיגיות את סדרת הפרוזה העברית המחודשת שלהם. נדמה לי שהפוטנציאל השיווקי בקרב גברים משועממים בגיל העמידה, במשבר זהות, הזקוקים לוויאגרה דחופה לגוף ולנשמה – היה בראש מעייניי ההוצאה, הרבה לפני שהתפנו לחשוב על איכותו של הספר ובשלותו של המחבר.