הַמְשׁוֹרֵר חָלָה מִכָּתֹב וָשֶׁבֶת,

כִּי סוּס הָרוּחַ תָּמִיד הִרְכִּיבָהוּ

אֶל עוֹלָם הָאֲצִילוּת לִנְוֵה מַחֲשֶׁבֶת,

בִּקְשִׁי דַבַּשְׁתּוֹ בַּטְּחֹרִים הִכָּהוּ.

“מַהֲרוּ הָרוֹפֵא!” – הוֹי רַעְיוֹן עַצֶּבֶת!

הֶן-הוּא לָעַג לוֹ וּבְשִׁירָיו כִּנָּהוּ

“רוֹפֵא אֱלִיל, בֶּן-מֶשֶׁק בֵּית הַמָּוֶת”,

עַתָּה אֶל אִמְרֵי פִיו עֵינָיו יִכְמָהוּ.

הָרוֹפֵא בָּא וַיִּקֹּם שִׁבְעָתַיִם

בַּמְשׁוֹרֵר הַשּׁוֹתֶה לַעַג כַּמָּיִם:

מֵעֲצָתִי זֹאת אַל תֵּט, כִּי הִיא חַיֶּיךָ!

חֲתֹם סֵפֶר וָעֵט וּכְלָא הָרוּחַ,

בָּטֵל כָּל הַיּוֹם בַּשָּׂדֶה תָּשׂוּחַ,

וּכְתוֹב שִׁירִים אַל תּוֹסִיף כָּל יָמֶיךָ.