לוגו
הסופר, הקורא והמימסד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מעריב מארח את יו"ר אגודת הסופרים העברים

הסופר בכלל, והסופר בישראל בפרט, חי בתחושה סכיזופרנית: לכאורה מדבר הוא על אי־תכליתיות של האמנות שבה הוא עוסק, משבח את “האמנות לשם אמנות”, אך למעשה מבקש הוא אף להתפרנס מאמנות הכתיבה – מישאלה שאינה מתגשמת. והסופרים בקירבנו, המבקשים להתפרנס מכתיבה בלבד, מתהלכים נרגנים ונרגזים – שכר הסופרים שהם משתכרים אינו מספיק כדי מחייה. התמלוגים מועטים – הן בגלל שחיקת האינפלציה, והן בגלל העובדה המצערת, שבמדינת ישראל נמכרת יותר ספרות מתורגמת מאשר ספרות מקורית. תופעה זו, יש אומרים, יחידה במינה בעולם היא. אפילו בארצות בעלות אוכלוסיה קטנה, כגון: דנמרק, נורווגיה, בלגיה, נמכרת יותר ספרות מקורית מאשר מתורגמת. על אחת כמה וכמה בארצות בעלות אוכלוסייה רבה. רבים ניסו לתהות על התופעה המוזרה בישראל, וניסו לתרץ את מיעוט הספרות המקורית הנמכרת בהאשמה שהננו ארץ פרובינציאלית, או שאנו ארץ של הגירה, והשפה של הספרות המקורית קשה מדי לעולים, ויש הטוענים שהקורא הישראלי בורח מפני הספרות המקורית מפני שהיא משקפת את מציאות חיינו, בבחינת בבואה של עצמנו.

והרי הסופר העברי כותב דווקא אל הקהל הזה, ולמענו. הסופר בורא ביצירתו מציאות מהווי חיינו, מציאות המשקפת את חייו, מאווייו, פחדיו, שמחותיו ואהבותיו של אותו קורא פוטנציאלי. ואולם מציאות זו, כדי שתתגשם זקוקה היא לקורא. רק הקורא קריאה עיונית ונבונה ביצירה, מסוגל לעורר לתחייה את המילים שהסופר רשם על דפי הספר, להפוך את הסימנים השחורים למציאות חדשה. על כן מחזר הסופר אחרי קוראיו – חיזור שאף אין לו קשר לריווח החמרי. הסופר אינו כותב למען קורא ערטילאי, אוניברסאלי, בן־כל־הדורות־והארצות. הסופר העברי כותב אל הקורא החי עימנו עכשיו ובארץ הזאת, ובכתיבתו מסתמך הוא על המשותף בינו לבין קוראיו: באסוציאציות, במינהגים, באמונות, בהילכות־חיים, בערכים, במוסכמות חברתיות.

והנה, לאחר שהסופר כתב את יצירתו ביסורים לא־מעטים, ולאחר שהוציא לאור את היצירה בקשיים רבים, מגלה הוא שאין לו קהל קוראים. נמצא, שיצירתו הספרותית לא רק שאינה זוכה ל“בריאה מחדש”, אלא שהסופר אף אינו זוכה לפיצוי חומרי, ובודאי שאין לו כדי קיום יום־יומי.

יש הטוענים, שבדין אין הסופר זוכה לפיצוי חומרי הולם, שהרי איש לא הזמין אצלו את “מוצרו” – את היצירה: לא מוסדות הממשלה, ולא שום אדם פרטי. ולא עוד, אלא שהיצירה עצמה, לכאורה, אף היא חסרת תועלת לחברה, ופעמים אף מזיקה, רחמנא ליצלן. שהרי הסופר, על ידי כתיבתו ופירסום יצירתו, מאלץ את החברה – כל פרט בה, ואף את המימסד – לראות את עצמם מזווית־ראייה חדשה, לא כל־כך נעימה. כי הסופר בכתיבתו מערער על הסדר הקיים בחברה, על מוסכמותיה, על חוקיה, על המטרות והערכים שעוצבו על ידי החברה והמימסד. הסופר מגלה את פרצופה השלילי של החברה ומעורר אי־שקט במצפונה. בכך מערער הוא את שיווי־המשקל החברתי הקיים, את המצב היציב, וגורם למעין מצב של מרדנות מתמדת.

מכאן, לכאורה, הניגודיות הקוטבית לתוכה נקלע הסופר: מצד אחד הוא דורש מן החברה שהיא תכבד אותו, תדאג לרווחתו החומרית, להפצת ספריו, ומצד שני יוצא הוא נגד אלה הצריכים לפרנס אותו. ואולם, למעשה, אין כאן ניגודיות. כי המימסד והחברה חייבים להבין, שהיצירה הספרותית איננה רוצה למוטט את אושיות החברה ולא את אושיות המדינה. היצירה הספרותית הטובה רק מעודדת התבוננות עצמית מזווית־ראייה חדשה, התבוננות חיובית, מפרה, המזהירה מפני שמרנות, מפני ערלת־לב, קשיחות וניוון, שסופן להביא הרס החברה כולה.

ולפיכך מותר, ואף חייב הסופר בישראל, לפנות אל החברה ואל המימסד, שאכן יעשו למען רווחתו.