אפשר שהתפּטרוּתו של מקדוֹנלד מנשיאוּת המינסטריון האנגלי, סיבתה במצב בריאוּתו בלבד. אין זה משנה את העוּבדה הפּוליטית: שיווּי אופי שמרני גלוּי לממשלה האנגלית. כשהרכּיב מקדונלד את המיניסטריון “הלאוּמי” הראשון – באבגוּסט 1931 – היו בו 4 פּועלים (מסיעת מקדוֹנלד), 4 שמרנים, 2 ליבּראלים, ולא עוד אלא נבחר הפּועלים מקדוֹנלד עצמו, עמד בראשו. המיניסטריון הנוכחי מורכב מ-15 שמרנים, 3 “פועלים לאוּמיים”, 4 “ליבּראלים לאוּמיים”, ולא עוד אלא מנהיג השמרנים עומד בראשו. אין זה איפוא בלתי אם שימוּש לרעה במוּנח פּוליטי, אם אנשי המיניסטריון הזה מוסיפים לקרוא לעצמם ממשלה “לאוּמית וקוֹאַליציוֹנית”. למעשה, זאת היא ממשלה מפלגתית, שמרנית, אשר מספּר קטן של מי שהיו נבחרי פועלים ומי שהיו נבחרי ליבּראלים עוזרים על ידם.
מקדוֹנלד עצמו ירד מעל הבּימה הפּוליטית, סיים את הקאריֶרה שלו. אין להניח שיוּכל לשוּב, באיזו צוּרה שהיא, לא למראית עין בלבד, כי את תפקידו הפּוליטי האחרון, אשר הוא עצמו בחר לו, באותו אבגוּסט שנת 1931, מילא. את השליחוּת, אשר הוא עצמו הטיל על עצמו, לאחר ארבעים שנות שליחוּת אחרת לגמרי, עשה. עזר לשמרנוּת האנגלית לדחוק את רגלי תנוּעת העבודה, עזר לשמרנוּת האנגלית להתייצב לפני האוּמה כ“כוח לאוּמי”, בניגוּד ל“כוח מעמדי וּמפלגתי”. היא תנוּעת העבודה. עכשיו איננוּ נחוץ עוד. ומי שהיה אהוּב-נפשם של מיליוני פועלי אנגליה, מי שהיה גיבורם, אשר אליו הביטו בגאוה ובתקוה, נעלם בצל איזו “נשיאוּת המועצה”. מחוּסרת כל ערך פּוליטי.
בדעותיו של מקדוֹנלד חלוּ, במשך חייו, כמה שינוּיים. האם קשוּרים השינוּיים האלה באופי האיש כפי שהוא מתגלה בכתביו ובנאוּמיו, וכפי שהוא מתוּאר על-ידי כמה אנשים שעמדוּ אתו במחיצה אחת? המזג הפּוליטי הזה. ביחוּד של השנים האחרונות דוקא, הוא בלתי ברוּר, בלתי בהיר, ללא קוים מסוימים, ללא יציבוּת פנימית ועם זאת תמיד מלא הכרה עצמית כבירה, הערכה עצמית גבוהה, הגובלת באמוּנה של גואל. ציטטות בלי סוף אפשר להביא מכתביו ומנאוּמיו של מקדונלד, ולכוּלן אופי אחד: נעלה-מוּפשט. האיש רוצה בגדולות, האיש מבשׂר גדולות – מהפּכה סוציאלית, שלום עולם; ובתקוּפה מאוחרת: שלום המעמדות, פּירוּק זיין, הסכמים מסחריים על פּני כל העולם. אך אם תגש לציטטות אלו גישה פּרוֹזאית, לא נבוּאית-משיחית, אלא פוליטית, אם תגש לרצונו הנעלה של מקדוֹנלד בשאלה “איך”? – איך עושים את המהפּכה הסוציאליסטית, איך מגשימים את שלום המעמדות, ונתקלת רק בערפל רעיוני, הדומה מאד לגיבוּב מלים בלבד.
שמא מסתברים השינוּיים המרוּבים בדעות מקדונלד ובעמדותיו, בתכלית הפשטוּת על-ידי רצונו בשלטון ויהי מה, או על-ידי קלקוּל שנתקלקל עקב השלטון המיוּחד שנפל בידיו, והוא שלטון הפּועלים בחברה הרכוּשנית? רבים נוטים להסברה זאת וּבין אלה לא רק החברים אשר עזב אותם – ומוּבנת מרירוּת לבם – אלא גם אנשים אשר הלכוּ אתו חתיכה הגוּנה של דרך-עזיבה זאת. סנאודן מספּר בזכרונותיו 1, איך הלך מקדונלד, במשך שנות ממשלת הפּועלים השניה (יוּני 1929 – אבגוּסט 1931), ונעשה זר למחנה הפּועלים ולנבחריו, איך אהב יותר ויותר לבוא במגע עם השמרנים והליבּרלים דוקא, עם החברה הגבוהה דוקא, איך יחס החוּגים האלה נעשה לו חשוּב יותר ויקר יותר מיחסה, נאמר של נשׂיאוּת האגוּדות המקצועיות. לפי אותה עדוּת הלך האיש בלי היסוּסים מרוּבים לקראת בקרע עם תנוּעת הפּועלים וגם בלי כאֵב כלשהוּ. הוא מתענג הרבה על הפּוֹפּלאריוּת שלו החדשה בחוּגים החדשים – “מחר תרצינה כל הדוּכסות של אנגליה לנשק אותי”. העדוּת הזאת אמנם רעת-לב היא מכדי להיות ממַצה, והיא גם איננה נקיה מכוָנות אישיות. הן היה על סנאודן להסבּיר מדוּע הלך גם הוא את החתיכה ההגוּנה הזאת של דרך משוּתפת עם מקדוֹנלד עד שנפרד ממנוּ בשאלה אחרת לגמרי (מכס), והוּא מצא את ההסברה הקלה ביותר: “נתפּתה על-ידי איש רע”. אך בכל זאת גרעין של אמת ישנו גם בביאוּר האישי הזה. המעבר הזה ממוֹרה עממי וּמזכיר מפלגה אופּוזיציונרית לראש הממשלה הבריטית, המעבר ממשׂרדיה הצרים של תנוּעת הפּועלים לאוּלמי המלכוּת, אכן נסיון בו, ורבים – גם בעלי מזג יציב ואיתן יותר מאשר מקדוֹנלד לפי כל העדויוּת, היא היא שהיתה הפּעם בעוכריו והיא שדחפה אותו להתרחק מהתנוּעה אשר הרימה אותו. האמין שיוכל לעשות את אשר היה עליו לעשות גם בכוחותיו הוא, ללא שוּתפוּת התנוּעה, וגם, אם כך נגזר הדבר, בניגוּד לתנוּעה העממית וההמונים, על אחריוּתה הקיבוּצית.
בין כּה וכה, והחיים הפּוליטיים האלה נסתיימוּ בכשלון. מקדוֹנלד לא הציל את אנגליה, לא הראה דרכים חדשות לתנוּעת הפועלים, לא הבטיח את שלום העולם. הוא נעלם מעל הבימה הפּוליטית לבלי השאר ירוּשה כלשהי – הכּוָנה ביחוּד לתקוּפתו האחרונה – וגם מבלי קציר אהבה אמתית וכבוד אמתי מאיזה צד שהוא. תנועת הפוּעלים מתאמצת להשכּיחוֹ מלבה, והחוּגים השולטים שכחוּ אותו – יהי לבנו סמוּך וּבטוּח – למחרת נאוּמי התהילה שהשמיעו באזניו בשעת התפּטרוּתו. אך נאומי תהילה אלה מעידים: מקדוֹנלד לא נפל במלחמה, לא נרמס על-ידי כוחות אויבים – הוא נכשל.
שינוּי הדעות והעמדות איננו יכול, כשהוא לעצמו, להסבּיר במשהוּ את הכשלון הזה. השינוּי הזה – רשוּת הוא של מדינאי ולפעמים חובתו. מקדוֹנלד עמד למעלה מארבעים שנה בתוך החיים הפּוליטיים. אי אפשר לדרוש מבן-תמוּתה שיהיה, במשך תקוּפה כה ארוּכה, נאמן, בכל הפּרטים, לדעותיו הראשונות, כי אי-אפשר לדרוש מבן תמוּתה שידע מראש מה תהיה, בכל פּרטיה, תמוּנת העולם הפּוליטי לאחר ארבעים שנה. וחובת המדינאי לסגל את דעותיו לחיים ההולכים וּמשתנים. ואם אחרת יעשה, משמע שאינו מדינאי, ושירוּת רע ישרת את מחנהוּ.
השינוּי שחל בדעות מקדוֹנלד בסתיו שנת 1931 איננוּ הראשון. בפרוֹץ המלחמה הלך לבית-הכּלא, בגלל התנגדוּתו הפּעילה לטבח העולמי. תהיה ערכת עמדה זאת כאשר תהיה, כשלון לא היה בה, ואילו נעלם מקדוֹנלד אז מעל הבימה הפּוליטית היה נשאר דמוּת מזהירה. תיכף לאחר המלחמה נתפּס לאהדה למשטר המועצות – לא רק לרוּסיה המועצתית אלא למשטר המועצות ממש, הוּא-הוּא המשטר הפּוליטי הנכון, גם בשביל אנגליה. ועד כה הן לא היה מעולם מהפּכני קיצוני. לאחר תקוּפה קצרה הסתלק מאהדה לשליטי רוּסיה המועצתית וגם מאהדה למשטרם. והיה זה בלתי הוגן – ואמנם הדבר לא נעשה בחוּגים השמרניים הנפסדים ביותר – לראות בשינוּיים אלה חטא וכשלון. הימים היו נסערים מאד, וצער אין סוף של הטבח העולמי תבע את עלבונו, והאכזבה בשליטי העולם ובמשטריהם, אשר הביאו את האנושיוּת עד הלום, היתה עמוּקה, והמתרחש ברוּסיה היה מכוּסה בערפל סמיך מאד של כרוּזים סוציאליסטיים ופאציפיסטיים – ורבים וכן שלמים, מכל החוּגים למיניהם, נתפּסו לאותה השליה. אחר כך התפּזר הערפל והתגלו כמה וכמה דברים, גם ברוּסיה וגם באנגליה – ומקדוֹנלד שינה את דעותיו, מבלי שתהיה לאיש רשוּת להתרעם עליו, ואילו עזב אז את החיים הפּוליטיים היתה דמוּתו בלתי נפגמת.
הרשוּת למדינאי החושב, הלומד, לא רק לשנות את דעותיו בהתאם לשינוּי שחל בחיים, אלא גם לטעות. ולא עוד אלא גם זאת: אין כלל חובה עליו שיטעה עם רבים. מוּתר לו לטעות גם עם מעטים, גם לבדו. אין בכך כלוּם. ואם מוּתר להניח שביחס לרוּסיה המועצתית ולמשטר המועצות טעה אז מקדוֹנלד עם רוב פּועלי אנגליה, אולי אפילוּ עם רוב האנגלים בכלל, הרי בהתנגדוּתו האַקטיבית למלחמה היה בתוך מיעוּט קטן גם בקרב מפלגתו, וּבכל זאת לא נגרם הדבר לכשלון ולא השאיר כתם כלשהוּ על דמוּתו הפּוליטית.
אך באבגוּסט שנת 1931 קרה משהו. מקדוֹנלד שינה את דעתו – ונכשל. התפּטרוּתו עכשיו איננה אלא המערכה האחרונה של המחזה שהתחיל אז.
דברים משוּנים התחילו להתרחש בחורף ובאביב שנת 1931 באימפּריה הבּריטית, אשר ממשלת הפּועלים, והיא מיעוּט בפרלמנט, עמדה אז על יד ההגה שלה. התברר שתקציבה של האימפּריה איננו מאוּזן. ועדה פּרלמנטרית אשר נבחרה לחקירת המצב – “ועדת מאי” קראו לה – הגישה דין-וחשבון פּסימי מאד והציעה כמה וכמה אמצעי תיקוּן, בין אלה קיצוּץ בסיוּע למוּבטלים. הפּועלים, חברי הועדה, הכירוּ גם הם בחומר המצב, אולם לענין ההצעות נבדלו מרוב הועדה וגרסוּ במקום קיצוץ בסיוּע – אמצעים אחרים הפּוגעים ביחוד בבעלי הרכוּש. אך התקציב הבלתי מאוּזן כשהוא לעצמו, היה רק צרה למחצה; הצרה האמתית היתה ברושם של דין-וחשבון ועדת מאי על העולם הפינאנסי – האנגלי, הצרפתי, האמריקאי. “אנגליה הזדעזעה ביסודותיה” – זה היה הסיכוּם. אנגליה אָבד לה אֵמוּן העולם. לאנגליה – שימוּ לב: לאנגליה! – אין רוצים להוסיף וּלהלווֹת כסף. מאנגליה דורשים החזרת כסף שהילווּ לה. וגם האזרח האנגלי, אָבד לו האֵמון לאוצר שלו, גם הוא דורש בחזרה את זהבו. המונים עומדים על יד הקוּפות ותובעים את פּקדונותיהם. המטבע של אנגליה, ואתו יחד שמה של אנגליה, כוחה הבין-לאוּמי – בסכנה.
את מקדוֹנלד האשימו הרבה כי נבהל מאד, אך יש להגיד: היה ממה להבּהל. ראש הממשלה מחוּיב להבּהל כשמגישים לו תקציב של השנה החולפת וגרעונו: 75 מיליון לי“ש, והצעת התקציב לשנה הבאה מסתכּמת בגרעון של 170 מיליון לי”ש, והשנה השלישית איש לא יחזה מראש את סופה. וראש הממשלה מחוּיב להבהל משנה בהלה כשהתקציב הזה גורם לקאטאסטרוֹפה בבית ולקאטאסטרוֹפה בין-לאוּמית. ולא חשוּב כלל לגבי החרדה הזאת, אם הקאטאסטרוֹפה היא ספּוֹנטאנית “טבעית” או עשוּיה בידים“, אם אמנם המצב גרוּע של התקציב הממשלתי גרם ליחסו של העולם הפינאנסי לאשראי האנגלי, או היתה זאת התקפה מאוּרגנת ומכוּונת של העולם הפינאנסי על ממשלת הפּועלים בגלל “בזבוּזה הסוציאלי” או בגלל עצם קיוּמה. בשני המקרים גם יחד היה על אנגליה להגן על עצמה. וההגנה לא יכלה להיות אך ורק ב”גילוּי האינטריגה הקאפּיטליסטית" אלא מוכרחה היתה להתבּטא באמצעים ממשיים, נמרצים ודחוּפים.
אפשר היה להתייצב לפני הפּרלמנט ולהציע לפניו תקציב כשהוּא מאוּזן, או מכל מקום, שגרעונו הוּקטן הרבה, על חשבון בעלי היכלת, ואם זאת לדרוש יפּוּי-כוח לאמצעים חמוּרים נגד הבּאנקים ונגד העתונים ונגד הפּרטים הנאשמים בספּקוּלאציה ובזריעת פּאניקה במתכּוון. הענין היה נגמר – כך התבּרר תיכף, על-ידי התיעצוּיות עם הסיעות הפרלמנטריות – בהבעת אי-אֵמון לממשלת הפּועלים, אשר רק תמיכת הליבּראלים איפשרה לה עד כה את קיוּמה. וּבכן, מה בכך? תנוּעת העבודה מציעה לפני האוּמה, המיוּצגת בפרלמנט, את תכניתה. התכנית איננה מתקבּלת, האוּמה איננה מסכימה? ויהי כן. יעשו אחרים את רצון האוּמה, וּמפלגת העבודה תחכּה לגילוּי אמיתה. אפשר היה גם לקבל את דרישות העולם הפינאנסי. בתוכן גם את קיצוּץ הסיוּע בתורת הסעיף העיקרי של תכנית איזוּן התקציב. כל המדינה בסכנה, הכל צריכים להביא קרבנות, אולי יש צדק בזה שגם מחוּסרי העבודה יסבּלוּ במידת מה ( ההצעה היתה קיצוּץ ב- 10 אחוּזים). או גם אחרת: אין צדק בדבר, אך לשם קיוּם ממשלת הפּועלים כדאי קרבן זה. העולם הפינאנסי חזק כרגע מהממשלה האנגלית ואין ברירה אחרת מאשר להיכּנע ולהתכּוֹנן למערכה חדשה. כניעה מתוך הכרח, איננה חטא או כשלון. צריך רק לבדוק אם אמנם הכרח כאן, אוּלם זהו ענין לחשבון ולשיקוּל.
מקדוֹנלד הכריע לטובת הדרך השניה הזאת. רוב חבריו סרבו להצטרף לדעתו. כך קם הקוֹנפליקט בתוך הקאבּינט. נשאלו מוסדות התנוּעה, אשר שלחה את מקדוֹנלד וחבריו לשלטון. ראש המינסטריון ושׂר האוצר – סנאודן – הרצוּ לפני מועצת המפלגה ולפני מזכירוּת האיגוּד המקצועי. האנשים שמעו וביקשוּ שהוּת לשיקוּל דעת. הלכו וכעבור זמן מה שבוּ וּבפיהם תשובה: לא – דעת מקדונלד וסנאודן אינה מתקבּלת על לבם. כך קם הקוֹנפליקט בין המנהיגוּת והמחנה.
אכן נבחר העם, נבחר הפּועלים, איננוּ בעל מקצוע סתם המוסר את כשרונותיו קנין למחנה בעד בחירותו. רשאי הנבחר, אם מתוך רגש כבוד לעצמו ואם מתוך רגש כבוד למחנהו, לדעה משלו. אסוּר לו לשקר בנפשו, ואם נפל דבר, ודעה אחרת לו מאשר למחנה, אין להסתיר את הדבר. זאת היא הדרישה הפּשוּטה ביותר. התורה, אשר מנהיג פּועלים גדול, ויקטור אַדלר, ביטא אותה פּעם: “מוּטב לטעות יחד עם הציבוּר כוּלו מאשר להיות צודק בלעדיו”, היא אמנם, לכאורה, תורה יפה מבחינה אישית, המעידה על מסירוּת המנהיג למחנה, על אי-רצונו להיות טוב ממחנהו, אך עם זאת תורה כוזבת היא, כי הן הטעוּת איננה דבר מוּסרי מוּפשט בלבד, אלא עוּבדה פוליטית, וסופה להתגלות, סופה להתנקם. סופו של ציבוּר טועה – להכּשל, וּבהכּשלוֹ מה ריוח יש מזה שהמנהיג כיסה על הטעוּת? היא רק העמיקה, בכוח סמכוּת מנהיג אשר לא התקומם נגדה, את שרשיה. למחנה לא היתה כלל דחיפה לבדוק אותה, וזאת אומרת: גילוּי הטעוּת יהיה מכאיב יותר, נקמתה תהיה מחריבה יותר. אותה הזדמנוּת, בה קבע אַדלר את הכּלל שלו, היא עצמה הוכיחה מה רבּה הסכנה הטמוּנה בו. בפרוֹץ המלחמה היה הדבר, ונחשול ההתלהבוּת המלחמתית תפס את פּועלי אוסטריה – אותה אוסטריה האימפּריאליסטית שעליה האחריוּת הגדולה ביותר לטבח – ולאַדלר ספקות והיסוּסים כבדים, בלבו רצון מפעם לקוּם נגד שפיכת דמים פושעת זוֹ, אך מחנה הפּועלים בעד המלחמה וגם הוא מרים את ידו בעדה, כי “מטוּב לטעות” וכו'. כלוּם עזרה התנהגוּת זוֹ לאוסטריה, כלום עזרה לפועלי אוסטריה, כלוּם עזרה לסוציאליזם הבין-לאוּמי?
המנהיג המוַתר על דעתו, המסתלק מהתאַבּקוּת עם מחנהו כשמצפוּנו מצווה עליו את ההתאבּקוּת הזאת, לא לבד שהוא חוטא נגד האמת, לא לבד שהוא חוטא נגד עצמו, אלא הוא חוטא גם נגד המחנה שבחר בו למנהיג ולא לעבד. המחנה הזה מתרגל לשמוע רק את הדברים הנוחים לו, המתקבּלים על דעתו, המתאימים לרוּחו – וחוּש הבקורת אובד לו וכשרונו להבחנה נחלש.
רבּוּ כן רבּוּ במחנה הפּועלים אשמות בדבר האופּורטוניזם של המנהיגים. ומהוּ האופוּרטוניזם הזה, כשהוא ראוי לגנאי? הסתגלוּת יתרה, למעלה מהמידה ההכרחית, לדעות של אחרים ולרצונם. וזהו האופוּרטוניזם המסוּכן ביותר, כשמנהיגים מסתגלים מדי לדעות המחנה וּמכוונים את רצונם, למעלה מהמידה הדרוּשה, לרצון המחנה. שוּם טובה איננה יכולה לצמוח מזה לציבוּר הפּועלים, גם משוּם שהמנהיג, אשר לבו איננו שלם עם המחנה, לא יוּכל לאחוז בהגה שנמסר לו בדרכים שאיננוּ מאמין בהם ולקראת המטרה אשר איננו נכסף לה.
בשעה רצינית מאד לאנגליה ולתנוּעת הפּועלים שלה היתה למקדוֹנלד דעה אחרת מאשר לשולחיו ו“לטעות עם הציבוּר” לא רצה. עד כה הכל כדין. אך הוא לא עשה את הדבר הראשון הפשוּט, המוּבן מאליו, שהיה עליו לעשות – להסתלק מהמנהיגוּת, להגיד, גלוּיות וברוּרות: אם כּכה, אני אינני יכול לייצג את התנועה, קחוּ בחזרה את המנדט שנתתם לי, תשחררו אותי משליחוּת, אשר הטלתם עלי והיא בניגוּד למצפּוני. והן כך, בדיוק כך, עשה בשנת 1914, כשעמדתו לגבּי המלחמה לא נתקבּלה על-ידי מפלגתו: עזב את המנהיגוּת. אמנם פּירוּשה אז היה: מנהיג אופּוזיציה מעוּטת מספּר, וּפירוּשה בשנת 1931 היה: שלטון עליון באימפּריה הבריטית.
את זאת, את הדבר האֶלמנטארי, ההגיוני והישר, לא עשה מקדוֹנלד. במקום זה הצטרף לכוחות אחרים, הרשה להם לנצל את עמדת “מנהיג הפּועלים”, אשר בינתים ניטלה זכוּתו עליה, עזר לזיוּף אשר ב“ממשלה לאוּמית”, אסר יחד עם חבריו החדשים, את מלחמת הבחירות לא בנקוּדה בה נפרד מתנוּעתו – דרכי איזוּן התקציב – אלא בשטח אחר לגמרי, רחב הרבה יותר: “בעד הסוציאליזם” או “נגד הסוציאליזם” והרשה שתנוּעת העבודה תוּצג לפני בוחרי אנגליה כמפלצת אַנטי-לאוּמית, “המעדיפה את עניניה הצרים על עניני האוּמה” וכו' בסגנון הידוּע. נתן גוּשפנקה לשקר זה על-ידי יצירת מפלגה חדשה, אשר כּינה אותה בשם “פּועלים לאוּמיים”, לאמור, דעו לכם ש“הללוּ” אַנטי-לאוּמיים הם.
אך ענין יצירת המפלגה הזאת, הוא ענין לחוּד, חטא נוסף, גם מחוץ לשמה.
המנהיג, אשר דעה אחרת לו מאשר לציבוּרו והוּא איננוּ מוַתר על עבודה פוליטית, עליו לרדת ממנהיגוּתו ולהתאַבּק עם מחנהו, בקרב המחנה גוּפו. אך יתכן שהענין אינו מסתדר בדרך הגיונית זאת. יש ואַכזבה וּמרירוּת – משני הצדדים גם יחד או רק מצד אחד – עמוקּות כה וצורבות עד שאין התאַבּקוּת פּנימית אפשרית עוד. לא רק הדעות נתחלקו אלא גם היסוד, “השׂפה המשוּתפת”, נתערערו. יש והמחנה תפוס כה לדעה הנראית למנהיג כ“טעוּת”, עד שאין מניחים לו כל אפשרוּת פעוּלה, משתיקים אותו וכובלים. יש והשעה כה רצינית ותובעת מעשה נמרץ, מפגין, חותך, עד שאין ברירה אחרת מאשר הרמת דגל חדש: עזיבת המחנה, יצירת מפלגה חדשה.
אכן, נסיון תנוּעת הפּועלים איננוּ מעודד לצעד כזה. הפּילוּג הוא תמיד, בכל התנאים והמסיבות, ניתוּח מכאיב וּמחליש מדי. אין להביא אף דוּגמה אחת לרבוּת פּילוּג הסוציאל-דמוקרטיה הרוּסית לבּוֹלשיביקים ולמנשביקים, עם הנצחון הגדול שנפל בחלקם של הבּולשביקים – שפּילוּג הביא ברכה לתנוּעת הפּועלים.
ביסוֹלאטי בוֹנוֹמי באיטליה, טוּראטי בתקוּפה מאוּחרת יותר, ליבּקנכט-לוּכּסמבּוּרג בגרמניה ואף “הבלתי תלוּיים” הגרמנים (אם כי לא היתה זאת התפּלגוּת חלק קטן אלא חלוּקה מפלגה אחת לשתים שווֹת כמעט), ו“הסוציאליסטים הוָתיקים” וא. ס. פ. בתקוּפה הראשונה שח מהפּכת אוקטובּר וניאוֹ-סוציאליסטים של ימינוּ בצרפת – קצוות שונים, מימין ומשמאל, ראדיקלים ומתוּנים, אנשים שונים בקומתם, גדולים וקטנים, כוּלם נכשלו, ולא בתבוּסה חיצונית אלא בכשלון פנימי. כי כוּלם סרוּ מהדרך אשר קבעו לעצמם לראשונה, וּבגללה ניתקו את קשריהם עם הגוּף הגדול. כוּלם ירדו במדרון. ושוּב, לא בכמוּת מצדדיהם או בנצחונות חיצוניים המדוּבר, אלא בתכנם האידיאולוגי. כולם ראו את עצמם, כעבור זמן מה, בחברה משוּנה, מוּקפים כוחות זרים, כוּלם נהפכו, בעל כרחם, לבני בריתם של יסודות, אשר כל שוּתפות אִתם לא היתה להם. כולם מלאו שליחוּיות ותפקידים, אשר לא התכּוונו אליהם ולא רצו בהם, ואדרבה, היו להם למורת רוח ושאט נפש. כוּלם היו יכולים לשאול את עצמם: האם בגלל זה? ומה אנחנו עושים **כאן? ** כאילו יחד עם תהליך הפּרידה מן הגוּף הדגוּל, אבד גם שיווּי המשקל, אבד רגש האחריוּת, דברים שהיו אסוּרים במסגרת הישנה נעשו מוּתרים במסגרת החדשה, ועם זאת אבד גם המשקל העצמאי של היצור החדש והוא ככדוּר פורח בידי אחרים. לאור גורל זה המלוה את הפּילוּגים בתנוּעת העבודה, צריך היה אוּלי לנסח אחרת את האימרה המפורסמת של אַדלר: “מוּטב לחיות בתוך מחנה הטועים מאשר לפרוש ממנו עם מתי מספּר צודקים”. אך מכל מקום יש להכיר: יכולים להיות תנאים פּוליטיים או תנאים נפשיים המכריחים לפילוּג והמחייבים אותו.
אך לאמיתו של דבר לא הלך מקדוֹנלד גם בדרך מסּופקת ואנושה זאת. לא יצר מפלגה חדשה הלוחמת בקרב הפּועלים בעד דעותיה, המאַרגנת את מצדדיה, הכובשת לבבות, אלא תלה שלט של “מפלגת פּועלים לאוּמיים” על קבוּצה קטנה של חברי הפּרלמנט, אשר הצטרפו אליו בזמן המשבר של שנת 1931, ואשר כל כוחם בבחירות היה מושאל מהשמרנים המעוּנינים בשלט זה. ברח מהמלחמה הציבוּרית הגלוּיה, הסתתר ממנה מאחר גבּוֹ הרחב של בּולדוין וחבריו.
כשלון מקדוֹנלד לא היה בדעה זו או אחרת אשר לא היתה כדעת מפלגתו. כשלונו היה באי-יכולת או באי-רצון לפתור קוֹנפליקט מפלגתי פּנימי בדרכים ובאמצעים שהיו לכבוד תנועתו ולכבוד עברוֹ. משוּם כך היו השנים האחרונות של חייו הפּוליטיים כלא היו. משוּם כך נסתיימו עתה חייו אלה, כה מזהירים בתקוּפה הראשונה, לא ירוּשה, ללא המשך, בבדידוּת מוּחלטת.
“דבר, י”ח סיון תרצ"ח (19.6.1935)
-
Philip Viscount Snowden, An Autoblography.1934, Ivor Nicholson and Watson, London. ↩