לוגו
אדם עם אחרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

דברי הבאים מסתמכים על שני הכרכים הראשונים של איגרות ביאליק. עם קריאתן, מהביטוי הצפון בתוכן ומהקול שעלה מהן כתבתי דברים אלה. אין הם דברי מחקר המבררים את האמת האוביאֶקטיבית ומחווים דעה – הדין עם מי, או מעריכים את אָפיוֹ של ביאליק ושוקלים אותו במאזני הטוב והרע. רצוני היה למצוא את האמת הנפשית של המשורר שהיא בוודאי, בתוקף המציאות, נוטה לצד אחד. אבל דווקא אחריה, אחרי אמת סוביאֶקטיבית זו דרשתי; היינו, כיצד חש הוא וכיצד ראה הוא את עצמו במשאו ומתנו עם אחרים.


 

סוד היצירה    🔗

והריהו כאן במכתביו כמו שהיה בכל מקום: ביטוי נעלה ואדיר של יצר פעלים שהיה טבוע בו מתחילת ברייתו ושקצרה ידו לגבוֹר עליו כי חזק היה ממנו. לא אהב את מתק קולו של השופר בעבי היער. אבל גם את גניחות האילנות הבודדים הנאנחים והמכריזים על כאבם לא חבב. כמה הוא מתייהר שאטם אזנו להם. אל רבניצקי הוא כותב, “מעולם לא התגלינו ולא השתפכנו איש לפני רעהו, ועל שולחן אחד כזב לא דיברנו. כמוני כמוך נשנא התגלות לב והשתפכות נפש”. ולברנר הוא אומר: “איני אוהב את האנחות ואת האנקות, אפילו כשהן מן הלב”. לאחר שעמד על קברה של רחל אמנו ולבו לא זע הוא כותב לרעייתו: “לא רק לבכות בוש אני בפני אחרים, אלא גם להרגיש”. אבל טעות היא, שנשתרשה בלב רבים, שהחיצוני והחושני והמקליט רשמים בלבד הם ששלטו בו והם שמצאו קול בלבו. אם לא נתן לתוכן הנפשי הסוער והתוסס והמבולבל להכריע את הכף שכנגד צורת הביטוי השקולה והמדודה והמחושבת עד תכלית, בא הדבר לא משום שזלזל ב“תוך” ההומה והשוקק והקוסס על שמריו. אלא משום שראה את עצם העבודה הפיוטית ואת כבלי העצר וההתאפקות שהפייטן שם אותם על ידיו מרצונו הטוב, מבע של חיוּת רבה מהנה ושופעת אושר. את תשוקת היצירה, את סודה, את היסוד המתאַווה שבה, את הכוחות המניעים והמחיים שבה ראה ביאליק בעשייה זו גופה ובהתעסקות זו גופה וברחש הפעלים אשר סביבה ובעמל הרב שהיא תובעת: באותה ההתאבקות האכזרית שאדם נאבק תחילה עם עצמו ועם רגשותיו ועם דמיונותיו הנשגבים, ואחרי־כן עם החומר המת והגס לפחת בו רוח חיים. “יודע אני להכיר ‘שגעונות’ כערכם”. הוא מעיר לברנר. אבל מה שלא ידע ומה שלא השיג ולא רצה להכיר – בהילות זו לשם מה? הרישול ביצירה לא פסל בעיניו את הדבר שנוצר אם שאר־רוח בו. אבל הטיל צל על היוצר והטיל גם טינה בלבו עליו. מהיכן קוצר־רוח זה להוציא דבר שאינו מתוקן די צרכו, או לכל הפחות די היכולת של מוציאו, מהיכן בחילה זו בעבודת הליטוש וההארה וההבהרה. הרי כל עצמה של מתיקות זו ביצירה וכל טעמה הטוב הם בחקיקה ובחריתה ובפיתוח ובהפיכה. באותה עמידה חזה מול חזה עם החומר ובאותה ההחלטה הפנימית לא לזוז מכאן עד שלא תעורה בחומר העכור כל הנפש, בעל כרחו, עד תומה. על “מסביב לנקודה” כתב לברנר: “זהו נחש שנחתך איברים איברים וכל אבר חי עדיין בפני עצמו. חי ומפרכס וארס מפעפע בו”. אין אפוא לפקפק בכך אם ידע ביאליק רגש לוהט המתבטא בזרמתו החיונית (אם גם נפגמה ונתפקקה צורתו וצרה להכילו) מה ערכו ומה כוחו ומה יפיוֹ. אבל כל מהותו האישית לא יכלה לתפוס משום מה במעט עמל ויגיעה ובקורטוב של חשבון ודעת ובקצת ארך־אפים לא יצרפו ולא יאַחו את הנתחים האלה ויעשו אותם ברייה אורגאַנית, יצור חי מאוחד מבפנים בכל גיוונו והמרובה שבו. ולאותו ברנר. אשר את יכולתו הוא מפאר בכל שבח ותהילה הוא משמיע גם דברי מוסר ותוכחה כאָב לבנו ומתחנן לפניו: “אל נא תשחת דרכיך! הווה זהיר ומתון ודייקן בעבודתך הספרותית, הווה מדקדק עם עצמך כחוט השערה. אבל התרשלות זו, התרשלות לדעת, למה היא”. כך ולא אחרת ראה את הדברים. כל צורה מרוסקת ופגומה לא היתה בעיניו העדר של יכולת אלא מין תשישות שברצון, כעין בגידה וכחש בך עצמך. חטא שלא יכופר.

אין כביאליק שהעמיק עד חקר כוחו של הנעלם הגדול; ועינו ראתה מה בטוחה דרכו של ה“עיוור” בכל מעשה־בראשית. הרי בתום לבו האמין שהיצירה רק מקור אחד לה – ההשראה, ההתעלות, רוח מרומים. כתיבתו לא היתה מעולם לפי הצורך אלא אונס מן השמים. “יש שתנוח עלי לפעמים הרוח, הוא אומר לפרישמן, ואני כותב שיר אחד או שנים, ואולם לכתוב לכתחילה בשביל שיש צורך בכך – את הדבר הזה לא עשיתי מעודי ולא נסיתי בו”. הלך אפוא גם הוא אחרי הכוחות העיוורים והסמויים מן העין אשר פקדוהו ואשר קראו לו. אבל למסור את עצמו כולו בידו של הסומא, מתוך חזקה שהלה יולִיכהו אל מחוז־חפצו ולהאמין במזלו של הנעלם שלא יחטיא ושלא יכשיל, באלה לא הודה ולאלה לא הסכים. לא משום שהדבר אינו בגדר האפשר. בגדר הרצוי אינו. טלו מן היצירה את תענוג העשייה ומה תתן ומה תוסיף לנו. ולא הטעמה והדגמה של יכולת כאן. לפנינו הנאה וסיפוק בעצם המלאכה. נועם זה שבהרגשת־החובה אשר לבעל המקצוע לשלימותו של הכלי שהוא יוצרו. “האושר היותר גדול, כותב ביאליק באחת מאיגרותיו, שנמלא חובתנו – וחובתנו קודמת לכל – להגיע אל המקום שנוכל להגיע”. לא ביכולת העיקר אלא בהליכה זו עד קצה היכולת. ואם סדרי העולם כך הם כי מלים אלה שבפינו על הגלמיות שבהן והאילמות שבהן והחולין שבהן, בית־הקיבול הן לחמדה גנוזה זו שבלהט רגשנו, ניתן על כל פנים את דעתנו על כך ונעשה את כל אשר בידינו לעשותו בשביל לשפּר ולהכשיר ולשכלל את הכלי עד תכלית. אם הצורה היא המקום בו אנו משכנים את הנפש, יהא על כל פנים חן המקום על משכּנה זה. ביאליק לא ידע למה על הכוח למאוס ברסן הבא לעצרו. כלום הכוח המתרסן על־ידי עצמו ומתוך שפע כוחות אינו אחדות זו שאין בה כל צמצום וצרות־גבולים אלא חדוות היצירה על טהרתה הקולחת בכל חיוּתה? "גם התאווה להתגבר על התאווֹת היא תאווה״ – במימרה זו שהפליטה לגבי עניין אחר, כלל ביאליק את תורת־היצירה שלו, מגמותיה, רחש נפשה וכליונה.


 

זימוּן שלא נצטרף    🔗

בראשית צעדיהם פסעו ביאליק וברדיצ׳בסקי בברכים כושלות איש לקראת רעהו. וקדרות עמוקה נסוכה על הדברים וחצאי־הדברים שנאמרו ושלא נאמרו, שאירעו ושלא אירעו ביניהם. אבל יש בפגישה טראַגית זו פתיחה והתפתחות ומשבר וסיום, כאילו שחקו החיים מחזה־תוגה לכל הלכותיו. את הפסיעה הראשונה עשה ברדיצ׳בסקי. עלה בדעתו לכתוב על המשורר הצעיר מפני שהוא “מראה ספרותי שראוי לשים לו לב מאחד הצדדים”. אין סופר שלבו לא ירעד ולא ירגש למשמע דברים אלה, אלא שהעניין יצא דופן. בגרמניה שבסוף המאה התשע־עשרה מנהג היה שהביקורת תינעץ בביאוֹגראַפיה וממנה פּתחה כל הערכה ספרותית. נקודת־המוצא, כפי שאמרו אז, תהא תמיד מן היוצר ולא מן היצירה. ונתבקש ביאליק להריץ לחו״ל כמה פרטים על “את אשר אתו, חוגו ומולדתו ואת אשר עבר עליו בחומר וברוח”. הוא ישב עוד בקוֹרוֹסטישוֹב ועסק ביערות ובין סופרים ידועי־שם לא בא עוד. היו באמתחתו איגרות עורך ה“פרדס” ומכתבו של אחד־העם. כלומר, ביאליק היה אודיסאי עם אותה פרישות מדרכי־הגוים בשבתו עוד בווֹלינייה. ופתאום נתבע לספר תולדותיו ולשלוח תמונתו. לבו נתמלא פליאה וחרדה וחששות ובושה בפני עצמו. איש־אדמה היה מטבעו ושכנה בו תמיד יראה פנימית זו מפני כל מאורע ומפני כל דבר־פתאום ויוצא מן הכלל; יראָה שיש בה מעין זירוז להיות זהיר ולעמוד על המשמר.

תשובתו לברדיצ׳בסקי כליל תפארת. רוחש בה תמהון רב ואצור ודרך־ארץ כלפי אדם קשיש ממנו, אבל גם ניצוץ של התגרות ושל לגלוג קל מהבהב בה; כעין גבהות חבויה ורמז על הבגרות ועל העמידה ברשות עצמו. “אם באמת הראשון (הכתיבה על־אודותיו), אומר ביאליק, היא תנאי מוכרח אל השני (הכתיבה על השירים) ולא סגי בלאו הכי – אני מרשה זאת לאדוני… אבל לנגוע בכבוד עצמי בשביל איזה שיר שלא עלה בידי – יאבדו אלף שירי ואל תאבד טיפת דם כגרגר החרדל”. ואף־על־פי־כן נתגבר הרגש הטבעי ועשה את שלו. קולו זה שהוא בתחילתו תקיף וקשה־מדעת מתרכך ומתרפה בסופו. והלב נפתח ומתגלה וגל של חמימות שוטף את הדברים. הוא מפרט בכל־זאת ב“דרך־הכבושה” שעבר בה בחייו ומודיעו על מעמדו החמרי הגרוע ועל “המצב הקלוקל, שהוא שנוא עליו מאד ומפזר את נפשו עד כדי להשתגע”. ולאחר שהוא מביע צערו שאין בידו לשלוח לו את הפוטוגראַפיה, הוא מסיים מתוך רוח טובה ולב צוחק: “אך אוכל להבטיחך שאיני מנוּול ואלהים לא הכשילך בבן־אדם שאינו מהוגן”.

איני יודע מה היו מחשבותיו והרהוריו של ברדיצ׳בסקי כשהגיעה לידו איגרתו של ביאליק. אבל מובטחני מתוכה למד ש“מראה־ספרותי” זה ראוי לשים לו לב לא רק מאחד הצדדים. אי־אפשר שלא יהא חש בין השיטין ובשיטין במשק הכנפים הרחבות והחזקות, שאמנם עודן מקופלות תחתן, אבל אם רק ינסה לפרשן והן יגביהו עוף וישאו את בעליהן מעלה מעלה. יש כאן במכתב זה הרגשת אחריות והכרת יעוד של אדם השלוח אל העולם הזה לגמול חסד רב עם החיים עמו. שדבר זה לא נעלם מעינו הפקוחה של ברדיצ׳בסקי, על זה מעידה ההצעה שהביא לפני המשורר לפרסם קובץ שיריו בהוצאת “תחיה”, שעמד אז לייסדה יחד עם אֶהרנפּרייז. בזה עשה ברדיצ׳בסקי את הפסיעה השניה לשחר פני ביאליק ולקרבו אליו, כשהוא מושיט לו יד רעים נאמנה. אלא שלא נסתייעו הדברים. נוסח זה של קול ענות וצחצוח חרבות במחנה ה“צעירים” לא לקח את לב ביאליק ולא יכול היה קחתו. לא היה מתחילת ברייתו טיפוס של מורד ומתריס כלפי מי שמשעבדו ושמעכב בידו. הוא נולד שליט בתחומי פעלו, אדם הבונה עולמו ומושל בו ועושה בו כבתוך שלו. ושנית, אם היה איש שהגה לו התמסרות שלימה ושמא גם כניעה רוחנית כל שהיא, איש זה היה אחד־העם שברדיצ׳בסקי יריבו בזמן ההוא. ולא נסתייעו הדברים. הפּעם יש בתשובתו של ביאליק אליו לשון קרה הדוקרת בצינתה. הדיבור הוא דיבור של אנחנו – ואתם. ושלא יהיה מקום לפקפוקים ולפירושים ולאי־הבנה מוטב שייאָמרו הדברים בלב־גלוי ובלי עקיפים – בויכּוּח זה שאתם מתנצחים עם אחד־העם לא רק הדעה והאמונה הן על צדו של זה, אלא גם הלב, כל הלב עמו. עמו ולא עמכם. בטענה הקשה של ביאליק היה מן החומרה היתירה, היה בה גם קורטוב של חוסר־נימוסים ושל קפדנות שאינה צריכה לגופה. ודאי שהעליבה וגם הכאיבה, הכאיבה הרבה. והחוט ניתק.

למעלה מחמש שנים עברו ולא נקשר שנית. בשנה הששית השחילו מחדש ביאליק. בינתיים נשתנו פני הדברים. ביאליק היה לעורכו של “השלח”, ושמו הלך לפניו והפעם הוא המבקש מברדיצ׳בסקי לעבוד עמו שכם אחד. באיגרת ההזמנה הוא קורא לו ומבטיח לייחד לו מקום “בבית־הכנסת לסופרים גמורים זכי־טעם ונקיי־דעת”. היה לברדיצ׳בסקי טעם מספּיק לסרב לו גם על־פי דברי האיגרת הזאת. כי ביאליק לא שלט ברוחו ועורר רוחות שלא היה כאן המקום לעוררם. לא היה כל צורך להדגיש במכוּון, שבית־כנסת זה לא יהא "מוקצה למנין של מיוחסים, שכל הנכנס לשם בודקין תחלה בפּאַספּורטו וספר היוחסין שלו: ‘הלזקנים אם לצעירים’? הישן אם חדש?״. אין קוראים אדם להתאכסן בבית כדי להזכיר לו “עוונות” ראשונים. אבל לבו של ברדיצ׳בסקי היה תמיד פתוח לביאליק ונמשך אחריו מתוך חיבה וכבוד וראה בו את אשר ביקש – כוח יצרים וקול קדומים. הוא הבליג אף־על־פי שהיה מן המקפידים ביחסים ובנימוסים, ונענה לו מיד.

אלא שעכשיו מתחילה פרשת היסורים הכבדה, עכשיו נתגלו הניגודים מבית לכל עמקם – התהום שבין שתי נשמות. ברדיצ׳בסקי שולח מפרי עטו וביאליק פוסל. והוא כותב אליו דברים, שמותר היה לו לראותם כמעקפים, כמשתמטים, כאמורים בלב ולב. “אילו היו מסדרים עתה, הוא אומר לו, ביבליא דימינו – הייתי קובע שם סיפור זה והייתי קורא לו ‘רות’”. אבל יש ל“השלח” עבר שאינו יכול למרוד בו בבת־אחת ומשום כך הוא משלחו אל קובץ אחר, שהוא וי. ל. פּרץ עומדים להוציאו, “מעין במה קטנה לעבודה זרה”. ברדיצ׳בסקי לא קיבל הצעתו ורגז מאד. אמנם הסכים להוסיף ולעבוד במחיצתו, אבל מתנה תנאי־תשלום של שכר סופרים שהם בעיני העורך “דרישות חמורות, ובודאי אצטער צער גדול אם בשביל ממון תסלק ידך ממני”. כאן שוב מעדה הרגל. ידע ביאליק שהדבר אינו “בשביל ממון”.

ברדיצ׳בסקי כתב בפירוש שעכשיו, “אחרי המכתב השני”, הוא פונה אליו כאל “עורך” ולא כאל “חבר”. נפתח בור שלא נתמלא. אמנם לידי קרע לא הגיעו הדברים. שוב ברדיצ׳בסקי, שלא כמנהגו, הוא הסולח הוותרן המנסה לאחות. מכיר בכל זכויותיו של ביאליק ומוכן לעבוד עמו “אפילו בחינם”. ואף־על־פי כן מפרי עטו לא הוסיף לשלוח לו עוד. שדה הקוצים עלה אמנם באש, אבל עוקציהם היו דוקרים עוד בבשר החי ומכאיבים.

לאחר שנה שוב נפל דבר. ברדיצ׳בסקי שלח כתב־יד לביאליק לעיון ולחוות־דעת ושמא התכוון גם להוצאה ב“מוריה”, אבל זאת לא פירש. מה שפירש, שהוא מתכוון רק אליו ולא לשום ברייה אחרת. אבל ביאליק היה אז מפוזר בין וורשה לאודיסה ולא השגיח בכך שהוא עצמו משיח לו במכתבו, כי את כתב־היד ראו גם אנשים זולתו. אילו היתה “מוריה” מקבלת את החיבור להוצאה אפשר והעניין היה משתכח מלבו של ברדיצ׳בסקי. מה עשה ביאליק? הסתמך בדעתם של אחרים הללו לייעץ למחבר שידון עבודתו לגניזה. “בכל אופן, הוא כותב לו, איני רואה לו תשמיש לא לגדולים ולא לקטנים. אין בו אלא מלאכה לשמה ולא לשם דבר אחר”. וערמת הרמץ שהתחילה דועכת תחת אפרה יצאה ללהב. ברדיצ׳בסקי בא על ביאליק בטענות על הספר הלז שלא הוחזר בזמנו ועל סודו שגילהו לרבים. ביאליק מתחטא ושלום אין. ביאליק, שהיה מקל דעתו בהליכות יום־יום ומבטל התנהגות מחושבת על־פי המקובל תכלית ביטול ועושה מה שהוא תאב לעשות, אינו מבין דבר. מהיכן קפדנות זו בעניינים של מה בכך? ואם הראה את כתב־היד לש. בן־ציון כלום העולם חרב? אבל למה אדם זה המדייק בכל הפכים הקטנים האלה אינו מעביר כאן על מידותיו ומחמיר עליהן במקום אחר, במרכז, בעצם הדבר, ביצירה. והרי שם דווקא הרישול רב ואזלת־היד גדולה. ביאליק עמד לפני חידה ואת פתרונה לא מצא.

שוב חלפו שנתיים ואין קול ואין עונה. הדממה ארוכה וכבושה. אבל בשנת תרס״ז נתחדש “השלח” באודיסה והעריכה לספרות יפה נמצאה שנית בידי ביאליק. שוב קרא לברדיצ׳בסקי. “הנני מזמינך שוב בזה לעבוד עמי במחיצתי. עריכת הבלטריסטיקה מסורה גם עתה בידי. אם רוצה אתה – שלח בהקדם”. כתב־הזמנה רשמי וצונן זה לא בישר כל טובה. מתקרבים אנו אל המשבר. גם הפעם הושיט ברדיצ׳בסקי יד רעות נאמנה בלי שהיות רבות. מיד נענה ושלח סיפורו “אגדה מתה”. ביאליק נותן לו מקום בירחונו. ונפתח משא ומתן על שם הסיפּור ועל חתימת המחבר, אם במפורש או בראשי־תיבות. ועל העיקר, על יחסו של העורך ל“עצם־הדבר” באה הערתו בזו הלשון: ״׳ואשר לעצם הדבר – אני רואה קצת אריכות יתירה בראש האגדה וקצת נטייה לצדדין בסופה. הסגנון לקוי קצת אפילו לדידך. מחכה אני לדברים טובים ושפירים מזה". בשלוש “קצתים” אלו שבגוף האיגרת היה הרבה יותר מכפי שביאליק שיער. עכשיו לעומת הקול הפוסק האחד הרים ברדיצ׳בסקי קול פוסק אחר: “תניח את הדברים לי ועלי”; כלומר: אין האחריות עליך ואין אתה דן יחידי. וביאליק נתלקחה גחלתו והוא משיב וכדרכו “כהלכה” ובלי משוא־פנים, אבל עם רטט חם שבלב: “באמת הפּיקח שבך מוסר עצמו ברצון אל ה’עיוור', שבך: מאמין אתה במזלך הנעלם יותר מדי. ממילא אין לך להתפעל מדעתו של כל אדם. לך בדרכך, וארור האיש אשר יתן לפניך מכשול”. דברים אחרונים אלה עשו את שלהם. ברדיצ׳בסקי סלח שנית, הבליג ושלח לו את סיפּורו “הזר”. ביאליק פוסלו. “ספורך ‘הזר’ אינו משופרי שלך… הנני משיב לך ע״כ את הכ״י ומבקש מעמך לשלוח לי מן המיטב אשר יתן לך אלהים” עכשיו – כל השערים ננעלו.

רק לאחר שש שנים נראה אות שלום וברכה. שוב ברדיצ׳בסקי הפותח. מעמדו הספרותי נתחזק אז ממקום אחר. הצעירים היו עמו. גם “מוריה” פרסמה חוברתו “לארץ־אבות”, והטינה פגה ונשתכחה מן הלב. ברדיצ׳בסקי מבקש מעם ביאליק כמה ספרים שנתפרסמו על ידיו ואת ספר־השירים שלו (על זה ביאליק כותב לו: “מה שאין כרך שירי בידך – הבּושה לי”) ומבטיח לשלוח לאודיסה ספרי אגדה משלו. העניינים הם של מה בכך, אבל רוח שלווה שורה עליהם. הרי אלה הן קטנות ששילר אמר עליהן, שהן העושות בני אדם לידידים. אולם גם הפעם לא נסתייעו הדברים. עמדו בחודש יוני, 1914, בערבה של מלחמת־העולם והכל שקע באפלה.

שבע שנים לאחר־כך, כשנמלט ביאליק מהגיהינום הרוסי ובא לבירת גרמניה וידיו העייפות מקימות סוכתו הנופלת וכולו בהול בעסקי “מוריה” ו“דביר”, אנו מוצאים פתק זה לברדיצ׳בסקי בין איגרותיו: “מאד אחזיק טובה לך, אם תמצא לי שעה של קורת־רוח לראותך פנים אל פנים באוהל ביתך ולדבר עמך פה אל פה”. פגישה זו עשתה הרבה. אוהל ביתו של תלמיד־חכם הישרה תמיד רוח טובה על ביאליק. והיתה כאן ידה של “עקרת־הבית” באמצע שקרבה והמתיקה. אבל על פליאה זו “ברדיצ׳בסקי” לא עמד. את אופן יצירתו ראה תמיד כפרי רישול שלא יכופר או כאזלת־יד הראויה לחמלה רבה. לא הבין גם הפעם למה אדם זה מקפיד ומחמיר בנימוסים חיצוניים ומזלזל בעיקר. ביאליק נכווה פעם מתוך שגישש באפלה בנפשו של אדם זה. היה מדובר ביניהם שיבוא אל ביתו של ברדיצ׳בסקי לא לשם משא ומתן אלא להתארח אצלו, ולא קיים הבטחתו ולא בא. הפעם הבין שחטא וכיצד הוא מבקש כפרה לחטאו: “הן גר אני פה והעיר נכריה לי ולא אדע עוד בין ימינה ושמאלה. והנדודים כלו כוחי. שא נא, אפוא, לעייף… ודבּר בשמי שלום לרעייתך הנעלה ולמד עלי לפניה זכות. היא, ידעתי, תתן לי חנינה”.

ותמו הדברים. לא ידע ביאליק שהוא מבקש מעמו את סליחתו האחרונה. לאחר חודש נפטר מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי והלך לעולמו בטהרה. עוד פעם אחת הבליחה האש. האלמנה שאלה מעמו שיקדים כמה דברים לסיפורי ברדיצ׳בסקי שעמדו לראות אור בשפה הרוסית. והוא השיב: “על שאלתך אני עונה הן והן, אך בתנאי אחד: אם יצא מתחת ידי דבר, שאני עצמי אראנו כדאי והגון לזכרו היקר של מי״ב ז״ל”. כלום עכשיו עמד על טעותו כי לא רשלנות כאן ולא חוסר־רצון ולא אזלת־יד ולא היסח־הדעת ולא פזיזות ומורך־לב ובוסר ונובלות, אלא נשמה כאן, נשמה אחרת, עוד נשמה אחת, המדברת בלשונה והרואה בחזיונותיה והמרגישה והמתבטאת בישותה ולפי דרכה? דומני, שלא עמד על כך במילוּאו כל ימיו.


 

כוח המעשה    🔗

עם היותו איש שיחה ואוהב דברים, אבל לכבּד רק את המעשים היה מכבד. בהם חזה כל כבדם של החיים ותכליתם. אמן היה ולא האמין בנסים. כלומר, לא האמין בהוייה שאין עמל ויגיעה קודמים לה. גם השראת־רוח זו היוצרת והאונסת ליצור אינה סוף־סוף אלא לחצה של עבודת־סתר שקדמה לה והכשירה את עצמה במעמקי הנפש הרגשית מתוך “תכונה זו להשתקע, אגב הסתכלות, בעניינים טפלים ולעשותם שתי וערב לחזיונות הרוח”. מנקודת־ראות זו העריך גם את היחס אליו: הכיר טובה לא למי ששיבח והרבה לשבּח אלא למי שעשה והרבה לעשות. כך היה אורח חייו. אם דבר טוב עמך אי־אפשר שלא יצא לפועל ויתגשם במעשה ממש. רגש סתם וערטילאי לא ידע ולא הכיר. רגש משמעו כוח דוחף לפעולות.

עממי היה בכל הליכותיו אבל ענוו לא היה כל עיקר. ייעודו פירכּס בנשמתו מיום צאתו לאויר ספרות. היתה גחלת בנשמה זו ששומר נפשו ייזהר מפניה. אין לך מחזה מבדח יותר ומושך את הלב יותר ממכתביו הראשונים אל רבניצקי. כיצד הוא לועס לפניו את חידושיו הלשוניים (“בבית הראשון כתבתי ‘צק’, והוא צווי ליחיד משרש נצק ששרשו גם יצק, כדין הפעלים הצדיקיים, כמו יצב נצב, יצר נצר… והצווי צק נמצא גם בתנ״ך במלכים ב׳ ד׳, 41 ׳צק לעם ויאכלו׳ ואיננו ע״ד הזרות כי אם עפ״י הדקדוק”) ועד כמה הוא בודק כל אצבעותיו שלא ישנה בשיריו כקוצו של יוד (“אם יקשה ממך דבר בשירי זה הואילה לשאלני ואל תתקן מעצמך”). ובסוף הוא כאילו מסייע לו בעריכת ה“פרדס” ממרחקים ("מי הוא המשורר דוידוביטש בפרדס? למה לא תקנת השגיאות הרבות בשירו 'זר הפּרחים׳?״).

ואף־על־פי־כן לא ידע כל התנשאות. ביטל וגם בז בלבו לכל “הכיבּודים” הסוערים שהוציאו לו מוניטין. התרועה מסביבו נתנה פחדה עליו. כל ימיו נשאר איש האדמה והיערות שמתיירא מפני המאורע וחושד בו. אותו כלל שקבע לעצמו עוד בימי עלומיו לגבי הגעגועים והאנחות (“עלינו להיאנח או להתגעגע בה במידה ובאותה הדמות שיש להאנחה ולהגעגועים מקום במציאות ובין החיים… גם הילד בוכה לכלי משחקו וגם הגנב מוריד דמעות”) היה נוקט לגבי ביטויי התהילה שהיו נופלים בשפע על ראשו. עיניו בחנו תמיד בעניינים אלה וראו את התפל ואת הטפל שבהם. לא התפנקות וענוותנות כאן. הנה מכתביו אל רעייתו ממסעו הראשון לארץ־ישראל; ואין אדם חשוד על התחסדות באיגרות מסוג זה וגם האמת בוקעת ועולה מכל דיבּוּר ודיבּוּר. “נתאספו מאות אחדות, ואולי אלף איש, תחת כפת השמים ודברו ושרו, שרו ודברו, עד כי זיעה קרה כסתה את גופי”. המיית כאב, כאב גופני, נשמעת מתיאוריו על קבלות־הפנים החגיגיות, “במושבות יהודה קבלו פני תמיד בשמחה ובששון. יש שזה נוגע אל לבי ויש שזה יוצא מאפי. זה תלוי במצב רוחי ובאופן קבלת־הפנים: אם היא פשוטה ולבבית או מלאה שאון ורעש ומלאכותית”. והגיעו הדברים לידי כך, ודאי מפני הטרדה והטורח, שהיה מזלזל בידים ברגשות אלו. “ומה אוסיף לכתוב לך? על זרי־הפרחים שאני מוליך אתי בקרונות שלימים ואני מפזרם על פני הדרך אחד אחד?”.

אם הוא מפזר לכל רוח את הזרים שהוגשו לו אין זאת כי אם בחל במחיר הזול שברגשים אשר מתחתם. מידה זו של שאט־נפש לכבוד הקל, ושלא היה מדקדק להסתירה מעין רואים, כמעט שהחריבה את עולמו. מוכנים בני־אדם לסלוח כל פשע בלבד שיפשעו עמם. אבל הם לא ישאו עוון זה של אדם שאינו משתחווה ועובד באמונה לאלוהי הפרסום וההצלחה. אלהים אלה הקדושים בעיניהם ופרסום זה שהוא ראש מאוייהם. והם השליטו עינם הרעה באדם האוסף כבודו ברבים מלוא חפניו ואחר הוא דורסו ברגליו. הם גם לא האמינו לו. מידה זו גרמה לביאליק יסורים קשים כל ימי חייו והולידה רוגז ומתיחות יחסים בינו ובין המקורבים שבחבריו. יעיין נא הקורא בחליפת־המכתבים ביאליק – גוטמן שבסוף כרך א, וימצא בה תעתועי רגשות ועקיפי חשדים, שמקורם במאזני־עשייה אלה שביאליק היה אוחז בידיו לשקול כל יחס, כל רגש נובע, כל פה ממלל, כל עין קורצת לעומתו. גם את הרעוּת ואת החברוּת בחן באמת־מידה זו. “אבל עד שאתה – הוא כותב לש. בן־ציון – דואג וחרד ומיצר ומתאנח במלים בעלמא, הראני־נא, גבור שפתים, הראני והודיעני את חברותך לא בדבר שפתים בלבד, אלא גם במעשה כזנב הלטאה”.

לא שלבו נעול היה. אך חוש היה טבוע בו מתחילת ברייתו לאמוד בטביעת עינו את משקלם של דברים שבלב. הנה הוא יושב בוורשה על דוכן העורכים של “השלח” ומתחנן ומתרפס לפני חבריו שבאודיסה שיסייעו עמו. אולם בשעה שהוא מצפה למעשים, כי רק בהם נתן אמון, הם תובעים את לבו. “קונם עלי – הוא כותב לנ״ל – אם יודע אני מה אתה רוצה ממני. ‘לב’ אתה רוצה. שוטה, שוטה, כבר נאכל לבי ע״י כלבים שכמותך. ולך עדיין יש לך לב? מקנא אני בך. מכור לי משהו ותזכה לחיי עולם־הבא. אעפ״י שמסופקני מאוד מאוד אם לבך שווה אפילו פרוטה של נחושת. קח מקצת בהלוואה או במתנה מאת רבניצקי ולווינסקי: להם יש,לב, אלפי ככרין – ובזולי הזול”. ודאי אין דברים אלה אלא כרכורים של התנגחות רעים מנוער, שאין כל דיבור אסור חל עליהם ואין לקבל את הפסוקים כצורתם. ודאי יש בכרכורים אלה מהשראת רוח קונדסית, שהיתה מצויה אצלו בדברו אל המקורבים אליו ביותר; בדברו אל בן־עמי ואל שלום־עליכם ואפילו אל “רב־צעיר” ואל כל אחד שהיה לו מגע כל־שהוא עם הכנופיה האודיסאית. ברם לאחר שאתה מחסר מהם את דפוסי הבדיחות והליצנות שבהם, מתגלגלת בכל־זאת איזו שארית של מרירות ואיזו תמצית של מכאוב הכלולה בתוכם. “במה 'השלח׳ וח. נ. ביאליק גרועים מ’הצופה׳ ואלישוב. בזיון וקצף וחריקת שנים וכאב־לב. אני מחכה. עזרוני”. כאן, כאן היתה טעותו. הוא לא ידע שלשם כך נברא: להיות נותן ולא מקבל. שהכל יהיו מצפים לעזרתו ואיש לא יעזור לו. והואיל ולא ידע זאת ותבע ודרש מעשים גלל על עצמו צרות של תביעות ושל טענות שלא נגאל מהן כל ימיו.

ברבות הימים, לאחר שהיה למין קניין־הרבים הלך הרגש התמים והפשוט והצטמצם סביבו יותר ויותר, ומקומו לקחה התרועה הגדולה שאינה מחייבת דבר; זה קול האַיילנית המעוּבּה שביאליק לא האמין בו, וכשהיה שוקלו על מאזני המעשה, שלא השמיט מבין ידיו לעולם, היה קול זה רק שַחַק על פניהם. והנה בשבתו בברלין לאחר צאתו את רוסיה, “ואין עוזר לי, ואין ידיד ורע ואין דורש טוב באמת אשר יקל לי מעט מעולי הכבד ואשר עזוב יעזוב עמי”; ויחד עם זה “מן הבוקר עד הערב יוגיעוני משחרים ומבקרים אשר לא אדע מי הם ולא אבין מה ישאלו מעמי, ולי אין הכוח לאחוז פתאום בערפם ולגלגלם מעל המדרגות; אם יארכו לי פה הימים ככה אינני ערב אם לא אצא מדעתי ואם לא אשלח יד בנפשי” – בעצם הימים הקשים והמרים ההם קיבל מניו־יורק חבילה קטנה ומכתב צורף אליה. דניאל פרסקי כתב לו, שבשעת סכנה לחייו הרהורו האחרון שהיה מלווה את כל הוייתו היה: וי, אמות ולא אקרא עוד את ביאליק! יש באמירה זו כשהיא לעצמה כדי לזעזע את הנפש. אלא שסוף־סוף אין היא אלא דבר־שפתים. רצונך ואתה מקבלו ככתוב רצונך אתה מפקפק בו. אולם אדם זה מעבר לאוקיינוס שלח גם קונטרס, בו כּינס בכתב־ידו את כל שירי ביאליק שהמשורר לא אספם בקבצו משנת תרס״ב; ואליהם הוסיף את השירים שראו אור עד תרס״ה והמשורר לא אספם לקובץ שיצא בתרס״ח. אמנם כל עצמם של הפרטים האלה אין בהם חשיבות. מה שחשוב, שאדם זה לא דיבּר. הוא עשה מעשה. ישב ממש והעתיק שעות רבות. עמל ויגע – סימן שגם מה שדיבּר ממש יש בו. כמה וכמה אנשים שלחו לו קונטרסי שירים. אבל תמיד היו אלה שירים שלהם והם ציפו לקבל ממנו. אדם זה בא ונתן מתנה ושובר האמונים – המעשה – בצדה. ויהא שמו מבורך!

“דבריך הטובים אלי, סיפורך ע״ד הרהורך האחרון. בשכבך על הארץ במינסק 'בימים ההם׳ – – נגעו עד מעמקי נפשי; ולמראה הקונטרס הקטן עם שירי הנעתקים המה לבי המיית פלאים. כמעט בכיתי. נצנצו לפני רגע אחד ימי נעורי הטובים, ימי החסד והרצון אין אני יודע מי ומה אתה, אח רחוק: הזקן אם צעיר? ומה מעשיך: התורתך אומנתך אם לא? ואולם אחת אדע אל נכון: עליכם ועל שכמותכם עולמנו הקטן עומד. אתם החייתם את עם ה׳”.

דברים לבביים כאלה וכיוצא באלה כתב אליו ביאליק באיגרת־התשובה.


 

המכשלה    🔗

יצר פעלים זה שהיה טבוע עמוק באישיותו היוצרת אחזו כבולמוס והוליכהו להנאתו אל עולם החרושת הספרותית וסחרה, אל דיו מדפיסים ואל אותיות מסדרים ואל הוצאות ספרים וירחונים וספרי־לימוד ועריכתם. למעלה מכל ספק הוא, תאווה היתה התעסקות זו וכעין תחליף של עשייה ומשמוש שנשתלשל ממקור היצירה ומבבת־עינה ונדרדר ונתבדר על פני שדה פעילות חילונית ומטרידה, שלא נתנה לביאליק אלא מנה גדולה של פגעים וצרות־עין וטרוניה ושהיו מזמזמים סביב ראשו כנחיל של דבורים ועוקצים בשרו כצרעה שהחרידוה מקינה. זמזומים אלה ועקיצות אלו מלאו איגרותיו עד אפס מקום. גם גיתה העושה, שההצלחה האירה לו פניה בהיותו מתקן תיקונים ומסדר סדרים באחוזות בעליו, לא שבע נחת כשהתחיל מנצח על התיאטרון שבחצר נסיכו. כלב קטן שרצו פעם להעלות על הבימה כנגד רצונו ולהכעיסו הכריח אותו להגיש כתב־פיטורים לידי מגינו. אף התעסקות זו שבעריכה ובמו״לות ובהדפסה ששקע בה ביאליק רוב ימי חייו השביעה אותו רק מרורים.

ככל אישיות גדולה ומקורית מאד לא חש כי הוא אש אוכלת ושהוא שורף בהבל פיו; טבעי הוא שלא תרגיש שלהבת בלהט חומה. אבל כל אלה שסבבוהו ראו את המדורה מרחוק ונרתעו לאחור וסרו כל אחד לעברו אל נרו ואל חלבו. ביאליק העורך היה מגשש באפלה בנשמותיהם של חבריו סופריו ולא ידע בין ימינו לשמאלו על יחסם אליו. לא שער כי כל דיבור ודיבור שהוא רושם לפניהם בחפזון ובלי כוונות יתירות וכל פליטת פה וקולמוס שוקעים במעמקי־הלב וגנוזים לאורך ימים ומפרנסים אותם בהנאת עצמם או בכעסם ומרי־שיחם. כשאתה קורא את המכתבים אל יעקב כהן, שניאור, ברקוביץ ודומיהם, נתפס הלב כבצבת. יש ונדמה היה לביאליק, כי כל אחד בא וחטף את מנת המחמאות מקדירתו ומילא פיו מהן עד שובע. ברם לאחר שנתרוקן הכלי ופגעו גם בעכּבת, במצומק ובמאוכל ובמריר שבקרקעיתו, נסתלקו הימנו ועזבוהו, את הזן ואת המפרנס עצמו, ברעבונו. ודאי הרעו עמו החיים שעשוהו ממונה על שכר־סופרים ופרעונו, שהטילו עליו להיות נתבע ונטרד, דוחה ומשהה, מבטיח ולא תמיד מקיים על לא עוול בכפו. אין עורך ואין מו״ל שלא נהג כמוהו. אבל הקוץ שבמצב היה, שלאחרים מחלו ועם אחרים לא דקדקו; להם ויתרו ואת הבטחותיהם שכחו ולו לא היתה כפרה.

שאלה זו לא פסקה מלנקר במוחו ותשובה לא מצא לה. לא חל ולא הרגיש כי למוצא שפתיו ולכל זיע כלשהו שלו משקל אחר. מה שמותר לחברו בעריכה אסור עליו. קלוזנר יכול לתקן ולמחוק ולעשות בפרי־עטם של אחרים כבתוך שלו ואין טוען כל־כך ואין מתרעם כל־כך. אבל עמו יקפידו כחוט השערה. כי ביאליק עורך – מחווה דעה – פוסל – מכשיר – קובע שכר־סופרים – עומד על המקח וכו׳ מציאות מופרכת הוא. כל קנה־מידה חייב להיות קטן מן הגודל שבאים למוד אותו בו. כאן כאילו הפכו סדרי בראשית. כה גדולה היתה אמת־המדה! “הצעירים בג׳יניבה – שניאור, ברקוביץ – משכו ידיהם מן ‘השלח’, הוא כותב ליעקב כהן, מתנפחים הם. למה? השד יודע, קטנות המוחין ודברי שטות ושטן מרקד באמצע. באמצא. בּאַ! יהא כך. אתה לא תעזבני – לא כך?” אבל יש מכתב אחר אל יעקב כהן והוא מלא כאב עצור. ביאליק פיזר לו שבחים ותהילות מלוא חפניו. מעולם לא זכה סופר לשמוע מפי עורכו מה ששמע כהן מפי ביאליק. ואף־על־פי־כן, כשכתב הלה את “אגדות־אלהים” שלחן לקריאה קודמת אל קלוזנר. לא הבין ביאליק על שום מה.

בתומו אמר בלבו שהוא מנצח על מקהלה. “ואם נגזרה ח”ו, הוא כותב לברקוביץ, מיתה על ‘השלח׳ אחר חוברת משולשת זו, תצא נשמתו בכבוד, במעמד ‘מנין׳ כשר של צדיקים כמוך וכיוצא בך. הוי אספו לי חסידי וננגן ‘פרעהליכעס׳ עם כל ה׳קאפּעליא׳ עד אשר ירעשו הספים… הגע בעצמך ר׳ מנדלי, ש. בן־ציון, ברגר, ברקוביץ׳ ושופמן וטשרניחובסקי וכהן ושטינברג ושטינברג השני ושניאור – הלא אפשר לצאת מן הדעת ולהשתגע למראה כל אלה". ולמעשה היו היחסים יגעים עד מאד. וכשהדממה גברה סביבו והחזן הרים ראשו מעל העמוד ראה פתאום שהוא מתפלל ביחידות. איזו זרות וטינה נתקבצו בלבבות. כי כך נגזר עליו להיות שליח עצמו ולא של ציבור. כי איגרות אלו שהיה מריץ למשורריו ולמספריו עם כל התלהבותן; האיגרות המייעצות והמעודדות והמשבחות והמזרזות והמחנכות והמזהירות והמדברות קשות – כל אלה פרחו להן, נשארה רק המלה הקשה בלבד חזיתה כלשון של אש שאין לעמוד במחיצתה. "האמנם משליך אתה, הוא כותב לכהן, כפתים את שיריך לארבע רוחות העולם, ל’הצופה’, ל’הדור’, וכו’ – ורק 'השלח׳ לא זך בעיניך? דבר זה לא עלה על דעתי ועל דעת קלוזנר מעולם".

לא פעם נתעקמו שפתיו מטעמו המר של מפח־נפש. מעולם לא ירד אל סופה של דעה זו, כי אמנם אלישוב, כעורך, טוב ממנו ובן־אביגדור כמו״ל נוח ורצוי הימנו. הם אינם כותבים לעוזריהם, לסופרים שהם נושאים ונותנים עמם בזה הלשון: "ואותך גוטמן כבר מכרתי כבקשתך. אולם מתחילה נפטם אותך קצת, כדי שתהא נאה לשוק וישתבח גופך ומקחך – ואח״כ נקשור בין 'קרני־פרה׳ שלך אפסר ונוציאך לשוק בתופים ובמחולות״. הם אינם כותבים: “הרבה הרבה חסרונות שיש להם תקנה מצאתי שם. אריכות, גיבוב חומר, חסרון סדר בהרצאה ובסגנון, כזה שהוא בא לספר את הכל בבת אחת ובנשימה אחת, מין קוצר־רוח”, אבל הם אינם כותבים לאותו ברנר עצמו: “מקנא אני בך, ברנר, אני נשתקעתי במ״ט שערי טומאה ואלהים יוקיר רגליו מביתי. ושלום לך החביב והאמיץ, שלך באהבה עזה”. שם, במשרדים ובמשאם ומתנם עם בני־אדם, העניינים פשוטים יותר. שם אין מלהיבים ואין שורפים בהבל פה.


 

סחר וסוחרת    🔗

לא היה עלבון גדול בשבילו מאשר ספק זה שהטיל אדם בכושר שכלו ותבונתו בעניינים של פרקמטיה ובישובו של עולם. בתאווה מיוחדת ובעליצות מתעלה ובמשובת ילדים הוא שולח הוראותיו מוורשה אל שותפיו־חבריו־רעיו באודיסה ומדבר אליהם בלשון פאסיב־אקטיב, בילאנס־אינוואֶנטאַר. סוף סוף מלא פיו דיבורים כאחד האדם, דיבורים ממש ובני משקל וכובד מלאים וגדושים ושבכל אחד מהם מקופל עולם של מפעלים ושל מלאכת ידים לרוב – החיים עצמם; ולא מלים נשגבות ותלושות אלו המעורפלות והמופשטות, שעד כמה שלא תיצק אל תוכן את כל רחשי לבך לא תגרש מעל פניהן את חוורון ההזייה ואת ירקון החלום שלהם. ״ומי עשה זאת? ביאליק שליט״א! משלנו! אמרו מה שתאמרו. זיז כל שהוא מצדי שקול כנגד אלפי כריעות והשתחוויות שלכם. מי גמר עם 'אחיאסף׳, מכה זו שלא נתרפאתם ממנה במשך שתי שנים? ביאליק! מי גרם לספרינו שימהר פישר הדפסתם? ביאליק! אוי מלמדים! באפונדתי אתקע אתכם! מי יתן 'מוריה׳ בידי, ורק בידי, והעשרתיכם".

היה איזה עניין עם אותיות פאַנטאַזי (הנגינה מלרע כמו שכותב ביאליק). היו בידי בעל דפוס אחד באודיסה וביאליק מתאווה להם מאד (״אם לא תתן לי פאַנטאַזי – אנכי מת לעיניך. השמעת? או פאנטאזי או מיתותא"). ועורך הוא תכנית כאחד הבלשים (מעשה בלשות נהג גם כלפי קפלן מנהל אחיאסף, נחפז להוציא משפט ונכשל) כיצד להוציא מידי בעל הדפוס תבניתן של האותיות, מחירן ומקום קנייתן. ודאי יש בכל הליכות אלו ממעשי קונדס יותר ממעשי סוחר. אבל כלום נתעלמה ממנו הלכה זו, שאין נוהגים כך במילי דעלמא? ודאי שנתעלמה. אמן היה ובעל־תאווה, כלומר: ההפך הגמור מסוחר. להוט היה ובוער כאש. לא איש חובה מאובנת ולא היו לו עיקרים קבועים (“הבטיחו לפישר הרים וגבעות”) בדברים אלה, שאחרי ככלות הכל, לא היו אלא דברים של מה בכך בעיניו. כבוש היה במאויי לבו ובמחמד עינו ורדף אחרי ההצלחה בכל הדרכים. אדם שרצה לזכות בגורל, או לנסות גורלו, אבל לא סוחר שאינו סומך אלא על שקט רוחו ועל חשבונו הקר בלבד.

שהתנהגות סוערת זו בעניינים מעשיים הכניסה אותו מדי פעם בפעם במבוכה רבה, דבר זה אינו צריך בדיקה. אין אדם אומר לשותפו – מי יתן והיה העסק בידי, ורק בידי, והעשרתיך. הלה מתחיל מהרהר שמא בא לדחוק את רגליו. אבל רק עם קריאת מכתביו המסחריים אתה עומד על שרשם של הדברים ועל אפיים. אומרים חוק גופני־נפשי יש: אם אדם יוצא בכוונה תחילה בעקבותיהן של תנועות האיברים החיצוניות והפנימיות, שדרכן ללוות אחת ההיפּעליות, הריהו מגיע על־ידי כך למצב הנפשי הטבעי של ההיפּעלות. משהו דומה לזה אירע לביאליק. תחילתו מישחק וחיקוי והעתק וסופו טבע ומקור. היתה הפסיעה הראשונה התכנסות אל תוך תפקיד. מין בּימוּי פנימי. אבל אמן גדול היה ואיש בעל נפש מוֹטוֹרית גדולה מאד והחיקוי כה שלם היה שחזר והשפיע מתוכו ועשהו טבע. מכתביו הראשונים שנשלחו מוורשה לאודיסה – כל עמידתו בהם עמידה של אדם המשחק לפני אחרים. גם בסגנונם חיקוי הם לאיזה יצור דמיוני שהוא מנהיג לפי פקודתו. אחרת אין להבין פיסקה זו שבאיגרתו אל “אחי, שותפי וחברי” האומרת: "ובבקשה מכם לשלוח אלי תומ״י העתקה מן ההתקשרות שעשיתם שם במקומכם אצל הנוטריוס, רוצה אני לדעת על מה אני נותן הרשאות; פיסקה שגרמה לו אחרי־כן צער מרובה ולאחרים צער ועלבונות כאחד. אבל לאמתו של דבר זהו מישחק, אונס להיות נאמן לאיזה מקור מדומה. וכאן פותח הסבך הנפשי עד בלי מוצא. מישחק זה ביאליק עושה אותו בקפדנות של אמן, על כל תגיו, על קטן נדנודיו, על כל צר שבקמטיו וקיפוליו עד שהוא עצמו נעשה שיכור בכוח עצמו ונגרר ונגרף עמו ומסלק לצדדין את כל המחיצות שבין חיקוי לטבע, בין העתק לתבנית ראשונה, עד שאינך מבחין בין זה לזה. דומה לאותו משחק איטלקי שהיה קונה בעצם ידיו ובמיטב כספו זרי־פרחים, ואחד ממקורביו היה מגישם לו כאילו בשם הקהל הנרגש והמעריץ. והוא מרכין ראשו על ורדים אלה ומתחיל מתרגש עליהם; מתחילה מתוך התרגשות מעושה, ואחר זמן עובר לאט לאט אל תוך התרגשות כנה ושוכח את כל הקנוניה ומוריד דמעות גיל והכרת טובה על הפרחים שהגישם לו לעצמו בעצם ידיו. מהלך נפשי מעין זה יש בכל הפעולה המסחרית של ביאליק. ויבואו מכתביו ויעידו. הם סגנוּן עמוק ומחוּשב. הוא מפטם אותם במלים לועזיות כדרך הסוחרים החשובים (“נשלח אלי מקאנטוֹר אחיאסף”), מגלגל משפּטו ורודף אחרי ברקו וחריפותו והשעשוע המלולי שבו (“וכי בשביל שאתם דורשים, ואו נוציא 'מוריה׳ לשריפה? רוצים אתם דוקא שיתלמד שוויצר תספורת על זקנה של 'מוריה׳…” "כפי שיש לשער רצונו שיבואו כל הספרים של כל המו״לים למקום אחד ומכל האבנים תעשה אבן אחת. אבל בעינינו יש חשיבות לשאלה זו: איזה צדיק יניח ראשו על אותה אבן?״); משתכר ומתבשם בשטף הדברים, נהנה ומתפקק מצחוק על המצאותיו וצירופיו ונוי ביטוייו וצחצוח לשונו וחוטא כילד תמים לכל חוקי משא ומתן; מגלה מה שרצונו להסתיר ומעורר חשדים במקום שאינם. כי כלוא הוא בשעת מעשה בתוך עצמו ומכונס בנשמתו היוצרת בכל מקום ובכל שעה. ובינתיים אינו חל ואינו מרגיש שהדברים נכתבו לצרכי עסק ושהוא משמיעם באזני זולתו ואזנים אלו שומעות ככתוב ולא כמודגש.

ויש שבאמצע המישחק (עיין מכתב קכ״ח, כרך ראשון) כאילו מסיח דעת מתפקידו ובתוך כדי פירושו בסעיפים א) ו־ב) ו־ג) ומחירי “קלישיין בכך וכך קופ. הסנטימטר” והכרזה זו: "אין לי צורך באמונתכם – מספרים והגיון יש כאן״ – פתאום והוא מסיר את האפר מעל פניו ומקיץ כמו מתוך סיוט: “בטני מלאה מלים אבל, לאסוני, בשעה זו שאני יושב וכותב מכתב זה בבית 'אחיאסף׳ עומדים עלי ככסלי לאוגיא חבריא שלימה של ׳סופרי ישראל׳. מימיני ל – – קורא באזני מין 'ציור׳ שלו, משמאלי – שטיינברג מרצה בפני תוכן פואימה חדשה שהוא רוצה לכתוב, על ראשי מסַיְדה, 'הגוייה׳ את תקרת 'אחיאסף׳ והסיד מטפטף על קרחתי, ומאחורי – שניאור מתיז חרוזים על ערפי־וראשי סחור סחור – גלגל החוזר, ייכנס הרוח בתרח אבי אביכם, אודיסאים! מה רציתם מחיי? קחוני והטילוני לים השחור – שנה שחורה על ראשך, גוטמן, רבוש״ע. יושב אתה בנגב ונהנה מזיו העולם ואני נפשי כמושה בסמרטוטין של מין ספרות ר״ל ונחנקת. אוי יקירי, חביבי, לבי לבי לכם!”

והוא מוסיף כמתחטא: “סלחו ל’משלנו׳ את 'משוררותו׳ שנתקעה לכאן שלא כדרכה”.

ודוקא זה היה כדרכו. מה שהיה קודם לכן ומה שבא אחר זה – אלה היו שלא כדרכם, אלה היו תפקיד, בימוי וחיקוי וסגנוּן.

ברבות הימים, כשמישחק זה נעשה יותר ויותר טבע, נצטרפו אליו כמה רגשות־לוי אחרים שהיו נותנים סיפוק לתביעות האמן ופורשים מעטה של נוי על מלאכת החולין. היתה החיבּה לספר עצמו, לנייר ולתבנית ולאותיות ולהתאם אשר בין הלקים נפרדים אלה ובין הספר כולו. ואין הכרע בכן, עד כמה שאיפות אלו לצורה נתמלאו. הערגון לצורה בפני עצמו המכריע. חרדה זו וכאב זה (עיין מכתב שפ״ג, כרך שני) לכל מכשול ולכל תקלה בציור או בצורת האותיות הם של אמן ולא של סוחר. אילו כל מו“ל היה מכניס כל־כך הרבה מלבו ומעצביו (“אין להוציא לשוק אפילו אכסמפּלר אחד של שפ״י עד שישובו וידפיסו את העמודים הראשונים (עד 12 ועד בכלל). אמנם שוב נפסיד את הסיזון, אבל כבוד 'מוריה׳ נציל”) לעניינים שהוא נתקל בהם, לא היה מתקיים אפילו שעה אחת, ביאליק נסך על ההתעסקות הזאת שהיתה כולה רווחים וחשבון את תאוות עשייתו ואת יצר הפעלים שבו. מכאן הרטט והמתיחות והשאיפה והזעזועים שממלאים עשייה זו ושמא לא לטובתה. אבל אלה שהיו בחוץ ושעמם בא במגע ומשא הרי היו ענייניהם רק חשבון ורק רווחים. ודבר לא היה להם לנפש שפרכסה בין המספרים ובין ה”פורמאטים" והשטרות והפרעונות. וכגורלו תמיד היה גם גורלו הפעם – בדד שכן לנפשו, מסוכסך עם עצמו ואין עוזר ואין סומך.


 

בין הבתרים    🔗

לפני להט עשייתו הלכה כל ימיו עננה כבדה וקודרת של מורא גדול ונסתר. וביאליק אמר להשתמט מפניו ולהשתיק את ההיסוס שבלבו, אם ימלא שתי ידיו עבודה וכשיטיל אל תוך פי הפחד נתחים, נתחים מנשמתו. מה היה רגש זה? הוא עצמו מגדירו באחד ממכתביו כך: “ואתה דע לך, לא טוב היות האדם מחולק לשנים, חציו לה׳ וחציו לעזאזל. לא טוב! או הכל לה׳ או הכל לעזאזל. אני לא עשיתי כך, מתיירא הייתי מפני – מפני מה? איני יודע בעצמי, מפני איזה צל שחור של עניות מנוולת, ויראה זו קיפחה יותר מחצי חיי קפחון שאין לו תשלומים”. ודאי יראתו של משורר עברי מפני עניות מנוולת אינה פחד שוא והטעם הוא כבד־משקל. ואף־על־פי־כן אינו מספיק. היה כאן בלי ספק טעם נוסף העֵר תמיד בלבו של כל איש רוח. להוכיח לעצמו ולאחרים, כי לא אי־היכולת ואזלת־היד בחיי־מעשה הן שהוליכו אותו, מאין ברירה, אל צדי־החיים ואל חיי חזיון ושירה. יש בבולמוס עשייתם של הפייטן ושל איש־הרוח שייחדוּ להם ישיבה באהלם של תורה ושל מחשבה ושל רגש כעין התגרות והתעצמות בהצלחה הגשמית והחמרית המתנכרת להם. כך עשה תאלס מחכמי יון כשאנשי דורו היו מפקפקים באיצטגנינות שלו מפני עניותו. יצא וקנה את כל הזיתים שבמחוזו בשער הנמוך ומכרם אחר־כך בשער הגבוה. בזה הראה והוכיח, שלא משום שקצרה ידו אין הוא משתמש בכוחו זה לראות את הבא מראש לשם ריבוי נכסיו, אלא מפני שאין רצונו בכך; כי מעדיף הוא את חישוביו ועולם המספרים שלו על כל אשרם וזהבם של אנשי המעשה. לעולם לא נחה דעתו של אֶמאֶרסון מפני רפיון גופו וקוצר ידו. גם הוא קנה מניות־רכבת ומכרן והפסיד ממונו. פעם, מספרים, עמל הוא ובנו הקטן עמו לכנס עגלה סרבנית אל רפתה; עמל בשארית כוחותיו, עד שהדם עלה באפו ולא יכול לה. יצאה הריבה האירית שבביתו ושמה קצה אצבעה בפי העגלה וזו הלכה אחריה אל כל מקום שהוליכה אותה. אֶמאֶרסון חזר מבויש אל חדרו, פתח יומנו ורשם: “חביבים עלי אנשים היודעים לעשות דברים”. כל משורר גדול וכל הוגה־דעות גדול ידע מה עזים הם כוחות המשיכה הצפונים במעשה ועד כמה הוא מפתה, מגרה ומדריך מנוחה. גם ביאליק הלך שולל אחריו.

אבל אֶמאֶרסון נטע בידיו הרפות עצי־פרי בגינתו וחפר אדמתה במעדר. גיתה סייע בהנהלת נסיכות, שפּינוזה לטש זכוכית, באלזאק סרסר באחוזות קרקע, שילר היה מורה להיסטוריה – ביאליק השביע תאוותו בתנובת הגידולים שהצמיח באדמת מכורתו והיא שהטרידה חייו ופיזרה רוחו. לא יצא לעשות ברשות שאינה שלו. מעשיו היו שותים מבאר היצירה עצמה והיו ממעטים ממילא מימיה. טרדה זו היא שייבשה את הנפש במקום חיותה עד ששיברה וקיפחה אותה (“ואולם יותר ממה שמצאת במעשי ידי שלי נתחדש ונשתקע משלי במעשה ידיהם של אחרים שנערכו ותוקנו על ידי – בתור עורך 'השלח׳ ו’מוריה׳ – או שנתרגמו על ידי מלשונות לעז, אם בשמי המפורש ואם בעילום שמי. כמובן, איש זר לא יוכל לעמוד על אלה, לפי שלא ידע מה של המחבר ומה של העורך”). מכאן היראה שהיתה נטפלת ונספגת בכל מעשיו כל ימיו. לא היא שהביאה אותו אל טרדותיו, הן שהביאו אותו אליה. בראשית היו המעשים התפארות, התגרות, קישוט (“ועליך לדעת, כי פי ביאליק המדבר אליך ולא פי איזה בטלן, שאינו יודע מה זה עסק ומה זה ממון ומה זה סוחר” ), אבל ברבות הימים, הואיל והם התחילו להתפרנס מן הקרן הקיימת עצמה ומדלדלים אוצרה, היו למקור יגון המּלפף איגרות לעשרות שיצאו מתחת ידו ביודעים ובלא־יודעים, בגלוי או בסתר.

טראגיקה פנימית זו המבקשת לה מוצא על כרחה במשאו ומתנו עם אחרים היא שיצקה עופרת רותחת באיגרות אלו; מילאה כובד את הקל שבפתקיו אבל גם הפכה אותו אש אוכלת. אין בחליפת־מכתבים זו נשימה ארוכה, מתינות מדיינת ושוקלת. הכל כאן חצוי, מקוטע, קרוע, פתאומי, כואב. הנה פתח דבריו אל אחד האנשים והם קולחים, וקולחים – ונדמה סוף־סוף מצא לב ללבבו. ופתאום הכל נפסק באמצע והדממה ארוכה וכבדה. לפתע יתעורר שנית ועד מהרה שוב נפסק. כל יחס עם אחרים מתגלגל בחפזון רב לקראת משבר. דומה, אגרות אלו שאין בהן קבע והתמדה ואריכות ימים, קרני אורה הן וניצוצות, שהוא שולחם אל האפלה שמסביבו לבדוק בהם אם ימצא איש כלבבו. פעמים אין מספר אמר: הנה האיש. שפך עליו את כל האש העצורה בקרבו. ומיד נתקל באיזו אטמות, קשיות, טעות ומשגה ואסף בבת אחת את כל אשו עד קרנה האחרונה והשאיר אחריו קור וצינה וים סוער של תרעומת.

רובה דרובה של כתיבתו אל אחרים היתה התנצלות. הכל תובעים ממנו, הכל טוענים כנגדו ולפני כל אחד הוא עומד כבד־עוון. על ברקוביץ כתב פעם לשלום־עליכם: “הוא בגד בי, בגד יותר משאני והוא ראויים לכך”. כל כוחות היצירה שלו באו במבוכה רבה על־ידי כך. התחיל לוקה את עצמו ומתאבק ביסורים שבעצם ידיו הביא על עצמו. עוד בשנת תרס״ט הוא כותב לבן־עמי: “וסוף סוף הכל הבל, זוהמה וקטנות – זה חלקי. מבקש הייתי לנפשי פינה קטנה, זוית כל שהיא שאמלוך בה יחידי ובשלווה – והנה נטרפו עלי כל השעות. השקר יסובבני מחוץ ומבפנים וקצתי בחיי”.

אין תלונת יאוש זו מנמיכה קולה גם בכל השנים הבאות. צריך לקרוא איגרת רע״ב אל ש. בן־ציון ולעמוד על הסער הפנימי המטלטל אותו (“ילכו לעזאזל כל העסקים שבעולם, ובכלל זה גם בית־הדפוס שלי. הוא תלוי כריחיים על צווארי ואיני יודע כיצד להיפטר ממנו. האביב קורא למנוחה ולהרהורים רחוקים… עייף אני מבטלת הרוח. פעמים חושב אני שעוד מעט ותיטרף עלי דעתי”). וצריך לקרוא כנגדה איגרת שי״ז אל רבניצקי, בשעה שהוא פושט לבנים “ונוטל את הנוצה” והיא הולכת, “הכלבתא”. אמנם לא “במרוצה”, אבל הולכת. כיצד כאן החיים מזנקים מכל אות ואות. צריך לקרוא איגרת שכ״ב אל דובנוב: “'התהילה מטילה חובות׳ אומר אתה במכתבך אלי, והוא הוא הדבר אשר יביא רעד בעצמותי. לא איש עול וחובה אנכי. אם באמת בחר אלהים קנה נבוב כמוני להיות לחליל לו – אני מה וכוחי מה? יחייני רוח פיו ומגע אצבעותיו ידובבני ואני די לי שאני חי ורואה את אור השמש ואת ירק העשב”. הלה העיר אזנו על אשר “עמד מלדת”. נגע בפצע.

וכאשר סחף הסער עמל יובל שנים וביאליק נמלט ברלינה בחוסר כל לקומם את שארית הפליטה, ואותו “הצל־השחור”, שמפניו היה מתיירא כל ימיו עמד על סף ביתו – אז נפלה הרוח בו עד דכא, אם גם הידים העוסקות במלאכה הוסיפו להתעסק בה מתוך שגרה והרגל ומתוך הכרח להיות משען לכמה משפחות שהיו תלויות בו ("את כל ההונורר שלי שקבלתי מאת שטיבל בעד 'וילהלם טל׳ שלחתי אל אחי״). "אין שלום בעצמי, הוא כותב, הנדודים כלו כוחי ואני עתה רצוץ, עייף ויגע למות, משא שלושת גמלים עמוס עלי ואני איש אין כוח״. אבל הטוענים – טענותיהם אינן מסתתמות וכל אחד ואחד רואה תביעתו והיא במרכז ההוייה ויחרב כל העולם כולו ובלבד שדברו יקום. דרויאנוב ז״ל מאיים בגט פיטורים מעריכת “דביר”. וביאליק מפייס ומרצה ומתחנן כאילו כל עוון עליו לשאת. “בשם יסורי ויסוריך, הוא כותב אליו, אני משביעך אל נא תעזבני, חבר, עזרני וסמכני”. אבל עוזר לא היה וסומך לא בא.

כשקוראים את מכתביו הברליניים הקצרים והארוכים נשבר הלב. עמו מדקדק כל אחד כחוט השערה, אין מוותר; פקיד כי ימעל בעבודתו עליו יגלגל את האשמה. וארחי פרחי וסתם עלוקות נתלים בו, ומשתמשים בו ובשמו ומרמים אותו ומשפילים אותו. נדמה לך, לקחו בן־אדם ומשחו בשרו בדבש והטילוהו לדבורים.

ובאמצע “יריד” זה שבברלין על מהגריה, הואַליוטה שלה, סרסוריה, ה“קולטור־ליגא” והוצאות “כלל” ואולשטיין ועסקנים שנטרפה ספינתם ומפקיעי שערים; באמצע דיונים אלה על קלישאות ודפוס־מאנול ואלפאביתות וספר “שפת ילדים” שנעשה מרכז וכאילו נתקשר בטבור העולם – מנצנצת לפניך קרנה של תורה וגל חם של כיסופים אל שולחן־העבודה שוטף על הכל ונוגע עד הנפש: "מצאתי פה הרבה שירים חדשים של קודש וחול של רשב״ג מתוך כת״י בבתי עקד בברלין. פלאי פלאים! כשלשים שיר! חמדה גנוזה! מתי אבוא ואשב עמך אל השולחן? מתי? מתי?״.

בין תלי־תלים של הלכות ממון על עשרים אחוזים ריוח נקי ועל ירידת שער המארקה וכהנה וכהנה שוב נקדה חמה בכל זהרה. המכתב נכתב אל רבניצקי, אל האדם אשר כזב לא ידובר עמו על שולחן אחד; מכתב מסחרי, אבל שוב באמצע גל זה של ערגון אל שירה, אל שירה עברית, שוטף ומכסה על הכל. “לשניאור, הוא אומר, – איש קשה וקאפריזי זה – השיבותי בלי טענות ומענות ודין ודברים את זכות ספרו. יעשה בו כטוב בעיניו. כנראה, יוציאהו בעצמו. יוציא ויצליח! אני אוהב אותו – עם כל קשיו ומריו – אהבה עזה, גבוה הוא משכמו ומעלה מכל הננסים הנחרים בו והשוטמים אותו. ואם גם יהיה מלא פשעים כרימון – על כל פשעיו תכסה אהבתי. ואולם ראה בדקתי ומצאתי: טוב הוא שבעתיים מאשר יחשבו עליו. כל מריו וזדונו איננו בלתי אם למראה עינים. תוכו טוב מבּרו שבעתיים. וסוף סוף הרי יחיד הוא בשירה, אין כמוהו לכוח וגבורה. שבע השנים האחרונות הוסיפו לרוחו ולכשרונו עוז וגבורה אשר לא ידעה שירתנו כמוהם מיום היותה”.

התמונה לא תהא שלימה אם לא אוסיף על האמור את הפסוק שלאחריו, כי הוא שיבהירה כל צרכה. והריהו: “פה שמעתי כי חברי 'גנבים׳, אוכלי זרים, סביב שתו עלינו וגומר”. איני מוסיף פירושים לדברים כי אינם צריכים לכך. הם מדברים בעדם.

כך נתלבטה הנפש בין בתריה. פתוחה היא לכל יוצא ובא ונעולה ומוגפת לעצמה. והרוח אשר לשמה נוצרה נתפזרה לכל עבר.


 

לקט    🔗

מה רבה חכמת החיים הגנוזה באיגרות אלו ומה מגובשת הצורה שבה התכנסו הדברים יבואו ויעידו דוגמאות אלו, שלקטתי אותן כלאחר יד ובלי עמל – כאדם המטייל בין דפניהן של שדות תבואה מבורכות שהבשילו והוא קוטף מלילות להנאתו.

1

המאבד עצמו לדעת, לא בבת אחת, כי־אם קמעא קמעא, יום־יום, נטרד משני עולמות..

2

החרם החרימו אותו סיפור, אבל לא כל חרם – קודש.

3

יצר הרע גדול לך ואתה מבקש לו מזון בסל חברך. אין פת בסלי בשביל יצרך הרע. ימות כלב זה ברעב ואני לא אפרנסנו.

4

אנו קולטים את הכל מן האויר כשהוא גמור ומבושל ואנו נהנים מן הפירות והפרחים של אחרים בלי חבלי חרישה ובלי יסורי נטיעה וגידול. קרקע אין לנו לפיכך הכל מדומה.

5

אין אמת גמורה אלא בצדדי הגיחוך, השפלות והעניות שבחיינו.

6

אותו “דבר” נכתב לכתחילה כך, שלא ימצא חן בעיניך.

7

האגדות – הן הנה חלוקי האבנים הקטנות והיפות שרבבות גלי ים לוטשים אותן יובלי יובלות ודורי דורות עד שהים פולטן על שפתו חלקות ומלוטשות.

8

כל הצועק – סימן שאין קולו נשמע.

9

איזהו עם בן־תורה ובעל רוח? כל שיש לו ספר אחד או שנים חביבים עליו והוא מתחנך על ידיהם.

10

הרבה עניות עושה והרבה גלות עושה והוי דן יהודי לכף זכות.

11

צר לי מאד לראות חבורתנו הקטנה מתמעטת והולכת כ“פרי החג” השחוטים. הייתי רוצה לראות אותם מוסיפים והולכים כ“נרות חנוכה” בהדלקתם וככוכבי השמים ביציאתם.

12

ולעולם תתגעגע על ארץ מולדתך, על עיירתך הקטנה, על ימי ילדותך, על ימי רעבונך, על האזוב אשר בקיר בית־אביך, על חטאת נעוריך; הגעגועים האלה יעמדו לך בעת צרה ויטהרו נפשך מכל סיג ופגם.

13

כל מי שאין מלאכה אחת בידו, מלאכה פשוטה מעולם העשייה – נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו.

14

תהא זאת נחמתך, שהסופרים הקבצנים נוקמים לאלף דור. שקספיר היה קבצן רוב ימיו, מחזר בתיאטראות ונודד – ומה גדולה נקמתו מכל הדורות שלאחריו.

15

אל תתחכם הרבה ואל תצטדק הרבה – קום ועשה והכל יהא כשורה.

16

ברוב נסיון ימעט פשע.

17

תרתי ומצאתי, שרוב אנשים מוציאים כל ימיהם ומוסרים גם את נפשם על דברים שאינם מענין לבם.

18

הרבה אנשים יפים וטובים וחשובים יותר מכפי שהם או דיבוריהם מעידים עליהם.

19

יפה הזהירות; אבל מן הזהירות – שלא להיזהר יותר מדי. יחזק קולך ותחזק דעתך.

20

יש רצועת אדמה ממש בעולם ששמה ארץ־ישראל.

21

אצלנו הכל מוכן לסעודה, אלא שאין מה לאכול.

22

אילו היה קורטוב של אמת בכל חשדותיך והרהוריך והשערותיך הייתי מפשק את חמש אצבעותי ומחנק את עצמי מתוך בוז אל עצמי.

23

דרכי אמריקה ומנהגיה תועבה הם לי. שנאתי המונם ושאונם ורעש גלגלם שנאת מות. והנה עתה אני הולך לנפול בידם ובפיהם ולהיות מאכל לשני זהבם ועטי עתונאיהם. שמרני, אלהים, כי ירא אנכי מאד!

24

בריות חדשות, אפילו מתוקנות, שבאות ללשון בשפע ולפני זמנן מדלדלות כוחה ומעווֹת את פניה.

25

למה אתה מרבה בתארים משונים? או יש בהם מן הגוזמה המגונה או מן החנופה. בין כך ובין כך – כלך לך מדרך זו. למד לשונך לדבר בתום לבב.


 

בדד    🔗

איגרות אלו מפורדות הן מתוכן. האורה והאפלה, החול והקודש משמשים בהן בערבוביה. בתוך כדי דיון על קרונות פחם מצטלבים רעיונות־יסוד על החינוך העברי. ובין ענייני ממונות ורווחים משתזרים געגועים על השירה העברית, עברה ועתידותיה. ואף־על־פי־כן יש בהן איזו אחדות המלכדת כל מגוּון והמרתקת כל מקוטע ומרובה – הגדלות האישית ובדידותה הגדולה. הוא הרבה לצער את עצמו. הוא צער גם את האחרים. אך אחרים הרבו גם לצער אותו. וצער בדידותו כאילו מחפה על הכל. בקראך את הדברים הגדולים ואת הדברים הקטנים בשברי מכתבים אלה נדמה לך, גלגל של אש מנסר על ראשך, כוכב שניתק ממעגל מהלכו ומבין מערכת המזלות והוא תועה יחיד, עזוב לנפשו, מחוסר כח משיכה, נשרף בשלהבתו. רק בתוך הערייה הנפשית שבמכתבים אלה מתגלים לפניך היצרים העזים שפעלו באיש הזה, סערות הרגש שזעזעו ישותו, בולמוס החיים שהחריד מנוחתו. בה בערייה הנפשית הזאת, ועל ידיה, מתפרש כל סתום בפיוטו ונקבע כל שיר במסגרתו החיונית, נעשה בשר מבשרו.

אבל אדם זה בודד היה, בודד בציבור, ונפשו שחה תחת משא אהבת הציבור. לא פעם פורץ מלבו הרצון לשים קץ לחיים שהיו לטורח עליו. לא פעם הוא מזכיר את חפצו לברוח, להימלט על נפשו. לאָן רצה לברוח? מה היה המקלט אשר רמז לו ממרחקים? פה ושם חוזרת וניתנת תשובתו לשאלות אלו – אל ימי עלומיו, אל תומם ואל טהרתם. בעוד הוא רואה עצמו “בן יחיד להקב״ה וילד שעשועים לשכינתו”.

הרגשה זו, כי בן יחיד הוא, אבל עזוב ונשכח ולבדו הוא, לא סרה ממנו כל ימיו. בהיותו בן שלושים, במלוא פריחתו, כתב לקלוזנר: "לבדי בקרן חשכה גדלתי כל ימי. שבעה חלומות ילדתי וקברתי בכל יום ואיש לא ידע, הרבה כוח ומוח הוצאתי לבטלה – ואין מבין ואין פוקח עיני.

הפרחים הרכים והצנועים אשר פרחו מאליהם בלבי – שכותי כפי עליהם בחרדת אם, הסתר הסתרתים מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים אשר סבבוני תמיד ויבוזו לי וישחקו לכל בהם חיי רוחי.

ולבי, ה’תוך׳ שבי, הרך והענוג מתחילת ברייתו, הוקף קליפה קשה שהשניים מתקשות בה, וכל הפוצעה שיבּר שניו, ובכן נשתמר התוך מהבל פיהם, מרוע עינם ומזוהמת ידם של הבריות שנפלתי בחלקם".

בודד לנפשו היה האיש.