עם יובל החמישים לייסודן של דגניה, אם הקבוצות, והסתדרות הפועלים החקלאים בארץ־ישראל, מן הראוי לסקור את הדרך בה עברה מחשבת ההתישבות החקלאית משלהי המאה הי“ט ועד ל”בר־מצוה" למדינת ישראל.

 

גישושים ראשונים ליישוב הארץ    🔗

מבנה החקלאוּת בארץ־ישראל בטרם החלה ההתישבות העברית היה של משק משפחתי, בו שימש האיכר הערבי צרכן עיקרי לפרי אדמתו. שיטות העבודה במשק היו פרימיטיביות ומבוססות בעיקר על עיבוד־בעל. ימיו של משק זה, הידוע בארץ בכינויו “משק הפלח”, כימי דורות רבים, עליו היתה פרנסתם העיקרית של תושבי הארץ הערבים. עיקר ייצורו של המשק היה גידולי פלחה שונים, בעיקר דגנים. בצד ענף עיקרי זה כָּלל המשק ענפים שונים אחרים בהתאם לתנאי האיזור: מטעים אֶכסטנסיביים של זית, תאנה, רימון ועצי־פרי אחרים; גידולי קטנית וירקות לצרכי המשפחה ועדרי צאן ובקר שניזונו על מרעה טבעי. כלי־העבודה הפרימיטיביים, המעדר ומחרשת המסמר המפורסמת הרתומה לשור וחמור, היו מלאכת־בית. הפלח היה מתקין במו ידיו את מרבית צרכי משפחתו החל מבקתתו וכלה בכלי־העבודה ובלבושו.

לחקלאות־בראשית זו נקלעו אנשי העליה הראשונה והביל"ויים, אשר יסדו בארץ את מושבות המטעים הראשונים פתח־תקוה, ראשון־לציון, נס־ציונה, זכרון־יעקב וגדרה.

מושבות אלו היו שונות לחלוטין ממשק הפלח הנזכר. המתישבים ראו בעבודת האדמה את משאת־נפשם, הם נכספו לזכּוֹת להוציא לחם מהאדמה ולהכות שרשים בקרקע המולדת. הם היטיבו להבין, כי לא על הפלחה יוכל להתפרנס איכר עברי, ועל כן ניסו לגוון את משקם, אולם בקרב הימים החלו להזניח את ענפי המזרע וביססו את משקם על מטעים בלבד. מכסת הקרקע למשפחה היתה שונה ממקום למקום וממשק למשק, אם כי בדרך כלל היתה היחידה המשפחתית בת עשרות רבות של דונמים. גדלוֹ וחד־ענפיוּתו של המשק הביאו לעומס עבודה בעונה שאין להתגבר עליו אלא על־ידי העסקת פועלים שכירים. כתוצאה מבנין בלתי־נכון זה של המשק, לא נתגשמה התקוה ליצירת דמות של איכר עברי המושרש באדמתו ומעבדה במו ידיו ומתפרנס מפרי עמלו. נוסף לכך בוצעה הרחבת המטע – במיוחד ענפי היין – ללא כל בחינה של אפשרויות השיווק, וכתוצאה מכך נוצרו עודפים, והיין נאגר במרתפים ואין דורש לו.

בעוד מושבות ראשונות אלו מפלסות לעצמן נתיב ונאבקות על קיומן, החל גל התישבותי חדש בראשית המאה הנוכחית. נוסדו מושבות הגליל – סג’רה, כפר תבור, מנחמיה ויבנאל. מתנחלים אלה ניסו להקים משק משפחתי היונק חיוּתוֹ מן הקרקע והעובד אותה במו ידיו.

מתישבים אלה החלו מחפשים דרך חדשה להשגת המטרה. הם ניסו לבסס את המשק על גידולי פלחה מאחר שמשק כזה – בניגוד למשקי המטעים – יש בו כדי לקשור את האיכר לאדמתו ולאפשר לו לעבוד בעצמו. תקותם היתה שמשק זה יוכל להבטיח רמת־חיים הולמת לאיכר אם ישופרו הזרעים, שיטות העיבוד והמיכון, אשר יביאו לרמת יבולים גבוהה יותר. ברם, התקוות שקיוו המתישבים לשנות את אָפיו של המשק לא נתגשמו. על אף מכסת הקרקע הגדולה במשק הפלחה היו ההכנסות נמוכות, שכן שיטות העבודה היו פרימיטיביות והיבולים נשארו ירודים. ועל כל אלה נשאר הצורך בהעסקת פועלים שכירים.

 

עבודה עברית – היסוד לקיומנו בארץ    🔗

המפנה בא עם העליה השניה. השקפת עולמם של אנשי־עליה אלה חדורה היתה רעיונות לאומיים וחברתיים חדשים. גישתם לבעיות ההתנחלות בארץ־ישראל ובמיוחד להטם לכיבוש העבודה העברית, הם שהביאו לתמורה בדרך ההתישבות החקלאית. חדורי אמונה בדרכם ובהלך־מחשבתם ומלאי התלהבות למשימתם החדשה הגיעו אנשי העליה השניה למכורתם, וכך אמרו:

“במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוסרית על ארץ־ישראל קולטורית, אם לא נעבוד בעצמנו…? מי אינו מרגיש בושה, כשרואה שכל שעל אדמה, שבא לידינו בכל כך צער, מעובד בידי אחרים. אם אנו איננו יכולים להרגיש בזה ודאי שעוד רחוקים אנו מתחיה לאומית אמיתית” (א.ד. גורדון, 1904).

כיבוש העבודה ועבודה עצמית היו המגמות העיקריות באותה תקופה והן שהביאו לחיפושי דרך אחרי צורת משק חקלאי עצמאי אשר תאפשר הגשמת רעיונות אלה. כשלב ראשון להכשרת פועלים עברים לחקלאות וכיבוש מקומות עבודה בשבילם בגליל נוסדה ב־1907 בסג’רה אגודת “החורש”, שחבריה הכשירו עצמם לעבודה חקלאית, ובעיקר לעבודה במשקי הפלחה אשר במושבות הגליל. בפיתוחו של ענף זה כענף ראשי במשק, ראו דרך נאותה לכיבוש שטחים נרחבים ולמימוש הקשר החי בין משפחת האיכר העובד לבין אדמתו. אנשי עליה שניה אלה נכנסו איפוא למעגל ייסוד ישובים העומדים על ענף הפלחה. כזאת היתה החוה אשר נוסדה ב־1908 בכנרת, וכזאת היתה גם דגניה בראשית דרכה. אפייני הדבר כי קבוצות אלו נוסדו בגליל, בו קיוו המתישבים לבניית צורת־חיים חדשה שתהיה חלוצית יותר ושונה מצורת־החיים שהתגבשה במושבות המטעים של יהודה, אשר לא נראתה למתישבים כמגשימת האידיאלים, שלשמם עלו ארצה. ברם, אף מתנחלים אלה, שהיו מצוידים באומץ־לב ולא נרתעו מדרכים ושיטות מהפכניות ומשינוי ערכין, הגיעו להכרה שמשק הפלחה הבלעדי בתנאים ששררו אז אין בו כדי לקשור את האיכר לאדמתו ואינו יכול לספק את צרכי הישוב בארץ במזונות, צרכים שילכו ויגדלו עם ריבוי הישוב. ועל כל אלה אין הוא מבטיח לבעליו רמת־חיים מינימלית לפי דרישותיו התרבותיות של המתישב היהודי. כך התחילה מנסרת בחללו של עולמנו הכרת הצורך בגיוון המשק והנוף; צף רעיון חדש – המשק המעורב.

 

המשק המעורב בגלגוליו    🔗

רעיון חדש זה צץ בקצוות שונים של מחנה הפועלים. נימוקים רבים הביאו את מצדדיו להעדפתו על פני המטעים או הפלחה המונוקולטוריים.

בשנת 1912 פנה יוסף בוסל ז“ל, שנמנה על מייסדי אום ג’וני, היא דגניה, למשרד הארצישראלי בהצעה למפנה מוחלט בשיטת פיתוח ענפי המשק. הצעתו היתה להקים משק מגוּון שישלב את היתרונות של משקי המטעים מצד אחד ושל משקי הפלחה מצד שני, ועל אלה להוסיף גם ענפי בעלי־חיים ולהוציא בדרך זו את המשק מ”עקרוּתוֹ" ומבדידותו. בפנייתו למשרד הארצישראלי בשנת 1912 כתב בוסל בענין זה:

“אנו יודעים עכשיו מה הם השיפורים הנחוצים כדי שהעובדים יקבלו שכר הוגן והון ההשקעה יקבל ריבית מספקת… הגענו על כן לידי הכרה שאי־אפשר לבסס את המשק על יסוד של פלחה בלבד. חוץ מזה גם הקרקע יגדל וילך משנה לשנה אם לא ידאגו למחזור של זרעים… המטעים יש להם ערך כפול בשבילנו. ראשית, מספקים הם עבודה גם בזמן שאין עבודה בפלחה ועל־ידי כך נעשית הפלחה זולה יותר. חוץ מזה נמצא בהם אחרי שנים אחדות מקור של הכנסה… גם משק החלב וגידול בקר נודע להם ערך כפול בשבילנו. החלב מביא הכנסה ומוזיל את משק הבית… וגם הזבל של הרפת נחוץ מאד בשביל השדות”.

במלים אלה הצליח יוסף בוסל ז“ל לתאר את יתרונותיו של המשק המעורב לחקלאי העברי ואת התקוה שהוא נושא בחוּבוֹ לשיפור מצב המתישבים. הצעות אלו, אשר נתקבלו על דעת המשרד הארצישראלי, מהווֹת ציוּן־דרך במפעל ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל. ד”ר ארתור רופין ז"ל ראה וציין יתרונות נוספים למשק המעורב: הגיווּן בענפים מאַזן את לוח העבודה, מגביר את בטחונו של המתישב, ומעל לכל נותן להפיק מכסימום של תוצרת מן המשק; כלומר מביא להקטנת מכסת הקרקע. הצורך בצמצום מכסת הקרקע נבע מהידיעה ששטחה של הארץ קטן, והשטח שניתן לרכישה הוא מצומצם ביותר והקרקע שעמדה לרשות ההתישבות היתה מועטת ואילו הצרכים גדולים ויש על כן להשתמש בה בחסכון.

באותה תקופה החלה בדיקה שיטתית של הענפים העתידים לשמש יסוד למשק המעורב בחוה חקלאית שהוקמה בבן־שמן ובראשה יצחק אלעזרי־וולקני ז"ל. בחות בן־שמן יש למצוא את ראשיתו של המחקר החקלאי בישראל, החיפוש אחרי משק חקלאי מעורב ומגוּון הבנוי לפי עקרונות מכוּונים ומוגדרים.

בחוה זו עשו נסיונות ראשונים בטיפוח הפרה ההולנדית, המשפיעה הרבה חלב, וסיגולה לתנאי הארץ; בה נחקרו ונלמדו הלכה למעשה השיטות לטיפול בענפים ונקבעו היסודות של מחזור הזרעים; בה נבחנו גזעים שונים של תרנגולות מטילות, סוגי ירקות וזניהם, על תכונותיהם העיקריות.

על יסוד הנסיון שנצטבר בדגניה, בכנרת ובבן־שמן הציע ב־1916 עקיבא אטינגר ז"ל לבסס את המשק החקלאי בארץ־ישראל על חמישה הרכבים עיקריים של המשק המעורב. הרכבים אלה היו: משק מעורב אכסטנסיבי; משק מעורב – חלב; משק מטעים; משק שלחין אינטנסיבי – הכולל מטעים, מספוא, ירקות ורפת – ומשק ירקות אינטנסיבי.

באותם ימים, ימי מלחמת־העולם הראשונה, חיפש המשרד הארצישראלי דרכים לביסוס הפועלים השכירים במושבות המטעים ובפרדסים והשרשתם בקרקע. דאגה זו באה גם מתוך רצון להעלות יותר מתישבים על הקרקע ולקשרם לעבודתה, וגם מתוך רצון להעלות את רמת הכנסתם, וזה משום ההכרה שביסוס פועלי המטעים יתרום לכיבוש העבודה, בה ראה הישוב באותם הימים חזות רבה וחשובה. אחת הדרכים העשויות להביא להשתרשות הפועל השכיר באדמתו נראתה בשילוב העבודה השכירה והעבודה העצמית במשק. בנידון זה אמר כותב שורות אלו בשנת תרע"ז (1917) בפנייתו בשם הסתדרות פועלי יהודה למשרד הארצישראלי:

“בשנים האחרונות ראינו שאחרי עונת העבודה בפרדסים ובבציר באה תקופה ארוכה של חוסר־עבודה וממילא גם חוסר אמצעים לקיומו של הפועל. בשביל לקדם את פני הרעה אנו מסדרים תמיד בעזרתכם עבודות עצמיות כגון בחרים ועבודות ירקות שלא דורשים השקעות הון גדול באינבנטר מת… מנקודת ההשקפה של העבודה, ההצעות האלו הן היחידות שיש להן זכות קיום…”

גם כאן נראה החיפוש אחרי גיוון תעסוקת הפועל החקלאי לשם הבטחת פרנסה הוגנת, תעסוקה במשך כל חדשי השנה ואספקה עצמית של מזון.

ייסוד שכונות הפועלים בעין־גנים, נחלת־יהודה, כפר מל"ל (עין־חי) ואחרות וגיוון ענפי המשק בהן היוו שלב ראשון בדרך ליצירת משק האיכר העצמאי. משק־העזר בשכונות הללו, אשר נועד להשלים את הפרנסה והתעסוקה של פועלי המטעים, היה שונה ממקום למקום. בנחלת־יהודה הוא עמד על 10 דונם ואילו בעין־גנים – על 15 דונם. אולם המגמה הכללית היתה דומה: להבטיח את יציבותו של הפועל השכיר ולקשרו לאדמתו.

גם בנסיון זה לא נמצא הפתרון לבעיית העבודה העברית במשק המטעים ולהבטחת רמת חייו של הפועל. משום כך קמו גם על שיטה זו מערערים, שחתרו לנטישה מוחלטת של שיטת שכונות הפועלים ומשקי העזר. במקום זה הם הציעו ליסד משק חקלאי עצמאי, משק של איכר.

אליעזר יפה ז"ל הציע בשנת 1919 צורת־התישבות חדשה – המושב – אשר דוגמה ראשונה לה היתה נהלל. וכך כתב בחוברתו הידועה “יסוד מושבי עולים”:

“אנו שואפים להתישב בתור איכרים זעירים על אדמת הקק”ל ולסדר לנו משק חקלאי מעורב אשר יספק לנו קודם כל את צרכי ביתנו למן הלחם והירק ופרי העץ ועד החלב והביצים והדבש והבשר, וגם חלק מתלבושתנו נשיג מצמר אשר נגזוז".

צורת התישבות זו פתרה את הבעיות שעמדו בפני ההתישבות במסגרת התנאים שהיו אז.

בשנות העשרים השתרש והלך המשק החקלאי המעורב בהתישבות שהוקמה בעמק ובשפלת החוף, אולם טרם נוצרו דפוסים מוגדרים. שטח הקרקע המיועד ליחידת המשק לא היה אחיד והרכב הענפים היה שונה מישוב לישוב, וממילא גם אפשרויות ההכנסה. חלק מהמתישבים הגיע להכנסות גבוהות, ואילו אצל אחרים היו אמצעי הייצור מצומצמים מכדי לאפשר להם הכנסה מתאימה. למען הביא את המשקים לכדי מכנה משותף מבחינת אמצעי הייצור שלהם הקימה ההנהלה הציונית בשנת 1929 ועדה לקביעת “מפתחות” להתישבות באזורי הארץ השונים. ועדה זו שהיתה מורכבת מה"ה יצחק אלעזרי־וולקני (וילקנסקי). ש. צמח, ד. שטרן ולוי שקולניק (אשכול) הציבה לה למטרה לבחון ולקבוע את שבע הנקודות הבאות:

א. רמת־חיים מסוימת;

ב. מקורות־הכנסה בטוחים לפי המצב הקיים בחקלאות בארץ;

ג. יחידת־השטח ההכרחית לקיים משפחה בעבודה עצמית;

ד. אמצעי־התוצרת [הייצור] הדרושים לציוד מלא של יחידה;

ה. אמצעי־התוצרת [הייצור] הדרושים לציוד חלקי של יחידה;

ו. תקופת־מעבר הכרחית;

ז. אמצעי־התוצרת [הייצור] ההכרחיים למשקי המעבר.¹

הועדה לא עסקה בתכנון חבל ארץ חדש אלא בויסות ההתישבות הקיימת. היא עמדה בפני עובדות של הגבלה בקרקע ומים, וישובים קיימים שתוכננו עוד קודם לכן ללא שיטה מוגדרת או עקרונית מסוימת. משום כך היתה הועדה כבולה במידה רבה למציאוּת, אולם עם זה היא ניסתה להכניס שיטה מסוימת למבנה המשק החקלאי העברי בארץ.

הועדה הגיעה לידי הכרח למיין ולסווג את הישובים הקיימים לטיפוסים העיקריים הבאים:

א. המושבות באיזור אדמת בעל כבדה (עמק החוף, עמק יזרעאל והגליל). לגבי הללו קבעה הועדה כי “כמקורות הכנסה בטוחים יש לראות רק תבואות שעברו מבחינה טכנית את תקופת הנסיון ומבחינה מסחרית הן בנות־התחרוּת… באיזור אדמת בעל הכבדה… ניתנת האפשרות להגיע אחרי הכשרוֹת מסוימות למחזור שדות שגידולי מספוא תופסים בו מקום בראש. ענף החלב נמצא במעלה ראשונה במקורות ההכנסה… שניים בהכנסה הם ענף העופות והירקות… לענף המטעים בחבל אדמת בעל כבדה יש בלי ספק עתיד, אולם ההוֹוה עוד לא התברר עד כדי שישמש בסיס נאמן למחיית העובד… לפי המצב הקיים יש להקצות בכל יחידה רק חלקות מטעים מצומצמות כדי הספקת צרכי הבית בלבד בפירות”.

ב. המושבים באיזור אדמת בעל כבדה. “משקי מושבים אלה – לפי דו”ח הועדה – נמצאים בתקופת מעבר מגרעינים לחלב“. משום כך קבעה הועדה לאיזור זה שני סוגי משקים; משקי מעבר שעמדו על 280 דונם ואשר נועדו אחרי האינטנסיפיקציה והמעבר מגרעינים לחלב – להיות מחולקים לשני משקי קבע העומדים על 140 דונם כל אחד, כדברי דו”ח הועדה:

"הכלכלה הלאוּמית מחייבת, איפוא, חלוקת תפקידים במשקים שהמוסד המיישב יוצר:

1. להביא לידי שכלול המשקים הקיימים שאין להם תקנה אלא בהגדלת מספר הפרות מחמת צרוּת שטחיהם וצפיפות אוכלוסיהם;

2. לייעד את אדמת השלחין הכבדה למשקי חלב;

3. להשתמש באיזור אדמת בעל כהוראת השעה למשקים אכסטנסיביים, עד אשר שאלת תעשיית החלב תמצא את פתרונה המלא והרצוי".

הרכב הענפים במשקי המושבים היה שונה בהתאם לאיזור בו מצוי המשק, אולם המסגרת הכללית היתה דומה: משק מעורב אכסטנסיבי הכולל ענף הרפת והלול, וכענפי־עזר משמשים המטעים והירקות. ב“משקי המעבר” היו בדרך כלל רק 2 פרות חולבות ואילו במשקי הקבע – 6 פרות חולבות.

ג. המשקים באזורי אדמת שלחין כבדה. לאזור השלחין בעמק בית שאן, עמק הירדן ומישור החוף הציעה הועדה משקים העומדים על 25 דונם בהשקאה מלאה. ציר המשק הוא הרפת שעמד על 8 פרות, כדברי הועדה: “אנו לוקחים כמד הכנסה את המחלבה”. ענפי־עזר היו הירקות והמטעים ובמיוחד מטעי התאנים.

ד. המשקים באיזור המעורב של אדמת שלחין ואדמת פלחה חרבה. משקים אלה בגוש נוריס [גוש חרוד] עמדו על 145 דונם והיו דומים איפוא במכסת הקרקע למשקי הקבע באדמות בעל כבדות. את מבנה המשקים הללו סיכמה הועדה כך:

“אם נשאיר את המחלבה, לפי שעה, עד בירור שאלת המטעים, כמד הכנסה יהיה צורך להעמיד את המחלבה ברובה על 10 דונם, לאמור – החזקת 4 פרות. את הסכום החסר למאזן הקצוב במשקי קבע יהיה צורך למצוא במכירת גרעינים”.

לכל טיפוסי המשק שהוצעו – המשקים האכסטנסיביים של 25 דונם והאינטנסיביים על 25 דונם – היתה צריכה להיות, לפי התכנית, הכנסה משוערת שוה פחות או יותר, שנראתה דרושה לקיום משפחה חקלאית.

בקביעת “מפתחות” אלה להתישבות יש לראות פעולה ראשונה של תכנון חקלאי ממלכתי המיועד לקבוע את דפוסי המשקים באזורי הארץ השונים ובתנאים השוררים בכל מקום ומקום. מ“מפתחות” אלה התפתחו ברבות הימים טיפוסי המשק המותאמים לתנאי כל איזור.

עם הרחבת אזורי השלחין בארץ־ישראל והכנסת אדמות נוספות למעגל ההשקיה הציע פרופ' יצחק ווּלקני לצמצם את מכסת הקרקע במשקים המעורבים האֶכסטנסיביים, להפכם לאדמת שלחין ולעבדם אינטנסיבית, ובכך לאפשר צמצום מכסת הקרקע עד ל־25 – 30 דונם. הקטנה זו של מכסת הקרקע היתה דרושה כדי לאפשר ניצול מכסימלי של כמות הקרקע שעמדה לרשות ההתישבות וכדי לשמור על העבודה העצמית במשק הבית, כפי שציין אז הפרופ' וולקני:

“כל הגדלת שטח למעלה מכוחות העבודה של המשפחה מוציאה את המשק מגדרו, מוליכה למיכון שלא במקומו, להגדלת ההשקעות ולסיבוך המשק”.

משק זה, שהיה יציר מחשבתו של ווּלקני ואשר נקרא “המשק המעורב האורגני”, הפך לאב־טיפוס המשק העיקרי בחקלאות העברית עד לשנים האחרונות, אבל הצלחתו במתן תשובות לבעיות החקלאות גרמה לכך שמבנה משק זה הועתק בכל הארץ והמתישבים וגם המוסדות הכניסו את כל הענפים לתכנונו של כל ישוב חדש מבלי לשים לב במידה מספקת לתנאי האקלים והקרקע השונים מאיזור לאיזור.

 

יתרונותיו וערכו של המשק המעורב    🔗

באותם שנים, עד הקמת המדינה, הצליח המשק המעורב כמשק אינטנסיבי העומד על הרפת, גידולי מספוא וירקות ומילא את התפקידים שיעדו לו מייסדיו ומטיפיו. משק זה הצליח לקשור אליו את המתישב ומשפחתו ויצר קשר אורגני בין אדם לאדמתו. בדרך זו הביא המשק ליצירת הוַי קרקעי בראשיתו, היונק מעמקי האדמה ונוטע בלב המתישב את הרגשת המולדת והבטחון.

הגיוון בענפים איפשר עבודה עצמית והביא ליצירת קשר בלתי־אמצעי בין האיכר לאדמתו והסיר מביניהם את המחיצה הנוצרת עם החזקת פועלים שכירים, דבר האפייני למשק החד־ענפי. גיוון הענפים הבטיח, כמו כן, הכנסות מאוזנות על פני כל חדשי השנה.

למשק זה נודעה גם חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה: בימים ההם, בטרם היות המדינה, עמדו לרשות ההתישבות העברית שטחי קרקע מצומצמים ומוגבלים. כל שעל אדמה היה יקר מפז ונקנה בכסף מלא. היתה חשיבות מכרעת להקמת משקים חקלאיים המאפשרים קיום והכנסות גם משטח מצומצם, למען אפשר לנו אחיזה באדמת ישראל.

המשק המעורב האורגני, שבמרכזו ענפי החצר – הרפת והלול, נתן הכנסות גבוהות יחסית והבטיח תעסוקה מלאה לבעליו גם ללא שטחי־קרקע נרחבים וללא מים רבים. מבנה מיוחד זה איפשר לישוב העברי בארץ־ישראל להקים נקודות התישבות בחלקים שונים של הארץ ובדרך זו לתקוע יתדות־נקודות באזורים שונים, נפרדים זה מזה, ולעתים גם במרחק רב זה מזה. הגיוון הרב של המשק והיותו יחידה כלכלית סגורה על כל השירותים הדרושים ליחידה כזאת איפשרו למשקינו החקלאיים להחזיק מעמד בימי הסער, לנוכח התקפות פורעים. המשקים יכלו להתקיים אף בהיותם מנותקים מכל שאר חלקי הארץ, וזאת הודות לעובדה שכל משק היוה “ממלכה” בפני עצמה. המשק עשוי היה לספק את צרכי בעליו לא רק במזון אלא היוה גם יחידה קהילתית תרבותית עצמאית על כל השירותים הדרושים ליחידה כזאת, כגון שירותי חינוך, שירותי בריאות וכן שירותים כלכלים עצמאיים שונים, כגון סככות מיון, בתי־אריזה, מחלבות וכדומה.

עם זה היו קהילות עצמאיות אלו קשורות ביניהן בקואופרציה אנכית שהקיפה את הארץ. קואופרציה זו התבטאה בהקמת מוסדות קניה ומכירה – “תנובה” ו“המשביר”. הישובים הובילו תוצרתם למרכז השיווק שנמצא לעתים מרחק עשרות רבות של קילומטרים מהם. הוא המצב גם בשטח רכישת הציוד האישי והחקלאי, אשר הובל מן המרכז העירוני הרחוק לישוב החקלאי.

לעומת זאת היו הקשרים והתלות הכלכלית והחברתית בין ישוב למשנהו רופפים. במקרים רבים לא היה קשר אפשרי, בהיות נקודות ההתישבות רחוקות זו מזו ומבודדות. ואילו במקרים אחרים, בהם היו קיימים גושי התישבות מרוכזים, כמו בעמק הירדן או בעמק יזרעאל, טרם התפתחו היחסים והצרכים עד כדי שילוב בין ישוב למשנהו, בהיות כל מעייני המתישבים נתונים להקמת ישוביהם וביסוסם.

המשק המעורב התרכז בייצור תוצרת טריה, משום שבאלה לא עמד בפני התחרות של יבוא מעבר לים, כמו סוכר, שמנים, קמחים וסיבים, כך שהספקת מצרכי מזון בלתי טריים הוסדרה בימי שלום על־ידי יבואנים ובימי מלחמת־העולם על־ידי ממשלת המנדט. ריכוז זה בתוצרת טריה היה כדאי גם מבחינת היצרן. נטיה זו התחזקה על־ידי תכיפותם של מאורעות דמים. חוסר הבטחון לגבי יום המחר אילץ את הישוב העברי להרבות בייצור תוצרת טריה, כדי להבטיח סוג מזון זה לאוכלוסיה במקרה של סגירת מקורות האספקה של המשק הלא־יהודי. חשיבות תוצרת המשק העברי בלטה במיוחד במאורעות 1936 – 1938 כשפחתה, עקב השביתה הערבית, גם התחרות התוצרת הטריה הערבית, ועיקר האספקה לאוכלוסיה היהודית באה מהמשק החקלאי העברי. כך הובטחה לישוב העברי מלוא תצרכתו במזון זה.

בהשקיפנו היום על המשק העברי בתקופה ההיא נראה שאכן משק זה היה יציר התקופה. הוא מילא את צרכי הישוב העברי כתוצרת שנדרשה; היה מותאם לתנאי הבטחון, איפשר כיבוש שטחי קרקע להתישבות והוא אשר קשר לראשונה את המתישב לאדמתו והביא ליצירת רובד אנושי חקלאי שהטביע חותמו על חיי החברה והתרבות של הישוב העברי.

עם כל היתרונות שמנינו לעיל וכל המעלות הטובות שבמשק המעורב, הרי ככל שגדל היקף ההתישבות בלטה יותר ההפרזה והשאבלונה המזיקה שבהקמת משק מעורב אחיד כמעט בכל אזורי הארץ. כבר בועידה החקלאית השלישית בשנת 1926 אמר כותב השורות הללו: “ענף כי יצליח באיזה מקום, מיד תוקף בולמוס הענף הזה מקומות אחרים, שאינם מתאימים לפיתוחו כלל… שוכחים, כנראה, שיש לנו אזורים שונים בארץ. בכלל, ישנה במשקינו נטיה לשאבלונה ולדרך סלולה”. ובועידה הרביעית של ההסתדרות בשנת 1933 ציינתי: “צריך להביא בחשבון שבמקום אחד האדמה כבדה ובמקום שני היא קלה, פה משק פלחה ושם משק הדר, שם – רחוק מהעיר, ופה – קרוב לעיר… אסור לתנועת המושבים להתעקש ולהגיד: רק משק מעורב. אין לתחוֹם תחומים: עד כאן הקדוּשה ותוּ לא”.

אולם היתה זו רק סנונית ראשונה אשר התכוונה לבשר שינויים בתכנון הארצי של התישבותנו החקלאית.

 

תמורות יסוד בכלכלה ובחקלאות    🔗

הקמת המדינה הביאה לתמורות במבנה הכלכלה בכלל והפיתוח החקלאי בפרט. מטרות הפיתוח הכלכלי וכיווּנו נשתנו תכלית שינוי. גורמים חדשים הקובעים את כיווּני הפיתוח הדרושים הופיעו, ואילו אחרים חשיבותם פחתה.

בשנים הראשונות להקמת המדינה גדלה האוכלוסיה ואילו הספקת מוצרי המזון מן המשק הערבי והארצות השכנות נפסקה כליל. במצב זה הועמדה החקלאות בפני הצורך להבטיח גידול מהיר בהספקת המזון הטרי לאוכלוסיה הגדלה במהירות. הביקוש לתוצרת מקומית גדל במהירות, ובשנים הראשונות לא עלה בידי החקלאות להדביקו. ייצור הירקות, החלב, הבשר והביצים הורחב במידה רבה ואף־על־פי־כן עברנו תקופת מחסור בתוצרת חקלאית.

פתרון הבעיה הזאת היה אחת הסיבות העיקריות לזירוז ההתישבות ההמונית, שהתחלנו בה בשנת 1949. ואכן, תוך תקופה קצרה של כמה שנים הצליחה החקלאות להתארגן ולהרחיב את הייצור עד כדי הספקה סדירה ומלאה של כל מצרכי המזון הטריים. השוקים נתמלאו שוב תוצרת חקלאית מגוּונת ומשובחת, ואף הגענו לעודפים בכמה מוצרים.

בהיותנו שקועים בתקופה זו, 1948 – 1952, בהבטחת תצרוכת הארץ במזון טרי לא נתפנינו להרחיב ולאקלם גידולים וענפים חדשים, וכיווּני הגידול העיקריים היו בענפים המסחריים, בעיקר בירקות. ברם, עד מהרה הוכר הצורך לפתח ענפים אשר יתרמו לאיזון הכלכלה ושיפור מאזן התשלומים של המדינה – תפקידים שקודם לא הוכנסו לשיקולי התכנון, שכן האחריות לבעיות אלו היתה בידי ממשלת המנדט. מעתה הוטל על מערכת הכלכלה להגביר את הייצור המחליף את היבוא, או זה המכוּון ליצוא. לשם כך החילונו בחיפוש אחרי ענפים חקלאיים וגידולים חדשים. למשק החקלאי החלו חודרים גידולי התעשיה; התחלנו בהרחבת שטחי הפרדסים; חיפשנו סוגי ירקות ופירות אחרים המתאימים ליצוא; הוחל באיקלומם של זני־בקר מיוחדים לבשר. תוצאות פעולות אלו היתה גיווּן הייצור החקלאי והכנסת מינים וזנים חדשים המחייבים טיפול ולימוד מיוחד. נדרשנו להתאים כלים מיוחדים לעיבוד ואיסוף התוצרת ולהקים מיתקנים למיון ואחסנה וכדומה.

גם אזורי ההתישבות וממדיה נשתנו תכלית שינוי. הצורך הבטחוני הדחוף ביישוב כל חלקי הארץ ופינותיה – אזורי הספר והאזורים הפנויים והריקים בחלקים הפנימיים של הארץ – הביאו להתפשטותה ולהתפזרותה של החקלאות על פני אזורים רבים ושונים. מספר הישובים החקלאיים גדל פי שלושה לערך, והוא הדין לגבי מספר העוסקים בחקלאות; וכך, מהתישבות מצומצמת ממדים, המרוכזת בעיקר בעמקים הפנימיים ובשפלת החוף, הגענו להתישבות החובקת את כל הארץ והמגיעה עד לעין־גדי ויטבתה בדרום ועד לפסגות הרי הגליל. אם כבר לפני שלושים שנה נשמעה הטענה שאין ליישב כל האזורים באותו מבנה־משק, שכן אינם דומים זה לזה בתנאיהם הטבעיים, הרי עתה התבלט פי כמה השוני בין האזורים, הוברר בעליל שאיזור איזור ותכונותיו; יש אזורים שיסכנו לגידולים מסוימים, ואילו אזורים אחרים טובים לגידולים אחרים.

בצד שינויים פיסיים אלה התחוללו גם שינויים בעלי אופי אחר. שיטות הייצור החקלאי בעולם התקדמו והתקדמות זו הגיעה גם אלינו. גבר השימוש במכונות, והיה צורך בהתמחות מקצועית רבה של האיכר והתרכזותו במספר ענפים. לנטיה זו תרמה גם הירידה ברווחיות של כמה מענפי החקלאות, שחיזקה את הצורך להשתית את המשק על יחידות־ייצור גדולות יותר, המתוכננות בצורה המאפשרת שימוש נכון ויעיל במכונות ובכל חידושי הטכנולוגיה וההתמחות.

בינתיים נתגלה כי השתנו גם הגורמים המדיניים, שקבעו בעבר את מבנה המשק. נעלם הצורך לצמצם את יחידת הקרקע ולהקים משקים מרובי אוכלוסין על שטח קטן. במקומו בא, כפי שראינו, הצורך להרחיב תחומי הההתישבות לכל פינות הארץ, שכן שטחי הקרקע שהועמדו לרשות החקלאות שוב לא היו מוגבלים כבימים עברו, ובשנים הראשונות לקום המדינה אף עמדו שטחים ניכרים בשממונם וחיכו לידו הגואלת של המתישב.

הקמת המדינה העברית על צבאה הדואג לבטחון ביטל את הצרך להסתמך בהגנה על הישובים עצמם, מה שהביא בעבר להקמתם כיחידות כלכליות וחברתיות סגורות. הוא איפשר את המעבר מתכנון ההתישבות כנקודות־נקודות סגורות לתכנון אזורי רחב־ידים וגדל־ממדים, הנשען על התכונות הטבעיות – האקלימיות והקרקעיות – של כל איזור ואיזור.

 

החקלאות בעקבות התמורות.    🔗

הזכרנו, שעם הקמת המדינה התרכז הייצור החקלאי בענפי־משק ספורים בלבד. המתישבים החדשים עסקו בעיקר בענף הירקות. היה בהם מחסור ניכר באותה תקופה. הם נוחים לגידול בשפלת החוף, בה התרכזה ההתישבות בשנתים הראשונות לקום המדינה, אותם הכיר החקלאי העברי, ונוסף לזה ההכנסה מהם היא מידית וגבוהה יחסית, וללא השקעה גדולה. כל הסיבות הללו גרמו לכך שהמשק החקלאי בהתישבות החדשה התחיל בהתמחות בענף הירקות, אף כי לכאורה הוקם משק זה על עקרונות המשק המעורב האורגני.

עם תמורות היסוד בתנאי הכלכלה והחקלאות הכירו העושים במלאכה, לא רק למעשה אלא גם להלכה, בצורך לשינויים ולחריגה מן המקובל.

כתוצאה מחיפושי דרך להשתלבות מתאימה של החקלאות בפתרון בעיותיה הכלכליות של המדינה ולהבטחת פרנסה הוגנת ורמת־חיים מתאימה לחקלאי, צצה במוסדות המיישבים הצעה שהיתה חריגה מעקרון המשק המעורב האחיד. הוצע ליצור טיפוסי־משק נבדלים המותאמים לתנאים המיוחדים שבאזורי הארץ השונים. לפי ההצעה יהיו בכל טיפוס־משק ענף עיקרי אחד או שנים אשר יהוו את ציר המשק וסביבם כמה ענפי־עזר. בדרך זו יישמר העקרון של עבודה עצמית תוך כדי פיתוח ענפי־המשק העיקריים ושמירה על כך שהם יהיו ביחידות־ייצור גדולות. בתחימת כל ענף לאיזור המתאים לו מבחינת תנאי האקלים והקרקע וייצור רב־ממדים יש כדי להבטיח ייצור זול באיכות גבוהה.

במסגרת זו נועד “משק השדה” להיות המרכז לייצור גידולי התעשיה למיניהם, המיועדים רובם ליצוא או לדחיקת יבוא. “משק ההדר” יהיה המרכז לייצור פרי ההדר וליצוא, ואילו “משק החלב”, שהוא למעשה יורשו של המשק המעורב האורגני, יהיה המרכז לייצור החלב. שאר המוצרים החקלאיים כגון ירקות, פירות, ביצים ובשר יהיו ענפי־משנה וייתחמו גם הם לאחד מטיפוסי המשק המתאימים להם.

הצורך בהתמחות וקביעת טיפוסי־משק שונים חייב שינויים מרחיקי־לכת בתכנון המשק המושבי, שכן ביחידת קרקע קטנה מביא גיווּן יתר של המשק בהכרח לפיצול יתר של השדות והענפים. במשק הקיבוצי שונה המצב. הגיווּן הרב בענפים אינו חייב להביא בכל המקרים להקמת משק העומד על יחידות־ייצור קטנות מדי. עם זה, גם במשק הקיבוצי הוכר בצורך לעבור להתמחות, לצמצם את מספר הענפים ולהגדיל ממדי כל אחד מהם.

מעבר זה מטיפוס משק אחיד בעיקרו – למספר טיפוסי־משק, הן בסקטור המושבי והן בסקטור הקיבוצי, נמצא עתה עדיין בשלבי ההתפתחות הראשונים, אולם הוא חודר והולך לכל ההתישבות החקלאית בישראל, ותיקה וצעירה כאחד.

התפתחות נוספת הנמצאת עדיין בתהליך ההתהוות ושמקורה בשינוי התנאים היא המעבר ממשק סגור המהוה יחידה כלכלית ותרבותית עצמאית למבנה אזורי, שבו מהוה הישוב החקלאי חוליה אחת במבנה האזורי.

מבנה אזורי זה, אשר נוצר לראשונה עם ראשית ההתנחלות בנגב, בשנים 1951 – 1952, עת הוקמו ישובים חקלאיים במתכונת של “גרעינים” מסביב למרכז שירותים אחד, נשתכלל ודפוסיו נשתפרו ונתגבשו עם יישובו של חבל לכיש.

עיקרו של המבנה האזורי הוא: תכנון כולל של איזור שלם, על הישובים החקלאיים שבו ועל מרכזיו העירונים והכפריים. הישובים החקלאיים מתוכננים בקבוצות של ארבעה־חמישה ישובים הסמוכים זה לזה, ובטבורם מוקם מרכז כפרי שמתפקידו לספק שירותים לישובים הסובבים אותו. הישוב החקלאי היחיד לא יהוה מעכשיו יחידה עצמאית ואין בו כל אותם השירותים הנפרדים שהיו מצויים בישובים שהוקמו בעבר, לפני קום המדינה. בכפר נמצאים רק אלה מבין השירותים שהחקלאי נזקק אליהם יום־יום, כמו גן־ילדים, בית־כנסת וכדומה. כל שאר השירותים: צרכניה מרכזית, מרפאה מרכזית, מועדוני־תרבות, סככות־מיון־ואריזה לתוצרת, תחנת טרקטורים וכדומה – מצויים במרכז הכפרי ומשרתים לא ישוב אחד, אלא מספר ישובים, המונים יחד כמה מאות משפחות.

מבנה אזורי זה מאפשר הוזלה ניכרת ושיפור השירותים, דבר שכמעט איננו אפשרי בישוב הצריך לקיים ולממן בעצמו את כל רשת השירותים למיניהם. המרכז הכפרי מהוה מקום־מגורים מתאים לעובדי הציבור השונים המשרתים את כל ישובי האיזור, כגון רופאים, אחיות, מורים, טכנאים וכדומה, אשר נוח להם ונוח לישובים שיתגוררו במקום מרכזי ומרוחק מידה שוה מכל הישובים באיזור.

המבנה האזורי מאפשר להקים באזורים החקלאיים – במרכזים הכפריים או במרכז העירוני של האיזור – גם מפעלי תעשיה, ובעיקר מפעלים לעיבוד ראשוני של התוצרת החקלאית המיוצרת בישובי האיזור והמחייבת עיבוד מסוים. הקירבה של מיתקני התעשיה לשדה מביאה להוזלת תהליך הייצור, ובדרך זו – בעקיפין – להגדלת רווחיות החקלאי. זאת ועוד, חלק ממיתקני התעשיה הללו עתידים ברבות הימים לעבור לבעלותם של החקלאים ובדרך זו לשמש מקור הכנסה נוסף לחקלאי ודרך לקליטת עודף כוח־האדם, ובעיקר בני המתישבים, שייאָלצו לחפש להם עבודות שונות מחוץ לחקלאות.

כתוצאה, מהוה המרכז הכפרי כעין חוליית־בינים בין העיר לבין הכפר ומאפשר לתושביו, שהם בעיקר אנשי השירותים, ליצור להם הוי משותף, שיש בו גם מן ההוי העירוני וגם מן ההוי הכפרי. השכנות הקרובה של משרתי הציבור, שהם בעיקרם אנשים בעלי השכלה וידע טכני וחינוכי־תרבותי, מאפשר להם לקיים בינם לבין עצמם חיי חברה תקינים, דבר שקשה לקיימו במסגרת הצרה של הכפר החקלאי.

המבנה האזורי, מלבד מעלותיו הכלכליות, תורם לקירוב לבבות ומיזוג־יתר בין יוצאי הגלויות השונות. אופי העליה לישראל בשנים האחרונות, ובעיקר העליה מארצות המזרח, הוא כזה שלא ניתן למזג יוצאי גלויות שונות בכפר אחד. העולים הללו באים בקבוצות של “בתי־אב” (“חמולות”) שהפרדה ביניהם איננה אפשרית ולא רצויה. כן עלולים להתעורר קשיים אם נשכן בישוב אחד קבוצות של “בתי־אב”, שכן עלול הדבר להביא בדור זה לחיכוכים בין מתישבים ולהקשות על ניהול חיי־כפר תקינים. לעומת זאת מאפשר המבנה האזורי ליישב בכל כפר קבוצה אֶתנית אחידה, ואילו המוסדות המשותפים במרכז הכפרי מביאים בהדרגה ובאטיות לקירוב בין יוצאי הגלויות השונות ללא משברים בכפרים עצמם. באופן זה תורם כל כפר תרומתו ומשפיע על סביבתו הקרובה, וכולם מושפעים מהמרכז הכפרי, ובפרט כשנוער וילדים יוצאי גלויות שונות ו“בתי־אב” שונים לומדים ומבלים בצוותא במוסדות שבמרכז האזורי. כך מתגבשת בהדרגה באיזור סינתיזה אנושית חדשה, הנותנת תקוה למיזוג־גלויות מלא.

השינויים הללו במבנה החקלאות בארצנו – המעבר מטיפוס המשק האחיד למספר טיפוסי־משק העומדים על התמחות, והמעבר ממבנה של נקודות חקלאיות קטנות בודדות ומרוחקות, למבנה אזורי – הם איפוא תולדה של התמורות הכלכליות והחברתיות שהחלו מאז קום המדינה, כשם שהמשק המעורב צמח ועלה מתוך התנאים המיוחדים של משקי המטעים והפלחה ומחיפושי הדרך למניעת עבודה שכירה זולה ולהצמדה אורגנית יותר של המתישב למשקו.

 

החקלאות חלק ממסכת של תכנון כולל    🔗

כבר ראינו כי התמורה העיקרית אשר חלה עם הקמת המדינה הטילה את הישוב למלאכת בנייתה של הכלכלה הלאומית בכלל ותכנון החקלאות בפרט כיסוד לכלכלה הלאומית.

בתקופה הראשונה להתנחלותנו בארץ היתה מחשבת התכנון מוגבלת לנקודה החקלאית הבודדת: ראינו רק את הישוב הבודד וכל מעיינינו היו בחיפושי דרך לפיתוחו ולקידומו על־ידי שיפור השיטות האגרוטכניות, מחזור זרעים תקין, מלחמה במזיקים ובמחלות וכדומה. לאחר מכן, עם הכרזת בלפור, הורחבו המושגים. מתוך מגמתנו לבסס התישבות עובדת החילונו בתכנון אזורים שלמים של הארץ, כגון עמק יזרעאל, עמק הירדן, גוש הקישון וכדומה. עם קום המדינה עמדנו בפני תכנון ארצי של כלכלתנו וחקלאותנו, כדי להתאימה לקליטה ולפיתוח מהירים. היה עלינו לקבוע מה, איך וכמה נגדל בארץ מכל גידול, היכן נגדל כל דבר ואיך נתאים את הייצור בכל איזור ואיזור לתנאים המיוחדים השוררים בו.

כשכתב יצחק אלעזרי־ווּלקני – בתחילת המאה – את מאמרו המפורסם “המשק הלאוּמי המעורב” היינו עדיין רחוקים מאד מתכונן חקלאי כולל ואף לא עסקנו ביישובם של אזורים שלמים. היטיב והרחיק יצחק אלעזרי־ווּלקני לראות את העתיד. הוא ראה בארץ מעשה־מקשה אחד המחייב תכנון כולל של החקלאות, של המשקים, כדבריו:

“המשק המעורב של הפרט פוגש, כאמור וכמבואר, במעצורים מן הטבע שלא נתגבר עליהם, ולכן אין לנו דרך אחרת אלא לכונן לנו משק ללאומי מעורב, משק לאומי שלא יהיה אמנם מורכב מאבני בנין, שכל אחת מהן מוצקה, אבל מכולן יחד תיברא ותיכונן אותה החומה הבצורה…”

הנה כי כן הכיר כבר יצחק אלעזרי־ווּלקני בכך שהשוני בתנאים באזורי הארץ אינו מאפשר פיתוח משקים זהים ויש, לכן, לתכנן כל משק ומשק בארץ כך שסך־הכל הייצור בכל המשקים החקלאיים יהיה תואם את הצרכים של העם והמדינה. כיום מוחשי ביותר צורך זה. דרוש תכנון ארצי של החקלאות למען הגיע לייצור חקלאי מאוזן שיענה על צרכי המדינה: מצד אחד ייצור לתצרוכת פנימית, ומצד שני ייצור לשם יצוא. תכנון ייצור זה יותאם לתנאים האגרוטכניים, האקלימיים והקרקעיים הקיימים בכל איזור ואיזור בארץ כדי שיהיה כדאי.

תוך מלאכת ההתישבות הגענו מבנין הנקודה הבודדת דרך האיזור לתכנון כלל חקלאותנו. יציאתנו מן הנקודה אל האיזור ומן האיזור לכל הארץ היתה פרי התפתחות כלכלתנו וישובנו ויכלתנו ההתישבותית. הנקודה ההתישבותית הבודדת היתה איפוא נקודת ארכימדס, עליה השעננו את מנוף מעשינו בבואנו להרים את המשימה ההיסטורית הגדולה המוטלת עלינו: הקמת עם עובד והשתרשותו באדמתו.

יוני 1961