הקמת חבל לכיש היתה אחד הפרקים המפוארים במסכת ההתישבות שלנו, אולם אין אנו יכולים לראותו כפרשה בפני עצמה. יסודות התכנון, המחשבה והביצוע הלכו ועוצבו במחלקה להתישבות של הסוכנות בעקבות הנסיוֹן המעשי שנרכש בשנות ההתנחלוּת הקודמות, תוך פעולות בלתי־פוסקות בשטח.

בשנות 1948 – 1950, במציאות של המחנות והעליה ההמונית מצד אחד ומרחבי הארץ העומדים בשממונם מצד שני, נחלצה המחלקה להתישבות להוצאת המשפחות מן המחנות אל השדות השוממים. תחילה – לכפרים הנטושים ואחר־כך לשרשרת מתוכננת של ישובים בכל אזורי הארץ, בהיקף שלא היה לו תקדים. רעיון יישובו של איזור ארץ שלם בתכנון משולב טרם התאזרח אצלנו. הוא בא בבחינת “סוף מחשבה במעשה תחילה”, מתוך הקמת נקודות בודדות שהצטרפו לאזורים. יסודות הרעיון, לפתור במשולב את בעיות שממת האדם ושממת הארץ, גובשו מ־1951 ועד לתחילת 1954, כאשר חלה אתנחתא בקצב הקמתם של ישובים חדשים. אז באה שעתו של ביסוס מאות הישובים שהוקמו, שעתה של ההכללה התכנונית מן הנסיון שנרכש. היתה לנו שהות לסכם פעולות ולהתוות תכניות לבאות, להבטיח שלא יישנו שגיאות ישנות (אף כי ידענו שלא יהיה מנוס משגיאות חדשות, תוֹצר־הלואי ההכרחי של עשיה רבתי). ואמנם, לפני שניגשנו לתכנונו ולביצועו של חבל לכיש היתה תמונת החבל בהירה כנגד עינינו, ודרכי הפעולה מחוּוָרים לנו.

נימוקים רבים חָברו להקמת חבל לכיש בשנת 1954 דוקא, והמכריע שבהם היתה, בלי ספק, בשורת העליה ההמונית מצפון־אפריקה אשר התדפקה על שערינו. כדי לעצב דרכי־קליטה יצרניים וחיוביים לעליה זו, היה עלינו להפנותה להתישבות באזורי הארץ, שעמדו ריקים מישוב יהודי ול“אזורי הפיתוח” השונים, כפי שנוהגים לכנות אזורים אלה היום. לעליה הצפוּיה קראנו בשם “עליית הצלה”, ועל רקע זה החילונו להכין במחלקה להתישבות את תכניות הקליטה.

ב־2 ביולי 1954 צוינו שלוש אפשרויות להקמת ישובים בשנת תשט“ו, וכך הן הוגדרו אז: א. עליות מדרום לירקון – 800 יחידות; ב. עליות מצפון לירקון – 1,500 יחידות; ג. באזורי ההר והגבעות – 700 יחידות. סה”כ – 3,000 יחידות. האפשרויות א' וג' הן־הן המהוות כיום את חבל לכיש.

אבל מלבד השיקול ההתישבותי הטהור עמדה לפנינו השאלה הבטחונית. מילוי חללו של חבל־ארץ זה – חבל לכיש – היה כורח ברור מלכתחילה; הכיבוש בהתישבות, החייאת השממה, הם הנותנים טעם וקבע לשליטה המדינית והצבאית. וחבל לכיש היה פירצה פעורה. שני עיכובים עיקרים היו לחוסר פעולתנו ליישובו:

ראשית – גם לשטחי־התישבות אחרים הלכנו מתוך כורח בטחוני חמוּר לא פחות, ומתוך תיאוּם מלא עם הרשויות המתאימות;

שנית – באיזור הצחיח הזה לא נראתה אפשרות מעשית להקמת ישובים חקלאיים. היו, אמנם, כמה נסיונות. באיזור הזה הוקמו לראשונה “כפרי הפלחה”, הזכורים לעוסקים בהתישבות כפרשת יסורים, עבודות צדדיות יזומות לתושבי כפרים, שנראו כחסרי בסיס חקלאי רציני, כדי שיתפרנסו בהן. היה מחסור חמור במים, בס"ה 300 – 400 מילימטר גשם בשנה – על גבול כדאיות הפלחה.

אבל באותה שנה נשלמה והלכה הנחת קו ירקון – נגב ואפשרויות התישבותיות חדשות ונרחבות הועמדו בפנינו. דוקא אדמתו של החבל נענית יפה למי השקאה, ועם בואם של מים חיים אלה יכולנו לגשת לסתימת החלל הריק שנפער בלב ארצנו, בין ישובי הדרום לבין ישובי הנגב. הרעיון היה להקים חבל־ארץ שלם, המיושב כולו ברציפות, על ישוביו כולם ועל עיר־שדה במרכזו, חבל שיוכל לקלוט את גל העליה הגדול בהעלם אחד ויסתום בתנופה התישבותית אחת פירצה בטחונית חמוּרה בלב ארצנו.

היה גם גורם משקי. ההתישבות החקלאית בארץ התבססה עד אז על המשק המעורב, אשר במרכזו ענף הרפת ועיסוקו בגידולי ירקות, ביצים ופירות. עיקר ההכנסות באו מענפי חצר. כל משק ומשק היוָה יחידה עצמאית בלי יחסי־גומלין הכרחיים בין משק למשנהו ובלי תלות בתנאים הקרקעיים והאקלימיים המיוחדים לאיזור שבו הוא נמצא. היחס הכלכלי שבין המשק החקלאי לבין המרכז העירוני הסמוך לא היה אלא יחס שבין צרכן ליצרן.

התנאים הכלכליים ששררו בתקופת המנדט התאימו להקמת משק זה, כי לא עלינו חלה הדאגה לאבות מזון ולסיבים ולאיזון מאזן התשלומים של אוכלוסיית הארץ. עם קום המדינה השתנו התנאים שינוי יסודי. הָראינו לדעת – ודוקא מאורעות של השנים 1954 – 1956 הדגישו זאת ביתר שׂאת – שעלינו להתאים את כלינו הכלכליים, וכל הכרוך בהם, למצב החדש. שומה היה עלינו לחתור ולהתקיים מעמל כפינו בלבד. צורך לאומי זה הביא שינוי מעמיק בתפיסה המשקית ודחף את מתכנני ההתישבות החקלאית לעצב “טיפוסי משק” חדשים, המתאימים ומסתגלים לתנאי האיזור בו הם יושבים, ומשום כך מנצלים תנאים אלה ניצול מלא ומתאים.

הנקודות החקלאיות, שהוקמו לפי טיפוסי־המשק החדשים, שוב לא יכלו להווֹת יחידות בפני עצמן ולא נמצאה להן זכות־קיום כלכלית מלאה ויציבה, אלא כחוליוֹת בשרשרת של ארגון אזורי כולל. ארגון זה חייב היה לכלול לא רק את הישובים החקלאיים אלא אף את המרכזים העירוניים או העירוניים למחצה אשר באיזור. עיקר הייצור שוב לא כוּון במישרין לצרכן, אלא שימש בסיס לתעשיה חקלאית ענפה בדרגות פיתוח שונות. כל איזור חקלאי בעל ממדים מתאימים הִצְריך מרכז תעשייתי בתוכו. משקי איזור מסוים הפכו, על כן, להיות קשורים הדדית במפעלים תעשייתיים אשר קלטו ועיבדו את התוצרת החקלאית.

בה בשעה השתלבה במחשבת ההתישבות האזורית גישתנו לבעיית חידוש דמותו של האדם היהודי, של העם היהודי. מראשית ימיה של הציונות המעשית דיברנו על מיזוג גלויות ועדות. אולם רק בשנות החמישים הועמדנו לפני הבעיה בממדים כאלה. איך מקרבים בני גלויות שונות, זה לזה ברמתם? איך הופכים איש־אויר לאיש־אדמה, קהילה החיה בשולי החברה – לחברה יוצרת?

אחר נסיונות קודמים, ביקשנו הפעם לפתור את בעיית מיזוג הגלויות על־ידי הקמתם של כפרים אורגניים מבחינה עדתית: ראינו כמה וכמה מקרים של חיכוכים בין עדות, שפגמו ביסודות החברתיים המלכדים את הכפר, וביקשנו להימנע מזאת. הנסיון לימדנו לחפש שויון על־ידי העלאת רמה ולאו דוקא על־ידי הטלת אנשים שונים למחיצה אחת בלי זיקה אורגנית ביניהם. המגע בין יחידות חברתיות אורגניות כאלה נשמר גם להבא, אולם מוֹקדם הועבר מן הכפר, על מסגרותיו האינטימיות, אל המסגרות המשותפות שבמרכז האזורי, המשרת כמה כפרים שמסביבו. צעדנו צעד חשוב קדימה והוא הוכיח את יעילותו המלאה. באמצעות המרכזים האזוריים הושג גם חסכון רב ורמה גבוהה יותר של שירותים. כך הקימונו – במרכז האזורי – בית־ספר אחד לכמה כפרים, מרפאה אזורית משוכללת וכדומה.

זה היה רקע הדברים שהביאנו להקמתו של חבל לכיש. בחדשי יוני־יולי־אוגוסט 1954 דנו בהנהלת המחלקה להתישבות של הסוכנות ביישובו של החבל וב־25 ליוני, בישיבת הנהלת המחלקה, קיימנו דיון בשאלת אפשרויות התישבות בשנת תשט"ו.

מתכננינו, שרגילים היו בעבודה קדחתנית, בדקו תוך ימים ספורים את התכניות המוצעות. ואמנם, ב־18 ליולי הונחה לפנינו תכנית התישבותית שנקראה בשם: “בחינת אפשרויות ההתישבות באיזור בית־ג’וברין – ברור־חיל (הצעת תכנון אזורי)” והיא התכנית הראשונה ליישובו של חבל לכיש.

כל המעיין בה, בתכנית זו, ובמפה הצמודה אליה, יכול לראות עד כמה הגשמנו, הלכה למעשה, את המטרות שהעמדנו בפנינו בבואנו ליישב את חבל לכיש.

ענין מיוחד בתכנית ההתישבות של חבל לכיש גילה דוד בן־גוּריון, אשר ביקש ואף קיבל מאתנו אינפורמציה מלאה על המעשה שעמד להיעשות ואף נרתם לפעולה נמרצת למען החבל, תוך רצון להפנות בני־נוער ישראלים להשתתפות במעשה־ההתישבות הגדול הזה.

לביצוע תכנית זו על היקפה הנרחב הקימה המחלקה להתישבות “צוות פעולה” מיוחד, בעל סמכויות של “חבל”, ככל שאר “חבלי” המחלקה להתישבות. כלומר, צוות בעל כושר־פעוּלה שלרשותו עומד מנגנון־עובדים משלו, צוות תכנון וביצוע וגזברות בעלת אפשרוּת פעוּלה ממושכת. בראש החבל הועמד אריה (“ליובה”) אליאב. העובדים לא ראו את משימותיהם כראות עבודה מינהלית שיגרתית. בפעם הראשונה ניתנה לצוות זה לבצע תוך שנה־שנתים יישובו של חבל־ארץ שלם. זה היה אתגר מלהיב.

ועוד חידוש יסודי הונהג בהתישבות חבל לכיש. עד אז הושהו העולים תקופות ארוכות במעברות אוֹ במחנוֹת עד להתישבוּתם החקלאית. להתישבותו של חבל לכיש הופנו האנשים הַישֵׁר מן האניה אל הכפר. לשיטה זו נודע גם חסרון ברור – המתישבים באו בלי הכשרה מוקדמת. כדי לתקן זאת הוכשרו הכפרים לקליטת המתישבים, הוכנו רשת כבישים ומים לשתיה, ועם הגיעם למקום הוכנסו לצריפים וקיבלו ציוד ראשוני. בכל כפר קיבל את המתישבים צוות מדריכים, חקלאים מנוסים. להבטחת פרנסתם של המתישבים החדשים, עד שיפיקו רוָחים ממשקיהם, ניתנה להם תעסוקה מלאה, גם מחוץ לעבודת האדמה. המתישבים הועסקו בעבודות בניה, ייעור ועוד.

תחילה הועסקו המתישבים העצמאיים כפועלים שכירים, גם במשקים שייעודם היה מושבי וגם באלה שכוּונו לקראת משק קיבוצי. עיבוד שטחי־השלחין הנרחבים נעשה על־ידי רשות מינהלית אזורית בהדרכתם של אנשי ההתישבות הותיקה. רשויות אלה יכלו לנהל ולפתח את משקי האזור רק באופן מרוכז וכולל, באזורי התישבות אחידים ורצופים. עם התבססותם של המתישבים בחקלאות, פורקו החווֹת בהדרגה והאדמה חולקה בין המתישבים, בחלקות גדלות והולכות. כיום – פרנסת המתישבים אך ורק על חלקת אדמתם.

מתוך מחקר, אשר נעשה לאחרונה במחלקה להתישבות של הסוכנות, אפשר לעקוב אחר התפתחותם של מושבי לכיש בהשוָאה לכלל המושבים בהתישבות הצעירה.

באופן כללי אפשר לגלות מגמה של התפתחות מהירה הרבה יותר במושבי לכיש מאשר בכלל המושבים בארץ בין השנים 1958 ל־1963. מגמה זו ניכרת בהשוָאה לישובים אחרים בתנאי קרקע ומים שוים.

בשנת 1958 היה אחוז מושבי לכיש, אשר סוּוגו כישובים “מפגרים”, גדול יחסית מאשר בארץ בכלל; ואילו בשנת 1963 קטן אחוז זה במושבי לכיש מן האחוז הכללי בשאר אזורי הארץ. בישובי כמה עדות מתקרב אחוז זה לאפס. באופן כללי קיימת מגמת התקדמות גם בקבוצות הישובים, אשר סוּוגו כישובים “בינוֹניים” וכישובים “מתקדמים”. היא מודגשת יותר במושבים המאוכלסים יוצאי ארצות אפריקה ואסיה. כאמור, ההשוָאה היא בתנאים שוים של קרקע, מים ומוצא המתישבים.

השוָאה זו לא הובאה כדי להעדיף את מתישבי לכיש על מתישבי שאר אזורי הארץ; היא באה ללמד כמה שגיאות תוקנו בבואנו להקים את חבל לכיש. ישובי לכיש נהנו, בפשטות, משגיאותינו במפעלי ההתישבות הקודמים, שגיאות שלא חזרנו עליהן. ממש כך עתידים מפעלי התישבות חדשים לזכּוֹת מן הנסיון שנרכש בעת הקמת חבל לכיש.

חשיבותו של חבל לכיש, כאחד ממפעלי הפיתוח המרכזיים במדינה כיום, טמונה לא רק בממדיו, אלא בעיקר בתכנו ובמגמותיו. הרעיונות המונחים ביסודה של תכנית ההתישבות האזורית באו לענות על הצרכים העיקריים של המדינה כמעט בכל שטחי חייה. ביצור בטחון המדינה, קליטת עליה, מיזוג גלויות וסתימת הפער בין העולים לבין הותיקים, כיבוש השממה, פיזור האוכלוסיה, הפניית כוחות העבודה לתעסוקה יצרנית, הרחבת ההתישבות, הגברת הייצור החקלאי למען שיפור המאזן המסחרי של המדינה – כל אלה משימות ראשיות העומדות ברומו של עולמנו, כולם באו על ביטוין במפעל ההתישבות בלכיש.

1965