מכתבים מהגליל     🔗

א    🔗

כידוע נתנה יק“א אבטונומיה לכל המושבות, שנמסרו לרשותה מהברון רוטשילד, אולם דברי הלכה לחוד, ולחוד הם מעשי הפקיד המקומי המתנהג בכל דבר ודבר כמושל יחידי. בעת האחרונה החל הפקיד למנות רוקחים וחובשים חדשים ולפטר את הישנים, אם אינם בעלי־משמעת במידה מספקת, אף כי המושבות הן תמיד נגד מינויים ופיטורים כאלה. שוב מעשה באותה מורה מהמושבה מ', שמצאה חן בעיני הפקיד מפני שהיא נזקקת לשפתו הצרפתית… ולא מצאה חן בעיני מנהל בית־הספר ההוא, מפני שאיננה נזקקת במידה מספקת לשפה העברית; ואחרי שסבל המנהל מהמורה הנ”ל שנה שלמה, העז לבקש מכבוד הפקיד מורה אחרת, שתתאים יותר למשרתה. על הדרישה הצודקת הזו ענה השליט, שהמנהל העזפן יצא בדימוס. 

ראוי לציין פה עובדה אחרת עוד יותר מעציבה מהראשונה: מנהל אחד מבית־הספר של מושבה אחרת מצא לנכון לפנות לפקיד, שיתווך בינו ובין מורה אחד, העומד תחת רשותו בדבר סכסוך פדגוגי שנפל ביניהם. (כפי הנראה מצא המנהל ההוא את הפקיד לבר סמכא יותר גדול בענינים כאלו מהסתדרות המורים, שהוא גם־כן נמנה על חבריה), וכיון שניתנה רשות לפקיד לחוות דעה בעניני הוראה על־ידי מנהל בית־הספר בעצמו, הוא הולך ומחווה דעה על ימין ועל שמאל. בזמן האחרון נזדעזעו מאוד איכרי הגליל התחתון לרגלי זה שהם פיטרו את רופא המושבות, ויבחרו ברופא אחר וטלגרפו לו. גם הסכמתו כבר נתקבלה, והנה בא הפקיד ויבטל בהבל פיו את כל ההחלטות האלו: “פיטוריכם אינם פיטורין, בחירותיכם אינן בחירות, ומינוייכן אינם מינויים, הכל שרוי לכם, הכל מחול לכם ויחי הקרדיט, שאנוכי נותן לכם בתנאי שתשאירו את הרופא הישן, שמצא חן בעיני על כי הוא בעל־משמעת מצוינה”. וגם נמצאו לו להפקיד שנים שלושה מלחכי פינכה מהאיכרים הזקנים שבמושבה ימה, שהלכו ואספו שלושים חתימות מבין איכרים בעלי־משמעת ומוגי־לב כמוהם, שהם רוצים ברופא הישן. 

האיכרים האלו מקנאים תמיד ביחס הטוב של הפקידים אל האריסים הצעירים שבמושבה בעד חריצותם בעבודתם, וכעת מצאו שעת כושר להראות את רגשות נתינותם הנאמנה לו, שמוכנים המה בכל עת ובכל זמן, לעשות את רצון קונם. בה בעת שהצעירים החביבים יותר על הפקידות עדיין במרדם עומדים… 

למראה כל המקרים והמעשים המגונים האלו הנך עומד תוהה ושואל: האם בכדי טרחו טרחיא… אילו מעסקנינו הציבוריים שהשתדלו ליסד מלוות משותפות במושבות בכדי שכשיצטרך האיכר ללוות איזה סכום כסף לא יהיה תלוי בדעת הפקיד כי אם בדעת ועד המושבה? וכאן מתעוררת השאלה: כל הרעש שהטילו בעולם הציוני עוד לפני עשר שנים ע“ד האבטונומיה במושבות למה בא, אחרי שאיכרינו בעצמם באים ומשחיתים כל חלקה טובה בחופש שניתן להם, והולכים ונכבשים בחפץ לבם יותר ויותר לעבדי הפקידות?… עתה שעומדים אנחנו לפני מחזה מעציב של אי־התארגנות והתפלגות הלבבות, בקרב איכרינו; הנה העם הזה, שהורגלנו תמיד לחשוב אותו לפרא, הולך ונעשה בעל הכרה יותר ויותר, ומתארגן כבר למעשים משותפים במידה כזו שלא ראינו אותה גם אצל עמי אירופה היותר מפותחים. בימים האחרונים מתהלכת שמועה, כי השכנים של המושבה ימה גמרו ביניהם להכריז חרם על מושבות היהודים: לבלי לעבוד אצלם בתור “חרתין”, לבלי לתת להם שומרים ולהציק להם על הדרכים במעשי חמס וגזל. כל זה בא משום שהתחילו השנה ליישב את חלקות האדמה שנרכשו מהם לפני שנים אחדות. השמועה הזאת התאשרה ע”י שומרי המושבה (שלושה טשרקסים) שבאו שלשום לועד המושבה, ויספרו לו את כל הדברים הנ"ל, והגישו את פיטוריהם בטענם, כי אינם חפצים להתערב בריב לא להם. אתמול קרא ועד המושבה ימה למועצה את ועדי כל שאר המושבות. כפי הנשמע יש כבר נטיה מצד איכרים רבים בימה לקבל יהודים לשומרי המושבה: גם זה אות הזמן הוא… 

השנה נתאכרו ע“י יק”א עשרה פועלים רווקים מהטיפוס החדש: לשנים מהם יש אינונטר קנין כספם ושאר הפועלים קיבלו את האינונטר מהפקידות. חמישה מהם יסדו  כבר מעין פרור במרחק רבע שעה סמוך לטבריה, ונקרא בשם “צופיה”¹. הפועלים האלו יגורו בשנה הראשונה ביחד בבית אחד שנבנה בשבילם. הפקידות מקווה, כי המושבה החדשה תהיה למופת לשאר המושבות, אולם התקוות מוגזמות הן כפי שאפשר לראות מראש, משתי הסיבות האלו: א) מחמת קטנותה לא תוכל להתפתח בחופש הדרוש, ב) כי אדמתה אינה נמצאת במקום אחד, כי אם מפוצלת בחלקות קטנות בין חלקות הערבים שביניהם, שזה גם־כן מעצור גדול להתפתחותה הרצויה של המושבה החדשה. השנה התאכרו עוד כעשרים איש מבני איכרים ויהודים הרריים. רובם של האיכרים החדשים יתיישבו במושבות: ימה, מסחה, שבסביבותיהן נמצאות אחוזותיהם. 

תרס"ט

ב    🔗

עלייה בכמות וירידה באיכות

השנה מגיע מספר הפועלים היהודים בכל גליל התחתון למאה וארבעה, על פי החשבון הזה: בסג’רה שלושים ושלושה, בימה – שמונה־עשר, במסחה – ששה־עשר, במלחמיה – שלושה־עשר, בכנרת – עשרים וב“מצפה”² – ארבעה. הנה כי כן נתרבה פה בגליל מספר הפועלים היהודים פי־שנים מבשנה העברה, ואם נשווה את מספר הפועלים היהודים שנתקבלו בשנה זו אצל איכרי המושבות: מסחה, ימה ומלחמיה לעומת המספר של השנה העברה, – כי אז תתבלטנה לפנינו תוצאות עוד יותר מזהירות. בשנה העברה נתקבלו פועלים יהודים בתור חרתים אצל איכרים: במסחה ארבעה, בימה ארבעה, במלחמיה ששה – בס"ה ארבעה־עשר. השנה – ארבעים ושבעה, כלומר פי שלושה ויותר. מספר הפועלים העברים אצל האיכרים הגיע בשנה העברה לפחות משליש לעומת מספר הפועלים בחות סג’רה, והשנה, אחרי שניתוספה החווה כנרת עם עשרים פועליה, המספרים של פועלי האיכרים ופועלי החוות כמעט שווים (הראשונים חמישים ואחד והאחרונים חמישים ושלושה). אולם אם ביחס הכמותי נוכל להחליט מהמספרים האלה, כי מצב הפועלים היהודים בגליל הולך ומתבצר, הנה ביחס האיכותי נראו לדאבוננו בשנה הזאת סימני התרופפות: שני פועלים חדשים הלכו לעבוד אצל איכרים בימה בעד ארוחה וחמישה פרנק לחודש במקום המשכורת המינימלית עשרה פרנק. הסיבה שבשנה הזאת עשו להן כנפים השמועות על־דבר התאכרות עשרה פועלים והגיעו עד לכל קצווי הארץ והגולה, כמובן, בצורה מוגזמת, והודות לזה פרצה אמיגרציה גדולה מכל אלה המשתעשעים בתקווה להתאכר בעגלא ובזמן קריב…

בצדק העיר אחד מחברינו, כי אם השמועה על־דבר התאכרות עשרה פועלים גרמה כבר בשנה הראשונה להורדת המחיר עד החצי, אם כן יוצא כי בעוד שנתיים־שלוש שנים, כאשר ההתרבות של פועלים תלך ותגדל משנה לשנה, כפי שמקווים, ימצאו כבר כאלה שילכו אז לעבוד בחינם, ואולי גם ישלמו מכיסם לאיכרים, ובלבד שיקבלום לעבוד אצלם כפועלים. על זה ענה לו אחד: “ומה בכך למה זה יגרע האיכר מכל בתי־הספר לעבודת האדמה?…”

חושב אנוכי למותר לבאר עד כמה מן הגיחוך ומחוסר הבנה יש במבט כזה על עתידו של הפועל הגלילי; מלבד מה שמצב פועלים כזה מתנגד לשאיפתנו העיקרית: לפתח פה אלימנט של פועלים אגרריים בריאים בגופם וברוחם, – הנה גם לשיטת אלה הרואים בפועל הגלילי איכר לעתיד, מצב של פועלים תלמידים בחינם עלול להרוס גם את מצב האיכרים, ואם אין ראיה לדבר יש זכר לדבר. יודעים אנחנו עד כמה מרמה זולותה של עבודת הפועל הערבי להתרשלות האיכרים, ועתה ציירו בנפשכם אם לאיכר תהיה היכולת להשיג פועל יהודי בחינם אז יגרום הדבר להתרשלות משני הצדדים: פועל שיעבוד בחינם יתרשל בעבודתו, והאיכר שיהיה תחת ידו פועל חינם, יתעצל לעבוד בעצמו ויסמוך רק על עבודת פועלו. מה שאנוכי חפץ לציין פה ביחוד הוא, כי ההשערה, שהתחרות הפועלים לשם מטרת התאכרות תוכל להביא לידי עבודת חינם, אין בה כלל מההפרזה ואינה באה לשם חידוד בעלמא, כי־אם דברים כהויתם.

עמנו עמא פזיזא, ובכל שאיפה ושאיפה הוא מגיע לידי קיצוניות או יותר נכון לאי־טבעיות ידועה, והקיצוניות הזאת נראית עכשיו בין חלק מפועלי גליל, אשר את תוצאותיה מי יודע, בכל אופן לא תהיינה טובות ביותר בשביל הפועלים. 

 

עלמות חורשות בסג’רה    🔗

אמנם לפעמים מביאה הקיצוניות גם לתוצאות משמחות. השנה נתקבלו בחות סג’רה חמש עלמות בתור חרתות; חורשות הן בשוורים וממלאות את עבודתן באופן היותר טוב. החזיון הזה כשהוא לעצמו משמח מאוד מצד ההפתעה שיש בו. אולם אחרי ההתפעלות הראשונה בא ההגיון הקר ומעורר מחשבות אחרות כלל. “אין קפיצות בהיסטוריה” והכל נעשה רק בהתפתחות מודרגת. לו ראינו איפוא לפנינו שורות שלמות של פועלות, שהסתגלו לנהל כראוי משק בית איכר: להשגיח על גינות, לגדל בהמות ועופות וכדומה, ומביניהן גם כאלו שהוכשרו לחרוש ולזרוע – היינו רואים בזה קדמה טבעית, העלולה באמת לעורר בקרבנו תקוות מזהירות, שלאט־לאט יתהווה אצלנו אלימנט נשים חרוצות בהנהלת משק איכרי, אשר חסרונו מורגש כעת על כל צעד ושעל, עכשיו, מכיון שהדבר בא לנו בקפיצה פתאומית, מי יודע אם אין בזה גם מעט מאהבת הברק החיצוני, מההפתעה הגבורתית… ובכל זאת אחרי כל הספקות וההרהורים האלו, שלוחש על אזנך ההגיון הקר, הנך נמשך בחזקה אחרי קסם היופי השפוך על פני החזיון הזה, ולבך מתמלא שמחה וגאון לאומי, למראה גבורת הרוח של בני עמך, המנצח לפעמים את כל המכשולים ומחולל נפלאות ברצונו העז. 

 

רופא בעל “נסיון”    🔗

השאלה הבוערת כעת בגליל – היא שאלת הרופא. עוד לא הספיקה שמשו של הרופא קפלנסקי לשקוע³, והנה דרך לנו “כוכב” חדש מצפת בתמונת רופא ולאורו ילכו עתה זקני ימה במלחמתם עם הצעירים. הרופא הזה בא אלינו בלי שום הזמנה והתחיל להלל את סחורתו: גמרתי באירופה בהצטיינות, קניתי לי נסיון עשיר מאוד בטרם גוחי מבטן בית היציקה של רופאים באירופה, בעת היותי רוקח בזכרון; אלא מה נבחר אצלכם כבר לרופא הד"ר טשרניחובסקי? אין דבר! אנוכי לוקח עלי את הטורח להשתוות אתו, אל תדאגו! יודע אנוכי להגות מן המסילה את העומדים לשטן על דרכי. 

הרי לפניכם טיפוס מרהיב־עין של רופא שגמר באירופה… והנה לפניכם גם תוצאות אחדות מהשפעתו המועילה על זקני ימה, מעריציו ומכבדיו: יש פה בימה מורה אחד בבית־ספר, החשוד בעיני הזקנים על דעות פרוגרסיביות ביותר, המורה הזה מעז עוד להביע דעה מסוכנת כזו, כי הד“ר טשרניחובסקי מתאים יותר לרופא בגליל מהד”ר שטרן, בטרם שאלו על זה את הסכמת הזקנים, ויש חוצפה למורה הזה גם לערוך תעמולה לדעותיו אלו… ובכן ניסו הזקנים לאחוז בתחבולות הידועות להם כדי להגות את המורה השנוא עליהם מדרכם. מה עשו? הלכו והלשינו עליו לפני הפקיד שהמורה דנן מתערב בפוליטיקה: שלח מכתבים לגיסו האיכר במסחה, שבהם מובעות נטיות ידועות על־דבר הרופא. מכתב כזה התפרסם במקרה במושבה מסחה ואזני אחדים מזקני ימה קלטו שמץ דברים ממנו, וכיון שלא הועיל להם התכסיס הנושן הזה הלכו הזקנים וערכו פטיציה (מכתב דרישה) למנהל בית־הספר, שיפטר את המורה המסוכן ההוא, ואם לא – יחדלו משלוח את בניהם לבית־הספר (והנה טופס המכתב ההוא, מלה במלה. “אל כבוד האדון הנכבד האדון מנהל בית הספר מר ענתבי! בהיות כי סובלים אנחנו הרבה מהמורה יפו אשר הוא מחרחר ריב בהמושבה וכמה וכמה מריבות בין האיכרים יוצאים ממנו, ע”כ מבקשים אנחנו ממנו שיסיר אותו מפקודתו תיכף כי לא רוצים אנו למסור את ילדינו למורה כזה ובפרט כי הוא מקלקל את סדרי ההנהגה נגד חפץ האיכרים. ממתינים אנחנו על תשובתו שלושה ימים ואם לא ימלא את חפצנו, כי אז לא נשלח את ילדינו לבית־הספר. בכבוד, אור ליום ב‘, ד’ טבת, תרס“ט, יבנאל”. ועל החתום עשרים ושנים איכרים).

סוף הדבר היה, השביתה המיוחדת במינה ארכה רק יום אחד; המנהל שלח לקרוא באותו ערב לאסיפה את ההורים החתומים על המכתב, לחש באזניהם דברים אחדים ולמחרתו נפסקה השביתה. משערים שהמנהל העיר את אוזן השובתים, כי כל שביתה שלא תהיה, שנואה היא על הפקידות ובפרט שהפקיד יוכל לזכור להם את השביתה ההיסטורית של ימה… (לפני שנים אחדות דרשו האיכרים מהפקידות תמיכה אלף פרנק לכל אחד. הפקידות לא מילאה את דרישתם. האיכרים שבתו מעבוד את חלקותיהם, וסוף הדבר היה כי הפקיד עזב את משרתו ויקם להם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ואת תביעותיו ויגרש מהמושבה אחדים מהשובתים. רוב השובתים חיים וקיימים פה גם כיום, והמכיר את חתימת ידי השובתים על הדרישה ההיא יכיר במכתב למנהל כמעט את כל החתימות שלהן). אולם בהמצאה הזאת להילחם נגד הצדק והחופש באמצעים דימוקרטיים כעין שביתה וכדומה, נראים כבר סימנים מובהקים .שהד"ר דנן גמר באירופה… 

 

הלוואה לאחר זמנה    🔗

– – ואם בימה סיבת תופעות מחפירות כאלו מובנה, מפני ששנאה כבושה בלבותיהם של הזקנים לצעירים על שאינם מאשרים את בקשותיהם התכופות לפקידות בדבר עניני כספים: הזקנים מבקשים, למשל, מהפקידות שתקציב להם סכומי כסף לנטיעות, והצעירים מסתפקים גם בשתילי חינם שנתנו לאיכרים ממשתלות הפקידות, הנה שפלות־הרוח שהראו איכרי מסחה ומלחמיה בשאלת הרופא מעציבה מאוד, ביחוד בלתי מובן זה ביחס לזו האחרונה, המצטיינת בהתפתחותה החמרית ובאיכריה החרוצים. 

כשנתעמק להבין את הסיבות המולידות פה בגליל חזיונות מעציבים כאלה, ניווכח, כי לא רק החינוך הרע של רוב האיכרים גורם לזה, אלא עוד יש חסרון אחד גדול המורגש פה בכל חריפותו, והוא: קרדיט זמני רחב וחפשי מכל השפעות ונטיות של פקיד לצד איכר זה או אחר, כי אם מיוסד על יסוד מסחרי ככל הבנקים האגרריים באירופה, וחסרון קרדיט כזה יוכל למלאות גם אצלנו רק בנק אגררי.

לפני שנה נוסדה בגליל קופת מלווה משותפת בתנאים אלו: הפקידות מוסרת לקופה זו את סכומי הכסף שהוקצבו אצלה בשביל קרדיט לאיכרים בחינם. החלק השני והיותר גדול מכספי המלווה נותן בנק אפ“ק על יסוד חברת בעלי־מניות מהאיכרים בערבות משותפת לכולם. בעת יסוד הקופה לפני שנה בא מנהל אפ”ק מיפו, קרא לאסיפה את האיכרים ובאר לפניהם את התועלת הגדולה הכרוכה בקופת־מלווה משותפת בגליל. ביחוד הדגיש כי היא תשחררם משרירות־לב הפקידים. האיכרים יצאו שמחים וטובי־לב, בתקוות מזהיררות, שעוד מעט וישתחררו כליל מעול הפקידות גם בעניני קרדיטים. הקופה נוסדה והתשלומים מצד האיכרים נשמרו בכל חומר הדין. נבחרה ועדה מבין האיכרים בעלי־המניות להקציב את סכום ההלוואה של כל אחד מהלווים ולהשגיח שהתשלומים יסולקו בזמנם. בעת הגורן שום איכר לא יוכל לקחת אף גרעין אחד מתבואתו בטרם יסלק את חובו לקופה. בכלות השנה נתקבל גם מכתב תודה ממנהל הבנק לועד הקופה על דיקנותו בתשלומי הכספים בעיתם. יחס טוב מצד האיכרים לחובותיהם, האף אין זאת?

יחס כזה צריך, לכאורה, לעורר אמון לקופה גם מצד מנהל  החרד לעסקי הבנק הנמצא תחת השגחתו, אך התוצאות הן לגמרי אחרות מאלו שהיו יכולים לקוות להן: בשנה שעברה אחרו סכומי כספי המלווה להגיע לידי האיכרים הלווים חודש שלם אחרי ירידת הגשמים הראשונים. ערך הנזק שמביא איחור כזה  לאיכר, המוכרח להכין את צרכיו לכל עבודת השנה אחרי עבור הזמן, מובן לכל איש. האיכרים התנחמו בזה, כי רק מקרה עובר הוא, כי זו השנה הראשונה ליסוד הקופה – וכל התחלות קשות. השנה היו כבר האיכרים זריזים יותר, בחרו בועדת מלווה חדשים אחדים לפני הגשמים (תיכף בכלות הגורן והתשלומים). הועדה עשתה את תקציב ההלוואות ותשלח אותו בשתי מהדורות, אחד לפקיד ואחד לאדון ליבונטין מנהל אפ"ק. עבר חודש ושום תשובה לא נתקבלה משניהם; שולחים עוד הפעם להכא ולהתם ואין קול ואין קשר וגם כסף במשמע. כאשר ירדו כבר גשמים והאיכרים החלו לבוא בצעקות לאנשי הועדה, – הוכרחו האחרונים לשלוח אנשים לפקיד ושם נתגלה לפניהם פרשת כל הענין: האדון ליבונטין מחכה לאישור התקציב על־ידי הפקיד. הפקיד עושה את הכנותיו הרגילות, מבקר ומחטט בתקציב, כדי שבין כך ירדו הגשמים ויווכח אם כל מבקשי ההלוואות יצאו כבר לעבוד. יחס כזה מהפקיד מובן. הוא מנוסה כבר במקרים כאלה שאיכרים לקחו קרדיט לעבודת השנה, מכרו את כל מה שלהם ונעדרו ביום בהיר אחד מעבר לים… ומובן גם זה, שהוא אינו מסוגל להבדיל בין שמירתו של הפקיד את צעדי כל איכר הלווה כסף, ובין שמירת כל איכר על חברו מפני שכולם ערבים זה לזה. אבל דירקטור מנוסה, מחבר ספרים על טוב המלווה המשותפת, הלא תודו כי זה מוזר קצר… עומד אנוכי האיש הפשוט מתמם ושואל: אם־כן מה הועילו חכמים בתקנתם? וכל אלו האספקלריות המאירות של השתחררות מעול הפקידות מלים מפוצצות הן, ותו לא? ילמדוני רבותי!

תרס"ט

הפועל הצעיר, שנה שניה, מספר 7, 11 ינואר 1909, עמ' 5־7

 

חנויות משותפות במושבות    🔗

במושבה מלחמיה נוסדה, בחורף העבר, חנות משותפת. הכסף היסודי שהושקע בחנות נאסף באופן כזה: חלק אחד ממניות האיכרים (כל איכר קנה שלוש מניות במחיר עשרים פרנק המניה) וחלק השני, בשלושת אלפים פרנק, השיגו בריבית אצל איש פרטי בתנאים רעים מאוד – בשנים־עשר אחוז ריבית לשנה ושני אחוזים מכל היקף הכספים שתעשה החנות במשך השנה. נגד כסף המזומן השיגו בהקפה אצל סוחרי חיפה סחורות גם־כן על סכום כזה, אחרי גמר הגורן עשו חשבון מתשעת חדשי קיומה הראשונים של החנות ונתקבלו תוצאות יותר טובות מאלו שהיו יכולים לקוות להן לפי התנאים, שבהם התקיימה החנות; מלבד מה שהאיכרים בעלי המניות קיבלו סחורות מהחנות במידה ומשקל יותר מדוייקים וגם במחיר יותר זול מאשר אצל החנוונים הפרטיים – עלה הרווח הנקי על כל מניה למאה; רווח מפליא, לכאורה, אולם אחרי שנביא בחשבון, כי כסף המניות, אלפיים פרנק בערך, עלה רק לחלק השמיני או העשירי מכל סכום היקף הכספים, יובן לנו הרווח הגדול הזה. תוצאות מזהירות כאלו עלולות היו לעורר את המושבות הנשארות, שיחקו את מעשי המושבה מלחמיה; וכך באמת אירע בנוגע לסג’רה: שם נועדו השנה כל האריסים, חגרו שארית כוחותיהם וייסדו חנות משותפת; איכרי מסחה למרות כל חפצם העז ליסד אצלם חנות כזו, לא עלה הדבר בידם, מפני מצבם הדחוק שנמצאו בו השנה, לרגל סכסוכיהם עם השכנים. 

גם במושבה ימה נועדו תיכף, בכלות הגורן, כשלושים איש מהאריסים והיותר מתקדמים מבין האיכרים והחליטו ליסד חנות משותפת. אבל בימה קשה מאוד העבודה הציבורית מפני הקהל המנומר הנמצא פה – אנשים שונים בדעותיהם ומושגיהם מן הקצה אל הקצה; כל דבר טוב ומועיל שאומרים ליסד פה, נתקל במעצורים ומכשולים מצל צד. אולם אם בדברים פחות או יותר מופשטים אי־אפשר לברוא לב אחד ודעה אחת לאנשים שונים כאלה, הנה בדבר חמרי ופשוט כחנות משותפת, שתועלתה מובנת לכל איש, אפשר היה לקוות, כי ישליך כל אחד את נטיותיו הפרטיות ויעבדו שכם אחד בשביל להקים את החנות המביאה תועלת שווה לכולם. אפס, לא פה בימה היה כדבר הזה לעולם ולא יהיה עוד הרבה זמן, כפי שיכולים לראות מהמון העובדות בעת האחרונה.

יש בימה קבוצת איכרים מטיפוס אחד כחמישה־עשר בערך ובשם הכולל ספרדים יקראו פה; אלה הם הספרדים מילידי בולגריה או פליטי חורן, שלרגל התרשלותם בעבודתם בשנים הקודמות, מסיבת בטחונם החזק בתביעותיהם לפקידות, התדלדלו וירדו מנכסיהם כל־כך עד שאין להם די בהמות לעבוד את כל חלקותיהם, לו גם על־ידי הערבים מפרנסיהם ונותני־לחמם. מצב שכזה הכריח אותם למסור חלק מאדמתם בחכירה לידי איכרים היותר אמידים ובאופן כזה התהוו בימה שני בעלי אגרופים מטיפוס האגרופים של כפרי רוסיה,הידועים בשם “אגרופי הכפר הרוסי”. אחד מהם הוא איכר אמיד, בעל חווה קטן (כמו שמכנים אותו פה), מעבד וזורע כמאה הקטר מדי שנה בשנה על־ידי שמונה חרתים ערבים. הוא גם עושה טובות לאלה שמחכירים לו חלק מאדמתם בזה שנותן להם גרעינים לזריעה בהקפה עד הגורן, מלבד מה שמשלם להם דמי חכירה בעד כל דונם. האיכרים הנ“ל מהללים כעת את בעל טובתם על כי הוציאם ממצבם הדחוק, בעת שלא היתה להם תבואה לזריעה, וחורקים שן עליו בעת שמגיע הגורן ובעל טובתם בא להוריק את הנשאר בכרי התבואה שלהם, אחרי נכיון העשור וחובם למלווה המשותפת, בעד חובותיו… השני מלבד שהוא בעל חווה כנ”ל, הוא גם חנווני ונותן בהקפה מחנותו לחוסים בצלו המחכירים לו את אדמתם; זה הוא בודאי בעל טובה!… 

מובן, שבעלי הטובות האלה השתמשו בכל האמצעים כדי לעצור בעד “הרעה” ולא נתנו ליסד חנות משותפת, ורק אחרי עמל רב של האריסים הצעירים והמתקדמים מבין האיכרים, שאימצו את כל כוחותיהם והכניסו כל אחד שלוש מניות – חמישה ועשרים פרנק כל מניה, והשיגו גם אלפיים פרנק בריבית של 12% מאיש פרטי, נוסדה סוף סוף חנות משותפת גם פה בימה. היא קיימת כבר שבועות אחדים והולכת ורוכשת לה אמון גם בין אלה, שהתנגדו לה בעטים של המדברנים הנזכרים מעלה; עתה באים כבר איכרים מהמתנגדים לוועד החנות וקונים מניות.

 

ושוב שאלת הרופא    🔗

לא כן הוא המצב בנוגע לשאלה הארורה היא שאלת הרופא. אחרי שהד“ר שטרן הלך לו ממושבתנו וימה נשארה בלי רופא כלל, בא הנה הד”ר כהן בצפת ובאסיפה כללית החליטו לקבלהו לארבעה חדשים כרופא זמני. עתה באה העת לציין פה לזכרון לדורות את העובדה המעציבה הזו, כי הקנדידטורה של הד“ר טשרניחובסקי נתקלה בהתנגדות כל־כך עצומה מצד האיכרים הזקנים שבימה, אך ורק מפני שהד”ר טשרניחובסקי הוא מלבד רופא גם משורר עברי! 

לפני בחירות הידועות, שנבחר בהן הד“ר טשרניחובסקי ברוב דעות, היתה שאלת הרופא פה שאלה פשוטה מבלי שום תערובות של נטיות פרטיות ופוליטיקות לשם פוליטיקא בעלמא. מכיון שנתקבלו פה שלושה מכתבים משלושה אנשים מפורסמים ונאמנים: ד”ר ספיר, ד“ר יוסף קלויזנר ומר אוסישקין וכל המכתבים האלה מציעים את ד”ר טשרניחובסקי כרופא טוב, נבחר הוא על סמך זה לרופא ברוב דעות. אחרי־כן באו החתירות של הד“ר ק–סקי, אלימותו של הפקיד והחנופה של איכרים ידועים לזה האחרון והכניסו את הסכסוכים הידועים, שעל־ידי זה נדחתה הזמנת הד”ר טשרניחובסקי לזמן בלתי־מוגבל. בינתיים הרגישו כבר האיכרים הזקנים את נטייתם המיוחדת של הצעירים לד“ר טשרניחובסקי גם מטעם זה שהוא משורר, והתחילו להשתמש בכל האמצעים לפסול את קנדידטורת הד”ר טשרניחובסקי, בהפיצם שמועות כוזבות על אודותיו ואינם נמנעים גם מדיבות נמבזות כדרכם בקודש תמיד. מענין הוא אפיזוד כזה: פעם אחת נכנס במקרה צעיר אחד לבית־המלון, שהתאכסן שם הד“ר שטרן הידוע, ומבט עיני הצעיר נכשל, מבלי מתכוון, בספר הפתוח לפני הראשון והנה הוא אחד מספרי “תושיה” של שירי טשרניחובסקי; הצעיר סיפר לאחדים מחבריו בטון של היתול על־דבר ההזדמנות המוזרה הזאת. אחרי ימים אחדים שמענו מפי אחד האיכרים הפשוטים והחרדים לדת, כי הד”ר טשרניחובסקי כותב שירי אהבה העלולים להשחית את לבות בני הנעורים ו“ד”ר כזה אתם אומרים להביא אלינו הגלילה“. כך מסיים האיכר התמים ההוא את תוכחתו המגונה לצעירים המצדדים בזכות הד”ר טשרניחובסקי; וכל כך נעשה השם משורר עברי לשם של מפלצת פה עד כי פעם אחת בעת שהעתיקו פה בימה את מכתב הד“ר קלויזנר כדי לשלחו למלחמיה, היה אחד מהצעירים המפותחים, שהציע להשמיט בהעתקה את המקום ההוא במכתבו, שבו מספר הד”ר ק. בשבחו של הד"ר טשר[ניחובסקי]. כמשורר עברי. כמובן שההצעה המגוחכת ההיא נדחתה ולא הזכרתיה אלא בשביל לתאר לפניכם את מצב הרוחות פה… 

איך שיהיה רפפה כבר רוח הצעירים עליהם והם מתחילים להתיחס באדישות לשאלת הרופא, ומי שיבחר כעת כרופא על־ידי מי שיהיה ישאר בלי פוצה פה מבין הצעירים, נמאסה כבר עליהם השאלה הארורה הזאת. 

יש שאנוכי מתמרמר על אדישות כזו מצד הצעירים שאינם עומדים בתוקף ועוז על קיום הבחירות הראשונות ונותנים לאיכרים ידועים לרמוס ברגל גאוה את חוקי הצדק והיושר; ויש שאנוכי מצדיק אותם במצבם המיוחד שהם נמצאים פה בימה; הצעירים פוגשים פה במלחמה תמידית מצד האיכרים הזקנים נגד כל דבר טוב ומועיל, שהם אומרים לברוא פה. ובעת אשר על שכם האריסים הצעירים האלה, שהם לרוב רווקים, עמוסה כל העבודות של איכר: עבודות היום בשדה ואחרי־כן הטיפול בבהמות בלילה, יושבים להם האיכרים הזקנים האלו, שמלאכתם כ“יראי אלהים קנאים” נעשות על־ידי אחרים – הערבים במשמע – בטלים וממציאים להם פוליטיקות ואינטריגות שונות חדשות לבקרים. אחרי־כן באים עוד הויתורים מצד איכרי שאר המושבות לצד הפקידות, החפצה מצידה להינקם בצעירים על מיאונם בד"ר ק–סקי ומניחה מכשולים על דרכי הצעירים בשאלת הרופא באמתלה של שלום המושבות וכדומה… ומחלישים כבר את טיפת המרץ האחרונה של הצעירים, שסוף סוף נמצאים תחת ידם רק אמצעי תעמולה לדעותיהם – אמצעים כשרים ונאמנים – אבל פרים איננו גמל כל כך מהר. 

תרס"ט

הפועל הצעיר, שנה שניה, מספר 10, 24 פברואר 1909

 

זקנים וצעירים ביבנאל    🔗

לפני זמן מה היו בימה בחירות לועד המושבה. תוצאות הבחירות הן נצחון שלם של הזקנים על הצעירים, נצחון שלא ציפו לו כלל. לפני הבחירות התארגנו פה שני בלוקים: אחד של הזקנים ואחד של הצעירים. אולם, כפי שנגלה הדבר בעת הבחירות, כל האריסים הצעירים – בני איכרים ממושבות ראשון וראש־פינה שנתאכרו בשנה הזאת, – אשר השתתפו באסיפת הצעירים הסכימו לבלוק מיוחד וגם קיבלו כל אחד פתקה עם רשימת הקנדידטים של האחרונים – הלכו אחרי כן לאסיפת הזקנים, מסרו להם את כל מה שדובר באסיפת הצעירים בתמונה מגוחכת, כנהוג במקרים כאלו, ויקבלו מהזקנים את רשימות הקנדידטים שלהם, שבעדם נתנו אחריכן את קולותיהם… מעשה הנותן די כבוד להצעירים הנ"ל… 

דבר אחד מתבלט לפנינו בבחירות האחרונות, כי יש קנה מידה אחד לכל צעד ושעל של האיכרים הזקנים בענינים ציבוריים, והוא: איך תתיחס למעשה זה או אחר הפקידות… ולפי קנה־המידה הזה תובן לנו סיבת החזיון המוזר, שנבחרו מבין האיכרים הזקנים אנשים כאלה המצטיינים באי־כשרונם לנהל את עניני הציבור ובדמות דיוקנם הרוחנית הלקויה. 

חמישה אנשי הועד שנבחרו הם מטיפוסים שונים, המתחלקים באופן כזה: שני איכרים חרוצים (איכרים ממושבות רוסיה), אנשים פשוטים ותמימים; השלישי אריס צעיר מראש־פינה, שאיננו מצטיין במאומה רק בנטייתו היתרה לצד הזקנים; הרביעי – איכר ספרדי זקן אחד מפליטי חורן – הוא העורק היחידי החי, שנשאר לפליטה מהועד שהלך לעולמו; החמישי – אריס צעיר מראשון, שזכות אבותיו המיוחסים וידיעותו את השפה הצרפתית עמדו לו להתאכר השנה – ואף כי מעולם לא אחז מחרשה בידיו וגם כעת איננו עובד בעצמו, דבר שברא קרבת־רוח מיוחדה בינו ובין הזקנים. הוא קיבל את המספר היותר גדול של קולות, ובכן יהיה הוא היושב־ראש – הוא השליט בועד והוא גם המתורגמן לפני הפקיד…

 

פיטורי מורה במסחה (“קורספונדציות – ימה”)    🔗

כידוע מכבר לקוראים פוטר המורה מר ארליך ממשרתו, מנהל בית־הספר המסחאי – במצות הפקיד עליו בגלל התערבותו בפוליטיקא. – מפני סיבות משפחתיות אי־אפשר היה לו להטלטל תיכף למקום אחר ויוכרח להישאר במסחה זמן ידוע. בין כך נועדו מורי שאר המושבות וישתדלו לתווך בדבר שלום בין המורה הנ"ל והפקיד. לבסוף בא הפקיד למסחה וידרוש מהמורה מר ארליך כתנאי להתפשרות אתו לחתום בחתימת־יד, כי לא יתערב בפוליטיקה – דרישה הנותנת כבוד לבעלה; וכשהאחרון לא נתרצה למלאות דרישה מחפירה כזו נתן הפקיד צו להאיכרים לגרשהו תיכף מהמושבה 

במקלות (לשונו של הפקיד). מר ארליך הידוע במזגו החם, כשמעו הצווי האכזרי הזה, רץ באגרופים מכווצים אל הפקיד, וזה האחרון בראותו את מר ארליך אץ אליו מיהר לצוות על רכבו לדפוק בסוסים – וחברח⁴.

 סוף סוף הוכרח מר ארליך מפני הפצרותיהם המרובות של האיכרים לחתום כי הוא מקבל עליו לעזוב את מסחה במשך ארבעה ימים. הוא שכר לאשתו דירה בימה ששמה תתגורר עד שתוכל לנסוע. הנה כי כן זכינו כבר לשלילת החופש האישי בשלוש 

המושבות: מסחה, ימה ומלחמיה. שום איש התלוי פחות או יותר בדעת הפקיד לא יהין לפצות פה ולהביע את דעותיו בענינים ציבוריים. במרגלי חרש לא ירגיש הפקיד גם־כן מחסור. ובכן עומדים אנחנו כעת פה בגליל לפני בריאת בולשת מקומית מהטיפוס הרוסי בזעיראנפין. 

*

רואה אנוכי את האינקביזיציה הזאת ההולכת ונבראת לעינינו ע"י הפקיד הגס הזה, שאין לו שום מושג קל שבקלים לא רק מלאומיות ויהדות, כי אם גם מאיזה צל של חופש המחשבה האנושית וחרות האישית! – אינקביזיציה של שריפת נשמה וגוף קיים. – פוגש אנוכי על כל צעד ושעל אנשים שנשמותיהם הוצאו כבר לשריפה ואנשים, שנשמותיהם הולכות ונחרבות לאט לאט, מסתכל אנוכי באריסים הצעירים, שנתאכרו השנה ומכיר אנוכי זעיר שם סימני ריקבון… 

רואה אנוכי את כבוד החינוך הלאומי – ילד שעשועינו, שכל כך הרבה עמלו וטיפלו בו המורים שלנו – והוא הולך ונרמס ברגל גאוה של איש זר ויהיר לעיני אלה הפעוטים התמימים, תלמידי בית־הספר הקטנים עם נשמותיהם הטהורות. המסכנים האלה הרגישו בלבותיהם הברות את העוול שנעשה למורם מצד אחד ואת האבידה הגדולה שאבדה להם בהילקח מהם מורם היותר חביב ונכבד עליהם, ויערכו שביתה מלימודיהם בבית־הספר נגד שני מורי האליאנס שנשארו כעת בבית־הספר כמחנכי הדור הצעיר במושבה. 

יודע אנוכי גם, שהשפעת דברים כאלה – ההולכים ונשמעים מעל עמודי עתון עברי – על דעת ההנהלה הראשית של יק"א היא יותר ממסופקת, והנני בא לידי מסקנות עצובות מאוד בנוגע לענייני הישוב והתחיה פה. מסקנותי אלו חושב אנוכי לנחוץ להביען פה בכל עקצן החד והמכאיב. אחרי הסתכלות פחות או יותר מקיפה במצב הישוב פה נוכל להיווכח, כי כל הפשרות עם רגשות והויתורים לצד פקיד זה או אחר, כאלה שנראו בעת האחרונה מצד אחדים מהצעירים – הם הם תולעי רקבון הראשונים של המחשבה החפשית ורגש הצדק המקנן בלב כל איש בעל הכרה במידה ידועה. בטוח אנוכי כי רבים מאלה החלוצים הראשונים התחילו מפשרות וויתורים וגמרו בזה, שהיו לנמושות האלה – בעלי הנשמות הרצוצות עם הפסיכולוגיה הנרקבת של זחלנות והתרפסות לפני הפקיד ולפני כל מי שיש לו כוח מדומה בידו, שאנחנו נפגשים אתו פה על כל צעד ושעל. מודה אנוכי בפה מלא, כי אינני בטוח, שכוח הבנים יהיה יפה בנדון זה מכוח האבות. – כל עוד הישוב הברוני ימצא בתנאים כאלה, שהפקיד יהיה המכריע היחיד בכל עניני הציבור של המושבות, כל זמן שגורל חינוך הדור הצעיר יהיה תלוי בשרירות לב הפקיד הממנה ומפטר מורים כאות נפשו לפי נטיותיו הפרטיות – (במסחה נשארו כעת בבית־הספר שני מורי אליאנס, וכפי הנשמע, בדעת הפקיד להחליף את שאר מורי המושבות הנמצאות תחת רשותו במורי אליאנס…) – אין לנו שום תקווה, כי יעלה בידי הצעירים להכניס איזה רוח חיים במושבות… 

אם התנהגות כזו, שנראתה בעת האחרונה מצד הפקיד המקומי, תתהווה אצלו לשיטה מסויימת, צפויה תנועת ההתאכרות החדשה של האלימנט הצעיר למשבר, המוכרח להיגמר בכל אופן בתוצאות בלתי־רצויות כלל וכלל. מאוד יצר לי אם המשבר יגמר בזה, שהאריסים הצעירים יסכימו לעשות ניתוח נפשי ויבואו לידי פשרה וויתורים, אם גם נניח, שהתרדמה שלהם תימשך עת יותר קצרה מזו, שנמשכה בין תנועת החלוצים הראשונים – לפני עשרים ושש שנה – ובין ההתעוררות החלקית, המוטלת עוד בספק גדול, שהביא בכנפיו הזרם החי החדש של תנועת החלוצים האחרונים.

הכרתי העמוקה היא, כי הקרבת נשמת איזה חלוץ על מזבח התחיה היא כאיבוד עצמו לדעת. מאחר שהתחיה היכולה לבוא על־ידי חלוצים כאלה, לאו שמה תחיה; כי אם עוד פעם טיפוס גלותי עם נשמה רצוצה כבארצות הגולה, אלא ששמה בגולה התרפס 

וטשטש את צורתו הלאומית בפני התקיפים מאומות העולם, ופה הוא מטשטש את צורתו הלאומית בפני התקיפים ממתבוללינו מכל המינים.

תרס"ט

“הפועל הצעיר”, שנה שניה, מספר,13, עמ' 9־10, 2 מאי 1909

פרטים לפרשת פיטוריו של אשר ארליך אפשר לקרוא בספר “אשר היה”, ספר זכרון לאשר ארליך, תל־אביב, תשי"ט, עמודים 131–128.

 

כניסת “השומר” ליבנאל    🔗

זה כשנה וחצי, שועדי מושבתנו, המתחלפים חדשים לבקרים, מתחבטים בשאלת השומרים ואינם יכולים בשום אופן לצאת ממנה. היו כבר במושבתנו ועדים כשרים שבכשרים, שנבחרו מצד האריסים והאיכרים הצעירים, אשר עמדו בעד הגנה ושמירה עצמית, אולם הם לא יכלו להוציא את חפצם אל הפועל מפני התנגדותם של הזקנים, ויתפטרו. אחר־כך קם ועד חדש מצד הזקנים בעלי השביל הזהב, ויחל הועד הזה לנהל משא־ומתן עם שומרים ערבים, אך עוד בטרם הספיק להתקשר אתם בחוזה בא מקרה, שהוכיח תיכף את מי רוצה הועד להכניס למושבה. 

ביום שבת אחד אחר הצהרים נכנסו גנבים לתוך עדר המושבה ויגנבו סוס לעיני הרועה והתנגדותו של זה האחרון לא הועילה. כשהודיע הרועה על המקרה למושבה יצאו תיכף צעירי המושבה על סוסיהם וגם הערבים שאמרו להתקבל במושבה כשומרים נלוו אליהם וכולם יחד רדפו אחרי הגנבים. על שפת הירדן התלקחה המלחמה: אלו מזה ירו באויר והגנבים מצדם כוננו את רוביהם אל המטרה ויפצעו את סוסו של אחד הערבים. 

הלז קם תיכף, אסף את בני לויתו ויעזוב את המערכה, כי להגן על רכושם של היהודים עד כדי שפיכת דם, ולו גם של סוסו, לזה לא התרצה כלל. מובן, שהצעירים היהודים לא עזבו את המערכה ואחרי התאמצות יתירה, שסכנת נפשות בצידה, הצליחו להחזיר את הגזילה מידי עושקיה. אכן זו היא הפעם הראשונה בדברי ימי מושבתנו, שיהודים יצליחו בכוחותיהם הם להוציא גזילה מידי גזלן אמיץ־לב ומזוין. המקרה הזה גרם לחילוקי־דעות בין חברי הועד: אלו אמרו – לקבל את הצעת אגודת “השומר” ולמסור לידי יהודים את השמירה במושבה ובשדה, והללו אמרו, שצריך להביא צ’רקסים מגליל צפת, שהם חזקים יותר מהערבים שבסביבתנו, וככה לא עלתה גם בידי הועד הזה לפתור את השאלה הקשה הזאת. 

מלחמת הבחירות בפעם האחרונה לא היתה קשה ביותר: אחדים מהעסקנים, שלפני שנה עמדו על הבחירה והמלחמה בעדם היתה גדולה, התפטרו הפעם מלעמוד על הבחירה; באחדים לא יכלו לבחור משום טעם אחד ונשארו רק כאלו, שבדלית ברירה נבחרו גם לועד המושבה וגם לועד הכספי, ואילו הם היותר קיצוניים שבמפלגת הזקנים והיותר מתנגדים לדעות הצעירים ומי שהיו תמיד היותר מצדדים בשמירה של ערביים. חשבנו, איפוא, כי הפעם אין כבר כל תקוה לשומרים משלנו להתקבל, אולם אחרת באה ונהיתה: דוקא הועד הזה קיבל את הצעת “השומר” ואחרי משא־ומתן של ימים אחדים בדבר

הסעיפים והשכר, נגמר ונחתם החוזה בתנאים נוחים לשני הצדדים. נקוה, כי אגודת “השומר” תדע לשמור את עמדתה זאת ותשביע את רצון הנותנים אמון בהם, ובמסירותם לעבודה רבת האחריות הזאת, תדע לשמור על כבודנו הלאומי ולהכות אחור את האויבים הלוטשים עיניהם ליהודים ולרכושם. 

תר"ע

 

לשאלת הישוב הפלחי    🔗

בזמן האחרון הרבו להתווכח בספרות העתונות שלנו בדבר שאלת הישוב הפלחי. סופרים ממינים שונים מנגחים זה את זה בהלכה על־דבר שאיפותינו, הרבה השערות כבר הובעו בנידון זה: מר משה סמילנסקי, למשל, אחד מחסידי התגבורת הקפיטלית בישובנו בכלל, מנבא גם לישוב הפלחי התפתחות קפיטליסטית; והד"ר פסמניק להיפך מבטל בהבל פיו את שאלת הפועלים מכל וכל בישוב הפלחי, מפני שלפי דעתו יתפתח אצלנו טיפוס של איכר המעבד בעצם ידיו את חלקתו ודרישה לפועלים מאן דבר שמה. 

רחוק אנוכי מלהאמין שאוכל להביע איזו דעות מסויימות בשאלה הזאת, הישוב הפלחי בכלל עומד אצלנו עוד בראשית התפתחותו וקשה להוציא מסקנות מסויימות על סמך הנסיונות המועטים. אולם דבר אחד ברור, כי אם אין שום יסוד להשערותיו של הד"ר פסמניק. הנה גם בהשקפותיו של מר משה סמילנסקי שעליהן מבוטסות בעיקרן, כמעט, מושבות יהודה, נרכשו כבר נסיונות והולכים כבר בדרך סלולה וכבושה. לא צריך, איפוא, להיות נביא, חוזה עתידות, בשביל להגיד בבטחה, כי הישוב האגררי ביהודה יתפתח גם להבא על אותם היסודות, שהוא מתקיים עכשיו, כלומר באופן קפיטליסטי. לא כן הוא המצב בנוגע למשק של אחוזות גדולות, המיוסדות בעיקרן על הפלחות, גידול בהמות וכדומה. במקצוע הזה אין עוד נסיונות מן המוכן, והמשק הזה דורש דוקא ידיעות מרובות יותר מנטיעות, פה דרושה ידיעה הגונה בכל מיני הזרעים השונים, לאיזו חלקות אדמה הם מתאימים ואופן עיבודם; דרושה ידיעה הגונה בטיפוח וגידול בהמות, במשק החלב וכדומה. מאליו מובן, שלעשירינו, אשר רובם ככולם התעסקו בארצות הגולה במקצועות המסחר, אין שום מושג מכל הידיעות הללו, ולהיות לחלוצים בכספיהם במקצועות כאלה שהם incognita terra בשבילם אין בודאי שום נטיה למי שיהיה, ואף כי לעשירנו הבקיאים כל כך בדיני ממונות… וזו היא הטעות היסודית של מר סמילנסקי, שבבואו לשפוט על התפתחות הישוב הפלחי, הביא בחשבון רק את התנאים האוביקטיביים, את תנאי הקרקע, השווקים וכדומה, שבזה אין שום איש חולק עליו, כי הם רצויים בוודאי גם ליסוד אחוזות גדולות – ולא הביא בחשבון את התנאים הסובייקטיביים, את החומר האנושי, שעל ידו אפשר למלאות אחרי התכנית, אשר הוא משווה לפני עיני רוחו. החומר האנושי, כלומר העשירים בעל היכולת – יודה בזה ה' סמילנסקי או לא יודה – לא יבואו לעת עתה להתעסק בעבודה קרקעית פשוטה. אין אני שולל בזה את היכולת של התפתחות משק קפיטלי במקצוע הפלחות אצלנו בעתיד אחריעבור איזו עשרות שנים, אבל ברור הוא בעיני, שהתפתחות הישוב הפלחי בעתיד היותר קרוב יכולה להיות בעיקרה רק של ישוב חקלאים זעירים. 

הישוב הזה יועיל להתפתחות מעמד דל של פועלים בגליל לא פחות מישוב קאפיטאליסטי. כבר עתה מתחילים האיכרים פה להתעסק בנטיעות ובגידול בהמות דקות, ועם התפתחות הישוב פה, אין שום ספק, שיפתח משק כפרי מעורב (המבוסס בעיקרו על הפלחות כמובן), הדרישה לפועלים תגדל משנה לשנה. לפיכך הנני רואה גם פה את הפתרון לשאלת הפועלים, כמו ביהודה, ביסוד פרברי פועלים, באותו ההבדל שביהודה ימצא הפועל סיוע בחלקתו על־ידי גידול ירקות, ופה בגליל ימצא את זה על־ידי גידול בהמות דקות ועופות, שזה יעלה לו יותר בנקל, מפני שבסביבת המושבות הפלחיות ימצא מרעה לבהמות בכל ימות השנה. חלקת האדמה של פועל גלילי צריכה להיות יותר גדולה: מהקטר עד הקטר וחצי, בשביל שיוכל לקבל ממנה מעט גרעינים וכדומה למאכל בהמות ועופות. מסיבת זולותה של הקרקע פה – יעלה שכלול שכזה לפועל בסכום קטן יותר מביהודה. 

בנוגע להתפתחות המעמד של האיכרים במושבות הפלחיות. לפי שהתבלט מצב ההתיישבות בעת האחרונה, משמשים כחומר אנושי בשביל ההתיישבות של פקידות יק“א משני הסוגים האלה: א) בני האיכרים, ב) הצעירים המהגרים, שעבדו מספר שנים כפועלים במושבות הפלחיות. לרוב אין לצעירים האלה משלהם כלום ומקבלים את הכל להתאכרותם מהפקידות לתשלומים לשעורים, ורק מיעוטא דמיעוטא מביניהם המה צעירים אמידים, הרוכשים להם אינוונטר בכספם ומקבלים מהפקידות לתשלומים רק את הקרקע והבנינים הדרושים. בכדי לישב אלימנט מצומצם כזה תספיק ודאי גם חברת יק”א עם שיטתה הזחלנית בישוב הא"י. גם החברה להכשרת הישוב – אם חפצה היא בזכות קיומה, תוכרח סוף סוף לשכוח חלומותיה הנעימים על־דבר אחוזת לימוד המביאה רווח… ועל־דבר פועלים החוסכים במשך שנים אחדות של עבודה באחוזת לימוד די כסף בשביל רכישת אינוונטר, ולו גם חלק מהאינוונטר – ותחל גם היא בהתיישבות של צעירים אמידים, שדאגו לחסוך להם כסף בגולה עוד לפני ששמעו על ההבטחות הקודמות… 

אבל פה מתיצבת לפנינו השאלה החמורה בכל עצם תקפה: היוכל האלימנט המצומצם הנזכר עם שיטת התנחלות איטית של החברות הנזכרות לפתור לנו את שאלת ההתיישבות במידה כזו, שמצב הענינים דורש עתה מאתנו ושאין אנו יכולים לדחותו אף לרגע? בודאי, לא! אמנם שיטת התיישבות פילנתרופית באלימנט של איכרים “אפויים” מחדש נחוצה ומוכרחה היא עכשיו, ועל־פי מצב הענינים כעת קשה לנו להיות איסטניסים לגבי התרבות הישוב אפילו באיזו מידה שהיא; אבל היא אינה מספיקה. בשביל המצב הנוכחי דרושה כבר התיישבות גדולה יותר, טבעית יותר.

את החומר האנושי, המוכשר להתיישבות רחבה יותר, עלינו לחפש לפי דעתי, במקום אחר, בין שכבות אחרות של עמנו: על פי הסטטיסטיקה האחרונה, נמצאות במושבות היהודיות בפלכי חרסון ובסרביה כמאת אלף נפש, המתפרנסים מעבודת האדמה. לפי התנאים החוקיים המיוחדים, שנמצאים בהם תושבי המושבות הנ“ל, אין להם הזכות לרכוש להם חלקות אדמה חדשות; ובכן מוכרח הריבוי הטבעי של הצעירים לנדוד לארצות רחוקות לתור שמה אחרי אשרם, הרוב הגדול מהם מוכרח לפנות למקצועות חדשים של עבודות שונות או של ענפי מסחר שונים. בין האלימנט הזה של המושבות הנ”ל צריכים היו הציונים לערוך תעמולה רחבה, שיתארגנו לקבוצות, ויבואו להתיישב בארץ אבותינו. מבלי הסב שום נזק למצב האקונומי של המושבות הנ“ל, כי אם להיפך להיטיב בזה למצב הנשארים, יכולים להוציא מהן את החלק החמישי של תושביהן. האכרים הנ”ל יעשו בזה חליפין טובים גם ממבט חמרי בלבד, אם ימכרו שמה את חלקותיהם לקהילותיהם ובמחירן ירכשו להם אחוזות נחלה בעבר לירדן, למשל, שבמחיר מענית אחת אדמה ברוסיה, לפי המחיר הבינוני שלוש מאות רובלים, יכולים לרכוש בעבר לירדן שלושים הקטר (מחיר הקטר אדמה משובחה בעבר הירדן הוא כעשרה רובלים בערך).

בסידור התיישבות כזו יכול וצריך להתעסק רק אגרר בנק עם קפיטלים גדולים. אחת מפעולותיו הראשונות צריכה להיות רכישת אחוזה גדולה בת מאה אלף דונם, לכל־הפחות, במקום אחד שהוא מוכשר לישוב בעבר־הירדן ולהושיב עליה בבת אחת מאתים משפחות איכרים מאיכרי מושבות רוסיה, באופן שהאחוזה תחולק לשלוש מושבות מיוחדות במרחקים היותר קטנים ככל האפשר. כל איכר יקבל חמש מאות דונם אדמה לחלקו: ארבע מאות דונם יוכל האיכר לעבד בזוג סוסים וזוג שוורים, ומאה דונם ישארו למרעה ולמזרע עשבי מרעה לבהמות. התנחלות כזו של איכר בעבר הירדן, לפי זולות הקרקע שם, תעלה לשמונה אלפים פרנק בערך. (לפי החשבון הזה: 1500 פ' מחיר הקרקע, 3500 פ' יעלו הבנינים ו־3000 פ' האינוונטר) ואם נחשוב בחשבון בינוני, כי כל איכר ממושבה רוסית, אחרי מכרו את נחלתו ברוסיה, יוכל לאסוף לכל־הפחות עד אלף וחמש מאות רובלים (ארבעת אלפים פרנק), אז יצטרך לקרדיט של ארבעת אלפים פרנק מהא“ב, באופן כזה יעלה להאגרר בנק, יסוד שלוש מושבות של מאתים משפחות איכרים לשמונה מאות אלף פרנק, ואם נוסיף עוד מאתים אלף פרנק בשביל הבנינים של המוסדות הציבוריים וכדומה, יעלה השכלול הנ”ל למיליון פרנק. 

הנני מדגיש, כי בעבר הירדן נחוץ להושיב בבת אחת מאתים משפחות איכרים, באופן שמספר הגברים היכולים להגן על המושבות יגיע שמה לכל הפחות עד חמש מאות, מספר המספיק בשביל להגן על המושבות ברגע הראשון לכל מקרה התנפלות מצד השכנים הסובבים את המושבות, כמובן, בעזרת חסות מספיקה מצד הממשלה, שתבוא מבלי איחור במקרים כאלה. – ואם באמת יעלה בידי מוסדי הבנק לאסוף בשביל יסודו עד עשרת מיליון פרנק, יוכל להנחיל בסכומיו אלפים משפחות איכרים מאיכרי רוסיה, זאת אומרת: להעמיד על הקרקע עשרת אלפים נפש בערך. זה הוא כבר אופק די רחב של עבודה בשביל האגרר בנק. אמנם יש להביא בחשבון גם את התיקרות הקרקע, הבאה בהכרח אחרי יסוד של מושבות ראשונות במקום שומם מישוב, אבל לעומת זה עלינו לזכור, כי אחרי הפעולה הראשונה רבתהערך של האגרר בנק יעלה כבר בידו לרכוש לו אמון מצד בעלי הרכוש והחברות שלנו, ואמצעיו יתרבו מיום ליום. זוהי, לפי דעתי הדרך היחידה היותר טבעית והיותר בטוחה, שעל הסתדרותנו הציונית לנקוט בה, בכדי להגשים את שאיפותיה האגרריות לפועל, אם באמת ישנה כבר הנטיה אצל מנהיגינו לברוא בארץ שאיפותינו דברים של קימא. 

תרס"ט

ד“ר ד. פסמניק, ממנהיגי הציונות ברוסיה באותה תקופה, פירסם ב”העולם“, תרס”ט, גליון,7 מאמר בשם “שאלת הפועלים היהודים בפלשתינה”, בו הוא קובע “כי לא ההון, כי אם העבודה כובשת את הארץ כיבוש גמור, הקפיטל הוא  אינטרנציונלי, והתעודה היא לאומית תמיד”, העשירים הם מעטים והפועלים רבים, הפועל היהודי לא ירד לדרגת הפועל הערבי בצרכיו התרבותיים ועל כן “לא נשיג לעולם, שימצא הקולוניסט לטוב ולמועיל לו בכל, היינו בכל מקצועות העבודה,  להחליף את עבודת הערבי היותר זולה בעבודתו של היהודי היותר יקרה – – ותמימות היתה זאת מצדנו לדרוש בשם הרגש הלאומי מאת הקולוטיס והפועל היהודי, כי הראשון יהיה צדיק הרבה וישלם שכר יותר מרובה לפועל היהודי, וכי יסתלק השני מצרכיו הקולטוריים ויסכים לעבוד באותו השכר שמקבל הערבי”. אין גם לחשוב שהפועל היהודי יתרכז בערים, כי “המון פועלים בערים אינו מוכשר ליצור יצירה קולטורית”. יש על כן ליצור “פוזיציות חדשות” בשביל היהודים: “פתרון שאלת הפועלים היהודים בפלשתינה צריך לבקש בביטולה הגמור, היינו שהקולוניזציה האגררית שלנו צריכה להתכונן באופן, שלא תמצא צורך בעבודה של שכירים. הקולוניזציה שלנו צריכה להיות של עובדי־אדמה ולא של בעלים”.

 

לשאלת הפועל הגלילי    🔗

אם פני שאלת הפועלים בכל הארצות ובכל העמים היא סבוכה וחמורה, בעת שלהם יש מעמד פועלים הקיים ועומד, עם סיכום מסויים של זכויות פוליטיות ועם מצב אקונומי ידוע, והשאלה היא רק איך להיטיב ולבסס יותר את מצבם, – הרי שאלת הפועלים פה בא"י הנה כפולה: שאלת בריאת מעמד של פועלים ושאלת ביסוס מצבם גם יחד. ביחוד מסובכת השאלה הזו בנוגע לפועלי הגליל, במקום שיש מטילים ספק כלל אם יש מקום לפועלים בגליל. דעתי בנידון זה הובעה כבר במאמרי “לשאלת היישוב הפלחי”, כאן רוצה אני לדון בשתי השאלות החשובות האלו: א) האם כדאי לפועלי הגליל לשאוף, או יותר נכון, האם יכולה להיות להם שאיפה להישאר פועלים
תמידיים, וכתוצאה ישרה משאיפה זו – להתענין בביסוס מצבם בתור כאלה, בעת שנשקפות להם תקוות של התאכרות, אם גם נניח שלתקוות האלו אין כל מעצור מצד האמצעים והרצון של החברות העוסקות באיכור הזה? ב) היש אפשרות לבסס את מצבם של פועלי הגליל, בכדי שיוכלו להתקיים פה גם בעלי־משפחה כפועלים תמידיים? 

השאלה הראשונה צריכה, לפי דעתי, להיבחן מצד הרוחני ומצד החמרי. 

א) הצד הרוחני. האידיאל של כיבוש העבודה אין בכוחו להחזיק בקרב הפועלים את השאיפה להישאר פועל לאורך ימים, מפני שהתגשמותו של האידיאל הזה נעשית לאט־לאט ובמידה כל־כך בלתי נראית לעין, עד שאחרי עבור איזו שנות עבודה מוכרח טעמו להיפוג בלב נושאו והוא מתחיל לבקש לו מעמד בחיים, שיוכל להישאר בו ולהתקיים בארץ. ואולם – מכיון שנושאי האידיאל של כיבוש העבודה, כמו בכלל נושאי אידיאלים, הם לרוב אנשים מפותחים פחות או יותר, המבקשים מעמד כזה שיתן להם גם איזה סיפוק רוחני, לפיכך מוכרחים אנו תמיד להביא בחשבון את הגורם הזה בעת שאנו דנים בשאלת הפועלים שלנו. דעה מתהלכת בין חסידי ה“התאכרות”, כי הפועל האינטליגנטי, מפני שהוא שואף לחופש אינדיבידואלי בעבודתו, לפיכך מוכרח הנהו לבכר את מצבו של האיכר על מצבו של הפועל, כי במצבו של הראשון יש יותר חופש, יותר עמידה ברשות עצמו וממילא יותר סיפוק רוחני. ואולם הדעה הזו מוטעת הנה מעיקרה. כי כשאנו מדברים על־דבר “התאכרות”, הרי אין אנחנו מביאים בחשבון מי שיש לו האמצעים הדרושים להתאכר, כי הלז הולך לו לבטח את דרכו ואינו פוסח כלל על שני הסעיפים. בעל כרחנו איפוא אנו מדברים רק במחוסרי־אמצעים, שלפניהם ישנן רק שתי הדרכים האלו: או לחיות כפועל אצל אחרים או להיות לאריס אצל יק“א (כמובן, אם זו האחרונה תתרצה). ואם ככה אנו מציגים את השאלה, ובאופן אחר הלא אי־אפשר להציגה, אין כל ספק, שלפועל העובד אצל אחרים יש הרבה יותר חופש אינדיבידואלי מאשר לאיכר היק”אי. כל מי שיודע ומכיר את האיכור הזה עם כל המכניזם שלו, בעת שהפועל מקבל את האריסות ואחרי שהוא מקבלה, יעיד בודאי על אמיתיות הנחתי זו. הפועל משועבד לבעלו רק בשעות העבודה, בשעות שעיני הבעל פקוחות עליו; נגמרה העבודה – והרי הוא חפשי לסדר לו את חייו הרוחניים והציבוריים כנפשו. לא כן האיכר היק"אי, הלז נתון תמיד תחת אפוטרופסותם של הפקידים לא רק בחייו החמריים, כי אם גם בעניניו הרוחניים והציבוריים, מאחר שגם בענינים האלה זקוק הנהו לתמיכתה של הפקידות וממילא גם להסכמתה. 

ולא רק ביחס לאריסים יש במצבו של פועל יותר חופש אינדיבידואלי, כי אם גם ביחס לבעלי העבודות האלו, שאנחנו רגילים לקראן בשם חפשיות כביכול, כמו: מורים, רופאים, רוקחים, לבלרים ושאר נושאי־משרות אצל חברות או מוסדים שונים – כל אלה האנשים מוכרחים לרוב להיות תלויים בדעתם של נותני משרות, יותר משהפועלים – בדעת נותני העבודה, מפי שמשרות הן פחות מצויות בשוק מעבודה פשוטה. כדוגמאות מהחופש האינדיבידואלי של האנשים מהסוג שהזכרתי יכולים לשמש לנו הסכסוכים הידועים שהיו בשנה שעברה בין המורים במסחה ובימה ובין הפקיד ואיכרי ימה, בשעה שהראשונים העזו להתערב בענינים ציבוריים או ב“פוליטיקא”, לפי המבטא השנון הידוע… המסקנה היא זו – עד כמה שבכלל אפשר לאדם, שיש לו בעלים עליו, להיות, בסדרי החברה הנוכחים, חפשי במובן המוסרי, ישנה האפשרות הזו לפועל יותר מאשר לאחרים. ואם מנקודת ההשקפה של המוסר החברתי נשקיף על השאלה שלפנינו, ודאי שאין לך שום מעמד בין כל המעמדות של החברה האנושית, שעניני אישיו יהיו כל־כך קשורים עם הקידמה האנושית, החופש והצדק המוחלט כמו מעמד הפועלים. תמיד היו ויהיו הפועלים הלוחמים היותר נאמנים והיותר מסורים בעד השיויון האנושי והצדק העולמי, אפילו במקום שזה אינו קשור ישר עם עניניהם; הם תמיד פחות תלויים ומשוחדים מדעות צדדיות או פניות פרטיות מאשר בני שאר המעמדות; משלח־ידם הוא מועיל והיותר נחוץ בחברה האנושית והיותר טהור ונקי מכל שמץ של פגיעה בעניניו של אחר. מהצד הרוחני והחופש האינדיבידואלי אין, איפוא, כל יסוד לבכר את מצבו של האריס על פני מצבו של הפועל.

ב) הצד החמרי. כל מי שהסתכל בעינים פקוחות במצבם האיקונומי של האריסים יכול היה להיוכח, כי הוא הרבה יותר גרוע ממצבו של הפועל מסיבות אלו: 1) האריסים מקבלים עליהם חוב לעבד מאתים וחמישים דונם אדמה, ואם לא יספיקו לעבד את כל השטח הזה תבוא עליהם הפקידות בטענות ותביעות, ובצדק, כי האדמה יכולה, על־פי חוקי ממשלתנו, להיעשות מחלול⁵. לרגל זה מוכרח האריס להשקיע את כל מרצו בכמות של העבודה ולא נשאר לו כל כוח להשגיח על האיכות, כי אם מעבד את אדמתו באופן פרימיטיבי. לעבודה אינטנסיבית אין הוא יכול להגיע גם מפני טעם אחר: הקרדיט הקטן בערך שהוא מקבל מהפקידות לשכלולו אינו מספיק לעבודה אינטנסיבית, כי לשם כך דרוש לאריס לכל־הפחות מחמשת עד שש אלפים פרנק. 2) לפי החוקים של הממשלה התורכית, שמוצאם עוד מהדורות היותר קדומים, נופלות כל הוצאות הממשלה למשא אך ורק על שכם הפלח. הרנטה (רווח נקי על הקרקע) בארצות אירופה היותר מפותחות באגריקולטורה שלהן מתנועעת בין ששה ושבעה אחוזים למאה, ואצלנו – מסי העושר עם הורקו לבד עולים לערך ארבעה־חמישה עשר אחוזים מהכנסות הגורן. אם עוד נצרף לזה מה שמפסיד האיכר הארץ־ישראלי על־ידי קלקול הדרכים, מצב סחר התבואה העומד על מדרגה פרימיטיבית, אז נמצא, כי הרווח של הקרקע (הרנטה) ביחד עם הרווח על רכוש האינוונטר נבלעים על־ידי מסי הממשלה ושאר המגרעות הנ"ל ולאיכר גלילי יכול להישאר מהכנסת גרנו רק שכר עבודתו, שכר עבודה קטן, שאינו עולה על זה של פועל. הנחתי זו אינה קלוטה מהאויר ואינה בנויה על השערות, כי אם נקנתה בהרבה הסתכלות וחקירה בחיי האיכרים בגליל, ועל פיהן נוכחתי תמיד, כי ההכנסה הנקיה של גורן כל איכר ואיכר יכולה לשמש כמידה נכונה לסיכום העבודה שהאיכר בעצמו השקיע באדמתו, מפני שמלבד שכר עבודתו לא נשאר לו כלום. יתר על כן: 3) הטרדות השונות המעסיקות את מוחו של האריס מכריחות אותו לבטל הרבה מימות העבודה בשנה, ולפיכך נמצא, כי האריס מרויח בשנה שכר עבודה פחות ובהרבה יותר דאגות מאשר הפועל העובד אצל אחרים. 

נשארת איפוא השאלה העיקרית: אם אפשר לבסס את מצבו של הפועל, שיוכל להתקיים בעתיד גם כבעל־משפחה? וכאן צריך להודות, שהאריס, עם כל מצבו הרע בהווה, עתידו בטוח יותר מעתיד הפועל. עובדה זו מכריחתנו לטפל בשאלת העתיד של הפועל ולבקש לה פתרונים. בשאלה זו נגעתי כבר בשנה שעברה (במאמרי הנ"ל). פה רוצה אני לפרט יותר את השקפתי ולהציעה כתכנית מעובדת ככל האפשר: 

קבוצה מאורגנת של שמונה־עשר פועל מסתדרת באופן קואופרטיבי בערבות משותפת ובאה במשא־ומתן עם חברות יישוביות בדבר ביסוס חבריה באחת ממושבות הגליל, שבחרו להם החברים למושב, בתכנית כזו: פועל בעל משפחה מקבל מגרש של שני דונם אדמה (ככל האפשר בתוך המושבה) לבית, חצר וגינה; בנינים: בית ורפת מטיפוסם של בניני עין־גנים, שיעלו לערך אלף וחמש מאות פרנק; עשרים דונם אדמה (ככל האפשר קרוב למושבה) יחד עם שני הדונם של המגרש, שזה עולה לפי מחיר האדמה בגליל לארבע מאות פרנק. כל שמונה חברים רוכשים לעיבוד חלקותיהם זוג פרדות, עגלה, מחרשה וכדומה, שזה יעלה על חלקו של כל אחד כמאתים פרי בערך. פועל בעל־משפחה מקבל מלבד זה קרדיט של שש מאות פרנק לרכישת שתי פרות, אתון, סיחה ועופות; הכנסת מים דרך צינורות לתוך ביתו וגינתו של הפועל תעלה לכל היותר לשלוש מאות פרנק. כל הסכום הנדרש לביסוס כזה יעלה לשלושת אלפים פרנק. התשלומין לעשרים שנה בסדר שכזה: בחמש השנים הראשונות – עשרה פר' לחודש, בחמש השנים שלאחריהן – 15 פר' לחודש ובעשר השנים האחרונות – 20 פר' לחודש. במשך עשרים שנה ישלם באופן כזה 3900 פר', כלומר – הקרן עם ריבית של 4% למאה בקירוב. 

בנוגע לפועלים רווקים צריכה התכנית להשתנות במעט: כל שני פועלים רווקים מקבלים יחד מגרש כזה עם בית, לכל אחד מהם ניתנים עשרים דונם אדמה וקרדיט של מאתים פרי על חלקו, מכשירי העיבוד הם משותפים כנ“ל. רפת לבהמות ביתיות וגם קרדיט לבהמות ולהכנסת מים אינם מקבלים, מפני שאינם מוכשרים על־פי מצבם המשפחתי לנהל משק ביתי. שניהם משלמים יחד עשרה פר' לחודש – חמישה פר' כל אחד. הבית והמגרש עובר אחרי זמן מה לאחד מהם שישא קודם אשה או על־פי גורל. הכסף שהספיק לשלם בעודנו רווק נזקף לו על חשבון הקרקע וחובו הפרטי. אחרי נשואיו של הפועל הוא מקבל את המילואים לסידור משק ביתי כנ”ל. 

הצעתי פה את התכנית בדברים סתומים בכווני בדברי אלה ביחוד לפועלי הגליל ולעסקנים של היישוב הגלילי, שהביאורים להם הנם למותר. ואולם – אחרי עשותי ניחמתי: יודע אנוכי, כי עסקנינו רגילים לברוא להם מכל נסיון שלא הצליח מפלצת בצורת היישוב הבארוני עם פקידיו, אפוטרופסיו, תמיכותיו החדשיות וכל אביזריהו; עתה ניתוספה עוד מפלצת אחת בתמונת “עין־גנים” ותכניתי הנ“ל תוכל להיפגש בביקורת חריפה או באדישות מוחלטת, אך ורק משום שימצאו לה סמוכים בתכנית של עין־גנים. משום זה חושב אני לנחוץ להראות על ההבדלים העיקריים שבין תכניתי ובין זו של עין־גנים: החסרון העיקרי שבתכנית “עין־גנים” הוא, כי הפועל הוצג שם במצב של לא פועל ולא איכר – לעבוד את עבודתו וגם אצל אחרים אי־אפשר לו לפועל העין־גנימי, כי אם הוא רוצה לעבד היטב את חלקתו בת הקטר וחצי בעבודה קולטורית הנעשית בהשקאה מלאכותית, אז הוא מוכרח להיות קשור תמיד לעבודת חלקתו. אולם בתכניתי זו על הפועל לעבד שני הקטר אדמה שלו במשק היותר פשוט, כעין: חיטה, שעורה וכדומה. מניח אני, כי בשנים הראשונות תישאר לו הכנסה קטנה מחלקתו, שתספיק באופן היותר מוצלח רק בשביל תשלומי חובו השנתי, אבל דבר זה אינו חשוב – העיקר, שאחרי עבור זמן מה, כאשר בהמותיו תתרבינה משנה לשנה ואתן יחד יגדל גם הזיבול של אדמתו, תוכל חלקתו זו להכניס כפלים או שלוש פעמים יותר מהכנסה רגילה של חלקה בלתי־מזובלת כזו של איכר. הפועל יצטרך להוציא על עיבוד חלקתו בשיטה כנ”ל במשך כל השנה לכל היותר שלושים יום עבודה; גידול בהמות ביתיות, עופות וירקות יתנהל – אצל פועל בעל־משפחה – באופן אכסטנסיבי כפי הנהוג עתה בין האיכרים, כי לפי המדרגה הנמוכה של התפתחות היישוב הגלילי אין גם שום חשבון לנהל את המקצועות האלה באופן אינטנסיבי, כלומר: לפטם את הפרות בכדי שתתנה די חלב למכירה הגונה, ושאר הבהמות והעופות – בשביל השבחת המין והרמת המחיר עליהן במידה גבוהה כפי הנהוג בארצות אירופה המפותחות. פה רועות הבהמות במשך רוב ימות השנה בשדה, ומלבד מעט תבן בימות הגשמים אין הפרה טועמת כמעט טעם גרעין ומסתפקים בזה, שהמקצוע מכניס די חלב, ביצים, עופות וירקות לפרנסת בני־הבית. ההכנסות האלו הן חסכון של חצי הוצאות על צרכי האוכל של בניהמשפחה. אם עוד נצרף לזה את הכנסת הוולדות של הבהמות וגם מה שלפרקים מוכרים קצת מיבול המקצועות האלה, נוכל לקוות, שהפועל יוכל להתקיים כפועל ולחיות חיים, אם לא יותר מרווחים, על־כל־פנים יותר שקטים ובפחות דאגות מחיי האיכר אפילו במצבו המקווה בעתיד, הטיפול במקצועות האלה יוכל להיעשות על־ידי אשתו של הפועל, אם היא די חרוצה. 

ופה התנגשתי בשאלה, שיש לה ערך חשוב מאוד מכל העבודות הישוביות שלנו, והיא: שאלת הפועלות החקלאיות. לא בספרות ולא בחיים לא פגשתי שום זכר והתענינות בשאלה זו, וחושב אנוכי, שכדאי להתעכב עליה לחוד ולהאירה ככל האפשר. 

אסכם, איפוא, את מסקנותי בשאלת הפועל הגלילי:

א. על פי מצב האריסות, שיק"א נותנת לפועלים מחוסרי אמצעים, לא כדאי לפועל, שיש לו שאיפות אידיאליות, לעזוב את האידיאל של כיבוש העבודה ולהיות לאריס גם מהצד הרוחני וגם מהצד החמרי. 

ב. בכדי שהפועל ירגיש את מצבו יותר איתן ובכדי שיהיה לו עתיד, דרוש ביסוס העולה בערך לשלושת אלפים פראנקים ע"פ התנאים המבוארים למעלה בפרטיות, ובטוח אנוכי, שדבר כזה יכול לצאת אל הפועל בנקל – אם רק הפועלים בעצמם ירצו להתענין בזה. 

ואמנם יודע אני כבר את התשובה המוכנה: “מה לנו אם הצעה פלונית נכונה, אם אלה שהכוח בידם להוציאה לפועל אינם נשמעים לנו?” ועל התשובה הרגילה הזו מוכרח אנוכי להעיר, כי כל זמן שהפועלים בעצמם לא יבואו לידי הכרה מוצקה והחלטה ברורה להישאר פועלים; כל זמן שהפועלים יהיו נקלעים בין אלילים שונים: בין עבודה זמנית 

בתור פועל ובין ההתאכרות השבלונית של יק"א, בין עבודה עצמית בתור פועל ובין תעמולה בין התימנים מחוסרי דרישות קולטוריות, שיבואו הנה לכבוש את העבודות הפשוטות והזולות – עד העת ההיא תהיינה כל ההצעות בדבר ביסוס מצבם של 

הפועלים מאפע, והאשמה תהיה רק בנו בעצמנו, כי בלי רצונם של הפועלים לא יוכלו המוסדות, לוא גם רצו בכך, להוציא את זה אל הפועל. 

תרע"א

 

לשאלת הפועלת הגלילית    🔗

היו ימים בתולדות היישוב שלנו, בתקופת חובבי־ציון, ששאלת העבודה העברית לא תפסה מקום עיקרי בין שאלות היישוב; ואולם, כל מי שיחליט על־פי זה כי חובבי־ציון לא שמו לב אליה כלל אינו אלא טועה. גם הם התענינו מאוד בשאלה זו, ביחוד בעת הראשונה, ורק אחרי עבור איזו שנים, כשהוכרחו להתייאש מהתקוה לראות, מבין החלוצים הראשונים, איכרים עובדים בעצמם את אדמתם, החלו להרגיע את עצמם בתקוות על הדור הבא שייוולד פה בארץ־ישראל. המחנכים של הדור הצעיר – ככה חשבו חובבי־ציון – יהיו בתי־הספר הלאומיים שלנו, ואם האבות אכלו בוסר שיני בנים לא תקהינה. איזה מקום תפסה אצלם השאלה הזאת ועד היכן הגיעה התענינותם בה – אינו נוגע לעניננו; העיקר, שגם הם כמונו הרגישו כי לא מחנוונים וסוחרים – סוחרים בבד או בענבים, הכל אחת – תיושע יהודה, אלא מעובדי־אדמה ממש, ואולם, מאז עבר יותר ממחצית יובל שנים. הדור הצעיר שהתחנך בארץ־ישראל התפזר לכל ארבע כנפות הארץ לבקש “אבנטורה”. האבות, שבמשך הזמן הזדקנו בחומר וברוח, המשיכו את שיטתם כמקודם: משגיחים או גם לא משגיחים על עבודת זרים ומצפים לרחמי שמים או אנשים טובים שיוציאום מן המיצר. גם לאחר שתקוות הבנים לעלות לגדולה בארצות גלותם נכזבה והמה הוכרחו לשוב לארץ אבותיהם ולהחזיק שוב באת ובמחרשה, גם אז לא היתה תשובתם שלמה, לא החלו לעבוד בעצמם, אלא המשיכו בשיטת העבודה הנהוגה על־ידי אבותיהם: עבודה בפועלים זרים ברובה ובפועלים עברים במיעוטה. 

מה הן הסיבות שגרמו לידי הכזבת תוחלתנו מהדור הצעיר? 

כל אלה התולים את האשמה בבתי־הספר לא רק שהם טועים, אלא שהם גם חוטאים למורים אשר השקיעו חלבם ודמם, את כל מרצם וכוחותיהם הנפשיים, בכדי למלא את תפקידם כמחנכי הדור הצעיר במושבות. את תפקידם זה מילאו המורים באמונה, ועד כמה שאפשר למורים להשפיע על הילדים המתחנכים על־ידיהם השפיעו. ואם בכל זאת הגענו לידי תוצאות מעציבות כאלו, האשמה היא לא בבית־הספר, כי אם בגורמים מכריעים יותר מחוץ לבית־הספר.

שלושה גורמים משפיעים על הילד בהתפתחות תכונה מסויימת: א) ההורים ובני המשפחה; ב) בית־הספר; ג) הסביבה החברתית שאליה נכנס הילד עם התבגרותו. שני הגורמים: הראשון והאחרון הם תמיד המתנים את השפעת בית־הספר ובכוחם לפתחה, לחזקה או לבטלה לגמרי. 

אם נתבונן בתולדות היישוב שלנו ניוכח, כי הגורמים הראשון והאחרון חסרו לגמרי בהתפתחות הדור הצעיר שנולד בארץ־ישראל. לאבות ואמהות חסרה האהבה אל השדה, החפץ והמרץ לעבוד ולא יכלו למסור לבניהם דבר שחסר להם עצמם. הסביבה החברתית של האמהות והאבות האלה ופקידי הברון, גם היא לא יכלה לנטוע בלבות הבנים חיבה יתרה לעבודת השדה. נשאר איפוא רק בית־הספר, שהשפעתו נבלעה בהשפעת בית הוריו בהיותו ילד ובהשפעת הסביבה בהתבגרותו ונמחקה כולה מעל לבו. כל זה ברא לנו דור צעיר בארץ־ישראל העומד ברגלו האחת בתוך הארץ ובשניה – מעבר לגבולותיה. 

על החזיון הזה עמדו החלוצים האחרונים, שהחלו לבוא הנה לפני חמש, שש שנים. הם, בבואם אל הארץ, הרגישו תיכף את כל האי־נורמליות אשר בשיטת העבודה של היישוב והבינו, כי התפקיד העיקרי של החלוץ הוא: להסתגל לעבודת האדמה, ללמוד אותה ולהתרגל בה במידה כזו, שבמשך הזמן יתחיל גם לרחוש אהבה אליה – דבר שחסר לו עד כה על־פי חינוכו והרגליו. בכוח האידיאל של תחית עם ישראל בארץ־ישראל קיוה החלוץ לעשות את המהפכה הזו: להקים בארץ־ישראל דור צעיר של פועלים עובדי אדמה טבעיים הקשורים לאדמה בכל נימי נשמתם, כשם שקשור אליה כל פלח שנולד ונתחנך בסביבה חקלאית טבעית. הוא יכשיר את עצמו לתפקידו של אב עובד אדמה ויכניס את הרוח הזה גם לתוך הסביבה החברתית המקומית. השאיפה הזאת היא שהולידה את הסיסמה הידועה של עבודה יהודית, אשר הסתדרות “הפועל הצעיר” חרתה אותה על דגלה ואשר היא נלחמת בעדה זה כחמש שנים. יש להודות, שבמידה מסויימת עלה בידינו להשיג תוצאות ממשיות: יש כיום מספר מסויים של פועלים אידיאליים שהספיקו כבר להתסגל לעבודה ולאהוב אותה. ואם לא גדול המספר בכמותו, ואם איננו נמצא עוד בתכלית השלמות של פועל טבעי, אבל לעומת זאת גדול הוא באיכותו הרוחנית ועלה בידו לברוא במידה מסויימת רוח רצוי בסביבה החברתית המקומית. ואם אנו פוגשים עתה זעיר שם, זעיר שם צעירים מבני האיכרים שהחלו להסתגל לעבודה, הרי זה הודות להשפעת החלוצים הצעירים האלה. וגם השקפותיהם של אי־אלו אבות הושפעו במידה מסויימת, אם גם זעומה, מהרוח הזו. 

ואולם, אם בנוגע לגברים ולסביבתם עשינו דבר מה והגענו לאי־אלו תוצאות חיוביות, הנה אשר לנשים ולסביבתן לא עשינו כמעט מאומה. כמובן שגם לא השגנו מאומה. החלק הזה של עמנו, שיש לו תפקיד כל כך חשוב בעניני התחיה, עזוב כולו לנפשו. עד עתה עוד לא עמדנו על האמת הפשוטה הזו, שבכדי שהאשה תהיה ראויה לתפקיד של איכרה או פועלת, דרושה מצידה הכשרה מוקדמת: רכישת נסיון וידיעה מספקת בגידול צמחים, טיפול בבהמות, בעופות וכדומה. ואם במשך חמש שנים התחבטנו בשאלות שונות בנוגע לפועלים וביקשנו אמצעים, שבעזרתם נוכל לפתח בארץ־ישראל פועל חקלאי בריא בגופו וברוחו, לא עשינו כזאת בנוגע לפועלות החקלאיות והסחנו לגמרי את דעתנו משאלה זו. 

כשאנחנו מתבוננים באלימנט של העלמות שמהן מתמלאות השורות של האיכרות, הרי אנו מוצאים לפנינו מצב שכזה. בנות האיכרים, שעל־פי טבע מולדתן וחינוכן היו צריכות להיות האלימנט היותר מתאים לתפקיד של איכרות ופועלות חקלאיות, אלו העלמות גורלן אינו נבדל מזה של אחיהן, אלא שאלה האחרונים נדדו לפריז לבקש קריארות של רופאים ואינג’נרים והאחיות שלא יכלו לעשות כמעשי אחיהם ישבו והשתעממו בבתיהם וקיוו לחתנים שישובו מפריז מכותרים בדיפלומים. 

אמנם, אחרי שגזו האילוזיות אצל אחיהן פרחו גם החלומות של האחיות והן החלו להשלים לאט־לאט גם עם גורל של אשת איכר; אבל כשם שאחיהן זכרו היטב את הגירסה דינקותא של השגחה על פועלים זרים העומדים מוכנים לפניהם, ככה לא שכחו גם האחיות במשרתות העומדות מוכנות לשרת לפניהן בבית אמותיהן. כשם שאמרנו לפני חמש, שש שנים בנוגע לבני האיכרים, כי אין לנו שום תקוה שמהם יתפתח אלימנט מוכשר לעבודת האדמה, הדברים האלה בעצמם צריכים להיאמר גם בנוגע לבנות האיכרים: אין לנו שום תקוה, שמהן יתפתח אלימנט מוכשר למלאות את השדרות של איכרות ופועלות ועלינו להתחיל לברוא תנאים להכשרת האלימנט של החלוצות הצעירות לתפקיד הנ"ל. 

והמצב של החלוצות בא"י ראוי להתבוננות מיוחדת. אם נעיין בעבודותיה של חלוצה צעירה הנמצאת בארץ־ישראל זמן הגון, נמצא: צעירה נ. באה הנה לפני שלוש שנים, מחצית שנה עבדה כתופרת ביפו, מחצית שנה – כמבשלת במטבח של פועלים ובמושבה, חדשים אחדים קשרה סמוכות לאילנות במושבה פלונית, זמן־מה שימשה אחות רחמניה בבית־חולים, זמן־מה היתה הולכת לגן־הילדים להתחנך בעבודה זו וכן הלאה. במצב שכזה היכולים אנו לקוות, כי עלמה כזו תוכל אחרי נישואיה לאיכר או לפועל חקלאי להתאים לתפקידה של האדם האידיאלי שציירנו לפנינו?

אמת, קשה היה גם לפועלים החלוצים הגברים בעת הראשונה לרכוש להם עמדות של פועלים בין השורות המרובות של הפועלים הזרים, ועוד יותר קשה לפועלות; ובכל זאת עלה בידי ראשונים לרכוש להם מצב מסויים ועלה גם בידי שבלות בודדות מהחלוצות בחות סג’רה להגיע אפילו עד לידי קוריוז של חורשות בשדה ומובילות את  התבואה. אינני נוטה להפריז בערך שישנו בתופעה קיצונית; אולם דיה היא העובדה הזו בכדי שנלמד ממנה, כי לו התעניינו בשאלת ההתפתחות של פועלות חקלאיות בהתאם לצורך הבריא והטבעי בלי שום הפרזות קיצוניות, היינו יכולים להעלות את השאלה הזו למדרגה הראויה לה על־פי ערכה. כשם שהגענו להכרת הנחיצות ביסוד אחוזת לימוד לפועלים חקלאים והספקנו לברוא לצורך זה את חות כנרת, ככה היינו מגיעים גם להכרת הנחיצות ביסוד מחלקה מיוחדת על־יד חות כנרת לפועלות חקלאיות, שתעסוקנה בעבודות המתאימות לתפקידן: מחלבה, גידול ירקות ועופות, טיפול בגידול בהמות ביתיות וכדומה מהדברים הדרושים במשק ביתי. 

על פי הערותי במאמר הקודם על היתרון של ההכנסות הצדדיות האלו, שאינן עמוסות כל כך בעול מסי הממשלה, על פני ההכנסות מעבודת הפלחה, צריכות להתקבל תוצאות יותר טובות ממחלקה כזו בחווה מאשר משל מחלקת הפלחה, ואולם מניח אנוכי, כי מחוסר מנהלות מנוסות במקצוע זה תסבול גם מחלקה זו דיפיציט בשנים הראשונות, אך הדיפיציט לא יגדל בכל אופן מזה של מחלקת הפלחה שבה עובדים הגברים. 

ופלא הדבר: הריני פה בארץ־ישראל כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אסיפות פועלים, ועל מה לא דובר באותן האסיפות? – על דברים שלא נולדו בעולם ועל דברים שנולדו נפלים; על היאוש שבתחיה ועל התחיה שביאוש – על הכל דובר שם, ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר היום של האסיפה גם שאלת הפועלת החקלאית או שאיזה נואם יגע בשאלה זו דרך אגב, והלא תמיד שואלים אנו – אם יוכל פועל חקלאי להתקיים מעבודתו? והשאלה מוסבה ביחוד על פועל בעל־משפחה, ובמצב כזה של פועל הרי יש עוד נפש אחת – האשה, שיש לה השפעה גדולה ולפעמים גם מכריעה בחיי הפועל – ומדוע אין היא מובאה בחשבון?

הרשיתי לעצמי להעלות את השאלה הזו על הפרק אולי יהיה זה דחיפה לעורר את תשומת לבן של הנשים, שתתענינה בה ותבקשנה לה פתרון. הקונסטיטוציה של הקונגרס הציוני נתנה שיווי זכויות גמור לגברים ולנשים, ועד עתה עוד לא ראינו כמעט שום השתתפות מצד החברות הציוניות שלנו בעבודת התחיה, והרי במקום שהרבה מה“לידות” ו“מיסות” משלנו נדחקות לתוך דלתים סגורות, לפרלמנט בלונדון, – היו יכולות חברותינו הציוניות להיכנס לדלתות פתוחות להשתתף בעבודת התחיה שלנו בא"י. 

והנני לסכם את מסקנותי בשאלת הפועלת: 

א) שום שיטה של התיישבות לא תוכל לבסס את מצבו של האיכר או הפועל כל עוד שיחסר לנו אלימנט פועלות ואיכרות המתאימות לתפקידן. 

ב) כשם שנקטנו אמצעים לחנך פועלים חקלאים, כך צריכים אנו לנקוט אמצעים לחנך פועלות חקלאיות, ואחד מהאמצעים הראשונים הוא: ליסד על־יד החווה כנרת מחלקה לגידול בהמות, עופות וכו', שעלמות תוכלנה להתלמד שם ולהתרגל בעבודה זו. 

תרע"א

 

השביתה בכנרת     🔗

בכדי לבאר את הסיבות שהביאו את פועלי החווה לידי שביתה, מוכרח אני להזכיר פה בקצרה את קורות החווה כנרת במשך שלוש שנות קיומה, ביחוד – את החלק ההוא הנוגע להתנהגותו של הא' ברמן עם הפועלים במשך כל הזמן. 

עוד לפני היוסד החווה נפגשה התכנית, שנתחברה ע“י הא' ברמן, בביקורת חריפה מצד הקהל הארצישראלי. הביקורת הזו עמדה בעיקר על ההבטחות המוגזמות שבתכנית, שעל פיהן צריכה החווה להכניס רווח הגון עוד בשנים הראשונות להיוסדה. ואולם, מלבד הבקורת בנוגע לתכנית פגשה גם אישיותו של ברמן התנגדות נמרצה מצד כל פועלי הגליל; עברו של ה' ברמן בתור פקיד בלוד, התייחסותו השלילית לעבודה עברית וכו', היו מספיקים שתתאסף אסיפה כללית מפועלי גליל ותברר את התייחסותם אל ההתמנות הבלתי רצויה הזאת. אחרי משא־ומתן ארוך קיבלו חברי “החורש” החלטה של בויקוט פסיבי נגד ברמן בתור מנהל החווה. הד”ר רופין השתדל אז שהבויקוט יוסר, בהוכיחו כי בויקוט שכזה יותר משיזיק לברמן יכול הוא להזיק למוסד העומד עוד בראשית התפתחותו. כרגיל, ויתרו הפועלים גם הפעם על הכרתם בשביל הטובה המדומה של החווה, היקרה להם בכל אופן, והחליטו להסיר את הבויקוט. 

החלה העבודה בחווה ע"י קבוצה של עשרה פועלים נלהבים, שבאו מיהודה לשם זה. הפועלים האלה נמשכו בחבלי הקסם של החווה הלאומית הראשונה בארץ־ישראל והאמינו באמונה שלמה, כי יהיה בכוח אידיאליותם ומסירותם לעבודה להטות את לב ברמן אחרי פועלים עברים. במסירות יוצאת מגדר הרגיל עבדו הפועלים האלה, מאור הבוקר ועד חשכת הלילה עבדו כמעט בלי הרף, מלבד עת קצרה לארוחת הצהרים. אולם כל זה לא הועיל. 

בראשונה, בשעה שברמן עוד זכר את הבויקוט של פועלי הגליל ואת החסד שעשתה אתו הקבוצה הזאת, בזה שלא השגיחה על שום דבר והלכה לעבוד תחת הנהלתו, – התחפש באיצטלה של פקיד דימוקרטי: אכל במטבח יחד עם הפועלים, ישן אתם בחדר אחד וכ'. אמת, כי לרגלי עסקיו היה נמצא יותר בחיפה ובטבריה מאשר בכנרת,אבל גם הזמן הקצר שהיה נמצא עם הפועלים הספיק לו בשביל לרכוש את הסימפטיה של הפועלים. אך, כעבור זמן מה החל ברמן לאט־לאט לפשוט מעליו את עור הכבשה ולהראות לפועלים את צפרניו החדות, והחיכוכים החלו. 

מתחילה השתדל ברמן להשפיל את ערך עבודתם של פועליו היהודים ולגלות את נטייתו לקבל פועלים זרים לעבודות ידועות. היחסים בינו ובין הפועלים הלכו והתחדדו מזמן לזמן, עד שבחשון שנה העברה הוכרחו הפועלים מהקבוצה הראשונה המייסדת לעזוב את החווה. הם הלכו לחדרה. בגליל שוב התאספו חברי “החורש” והחליטן לפנות בהתראה אחרונה לד“ר רופין ולדרוש ממנו, שברמן יוסר ממשרתו. ולא – ישתמשו הפועלים בעצמם בכל האמצעים שתחתידם בכדי להרחיקו ממשרתו. הוגש להד”ר רופין ממורנדום עם טעמים חותכים, שברמן אינו מתאים למשרתו. סוף הדבר היה, שהד"ר רופין הציע לפני הפועלים שיסכימו לפיטוריו של ברמן למחצה, זאת אומרת – לקחת ממנו את אום־דז’וני ולמסרה לפועלים, ובנוגע לכנרת – אי־אפשר עתה לפטרו ממנה מאין פקיד אחר שימלא את מקומו. 

ברמן נשאר איפוא בכנרת, האידיאליסטים הנלהבים הלכו, כאמור, והלחץ של ברמן על הפועלים החל להיות יותר תכופות. ועד כמה שלא יהיו פעוטים הפרטים של כל הסכסוכים האלה, מוכרחים אנו בכל זאת לטפל באחדים מהם, מפני שהם מראים באופן בולט את צורתו האישית של מר ברמן. הוא, למשל, אסר על פועליו לקבל למטבח שלהם אוכלים מהפועלים העובדים מחוץ לחווה, ופעם קרה מקרה של סכסוך קל בינו ובין פועל אחד שעבד בקבוצה בקבלנות, ברמן התרגז ושלח טלגרמה לד“ר רופין בנוסח שכזה: “המצב מסובך ורציני, אמצעותך פה נחוצה תיכף”. בתוקף הטלגרמה הזאת בא הד”ר טהון, חקר ודרש אחרי פרטי המאורע וכבש את פניו מבושה כשנודע לו עד כמה פעוט המקרה, שבשבילו הבהילוהו לבוא הנה במהירות שכזו. ואם תשאלו, איך זה מרשה לו ברמן לגרום להוצאות ולנסיעות טפשיות כאלו? אף אני אענכם בשאלה: ואיך, למשל, מרשה לו ברמן להציג בחוזים, שנעשו בינו ובין הפועלים השנתיים והחדשיים, סעיף מחפיר שכזה: “אין רשות לפועלים להכניס אורח מחבריהם לתוך מעונותיהם אם לא קיבלו על זה מקודם הסכמת הפקיד?”

וכאן מוצא אני את עצמי מחוייב לבאר את הטעמים שהביאוני לעבור בשתיקה עד עתה על כל המעשים המחפירים האלה. שני גורמים עיקריים היו לזה: א( חסתי על כבוד הפועלים שקיבלו עליהם העקות כאלו, בידעי כי הם השלימו עם התנאים המחפירים האלה רק מחפצם החזק להתלמד ולהתרגל בעבודת השדה, ובשביל אידיאלם זה הסכימו לוותר גם על חופשתם. אמנם, הכרתי הפרטית היא, כי אסור לוותר בדברים כמו אלה, אבל זהו מהדברים התלויים בטעמו הפרטי של כל איש ואיש. 

ב) ברמן השתדל תמיד להפיץ בין הפועלים את הדעה, כי היחסים בין הפועל ובין נותן העבודה צריכים להיות נורמליים, כלומר – יחס של מנצל למנוצליו (דרך אגב: דעה שהיתה אמנם ידועה לפועלים עוד לפני ברמן, אלא שמה שנקרא לגבי ברמן “יחסים נורמליים” נקרא לגבי דידם פראות של פקיד). ובטוח הייתי, כי מתוך שיטתו של ברמן, שהוא משתדל להשליטה בחווה, תצמח גם מפלתו. 

וככה באמת היה: ב“יחסים נורמליים” חטא ברמן וביחסים נורמליים לקה. בכוח היחסים האלה נוכחו הפועלים, כי במקום שיש היכולת לבנות לפקיד בית יפה ומרווח (שתי קומות עם עשרה חדרים מרווחים) לפי חוקי הבנייה והחיטוב המודרניים באירופה, יש גם היכולת להוסיף איזו חדרים על המעונות הצרים של הפועלים. ומעונות הפועלים עומדים באמת למטה מכל בקורת. תארו לכם קסרקטין מהטיפוס היותר גרוע, שלפני שנה גרו בו מעשרה עד שנים עשר פועל ובשנה זו גרים בו 25 איש. לתוך הקסרקטין הנהדר הזה דולפים מי גשמים דרך הגג הרעוע, החלונות שבורים רובם והרוח מייללת תמיד בתוך המעונות. בחצר עסוקים הרבה בנאים ונגרים מגזעים ולאומים שונים: יהודים, ערבים וגם גרמנים נוצרים בשכלול בנינו של הפקיד. מובן, שבתנאים היגייניים כאלה החלו הפועלים לחלות קבוצות קבוצות.

בינתיים קרה מקרה המוות של הפועלת רבקה צ’יז’יק והזכיר לפועלים את הסכנה הצפוייה לחייהם בתנאים שכאלה ויחליטו לשים קץ ל“יחסים הנורמליים” של ברמן. הדרישות שהציגו הפועלים היו: א) לתקן תיכף את הקסרקטין הנ“ל; ב) להעתיק תיכף את המשרד לבנין החדש ולפנות את מקום המשרד הישן לפועלים; ג) לבנות חדר מיוחד לחולים; ד) להשתתף עם איכרי המושבה בהחזקת חובש מומחה. המושבה מוכנה לתת על זה 50 פרנק לחודש ובסכום כזה צריכה גם הפקידות להשתתף. אחרי שהציעו לפני ברמן את הדרישות הנ”ל נכנס למטבח הפועלים, נשא לפניהם נאום נלהב, הבטיח ולא הבטיח, הודה ולא הודה בצדקת דרישותיהם והמסקנה היחידה שיכלו הפועלים להוציא מכל הנאום הנלהב הזה היתה, כי לברמן יש כשרון ארטיסטי במידה ידועה, ואולם – במה שנוגע לעיקר הענין רוצה הוא לפטרם רק במלים ובנאומים נלהבים. הפועלים החליטו לשבות מעבודתם. אחרי ששבתו חצי יום נכנס ברמן אתם במשא־ומתן, הבטיח להם לתקן תיכף את הקסרקטין ולהעתיק את המשרד במשך עשרה ימים, לא יאוחר. בנוגע לשתי הדרישות הנשארות, הרי הוא יכול להקציב על אחריות עצמו רק 25 פרנק לחובש, לבנות חדר לחולים אין הוא יכול בלי רשותו של הד"ר רופין, אלא שתיכף יכתוב לו על אודות זה.

בינתיים קרה מקרה, שברמן הראה בו אכזריות יוצאת מגדר הרגיל. מאיר אינגברמן, אחד הפועלים היותר מצויינים בחווה, חלה בקדחת צהובה. אחרי שכבו בביה“ח בטבריה כשמונה ימים מתקבלת פתקה ע”י שליח מיוחד לאחיו של החולה, שיבוא תיכף להתראות עם אחיו החולה. מהפתקה היה מובן, כי החולה נמצא במצב של גסיסה או שכבר מת. הדבר קרה ביום ל"ג שבט, היה אז יום גשם ורוב הפועלים וגם הבהמות היו בטלים לרגלי זה מעבודתם. אחד הפועלים ניגש לברמן וביקש ממנו בשם חבריו שירשה להם לרתום עגלה וללכת לטבריה להלויית חברם המת, כפי שאפשר להבין מהפתקה שנתקבלה מטבריה. ברמן הרשה להם. אך משראו כי מספר החפצים ללכת לטבריה גדול מאוד ועגלה אחת לא תספיק להם ברפש כזה, החליטו לרתום עוד עגלה אחת. מצב־רוחם היה נרעש מאוד ושכחו כלל על־דבר הרשיון הרשמי שצריך לקבל מברמן על העגלה השניה. פתאום יצא ברמן והחל לצעוק עליהם על שהעזו לקחת עוד עגלה, די לפי דעתו גם באחת, ואם אחדים ילכו ברגל – אין הסכנה גדולה כל־כך. הפועלים נעלבו באופן היותר מכאיב מהתייחסותו הגסה של ברמן ברגע נורא כזה, בהתייחסות זו לפועל היותר חרוץ, שעבד כשנתיים בחווה ומת בקדחת צהובה, הרגישו הפועלים מעין עמידה “על דם רעך”, הם התירו תיכף את שתי העגלות גם יחד והלכו לטבריה ברגל ברפש – רפש מתחת לרגליהם וכאב עצור בלבותיהם… להלוית חברם לא הספיקו לבוא, אחי המנוח הביע את צערו על שלא יכול מחוסר עגלה להביא את גופת המת לכנרת ולכרות לו קבר באותו המקום, שמיום בואו לארץ ישראל לא עזבהו אף ליום אחד. 

נקל לצייר את כל גודל הצער שהרגישו הפועלים ברגעים ההם. במצב־רוח שכזה שבו הפועלים לביתם, התאספו לאסיפה ועיבדו שורה של דרישות בנוגע להטבת מצבם ועל כולן הדרישה העיקרית: לפטר תיכף את ברמן ממשרתו. הפועלים מפסיקים כל משא־ומתן עם ברמן עד בוא הד“ר רופין ושובתים מעבודתם. אולם, מפני שיש עבודה נחוצה בשדה לערך שני ימים בכדי לגמור את הזריעה של תבואות־החורף, מסכימים הם לגמור אותה, אך בתנאי, שהעבודה תתנהל תחת השגחתו של המשגיח התמידי, שהעבודה הזאת ידועה לו, ולא תחת השגחתו של ברמן. כאן התבלטה הפריציפיוניות החשודה של מר ברמן: בעת אחרת עוזב הוא את העבודה בעצם רתיחתה בידי המשגיח ונוסע לרגל עסקיו לחיפה, אך הפעם רצה להראות לד”ר רופין, כי הפועלים אינם מתחשבים באינטרסים של החווה ושובתים בעת שהעבודה נחוצה מאוד, ומטעם זה לא הסכים למסור את העבודה הזאת לידי המשגיח. 

בואו של הד“ר רופין התאחר לשני שבועות. ביום הראשון לבואו התאספו הד”ר רופין, הא' אהרנסון (זה בא הנה על־פי הזמנת ברמן לפשר בינו ובין הפועלים) והא' ברמן לטכס עצה מה לעשות עם הפועלים. אחרי כן יצא הד"ר רופין אל הפועלים בכתב אשמה ארוך, כי זה שהחזיקו את המפתחות מהמחסנים לצרכי אוכל הבהמות בידיהם נראה כאילו הם לכדו את החווה לידיהם ועוד מיני אשמות כאלה. הפועלים טענו, כמובן, שכוונתם היתה רק לבלי לתת לבהמות למות ברעב. 

הד"ר רופין הסתפק ביום הראשון רק בחקירה ודרישה על דבר הסכסוך וכלום לא דיבר עם הפועלים בנוגע לדרישותיהם. הוא האשים את הפועלים על שלא התרו בו לפני שהחליטו לשבות. הפועלים מצדם הראו על הבויקוטים הקודמים, הממורנדומים וכדומה, שלא הועילו כלום, ומשום זה הוכרחו הפעם לאחוז באמצעי הקיצוני ולשבות. בייחוד צריך בשביתה זו להביא בחשבון את המומנט הפסיכולוגי, שהתהווה עם מות חברם והתנהגותו הגסה של ברמן, ומובן, שאחרי מעשה כזה אי־אפשר היה להם בשום אופן לעבוד יחד עם ברמן. 

כזה היה בקירוב המשא־ומתן הראשון בין הד“ר רופין והפועלים. ביום השני הודיע הד”ר רופין לפועלים: א) את האשמה שהטיל על הפועלים אתמול, כי הם לכדו את החווה בחזקה, הוא מסיר בעצמו. ב) הוא מפטר את ברמן מהיות אדמיניסטרטור ויישאר רק בתור אגרונום; למנהל העבודה יפקידו אחר, מי שיימצא מוכשר לזה. ג) הפועלים מפוטרים כולם מעבודתם על אחזם באמצעי קיצוני בשביל להסיר את ברמן, בעת שהיו בידם, לפי דעתו, אמצעים אחרים יותר נאותים כאתראה, דעת הקהל על־ידי העתונות וכו'. הפועלים בשמעם את הפסק־דין הזה התרגזו מאוד, כי הד“ר רופין העומד בראש המוסד הלא אינו יכול להיות השופט שלהם. הם הציגו דרישות ידועות, ובשביל להכריח את בעלי החווה שימלאון השתמשו בשביתה. והנה, אם הוא מוצא שהדרישות אינן צודקות, השביתה הוכרזה שלא בצדק, נכונים הפועלים לסמוך על פסק־דינו של משפט השלום ביפו, אך בשום אופן אינם יכולים להכיר את הד”ר רופין לבלתי־משוחד בענין זה במידה כזו עד כדי להיות דן יחידי.

כאן מתחילה מצד הד“ר רופין הקריאה הידועה לאידיאליות הפועלים: לא הצדק, כי אם טובת הענינים הלאומיים דורשת, כי הפועלים, שהציגו דרישה קיצונית כזו כפיטוריו של מנהל החווה והשתמשו באמצעי קיצוני כשביתה, – כי הפועלים האלה ייענשו בפיטורין. דעת הקהל הרכושני באירופה – אומר הד”ר רופין – בשמעו מעשים כאלה יפחד להשקיע פה את כספו – פזמון ישן נושן, שמרוב השתמשות בו בכל מקרה נהיה כבר לזרא. מצד אחד, בטחון הרכוש שלהם, ומהצד השני, המושפעים, הפועלים, אינם צריכים להתחשב גם בבטחון חייהם. לדעתי, האמצעי הזה, לתופף תמיד על הנימים האידיאליים, שבו משתמשים עסקני הציבור שלנו, הוא מסוכן מאוד גם ליישוב. על הכל יכול אדם לוותר בשביל אידיאל ידוע, אך לא על כבוד האדם שבו, על הכרתו הפנימית. ואם האיש מגיע באידיאליותו גם לויתור שכזה, נעשית אידיאליותו מפוקפקת מאוד. זהו אולי סוד הרקבון של הרבה מהאיכרים הזקנים, שבבואם הנה היו בוודאי אידיאליסטים, אלא שויתרו לאט־לאט על האני הפנימי שלהם ונהיו למה שהם. 

סוף הדבר היה, כי כאשר בא הד“ר רופין אל הפועלים והודיע, שברמן עוזב לגמרי את כנרת, לא כפי שהוחלט מקודם כי יישאר כאגרונום, ועל־פי טלגרמה הוזמן אחר במקומו – הסכימו הפועלים לקבל את הפיטורין ולעזוב את חצר החווה, ולא משום שהם מוצאים את עצמם אשמים בשביתה, כי אם משני הטעמים האלה: א) ברמן סבל וגם הם נכונים לסבול אתו יחד בכדי להקל על־ידי זה את צערו, כי סוף סוף היה ברמן ממייסדי כנרת ומרגיש אליה חיבה ידועה. ב) הד”ר רופין, כמנהל חווה לאומית, אינו יכול להשתמש נגדם בכוח הממשלה בשביל להרחיקם ומטעם זה אין הם רוצים לנצל את אידיאליותו זו. 

בזה היה כבר נגמר הענין, אבל פתאום נולד קושי חדש מצד ברמן, שסיבך את הענין עוד לשני ימים, לפי הצעת הד“ר רופין צריכים היו להזמין פועל מוכשר מקבוצת פוליה⁶ או אום־דז’וני, שינהל את העבודה עד בוא המנהל החדש. הפועל הזה יקבל הוראות זמניות מברמן ויחד עם הד”ר רופין יבחר לו לעת־עתה עשרה, שנים־עשר פועל מהפועלים המפוטרים בשביל מילוי העבודות היותר נחוצות. להצעה זו לא התרצה ברמן ודרש שימסרו לו את הנהלת העבודה עד בואו של המנהל החדש (דבר בלתי־אפשרי, משום שהפועלים לא יתרצו בשום אופן לעבוד תחת הנהלתו), ולא – הרי הוא עוזב את החווה מבלי מסור אותה לידי המנהל החדש. אחרי אסיפות וויכוחים, שנמשכו, כאמור, כשני ימים החליטו הפועלים לעזוב את החווה, לעבוד איזו ימים בעבודת חפירת בורות לנטיעות אצל איכרי כנרת והכריזו בויקוט נגד ברמן עד בוא האגרונום החדש. 

מכאן והלאה קרו מקרים מגונים אחדים מצד הא' אהרנסון, שראוי לציינם. עשרה פועלים מהשובתים קיבלו עבודה יומית – לנקות אבנים – אצל האיכר טריידעל אחי המודד. נודע הדבר להאדונים אהרנסון וברמן, הלך הראשון לבית האיכר הנ“ל והשפיע עליו שלא יתן עבודה לפועלים. הפועלים השיגו, כמובן, עבודה אצל איכרים אחרים, אבל העובדה כשלעצמה ראויה ל”שבח". ביום הרביעי עברה קבוצת יהודי פקיעין, שעבדו אצל הקבוצה בפוליה. להם הגיע מעט כסף מהחווה בעד עבודתם פה לפני איזו חדשים. ניגש אליהם מר אהרנסון ודיבר על לבם שישארו לעבוד פה שבוע ימים. 

הפקיעינים אינם מתרצים (צריך להעיר, כי כמו בנוגע לספרדי טבריה ככה גם בנוגע לפקיעינים עלה בידי הפועלים להניאם מלעבוד בחווה רק בכוח השפעה המוסרית – דבר, שהפועלים בעצמם לא קיוו לו), אהרנסון מוציא את מכונת הפוטוגרפיה שלו ומתחיל לצלם את הקבוצה, באחדים מהפקיעינים מתעוררת התשוקה לראות תיכף את תמונתם – “בעוד שבוע – אומר להם אהרנסון – תוכלו לקבל את תמונתכם, עיבדו רק שבוע אחד ובמשך הזמן הזה אספיק לגמור את התמונות”. הפקיעינים אינם מתרצים, אהרנסון מאיים עליהם לעכב את הכסף המגיע להם בעד עבודתם מקודם. פועל אחד הנמצא באותו מעמד מודיע לפקיעינים, כי הפועלים נכונים לשלם להם את חובם מכיסם, אם פקידות החווה לא תשלם להם. אהרנסון מתנפל על הפועל הלז בזלזולים ושוקל, כמובן, למטרפסיה באותו מעמד. 

ביום החמישי בא האגרונום החדש והזמין, על־פי עצת הד“ר רופין, פועל אחד מאום־דז’וני. הפועל יחד עם הד”ר רופין ועם האגרונום החדש בחרו מבין הפועלים הקודמים עשרה אנשים והעבודה הנחוצה החלה. 

ככה נגמרה ההיסטוריה של “יחסים נורמליים” בכנרת. 

רוצה אני לציין עוד עבודה אחת מהעבודות החשובות של ברמן בשנה הזאת. התקנא ברמן בקבוצות של פוליה ואום דז’וני, שייסד הד“ר רופין, הלך ויסד גם הוא קבוצה מערבי אום־דז’וני עם השייך בראשם בתנאים האלה: ברמן נותן להם לעבוד אדמה  מאדמת הנ”פ⁷, שני סוסים לזמן החרישה ושעורה למאכלם, בעת הקציר הוא קוצר את התבואה במכונה ומובילה בעגלותיו על הגורן, הערבים ממלאים את כל העבודות הנשארות, מציעים לחרישה נגד זוג הסוסים של ברמן שתי זוגות שוורים, בתבואה הם מתחלקים עם ברמן חלק כחלק. מהשותפות הזו יש כבר תוצאות מזהירות. הערבים עבדו באופן ממשי מאוד: רוב החרישה נעשתה בסוסי ברמן ורוב השעורה נאכלה על־ידי השוורים שלהם. לפני שני שבועות נגמרה זריעת התבואה והערבים הביאו את הסוסים לברמן, אחד מהם נמצא במצב נורא כזה שברמן לא חפץ לקבלו והשיב אותו לשייך. הסוס השני, שנתן עוד איזו תקוות, מת לאחר ימים אחדים בחווה. 

מכל ההיסטוריה הזו אנו יכולים לברר לנו את היחסים שצריכים לשרור בין פקיד של חווה ובין פועליה: א) הפועלים צריכים להיות מסורים לעבודתם בכל לבם ולקבל עליהם את מרותו של הפקיד בהחלט בעת העבודה. ב) הפקיד צריך תמיד לזכור, כי פועל חרוץ ומסור לעבודתו יודע גם לכבד את עצמו ודורש אליו יחס של כבוד. איני יכול לצייר אפילו בדמיוני פועל חרוץ בעבודתו בלי רגש כבוד – אין שני הדברים האלה יכולים להיפרד; ואם עולה ביד הפקיד להמית בכוחו את רגש הכבוד שבפועל, ממית הוא בהכרח גם את הפועל שבו. ג) ברמן וכל פקיד ממין זה יכול בהתנהגותו להשחית לאט לאט את הפועלים, אם הם חלשים, ולהביא על־ידי זה את המוסד שתחת ידו לידי הריסה, או אם הפועלים חזקים במוסריותם, לרדת בעצמו מעל הבמה. 

בנוגע לתופעת השביתה בכנרת עלינו רק לשמוח עליה, כעל תעודה נאמנה על הבנת פועלי הגליל את תפקידם בתור גיבורי התחייה. 

תרע"א

בח' בסיון, תרס“ח, עלו לדלייקה, שבעמק הירדן שמונה צעירים לכיבוש ראשון של אדמות אלה, בקרבת הכנרת. השמונה היו: אריה אברמסון (כיום ביבנאל), יוסף אלקנה (נהלל), ישראל בלוך ז”ל, גרשון גרינפלד ז“ל, צבי יהודה (נהלל), בצלאל  (טבריה), ישראל קורנגולד ז”ל, תנחום (דגניה). נלוותה אליהם שרה מלכין ז"ל. למקום קראו – כנרת. 

כנרת היתה חווה לאומית, שאחריותה על המשרד הארץ־ישראלי, ד“ר א. רופין ז”ל היה מנהל המשרד. אגרונום מ. ברמן היה מנהל החווה מטעם המשרד הא“י. בין הפועלים והמנהל שררו יחסים לא טובים. הקבוצה הראשונה עזבה לאחר שנה. המשרד מסר לקבוצה פועלים לעבד שטח מאדמות אום־ג’וני על אחריותה. במקום זה קמה בתחילת תרע”א קבוצת אום־ג’וני, היא דגניה. 

השביתה בכנרת היתה בחורף תרע"א, בראשה עמד ברל כצנלסון. 64'

 

בשולי החוברת     🔗

“אל לשכוח את ממשי” – אמר יוסף שפרינצק באחת השיחות שנושאה היה ריכוז חומר על אישי “הפועל הצעיר”. באותה שיחה סיפר שפרינצק שבזמנו טרח בהצבת מצבה על קברו של ממשי – “אך יש לאסוף את דבריו”. 

ידעתי את השם ממשי, אי־שם נפגשתי באחת מרשימותיו, אך את מהותו של האיש לא ידעתי. זכרתי, שברנר כתב על ממשי. הוצאתי את כתביו וקראתי, הוא היה “צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכל מבפנים”. מאז שמרתי את הדברים בלבי: את דברי שפרינצק, “אל לשכוח את ממשי” ואת דברי ברנר כי היה ממשי “צדיק וטהור” – ומי כברנר הכיר וידע את נפש הצדיק?

לרגל עבודה אחת, שהייתי נתון לה בשנה האחרונה, קראתי את רשימותיו של ממשי על השביתה בכנרת, על הפועל ועל הפועלת בגליל ומכתביו מן הגליל. בדקתי ומצאתי, כי בכ“ח באייר תשכ”א תמלאנה חמישים שנה למותו ואמרתי עם לבי – זאת השעה לקיים את דברי יוסף שפרינצק, אשר עם מותו היו לי כצוואה, בין יתר דבריו על שמירת זכרם של אישים מצויינים בתנועה, מורים וחברים – ולגמול “חסד של אמת” לזה האיש שמואלי־ממשי, שגם דור יבוא ידע אותו ושמו לא יישכח. 

* 

“קנאים לעבודה נחוצים לנו. כמובן, קנאים במובן המשובח של המלה” – כתב א. ד. גורדון בתרע"א. א. שמואלי־ממשי היה קנא־אמת לעבודה. את אשר תבע מאחרים קיים הוא בכל לבבו ובכל נפשו. על אף איסור הרופאים המשיך בעבודה; העבודה היא שנתנה לו חיים חדשים ולה הקדיש את חייו. משהכיר ממשי וידע, כי העבודה רפאות בה לתחלואי האומה, שוב לא ידע רפיון־רוח בעבודתו ואף התגבר על רפיון־גופו. 

חמש שנים ומחצית השנה חי שמואלי בארץ – ומחציתן של השנים האלה בגליל. הוא היה פועל גלילי. בעיות המושבות, איכריה ופועליה – הטרידוהו. בכתבות שלו ב“הפועל הצעיר” בשנים תרס“ט־תר”ע סיפר על החיים במושבות הגליל; על היחסים בין האיכרים ובין יק“א החברה המיישבת; על הפקידות ויחסה למושבות ולאיכריהן; על היחסים בין “זקנים” ל”צעירים" ובין איכרים לפועלים ועל בעיות הפועל השואף ללמוד את העבודה, להיות לפלח והנושא את עיניו ל“התאכרות”, להתיישבות עצמאית. בהשוותו את מצבו של הפועל למצבם של עובדים אחרים, בעלי מקצועות חפשיים – הוא מוצא כי יתרון לפועל, משום שפחות מאחרים הוא משועבד ברוחו ובזה גם יתרונו על האריס. 

השאיפה לפועל עצמאי בעבודתו וחפשי ברוחו, היא שהביאה את ממשי לידי העלאת רעיון על “קבוצה קואופרטיבית”, שהיא מעין מזיגה בין קבוצה ומושב־עובדים. ראשוני הקבוצה דרכם לא היתה סלולה, נגד עיניהם לא היתה דוגמה ללמוד ממנה, הם תהו רבות עד שדרכו שביל לעצמם ופילסו נתיב להולכים אתם; ראשוני מושב־העובדים היו לפניהם נסיונות – מושבי־הפועלים (עין גנים ונחלת־יהודה) והקבוצה. בהנחת יסודות למפעל החדש למדו מנסיונות קודמיהם. 

שמואלי־ממשי ראה רק את ראשית דרכה של הקבוצה. הוא לא הצטרף לקבוצת אום־ג’וני. עם שלושה חברים אחרים עשה נסיון מיוחד במינו באירגון קבוצת אריסים שנשאה באחריות לנסיונותיה בשדה החקלאות. מתוך נסיונו בא להתוות קו משלו לדרכו של הפועל הגלילי, קו המשתזר ביריעה של מחשבת ראשונים בהתיישבות העובדת. 

וזכות מיוחדת לו לשמואלי־ממשי בהעלאת שאלת הפועלת. דבריו מתיחסים אמנם לפועלת הגלילית, אך הנחותיו ומסקנותיו הן ענין לתקופת בראשית של הצעירה הצועדת את צעדיה הראשונים בעבודה בארץ, והנושאת אף היא את נפשה להשתלב בעבודה 

כשותף לעשייה, לאחריות וליצירה. ממשי היה הראשון שהעלה במחנה העבודה הקטן, עמוס הדאגות והבעיות, את שאלת הפועלת. הוא הרגיש בבדידותה, שאין שואל להרגשת־נפשה ואין דואג להדרכתה בחיי החקלאות. בעייתה של הצעירה אינה ענין לה לבד, היא ענין לציבור העובדים כולו. אם האשה לא תהיה שותפה מלאה ונאמנה לא תקום משפחה עובדת המכה שרשים בחקלאות ובכפר והמחנכת בנים ובנות לעבודה ולחקלאות. מתוך ראיה רחבה זו דן ממשי בשאלת הפועלת הגלילית להלכה ולמעשה, באותם הימים כאשר איש עדיין לא שם לב לחשיבותה של בעיה זו, הצעתו על הקמת חות־לימודים לצעירות בכנרת התגשמה בחייו, שבועות אחדים לפני מותו ללא־עת. 

* 

לא היה שמואלי היחיד שנגדע בצעירותו ואשר לא זכה לגילוי מלוא כוח יצירתו, אולם הוא נפל בתחילת הדרך לפני שרעיונותיו הגיעו לידי ראשית הגשמה. יוסף בוסל, שאף הוא לא הגיע אף למחצית ימיו של אדם עלי חלד, חי עשר שנים בקבוצה. הוא היה ממניחי יסודותיה, ממעצבי דמותה, מיוצקי דפוסיה. הקבוצה ומעריכי מפעלה לא שכחוהו, כי הוא היה מאבותיה. ישראל גלעדי, ממייסדי “השומר”, מנושאי רעיון המיזוג של יישוב עובד ושמירה עצמית, אשר המוות קטפהו על סף תקופת ההתרחבות של מפעל ההתיישבות, זכה והישוב שהוא היה במייסדיו נקרא על שמו – כפר־גלעדי, והוא מצבת־עד לזכרו ולמפעלו. לא זכה ממשי למה שזכו הם. בראשית החיים החדשים ולא באמצעם בא עליו המוות. הוא היה איש בראשית – וכזה יישמר זכרו. 

ישמשו דפים אלה, הדברים שכתב והגה, הנובעים ממעיני נפשו ומבטאים את שאיפתו – כזכרון לחייו ולהקרבתו. צנוע היה האיש – “צדיק וטהור – – והכל מבפנים” – וצנועה היא חוברת זכרון זו, היא כולו משלו, פרי הגיגיו ומעשיו במולדת, שלה נתן את כל אשר היה לו, את גופו ונשמתו. 

יוסף שפירא 

ר“ח באייר, תשכ”א

 

הערות:     🔗

א. כל הדברים של ממשי בחוברת זו נתפרסמו ב“הפועל הצעיר”. 

ב. המכתבים והמאמרים של ממשי מתפרסמים ככתיבתם על־ידו, פרט לאי־אלה השמטות של דברים, שיש בהם משום חזרה, או פרטים שאינם מחוורים די צרכם. גם בסגנון הדברים לא הוכנסו אלא שינויים קלים. 

ג. ההערות בגוף המאמרים הם של הכותב: הערות בשולי המאמרים של המביא לבית־הדפוס. 

ד. להוצאת החוברת נתנו יד: מועצת הפועלות, המרכז לתרבות וחינוך, המשביר המרכזי, המרכז החקלאי וקבוצת כנרת.