במסיבה במלאת עשור לבנק, ירושלים, 8 בדצמבר 1964

אני קצת “אשם” במסיבה הזאת הערב. עמדתי, יחד עם חברי, ליד עריסתו של בנק ישראל לפני עשר שנים. בעצם מילאתי תפקיד של מיילדת עוד שנתיים קודם, כאשר היה עלי להיכנס במקומו של אליעזר קפלן המנוח לעבי הקורה של ייסוּד בנק ממלכתי בראשותה של ועדה כבדת משקל. את המדינה הקימונו תוך כדי עמידה על הנפש, בעיצומן של להבות מלחמת הקוממיות. דבר זה, וכן סיבות הנעוצות בהיסטוריה של משק הכספים בארץ עד אז, הם שדחו את הקמתו של בנק ממלכתי עד ליותר משש שנים אחרי קום המדינה. גם אז לא בא הבנק אל המוכן. הוא הוטל לתוך המים הזדוניים של משק בהתהווּתו, של כלכלה שעיצבה וייצבה את דפוסי ההליכים שלה ואת ראשית מגעיה עם מוסדות פיננסיים בינלאומיים. במבט של עשר שנים לאחור נראה לי, שהבנק עמד יפה במשימות שהוטלו עליו. נראה לי, שהיה כאן זיהוי שלם בין המוסד לבין האיש שהועמד בראשו, הנגיד דוד הורוביץ, שלזכותו האישית יש לזקוף הרבה בפעולות הבנק בכלל ובמדיניות הכספים הבינלאומית שלנו בפרט. הוא שהפך את הבנק למצפן פיננסי ולמצפון פיננסי של המדינה.

עיינתי, לפני שבאתי לכאן, בדברים שאמרתי בכנסת לפני אישור חוק הבנק, דיברתי אז על שילוב נכון של עצמאות בנק ישראל עם תלותו הסופית בממשלה ועל יחסי הגומלין שצריכים לשרור בין השנים. יכול אני להעיד, שהרי הייתי בינתים כמה שנים שר האוצר, כי יחסי-גומלין כאלה אמנם נתיצבו והיו לברכה לכולנו.

אמרתי אז, כי לא החוק לבדו יקבע את יעילותו ואת הצלחתו של הבנק. הסמכויות החוקיות אינן אלא מסגרת שבתוכה נקבעת העמדה המיוחדת של הבנק המרכזי בשוק הכספים. התקוה שהבעתי אז, כי הבנק יעלה למעמדו הרם בטיפוח ובטיפול מתאים ונאמן, נתגשמה במלואה.

אוסיף על כך, כי תפקידים מיוחדים לבנק בתנאים שלנו בתוקף הנסיבות ההיסטוריות של הקמת מדינה חדשה וחדישה, הנוטלת עליה משימות חד-פעמיות בתולדות אדם. אחת התוצאות היתה, כי אצלנו ניתן לכסף, כמעט מהתחלה, ערכו החברתי הטהור כמעט, תוך ויתור על משמעות נכסית עצמית שלו. מבחינה זו הגענו לשלב העליון של ההתפתחות בלי יסורי המעבר שהיו נחלת מדינות ותיקות יותר.

ערכו של הכסף שלנו תלוי בראש ובראשונה בכוח הייצור והיציבות של המשק. בתנאים אלה היתה העמידה על משמר הכסף וכוח קנייתו, ביסודו של דבר, עמידה על משמר המשק והתעצמותו. ילך הבנק בכוחו זה ויצליח.