אישי היושב-ראש, כנסת נכבדה,

היו נואמים, והצטיין בזה חבר-כנסת לנדאו, שביקשו לנצל את הויכוח כדי להגיב על דברים שפורסמו בעתון¹ ושאינם שייכים לא לדיון הזה, לא לבית הזה ולא לתקציב משרד ראש-הממשלה. הערכות על מאורעות היסטוריים הן לדעתי נושא מוזר בהקשר זה. הדברים נאמרו, מכל מקום, והייתי רוצה להעיר על כך בקצרה.

כמו כל פרק היסטורי גדול, כן גם מלחמת הקוממיות היא מסכת משולבת של שלל גורמים חיצוניים ופנימיים גם יחד: צבאיים, מדיניים, חברתיים, משקיים וכיוצא באלה. כל אחד מאתנו מהרהר לפעמים בשאלה, ולפעמים בקול רם, מה היתה יכולה להיות התוצאה אילו היה אחד הגורמים הללו מופיע בצורה שונה.

קשה לפסוק הלכות בענין כזה. לכן, מטבע הדברים, יש מקום לחילוקי-דעות, בפרט כשהדיווּח על הנאמר איננו מדויק ביותר. אולם למעלה מכוח בינתי הוא, משהופכים הערה כזו לנושא ניפוח פרלמנטרי, להתקפה מעַוֶתת ומעוּותת על האיש שהוא לכל הדעות אדריכלה הראשי של קוממיות ישראל בארצו.

אפשר היה, אולי, לפטור זאת במשיכת כתף, לולא הנסיון המרושע לרקום את אגדת “הסכין בגב”. את המיתוס הזדוני כי חיילינו הגיבורים יכלו להגיש לנו על מגש של כסף נצחונות לא שיערנום ולא שיערו אבותינו, ורק ההנהגה המדינית היא שנעצה פגיון בגבם; רק היא הפסידה ליד שולחן הדיונים את הנצחון, שהיה בתחום הישג היד בשדה-הקרב.

כולנו יודעים את אימת השוֹאה העולמית ששוחררה מסוגרה על-ידי הפצת אגדות כאלה במקום אחר. מי שיש לו זיק של אחריות ציבורית חייב ללמוד את הלקח הזה ולדעת מה הוא עושה.

הסמיכו לענין זה העלאת-גרה בויכוח על ספר תולדות ההגנה. אינני רוצה לחזור אליו. רק שאלה אחת בפי: מהו המעורר אתכם לחזור שוב ושוב על הנסיון להפוך את העבר לויכוח פוליטי בוער? האין זה אלא מפני דלות המעש והתושיה בהוֹוה?

מי פוגע בירושלים כבירת ישראל?    🔗

ובענין אחר – האשימו כאן את הממשלה בפגיעה במעמדה של ירושלים בירת ישראל. אני רוצה לדעת, חבר הכנסת לנדאו, מי פוגע במעמדה של ירושלים כבירה? האם פוגע בה מי שמביא את צה"ל למצעד בבאר-שבע כדי להנות בו את תושבי הנגב? או שמא פוגע מי שנות לכך פירוש עקום, היאה לפרלמנט של שדרות רוטשילד, כאילו מעמדה של ירושלים הוא בכלל נושא למיקוח או לויתורים תחת לחץ ידידותי או אחר? אני מסכים כי יצירת רושם כזה הוא “חמוּר, מסוכן ופוגע”. למה, חבר הכנסת לנדאו, אתה יוצר אותו? מצעדים בירושלים היו – ויהיו.

מה שנוגע להעברת משרדי הממשלה לירושלים, אין הממשלה יושבת בחיבוק ידים. המדפיס הממשלתי מועבר לירושלים, ואושרה גם הקצבה לבניה בקריה כדי לקלוט משרדים נוספים. רק לפני כעשרה שבועות החליטה הממשלה על מסגרת הפעולות משנת התקציב הבאה ואילך וּועדת שרים תקבע את סדר העדיפויות והעברה. אני מקוה כי תוך שנים אחדות נעביר את משרדי הממשלה לירושלים בקצב התלוי באמצעים העומדים לרשותנו וכן בבעיות התעסוקה, העליה והקליטה הכרוכות בדבר הזה.

בכלל, מן הראוי שנזכור כולנו, שהעברה לירושלים איננה ענין לממשלה לבדה. אם רוב עתוני ישראל מופיעים בתל-אביב, חייבת לשכת העתונות הממשלתית לשרת אותם שם. אם מרכזי מפלגות ומוסדות ציבור מרוכזים בתל-אביב, הרי שאתם, חברי הכנסת, ואני עבדכם, מטריחים את עצמנו לשם לפחות פעם בשבוע להשתתף בישיבות. ייתכן שזה טעון שינוי; מכל מקום הדבר לא יקום במאמר פה של הממשלה בלבד.

יחסים בינלאומיים    🔗

חבר הכנסת סנה בא אלינו, כרגיל, בשורה ארוכה של קובלנות על שלא שינינו את המציאות המדינית שבה אנו חיים. דומני, שלא השמיע את דבריו במקום הנכון. את הטענה על שאין שלום בינינו ובין הערבים טוב היה להפנות אל השליטים המסרבים להכיר בקיומנו. העדר יחסים דיפלומטיים עם הודו ועם סין – שוב לא אנו גרמנו לו, ובודאי לא אנו המעכבים שיפור יחסים עם ברית-המועצות.

הייתי רוצה לומר, בענינים אלה, כמה דברים לא בהקשר לויכוח הזה, אלא כדי שיהיו ברורים ומחוּורים לנו לעצמנו ולכל המוכן לשמוע את דברינו. מדיניותנו היא מדיניות של שלום אמת. אנו הרוצים בו ולנו הזכות להתריע על שעדיין לא בא.

אלא שעלינו לזכור ולהזכיר: לא יקרב את השלום מעשה חד-צדדי של הכרה בזכות הפליטים לחזור. שליטי ערב מעוררים את בעיית הפליטים בצורה זו לא כדי לפתרה ולא כדי למצוא דרך לשלום. הם מנציחים נגע ומנצלים אותו כמנוף לסילוק מדינתנו מעל המפה. עד עתה לא הכירו שליטי ערב בעצם העקרון של דו-קיום בשלום לגבי ישראל. אילו הכירו בכך, הרי חזרנו ואמרנו שאנו מוכנים לדון עמהם בלי תנאים. לפי שעה הם המתנים תנאים, תנאים לא לשם שלום, אפילו לא לשם שיחות, אלא כדי להרסנו מבית. האם זו דרך לשלום או למלחמת השמד? נאצר הוא שאמר, לפני כחודש, כי “בעתיד צפויה מלחמה עם ישראל, ואת תאריכה נקבע אנחנו”. כך הוא מדבר אל עמו; עם זרים הוא מדבר לעתים חלקות, טוען שהוא מתגונן. לכן יהיה הדבר חרות בתודעתנו ויישמע באזני ידידים, מיהו הצופה למלחמה בישראל ורוצה לקבוע את תאריכה.

וייאמר כאן גם באזני מעצמות גדולות. אנו קבלנו את עקרון הדו-קיום. אנו נענינו בחיוב להצעתו של ראש ממשלת ברית-המועצות לעקור את רעיון השימוש בכוח מכלל האמצעים לפתרון בעיות גבולות. נאצר הוא שדחה עקרון זה לגבי ישראל. אין זה מועיל לשלום אם דיבורו של נאצר יישאר אחרון בנושא זה. צריך שהשפעת המעצמות הגדולות, השפעתם על יוזמי הקריאה לחדול משימוש בכוח, תהיה על צדו של השלום, על צדו של עקרון הדו-קיום, על צדה של הפגת המתיחות, על צדה של אפשרות שיחה. ידע זאת העולם וישמע זאת נשיא מצרים.

אנו מעונינים בהרמוניה, בהידברות, בהפגת המתיחות, בדו-קיום בין המעצמות הגדולות. זוהי הקרקע הנוחה ביותר לצמיחת השפעה חיובית על שליטי ערב, לביטול הפיתוי להתחרות בהספקת נשק לממשלות המכריזות על כונות השמד.

מבחינה זו, כל סכסוך גדול וקטן, מן הויכוח שבין ברית-המועצות לבין סין ועד לקשיים פנימיים במדינות קרובות יותר, נושא סכנות לעולם כולו ולאיזור, ואיננו רצוי לנו כמדינה, כשם שהוא מצער אותנו כחברים במשפחת העמים.

דבר אחד מעל לכל: שום פתרון לא ייכון בלי הידברות, הידברות על שלום ואפילו על בעיית הפליטים כשהיא לעצמה. התנאי לכך – הנכונות לדבר, הנכונות להכיר בעובדת קיומנו.

החוזרים על תעמולה מרוקנת מתוכן, בדבר תלות ישראל בהון זר, עושים עָול, אי-צדק ושירות רע לענין. הם מביאים ידידים לידי ראיה מוטעית ומסולפת ומספקים לשליטי ערב אמתלה למדיניותם העוינת, הנושאת בכנפיה חרם, איבה וצחצוח חרבות.

מדינת ישראל קמה מתוך פריקת שעבוד גלויות בעולם ועול זרים בארץ. עיקר כוחה בא לה – מראשיתה ועד היום הזה – ממשאבי העם היהודי ומכמיהתו לגאולה. לפי עצם מהותה מסמלת המדינה את השחרור מתלות בזרים ואת התעצמותו של עם, כשוה בין שוים. הושטנו ונושיט יד עוזרת לעמים שזכו מקרוב בחירותם. אנו יצאנו משעבוד גלויות והם השתחררו משעבוד מלכויות. עזרתנו מכוּונת לסעדם בצעדיהם הראשונים כאומות שווֹת זכויות וערך במשפחת העמים. כשיצאנו, תוך מאבק דמים, מתחום האפוטרופסות הבריטית לפי מנדט בינלאומי, תמכו בנו רוב אומות העולם, וארצות-הברית וברית-המועצות בכללן.

“ההון המונופוליסטי” המשתלט    🔗

אנו זקוקים ליבוא הון ואנו זקוקים לסחר בינלאומי עם ארצות השוק המשותף ועם מדינות אחרות. סחר פירושו יחסים כלכליים. מה החטא איפוא במאבק על שוק, על דריסת רגל בשוק המשותף? אולי יעיד עצם הקושי שבדבר, כי המדובר הוא בהישג בשבילנו ולא ברצון השתלטות מצד אחרים? יבוּא הון פירושו מתן אפשרות להון הזה לפעול. האם כרוך הדבר הזה דוקא בהשתעבדות? וכי מיהו ההון המונופוליסטי הגדול המשתלט עלינו? הגיע הזמן לפוצץ את הבועה הזאת, לבקש שאנשים רציניים, לפחות, יחדלו מבדותות כאלה. למי איפוא הכונה? לתרומות העם היהודי בעולם כולו לקליטת פליטים, שנפלטו בעירום ובחוסר כל מארצות מוצאם? או שמא למלוה העצמאות והפיתוח – מאות מיליוני דולרים שהועמדו לרשות הממשלה לעשות בהם כטוב בעיניה, בריבית של ארבעה אחוזים בסך-הכל? או המדובר במשקיעים קטנים ובינוניים, שמתוך אהבת ישראל וזיקה אליה, מרצון לראות בקוממיות העם היהודי בארצו, הביאו לנו מחילם ומן הידע שלהם (דבר שלא יסולא בפז בימינו אלה)? או שמא מדובר כאן בהחזרת הגזל מן העם היהודי בשילומים ובפיצויים אישיים? והלא אלה הם עיקר האמצעים הגדולים שהוזרמו לארץ בסכומים עצומים לשם פיתוחה.

לא הייתי מתעכב על זה כל-כך הרבה לולא הרצון למנוע מתן חרב בידי שונאינו ומנדינו, ביודעים ובלא יודעים. אינני מקבל את הדעה כי כל המדינות המקבלות עזרה כלכלית, אם מארצות-הברית ואם מברית-המועצות, נעשו תלויות ממילא במעצמה המסייעת ואינני מקבל את הטענה כי סחר גורר בהכרח השתעבדות מדינית.

פוליטיזציה ודיפוליטיזציה של המנגנון.    🔗

דוּבר כאן על מנגנון שהוא “מעור אחד” מבחינה מפלגתית. אינני יודע מנין לחברי הכנסת האינפורמציה הזאת. אני עצמי, למשל, אינני יודע לאיזה מפלגה שייכים רוב המכרים של העובדים הבכירים במשרדי. חשבתי: אולי אינני יודע מפני שאני חדש במקום. משנתעוררה השאלה בכנסת, שאלתי את המנהל הכללי, וגם הוא איננו יודע על כולם. ואלה שהשתייכותם ידועה לאחד משנינו – רובם אינם חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל. אני יודע דבר אחד: אני בטוח בנאמנותו של כל אחד מהם למדינה ובמסירותו לעבודה.

בכלל קורה אצלנו דבר משונה כאשר מדובר על דפוליטיזציה של מנגנון המדינה: כאשר מישהו חושב שהפקידים הם ממפלגה אחרת הוא טוען שזוהי פוליטיזציה, והיא כמובן פסולה; וכאשר אותו אדם עצמו דורש למנות פקידים ממפלגתו שלו, למשל, למַנות ל“קול-ישראל” אדם בזכות השקפותיו ולא בזכות כשרו המקצועי, הרי זו דפוליטיזציה כשרה למהדרין.

ההתקפה על “קול-ישראל” הפכה פחות או יותר למסורת בויכוח על תקציבו של משרד ראש הממשלה. דוקא השנה, בניגוד לשנים קודמות, לא ניסה איש להביא סימוכין של ממש לטענות. חבר הכנסת בנו כהן אומר, שיש לו תיק עבה של טענות נגד שירות השידור. הייתי יכול לנחם אותו שהתיק שלי ושל חברי עבה עוד יותר. גם אני שומע לפעמים שידורים, ולעתים אני גם מעיר עליהם. יש לי הרושם שמתוך הקפדה על הגינות ציבורית מטים עובדי "קול-ישראל את הכף לצד השני. באנגלית קורים לזה “להישען אחורנית”, והממשלה יוצא מקופחת קצת. אינני יודע מה מטרת הדיבורים האלה על תיק עבה, בפרט שאין אפילו דוגמה אחת בצדם. אולי הכונה איננה אלא להרבות לחץ על עובדי שירות השידור כדי שיוסיפו לשאת פנים למתנגדי הממשלה, כדי שלא להיכשל, חס וחליל, באופיציוזיוּת.