בכנסת, 7 בדצמבר 1964

אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

קצת יותר מששים ריבוא היינו כאן, הישוב היהודי, בארץ בקום המדינה. מאז קלטנו בערך כפלים כמספר זה עולים מכל יבשות תבל, דוברי עשרות שפות, חניכי תרבויות שונות בדרגי התפתחות שונים ומשונים. גם כיום רק כשמונים אחוז מיודעי קרוא וכתוב בארץ קוראים וכותבים עברית. אחוז קטן קצת יותר יודע ומדבר עברית כשפה יחידה או ראשונה. הפער התרבותי משתרע מאנאלפאביתים ועד לבחירי המדע והתרבות שלנו, למן ממציאי מכשירים טכניים מורכבים ואמצאות מדעיות אחרות ועד לאלה שרכשו בארץ הרגלים ראשונים בשימוש באביזרי הציביליזציה.

הנושא של דיוננו הוא, איפוא, המצב החברתי במדינה על רקע של קליטת עליה גדולה ורבת־אנפין. הייתי רוצה שנקבל מושג כולל על מה שנעשה בשטח זה, ועוד יותר על מה שטעון עשיה. ניגשנו לעצב עם ולבנות מדינה בקפיצת־הדרך. לא אחת היה עלינו להעביר ציבורי אנשים ומשפחות לא רק ממקום למקום אלא ממש מתקופה לתקופה, מתרבות לתרבות, ממשטר למשטר.

אין מעשה יחיד, המגלם את קפיצת־הדרך הזאת. החוליות הדבוקות והשלובות זו בזו: חינוך, שיכון, פיתוח, התישבות חקלאית, בריאות, הוי, שילוב חברתי ומדיני – כל אלה מכתיבים את הקצב של “קפיצת־הדרך” שלנו. אין אנו יכולים לצפות לפתרון כולל מתוך הבקעת דרך, מתוך ברק־תרו בלע"ז, בשטח אחד בלבד. ולא למעשה יחיד אנו נקראים אלא לתשלובת דאגות ומעשים של חידוש, בלי שיבולע לערכים קיימים ולענין עצמו מחמת הקפיצה הפתאומית. כל זה טווי, שזור וארוג למסכת אחת.

על ישוב של כ־650 אלף יהודים, שהיו בארץ בקום המדינה, נוספו עד היום כמיליון וחצי יהודים, החלק המכריע מזה עלה מארבע כנפות הארץ. כל מה שנעשה בארץ, מאז קום המדינה, נעשה מכוח העליה הזאת ומסביבה. העולים, על ארצות מוצאם ועל עדותיהם, בנו את המדינה בגופם. ההתישבות החדשה מאז קום המדינה, העירונית והכפרית גם יחד, היא התישבות של עולים; הוא הדין בהרחבת ממדיהם ואוכלוסייתם של הישובים הקיימים.

העברת המוני יהודים ממקומותיהם לכאן לא היתה מלאכת טרנספורמציה אלא מלאכת טרנספלנטציה, על כל הטיפול המסובך שהדבר מחייב בכל חלקי הצמח, בשרשיו ובענפיו.

נעקרו קהילות שלמות, שבטים שלמים, בתי־אב ומשפחות, ונטענום מחדש במולדתם. הקימונו קהילות חדשות לנחמנו על הקהילות שנעקרו מגוף העם בשנות השוֹאה. הדבר חייב מטאמורפוזה של ציבור ומטאמורפוזה של בני־אדם. כשם שנבנית כאן קהילה יוצרת במחובר לאדמתה ולמקורות הטבע, לאחר שחרבה קהילה שחיה את חייה בשולי חברה זרה ובסדקיה, כן נוצר כאן אדם בונה המפרנס בעמלו את המדינה הזאת על חרבותיו של איש בינים, “איש אויר”, מן הגטו ומן ה“מלח” המנותק מאדמת ארץ מושבו. אמרתי “נבנה על חרבותיו”, אבל בעצם גם מכוח המשכיותם של ערכי תרבות ושל כוחות חיוּת יהודיים. שרידי קהילות בעולם הביאות אתם ערכי תרבות במובן הרחב ביותר, מכלול יחסים בין אדם לחברו ובין אדם לקהילתו. העולים הביאו אתם הוָי, אפשר לומר “שולחן ערוך” ו“אורח חיים” בכל המובנים; דבר זה מחייב אותנו להימנע מלשבור דפוסים היסטוריים מרוב להיטות של מיזוג, לפני שנוצרו דפוסים חדשים. חלקה הגדול של העליה הלך להקים ערים חדשות ולמלא את הקיימות. כאן נמצא את מאות האלפים, כשהם פזורים בשלושים ערים ועיירות בערך.

ננקוט רק דוּגמה אחת: נשוה נגדנו את באר־שבע ואת גידולה הכביר: מעיירת־מרכז זעירה לבדוּיים לכרך מרכזי בנגב המתאכלס; באר־שבע, שמנתה כ־60 אלף איש כבר לפני שנה – גדלה פי שבעה ויותר במשך ארבע־עשרה שנה.

אזכור, כי לפני שנים, לפני היות זרם העליה הגדול, נהגתי לומר באסיפות פועלים עירוניים ותיקים: “הנה ימים באים ובין כל שנים מכם ישב איש שלישי חדש”. עתה יושב הותיק האחד בין שני חדשים. התעסוקה היא אחד הסולמות החשובים ביותר לקידום חברתי של העולים. ערכו של מסלול ההתקדמות הזה עולה עם המעבר מעבודות דחק למקצועות יצרניים. עוד לפני כשבע שנים הועסקו כמעט שליש מפועלי עיירות הפיתוח בעבודות יזומות, וכבר לפני שלוש שנים – פחות מ־5%. כיום קשה למדוד את זה אפילו באחוזים. במקביל חל המעבר מעבודה בלתי־מקצועית למקצועית, מעבודות ארעי לעבודות קבע. רבים מן העובדים הבלתי־מאומנים שלפני כמה שנים הם כיום מנהלי ענפים. על כל פועל תעשיה שהיה בארץ עד קום המדינה נוספו שני עולים חדשים.

כמחצית מחמישים אלף חברים בועדי עובדים ובועדי פועלים הם עולים חדשים, וחלק ניכר מהם – מארצות אסיה ואפריקה. בערי פיתוח, בעיקר, גוברת שותפותם של העולים בנשיאה באחריות במוסדות ההסתדרות המקומיים.

כמובן, יש עוד מה לעשות בשטחים אלה. מלכתחילה, בדרך־הטבע, חודרים עולים חדשים, יחסית, יותר לקבוצות־תעסוקה מעוטות־גמול ולדרגים נמוכים בתוך הקבוצות. כך היה גם בארצות הגירה אחרות. הגורמים לכך היו בעיקר פערים בהשכלה ובידע טכני ואחר, לפעמים – פערים בהשכלה פורמלית, הבדלים בערכן הממשי של תעודות פורמליות מארצות שונות, וכתוצאה מזה גם משפטים קדומים לא מוצדקים גם לגבי מקצועות שביחס אליהם אין הבדל. עלינו להחזיק טובה לקבוצה של סטודנטים מצפון־אפריקה, שביקשה ללמוד את הבעיה, ולאחר שלמדה אותה לא ביקשה פורקן ברגשות קיפוח אלא יצאה בהכרזה חמורה מאוד באמרה, כי יהדות צפון־אפריקה באה לארץ, מה שהם קוראים, “ערופת ראש”: כלומר, בלי אותם האנשים שתפסו מקום נכבד בקרב אחיהם בחוץ־לארץ והעדיפו שלא לעלות לישראל. ודרך אגב, אני שמח לבשר, שקבוצה גדולה של סטודנטים כאלה, מבין רבים שנשארו בצרפת, כבר עלתה לארץ בשנה זו, ורבים עוד יבואו, במאמצים של הסוכנות היהודית ובעזרת הממשלה, ועוד היד נטויה.

גורמים מעכבים אחרים הם הסטראוֹטיפים הפסיכולוגיים, שנוצרו לגבי עדות ואפילו סטראוטיפים חיוביים, כלומר דעות קדומות, ואפילו חיוביות, המשבצות את האיש מראש באיזה יחס מוקדם.

המכשול הצפוּן בגישה סטראוטיפית חיובית לאיזו קבוצת עולים טעון קצת הסבר. הנה יש, למשל עדוּת, כי יוצאי ארץ אחת שהיגרו לא לישראל כי אם לאירופה מצליחים שם בבתי־הספר יותר מאשר אצלנו. מתגנבת המחשבה שמא נובע הדבר מכך, ששם נדרש מהם מאמץ, נדרשת יזמה ואמביציה, הדבר מוטל עליהם; אין ממי לתבוע ואין ציפיה לטיפוח מלמעלה, כמו אצלנו. ובכל אופן יש לציין את הקידום בתעסוקה ואת העליה ההדרגתית ברמה הכלכלית.

בריכוזי עולים, מן הצפון ועד הדרום, כבר ניכרת גם ראשית צמיחה אורגנית אמיתית של עילית מנהיגות מקומית, ששרשיה נעוצים במקום ושחוג ראייתה איננו מצטמצם, בכל זאת, רק בתחומי ישוב או עדה. בכמה דרכים למדו בני עילית זו את תורת המיזוג והאחריות הציבורית לזולת. יש בהם ששירתו בצה"ל ועלו לדרגות סַמלים וקצינים, ויש מהם שהתקדמותם חלה בנתיבי ההוראה או הפעילות המקצועית.

אפשר להעלות דמות קבוצת־על, איש העילית, של נציג מקומי, ששרשיו נעוצים במקום עצמו, ובכל־זאת אין חוג ראייתו מצטמצם בתחומי ישוב אחד. הנה, למשל, מורה, שהגיע לכאן בנעוריו, בעל השכלה תיכונית, או קצת יותר, והיה שותף ללבטי הישוב החדש מימי היותו מעברה. תוך כמה שנים של פעילות חינוכית ניצל אפשרויות להשתלם, היה למורה מוסמך ולמנהל בית־ספר יסודי ואף על־יסודי, ומכאן נקרא לפעילות ציבורית. כאשר איש כזה הוא ראש מועצה, הרי הוא ממש איש המקום, איש הקולט עליה שאיננו מאנשי “כשבתאי”; איש שלבטי ראשונים שלו אחוזים ודבוקים במקום־מושבו ממש ולא בביצות שהיו לפני עשרות שנים במקומות שהעולים החדשים אינם יודעים תודלותיהם. איש כזה חייב היה, לא פחות מחלוצים ראשונים, להיאבק עם שממה, אולי בשינוי אחד: פחות שממה פיסית ויותר שממה חברתית. כשהוא מייצג ישובו – משנתו ערוכה על פיו ומטענו הרעיוני ברור. אין לו שום בעיות של גשר־הידברות עם הותיקים ממנו. צמיחה טבעית כזאת של עילית מנהיגה, מתקנת מאליה את האיזון העדתי בעמדות המפתח. לגבי העולה החדש מארצות אירופה המגיע למקום, המציאות של “פרנס הקהל” שעלה מארצות אסיה ואפריקה, היא דבר טבעי ומובן מאליו. הוא הותיק, הוא הוקלט.

כך משתלבים עולי הגולה בשרשרת החלוצים שבנו את הארץ מאז היות תנועת ההיאחזות וההתישבות הציונית: שרשרת העליה הקולטת עליה.

גולת הכותרת של פעלה של העליה החדשה היא ההתישבות החדשה, שהנה בעיקר התישבות של עולים. התרומה שתרמו ותורמים לקיום המדינה, בגופם ממש, האנשים, הנשים והטף, שבאו לכאן ברובם בלי הכנת הגוף ובלי הכשרת הנפש, בלי שנות חריש של תנועה מדינית מאורגנת ושל חלוציות אידאית מודרכת, תרומה זו – אין לה שיעור, אין ערוֹך לה. מכוח התמורה ההיסטורית שנתחוללה בחיי עם ישראל, הם נשאו – אובייקטיבית – בתוכם, על גבם ואתם את מטען ההגשמה החלוצית; הם נעשו חלוצים, הם למדו לאהוב את הארץ הזאת, לחונן עפרותיה ולגונן על אדמתה. הם ממלאים את חללה השומם של המדינה, בהר וגיא, הם נכונים לכיבושים חדשים, להפרחת שממות שנותרו ושייהפכו לגן פורח בעזרת מי תהום, מי המוביל, ובבוא היום – בעזרת מי־ים מומתקים. הם סיגלו לעצמם במאמץ גדול את יצירתנו החברתית השיתופית על צורותיה, ובעיקר בדמותו של המושב.

רכישת הנכסים ויצירתם, סיגול המבנה החברתי גררו עמם סיגול ערכים והרגשת שותפות. בני מושבי־עולים רואים את עצמם – ופועלים – כבני מושבים ותיקים לכל דבר. אזכיר כאן תופעה אחת הבאה ללמד על הכלל: הנטיה הגוברת של בני מושבי־עולים, המתגייסים לצה"ל, לנהוג כחבריהם בני המושבים הותיקים ולהתיצב ליחידות המחייבות מידה גדולה של חלוציות ושל מסירות נפש כגון: צנחנים. מכל הבחינות עומדים הם בתביעות הרמה הגבוהה הנדרשת שם.

כשאני מדבר על התמורה שחלה בבני־אדם בישובי־העולים, עומדות לפנַי דמויות חיות. הנה, בקוים כלליים במקצת, דמות אחת. נקרא לה בשם ראובן. ראובן היה בעל־מלאכה קטן בעיירה זעירה בצפון פרס. עלה לפני כ־12 שנה, בקושי ידע את מלאכתו שלו וכמעט אנאלפאבית. אם היו לו שרשים בדת ישראל, לא היו לו שרשים בדעת ישראל. הוא עלה עם משפחה גדולה, קרובים וקרובי קרובים, מה שקוראים “חמולה”. ראשית דרכו היתה מעברת פחונים באחד האזורים החמים ביותר בארץ. שנתים התפרנס בעבודות דחק, ונשאר בעצם אכסטריטוריאלי גם בשטח וגם במובן החברתי, ובארצו ובאזורו. לא הכה שרשים כאן; נותקו השרשים ונשברו המסגרות שהיה רגיל בהם במקומו. סרה אימת ראש השבט ובטל פחד השוטר והז’אנדארם. ניתן לומר, שמעשהו הישראלי הראשון היה לימוד תורת ההתפרעות, הצעקה ושבירת השמשות.

כעבור שנתיים באה אליו פניה מתנועת המושבים להצטרף לגרעין העולה להתישבות. לא ברור אם הבין בדיוק למה מתכוונים, אבל ברור שידע שהמעברה אינה טובה; וכעבור שנה כבר אנו מוצאים אותו במושב בחבל התישבות. מה אומר לכם? מושב זה, בראשיתו, לא היה טוב בהרבה מן המעברה. המתישבים שוּכּנו בצריפונים משומשים המשמשים כיום לאיסום. השתוללות הרצח של הפדאין היתה בעיצומה. אבל שני דברים השתנו מיד: חיכו להם במקום מדריכים חקלאיים ותיקים, והעבודה שהתחילו לעסוק בה, אפילו כשהועסקו כשכירים, לבניית בתים לעצמם, היתה עבודה יוצרת. עברו חדשים עד שהבין ראובן, והבינו חבריו, שאין זו מעברה חדשה ושהבית שהוא בונה מיועד לו. תחילה, בתקופת המעבר, ביקש לעצמו מפלט בעראק והדבר השפיע כמובן על העבודה. המחאה הקולנית גברה. היו קשיים אפילו בסידור השמירה. כשהובאו למקום עוד כמה משפחות, מאיזור גיאוגרפי סמוך בחוץ־לארץ, צמחה יריבוּת המלוּוה קטטות. כשהוקמו מוסדות במקום קיבלה היריבות צביון “פוליטי” יותר: ויכוח על עמדות בועד ועל נוסחי תפילה. לאט־לאט ובהדרגה צצו ניצני הבנה. טעם העבודה היוצרת, טעם הבניה, שהיא בנין עתיד לעצמם ולבניהם אחריהם, עשו את שלהם. אין זאת כי אספה אמא־אדמה בנים אלה אל חיקה ומן האדמה החלו יונקים כוחות חדשים; רגליו של אנטיאס נחו על הקרקע.

כעבור שנה נכנסו לבתיהם החדישים ראובן וחבריו שאך בקושי ידעו להשתמש בהם. הם התחילו כעובדים שכירים של המוסד המיישב בחלקות הכפר עצמו ועדיין לא תפסו שאלה יהיו חלקותיהם שלהם; אבל למדו זריעה מהי, עישוב מהו, קילטור מהו, קציר ואסיף, קטיף, בציר, אריית תאנים וגדירת חרובים מה הם; פתאום גילו שהם מגדלים משהו שאפשר להתפרנס בו, לאכול – ולמכור. את עקרון הערך העודף, במשמעו היסודי ביותר, גילה ראובן בשלב זה באוח עצמאי. הוא גילה על נקלה את ההפרש בין ערך התוצרת שהוא מגדל לבין שכר־העבודה שהוא מקבל – את הערך העודף. הוא גילה שהוא מנוצל, שאינו מקבל את מלוא התמורה בעד עבודתו. הוא בא בשאלות חמורות אלה אל האחראים לחבל־ההתישבות הזה. הוא לא ידע – אבל לרגע הזה הם חיכו. מיד, או כמעט מיד, קיבל ראובן לעיבוד עצמאי חלק מן החלקה המיועדת לו – 5 דונם, בליווי אזהרה, שישמע היטב לעצותיהם של המדריכים. תחילה סבור היה ראובן, שירבה את רכושו אם יוסיף מים וזבלים מעל למכסה ונענש מיד ביבול רע, ורק אז הבין שאין “מסדרים” אותו. הוא מעבד כיום 30 דונם והוא כבר יודע איך לעבד, ועוד עתידה חלקתו לגדול, כשיחולקו עצי הפרי המעובדים כיום כחוה על־ידי הכפר כולו. אל משקו המפואר והמצויד בטרקטור קטן אנוּ מביאים אורחים מחוץ־לארץ ומתגאים בהישג.

התמורה דרמטית עוד יותר בבנו של ראובן, נקרא לו שמעון. הוא למד בבית־הספר, או לפני שבא לשם, שירת בצה"ל ורכש מקצוע וראשית הבנה בפעולה משולבת, בעזרה הדדית. בן אחר של ראובן לומד בבית־ספר חקלאי. יש בביתו חשמל, דוּד שמש לחימום מים, מקרר, כירים של גז ומקלט רדיו. משקו של ראובן ומשקי חבריו הם מקור עיקרי לאספקה החקלאית שלנו. ראובן ושמעון רואים את עצמם שותפים שלמים בבנין המדינה.

תופעה זו של השתלבות במבנה המשקי והחברתי, של רכישת צורותיו ושל סיגול ערכיו, היא האפיינית למערכות הקליטה החברתית ומיזוג העדות, היא, ולא דיבורי המקוננים הערטילאיים הרוֹוחים אצלנו בדבר התפרקות מערכים, כביכול. והלא נהפוך הוא: שני שלישים מן האוכלוסיה, ברובם המכריע, לא הביאו עמהם ערכי חלוציות מבית אבא, לא היה להם ממה להתפרק, והיה להם מה לרכּוֹש. הם עמדו במבחן זה בכבוד בכוּרי המצרף של החברה שלנו – בהתישבות, בבתי־הספר ובצבא.

משמעות המיזוג בהתישבות זו, על הריכוזים העדתיים שבה, איננה ביטול השוני, נטישת הערכים שהובאו מארץ המוצא, אלא עידונם ושיפורם, העלאת הרמה וסיגול ערכינו המשותפים. הכפר בחבל לכיש מתמזג עם נהלל על־ידי השתלבותו כשוה ביצירת המדינה כולה, במשקה, בחברתה ובהוי.

אין צורך להיות מומחה לבעיות קליטה ומיזוג כדי לראות מיד את המקום המרכזי שנועד לחינוך בתהליך זה. ודוקא בחינוך קשה קפיצת־הדרך ביותר. אפשר להחיש הקמת בית, אי־אפשר להחיש את גידולו של הילד. והשאלה מסובכת עוד יותר מפני שספק הוא, אם היא ניתנת להיפתר בדור אחד: הרמה הנדרשת להשכלת הבנים נובעת גם מרמתה התרבותית והרוחנית של המשפחה. האפשרות של ילד ללמוד ולקלוט תלויה באוירה של הבנה בבית ואפילו במגבלות פיסיות כגון: תנאי שיכון. מה בצע בבית־ספר טוב, אם אין לילד פינה להכין את שיעוריו, אם אין הבנה ועזרה מצד ההורים. מאמצים אדירים נעשים בשטח זה ומאמצים גוברים והולכים נדרשים מאתנו ככל שעולות דרישותיה של החברה לחינוך.

מאז קום המדינה גדל מספר התלמידים כפלים כגידול האוכלוסיה; חינוך חובה חינם הוגשם במלואו במסגרת החוק; חצי גילאי 3־4 הזקוקים לכך לומדים חינם בגן; המספר גדל בכל שנה, ותוך שנתים־שלוש יוקפו כל הנזקקים; התרחב החינוך העל־יסודי ובעיקר המקצועי בתעשיה, בים ובחקלאות; בהדרגה חדל שכר־הלימוד להיות גורם מונע להמשך חינוכו של הילד. פיתוח החינוך על כל שלביו, מפעלי הטיפוח, בית־הספר הכוללני המאפשר מעבר ממגמה למגמה, טיפוח מיוחד של מוכשרים, בנין החינוך המקצועי והתאמתו לצרכיו של משק מפותח, הרחבת החינוך הגבוה פי חמישה מאז קום המדינה – כל אלה משתלבים בפעולה לצמצום הפער בין שכבות חברתיות.

מפעלי הטיפוח החינוכיים שלנו – בשיטות הוראה, בארגון כיתות, בהתאמת חומר הלימוד, יום הלימודים הארוך – הם נושא להתענינות מקצועית בעולם החינוך כולו. כבר רואים אנו ברכה במאמצינו להצר את הפער העדתי: מבין בני עולים מארצות אפריקה ואסיה נמצאים כבר קרוב לשתי רבבות בגני־ילדים לגילאי 3 – 4; הם מהוים 60% מגני־ילדים לגילאי 5; 34% בבתי־הספר היסודיים; 20% בבתי־הספר התיכוניים של בוקר וערב; למעלה מ־35% בבתי־הספר המקצועיים; 39% בבתי־הספר החקלאיים; 14% בכיתות־המשך של ההתישבות העובדת; 25% בבתי־מדרש למורים ולגננות; 12% במוסדות להשכלה גבוהה. לא נאמר די בהישגים, אבל זה הרבה; בני העולים מארצות אסיה ואפריקה הם כבר כיום כרבע ממספר הלומדים בבתי־ספר על־יסודיים – יותר מ־22 אלף. זה מספר מעודד, אף שאפשר כמובן למתוח עליו ביקורת משתי בחינות: רבע, זה פחות ממשקלם באוכולוסיה; וחוץ מזה חייבים אנו להגיע לידי מצב שבו יקבלו כל הילדים חינוך על־יסודי, ועדיין לא הגענו לכך.

עוד ידנו נטויה. בחמש השנים הבאות אנו שואפים להכפיל את מספר הילדים בגנים. חינוך־חובה חינם יורחב לפחות בשנה נוספת. כארבעים אלף ילד יתוספו לבתי־הספר העל־יסודיים ובתוך זה יוכפל החינוך המקצועי. ועדיין אין זה סוף התהליך.

לכל הדברים הללו דרושה, כמובן, תנופה גדולה בהכשרת מורים. על כך יש להוסיף את הפעולה התרבותית בקרב המבוגרים, ובעיקר את המבצע המקיף לביעור הבערות, שכלל עד כה רבבה של לומדים. ותצוין עזרתן של החיילות במבצעים אלה. ניתן לומר כי בסך־הכל נחלץ גדוד שלם של חיילות לעזרת החינוך.

וכשאנו עומדים בסוגיה זו של חינוך מבוגרים, איך לא נזכיר מעשי התנדבות של יחידים ושל קבוצות שחידשו אצלנו את מסורת ה“הליכה אל העם”. כולנו יודעים על מעשי המופת של יעקב מימון בירושלים, והיו גם מעשים אחרים. למרות היקיפם המצומצם של מעשי ההתנדבות הללו, יש להחשיב אותם מאוד, כי הם מתוים דרך נכונה שיש לפתחה בכל מאמצי כוחנו. כי מה היתה ה“הליכה לעם” ברוסיה? בחורים ובחורות יהודיים הצטרפו אל טובי האינטליגנציה הרוסית, שהיתה לה הרגשת אשמה וחובה לגבי בערותו ודלותו של הכפר הרוסי. בני־נוער יהודים הלכו להביא את אור ההשכלה והדעת אל איכרים נכרים ונבערים, שהרעל האנטישמי העמיק וחילחל בתודעתם, ולא אחת יצאו משם בשן ועין.

האומנם ייבצר מהנוער ומהאינטליגנציה אצלנו להיחלץ למפעל כזה בקרב עמם שלהם? ולא רק במבצעי לימוד בפועל־ממש המדובר. יש להעמיק גם תודעה של שכנות טובה כפשוטה, קשירת קשר הדוק בין משפחה למשפחה, מעבר לגבולות של עדה ושל ותק בארץ. ואין הדבר הזה מוטל על שכבה אחת בלבד, נאמר: על ילידי הארץ או על הותיקים שעלו לפני קום המדינה. הכלל הגדול של “עליה קולטת עליה” חל גם על ענין זה. מי שנמצא חמש שנים בארץ יש לו חובה מוסרית לגבי שכנו הנמצא בה שנתיים בלבד. יש למצוא דפוסים ארגוניים להיחלצות בשטח זה ולהפכה לתנופה לאומית רבתי. אך מלבד הדפוסים הארגוניים דרושה לכך, בראש ובראשונה, מידה גדולה של הכשרת הלבבות.

הזכרתי קודם את הקשר הקיים בין כל שטחי הפעולה לביטול הפער החברתי, ובמיוחד את הקשר בין חינוך לשיכון. שוב צריך לציין קודם־כל את היקף המעשה עד היום. כ־300 אלף דירות נבנו לקליטת עולים, מלבד ההשתכנות במבנים קיימים. הדירות שנבנו במיוחד לקליטת עליה שוב אינן מספיקות במקרים רבים, לא מצד המספר ולא מצד הגודל. נעשה מאמץ לתת למשפחות גדולות דירות גדולות יותר מאשר למשפחות קטנות. בכל זאת נוצרה צפיפות בקרב בעלי משפחות גדולות ופירושו של דבר, שוב, בעיקר בין עולי ארצות אסיה ואפריקה.

הקשיים שגרמו להתהווּת בעיות הצפיפות הם, מצד אחר: מספר הדירות הגדולות לא היה מספיק; לא אחת עמדנו לפני ברירה מרה אם לספק דירה לעוד משפחת עולים המכה על קדקדינו ואומרת “קלוט!”, או לתת למישהו דירה גדולה יותר, וכמובן נאלצנו להחליט לתת קורת גג לעוד משפחת עולים. מלבד זאת נוצרה צפיפות גם בדירות שניתנו קודם בתאנים שוים, נניח – לזוג צעיר בלי ילדים, אלא שמשפחה אחת גדלה יותר ואחת פחות. וכך נוצר אי־שויון במקום שהיה שויון מלכתחילה. כך מוצאים אנו בסופו של דבר צפיפות גדולה יותר בקרב משפחות שעלו מארצות אסיה ואפריקה, ונעשים כעת מאמצים גדולים לפתרון הבעיה על־ידי הרחבת שיכונים קיימים ועל־ידי הגברת התנופה בפינוי משכנות העוני, במידת יכלתו של משקנו.

הזכרתי, בצד החינוך, את צה“ל כגורם עיקרי במיזוג עדות ושכבות חברתיות. נציין את מהלך התקדמותם של בני עולים בצה”ל, את המאמץ הגדול המושקע בהקניית השכלת־היסוד והכנה לתעסוקה, בשליחת שרשים בארץ. בולט הערך העצום של השירות הצבאי בהריסת מחיצות בין שכבות עליה ובין עדוֹת. ערך לא מבוטל יש בשטח זה לקשירת קשר־ידידות אישי, פשוטו כמשמעו, עם חיילים אחרים. גדולה מזו: כאן ניתנת ההזדמנות המוחשית לקידום חברתי נראה לעין על־ידי עליה בדרגה. אחוז הקצינים בני עליות מארצות אסיה ואמריקה עולה בהדרגה משנה לשנה. יש בכך כמובן קשיים, שלא נתגבר עליהם אלא עם עליית רמת ההשכלה הכללית. אבל כבר כיום מקביל אחוז מפקדי הכיתות מארצות אלה, פחות או יותר, לאחוזם באוכלוסיה.

יש לי, כידוע לכם, קצת רתיעה מפני דברים וביטויים המגלים יחס של התנשאות בהשואה עם עמים אחרים. בכל זאת, כשאני בא לסכם את ההישג ולהעלות את הבעיות בקליטת עליה ובמיזוג גלויות, איני יכול שלא להיזקק להשואה. אני, לפחות, איני מכיר אף ארץ הגירה אחת שעמדה לפני בעיית קליטה בהיקף כזה ושעשתה כל כך הרבה להצלחתה. ענין ההיקף טעון קצת הסבר. זה איננו ענין של מספרים בלבד; גם במספרים ההיקף אצלנו יחיד במינו, ביחס לגודל האוכלוסיה הותיקה וביחס למשך הזמן; אבל על זאת יש להוסיף את יסוד הגיווּן והשוני בארצות מוצאם של העולים שקלטנו. זה חייב אותנו למאמץ קליטה חמרית ותרבותית בקנה־מידה גדול, תוך התמודדות עם בעיות שאין להן אח ורע בעולם כולו.

התמונה הכללית היא, איפא, תמונה מעודדת. הושגה רמה של התקדמות, של הצרת הפער, של מיזוג. אין זאת אומרת שניתן לנו כל מבוקשנו. יתר על כן: חבלי ראשית ירדו לעולם כרוכים בצרות הנובעות דוקא מהתקדמות ידועה.

כך, למשל, אם נזכיר את המיזוג בצה“ל, שעליו דיברנו זה עתה, עומדים אנו לפני בעיית הקליטה החברתית של משוחררי צה”ל. במשך שנות שירותם הוגרלו חיילינו בחברה חסרת מחיצות, אם מחיצות מוצא ואם מחיצות הוי. לא תמיד מוצאים הם מציאות זהה בשובם לחיי האזרח; רבים מתגברים על הקשיים ומוצאים את מקומם, לא תמיד מיד ולא תמיד כולם. כך עלולה להיוָצר הרגשת מרירות דוקא מתוך ראשית הפתרון.

הזכרנו קודם את צמיחתה של עילית מנהיגה. על כולנו, על כל הרשויות, הגופים, ההסתדרויות והמפלגות, לעשות בשטח זה מאמצי עידוד בלתי־פוסקים. ואין הכונה כאן להליכה בדרך הקלה, לטיפוח עסקנות שסימן היכרה הוא עדתי. דרך זו, בקלותה המדומה, עלולה להוליך אותנו לפתרונות דמגוגיים, המחפים במלל קיצוני, או בסיסמאות־קיפוח עדתיות, על העדר פתרון אמיתי. הדרך הנכונה היא שילוב מאמציה של הציבוריות הותיקה בהתעצמות חברתית של ציבורי העולים מבפנים. ההשפעה מבחוץ והצמיחה מבפנים צריכות לינוק זו מזו ולהפרות זו את זו. שוב יש להביא כאן בחשבון צמיחת בעיות דוקא מתוך ראשית הפתרון.

ועוד דבר: הבעיה העדתית קיימת לא מפני שיש מצד אחד משפטים קדומים ומצד אחר הרגשות־קיפוח מוצדקות ולא מוצדקות. הבעיה קיימת מפני סכנה חמורה אחת, שאסור לנו להסיח ממנה את הדעת אף לרגע: הבדלי־מוצא עדתיים והבדלי מצב חברתי וכלכלי המזדמנים יחד.

הזכרתי תופעות כאלה בתחום השיכון ובמידה מסוימת גם בתחום החינוך. אבל מפני דרישותיה של חברה תעשייתית מודרנית משתקפת, כמובן, ההשכלה גם ברמה שאליה מגיעים אחר־כך התלמידים בשוק העבודה. כך מוצאים אנו שההכנסה החודשית הממוצעת של ילידי אסיה ואפריקה, שעלו אחרי קום המדינה, נמוכה ביותר ממאה לירות מזו של ילידי אירופה ואמריקה שעלו מאותו הזמן. אבל גם ילידי אירופה ואמריקה שעלו בימי המדינה, זוכים להכנסה הנופלת במאתים לירות מן ההכנסה החודשית הממוצעת של ילידי ישראל. אם נראה עובדה זו, נבין יותר את סיבות הפער גם ביחס לעולי אסיה ואפריקה. לכך צריך להעיר עוד שתי הערות: האחת, שבכלל ההישג בתחום זה הוא לא רע – יותר מ־615 לירות לחודש בממוצע ארצי; והשניה, שילידי הארץ, ילידי אירופה ואמריקה, הזוכים להכנסה חודשית גבוהה יותר, אינם קוצרים בזה את פרי עמלם בלבד: הם נהנים ממטען של דורות, שנתנו אפשרויות חינוך גדולות יותר לא רק להם אלא גם להוריהם ולפעמים גם להורי הוריהם. אם אנחנו מתכוונים ברצינות לסתום פריצה זו, עלינו לדעת שזוהי, לכל הפחות, משימה של דור שלם.

למצב הכלכלי יש כמובן השלכה מידית על המעמד החברתי. שוב, אין אנו דלים מתופעות מעודדות. אחוז הנישואין בין בני עדות שונות נמצא בעליה מתמדת. הוא עלה מפחות מ־10% ב־1952 על לקרוב ל־15% כעבור עשר שנים. בשנתון הסטטיסטי האחרון אנו מוצאים כי גידול כזה חל גם במקרים שהבעל בא ממשפחה של יוצאי אירופה וגם במקרים שהבעל בא ממשפחה של יוצאי אסיה ואפריקה. עדיין מרובים יותר, בין הזוגות הבין־עדתיים, המקרים שהבעל הוא ממשפחה של יוצאי אירופה, אולם גם המקרה ההפוך אינו נדיר והגיע לקצת פחות מ־6% עד לפני שנתים. המספרים הללו מעידים על התקדמות, אבל עדיין אין היא מספיקה.

כל אחד מאתנו יכול לומר, מנסיונו האישי, כי במידה שנעלם הפער החברתי, מאבד בהדרגה ההבדל העדתי את משמעותו. אם אין אנו מתענינים בשאלה במיוחד, קשה לנו לפעמים לומר מה מוצאו העדתי של איש זה או אחר מחברינו לעבודה או מבני חוגנו החברתי. אנו מצוּוים, איפוא, לעשות לפתרון הבעיה החברתית בקנה־מידה נרחב, להתמיד לעשות מעשים המצמצמים את הפער בין השכבות ולהימנע ממעשים המנציחים אותו. אל נשלה את עצמנו כי יש למישהו פתרון מיַדִי ושלם. ואם גם “לא עלינו המלאכה לגמור” – לא עלינו ולא בידינו – הרי אין אנו בני־חורין ליפטר הימנה; אין אנו רשאים לחדול ממסכת רצופה של מעשים, כי בה חזות הכל.

הדברים אחוזים ושלובים בבעיות הכלליות של פיתוח המשק. ככל שנרבה בפיתוח יצרני ובתיעוש, נפתח נתיבות ושבילים חדשים לעליה חברתית. אין להצטמצם ויש לפרוץ את המעגל המניח כיום התקדמות בעיקר בשירותים, בתיווּך ובמידה ידועה בחיים הציבוריים, המפלגתיים והמדיניים. מערכת חינוך מקיפה וגמישה, בלי לותר על רמה, תוך יצירת תנאים חברתיים וכלכליים המאפשרים ניצול מלא של החינוך ותוך קישור דינמי של החינוך לסיכויי התעסוקה במשק מתפתח, הם מבחינה זו ציווּיים עליונים. החינוך ופיתוח המשק משלימים זה את זה: לתעשיה החדשה דרושים עובדים בעלי ידע; לעובדים בעלי ידע דרושות אפשרויות קליטה בתעשיות חדשות.

אל כל המעשים הללו צריך להילווֹת, כאמור, מעשה רב של הכשרת הלבבות. את הוייתנו התרבותית המשותפת עלינו לבנות גם מתוך קשר אל הרובד הקדום המשותף לכולנו וגם מתוך יניקה ממיטב המורשת של כל שבטי ישראל בייחודים ובאחדותם גם יחד.

מבחינה זו חשוב ביותר טיפוח התודעה העצמית, תודעת המורשת המיוחדת לכל עדה, בתוך התודעה הכללית של עם ישראל. חשובה החדרת ידיעת תולדות ישראל לשכבות רחבות, על תולדותיה של כל עדה ועדה, ותרומה ליצירת התרבות הלאומית שלנו בתקופות שונות. לא רגשי נחיתות ולא רגשי התנשאות, אלא בן־העם המכיר בערכו ובערך שבטו כדבר המובן מאליו וכחלק מן הכלל הגדול. ועל כל אלה לא אלאה מלהזכיר את קירוב הלבבות, את חובת השכנוּת הטובה, את מצות ההיכירות ההדדית – את ההליכה לעם. בהעלאת הרמה החינוכית, החברתית והכלכלית, בקירוב הלבבות, במגע התרבותי, בייצוג מדיני הנובע מהבשלת כוחות פנימיים והמשולב בצמיחה אורגנית טבעית – בכל אלה נהיה לעם אחד.