ל“ג בעומר תשכ”ד – 30 באפריל 1964
בציון יום ארגון ההגנה אנו מקיימים מצוַת “והגדת לבנך”. נשאל את עצמנו: מהו הדבר שאנו באים להגיד לבנינו ביום הזה? מה הם ערכי המורשת של ההגנה, שכוחם יפה בימי עצמאות מדינית?
דברי ימי ההגנה מציינים את חידוש מסורת הגבורה היהודית וזה הטעם שקבענו את ל"ג בעומר ליום ההגנה.
לאמיתו של דבר היו פרקי־גבורה לכל אורך ההיסטוריה היהודית הן בארץ והן בארצות הגולה. מה שמייחד את הפרק הזה, שנכתב במאה שלנו, הוא השתלבותו בתולדות תנועת התחיה היהודית בכללה. כשם שאנו מונים את ימי תנועת התחיה למן עליית ביל“ו, הקמת חיבת־ציון והתנועה הציונית, כך אנו מונים את פרקי חידוש הגבורה היהודית בימינו למן שומרי המושבות הראשונים וייסוד אגודות “בר־גיורא” ו”השומר".
בימי דור אחד ראינו במו עינינו את תהליך צבירת הכוח היהודי מראשיתו. ליוינו בדרכם – וליגוננו גם לדרכם האחרונה – אנשים שהיו מראשי מקימיו של כוח זה כמו ישראל שוחט וישראל גלעדי מ“השומר”, אליהו גולומב ודב הוז, מה“הגנה”, זכר כולם לברכה.
כמה תחנות־יסוד וכמה אספקטים של תהליך צבירת כוחנו החדש־הישן יכול אני להכיל אפילו בזכרוני האישי: החל בימי שמירה בפתח־תקוה, בעמק הירדן ובמבואות ירושלים, דרך ההגנה בנוה־שלום ובירוּשלים העתיקה ועד לראשית צעדינו ברכישת נשק, הוא הרכש, ובייצור העצמי, הוא התע"ש.
אזכור כאשר עוד בימי הגדוד העברי, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נשאנו את עינינו להעשיר את מצבורי הנשק שעמדו לרשות הישוב העברי. הבעיה היתה לא רק איך להשיג ולהוציא כלים ממקום שבו נמצאו ולשאתם על הכתף ממש – אחד־אחד או שנים־שנים ויותר – אלא גם איך להעבירם למחוז חפצם, לדגניה בצפון ומשם הלאה. לדגניה הוליכה באותם הימים דרך הרכבת מחיפה לצמח. אולם מה לעשות, והעיר חיפה עצמה היתה אז לנו, חיילי הגדוד, מחוץ לתחום? היינו מגיעים איפוא לתחנת־רכבת קטנה, תחנת הכרמל – ודאי יש בכם עוד כאלה הזוכרים אותה – ומשם היינו הולכים ברגל לאורך המסילה עד לתחנה שהיא עכשיו תחנת חיפה המזרחית. משם היינו נוסעים ברכבת לצמח והולכים ברגל לדגניה, מקום שהמטען היה מגיע אל ה“נחלה”, גם אם לא תמיד אל המנוחה.
שנים אחדות אחר־כך, בשנות העשרים, זכיתי אפילו להיות אסיר־הגנה, אבל לא בארץ אלא מחוצה לה: נאסרתי יחד עם בני־טובים אחרים באירופה על עסקי רכישת נשק. לבסוף, כאשר שוחררתי מבית־הסוהר, נאסר עלי לחזור לאותה מדינה. כמה שנים אחר־כך הזדמנתי לאותה מדינה לרגל ענין ציבורי חשוב ושוב נאסרתי. הפעם כבר היה זה לא על עסקי רכש במישרין אלא על הפרת הפקודה שלא לשוב עוד שמה, אך שוחררתי עד מהרה.
רובים, מטרליזים, מכונות־יריה – זו היתה ראשית הרכש; כמה רימונים, או אחר־כך כמה מרגמות – זו היתה ראשית התע“ש, עם מיודענו סלבין בראש. זוכר אני איך הבאתי פעם אורח ציוני חשוב למפעל מחתרתי בתע”ש באחד הישובים בדרום, כדי להתפאר בפעולה ובמכבש־יציקה חדיש שרכשנו אז. תארו לעצמכם את תדהמתי כאשר פתאום קיבל אורחי המכובד מקלחת של מתכת רותחת שניתזה לעברו. נחרדתי, אבל לאשרנו ולאשרו יצא כמעט ללא כויות ממשיות. אך די בזכרונות.
צעד אחר צעד – עוד אדם, עוד רובה ועוד מרגמה, עוד רימון ועוד תת־מקלע, עוד ביצור ועוד עמדה – כך חוּדש הכוח היהודי. ממש כך, לבנה ללבנה, דונם לדונם, עז לעז וישוב לישוב, נצבר כוחנו במשק ובהתישבות. זו היתה הדמות של בניית אומה מראשיתה. והיסודות היו משולבים במעשה האחד: ההגנה היתה לחומה ולמגדל לאותם ישובי “חומה ומגדל” של ימי המאורעות.
ומה לנו כי נלין על “ראשיתה מצער” של ההגנה? קראתי, ואני מניח שגם אתם קראתם, את כרכי ספר ההגנה. איני יודע מה הטביע בכם את הרושם העז ביותר בכרכים שהופיעו עד עכשיו. לגבי דידי היתה זו ההרגשה של חפיפה גמורה כמעט של תולדות ההגנה עם תולדותינו בארץ. הרגשתי כאילו לא את תולדות ההגנה אני קורא אלא את תולדות הישוב היהודי בארץ באותן השנים (אמנם מצד אחד, מצד מסוים). דברי ימיה של ההגנה אחוזים ודבוקים במאבקו המדיני של הישוב מצד אחד וביצירת כוחו הממשי בכל השטחים מן הצד השני.
ההבדלים בדמות ובכוח, ביכולת ובכמות, בארגון ובצורה בין המדינה לבין הישוב היהודי שבאותם הימים נתנו אותותיהם בהגנה כבכל שטח־חיים אחר. כיום אנו מדינה והכל יודעים, שאי־אפשר לה למדינה ללא מסים (אמנם, לפעמים משלמים לא כל כך ברצון). בימי ההגנה עסקתי לא מעט בגיוּס כספים בשביל ארגון זה, ואפילו בשטח המצומצם הזה לא היו עניני ההגנה מופרדים משאר עניני התנועה הציונית והישוב היהודי. הרי באותם הימים, מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט, כאשר הקימונו ישובי “חומה ומגדל”, היתה תמיד השאלה: עוד ישוב או עוד נשק? ואפילו בתוך ישוב אחד היתה השאלה: עוד צריף או עוד רובה? זוכר אני ויכוחים עם הרצפלד, וכאשר יצא מנצח והצריף הנוסף בידו, היה מתפאר: “איך האב פון זיי ארונטער־געריסן א סטען” (הוצאתי ממש מתוך ידיהם סטן אחד). זכורני גם אותה שיחה עם אליעזר קפלן המנוח, ששאל פעם כמה עולה פגז לתותח מסוים. אינני זוכר מה היה אז הסכום, מכל מקום כששמע קפלן את המחיר, הגיב: “מיט אזעלכע פגזים שיס איך נישט” (בפגזים כאלה אינני יורה).
כדאי לזכור זאת עכשיו, כאשר רואים בשמים מטוס־סילון, שמחירו, נניח, יותר ממיליון דולר. ואין זה המטוס היקר ביותר, יש בו מקום רק לנוסע אחד, לטייס. תמיהני מה היו אומרים על כך היום אנשים, שבאותם הימים היו מתמקחים על פחות מחצי לירה.
ההשוָאה הזאת בין עבר להווה היא כשלעצמה מעבירה אותנו לפרק האחרון בתולדות ההגנה, שהוא גם הפרק הראשון בתולדות צה"ל; או, אם תרצו, לפרק האחרון בתולדות הישוב, שהוא גם הפרק הראשון בתולדות המדינה. הכונה למפעל העברת האספקה בימי המצור על ירושלים, שנעשה דרך ארוכה על כתפי חברים מתנדבים.
יודע אני: פרקים מפוארים כאלה נרשמו גם בדברי ימיהם של עמים אחרים. נזכור למשל את גיוס הסירות הקטנות עם הגדולות באנגליה, לפינוי חיל־המשלוח האנגלי מדונקירק. ההבדל הוא בכך, שאצלנו לא היה זה פרק מבודד של מעשה־התנדבות חד־פעמי, אלא גילוי של שיטה. ההגנה כולה היתה מעשה של התנדבות.
גם בענין זה היתה ההגנה חלק מן הנוף הכללי שלנו. כל ארגוננו המדיני והכלכלי היה ארגון של התנדבות. כך היו גיוס הכספים וגיוס האדם. די אם נזכיר את כופר הישוב, מגבית ההתגייסות, כסף מארגונים יהודיים כמו הסוכנות, תרומות של יחידים מן הארץ או מחוץ־לארץ; עמלם, ימים כלילות, של אליעזר קפלן ושל איכילוב זכרונם לברכה ושל משה סבירסקי, ושל חברי אברהם האפט מדגניה ורבים־רבים התורמים והמתרימים. מי עוד זוכר כיום את המאמצים הללו? ואותם חיבוטי שאוֹל שהיו מנת חלקנו, כשלא הספיק כסף לצרכים חיוניים.
זוכר אני כשצפה שאלת כסף לשירות בעלי־החיים של ההגנה. היה לנו שירות של יוֹני דואר, שכבר היה כרוך בסכנה באותם הימים משום שהשלטונות עקבו אחריו; והיה שירות של כלבים – כלבי־שמירה. בזאת עסקה הגברת ד"ר מנצל מקרית־מוצקין. לא היה לנו כסף לא לאלה ולא לאלה, עד שביום בהיר אחד הצעתי שנאכיל את הכלבים ביונים, וכך ניפטר גם מן היוֹנים וגם מן הכלבים, שאולי ייחנקו ביוֹנים הללו, ולא יהיה לנו צורך לדאוג לכלכלתם. אם יש לנו גם היום בעיות תקציב – והאמינו לי: יש בעיות כאלה – אין הן מאותו סוג ואף לא מאותם ממדים. עוד מעט יימדד כל דבר במיליארדים.
כיום עומדים לרשותנו כלי העשיה הממלכתית, הן בכספים, הן במשימות־פיתוח של המדינה והן כמובן, בבטחון. מן המסגרת הווֹלוּנטרית בגרנו. צמחנו ועלינו לכוח. עם זאת עדיין לא חלף זמנה של ההתנדבות, של ההיחלצות – בשטח הבטחון כבשטחים אחרים.
בשטח הבטחון עדיין יש תחומים שבהם אין עשייתנו אפשרית אלא אם כן מתנדבים אנשים למשימה ועושים אותה ללא התחשבות בכוחותיהם, בתנאים ובקשיים אחרים. ישוב הספר, למשל, שהוא לנו צורך בטחוני ראשוני, איננו יכול להיות מבוצע, ואף איננו מבוצע אלא בידי אנשים שנקראו, נענו ונחלצו. נזכור כאן את יטבתה, כורזין, מי־עמי, עין־גדי, גרופית – ואולי אלו רק דוגמאות. לא נדבר כבר על משימוֹת צבאיות מסוכנות במיוחד, אשר בנוהג שבעולם אין מפקידים אותן בידי איש שלא התנדב לכך. וכאמור קוראת ההתנדבות לחלוצים חדשים גם בשטחים שאינם קשורים בבטחון.
ההגנה איננה עוד. הישוב, כפי שהיה לפני קום המדינה, איננו עוד. אבל אנו, אנשי ההגנה, אשר טיפחנו וריבינו את מפעלה של ההגנה, את מפעלו של הישוב ברב או במעט, אם בגילוי הצבאי או הצבאי־למחצה ואם בגילויים אחרים, עלינו להנחיל לדור החדש את רוח ההתנדבות שידענו באותם הימים ושאני בטוח שלא נשכחה מאתנו עד היום הזה.
בני הדור החדש לא עברו אתנו את הלבטים הללו, אם משום שעדיין לא היו אז בארץ ואם משום שעדיין היו ילדים. האם לא נוכל לבנות גשר אליהם? מבחינה זו לא תמה שליחותה של ההגנה, לא פסה שליחותם של אנשי ארגון ההגנה. מובטחני כי דור דור ודורשיו – דור דור ונדרשיו. דורנו נדרש ונענה. הדור הזה יידרש וייענה אף הוא.