בסיום מחזור העשור בפו"מ, 31 באוגוסט 1964
מפקדים, חניכים ורעיות, אורחים נכבדים,
בעוד זמן קצר יוטלו על כתפיכם כמה מן התפקידים המרכזיים ביותר במערכות בטחוננו. יפה היא שעה זו, שעה אחרונה ללימודיכם, לנסיון לראות יחד את עיקרי בעיותינו המדיניות והבטחוניות בטרם תשקעו, ובדין תשקעו, איש איש בפינת עשייתו שלו.
אתם יוצאים לתפקיד רב־אחריות, לתפקיד הרגיש ביותר לאיומי איבה ומלחמה. דוקא בשעה זו ובמסיבה זו רוצה אני לנסות ולהשקיף על תפקידכם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר.
כפעם בפעם אנו מכריזים על רצוננו שישררו בינינו לבין שכנינו יחסי שלום. יש חשש שאויבינו יטעו לראות בהכרזותינו אלה משום חולשה, וזה עלול להיות לרועץ לנו. ויש חשש, שאנו עצמנו נראה במדיניות־השלוֹם המוצהרת שלנו את הקליפה, את הגורמים השטחיים ביותר – את הכדאיות הבינלאומית של הטיעון הזה ואת ההקלה הממשית העשויה לבוא בעקבות הפגת המתח הבטחוני.
השיקולים הללו כוחם, כמובן, אתם. אבל שורש הדברים עמוק הרבה יותר. תנועת התחיה שלנו היתה מראשיתה תנועת שיבה למזרח. ליוותה אותה האמונה, כי בשובנו אחר אלפיים שנות נדודים נוכל להתקבל במשפחת עמי המזרח כבן רצוי, ולהביא אליה אתנו משהו מן הנכסים שצברנו במערב. האמנו, כי אל המזרח המתעורר מתרדמתו אנו באים כבעל־ברית מעשיר ומתסיס, מעורר ומפתח.
שיבת־ציון, מתוך זיקת גומלין ומתוך הרמוניה עם האינטרס האמיתי של עמי המזרח התיכון, היא אחד מיסודות מחשבתה של תנועת התחיה הלאוּמית. בשטח האוטופי אפשר להצביע, למשל, על שילובו של הגורם הערבי ב“אלטניילנד” של הרצל. במישור המעשי אפשר למנות את הערנות למה שנקרא אז בשם “הבעיה הערבית” ממאמרו הנודע של יצחק אפשטיין ב“השילוח” – “שאלה נעלמה”. היו אישים בתנועה הציונית, והם היו חלק לגיטימי ממנה, שהתרכזותם בבעיה היהודית־הערבית העבירה אותם על דעת יסודות אחרים בבניית הכוח היהודי – הממשי, המדיני, הבטחוני והמשקי – עד כדי ראיה חד־צדדית ומזיקה לעניננו.
ומתוך ראיה כוללת יותר לא פסקו כל השנים חיפושי דרך להבנה עם העם הערבי ועם תנועתו הלאוּמית המתעוררת גם מצד הנהגתה של התנוּעה הציונית וגם מצד תנועת העבודה בארץ. התחנות העיקריות בדרך הזאת ידועות בודאי לרובכם: הסכם פייסל־וייצמן, שהיה נסיון לכריתת ברית בין שתי התנועות הלאומיות; מאמצי המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית במשך שנים להגיע לכלל הבנה עם ההנהגה הערבית, קצתה או כולה, ספר מיוחד שהוקדש לנושא זה על־ידי דוד בן־גוריון בשם “אנחנו ושכנינו” ועוד תרומות רבות למחשבת שיתוף־הפעולה היהודי־ערבי; ואל לשכוח את המאמצים לארגון הפועל הערבי בהסתדרות המשותפת של פועלי הרכבת וב“ברית פועלי ארץ־ישראל”. ועוד אפשר להוסיף ולמנות.
אפילו בעיצומם של קרבות מלחמת הקוממיות, ומאז ועד היום, נמשך המאמץ למנוע את הניתוק. נמשכו נסיונות מגע עם מדינות ערביות ועם אישיהן. עקרונית לא נפסק הקו הזה מעולם.
ראיתי חובה לעצמי להזכיר ולשנן את הדברים האלה, בקיצור ובצמצום, דוקא משום שהמציאות המדינית והבטחונית האקטואלית שלנו נקבעת בהכרח על־ידי האיבה הבלתי־מתפשרת מצד שליטי המדינות הסובבות אותנו.
שליט מצרים מוסיף לעמוד במרכז ההיערכות העוינת הזאת. הוא מבקש ללכד סביבו ובחסותו את העולם הערבי ואינו נרתע מאמצעי־חתירה גלויים ומוסוים כלפי משטרים ערביים שאינם מקבלים את סמכותו ואת מרותו. הנפנוף בחרב ההשמדה על ישראל משמש לו כמסוה וכקטליזטור להשיג את מטרתו זו ולקדם את השתלטותו – ואת השתלטותה של מצרים – על ארצות ערב.
ראינו אותו באחרונה בפעולתו לגבי ממשלות אפריקה הצפונית, כשנאצר מגיע למעין חלוקת תפקידים אתן, ומניח לנשיא תוניסיה להיות הדובר המפעפע ארס לישראל בשעה שיש לו לעצמו חשבון להופיע כמתון. ואל ינחמונו תנחומי סרק, כי אין הדיבורים אלא מן השפה ולחוץ. אסור לנו להניח, כי איומי אויב אינם רציניים ואין לנו אלא מה שאזנינו שומעות ועינינו רואות. והרי אנו יודעים שאל הדיבור העויין מתלוָה התעצמות ממשית והיערכות תוקפנית.
השינוי שחל במשטר בעיראק חיזק את נאצר. מאמצי הפיוס, החיצוני לפחות, בין מצרים לבין ירדן, נראים אולי לשלטונות רבת־עמון כפתרון לבעיה פנימית חמורה. אולם לגבי מצרים המשמעות אחרת לגמרי: זוהי הפסקת נופש לבניית בסיסים ומסגרות לשם הסתערות מחודשת, שמטרתה “גלייכשאלטונג” של ירדן.
הקשיים הכלכליים הפוקדים את מצרים ואי־הרצון המצטבר מן הסתם בקרב האוכלוסיה נוכח ההרפתקה התימנית, אינם מצטרפים אמנם כדי ערעור רציני ואקטואלי על תקפו של המשטר. אבל הם מגבירים את הזדקקותו של נאצר למבצעי ראוָה ולהעלאת היוקרה החיצונית כאמצעי להשכחת טרדות יום־יום של הציבור. גם מבחינה זו מותר, איפוא, לומר, כי ביקורו של חרושצ’וב במצרים, שבא בצמוד להתקדמות בניית סכר אסואן, היוה זריקת־עידוד רצינית למשטר. נאצר עודנו שקוע במלחמת תימן, גם כן מטעמי יוקרה מצריים־פנימיים, בודאי לא פחות מאשר לשם הפיכתה של תימן ללויָן הסובב סביב המרכז הקהירי. נראה, כי לא במהרה תוכל מצרים לחלץ את כוחותיה מתימן, אף־על־פי שהיו לה שם באחרונה הצלחות ידועות.
קשה לפי שעה להעריך אל־נכון את השפעת תיקון היחסים עם מצרים על יציבות המשטר בירדן. מצד אחד יצא המלך חוסיין מן הבדידות שאיפשרה את הוקעתו כגורם אנטי־לאוּמי; מצד שני נטל ההכשר החיצוני, שניתן ביד חוסיין לנאצריזם, את העוקץ המוסרי מן המאבק עם חסידיו של נאצר מבית.
ביקור חוסיין בארצות־הברית העלה אמנם את יוקרתו האישית, אבל ספק אם תעמוד לו יוקרה זו ביום־פקודה. לא ברור אם ידע חוסיין להפיק את היתרונות הזמניים ממדיניות ה“הליכה על־פי התהום” שנקט לגבי נאצר, בלי להסתבך בקו הרפתקני שיסכן את עצם משטרו. חוסיין משלה את עצמו אם סבור הוא, כי בקשת עזרה מערבית דוקא, לצרכים החורגים מצרכי הגנה, משחררת אותו מן ההידרדרות.
כל נסיון מצדו לעבור למדיניוּת לאומנית־התקפית ביסודה, ולא חשוב בעזרת מי, הוא צעד בכיווּן להסתבכוּת. אנו אחת נדע: כל התפתחות בירדן נוגעת לנו במישרין, עיננו פקוחה עליה והיערכותנו הבטחונית והמדינית חייבת להביאה בחשבון.
המשטר בסוריה לא הצליח לעקור את גורמי היסוד לאי־יציבות במדינה. נאצר מצדו מוסיף לראות את סוריה כחלק מממלכתו, חלק הנתון, לדעתו, זמנית לשלטונם של פורשים ובדלנים. כעת ניטל משליטי דמשק גם הסעד הפסיכולוגי של קיום משטר אוהד בעיראק.
בבדידותה זו אין לסוריה על מי להישען בתוך העולם הערבי. כלפי פנים גילה המשטר הנוכחי בסוריה נכונות ללחום על עמדותיו בשיניו ובצפרניו, והוא מחזיק מעמד לכאורה זמן רב יותר מקודמיו. אשר ליחסים עם ישראל נראה, כי בעוד שאין שלטונות דמשק יכולים להצביע על הישגים מבית ומחוץ, רואים הם את עצמם חייבים להוכיח לצבא וללאומנים למיניהם את כשרותם להעלאת יוקרה מדומה על־ידי עמדה קיצונית ותקיפה. חלומות של אירדנטה מצד סוריה, הפרובלמטיות המהותית בחלק מן הגבול הצפוני שלנו והמקום שנועד לסורים בתכניות להטיית מקורות הירדן מסייעים לכך.
בעיראק הביאה הפלת ממשלת הבעת' תמורה באוריינטציה הערבית הפנימית של המשטר, אולם לגבי המדינה עצמה אין השינוי מהותי. שליטי בגדד, כקודמיהם, נשענים על המיעוּט הסוני מול הרוב השיעי והמיעוּט הכורדי.
ושוב, כקודמיהם, הם נשענים על בעלי־ברית סוניים מבחוץ, הפעם על מצרים. הנסיון להעתיק דפוסי משק ושלטון מן הפסבדו־סוציאליזם הנאצרי מוסיף גם הוא גורם של חוסר יציבות. הנקודות הראויות לציוּן מבחינתנו הן, כי החיפוי על חולשה פנימית בדמגוגיה אנטי־ישראלית יגבר בודאי, וההישענות על מצרים תביא בעקבותיה שילוב השפעה צבאית בצורת מומחים, מקורות הספקה וכו'.
לפיכך אין לצפות לתמורה רצינית בעולם הערבי גם כתוצאה מן ההמשך הצפוי לדיוּני־הפסגה הערביים. אין כל סימן לכך שייעשה צעד לפתרון בעיות יסוד: היחסים בין סוריה לבין שכנותיה, בעיית תימן. יש לצפות לדרבון נוסף להתארגנות ערביי ארץ־ישראל, העלולה להפוך לפצצת־זמן תחת כסא המלכות ברבת־עמון. על הבקיעים החמורים בקרב מדינות ערב שוב יחפה טיח הדמגוגיה האנטי־ישראלית שתעמוד, כמקודם, בשירות נסיונו של נאצר להאחדה מתוך השתלטות מצרית. השלמה עם קיומנו, פרט אולי לדיבורים זהירים לצרכי יצוא למערב, תוסיף להיות בגדר דבר אנטי־לאוּמני חמוּר.
על רקע כל הדברים הללו נמשכת ההתעצמות הצבאית המצרית תוך תכסיסי סחטנות בלתי־פוסקים כלפי הגושים הגדולים בעולם. המצרים זכו להבטחה סובייטית, כי מחסני הנשק של ברית־המועצות פתוחים לפניהם לרכישת ציוּד בשפע ובחצי־חינם.
באותה שעה מבקשים הם מן המערב עזרה כלכלית, הנסחטה באיוּם של נפילה לזרועות הרוסים, והמערב נעתר לסחיטה מתוך רצון לקיים את השפעתו באיזור. התעצמות זו בכמות הנשק ובאיכותו, תוך חתירה לפיתוה סוגי־נשק קטלניים, מחייבת אותנו להיות מוכנים לפגוש את האויב במקרה של התמודדות לא רק כפי שהנו עכשיו אלא גם כפי שהוא עלול להיות בעוד חמש או עשר שנים.
ההתחרות בין המעצמות במזרח התיכון וניצולה הציני בידי תוקפנים, מוכיחים שבעולם של היום אין בעיות אזוריות קיימות קיום עצמי, במנותק מן המהלכים הגדולים של המדיניות הבינלאוּמית. לא די, כמובן, בהפגת המתיחות הבינלאוּמית כדי להביא בעיות מקומיות על פתרונן השלם. אולם הרפיית המתח בין המעצמות הגדולות היא עכשיו תנאי לפתרון – אם לא תנאי מספיק, הרי תנאי דרוּש. כל זמן שלא ירפה המתח הבינלאוּמי, הוא ישתלב בהכרח בכל סכסוך ויוסיף לו מימד מעמיק ומחמיר. כל זמן שהמתח קיים, יבקשו מעצמות גדולות לנצל קונסטלציות מקומיות כדי להגביר את השפעתן, ואילו תוקפנים מקומיים יבקשו להיעזר במעצמות גדולות למטרותיהם שלהם. הפסקת מירוץ החימוש והכונת המאמצים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום – כל אלה לא ייתכנו אלא מתוך מאמץ מתואם של המעצמות להגיע לידי כך.
יש יסוד לתקוה שלא ייחסך בודאי כל מאמץ להגיע לידי הידברות (המלה הזאת אצלנו “באפנה” בזמן האחרון) עם ברית־המועצות. הידברות כזאת צופנת בחוּבה תקוה להוצאת הגורם המחמיר ביותר מתוך הסכסוך באזורנו – התחרות בין המעצמות הגדולות. אולי יוכלו וושינגטוֹן ומוסקבה גם יחד להגיע מתוך כך לדיבור בקול אחד למען השלום במזרח התיכון.
קיימים ועומדים איפוא כל אותם הגורמים שחייבו אותנו בעבר ובהוֹוה לשקידה על בטחוננו היסודי והשוטף גם יחד, לביצור כוננוּתנוּ לקראת האפשרות של מלחמת הכרעה להגנה על יכלתנו לעסוק במשימות־היסוד שלנו באין מחריד.
פיתוח מדינת ישראל וקיבוץ גלויותיו של עם ישראל אינם נושאי דברי הפעם. בכל זאת הייתי רוצה לומר על כך מלים אחדות כדי לרמוז לכל הפחות על מה אנו נקראים להגן ומה אנו מתבקשים להבטיח. מעשינו מכוּונים לימים שבהם יהיו כבר אחדים מן החניכים כאן רמטכ“לים או רמטכ”לים לשעבר, נאמר – לשנות השמונים של המאה הזאת. אם יצליחו מעשינו בידינו – נהיה אז ארבעה מיליונים יהודים כאן. נהיה בין חלוצי העולם להמתקת מי־ים ולהפרחת השממה. נלכד למשימות אלה את בני העם כולו מתוך העלאת הרמה הכללית, ומכוח עשייתנו החברתית והתרבותית נוכל להגביר את כוחנו כמרכז לעם היהודי כולו וכמופת ועזר לעמים חדשים. שקידתנו להבטיח מפעל זה, תמצית תקותו של העם היהודי לדורותיו, היא יסוד פעולתנו בתחום הבטחון והחוץ גם יחד.
כשם שבמכלול היחסים השוררים בעולם הערבי לא חלה איפוא התפתחות המצדיקה שינוי במחשבתנו הבטחונית, הוא הדבר גם במערכת יחסי־החוץ שלנו – גם מבחינה זו לא נשתנה דבר שיקל עלינו מן החובה להישען על כוחנו ולחשל יכולת ההרתעה. נכון שאנו מוסיפים לשקוד על רכישת ידידים. יש ערך מרתיע גם לידידות עצמה, בפרט כשבצדה באות הבטחות (ואני מאמין שזה דיבור שבכנוּת) על נכונות לחוש לעזרתנו אם נותקף. יש ערך עצום, כמובן, לאותם גילויי־ידידות המחזקים את כוחנו העצמי במישרין.
מותר לי בודאי לומר כאן, כי שני ביקורי – גם בארצות־הברית וגם בצרפת – היו מלוּוים גילויי ידידות מסוג זה. ואף־על־פי־כן, גם אם אין לומר שאנו נתונים בבדידות מלאה, אין לדבר לגבינו אותה המשמעות שיש ל“חוסר־הבדידות” לגבי מדינות אחרות.
מדינות רבות בחלקי־עולם שונים מאורגנות בבריתות. למשל, מדינות אירופיות, ואפילו קטנות, נשענות על הברית הצפון־אטלנטית והן משולבות במערך ההרתעה של הברית הזאת. גם להן חשובה ההרתעה. טוב שאויב יירתע, משיהיה צורך להתגונן בפניו ואפילו לנצחו. אך מדינות אלה באירופה יכולות אולי לותר על כוח־הרתעה עצמי מתוך הישענות על ההרתעה המשותפת של נאט“ו. כל ידידות שאנו טיפחנו עם מעצמות גדולות אינה מביאה אותנו למדרגה כזו. אין אנו בני־חורין לפטור את עצמנו – ואת צה”ל – מחובת חישול כוח ההרתעה.
נשארת בעינה גם השקידה על כך, שאם נותקף נוכל להעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. הסיסמה “נילחם על אדמת האויב” היא, כמובן, סיסמה מצודדת לגבי כל אומה ולשון בשעת מבחן. אולם לגבינו יש לה משמעות נוקבת שאיני צריך, בודאי, להסביר לקצינים בכירים בצה"ל: גודל המדינה, צורתה הגיאוגרפית, צוארי שטחה הצרים, קירבת מרכזי אוכלוסיה גדולים וחשובים אל הגבולות – כל אלה, אפילו כל אחד מהם בפני עצמו, דיים לעשות את התחוללות המלחמה על אדמתנו שלנו למותרות שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו. אם תינטש חלילה המערכה על אדמתנו שלנו, גם אם ננצח, יעלה לנו הנצחון בדמים מרובים ובחורבן גדול.
אשר למה שקרוי אצלנו הבטחון השוטף, אפשר להצביע על התקדמות יחסית. תמורה גדולה חלה בענין זה מאז מבצע סיני ומותר אולי לומר כי ישראל לבטח יושב. אדם היוצא לעבודת יומו הרחק מן הגבול, ואפילו בקירבתו, יש לו יסוד סביר לבטוח, כי ישוב לעת ערב אל משפחתו בריא ושלם.
אולם חלילה לנו להיתפס לאשליית שלוה בשל כך. גם אם נעלמה כיום מנופנו ההתנכלות הרצחנית כשיטה, נמשכים מקרי הסתננות לשם שוד או במסגרת פעולות מודיעין של האויב. כוחות אורבים ומתנכלים צופים אלינו בדריכות מן הגבולות גם אם עינם לפגיעה במדינה ולאו דוקא בפרט. האויבים למדו לכבד את כוחנו ולא תמיד מתרגמים הם איבתם ללשון המעשה המידי. גם הפעלת המוביל הארצי לא החמירה מבחינה זו את המצב, לפחות לעת עתה. תכניות התגובה שפורסמו ברוב רעש היו – אפילו לדעת מפרסמיהן – הלכה לימים רחוקים.
במצב זה כמעט טבעי הדבר, שהשאננות תגבר בציבור; ואין לך סכנה גדולה מזו. על רבבות החיילים – ועליכם – להביא לבתיהם את תודעת החומרה העקרונית של בעיית הבטחון, כדי למנוע זאת. אין אנו מבקשים לנו מאורעות־דמים שיזכירונו את מצבנו. ואולם אם היה צורך להזכיר לנו את סכנת השאננות לגבי הבטחון השוטף, באו ההתלקחויות וההתגרויוֹת שחלו באחרונה בגבול הסורי. פועלת כאן גם מגמה קבועה של שלטונות דמשק מאז חתימת הסכמי שביתת־הנשק: הרצון להפוך את העובדה הצבאית של אזורים מפורזים בגבול לעובדה מדינית של הזזת גבול ישראל מערבה.
מדינת ישראל לא תשלים אף עם מטרה אחת שהציבו לעצמם הסורים. גבולנו לא יופקר, ולא יופקרו ישובי הספר. ניסינו, ועודנו מנסים, להתגבר על ההתגרויות במיצוי כל האמצעים המדיניים, בדרבוּן האו“ם לעשות את תפקידו בשמירת השלום. אין אנו שׂשׂים להתנגשויות־דמים. אולם הסורים יודעים בלי ספק, כי האמצעים המדיניים אינם הדבר היחיד העומד לרשותנו. דומה, שאחרי המאורעות הידועים לכולנו בעבר, אין איש צריך להשלות את עצמו ביחס לנכונותה של המדינה וליכלתו של צה”ל לעקור תופעות כאלה משרשן.
אנו מצוּוים לשמור מכל משמר על כוחו ועל עצמתו של צה"ל. לשמור ולגבּר חיילים בפלדה, בידע ובאדם.
המדינה יכולה לעשות הרבה – והיא עושה ותעשה – בכל השטחים הללו. אולם, כמו בתחומי־פעולה עיקריים אחרים, לא יעלה חפצנו בלי חלוציות אישית. והייתי רוצה לומר כאן, במאמר מוסגר, משהו על הדיבורים שבאָפנה בדבר ההתפרקות מחלוציות. על מי אנו מדברים? היינו כאן פחות משבע מאות אלף יהודים עם קום המדינה. כמעט כפלים כמספר הזה באו אלינו מאז, ורובם בלי מטען חלוצי באו. לא היה להם ממה להתפרק. אם יש לדבר על תמורות יכולים אנו לעמוד משתאים ונדהמים נוכח הנחלת ערכי חלוציות להמונים גדולים, שלא היו מוכנים להם, ולא נוכח תופעות “התפרקות” מצד יחידים. בית־הספר והצבא היו שני צינורות עיקריים להנחלת ערכים לשכבות רחבות בעם. בית־הספר לילדים, וצה"ל לנוער בוגר יותר, היו לשני כוּרי־היתוך ענקים וכך עליהם להיות גם בעתיד.
עלינו להוסיף ולשקוד על הגברת המתח החלוצי ועל הגברת המתח הבטחוני כחלק ממנו. השירות בצה"ל, אף שהוא מוסדר בחוק, מחייב מסירות נפש, גישה חלוצית; ההתנדבות לצבא הקבע – לא־כל־שכן. ההתפתחות הכלכלית הגדולה העוברת על המדינה מעמידה פיתויים רבים לפני קצין צעיר המסיים את שירות החובה והבוחר את דרכו בחיים. שליחות ממלכתית וציבורית, בטחונית ואחרת, איננה יכולה להתחרות בפיתויים הללו. דבר אחד יש בודאי ביכלתנו לתת לחלוצי הבטחון ולחלוצי ההתישבות – עם תחושת הערך הרב של מעשיהם – את ההרגשה כי העם כולו והמדינה כולה מקיפים אותם בדאגתם ובאהבתם.
אני מקוה כי בכם, החניכים, המסיימים כאן היום, ובמפקדי צה"ל האחרים יהיה הכוח להעביר תחושה מחייבת זו לפקודיכם ולחניכיכם העומדים לפני קביעת דרכם. היו בטוחים, כי בצאתכם לעבודת הבטחון מלוה אתכם לב העם כולו.