בכנס קציני גייסות השריון, אוקטובר 1964

זכה השריון ואנו מציינים את יומו ביום סיני. יש כמובן קשר הדוק בין שני תכניו של היום הזה. ולא יתמה אדם לשאול מה ענין שריון אצל הר סיני. יש קשר, יש… משתי בחינותיו של היום הזה גם יחד טוב לנו שנפתח בציון ההתרחשויות המדיניות האחרונות המגדירות את המסגרת והמשוות את התוכן למחשבתנו הבטחונית.

נזדמן לי לא מכבר לעסוק בכנסת בניתוח תוצאותיהן של שתי הועידות שקיימו בקהיר ראשי ממשלות ערב. הזכרתי שם – מלבד המשמעות המדינית הטהורה של ההחלטות, שיש בהן הפרה גסה של מגילת האו“ם, בעוד האו”ם והעולם כולו שומעים ומחרישים – שני אספקטים בטחוניים ברורים: את המזימות והאיומים לפגוע בפיתוחה של המדינה בכלל ובשאיבת המים מן הכנרת בפרט, ואת העברת נקודת־הכובד של מזימת התוקפנות לתכנון זדוני לטוָח ארוך.

שני הדברים יש להם השלכה ברורה על הנדרש מכם, על תוכן עבודתכם היום־יומית.

קודם כל משהו על המתחייב מן התכנון התוקפני לטוח ארוך, המתעטף באיצטלה של מתינות. ה“מתינות” המדומה הזאת מתעה וכוזבת. אין כאן שום נסיגה מן היעד הסופי, שהוא להתגרות בישראל במלחמה. המצרים לא השלימו עם עובדת קיומה של ישראל על המפה. רק לגבי התכנון, איך להעבירה מן העולם, נכונים הם להביא בחשבון את קיוּם ישראל. הם עמדו אמנם על כך, כי מאזן היכולת בפועל הופך כל התרברבות בדבר התקפה מידית מהירה ומכרעת לדיבור ריק שאין שוברו בצדו. המצרים משליכים את יהבם על הכנה מדודה להכרעה, לא לאלתר כי אם לעתיד לבוא. הם מבקשים לממש את היכולת הגנוזה בכוח־האדם הרב של מדינות ערב ובמקורות האספקה המועמדים לרשותן בשפע ובחצי חינם. שלוחיו של שליט מצרים סובבים בבירות ערב כדי לשלב את ממשלותיהן של הארצות הללו בהיערכות הזאת. הם מלמדים את השליטים המקומיים צנע בדיבורי רהב, תוך כדי הכנות לעתיד, ליום שבו יחשבו המצרים כי נתעצמו דיים לקום עלינו. אולי אין השליטים המקומיים תלמידים טובים כל כך מבחינת הצנע בדיבור. דברי הרהב שהם משמיעים מפקידה לפקידה מעידים על תורת רבותיהם המצרים שבבני מעיהם. היא לא נשתנתה מיסודה. ומכל מקום כבר פועל פיקוד מאוחד המנסה לבסס את מעמדו ואת השפעתו בקרב צבאות ערב.

הכרת הלבוש החדש, פרוות הכבשים החדשים, שלובשת התוקפנות הערבית שמרכזה במצרים, צריכה להעמיק חדוֹר לתודעתנו הבטחונית.

התעצמותנו בכלל, ובניית כוח השריון שלנו בפרט, ייכוֹנו מתוך ידיעת הנתון היסודי הזה. את מערכות האויב עלינו לתפוס תפיסה דינמית, להביא בחשבון את אפשרויות התפתחותן בעתיד. כשאנו באים לפתח, לאמן ולגבש את כוחן של זרועות צה"ל, עלינו לראות את האויב המתיצב מולנו כפי שהוא עלול להיות לעת הכרעה. אל לנו להשלות את עצמנו ולהתנחם בעדיפות איכותית סטאטית על האויב כפי שהוא כיום, הן מבחינה מספרית, הן מבחינת ציוּדו והן מבחינת איכות החייל המתיצב מולנו. עד שיבוא השלום נהיה נתונים במירוץ בלתי־פוסק עם העתיד, תוך מתיחת מקורותינו, משאבינו ויכלתנו עד קצה גבול האפשר. כל זמן שההתנכלות לישראל היא גורם מדיני קיים, לא נוכל לנוח ולשקוט על שמרינו, לא נוכל לומר כי הנה עשינו די ולא יידרש מאתנו עוד. תמיד ניתבע לעוד מאמץ, להתקדמות נוספת, למחשבה חדשה, ליכולת הסתגלות ויישום, לנכונות לחרוג מן המחשבה הנועזת של אתמול, שהפכה להיות השיגרה של היום.

עם ריכוז מחשבתנו על העתיד, חייבים אנו בפקיחת עין ובנכונות־מעשה מתמדת נוכח המתרחש על סביבותינו כבר כיום.

בהקשר לועידות הפסגה הערביות, מתחייבת מכאן שימת־לב מיוחדת למזימת ההתנכלות בתכניותינו לגבי שאיבת מי הכנרת.

אמרנו, כי מנוי וגמור עמנו לשאוב מים מן הכנרת בגדר הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת וכי נתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי־חוקיים מצד מדינות ערב ונפעל לשמירת זכויותינו החיוניות. אני חוזר ואומר את הדברים הללו באזניכם, מפקדים. אתם, המאמנים ידיכם לקרב ואצבעותיכם למלחמה, יודעים וחייבים לדעת עד מה עזה שאיפתנו לשלום. מלבד כל השיקולים העקרוניים, האנושיים והמדיניים, זקוקים אנו לשלום זה בראש ובראשונה כדי שנוכל לעמוד במשימותינו היסודיות, בפיתוח ובקליטת אחים. מכאן, שאם תהיה התנכלות במשימות־היסוד האלה (והן אחוזות ושלובות זו בזו) נעמוד על זכויותינו החיוניות בכוחנו הצבאי. אוֹיב שיפרש את שאיפת השלום הכנה והמתמדת שלנו כחולשה, כהשלמה עם הצרת צעדינו, ישגה משגה פאטאלי וייוכח להוָתו, כי הפוגע בנו לא יינקה.

“הפוגע בנו לא יינקה” – זהו גם לקח־היסוד המדיני והבטחוני הקיים ועומד מאז מבצע סיני, שביום השנה לתחילתו אנו מתכנסים כאן. לקח זה הוא גם המפתח להבנת פירותיו הקיימים של המבצע כיום. קודם־כל – השלוה היחסית בגבול. זוהי, אמנם, שלוה יחסית בלבד. מתחת לפני השטח השלו סוערים גלים זדונים. עדים אנו להתנכלות מתמדת בגבול הצפוני מתוך נסיון לערער על ריבונותינו בשטחים ישראליים; הדבר מחייב כמובן עמידה על המשמר.

בכל זאת לא חזרו עוד הימים שלפני סיני. לא חזרה עוד ההתנכלות לחיים ולרכוש כשיטת־מלחמה צבאית ומדינית. יש להניח, כי אלה משליטי ערב שהיו רוצים בכך מבינים יפה במה כרוך הדבר בשבילם. זכר העבר הקרוב ודריכותו המתמדת של צה"ל, העומד על משמר שלמות הגבול וקדושת החיים, מרתיעים את אויבינו ומשמשים לנו מקור לא אכזב להרגשת בטחון. וכאשר אזר עוז גיבור־הפה הגדול, שליט סוריה, להתרברב בכוחו לעומתנו בועידת הפסגה, העמידוהו עמיתיו שלו על טעותו.

יום זה הוא גם יומו של השער הימי בדרומה של הארץ, הפתוח והמתפתח בזכות מבצע סיני. השיט לאילת וממנה הוא עורק חיים למדינה ולמִשקה. חשיבותו גוברת והולכת ככל שתנופת הפיתוח שלנו נעה דרומה.

מצרים מוסיפה להתעלם מדעת־הקהל העולמית ומביטויה במועצת הבטחון של האו"ם בדבר חובתה לקיים את חופש השיט בתעלת סואץ. היא מעלה לשם כך טענת־כזב משפטית, טענה מדינית אוילית ובטלה בדבר זכויותיה כצד לוחם. הנחת־היסוד הזאת נדחתה כנימוק, וכיום אין היא אלא עדות מתמדת לתוקפנות הבלתי־מתפשרת של שלטונות קהיר. ונזכור, כי גם הבטחות, שניתנו לנו בענין זה ממקומות מכובדים מאד, לא קוימו.

מבצע סיני הוא לנו ציון־דרך, עובדה היסטורית חיה, מאורע צבאי ומדיני הנותן את אותותיו בהוייתנו גם כיום. אך גם על מבצע קדש, שלפני שמונה שנים, אין לומר: כזה ראה וקדש ביחס לעתיד. רבות דוּבּר על המשגה הצבאי הקלאסי שבהתכוננות למלחמה שעברה במקום למלחמה הבאה. דבר זה חל על הבחינה המדינית, לא פחות מאשר על הבחינה הצבאית הטהורה.

כשם שכל מלחמה בנויה על מערכת נתונים צבאיים שאיננה חוזרת על עצמה, כן גם כל סיטואציה מדינית מורכבת מגורמים חד־פעמיים. גם לענין זה נכונה איפוא אימרתו הקלאסית של קלאוזביץ, כי “המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים”. שתיהן נמצאות בתנועה מתמדת; שתיהן מחייבות מחשבה דינמית מתוך ציפיה לעתיד.

ובכל זאת זקוקים אנו לנסיון, ונסיון אינו נרכש מן העתיד. לומדים אנו לקח מן העבר, גם לקח צבאי, בתנאי שנזכור את המגבלות המתחייבות מנסיבות חד־פעמיות.

לא לכם עלי לספר על חלקו המפואר של השריון במבצע סיני. מהירות פעולתו וכוח ההלם שלו, ארגונו המעולה מראש, השתלבותו היעילה בזרועות צבאיות אחרות להשגת הנצחון, היכולת הארגונית והלוגיסטית למשוך אחריו את האספקה ואת השירותים בלי לפגוע במהירות הפעולה, תושיית המפקדים בכל הדרגים – כל אלה הם לקחים ונכסים שיעמדו לחיל־השריון ולכולנו אם שוב יצטרך לגלות את יכלתו בשדה המערכה.

בכל מלחמה עתידה ישוב השריון להיות משענתם העיקרית של כוחות היבשה. ביכלתו להתמודד עם נשקו של האויב, כפי שהנו וכפי שיהיה, המפתח לקרב היבשה. כמובן, גם להבא לא יהיה לנו השריון בן יחיד. ובודאי לא תיפגעו ולא תקנאו, כי אם להיפך. כשם שפעולתו שלו מותנית בשילוב כל שירותיו מתוך דבקות במשימה, כן גם פעולתו של השריון אחוזה ודבוקה בפעולותיהן של שאר זרועות צה"ל, מסייעת להן ונעזרת בהן, וחשיבות השליטה באויר בימי מבצע סיני תוכיח.

כדי שימלא חיל־השריון את ייעודו בהוֹוה ובעתיד, חייבים אנו להגדיל את עצמתו, לתת לו ציוּד טוב, שיוכל לצאת בו להתמודדות סבירה, בסיכוי לנַצח. צריך שתעמוד לו היכולת להתמודד עם הכלים שבידי האויב. דרושה גמישות רבה במחשבה, כושר־הסתגלות מהיר לתנאים חדשים בכל הדרגים. ידע כל חייל להפיק את מירב התועלת מן הכלים שבידו, להשתמש בהם גם בתנאים שלא נועדו להם מטבע ברייתם. תעמוד לנו התושיה במקום שיחסר הצייד בכמות ובאיכות.

בימים אלה חל, כידוע, יובל החמישים לפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. היסטוריונים רבים נזקקים לה עתה ומזכירים את מאורעותיה המרכזיים. בין השאר חזרו רבים ותיארו את פרשת הצלתה של פאריס בשנת 1915, כאשר גייס הגנרל גאליינו את מוניותיה הישנות של בירת צרפת כדי להטיל מיד כוחות לקרב על המַרנה. יש אומרים שבכך חרץ את גורל המלחמה. ומבשרי חזיתי: בימי המצור על ירושלים, כשצפוי היה רעב לתושבים, גייסנו צבא סבלים מקרב פועלי תל־אביב והם נשאו שקי קמח על גביהם מרחק רב. הכלים שברשותכם אינם מוניות ישנות. אבל העקרון נשאר: כושר תושיה ואִלתור תוך ניצול כל הנתונים העומדים לרשותנו. כפי שאמר המשורר: “ובכף – כל הבא אל הכף”.

אנו נעשה הכל כדי לתת לכם את מיטב הכלים, ולא אפרט בזה כאן מחשש אוזן הרע, במלים פשוטות יותר: אזנים לכותל. קלטו אותם יפה, טפלוּ בהם באהבה, הם יקרים ונדירים ובכוחם לחולל גדולות בידי היקר לנו מכל יקר: האדם – המפקד והחייל.