במיסדר חטיבת גולני, 21 בינואר 1965

אנשי חטיבת גולני, מפקדים וחיילים!

אחרי סדרת אימונים מפרכת אינני מעז לעכב ולהלאות אתכם בדברים ארוכים. בעצמי הייתי חייל בחיל־הרגלים ואני יודע מה זה. אמנם ימי המדים שלי היו בתקוּפה, אני חושש, שבה איש מכם עוד לא היה בעוֹלם: זה היה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה. גם אינני יכול להתפאר יותר מדי בקאריירה הצבאית שלי: פעם קיבלתי סרט אחד והורידו לי אותו במשפט, ובפעם שניה קיבלתי שני סרטים. וגם הקאריירה שלי כרב־טוראי נסתיימה באופן דומה. נשלחנו לייצג את הגדוד העברי בטקס הנחת אבן־הפינה ישל האוּניברסיטה בירושלים על הר הצופים. לא היתה חציצה בין טיפוח כוחנו הצבאי והרוחני, אבל איחרנו לחזור ובאנו על ענשנו. גם אילו הייתי מצרף את כל הסרטים הללו לא הייתי מגיע לדרגה גבוהה מסמל, ובכל זאת השתחררתי כטוראי.

אבל הנסיון הזה הוא שגורם לי עונג מיוחד לפנות דוקא אליכם, אל חיילי חיל־הרגלים, הנעשים – כמדומני – פחות ופחות רגליים משנה לשנה.

כשאנו מדברים על הכלים היעילים – והיקרים – שאנו מציידים בהם את חיל־האויר, למשל, או את חיל־השריון, אין אנו שוכחים אף לרגע את התפקיד המרכזי שנועד לחיל־הרגלים בכל התמודדות עם אויב. אתם, חיל־הרגלים, הנכם הראשונים החשים על בשרכם ממש התנכלויות אויב בגבול, שכן אתם הראשונים הנקראים להגן עלינו מפניהן ולהשיב מהלומה בשעת הצורך. וכשמגיע להחזקת שטח ממש – חיל־הרגלים הוא העושה זאת. מלבד המעמסה הבטחונית השוטפת הכבדה המוטלת עליכם, נכונו לכם גדולות, אם תוטל עלינו התמודדות רצינית או מכרעת. התמודדות כזאת עלולה לבוא אם מחמת פגיעה בשטחנו ממש ואם מחמת התנכלוּת למקורות־המים, הנותנים לאדמתנו חיים. בכל מקרה ומקרה מצפים אנו – ואני יודע שאנו זכאים לצפות – מחיל־הרגלים, שיעשה את חובתו לעם ולמדינה, ואף למעלה מזה. מסורתה המפוארת של חטיבת גולני, מימי מלחמת השחרור ואילך, אינה מניחה אצלי כל ספק בדבר הזה.

המפקדים הממונים על כך בודאי ינתחו את סיכומי התרגיל הזה, יצביעו על הישגים וילמדו לקח מן החסר. מכל מקום שומע אני מפי המפקדים, כי הראיתם כושר מעולה, מסירות לתפקיד ודבקות במשימה, ועל זאת תבואו על הברכה. היו אתם, ונהיה כולנו, נכונים למבחנים.