לוגו
ואלי - תולדותיו של כלב צהבן
תרגום: אהרן מגד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
לוגו.png

ואלי היה כלב צהבן קטן. יש לדעת כי כלב צהבן וכלב צהוב אינם היינו-הך. כלב צהבן איננו סתם בן-כלבים אשר באדרתו השעירה נמהלה מידה יתרה של צוהב. הוא בן-הכלאיים המורכב מכל בני-הכלאיים, שיש בו התערובת הנדירה ביותר של כל מיני הכלבים והמיזוג הבלתי-גזעי של כל הגזעים, ואף-על-פי שחסר-גזע הוא, הרי גזעו עתיק ומשובח משל כל קרוביו האציליים, כי בו ניסה הטבע לשוב ולברוא את התן הקדמון שהוא אבי-אבות משפחת הכלבים.

אכן, שמו המדעי של התן (Canis Aureus) פירושו פשוט – “כלב צהוב”, ולא מעט מתכוּנות חייה זו מתגלות בצאצאיה המבוּייתים. כי הכלב המצוי הוא פיקח, זריז וחסון, והוא מצוייד הרבה יותר טוב למלחמת-הקיום מבני משפחתו “טהורי הגזע”.

אילו היינו מניחים כלב צהבן, כלב-מירוץ ובּלדוֹג לבדם על פני אי ומם, את מי משלושתם היינו מוצאים כעבור ששה חדשים והוא בריא ושלם? בלי ספק את הכלב הצהוב הלזה, אשר הכל בזים לו. אין הוא מהיר ככלב המירוץ, אך לעומת זאת אין הוא נושא את חיידקי מחלות הריאות והעור. אין בו מכוחו או מעזוְת-נפשו הפזיזה של הבּוּלדוֹג, אך יש בו תכוּנה טובה מאלה פי אלף, והיא

עמ 157.png

– הגיון בריא. בריאוּת ופיקחוּת אינם כלי-זיין של מה-בכך במלחמת-הקיוּם, ובעולם-כלבים שאיננו “מתנהל” על-ידי האדם – לא אירע עוד שבן-הכלאיים הצהוב לא יצא כמנצח היחיד.

יש ואתה מוצא כלב צהבן שקווי-האופי של התן בולטים בו יותר מכרגיל, ואזניו זקופות ומחודדות. הישמר מפניו. הוא ערום ונועז ועשוי לנשוך כזאב. יש בטבעו גם תכונה מוזרה ופראית, אשר בתנאים של מצוקה ממושכת או עינויים, היא עלולה להביאוֹ לידי בגידה אכזרית, על-אף סגולותיו הטובות שבגללן אוהב האדם את הכלב.

א

הרחק במרום-הררי צ’אֶויוֹט נולד ואלי הקטן. מכל אחיו – נותרו בחיים רק הוא ועוד אחד מן הוולדות. את אחיו הותירו – לפי שדמה במראהו לכלב הטוב ביותר שבסביבה, ואותו – בשל היותו יפהפה קטן צהוב.

בשחר-חייו היה ואלי כלב-עדרים, ומצוי היה בחברת כלב-רועים מנוּסה אשר אימן אותו, ורועה זקן אשר נפל משניהם אך מעט בשכלו. כשמלאו לו שנתיים כבר היה ואלי כלב מגוּדל וכבר ידע על בורייה את תורת-הכבשים. הוא הכיר את העדר כולו, מקרני-האייל ועד טלפי-הטלה, וברבות הימים סמך אדונו, רוֹבּין הזקן, על פיקחוּתו, עד כדי כך שלעיתים קרובות היה עושה כל הלילה בבית-המרזח, ואת וואלי היה מותיר לבדו לשמור על הפתאים הצמריים בגבעות. חינכוּ את וואלי בטוב-שכל, עד כי נעשה לכלבלב מוכשר מאוד אשר עתיד מזהיר נשקף לו. ואף-על-פי-כן, מעולם לא בז וואלי לחסר-דעה זה, רוֹבּין. הרועה הזקן, למרות כל חסרונותיו, למרות השתדלויותיו בכל-עת תמיד להגיע למצב-האושר של שיכרוּת ולמרות צרוּת-המוחין שלו, אך לעיתים רחוקות נהג גסוּת בוואלי, וּואלי גמל לו על טוּבו ברחשי הערצה נפרזת, שגדולי וחכמי הארץ היו מתברכים בשכמוֹתה.

וואלי לא יכול לתאר בנפשו יצוּר נעלה מרוֹבּין. ואילו רובּין עצמו, בשכר חמישה שילינגים לשבוע, נתמכר בכל נפשו ובכל מאודו לשירוּתו של סוחר בקר וצאן מן הבינוניים, שהיה בעליהם האמיתי של בני-חסוּתו של וואלי. וכאשר ציווה סוחר זה, שנפל בעושרו מבעל-האחוזה השכן, על רוֹבּין כי ינהל את עדרו אל שטחי-הכבוּל של יורקשייר ואל שווקיה, היה וואלי המעוניין והמעניין ביותר מכל 376 הנפשות שנטלו חלק במסע זה.

המסע דרך נוֹרתּוּמבּאֶרלאנד עבר ללא שום מאורעות מיוחדים. כשהגיעו אל הנהר טֵיין, הועלו הכבשים על המעברה ועברו בשלום לסאות-שילדס העשנה. ארובות בתי-החרושת הגדולות החלוּ זה-עתה במלאכת יומן והיו מפיחות מקרבן מסכי-ערפל וגלגלי-סוּפה של עשן עכור ועופרתי אשר הקדיר את האויר והיה מרחף כענן מעל לרחובות. לכבשים נדמה היה כי הן מבחינות בחשרת אפרורית של סערה צ’אֶוויוטית עזה ובלתי-רגילה. הן נבהלו, ועל אף מאמצי שומריהן, נפוצו על פני העיר ב-374 כיווּנים שונים.

רובּין היה נרגז עד עמקי-חביוני נפשו הזעירה. כמחצית הרגע הסתכל כשוטה אחרי הכבשים, ואחר-כך ציווה: “וואלי, אסוֹף אותן הנה”. אחרי מאמץ נפשי זה התיישב, הצית את מקטרתו, הוציא את מעשה-סריגתו והמשיך בסריגת גרב גמורה-למחצה.

לגבי וואלי היה קול רוֹבּין כקול אלוהים. בריצה יצא ל-374 כיווּנים שונים, השיג ועבר והקיף סביב-סביב את 374 התועות והחזירן אל בית-המעברה לעיני רובּין, אשר הסתכל בשויון-נפש במהלך-הפעולה, כשהוא מסיים את סריגת הגרב.

עמ 159.png

לבסוף נתן וואלי – לא רובּין – אות, כי הכל כאן. הרועה הזקן מנה אותן אחת אחת – 370, 371, 372, 373.

“וואלי”, אמר בנזיפה, “לא כולן כאן. יש עוד 'חת”. וּואלי, בוֹש ונכלם, זנק לסרוק את העיר ולמצוא את האבוּדה. לא עבר זמן רב מרגע

עמ 159.png

שיצא, ונער קטן הראה לרוֹבּין כי כל הכבשים כאן, כל ה-374. רוֹבּין בא במבוכה. פקודה ניתנה לו להגיע ליורקשייר מהר, אך לעומת זאת ידע כי גאוותו של וואלי לא תניתנו לחזור ריקם, גם אם ייאלץ לגנוב. מקרים כאלה כבר קרו לפני-כן, וגרמו לסיבוכים בלתי-נעימים. מה עליו לעשות? חמשת השילינגים לשבוע הועמדו בסכנה. וּואלי הוא כלב טוב, וחבל לאבדוֹ, אבל מאידך, הן חזקה עליו פקוּדת אדונו; ויתר-על-כן, אם יגנוב וואלי כבשה כדי להשלים את החסר, מה יהיה אז – ועוד בארץ זרה? החליט רוֹבּין להפקיר את ואלי, ולנהוג את הכבשים לבדו. את אשר אירע לו מכאן והלאה אין איש יודע ולא איכפּת הדבר לשום איש.

בינתיים דהר וואלי על פני מילין של רחובות בחיפושי-שווא אחר כבשתו האבוּדה. כל היום חיפּש, ובערב חזר, בהתגנב, אל המעברה, כשהוא רעב ויגע ומלא-בושה, ובהגיעו שמה גילה כי נעלמו הכבשים ונעלם אדונו. צר היה לראותו בצערו. הוא התרוצץ וייבּב, אחר עלה על המעברה ועבר לצד השני וחיפּש את רוֹבּין בכל מקום. חזר לסאוּת-שילדס ותר שם, ובילה את שארית הלילה בחיפוּשים אחר אלילו העלוּב. למחרת היום המשיך בסיוּריו, עבר את הנהר, הלוך וחזור, פעימים רבות. הוא בחן והריח כל אדם שעבר על פניו ובפיקחוּת ראוי לציוּן בדק ללא-ליאוּת את כל בתי-המרזח שבסביבה כדי למצוא את אדונו. ביום השלישי החליט לפעול באופן שיטתי והריח כל אדם שעמד לעבור במעברה.

עמ 160.png

המעברה עושה חמשים נסיעות ליום, ובכל נסיעה היא נושאת כמאה איש בממוצע, אך וואלי לא החסיר אף פעם אחת מאלה, אלא שהיה עומד על הכבשׁ ומרחרח בכל זוג-רגליים שעבר עליו. 5.000 זוגות, 10.000 רגליים בדק וואלי אותו יום לפי-דרכו. וכן למחרת-היום, וביום השלישי, וכל השבוע עמד על משמרתו, ודומה שלא דאג כלל למזונותיו. אך לבסוף ניכרו בו אותות הרעב והדאגה. הוא רזה ונעשה רגזן. איש לא יכול היה לגעת בו, וכל נסיון להפריע לו במלאכת-יומו, זו הרחת הרגליים, עורר בו התקוממות נואשת.

יום אחר יום ושבוע אחר שבוע עמד ואלי על המשמר בצפּותו לאדונו, והלה לא בא. אנשי המעברה למדו לכבד את נאמנוּתו של ואלי. תחילה בז למזון ולקורת-הגג שהציעו לו, ואין איש יודע כיצד חי, אך לבסוף, משגווע ברעב כמעט, קיבל את המתנות ולמד להתייחס בסבלנוּת לנותניהן. אף שהיה מלא מרירוּת כלפי העולם, נשאר נאמן בלבבו לאדונו הניקלה.

כעבור ארבעה-עשר חודשים התוודעתי אליו. עדיין היה עומד בנאמנות על משמרתו. הוא חזר לאיתנו. פניו העליזים והעירניים שנזדקרו מתוך צוארונו הלבן, ואוזניו הזקופות – משכו עליו עין כוֹל. אך משגילה כי רגלי אינן אלה שביקש, לא חונן אותי אפילו במבט אחד, ולמרות כל נסיונות-ההתיידדוּת שלי במשך עשרת החודשים הבאים, כשהוסיף לעמוד על משמרתו, לא רכשתי אמוּנו יותר מכל איש-זר אחר.

עמ 161.png

שתי שנים תמימות היתה בריה מסוּרה זו עומדת על המצפה במעברה. רק דבר אחד מנע בעדו מלחזור לביתו אשר בהרים. לא המרחק, גם לא החשש פן יתעה בדרך, עצרוהו מלכת, אלא הבטחון כי רצונו של רוֹבּין, רוֹבּין האלוהי, היה זה, כי ישאר ליד המעברה; ועל-כן נשאר שם.

אך הוא היה חוצה את הנהר כל-אימת שדומה היה לו כי הדבר דרוש להשגת מטרתו. דמי-הנסיעה לכלב היו פאֶני אחד, ולפי החשבון, חב ואלי לחברה מאות לירות בטרם חדל מחיפּוּשיו. לא היה זוג-מכנסיים אחד שעבר על פני הכבשׁ אשר ואלי לא הריחו: לפי אומדן, הביע מומחה זה את דעתו על 6.000.000 רגליים. הכל לשווא. נאמנותו הבלתי-מעורערת לא רפתה כלשהו, אך נראה כי רוחו נעכרה עליו מחמת המאמץ הממושך.

לעולם לא שמענו מה אירע לרוֹבּין, אך יום אחד צעד רועה-עדרים אדיר-קומה על פני המעברה וּואלי הבחין לפתע באישיות החדשה והזדעזע, רעמתו סמרה, גופו רעד, נהמה עמומה נפלטה מפיו והוא ריכז את כל חושיו ברוֹעה.

אחד מאנשי המעברה, שלא הבין מה התרחש, קרא אל הזר, “המוד בן-הדם, התה פגהת בטח בכלב שלנו”.

“מיז' פגה בו, חמור, ז’בטח הוא רצה לפגוע בי”, אך למותר היו כל ההתנצלויות. התנהגותו של ואלי נשתנתה כליל. הוא התחכך ברוֹֹעה, ובפעם הראשונה מזה שנים התכשכש זנבו בעוד.

מילים ספוּרות הבהירו את המצב. דוֹרלי רועה-העדרים היה מודע ותיק של רוֹבּין, והכסיות והצעיף אשר לבש היו מעשה ידי רוֹבּין עצמו, והיו פעם חלק מלבוּשו. ואלי הכיר את חותם אדונו, ועתה, משנואש לחלוטין למצוא את אלילו האבוד, עזב את משמרתו ליד המעברה, והביע בבירור את כוונתו לדבוק בבעל הכסיות, ודוֹרלי אף הוא היה מרוּצה מכך, ולקחו לביתו אשר בין גבעות דרבישייר, ושם נעשה ואלי שוב לכלב-צאן, מופקד על עדר חדש.

ב

מוֹנְסֶלדייל הוא אחד העמקים המפורסמים ביותר בדרבישייר, “החזיר והצפצפה” הוא פונדקו היחיד והמהולל, וג’ו גְרֵייטאוֹרְקְס, בעליו, הוא איש יורקשייר פיקח וחסון. הטבע בראו איש-ספֶר, אך נסיבות-החיים עשוהו פונדקאי, ולפי נטיות ליבו היה… מילא, נניח לזה; הרבה הסגות-גבול אירעו באותו חבל-ארץ.

עמ 160.png

ביתו החדש של ואלי היה במעלה המזרחי של העמק, מעל פונדקו של ג’ו, ועובדה זו השפיעה לא במעט על בואי למונסלדייל. לאדונו של ואלי, דוֹרלי, היה משק זעיר בשפלה, ועל אדמות הבוּר גידל מספר רב של כבשים. על אלו שמר ואלי בפיקחוּתו הנודעה, היה מפקח עליהן ברעוֹתן בשדה, ובלילה היה מביאן אל המכלאה. הוא היה מסוגר-בעצמו ומהורהר, למעלה מן הרגיל לגבי כלב, והיה נחפז מדי לחשוף שיניו כלפּי זרים; אך כה מסוּר היה בהשגחתו על העדר, עד כי דוֹרלי לא איבד אותה שנה אפילו טלה אחד, אף שהאיכרים שבשכינוּתו, שילמו את המס הרגיל לעיטים ולשוּעלים.

עמ 161.png

העמקים שבאותה סביבה אינם משובחים ביותר לציד-שוּעלים. הרכסים הסילעיים, חומות האבן הגבוהות והמדרונות התלוּלים הם רבים מכדי להשביע נחת את הרוכבים, ומספר המקלטים הבטוחים בנקיקי הסלעים הוא רב כל-כך עד כי לפלא הוא שעמק מונסנדיין לא שרץ כולו בשוּעלים. לאמיתו של דבר, שום טירדות לא נגרמו לעדרים – עד שנת 1881, כאשר שועל זקן וערום קבע לו את משכנו בין האליות הדשנות כעכבר בתוך הגבינה, ולעג במידה שווה לכלבי הציידים ולכלבי-המארב של האיכרים גם יחד.

פעמים אחדות נרדף שועל זה על ידי כלבי פיק ותמיד היה נמלט בבורחו אל “מאוּרת השטן”. משהיה מגיע לתוך גיא צר, בו משמשכים נקיקי הסלעים עד למרחקים לא-נודעים, היה בטוח מכל סכנה. אנשי הכפרים לא ראו כמקרה בלבד את העובדה כי השוּעל נמלט תמיד אל “מאוּרת השטן”, וכאשר כלב אחד יצא מדעתו זמן קצר לאחר שכמעט-תפס את “שוּעל השטן”, בטלו כל הספיקות באשר למוצאו הגזעי של השועל הנ"ל.

הוא הוסיף לעשות חייל כשודד, היה מבצע פשיטות נועזות, כפסע בינו לבין המוות, ולבסוף לקה, כאשר יקרה לשועלים זקנים רבים, בשגעון הרציחה. כך אירע שפעם איבד דיגבי עשר טליות בלילה אחד. בלילה שלאחריו – איבד קרול שבע. אחרי כן נהרסה כליל בריכת הברווזים של כוֹמר הכפר. ולא עבר לילה אחד שלא יודיע מישהו סמן האזור על טבח בעופות, בטליות או בכבשים, ולבסוף אפילו בעגלים.

עמ 164.png

כמובן שייחסו את כל מעשי הרצח לשועל זה מ“מאוּרת השטן”. לא ידעו עליו, אלא שהוא שועל גדול מאד, על-כל-פּנים – שוּעל שסימני עיקבותיו גדולים מאוד. איש לא ראהו בבירוּר, אפילו לא הציידים. והודשם לב לכך כי “רעם” ו“פעמון”, הנאמנים שבלהקת כלבי-הצייד, היו מסרבים לנבוח אחריו או אפילו ללכת בעקבותיו, בשעת רדיפה.

כשנתפרסם השועל כשוטה – די היה בכך כדי למנוע בעד אדונם של כלבי פיק מלהיראות בסביבה. איכרי מינסלדייל, וג’ו בראשם, הסכימו ביניהם כי משרק יחל השלג לרדת יתאספו כולם ויפשטו בכל האיזור ללא שים לב לחוקי-ציד כלשהם, ייפטרו מן השועל בעל “הדיבוק” בכל דרך שיוכלו. אך השלג לא ירד, והג’נטלמן אדום-השער המשיך לחיות את חייו. אף שהיה משוגע – היתה שיטה במעשיו. מעולם לא ביקר באותו משק שני לילות בזה אחר זה. מעולם לא אכל במקום הרצח, ומעולם לא השאיר עקבות שגילו את דרך נסיגתו. לרוב היה מסיים את מסע לילו בביצת הכבוּל או על הכביש הראשי.

פעם אחת ראיתיו. בשעה מאוחרת של לילה עשיתי דרכי מביקוויל למונסלדייל תוך סוּפה עזה, וכשהגעתי לפינת המכלאה של סטאֶד, חלף חזיז בשמיים. לאור הברק קלטה עיני תמונה אשר החרידתני. ליד הדרך, במרחק עשרים יארדים ממני, ישב שוּעל גדול מאוד על ירכותיו, התבונן בי בעיני רשע וליקק את חרטומו ברוב כוונות. זאת ראיתי ולא עוד, וודאי הייתי שוכח את הדבר או סובר כי טעות היתה בידי, אלא שלמחרת בבוקר נתגלו באותה מכלאה גוויותיהן של עשרים ושלש טליות וכבשים, וכן הסימנים המובהקים אשר לפיהם הוכרה זהוּתו של השודד המפורסם.

עמ 165.png

רק אחד יצא שלם מידיו, וזה היה דוֹרלי. דבר זה ראוי לציון מיוחד, כי דוֹרלי גר במרכז אישור הפשיטות ובמרחק מיל אחד בלבד מ“מאוּרת השטן”. ואלי הנאמן הוכיח שהוא שקוּל כנגד כל כלבי הסביבה. מדי לילה בלילה היה מחזיר את הכבשים וגם אחת לא נעדרה. יכול היה “השוּעל המשוגע” לשוטט סביב בית דורלי כאוות נפשו, אך ואלי, ואלי הפיקח, האמיץ והזריז, עשוי היה להתמודד אתו, ולא זו בלבד שהציל את עדר אדונו, אלא שהוא עצמו – יצא ממנו ועורו שלם. הכל רחשו לו רגשי כבוד ויראה וּודאי היה גם מתחבב על הבריות אלמלא מזגו, אשר מעולם לא היה נוח, ואילו עתה נזדעף יותר ויותר. נראה כי אהב את דורלי וגם את חולדה, בתו הבכירה של דורלי, אשה צעירה, פקחית ונעימה, אשר, בתוקף היותה המנהלת הכללית של משק הבית, היתה גם המטפּלת הפרטית של ואלי. אל שאר בני משפחת דורלי למד ואלי להתייחס בסוֹבלנוּת, אך את שאר הבריות שבעולם, בני-אדם ככלבים, כנראה ששנא.

אפיוֹ המסתורי של ואלי בא לידי גילוי מפורש בפגישתי האחרונה עמו. הייתי מהלך בשביל החוצה את האחוּ שמאחורי בית דורלי. ואלי שכב על מפתן הדלת. משקרבתי אליו, קם, וכאילו לא ראני, צעד לעבר השביל והתייצב עליו, כעשרה יארדים לפני. שם עמד בשקט והתבונן בתשומת-לב בשדות הרחוקים, ורק רעמתו, הסמוּרה-כלשהו, העידה עליו כי טרם נהפך לנציב-אבן. גם כשנגשתי אליו – לא נע ולא זע, וכיוון שרציתי להימנע ממריבה, הלכתי סביב לחטמו והמשכתי בדרכי. ואלי עזב מיד את עמדתו ובאותה דממה מבעיתה התקדם עוד כעשרים צעד ושוב התייצב בדרכי. שוב קרבתי אליו, ובסטותי אל העשב, נתחכך גופי בחוטמו. בו-ברגע וללא השמיע קול, תפס את עקבי השמאלי. בעטתי בו ברגלי השנייה, אך הוא נמלט. מאחר שלא היה מקל בידי, זרקתי בו אבן גדולה. הוא זנק ממקומו והאבן פגעה בעכוזו והפכה אותו לתעלה. הוא פלט נהמה פראית אך טיפס ויצא מן התעלה וצלע משם בדוּמיה.

אך אם היה ואלי זועף וקודר כלפי העולם, הנה עם הכבשים של דורלי התהלך תמיד בעדינות. סיפורים רבים סוּפּרוּ כיצד הציל את צאנו מטרף. לא טלה מסכן אחד בלבד, שנפל לתוך בריכה או בור, היה שובק חיים אלמלא עזרתו המהירה והנבונה; לא רחלה אחת בלבד, שמעדה והתגלגלה – העמיד על רגליה; ועינו החדה הבחינה בכל עייט אשר הופיע מעל לאחוּ, וגבורתו העזה הפרה את מזימותיו.

עמ 166.png

ג

איכרי מונסלדייל הוסיפו עדיין לשלם את מס-הלילה שלהם ל“שוּעל המשוּגע”. והנה, מאוחר בדצמבר, החל השלג לרדת. לילה אחד נעשקה האלמנה גלטה הענייה, מכל עדרה, עשרים כבש, ולמחרת, השכם בבוקר, הוכרזה המלחמה. בריש-גלי שמו האכרים האלימים פניהם לצאת אחר העקבות הטבועים בשלג עד סופם, עקבות שועל גדול מאוד, הוא הוא ללא-ספק רב-הטבּחים המנוּול. כברת-דרך קצרה היו העקבות ברורים למדי, אלא שאחר-כך הובילו לנהר, ושם נתגלתה עורמתה-מטבע של החיה. השועל ירד אל גדת הנהר בקו אלכסוני ארוך שקצהו נגע במים, שם קפץ אל הזרם הרדוּד שטרם קפא. אך בעבר השני לא נראו שום עקבות יוצאים מן הנחל, ורק אחר חיפוּשים ממושכים נתגלה, במרחק רבע המיל במעלה הנהר, מקום יציאתו של השוּעל. משם הובילו העקבות עד ראש חומת האבן הגבוהה של הנלי, שהיתה חשופה משלג ולא העידה דבר. אך הרודפים המשיכו לעקוב, באורך-רוח ובעקשנות. כאשר הגיעו למקום שבּוֹ חצוּ העקבות את השלג החלק שבין החומה ובין הכביש, נתפּלגו הדעות. אחדים טענו כי העקבות עולים במעלה הכסיש, ואחרים – כי יורדים הם במורדוֹ. אך ג’ו יישב את המחלוקת ואחרי חיפושים נוספים נתגלו שוב אותם העקבות, אף כי מישהו אמר שאלה היו גדולים מן הקודמים, בעל העקבות ירד כנראה מן הכביש ונכנס למכלאה אחת, יצא ממנה מבלי לפגוע בתושביה, ופסע על פני חתימות נעליו של כפרי אחד, וכך הגיע לדרך האחוּ והלך ישר אל משקו של דורלי.

עמ 167-8.png

באותו יום לא הוּצאוּ הכבשים למרעה בגלל השלג, וּואלי, שהיה בטל ממלאכתו, היה שכוּב על אי-אלו לוּחות ומתחמם בשמש. משקרבו הציידים לבית, נהם נהימות-פרא והתחמק אל המכלאה, ג’ו גריטאורקס ניגש למקום בו חצה ואלי את השלג הצח, העיף מבט על סביבו והבעת תדהמה עלתה על פניו, ובהצביעו על כלב-הרועים הנסוג אמר בהדגשה: “בחורים, איבדנו את עקבות השוּעל. אבל הנה הוא הרוצח של רחלות האלמנה”.

אחדים הסכימו לגברי ג’ו, אחרים נסכרו בחילוקי הדעות בנוגע לכיווּן העקבות והציעו לחזור ולעקוב מחדש. באמצע פלוגתא זו יצא דורלי עצמו מן הבית.

“טום”, אמר ג’ו, “הכלה הזה שלך הרג עשרים כבשים של האלמנה גלטה הלילה. ואני לא מאמין שזאת ההריגה הראשונה שלו”.

“מה אתך, משוגע”, אמר טום. “לא היה לי אף פעם כלב-רועים יותר טוב מזה – הוא פשוט אוהב את הכבשים”.

“כן-כן, הלילה ראינו באמת כמה שהוא אוהב כבשים”, ענה ג’ו.

לשוא סיפרה החבורה את אשר קרה עם העקבות. טוֹם נשבע כי אין זאת אלא מזימה-מתוך-קנאה לגזול ממנו את ואלי.

עמ 168.png

“ואלי ישן במטבח כו’לילה. לא יוצא עד שמוציאים’תו לשבת עמ’כבשים. מה’תכם, הוא מ’הכבשים שלנו כול’שנה, ואף פ’ם לא איבדתי אפילו פרסה אחת”.

טום התרגש מאוד בשל התנקשות שפלה זו בשמו הטוב ובחייו של ואלי. ג’ו ובני סיעתו נתכעסו גם הם באותה מידה, ורק הצעתה המתוחכמת של חולדה הרגיעה אותם.

“אבא”, אמרה, “אני אלך לישון במטבח בלילה. אם ואלי רגיל לצאת החוצה, אני אראה ת’זה, ואם הוא יוֹשן כל הלילה ואיזה כבשה תיהרג בסביבה, אז יהיה לנו סימן שזה בטח לא ואלי”.

אותו לילה התמצעה חולדה על הדרגש, וֹואלי ישן כרגיל תחת השולחן. כחלוף השעות נעשה הכלב בלתי-שקט. הוא התהפך על משכבו, וקם פעם או פעמיים, התמתח, התבונן בחולדה וחזר ושכב. בשעה שתיים לערך לא יכול כנראה להתגבר עוד על איזה יצר מוזר שבתוכו. הוא קם חרש, הסתכל תחילה בחלון הנמוך ואחר-כך – בנערה ששכבה ללא זיעה. חולדה שכבה שליווה ונשמה כמתוך שינה. וּואלי קרב אליה אט-אט, רחרח בה ונשף נשימתו הכלבית בפניה. היא לא נעה. הוא חיכך בה בעדינוּת את חוטמו. אחר זקף את אוזניו המחודדות והטה את ראשו אל צד, ובחן את פניה השלווים. שום סימן לא היה שעֵרה היא. הוא פסע בשקט לחלון, עלה על השולחן ללא הקם רעש, תחב את חוטמו מתחת לבריח והרים את המסגרת הקלה כדי רווח להניח כפו על האדן. אחרי כן היטה עצמו ודחף את חוטמו אל מתחת למסגרת והרימה כדי גובה גופו וחמק החוצה. לבסוף החליק את המסגרת על עכוּזו וזנבו למטה, בזריזות שהעידה על נסיון ממושך, ונעלם בחשכה.

חולדה הסתכלה בנעשה בתמהון ממקום-משכבה. אחרי שחיכתה זמן-מה, עד היותה בטוחה כי נעלם, קמה על מנת לקרוא מיד לאביה, אך לאחר שנמלכה שנית בדעתה, החליטה לצפות להוכחות חותכות יותר על הסתלקוּתו. היא הציצה החוצה, אל החשכה, אך כל זכר לוואלי לא היה שם. הוסיפה עצים לאש וחזרה למשכבה. למעלה משעה שכבה בעינים פקוחות, האזינה לתקתוּק השעון במטבח, ונחרדה לכל רשרוש קל, ותהתה מה עושה הכלב. היתכן כי באמת הוא הוא שהרג את כבשות האלמנה? אחר כך נזכרה ביחסו העדין כלפי כבשותיהם שלהם ונתבלבלה לחלוטין.

עמ 170.png

עוד שעה עברה בתיק-טוּק איטי. היא שמעה קול חרישי ליד החלון ולבבה ניתר בקרבה. קול שריטה נשמע ומיד לאחר מכן הורמה המסגרת, ולאחר שניות מספר כבר היה ואלי שוב במטבח והחלון סגור מאחוריו.

לאור האש המהבהבת ראתה חולדה ברק זר ופראי בעיניו, ולסתותיו וחזהו המשולג היו מוכתמים בדם טרי. הכלב בחן את עיני הנערה כשהוא עוצר בעד נשימתו. משנוכח שלא זעה, שכב והחל ללקק את כפותיו ואת חרטוּמו ונהם חרישית פעם או פעמיים כאילו נזכר בדבר שארע לו זה לא-כבר.

חולדה ראתה די-צורכה. לא היה עוד ספק בדבר כי הצדק היה עם ג’ו ולא זו בלבד – מחשבה חדשה נצנצה במוחה החריף, - פתאום הבינה כי זה הרובץ לפניה הוא הוא השועל המכושף ממונסל. היא קמה, הישירה מבט בפני ואלי וקראה:

“ואלי! ואלי! אם כן נכון הדבר – אח, ואלי, חיה רעה ונוראה שכמותך”.

קולה היה קול תוכחה קשה, הדיו צללו במטבח השקט, וּואלי נרתע לאחוריו כאילו כדור פגע בו. הוא העיף מבט נואש בחלון הסגור. עיניו נוצצו, רעמתו נסתמרה. אך הוא קרס תחת מבטה והתפּלש על הרצפה כמבקש רחמים. לאט לאט התקרב אליה בזחילה כאילו אמר ללקק את רגליה, עד שעמד סמוך מאד אליה, ואז – בזעם של נמר אך ללא השמיע הגה, זנק אל צווארה.

הנערה הותקפה התקפת-פתע, אך הספיקה להרים את זרועה בעוד מועד וניביו הארוכים והנוצצים של ואלי נתקעו עמוק בבשרה וחרקו על העצם.

“הצילו! הצילו! אבא! אבא!” – צווחה.

ואלי היה כלב קל-משקל, ולרגע הצליחה להשליך אותו מעליה. אך אי אפשר היה לטעות בכוונתו. הפּוּר הוּטל – לחיים או למוות.

“אבא! אבא!” – צרחה כאשר הכלב הצהוב, כולו זעם, נשך ומרט את ידיה חסרות-האונים אשר פעמים כה רבות האכילוהו, בהתאמצו להורגה-נפש.

לשווא נאבקה להרחיקו מעליה, כבר כמעט תפס בצווארה, אלא שבאותו רגע נכנס דורלי.

באותה דממת אימים, קפץ ואלי על דורלי ובפראוּת קרע את בשרו פעם ופעמיים עד אשר הכריעתהו מהלוּמת-מוות של אנקול, הטילתהו אל רצפת האבן כשהוא מתנשם ומתפּתל, מיוּאש ורצוּץ, אך אמיץ ובלתי-נכנע עד הסוף. עוד מהלומה מהירה אחת ומוחו ניתז על הכיריים, על אותם הכיריים שזמן כה רב היה הוא שומרם המכובד והנאמן – וּואלי, ואלי הפיקח, העז, הנאמן, הבוגדני, פרפר רגע, אחר התיישר – ודמם לעד.


עמ 171.png