לוגו
מכתבים מהגליל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

מכתבים מהגליל     🔗

א    🔗

כידוע נתנה יק“א אבטונומיה לכל המושבות, שנמסרו לרשותה מהברון רוטשילד, אולם דברי הלכה לחוד, ולחוד הם מעשי הפקיד המקומי המתנהג בכל דבר ודבר כמושל יחידי. בעת האחרונה החל הפקיד למנות רוקחים וחובשים חדשים ולפטר את הישנים, אם אינם בעלי־משמעת במידה מספקת, אף כי המושבות הן תמיד נגד מינויים ופיטורים כאלה. שוב מעשה באותה מורה מהמושבה מ', שמצאה חן בעיני הפקיד מפני שהיא נזקקת לשפתו הצרפתית… ולא מצאה חן בעיני מנהל בית־הספר ההוא, מפני שאיננה נזקקת במידה מספקת לשפה העברית; ואחרי שסבל המנהל מהמורה הנ”ל שנה שלמה, העז לבקש מכבוד הפקיד מורה אחרת, שתתאים יותר למשרתה. על הדרישה הצודקת הזו ענה השליט, שהמנהל העזפן יצא בדימוס. 

ראוי לציין פה עובדה אחרת עוד יותר מעציבה מהראשונה: מנהל אחד מבית־הספר של מושבה אחרת מצא לנכון לפנות לפקיד, שיתווך בינו ובין מורה אחד, העומד תחת רשותו בדבר סכסוך פדגוגי שנפל ביניהם. (כפי הנראה מצא המנהל ההוא את הפקיד לבר סמכא יותר גדול בענינים כאלו מהסתדרות המורים, שהוא גם־כן נמנה על חבריה), וכיון שניתנה רשות לפקיד לחוות דעה בעניני הוראה על־ידי מנהל בית־הספר בעצמו, הוא הולך ומחווה דעה על ימין ועל שמאל. בזמן האחרון נזדעזעו מאוד איכרי הגליל התחתון לרגלי זה שהם פיטרו את רופא המושבות, ויבחרו ברופא אחר וטלגרפו לו. גם הסכמתו כבר נתקבלה, והנה בא הפקיד ויבטל בהבל פיו את כל ההחלטות האלו: “פיטוריכם אינם פיטורין, בחירותיכם אינן בחירות, ומינוייכן אינם מינויים, הכל שרוי לכם, הכל מחול לכם ויחי הקרדיט, שאנוכי נותן לכם בתנאי שתשאירו את הרופא הישן, שמצא חן בעיני על כי הוא בעל־משמעת מצוינה”. וגם נמצאו לו להפקיד שנים שלושה מלחכי פינכה מהאיכרים הזקנים שבמושבה ימה, שהלכו ואספו שלושים חתימות מבין איכרים בעלי־משמעת ומוגי־לב כמוהם, שהם רוצים ברופא הישן. 

האיכרים האלו מקנאים תמיד ביחס הטוב של הפקידים אל האריסים הצעירים שבמושבה בעד חריצותם בעבודתם, וכעת מצאו שעת כושר להראות את רגשות נתינותם הנאמנה לו, שמוכנים המה בכל עת ובכל זמן, לעשות את רצון קונם. בה בעת שהצעירים החביבים יותר על הפקידות עדיין במרדם עומדים… 

למראה כל המקרים והמעשים המגונים האלו הנך עומד תוהה ושואל: האם בכדי טרחו טרחיא… אילו מעסקנינו הציבוריים שהשתדלו ליסד מלוות משותפות במושבות בכדי שכשיצטרך האיכר ללוות איזה סכום כסף לא יהיה תלוי בדעת הפקיד כי אם בדעת ועד המושבה? וכאן מתעוררת השאלה: כל הרעש שהטילו בעולם הציוני עוד לפני עשר שנים ע“ד האבטונומיה במושבות למה בא, אחרי שאיכרינו בעצמם באים ומשחיתים כל חלקה טובה בחופש שניתן להם, והולכים ונכבשים בחפץ לבם יותר ויותר לעבדי הפקידות?… עתה שעומדים אנחנו לפני מחזה מעציב של אי־התארגנות והתפלגות הלבבות, בקרב איכרינו; הנה העם הזה, שהורגלנו תמיד לחשוב אותו לפרא, הולך ונעשה בעל הכרה יותר ויותר, ומתארגן כבר למעשים משותפים במידה כזו שלא ראינו אותה גם אצל עמי אירופה היותר מפותחים. בימים האחרונים מתהלכת שמועה, כי השכנים של המושבה ימה גמרו ביניהם להכריז חרם על מושבות היהודים: לבלי לעבוד אצלם בתור “חרתין”, לבלי לתת להם שומרים ולהציק להם על הדרכים במעשי חמס וגזל. כל זה בא משום שהתחילו השנה ליישב את חלקות האדמה שנרכשו מהם לפני שנים אחדות. השמועה הזאת התאשרה ע”י שומרי המושבה (שלושה טשרקסים) שבאו שלשום לועד המושבה, ויספרו לו את כל הדברים הנ"ל, והגישו את פיטוריהם בטענם, כי אינם חפצים להתערב בריב לא להם. אתמול קרא ועד המושבה ימה למועצה את ועדי כל שאר המושבות. כפי הנשמע יש כבר נטיה מצד איכרים רבים בימה לקבל יהודים לשומרי המושבה: גם זה אות הזמן הוא… 

השנה נתאכרו ע“י יק”א עשרה פועלים רווקים מהטיפוס החדש: לשנים מהם יש אינונטר קנין כספם ושאר הפועלים קיבלו את האינונטר מהפקידות. חמישה מהם יסדו  כבר מעין פרור במרחק רבע שעה סמוך לטבריה, ונקרא בשם “צופיה”1. הפועלים האלו יגורו בשנה הראשונה ביחד בבית אחד שנבנה בשבילם. הפקידות מקווה, כי המושבה החדשה תהיה למופת לשאר המושבות, אולם התקוות מוגזמות הן כפי שאפשר לראות מראש, משתי הסיבות האלו: א) מחמת קטנותה לא תוכל להתפתח בחופש הדרוש, ב) כי אדמתה אינה נמצאת במקום אחד, כי אם מפוצלת בחלקות קטנות בין חלקות הערבים שביניהם, שזה גם־כן מעצור גדול להתפתחותה הרצויה של המושבה החדשה. השנה התאכרו עוד כעשרים איש מבני איכרים ויהודים הרריים. רובם של האיכרים החדשים יתיישבו במושבות: ימה, מסחה, שבסביבותיהן נמצאות אחוזותיהם. 

תרס"ט


ב    🔗

עלייה בכמות וירידה באיכות

השנה מגיע מספר הפועלים היהודים בכל גליל התחתון למאה וארבעה, על פי החשבון הזה: בסג’רה שלושים ושלושה, בימה – שמונה־עשר, במסחה – ששה־עשר, במלחמיה – שלושה־עשר, בכנרת – עשרים וב“מצפה”2 – ארבעה. הנה כי כן נתרבה פה בגליל מספר הפועלים היהודים פי־שנים מבשנה העברה, ואם נשווה את מספר הפועלים היהודים שנתקבלו בשנה זו אצל איכרי המושבות: מסחה, ימה ומלחמיה לעומת המספר של השנה העברה, – כי אז תתבלטנה לפנינו תוצאות עוד יותר מזהירות. בשנה העברה נתקבלו פועלים יהודים בתור חרתים אצל איכרים: במסחה ארבעה, בימה ארבעה, במלחמיה ששה – בס"ה ארבעה־עשר. השנה – ארבעים ושבעה, כלומר פי שלושה ויותר. מספר הפועלים העברים אצל האיכרים הגיע בשנה העברה לפחות משליש לעומת מספר הפועלים בחות סג’רה, והשנה, אחרי שניתוספה החווה כנרת עם עשרים פועליה, המספרים של פועלי האיכרים ופועלי החוות כמעט שווים (הראשונים חמישים ואחד והאחרונים חמישים ושלושה). אולם אם ביחס הכמותי נוכל להחליט מהמספרים האלה, כי מצב הפועלים היהודים בגליל הולך ומתבצר, הנה ביחס האיכותי נראו לדאבוננו בשנה הזאת סימני התרופפות: שני פועלים חדשים הלכו לעבוד אצל איכרים בימה בעד ארוחה וחמישה פרנק לחודש במקום המשכורת המינימלית עשרה פרנק. הסיבה שבשנה הזאת עשו להן כנפים השמועות על־דבר התאכרות עשרה פועלים והגיעו עד לכל קצווי הארץ והגולה, כמובן, בצורה מוגזמת, והודות לזה פרצה אמיגרציה גדולה מכל אלה המשתעשעים בתקווה להתאכר בעגלא ובזמן קריב…

בצדק העיר אחד מחברינו, כי אם השמועה על־דבר התאכרות עשרה פועלים גרמה כבר בשנה הראשונה להורדת המחיר עד החצי, אם כן יוצא כי בעוד שנתיים־שלוש שנים, כאשר ההתרבות של פועלים תלך ותגדל משנה לשנה, כפי שמקווים, ימצאו כבר כאלה שילכו אז לעבוד בחינם, ואולי גם ישלמו מכיסם לאיכרים, ובלבד שיקבלום לעבוד אצלם כפועלים. על זה ענה לו אחד: “ומה בכך למה זה יגרע האיכר מכל בתי־הספר לעבודת האדמה?…”

חושב אנוכי למותר לבאר עד כמה מן הגיחוך ומחוסר הבנה יש במבט כזה על עתידו של הפועל הגלילי; מלבד מה שמצב פועלים כזה מתנגד לשאיפתנו העיקרית: לפתח פה אלימנט של פועלים אגרריים בריאים בגופם וברוחם, – הנה גם לשיטת אלה הרואים בפועל הגלילי איכר לעתיד, מצב של פועלים תלמידים בחינם עלול להרוס גם את מצב האיכרים, ואם אין ראיה לדבר יש זכר לדבר. יודעים אנחנו עד כמה מרמה זולותה של עבודת הפועל הערבי להתרשלות האיכרים, ועתה ציירו בנפשכם אם לאיכר תהיה היכולת להשיג פועל יהודי בחינם אז יגרום הדבר להתרשלות משני הצדדים: פועל שיעבוד בחינם יתרשל בעבודתו, והאיכר שיהיה תחת ידו פועל חינם, יתעצל לעבוד בעצמו ויסמוך רק על עבודת פועלו. מה שאנוכי חפץ לציין פה ביחוד הוא, כי ההשערה, שהתחרות הפועלים לשם מטרת התאכרות תוכל להביא לידי עבודת חינם, אין בה כלל מההפרזה ואינה באה לשם חידוד בעלמא, כי־אם דברים כהויתם.

עמנו עמא פזיזא, ובכל שאיפה ושאיפה הוא מגיע לידי קיצוניות או יותר נכון לאי־טבעיות ידועה, והקיצוניות הזאת נראית עכשיו בין חלק מפועלי גליל, אשר את תוצאותיה מי יודע, בכל אופן לא תהיינה טובות ביותר בשביל הפועלים. 



  1. מצפה  ↩

  2. אחרי שאחדים העירו להמתיישבים במושב החדש סמוך לטבריה שהשם צופיה איננו מתאים לשם מושבה כי הוא שם תואר, והשם “מצפה” גם כן היסתורי ומבטא גם את המושג הזה – הסכימו המתיישבים על השם “מצפה”.  ↩