במושבה מלחמיה נוסדה, בחורף העבר, חנות משותפת. הכסף היסודי שהושקע בחנות נאסף באופן כזה: חלק אחד ממניות האיכרים (כל איכר קנה שלוש מניות במחיר עשרים פרנק המניה) וחלק השני, בשלושת אלפים פרנק, השיגו בריבית אצל איש פרטי בתנאים רעים מאוד – בשנים־עשר אחוז ריבית לשנה ושני אחוזים מכל היקף הכספים שתעשה החנות במשך השנה. נגד כסף המזומן השיגו בהקפה אצל סוחרי חיפה סחורות גם־כן על סכום כזה, אחרי גמר הגורן עשו חשבון מתשעת חדשי קיומה הראשונים של החנות ונתקבלו תוצאות יותר טובות מאלו שהיו יכולים לקוות להן לפי התנאים, שבהם התקיימה החנות; מלבד מה שהאיכרים בעלי המניות קיבלו סחורות מהחנות במידה ומשקל יותר מדוייקים וגם במחיר יותר זול מאשר אצל החנוונים הפרטיים – עלה הרווח הנקי על כל מניה למאה; רווח מפליא, לכאורה, אולם אחרי שנביא בחשבון, כי כסף המניות, אלפיים פרנק בערך, עלה רק לחלק השמיני או העשירי מכל סכום היקף הכספים, יובן לנו הרווח הגדול הזה. תוצאות מזהירות כאלו עלולות היו לעורר את המושבות הנשארות, שיחקו את מעשי המושבה מלחמיה; וכך באמת אירע בנוגע לסג’רה: שם נועדו השנה כל האריסים, חגרו שארית כוחותיהם וייסדו חנות משותפת; איכרי מסחה למרות כל חפצם העז ליסד אצלם חנות כזו, לא עלה הדבר בידם, מפני מצבם הדחוק שנמצאו בו השנה, לרגל סכסוכיהם עם השכנים. 

גם במושבה ימה נועדו תיכף, בכלות הגורן, כשלושים איש מהאריסים והיותר מתקדמים מבין האיכרים והחליטו ליסד חנות משותפת. אבל בימה קשה מאוד העבודה הציבורית מפני הקהל המנומר הנמצא פה – אנשים שונים בדעותיהם ומושגיהם מן הקצה אל הקצה; כל דבר טוב ומועיל שאומרים ליסד פה, נתקל במעצורים ומכשולים מצל צד. אולם אם בדברים פחות או יותר מופשטים אי־אפשר לברוא לב אחד ודעה אחת לאנשים שונים כאלה, הנה בדבר חמרי ופשוט כחנות משותפת, שתועלתה מובנת לכל איש, אפשר היה לקוות, כי ישליך כל אחד את נטיותיו הפרטיות ויעבדו שכם אחד בשביל להקים את החנות המביאה תועלת שווה לכולם. אפס, לא פה בימה היה כדבר הזה לעולם ולא יהיה עוד הרבה זמן, כפי שיכולים לראות מהמון העובדות בעת האחרונה.

יש בימה קבוצת איכרים מטיפוס אחד כחמישה־עשר בערך ובשם הכולל ספרדים יקראו פה; אלה הם הספרדים מילידי בולגריה או פליטי חורן, שלרגל התרשלותם בעבודתם בשנים הקודמות, מסיבת בטחונם החזק בתביעותיהם לפקידות, התדלדלו וירדו מנכסיהם כל־כך עד שאין להם די בהמות לעבוד את כל חלקותיהם, לו גם על־ידי הערבים מפרנסיהם ונותני־לחמם. מצב שכזה הכריח אותם למסור חלק מאדמתם בחכירה לידי איכרים היותר אמידים ובאופן כזה התהוו בימה שני בעלי אגרופים מטיפוס האגרופים של כפרי רוסיה,הידועים בשם “אגרופי הכפר הרוסי”. אחד מהם הוא איכר אמיד, בעל חווה קטן (כמו שמכנים אותו פה), מעבד וזורע כמאה הקטר מדי שנה בשנה על־ידי שמונה חרתים ערבים. הוא גם עושה טובות לאלה שמחכירים לו חלק מאדמתם בזה שנותן להם גרעינים לזריעה בהקפה עד הגורן, מלבד מה שמשלם להם דמי חכירה בעד כל דונם. האיכרים הנ“ל מהללים כעת את בעל טובתם על כי הוציאם ממצבם הדחוק, בעת שלא היתה להם תבואה לזריעה, וחורקים שן עליו בעת שמגיע הגורן ובעל טובתם בא להוריק את הנשאר בכרי התבואה שלהם, אחרי נכיון העשור וחובם למלווה המשותפת, בעד חובותיו… השני מלבד שהוא בעל חווה כנ”ל, הוא גם חנווני ונותן בהקפה מחנותו לחוסים בצלו המחכירים לו את אדמתם; זה הוא בודאי בעל טובה!… 

מובן, שבעלי הטובות האלה השתמשו בכל האמצעים כדי לעצור בעד “הרעה” ולא נתנו ליסד חנות משותפת, ורק אחרי עמל רב של האריסים הצעירים והמתקדמים מבין האיכרים, שאימצו את כל כוחותיהם והכניסו כל אחד שלוש מניות – חמישה ועשרים פרנק כל מניה, והשיגו גם אלפיים פרנק בריבית של 12% מאיש פרטי, נוסדה סוף סוף חנות משותפת גם פה בימה. היא קיימת כבר שבועות אחדים והולכת ורוכשת לה אמון גם בין אלה, שהתנגדו לה בעטים של המדברנים הנזכרים מעלה; עתה באים כבר איכרים מהמתנגדים לוועד החנות וקונים מניות.