לפני זמן מה היו בימה בחירות לועד המושבה. תוצאות הבחירות הן נצחון שלם של הזקנים על הצעירים, נצחון שלא ציפו לו כלל. לפני הבחירות התארגנו פה שני בלוקים: אחד של הזקנים ואחד של הצעירים. אולם, כפי שנגלה הדבר בעת הבחירות, כל האריסים הצעירים – בני איכרים ממושבות ראשון וראש־פינה שנתאכרו בשנה הזאת, – אשר השתתפו באסיפת הצעירים הסכימו לבלוק מיוחד וגם קיבלו כל אחד פתקה עם רשימת הקנדידטים של האחרונים – הלכו אחרי כן לאסיפת הזקנים, מסרו להם את כל מה שדובר באסיפת הצעירים בתמונה מגוחכת, כנהוג במקרים כאלו, ויקבלו מהזקנים את רשימות הקנדידטים שלהם, שבעדם נתנו אחריכן את קולותיהם… מעשה הנותן די כבוד להצעירים הנ"ל… 

דבר אחד מתבלט לפנינו בבחירות האחרונות, כי יש קנה מידה אחד לכל צעד ושעל של האיכרים הזקנים בענינים ציבוריים, והוא: איך תתיחס למעשה זה או אחר הפקידות… ולפי קנה־המידה הזה תובן לנו סיבת החזיון המוזר, שנבחרו מבין האיכרים הזקנים אנשים כאלה המצטיינים באי־כשרונם לנהל את עניני הציבור ובדמות דיוקנם הרוחנית הלקויה. 

חמישה אנשי הועד שנבחרו הם מטיפוסים שונים, המתחלקים באופן כזה: שני איכרים חרוצים (איכרים ממושבות רוסיה), אנשים פשוטים ותמימים; השלישי אריס צעיר מראש־פינה, שאיננו מצטיין במאומה רק בנטייתו היתרה לצד הזקנים; הרביעי – איכר ספרדי זקן אחד מפליטי חורן – הוא העורק היחידי החי, שנשאר לפליטה מהועד שהלך לעולמו; החמישי – אריס צעיר מראשון, שזכות אבותיו המיוחסים וידיעותו את השפה הצרפתית עמדו לו להתאכר השנה – ואף כי מעולם לא אחז מחרשה בידיו וגם כעת איננו עובד בעצמו, דבר שברא קרבת־רוח מיוחדה בינו ובין הזקנים. הוא קיבל את המספר היותר גדול של קולות, ובכן יהיה הוא היושב־ראש – הוא השליט בועד והוא גם המתורגמן לפני הפקיד…