זה כשנה וחצי, שועדי מושבתנו, המתחלפים חדשים לבקרים, מתחבטים בשאלת השומרים ואינם יכולים בשום אופן לצאת ממנה. היו כבר במושבתנו ועדים כשרים שבכשרים, שנבחרו מצד האריסים והאיכרים הצעירים, אשר עמדו בעד הגנה ושמירה עצמית, אולם הם לא יכלו להוציא את חפצם אל הפועל מפני התנגדותם של הזקנים, ויתפטרו. אחר־כך קם ועד חדש מצד הזקנים בעלי השביל הזהב, ויחל הועד הזה לנהל משא־ומתן עם שומרים ערבים, אך עוד בטרם הספיק להתקשר אתם בחוזה בא מקרה, שהוכיח תיכף את מי רוצה הועד להכניס למושבה. 

ביום שבת אחד אחר הצהרים נכנסו גנבים לתוך עדר המושבה ויגנבו סוס לעיני הרועה והתנגדותו של זה האחרון לא הועילה. כשהודיע הרועה על המקרה למושבה יצאו תיכף צעירי המושבה על סוסיהם וגם הערבים שאמרו להתקבל במושבה כשומרים נלוו אליהם וכולם יחד רדפו אחרי הגנבים. על שפת הירדן התלקחה המלחמה: אלו מזה ירו באויר והגנבים מצדם כוננו את רוביהם אל המטרה ויפצעו את סוסו של אחד הערבים. 

הלז קם תיכף, אסף את בני לויתו ויעזוב את המערכה, כי להגן על רכושם של היהודים עד כדי שפיכת דם, ולו גם של סוסו, לזה לא התרצה כלל. מובן, שהצעירים היהודים לא עזבו את המערכה ואחרי התאמצות יתירה, שסכנת נפשות בצידה, הצליחו להחזיר את הגזילה מידי עושקיה. אכן זו היא הפעם הראשונה בדברי ימי מושבתנו, שיהודים יצליחו בכוחותיהם הם להוציא גזילה מידי גזלן אמיץ־לב ומזוין. המקרה הזה גרם לחילוקי־דעות בין חברי הועד: אלו אמרו – לקבל את הצעת אגודת “השומר” ולמסור לידי יהודים את השמירה במושבה ובשדה, והללו אמרו, שצריך להביא צ’רקסים מגליל צפת, שהם חזקים יותר מהערבים שבסביבתנו, וככה לא עלתה גם בידי הועד הזה לפתור את השאלה הקשה הזאת. 

מלחמת הבחירות בפעם האחרונה לא היתה קשה ביותר: אחדים מהעסקנים, שלפני שנה עמדו על הבחירה והמלחמה בעדם היתה גדולה, התפטרו הפעם מלעמוד על הבחירה; באחדים לא יכלו לבחור משום טעם אחד ונשארו רק כאלו, שבדלית ברירה נבחרו גם לועד המושבה וגם לועד הכספי, ואילו הם היותר קיצוניים שבמפלגת הזקנים והיותר מתנגדים לדעות הצעירים ומי שהיו תמיד היותר מצדדים בשמירה של ערביים. חשבנו, איפוא, כי הפעם אין כבר כל תקוה לשומרים משלנו להתקבל, אולם אחרת באה ונהיתה: דוקא הועד הזה קיבל את הצעת “השומר” ואחרי משא־ומתן של ימים אחדים בדבר

הסעיפים והשכר, נגמר ונחתם החוזה בתנאים נוחים לשני הצדדים. נקוה, כי אגודת “השומר” תדע לשמור את עמדתה זאת ותשביע את רצון הנותנים אמון בהם, ובמסירותם לעבודה רבת האחריות הזאת, תדע לשמור על כבודנו הלאומי ולהכות אחור את האויבים הלוטשים עיניהם ליהודים ולרכושם. 

תר"ע