בכדי לבאר את הסיבות שהביאו את פועלי החווה לידי שביתה, מוכרח אני להזכיר פה בקצרה את קורות החווה כנרת במשך שלוש שנות קיומה, ביחוד – את החלק ההוא הנוגע להתנהגותו של הא' ברמן עם הפועלים במשך כל הזמן.
עוד לפני היוסד החווה נפגשה התכנית, שנתחברה ע“י הא' ברמן, בביקורת חריפה מצד הקהל הארצישראלי. הביקורת הזו עמדה בעיקר על ההבטחות המוגזמות שבתכנית, שעל פיהן צריכה החווה להכניס רווח הגון עוד בשנים הראשונות להיוסדה. ואולם, מלבד הבקורת בנוגע לתכנית פגשה גם אישיותו של ברמן התנגדות נמרצה מצד כל פועלי הגליל; עברו של ה' ברמן בתור פקיד בלוד, התייחסותו השלילית לעבודה עברית וכו', היו מספיקים שתתאסף אסיפה כללית מפועלי גליל ותברר את התייחסותם אל ההתמנות הבלתי רצויה הזאת. אחרי משא־ומתן ארוך קיבלו חברי “החורש” החלטה של בויקוט פסיבי נגד ברמן בתור מנהל החווה. הד”ר רופין השתדל אז שהבויקוט יוסר, בהוכיחו כי בויקוט שכזה יותר משיזיק לברמן יכול הוא להזיק למוסד העומד עוד בראשית התפתחותו. כרגיל, ויתרו הפועלים גם הפעם על הכרתם בשביל הטובה המדומה של החווה, היקרה להם בכל אופן, והחליטו להסיר את הבויקוט.
החלה העבודה בחווה ע"י קבוצה של עשרה פועלים נלהבים, שבאו מיהודה לשם זה. הפועלים האלה נמשכו בחבלי הקסם של החווה הלאומית הראשונה בארץ־ישראל והאמינו באמונה שלמה, כי יהיה בכוח אידיאליותם ומסירותם לעבודה להטות את לב ברמן אחרי פועלים עברים. במסירות יוצאת מגדר הרגיל עבדו הפועלים האלה, מאור הבוקר ועד חשכת הלילה עבדו כמעט בלי הרף, מלבד עת קצרה לארוחת הצהרים. אולם כל זה לא הועיל.
בראשונה, בשעה שברמן עוד זכר את הבויקוט של פועלי הגליל ואת החסד שעשתה אתו הקבוצה הזאת, בזה שלא השגיחה על שום דבר והלכה לעבוד תחת הנהלתו, – התחפש באיצטלה של פקיד דימוקרטי: אכל במטבח יחד עם הפועלים, ישן אתם בחדר אחד וכ'. אמת, כי לרגלי עסקיו היה נמצא יותר בחיפה ובטבריה מאשר בכנרת,אבל גם הזמן הקצר שהיה נמצא עם הפועלים הספיק לו בשביל לרכוש את הסימפטיה של הפועלים. אך, כעבור זמן מה החל ברמן לאט־לאט לפשוט מעליו את עור הכבשה ולהראות לפועלים את צפרניו החדות, והחיכוכים החלו.
מתחילה השתדל ברמן להשפיל את ערך עבודתם של פועליו היהודים ולגלות את נטייתו לקבל פועלים זרים לעבודות ידועות. היחסים בינו ובין הפועלים הלכו והתחדדו מזמן לזמן, עד שבחשון שנה העברה הוכרחו הפועלים מהקבוצה הראשונה המייסדת לעזוב את החווה. הם הלכו לחדרה. בגליל שוב התאספו חברי “החורש” והחליטן לפנות בהתראה אחרונה לד“ר רופין ולדרוש ממנו, שברמן יוסר ממשרתו. ולא – ישתמשו הפועלים בעצמם בכל האמצעים שתחתידם בכדי להרחיקו ממשרתו. הוגש להד”ר רופין ממורנדום עם טעמים חותכים, שברמן אינו מתאים למשרתו. סוף הדבר היה, שהד"ר רופין הציע לפני הפועלים שיסכימו לפיטוריו של ברמן למחצה, זאת אומרת – לקחת ממנו את אום־דז’וני ולמסרה לפועלים, ובנוגע לכנרת – אי־אפשר עתה לפטרו ממנה מאין פקיד אחר שימלא את מקומו.
ברמן נשאר איפוא בכנרת, האידיאליסטים הנלהבים הלכו, כאמור, והלחץ של ברמן על הפועלים החל להיות יותר תכופות. ועד כמה שלא יהיו פעוטים הפרטים של כל הסכסוכים האלה, מוכרחים אנו בכל זאת לטפל באחדים מהם, מפני שהם מראים באופן בולט את צורתו האישית של מר ברמן. הוא, למשל, אסר על פועליו לקבל למטבח שלהם אוכלים מהפועלים העובדים מחוץ לחווה, ופעם קרה מקרה של סכסוך קל בינו ובין פועל אחד שעבד בקבוצה בקבלנות, ברמן התרגז ושלח טלגרמה לד“ר רופין בנוסח שכזה: “המצב מסובך ורציני, אמצעותך פה נחוצה תיכף”. בתוקף הטלגרמה הזאת בא הד”ר טהון, חקר ודרש אחרי פרטי המאורע וכבש את פניו מבושה כשנודע לו עד כמה פעוט המקרה, שבשבילו הבהילוהו לבוא הנה במהירות שכזו. ואם תשאלו, איך זה מרשה לו ברמן לגרום להוצאות ולנסיעות טפשיות כאלו? אף אני אענכם בשאלה: ואיך, למשל, מרשה לו ברמן להציג בחוזים, שנעשו בינו ובין הפועלים השנתיים והחדשיים, סעיף מחפיר שכזה: “אין רשות לפועלים להכניס אורח מחבריהם לתוך מעונותיהם אם לא קיבלו על זה מקודם הסכמת הפקיד?”
וכאן מוצא אני את עצמי מחוייב לבאר את הטעמים שהביאוני לעבור בשתיקה עד עתה על כל המעשים המחפירים האלה. שני גורמים עיקריים היו לזה: א( חסתי על כבוד הפועלים שקיבלו עליהם העקות כאלו, בידעי כי הם השלימו עם התנאים המחפירים האלה רק מחפצם החזק להתלמד ולהתרגל בעבודת השדה, ובשביל אידיאלם זה הסכימו לוותר גם על חופשתם. אמנם, הכרתי הפרטית היא, כי אסור לוותר בדברים כמו אלה, אבל זהו מהדברים התלויים בטעמו הפרטי של כל איש ואיש.
ב) ברמן השתדל תמיד להפיץ בין הפועלים את הדעה, כי היחסים בין הפועל ובין נותן העבודה צריכים להיות נורמליים, כלומר – יחס של מנצל למנוצליו (דרך אגב: דעה שהיתה אמנם ידועה לפועלים עוד לפני ברמן, אלא שמה שנקרא לגבי ברמן “יחסים נורמליים” נקרא לגבי דידם פראות של פקיד). ובטוח הייתי, כי מתוך שיטתו של ברמן, שהוא משתדל להשליטה בחווה, תצמח גם מפלתו.
וככה באמת היה: ב“יחסים נורמליים” חטא ברמן וביחסים נורמליים לקה. בכוח היחסים האלה נוכחו הפועלים, כי במקום שיש היכולת לבנות לפקיד בית יפה ומרווח (שתי קומות עם עשרה חדרים מרווחים) לפי חוקי הבנייה והחיטוב המודרניים באירופה, יש גם היכולת להוסיף איזו חדרים על המעונות הצרים של הפועלים. ומעונות הפועלים עומדים באמת למטה מכל בקורת. תארו לכם קסרקטין מהטיפוס היותר גרוע, שלפני שנה גרו בו מעשרה עד שנים עשר פועל ובשנה זו גרים בו 25 איש. לתוך הקסרקטין הנהדר הזה דולפים מי גשמים דרך הגג הרעוע, החלונות שבורים רובם והרוח מייללת תמיד בתוך המעונות. בחצר עסוקים הרבה בנאים ונגרים מגזעים ולאומים שונים: יהודים, ערבים וגם גרמנים נוצרים בשכלול בנינו של הפקיד. מובן, שבתנאים היגייניים כאלה החלו הפועלים לחלות קבוצות קבוצות.
בינתיים קרה מקרה המוות של הפועלת רבקה צ’יז’יק והזכיר לפועלים את הסכנה הצפוייה לחייהם בתנאים שכאלה ויחליטו לשים קץ ל“יחסים הנורמליים” של ברמן. הדרישות שהציגו הפועלים היו: א) לתקן תיכף את הקסרקטין הנ“ל; ב) להעתיק תיכף את המשרד לבנין החדש ולפנות את מקום המשרד הישן לפועלים; ג) לבנות חדר מיוחד לחולים; ד) להשתתף עם איכרי המושבה בהחזקת חובש מומחה. המושבה מוכנה לתת על זה 50 פרנק לחודש ובסכום כזה צריכה גם הפקידות להשתתף. אחרי שהציעו לפני ברמן את הדרישות הנ”ל נכנס למטבח הפועלים, נשא לפניהם נאום נלהב, הבטיח ולא הבטיח, הודה ולא הודה בצדקת דרישותיהם והמסקנה היחידה שיכלו הפועלים להוציא מכל הנאום הנלהב הזה היתה, כי לברמן יש כשרון ארטיסטי במידה ידועה, ואולם – במה שנוגע לעיקר הענין רוצה הוא לפטרם רק במלים ובנאומים נלהבים. הפועלים החליטו לשבות מעבודתם. אחרי ששבתו חצי יום נכנס ברמן אתם במשא־ומתן, הבטיח להם לתקן תיכף את הקסרקטין ולהעתיק את המשרד במשך עשרה ימים, לא יאוחר. בנוגע לשתי הדרישות הנשארות, הרי הוא יכול להקציב על אחריות עצמו רק 25 פרנק לחובש, לבנות חדר לחולים אין הוא יכול בלי רשותו של הד"ר רופין, אלא שתיכף יכתוב לו על אודות זה.
בינתיים קרה מקרה, שברמן הראה בו אכזריות יוצאת מגדר הרגיל. מאיר אינגברמן, אחד הפועלים היותר מצויינים בחווה, חלה בקדחת צהובה. אחרי שכבו בביה“ח בטבריה כשמונה ימים מתקבלת פתקה ע”י שליח מיוחד לאחיו של החולה, שיבוא תיכף להתראות עם אחיו החולה. מהפתקה היה מובן, כי החולה נמצא במצב של גסיסה או שכבר מת. הדבר קרה ביום ל"ג שבט, היה אז יום גשם ורוב הפועלים וגם הבהמות היו בטלים לרגלי זה מעבודתם. אחד הפועלים ניגש לברמן וביקש ממנו בשם חבריו שירשה להם לרתום עגלה וללכת לטבריה להלויית חברם המת, כפי שאפשר להבין מהפתקה שנתקבלה מטבריה. ברמן הרשה להם. אך משראו כי מספר החפצים ללכת לטבריה גדול מאוד ועגלה אחת לא תספיק להם ברפש כזה, החליטו לרתום עוד עגלה אחת. מצב־רוחם היה נרעש מאוד ושכחו כלל על־דבר הרשיון הרשמי שצריך לקבל מברמן על העגלה השניה. פתאום יצא ברמן והחל לצעוק עליהם על שהעזו לקחת עוד עגלה, די לפי דעתו גם באחת, ואם אחדים ילכו ברגל – אין הסכנה גדולה כל־כך. הפועלים נעלבו באופן היותר מכאיב מהתייחסותו הגסה של ברמן ברגע נורא כזה, בהתייחסות זו לפועל היותר חרוץ, שעבד כשנתיים בחווה ומת בקדחת צהובה, הרגישו הפועלים מעין עמידה “על דם רעך”, הם התירו תיכף את שתי העגלות גם יחד והלכו לטבריה ברגל ברפש – רפש מתחת לרגליהם וכאב עצור בלבותיהם… להלוית חברם לא הספיקו לבוא, אחי המנוח הביע את צערו על שלא יכול מחוסר עגלה להביא את גופת המת לכנרת ולכרות לו קבר באותו המקום, שמיום בואו לארץ ישראל לא עזבהו אף ליום אחד.
נקל לצייר את כל גודל הצער שהרגישו הפועלים ברגעים ההם. במצב־רוח שכזה שבו הפועלים לביתם, התאספו לאסיפה ועיבדו שורה של דרישות בנוגע להטבת מצבם ועל כולן הדרישה העיקרית: לפטר תיכף את ברמן ממשרתו. הפועלים מפסיקים כל משא־ומתן עם ברמן עד בוא הד“ר רופין ושובתים מעבודתם. אולם, מפני שיש עבודה נחוצה בשדה לערך שני ימים בכדי לגמור את הזריעה של תבואות־החורף, מסכימים הם לגמור אותה, אך בתנאי, שהעבודה תתנהל תחת השגחתו של המשגיח התמידי, שהעבודה הזאת ידועה לו, ולא תחת השגחתו של ברמן. כאן התבלטה הפריציפיוניות החשודה של מר ברמן: בעת אחרת עוזב הוא את העבודה בעצם רתיחתה בידי המשגיח ונוסע לרגל עסקיו לחיפה, אך הפעם רצה להראות לד”ר רופין, כי הפועלים אינם מתחשבים באינטרסים של החווה ושובתים בעת שהעבודה נחוצה מאוד, ומטעם זה לא הסכים למסור את העבודה הזאת לידי המשגיח.
בואו של הד“ר רופין התאחר לשני שבועות. ביום הראשון לבואו התאספו הד”ר רופין, הא' אהרנסון (זה בא הנה על־פי הזמנת ברמן לפשר בינו ובין הפועלים) והא' ברמן לטכס עצה מה לעשות עם הפועלים. אחרי כן יצא הד"ר רופין אל הפועלים בכתב אשמה ארוך, כי זה שהחזיקו את המפתחות מהמחסנים לצרכי אוכל הבהמות בידיהם נראה כאילו הם לכדו את החווה לידיהם ועוד מיני אשמות כאלה. הפועלים טענו, כמובן, שכוונתם היתה רק לבלי לתת לבהמות למות ברעב.
הד"ר רופין הסתפק ביום הראשון רק בחקירה ודרישה על דבר הסכסוך וכלום לא דיבר עם הפועלים בנוגע לדרישותיהם. הוא האשים את הפועלים על שלא התרו בו לפני שהחליטו לשבות. הפועלים מצדם הראו על הבויקוטים הקודמים, הממורנדומים וכדומה, שלא הועילו כלום, ומשום זה הוכרחו הפעם לאחוז באמצעי הקיצוני ולשבות. בייחוד צריך בשביתה זו להביא בחשבון את המומנט הפסיכולוגי, שהתהווה עם מות חברם והתנהגותו הגסה של ברמן, ומובן, שאחרי מעשה כזה אי־אפשר היה להם בשום אופן לעבוד יחד עם ברמן.
כזה היה בקירוב המשא־ומתן הראשון בין הד“ר רופין והפועלים. ביום השני הודיע הד”ר רופין לפועלים: א) את האשמה שהטיל על הפועלים אתמול, כי הם לכדו את החווה בחזקה, הוא מסיר בעצמו. ב) הוא מפטר את ברמן מהיות אדמיניסטרטור ויישאר רק בתור אגרונום; למנהל העבודה יפקידו אחר, מי שיימצא מוכשר לזה. ג) הפועלים מפוטרים כולם מעבודתם על אחזם באמצעי קיצוני בשביל להסיר את ברמן, בעת שהיו בידם, לפי דעתו, אמצעים אחרים יותר נאותים כאתראה, דעת הקהל על־ידי העתונות וכו'. הפועלים בשמעם את הפסק־דין הזה התרגזו מאוד, כי הד“ר רופין העומד בראש המוסד הלא אינו יכול להיות השופט שלהם. הם הציגו דרישות ידועות, ובשביל להכריח את בעלי החווה שימלאון השתמשו בשביתה. והנה, אם הוא מוצא שהדרישות אינן צודקות, השביתה הוכרזה שלא בצדק, נכונים הפועלים לסמוך על פסק־דינו של משפט השלום ביפו, אך בשום אופן אינם יכולים להכיר את הד”ר רופין לבלתי־משוחד בענין זה במידה כזו עד כדי להיות דן יחידי.
כאן מתחילה מצד הד“ר רופין הקריאה הידועה לאידיאליות הפועלים: לא הצדק, כי אם טובת הענינים הלאומיים דורשת, כי הפועלים, שהציגו דרישה קיצונית כזו כפיטוריו של מנהל החווה והשתמשו באמצעי קיצוני כשביתה, – כי הפועלים האלה ייענשו בפיטורין. דעת הקהל הרכושני באירופה – אומר הד”ר רופין – בשמעו מעשים כאלה יפחד להשקיע פה את כספו – פזמון ישן נושן, שמרוב השתמשות בו בכל מקרה נהיה כבר לזרא. מצד אחד, בטחון הרכוש שלהם, ומהצד השני, המושפעים, הפועלים, אינם צריכים להתחשב גם בבטחון חייהם. לדעתי, האמצעי הזה, לתופף תמיד על הנימים האידיאליים, שבו משתמשים עסקני הציבור שלנו, הוא מסוכן מאוד גם ליישוב. על הכל יכול אדם לוותר בשביל אידיאל ידוע, אך לא על כבוד האדם שבו, על הכרתו הפנימית. ואם האיש מגיע באידיאליותו גם לויתור שכזה, נעשית אידיאליותו מפוקפקת מאוד. זהו אולי סוד הרקבון של הרבה מהאיכרים הזקנים, שבבואם הנה היו בוודאי אידיאליסטים, אלא שויתרו לאט־לאט על האני הפנימי שלהם ונהיו למה שהם.
סוף הדבר היה, כי כאשר בא הד“ר רופין אל הפועלים והודיע, שברמן עוזב לגמרי את כנרת, לא כפי שהוחלט מקודם כי יישאר כאגרונום, ועל־פי טלגרמה הוזמן אחר במקומו – הסכימו הפועלים לקבל את הפיטורין ולעזוב את חצר החווה, ולא משום שהם מוצאים את עצמם אשמים בשביתה, כי אם משני הטעמים האלה: א) ברמן סבל וגם הם נכונים לסבול אתו יחד בכדי להקל על־ידי זה את צערו, כי סוף סוף היה ברמן ממייסדי כנרת ומרגיש אליה חיבה ידועה. ב) הד”ר רופין, כמנהל חווה לאומית, אינו יכול להשתמש נגדם בכוח הממשלה בשביל להרחיקם ומטעם זה אין הם רוצים לנצל את אידיאליותו זו.
בזה היה כבר נגמר הענין, אבל פתאום נולד קושי חדש מצד ברמן, שסיבך את הענין עוד לשני ימים, לפי הצעת הד“ר רופין צריכים היו להזמין פועל מוכשר מקבוצת פוליה1 או אום־דז’וני, שינהל את העבודה עד בוא המנהל החדש. הפועל הזה יקבל הוראות זמניות מברמן ויחד עם הד”ר רופין יבחר לו לעת־עתה עשרה, שנים־עשר פועל מהפועלים המפוטרים בשביל מילוי העבודות היותר נחוצות. להצעה זו לא התרצה ברמן ודרש שימסרו לו את הנהלת העבודה עד בואו של המנהל החדש (דבר בלתי־אפשרי, משום שהפועלים לא יתרצו בשום אופן לעבוד תחת הנהלתו), ולא – הרי הוא עוזב את החווה מבלי מסור אותה לידי המנהל החדש. אחרי אסיפות וויכוחים, שנמשכו, כאמור, כשני ימים החליטו הפועלים לעזוב את החווה, לעבוד איזו ימים בעבודת חפירת בורות לנטיעות אצל איכרי כנרת והכריזו בויקוט נגד ברמן עד בוא האגרונום החדש.
מכאן והלאה קרו מקרים מגונים אחדים מצד הא' אהרנסון, שראוי לציינם. עשרה פועלים מהשובתים קיבלו עבודה יומית – לנקות אבנים – אצל האיכר טריידעל אחי המודד. נודע הדבר להאדונים אהרנסון וברמן, הלך הראשון לבית האיכר הנ“ל והשפיע עליו שלא יתן עבודה לפועלים. הפועלים השיגו, כמובן, עבודה אצל איכרים אחרים, אבל העובדה כשלעצמה ראויה ל”שבח". ביום הרביעי עברה קבוצת יהודי פקיעין, שעבדו אצל הקבוצה בפוליה. להם הגיע מעט כסף מהחווה בעד עבודתם פה לפני איזו חדשים. ניגש אליהם מר אהרנסון ודיבר על לבם שישארו לעבוד פה שבוע ימים.
הפקיעינים אינם מתרצים (צריך להעיר, כי כמו בנוגע לספרדי טבריה ככה גם בנוגע לפקיעינים עלה בידי הפועלים להניאם מלעבוד בחווה רק בכוח השפעה המוסרית – דבר, שהפועלים בעצמם לא קיוו לו), אהרנסון מוציא את מכונת הפוטוגרפיה שלו ומתחיל לצלם את הקבוצה, באחדים מהפקיעינים מתעוררת התשוקה לראות תיכף את תמונתם – “בעוד שבוע – אומר להם אהרנסון – תוכלו לקבל את תמונתכם, עיבדו רק שבוע אחד ובמשך הזמן הזה אספיק לגמור את התמונות”. הפקיעינים אינם מתרצים, אהרנסון מאיים עליהם לעכב את הכסף המגיע להם בעד עבודתם מקודם. פועל אחד הנמצא באותו מעמד מודיע לפקיעינים, כי הפועלים נכונים לשלם להם את חובם מכיסם, אם פקידות החווה לא תשלם להם. אהרנסון מתנפל על הפועל הלז בזלזולים ושוקל, כמובן, למטרפסיה באותו מעמד.
ביום החמישי בא האגרונום החדש והזמין, על־פי עצת הד“ר רופין, פועל אחד מאום־דז’וני. הפועל יחד עם הד”ר רופין ועם האגרונום החדש בחרו מבין הפועלים הקודמים עשרה אנשים והעבודה הנחוצה החלה.
ככה נגמרה ההיסטוריה של “יחסים נורמליים” בכנרת.
רוצה אני לציין עוד עבודה אחת מהעבודות החשובות של ברמן בשנה הזאת. התקנא ברמן בקבוצות של פוליה ואום דז’וני, שייסד הד“ר רופין, הלך ויסד גם הוא קבוצה מערבי אום־דז’וני עם השייך בראשם בתנאים האלה: ברמן נותן להם לעבוד אדמה מאדמת הנ”פ2, שני סוסים לזמן החרישה ושעורה למאכלם, בעת הקציר הוא קוצר את התבואה במכונה ומובילה בעגלותיו על הגורן, הערבים ממלאים את כל העבודות הנשארות, מציעים לחרישה נגד זוג הסוסים של ברמן שתי זוגות שוורים, בתבואה הם מתחלקים עם ברמן חלק כחלק. מהשותפות הזו יש כבר תוצאות מזהירות. הערבים עבדו באופן ממשי מאוד: רוב החרישה נעשתה בסוסי ברמן ורוב השעורה נאכלה על־ידי השוורים שלהם. לפני שני שבועות נגמרה זריעת התבואה והערבים הביאו את הסוסים לברמן, אחד מהם נמצא במצב נורא כזה שברמן לא חפץ לקבלו והשיב אותו לשייך. הסוס השני, שנתן עוד איזו תקוות, מת לאחר ימים אחדים בחווה.
מכל ההיסטוריה הזו אנו יכולים לברר לנו את היחסים שצריכים לשרור בין פקיד של חווה ובין פועליה: א) הפועלים צריכים להיות מסורים לעבודתם בכל לבם ולקבל עליהם את מרותו של הפקיד בהחלט בעת העבודה. ב) הפקיד צריך תמיד לזכור, כי פועל חרוץ ומסור לעבודתו יודע גם לכבד את עצמו ודורש אליו יחס של כבוד. איני יכול לצייר אפילו בדמיוני פועל חרוץ בעבודתו בלי רגש כבוד – אין שני הדברים האלה יכולים להיפרד; ואם עולה ביד הפקיד להמית בכוחו את רגש הכבוד שבפועל, ממית הוא בהכרח גם את הפועל שבו. ג) ברמן וכל פקיד ממין זה יכול בהתנהגותו להשחית לאט לאט את הפועלים, אם הם חלשים, ולהביא על־ידי זה את המוסד שתחת ידו לידי הריסה, או אם הפועלים חזקים במוסריותם, לרדת בעצמו מעל הבמה.
בנוגע לתופעת השביתה בכנרת עלינו רק לשמוח עליה, כעל תעודה נאמנה על הבנת פועלי הגליל את תפקידם בתור גיבורי התחייה.
תרע"א
בח' בסיון, תרס“ח, עלו לדלייקה, שבעמק הירדן שמונה צעירים לכיבוש ראשון של אדמות אלה, בקרבת הכנרת. השמונה היו: אריה אברמסון (כיום ביבנאל), יוסף אלקנה (נהלל), ישראל בלוך ז”ל, גרשון גרינפלד ז“ל, צבי יהודה (נהלל), בצלאל (טבריה), ישראל קורנגולד ז”ל, תנחום (דגניה). נלוותה אליהם שרה מלכין ז"ל. למקום קראו – כנרת.
כנרת היתה חווה לאומית, שאחריותה על המשרד הארץ־ישראלי, ד“ר א. רופין ז”ל היה מנהל המשרד. אגרונום מ. ברמן היה מנהל החווה מטעם המשרד הא“י. בין הפועלים והמנהל שררו יחסים לא טובים. הקבוצה הראשונה עזבה לאחר שנה. המשרד מסר לקבוצה פועלים לעבד שטח מאדמות אום־ג’וני על אחריותה. במקום זה קמה בתחילת תרע”א קבוצת אום־ג’וני, היא דגניה.
השביתה בכנרת היתה בחורף תרע"א, בראשה עמד ברל כצנלסון. 64'