לוגו
חכמת הביוגראפיה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אין, לדעתי, מקום בספרות לביוגראפיה סתם, פרוטוקולית ופספורטית, אלא לביוגראפיה של הרוח והתפתחותו. וזהו חכמה בפני עצמה, חכמה הקרובה יותר לאמנות.

(“פרקי חיים” לח.נ. ביאליק, הוצאת מוסד ביאליק)


 

א    🔗

הביוגראפיה היא בימינו סוג ספרותי נכבד. אין היא שונה משאר סוגי הספרות, כגון הסיפור, הדראמה והמסה. אבל כסוג לעצמו כללים מיוחדים לה. אין הביוגרפיה צריכה להיות מה שאינה יכולה להיות. ואף־על־פי שקצת מבקרים בדקו ומצאו שהיא מושפעת בימינו מהסיפור והרומן, אין היא כמותם. היא נבדלת מהם הבדל חשוב. היצירה הסיפורית מעצבת נפשות, שהן בגדר האפשר, ומתארת התרחשות העשויה להיות; ואילו הביוגראפיה מספרת על נפש אחת מרכזית, החיה בפועל, ועל התרחשות של ממש. הראשונה בנויה על הוויה משוערת, והשניה על הוויה חיה וקיימת. זו בת־חורין ברחיפתה בשמי־הדמיון. הנפשות הפועלות בה הן ילידות־רוחו של הסופר, והוא רשאי להציגן בחסרונן או ביתרונן, לגדוש מידתו או למחקה. אך הביוגראף אינו בן חורין ואינו דן יחיד. שותפים לו בבריאת גיבורו: קרובי הגיבור, מוריו, יורשיו, תעודותיו, יומנו. הוא נתון לביקורת, ולא הוּתר לו לעשות בו כרצונו. הוּא עתיד ליתן את הדין על כל משיכת־קולמוס ועל כל טיף של צבע. הביוגראפיה משועבדת לנתונים ולמיסמכים, למעשים ולעוּבדות. כל נופך של דמיון או הפלגה, מקפח את אמיתותה. הנסיון ולא הדמיון עושה את הביוגראפיה; המצוי ולא הרצוי הוא נשמת־אפה; ההוויה ולא ההזיה היא בסיסה. אולם בזכות שיעבוד זה יוצא לאוויר־העולם גיבור, נפש חיה וממללת, שכל ניע וזיע שלה, כל תיאור וציור, הם אמת לאמיתה. ויש משהו נשגב ומלהיב בדמות המציאותית של הביוגראף, שלא לָווה את סממניו וצבעיו ממדור הדמיון, אלא הדיוקן עצמו הושיט לו אותם בקנה, לאחר שכרת עימו ברית־ידידות, והלה הסכים להתייצב לפניו כמות שהוא, בכל צביונו וקומתו, גילויו וכיסויו.

ודאי, נוטל הביוגראף חומרי־מלאכה אחרים לבניינוֹ ומשתמש בכלים אחרים, אולם אף מגמתו מגמת יצירה. ביוגראפיה שאינה עושה עלינו רושם כזה, דינה כדין שיר שלא הצליח או סיפור שנכשל. לעולם תלוי הקולר בצווארו של הסופר, ולא של הסוג או הנושא. הביוגראפיה היא גבירה ומשרתת כאחת. זכות קיומה בה. היא תכלית לעצמה, ואינה צריכה צידוק מבחוץ. אך היא גם מלאך־שרת, מלווה את הסופר ואת יצירתו, המשמשים לה נושא, מתחקה על שרשיהם, קובעת את בית־מרבעתם במקום ובזמן, ומוציאה להם מוניטין. בלעדיה אלמונים הם. אין אנו יכולים לדמוֹת את גדולי הספרות והמדע בלא ביוגראפיות; לפיכך, במקום שהללו נעדרות, באות אגדות ומסוֹרוֹת וממלאות את החלל, כלומר, נוצרות ביוגראפיות בדוּיות. מצינו, שאפילו ספר שמקורו אינו ברור, או שמחברוֹ העלים בכוונה או במקרה את זהותו, לבסוף ייחסוהו למחבר מדומה, ובלבד שיהיה לו אב. יצירה ספרותית זקוקה לבית־אב, לתולדות, לתיאור מקורה בנפש היוצר, בסביבה ובתנאי הזמן. תפילת “ברוך שאמר” נפלה, לפי האגדה, כפתק מרקיע, אך נס זה לא חזר. אמנם גם יצירה ספרותית מקורה פלאי, אך הפלא משכנוֹ בנפש היוצר. ודין הוא שהיוצר בציור, במוסיקה, במדע או בספרות, יהא מעסיקנו מאוד, שכּן אנו יודעים כי איש־סגולה לפנינו, יצור חד־פעמי, שאין שני לו להחבירה; סקרנות עמוקה בנו להכיר את אישיותו, קרקע־צמיחתו, והתרקמות־יצירתו. אין זאת הערכה מתוך עוורון, אלא מתוך צמאון. הביוגראף בא למלא צורך רוחני זה, לרוות צמאון זה. והוא עושה זאת בדיקדוק מרובה ותוך הכנה קפדנית של כל פרט ופרט, כדי שלא יגלוש אל הרומן הדמיוני, אלא יהא נאמן לדמות כהווייתה.


 

ב    🔗

לפיכך יש אומרים, שהביוגראפיה היא מדע. שהרי חייב הביוגראף ללמוד פרטי־פרטים בחיי הסופר, לבדוק את גופו ונפשו, לחקור את שלשלת־היוחסין שלו, לעיין בתעודות, בניירות ובמיסמכים, להציץ ליומניו, להבין את אירועי נפשו, לדעת את מפת מסעותיו וסיוריו, לעמוד על התנאים הכלכליים, החברתיים והמדיניים שבהם היה שרוי, וכיוצא בזה. ולפי שאינם נקנים אלא בלימוד, בניקור ובחיטוט, בחקירה וביגיעה מרובה, בהשוואת נוסחאות והחלפתם, ומחייבים בדיקה ובחינה, הרי הם בגדר מדע. ומכיוון שרק המדע מסוגל לעמוד במבחן זה, חייב הביוגראף להיות מוכתר במעלות המדען, כדי שיוכל לתאר את חיי הסופר כמסכת רצופה של עילות ועלוּלים, ואת הסופר כפועל ונפעל, ולהורות באצבע על הגורמים והשותפים בכל עניין ועניין.

טענה זו, ככל שהיא נכונה במידת־מה ונשמעת בתדירות, אינה אלא מסרטת על־גבי הקליפה.

ביוגראף שיהא מקוֹשש עובדות ועדויות, נתונים ומאורעות בלבד, סופו לחבר ספר משעמם, מגובב בפרטים, שמרוב אמת חיצונית לא תהא בו אמת פנימית. אפשר לתאר חיי סופר או ממציא גדול בכל הפירוטים והדיקדוקים, ההרפתקאות הקלות והחמוּרות, ולהיכשל בעיצוב הדמות; כדרך שיצוייר, להיפך, שסיפור פרשיות מעטות תוך העמדת חיי הסופר על תמציתם ועל האופייני שבהם, יהא נותן לנו מפתח לשערי מהותם. מכרעת כאן האינטואיציה של הביוגראף, כוחו להבחין וכושרו לעצב, ולא חריצותו לטפל בפכים קטנים, אפילו כולם היו ונבראו. שברי אבנים מפוזרות אינם בניין. וכבר אמר ליטון סטרייצ’י, אלוף הביוגראפיה המודרנית, כי שפע של רשימות ותעודות איננו עדיין ביוגראפיה, כשם שגל של ביצים איננו חביתה. ובשפת הדימוי העברי אפשר להשוות את ערימת הפרטים והמאורעות בחיי האיש המתואר לבקעת העצמות של יחזקאל, שרק הרוח ממרומים החייתה את העצמות היבשות האלו והלבישה אותן בשר וגידים.

סיפורי המשרת, למשל, על היוצר, אינם בלי עניין, ולא פעם יש בהם גרעין של זהב בשביל הביוגראף, אך הם טעונים זיקוק מיוחד מסיגים. אפשר שנכונה האמירה, שאין הגאון מכובד בעיני חדרנוֹ, אך החדרן אינו חדל להיות חדרן עולמית. ההתעניינות המרובה של המבקרים בימינו ב“סופר בסנדלים”, כלומר, בשגיונותיו בחיי היום־יום ובחולשותיו כאיש־משפחה – יש בה כדי לספק את הצורך ברכילות, אך יסודות לביוגראפיה מועטים בה.

המחשיב את הביוגראפיה כאמנות, אינו צריך לזלזל במדע כאמצעי בידי הביוגראף. אדרבא, אם מדע פירושו הקפדה במסירת דברים, בדיקת העוּבדות והמספרים, גישה למקורות, אחריות לכל פרט ונאמנות לאמת המציאותית, אין לך מקצוע הדורש גישה מדעית כביוגראפיה. המדע הוא תנא דמסייע לה. אך אסור שרוחה של האמנות תעזוב את הביוגראף אפילו שעה קלה. בלעדיה יהיה החומר עכור וניחר, חיבור הפרטים יהיה מעשה־אונס. רק היא צורפת אותו ומפיחה בו רוח־חיים, מושכת את הפרוּדוֹת זו לזו ומקשרתן ומטילה בהן צורה. רק בכוח זיווּגם של מדע ואמנות תעלה הביוגראפיה יפה.

אפילו על מיסמכים אין לסמוך בלי ברירה בכוח האינטואיציה והעיכול האמנותי. כל שכּן אגדות ומסוֹרוֹת ורינוני הבריות, המחייבים שימוש זהיר. מכתבים ויומנים הם יסוד חשוב בחיבור הביוגראפיה, והגישה המדעית יכולה לא פעם לסייע לבירורו של תאריך, לבדיקת כתב־יד, ליישובה של סתירה, לביקורת איזה טקסט, ולהסברו של מאורע כללי או פרטי, אך גם בתחום זה מכרעת הרגשת הביוגראף מה לקרב ומה לרחק. מפני שבהם, לא פחות מאשר בסוגי תיעוד אחרים, משתרבבים לעיתים גילויים וביטויים מקריים, חד־פעמיים, צדדיים, שאין להסיק מהם מסקנות מבוססות. זה הכלל: הביוגראף חייב לשים בכליו כל מה שבהישג־ידו, ואפילו פיסת־נייר קטנה או פליטת־קולמוס קלה, או רשימה מרופרפת, אך עליו לדעת כיצד לשלבן בחיבורו. דין הוא שישאל את עצמו תמיד לא רק אם הדבר אירע באמת, אלא אם זה הולם את מהותה של נפש גיבורו, ושמא הוא נטפל וסתמי ויוצא־דופן. הגישה המדעית נעצרת כאן, ומורישה מקומה להארה פנימית.

הוא הדין לגבי שיחות. לכאורה, אין לך עדוּת חותכת כדוּ־שיח עם הביוגראף או עם בני־מחיצתו, שרשמו דבריהם בשעת השיחה או לאחריה. אף־על־פי־כן, אין זה אלא לכאורה. בלי לקפח את ערכה של הפסיכואנאליזה בפיענוח משמעותם של הטפל והמקרי ושל הנפלט מן הפה ומן העט, אי־אפשר לבנות את הדמות תוך הישענות יתירה על יסודות אלה. השימוש המופרז בהם עלול להביא לידי דרשנוּת של סרק ולהסתכם בעיצוב דמות דמיונית, תפוחת השערות מופשטות, כלומר, דמות שאין בה אמת. אפשר שצריך להסתייע בהם בתיאור הדמות, לפרש בה איזו סתומה ולהשלים איזה חסר, אך אין לעשותם בניין־אב. ובינה היא בביוגראף הראוי לשמו, המבדיל בין עצם למקרה ואינו חושש מפני גערת הפסיכואנאליזה ואינו מתבטל מפני סמכותה של תורת־נפש אחרת, שיהא שומר על המידה. לאמן הורמנא מטעם הרשות העצמית שלו למרוד בתורות או לבוֹר מהן את הדרוש לו ואת המכוּון לתחושתו. אין לתפוס נפש אדם בכלל ונפש יוצר בפרט, ואין לתת ארשת לתפיסה זו, אלא בתשמישי אמנות. לפיכך הביוגראפיה היא אמנות.


 

ג    🔗

יש שואלים: כלום מוסרת הביוגראפיה את האמת כמות שהיא? האפשר לסמוך עליה? ודאי, כל ביוגראפיה מתגוונת בגוֹן הסובייקטיבי של מחברה, ולא פעם אמוּרה היא ללמד זכות או חובה על גיבורה. אולם חירות גמורה מכל זיקה ומיחס אישי אינה בנמצא. בכל מעשה אנוש ובכל סוג של כתיבה ניכר חותמו של הסופר, דעתו ומשפטיו. עקבות אלה מצויים אפילו בספרים הגדולים ביותר. אף־על־פי־כן נכתבו ביוגראפיות, שעלינו לראותן מהימנות ובנות־סמך, ובלבד שנביא במניין את עלילוּתוֹ של כל אדם לשגות.

תמורות רבות עברו על הביוגראפיה מימי פלוטארכוס ועד היום. הספר “חיי אישים”, המתאר גדולי יוון ורומא, הנקרא בעונג רב עד היום הזה, הוא עירוב של היסטוריה, חיי אישים, אגדות ומילי דבדיחותא. אחרים, שחיקו את דרך־כתיבתו, לא הוציאו מתחת ידם יצירה מתוקנת כמוהו. בימי־הביניים נתייחדו הביוגראפיות לתיאור חיי הקדושים, שהפשיטו את גיבוריהם מכל תכונות בשר־ודם, והעלו אותם למדרגת טהורים וזכים מכל רבב. גם הביוגראפיות של מלכים ועריצים מלאות מגמות, המייפות את דמויותיהם ומפארת את עלילותיהם. אפשר לומר בלא גוזמה, שהביוגראפיה של משה רבנו, כפי שהיא מתוארת בספר שמות ושאר חומי תורה, היא יצירה קדמונית למופת גם מבחינה זו שה“ביוגראף” לא חס על כבודו של גיבורו ולא נמנע מלצייר את גבוּרותיו ואת חולשותיו כאחת, באופן שחמתוֹ של משה וצילתו מתגלות לפנינו בצורה אנושית ובכוח משכנע. רק בסוף המאה השמונה־עשרה ובמאה התשע־עשרה עשתה הביוגראפיה קפיצה גדולה כלפי מעלה, והתחילה משתחררת מכפיתותה לדוגמאות של ימי־הביניים. סמיואל ג’ונסון האגלי בספרו “חיי המשוררים” (1781), וביחוד ג’יימס בוֹסוול בספרו “חיי ג’ונסון” (1791), ואחרים, התחילו סוללים את הדרך למונוגראפיה המתוקנת. המונוגראפיה המודרנית האמיתית מתחילה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וליטון סטרייצ’י נחשב בדין כאביה־מחוללה בספריו “המלכה ויקטוריה, “אנשי שם בתקופת ויקטוריה”, ואחרים. ממנו ראו וכן עשו גם סטיפאן צווייג בספרו “שלושה אמנים” ואֶמיל לוּדוויג ב”ביסמארק" ו“גיתה” בגרמניה, ואנדרה מוֹרוּא בספרו “אריאל” על חיי המשורר האנגלי שלי. הביקורת לא חסכה את שבטה גם מהם ומנתה בספריהם מוּמים וליקויים שונים, שלא נתעכב עליהם כאן. אולם אחרי ככלות הכל הם ששיכללו את הביוגראפיה, גיבשו הלכותיה, גיוונו את יסודותיה, העמיקו את תלמיה, והעלו אותה למדרגת אמנות. הצד השווה שבכל הסופרים האלה, שהבחינו בין כתיבת היסטוריה יבשה, בין יצירה ספרותית בעזרת הכוח המדמה – ובין ביוגראפיה; זו עיקרה בניין הדמות המציאותית בחומר ובלבנים, הלקוחים משכבות שונות של תולדות־חייה, ובכללן רבדי־חיים ממעמקי־השיתין של הנפש, שרישומיהם נחקקו בתעודות ובמיסמכים, ביומנים ובשיחות, בעדויות של קרובים ורחוקים, תוך בדיקה מצפונית של כל פרט וכל זוטה על רקע המשפחה, הסביבה והתקופה. הביוגראפיות שלהם ושל שכמותם נשתלו כזן מיוחד בגן הספרות, הגורם הנאה ומביא ברכה ותועלת.


 

ד    🔗

אמרנו, שהביוגראפיה ברכה בה. על טיבה של ברכה זו תהו רבים, ויש בה מחלוקת הפוסקים. הקדמונים העריכו בעיקר את הלקח והדוּגמה אשר בתולדות אנשי־השם. פלוּטארכוס אומר בהקדמתו לחיי טימוליאון את הדברים הבאים:

“התחלתי לעסוק בביוגראפיה לטובת אחרים. אבל אחר־כך משכתי עמדתי באהבה בעיסוק זה גם למען עצמי, מפני שההיסטוריה משמשת לי כמין מראָה, שאני משפר לפניה את חיי ומשוום למידותיהם של האנשים ההם. שהרי לכל דבר דומה התעסקות זו להתחברות, שאדם מתחבר אליהם יום־יום, לשותפות של חיים, כאילו אירחנו את הגדולים האלה בביתנו בזה אחר זה. ובשעת ביקורו של כל אחד הסתכלנו בו לראות מה גודלו וטיבו, ואת היסודות המצויינים והיפים ביותר שבמעשיהם נקנה לנו. בהתעסקות ההיסטורית, ובהרגל שבכתיבתה, הננו מכשירים את נפשנו לקלוט את זכרון האנשים שהיו טובים ומכובדים ביותר, וכך אנו נפדים מכל הנפסד, הגרוע והניקלה שדבק בנו בהכרח בשל ההליכה יום־יום עם אנשים למיניהם; שהרי בהתעסקות זו אנו מפנים את דעתנו, במתינות ובשלווה, אל היפות שבדוגמאות”.

מובן, שהשקפה זו השפיעה על המחקים. הואיל וראו את העיקר בערך החינוכי של הביוגראפיה, לא האמת כמות שהיא היתה חשובה בעיניהם, אלא האמת הרצויה, שיש בה מוסר־השכל, מופת וסמל. ממילא זיככו את קורות חייהם של אנשי־השם, טיהרום מכל דופי, והפכום לקדושים או למלאכים עלי־אדמות.

הערצת הגיבורים ואנשי־המופת נשמעת, כידוע, מפי תומאס קארלייל, שראה את ההיסטוריה כתמציתן של ביוגראפיות לאין ספוֹר, וכך אמר על ערכן של תולדות אנשי־השם:

“אנשים גדולים, אחת היא איך נטפל בהם, הם חברה מועילה. אין להתבונן אל אדם גדול אפילו במקצת מבלי ליהנות ממנו תושיה. הוא מקור חיים ואוֹרה, אשר קירבתו נעימה ומשיבת־נפש. – – – הוא מקור אוֹרה, השופע חכמה ודעת שמבראשית, עוז־נפש ומידת־גבוּרה, אשר כל אדם הנהנה מזיו אורו ידע כי טוב לו”.

("גיבורים ועבודת גיבורים)

והסופר האנגלי הנרי פילדינג, שספרו “הרפתקאות ג’וזף אנדרוּז” יצא בימים אלה בתרגום עברי, אומר בו:

“יש שמסתייעים בסופר כדי לספר שבחים ברבים ולצייר דיוקניהם הנלבבים לפני כל שלא זכו להכיר את המקור. וכך, בהציגו דגמים יקרי־ערך אלה ברבים, ייטיב הסופר לשרת את האנושות מן האיש שמחייו נשאל הדגם. באספקלריה זו ראיתי תמיד את הביוגראפים, שהעלו על הכתב פרשת פעליהם של אנשים גדולים ודגוּלים משני המינים. מלבד הקדמונים, שבימינו ממעטים לקרוא בכתביהם משום שנכתבו בלשונות שאבד עליהן כלח ובעיני רבים הן כספר החתום, כגון פלוטארך, נפוס ועוד, אשר את שמעם שמעתי בנעורי, משופעת אף שפתנו האנגלית בספרים מועילים ומאלפים, שנתכנו לנטוע מידות תרומיות בליבות בני־הנעורים, ושגם הקורא הבינוני ירוץ בהם”.

שלוש דוגמאות אלו דיין להוכיח את תוקף שלטונה של התפיסה בדבר ערכה החינוכי של הביוגראפיה עד סוף המאה התשע־עשרה. תפיסה זו השפיעה, כאמור, על דרכי חיבורה של הביוגראפיה ויסודות בניינה. המטרה, שהוצבה מראש על־ידי הביוגראף, הנחתה אותו בכל מהלך־עבודתו. אין לבטל גישה זו גם בימינו, ואף הביוגראפיה המודרנית חותרת לכך שתהא גורמת תענוג לקורא המשכיל, מבדרת את דעתו, ומחנכת אותו על ברכי המופת האישי. אולם לא זאת הכוונה הראשונית, ולא זה העיקר. הלקח החינוכי צריך לצאת מן הביוגראפיה מאליו, בעקיפין, כלטיפת־יד סמויה, כצליל־לוואי, ולא כמצווה מלומדה. המגמתיות המותנית מראש פסולה בה, כדרך שהיא פסולה בכל יצירה ספרותית, משום שהיא באה להגשים תיזה מוכנה מראש, הפוגעת בחירות־הרחף של הדמיון היוצר ומשבשת את העיצוב האמנותי. בעוד שהביוגראף האמן הוא עצמו אינו יודע מראש אילו מחזות יתגלו לו בנפש היוצר תוך מהלך טיפולו בה, ומה הן המסקנות שאליהן עתידה עבודתו להביאו. בתולדות חיי־האדם יש שמופיע פרט קטן או אירוע של מה־בכך, שמראה ברק לו, הרוצע את כל הביוגראפיה או רוּבה, ואחת היא לו לאמן אם הוא מטה את הכף לצד המוסר והיופי או לצד הקלקלה והכיעור. העיקר הוא, שהאמת יוצאת נשכרת.

התיזה של פלוטארכוס, למשל, היתה, שגדולי היוונים לא נפלו באיכותם ובסגולותיהם מגדולי רומי ומדינאיה; ומאידך גיסא אין יתרון היוונים, המתפארים במורשת עברם, על הרומיים. כדי להוכיח אמיתתה של תיזה זו, חיבר את הביוגראפיות באופן שתהיינה מקבילות אחת לחברתה, ביוגראפיה יוונית כנגד רומית, והקורא צריך לבוא לידי מסקנה שאין סגולותיהם של אישים תלויות בעם או בתנאי המקום והזמן, אלא שבכל התקופות מצויים בני־עליה, הראויים לשמש מופת לנו.

מובן מאליו, שמגמה זו הדריכה אותו בכל עבודתו, וכדי לחזק את הביוגראפיה של אחד האישים היה משתמש גם בחומר שאינו משכנע ביותר, כגון אניקדוטות או הלצות. ובלשונו: “מאמר או הלצה, פעמים שהם מראים את אופיו של אדם בבהירות גדולה יותר מקרבות רבי־הרג, ממערכות־אדירות ומכיבוש־ערים”1.

אולם אפילו נהא גורסים כדברי אלה הסבורים, שמן הביוגראפיה יוצא לקח אובייקטיבי לקורא בה, חס לה לסברה זו להשפיע על כותב ביוגראפיה. האמת, ורק האמת, צריכה להיות נר לרגלו. לא לביוגראפיה סנטימנטאלית או אֶתית הוא צריך לחתור, אשר תראה את המתואר באספקלריה המאירה ותנקה אותו מכל מום ודופי. אל־נא יהפוך את החטאים לצדקות ואת הפסולת לסולת, כפי שהיה מקובל בתיאור תולדותיהם של קדושי הכנסיה. אסור לו גם לשאוף לאיזון של תכונות, כפי שכמה ביוגראפים עשו ונכשלו. אם כף־המעלות מכרעת מה טוב, ואם כף־המגרעות מכרעת – גם זו לטובה. ביוגראפיה אֶתית עשויה לגבוֹל עם ביוגראפיה אגדתית, המתבססת על הרצוי ועל המסופר במגמה הרחוקה מן האמת. יכול הביוגראף להכליל בחיבורו גם מסורות־משפחה ואגדות ואפילו חידושים, שכּן אף הם עשויים לתרום משהו ליתר הבנה בגורלו ולגילוי איזה צד במהותו של הגיבור. אך יש להביא אותם כדברים טפלים, דרך־אגב, ואין לתלות בהם משקלות כבדים. מיעוטם – שבח. אין להרבות בהם, כדי שלא ישתרגו על צווארה של הביוגראפיה כגידולי־בר ולא יעממו בה את העיקר.


 

ה    🔗

הביוגראף בן־זמננו עומד ביראת־כבוד לפני גורל גיבורו, שלכד משום־מה את ליבו. ואמנם הנושא הוא בחיר־ליבו, ולא בדרך־אקראי נזדמן לפניו. יש שהוא בוחר בנושאו שנים רבות לאחר שהלה העסיק אותו מימי ילדותו או בחרותו, מתוך הרגשת צורך בשלמי־תודה, או אף מתוך נוסטאלגיה יוצרת למי שהיה בשעתו בין בוני נפשו. פעמים שהזיקה אל הנושא מתעוררת אגב קריאה מחודשת, או עקב מקרה מיוחד. על כל פנים, מצוי שיתוף־רוח ביניהם, ופעמים אף שיתוף־גורל. ומשהגיע הביוגראף לידי החלטה לחבר את תולדות חייו של אחד מאנשי־השם, הריהו מתייחד עימו, מסתודד אתו, מצותת על דלתו, ומצודד כל הברה וכל הגה משלו. הוא מתלווה אליו, בולש את אהבותיו ושנאותיו, מעלותיו ומגרעותיו. חושיו לוחשים באזניו היכן מצוי משהו חשוב, שיש בו כדי להוסיף תג או קו על דמותו, או להבהיר תחנה בהתפתחותו ולהאיר את קורותיו. לא פעם הוא מגיע בדמיונו למקומו. הוא חייב לאסוף את הכל, מכלי ראשון ומכלי שני, ולא לזלזל אפילו בפכים קטנים, כדי שיהיו מזומנים בארונו ובזכרונו בשעת־הצורך, וכשיידרשו לשיכלולה של איזו פרשה. עליו לדעת את הכל, את האמיתי ואף את הבדוי, את המוּכח ואת המסופק, את הברי ואת השמא. אולם חלילה לו לעשות שימוש מכל מה שידוע לו ומונח בקופסתו. עליו לברור ולדחות, לנפות ולסנן. אם אינו רוצה לוותר על פרטים או תאריכים או עוללות מסויימים בחיי גיבורו, יכול הוא לקבוע להם מדור נספח בסופו של הספר; אך אל יחבלו הללו בעיקר, ואל ישביתו את קילוחו של התיאור החיוני.

מבחינה זו אפשר להמשיל את הביוגראף לפַסָל (פ' פתוחה): כשם שהפּסל נוטל אבן או שיש גולמי, וברצותו לעצב ממנו דמות הריהו מרחיק באיזמלו את המיותר ומגלף את הצורה, כך צובר הביוגראף את חומרי־המלאכה הגולמיים – מקרים, זכרונות, יומנים, פגישות, מכתבים, שיחות, תמונות, תאריכים וכו' – ובורר מתוכם את הגרעיני והחיוני, הבולט והמובהק, שיש בהם בנותן־טעם, ומחטב את דיוקנו של הסופר, או המדינאי או המדען. וכבר אמר מיכל אנג’ילו, שהפיסול בשיש, המחסר מן החומר, כוחו יפה מן הציור, המוסיף על החומר.

מכאן אתה למד, שאיסוף החומר צריך להיות מדוייק, מוסמך, מבורר, אחראי, ובסיועה של שיטה מדעית; אך עיכולו, עיבודו, סיגנוּנוֹ ועיצובו הם פרי השראה, מעשה־ידי אמן. במקום שמסתיים תפקידו של ההיסטוריון, שם מתחיל תפקידו של הביוגראף האמן.

רישומי ההכנה המדעית חקוקים בביוגראפיה גם לאחר גמר המלאכה, והם שנותנים לה מהימנות ואמינוּת; אולם לא הם מעניקים לה ערך של יצירה. ויפה אמרו: כל יצירה היא תוצאה של יזע ומוּזה, אך מן הדין שסימני היזע והמלאכה יימחקו וייעלמו, ואילו המוּזה תהא מורגשת בה לשמחת הסופר והקורא כאחד.


 

ו    🔗

לפיכך דין הוא שנגיע לידי מסקנה, שביוגראפיה משוכללת ואובייקטית אינה בגדר האפשר אלא לאחר מות האיש, המשמש נושא לה. תיאור תולדותיהם של אישים חיים, יהיו מי שיהיו, ויהיה מחברו מי שיהיה, אי־אפשר להן להיות נקיות ממשוא־פנים, משוחד־דברים, מאָבק של חנופה, אהבה או שנאה; עוּבדת היותם בחיים מקלקלת את השורה הנכתבת עליהם. עוד לא נברא אותו אדם, שכתיבתו או הערכתו תהא בת־חורין מיראת־הנוכחוּת. אפילו האומר כן, מעיד על יראה זו, המקננת בליבו, אלא שהוא רוצה להתגבר עליה ואינו יכול. אכן, ביוגראפיות של אנשים חיים עתידות להיות חומר לביקורת ולחשיפת הדמות האמיתית לאחר המוות.

ולא הצד האֶסתטי בלבד מתקפח בביוגראפיות כאלו, אלא גם הצד המדעי והאמנותי. אי־אפשר לכתוב קורות חיי־אדם בשלימוּתם, כל עוד הם זורמים ולא נסתיימו. רק לאחר שנתעגלו וניתנו לסיקור־עין כוללני ולסיכום אחרון, אפשר להתמודד עליהם ולהחיותם. מבחינה זו, מיתתם של הקורות היא תחייתם. המוות פוטר את הביוגראף מחובות ומתשלום מס, משחררו במידת־מה מדיעות קדומות, ומכשירו לראות את האישיות כהווייתה. אין ההערכה עשויה להיות שלמה, אלא לאחר שהמוערך שוב איננו ממלא תפקיד ואינו יכול עוד להפתיע במעשה או בחוסר־מעשה. גם החומר, שהביוגראף זקוק לו לצרכי עבודתו, הוא מקוטע, ומקצתו אף גנוז בחיי האיש המתואר. הוא עצמו מעלים דברים שבכתב ושבעל־פה, שאינו מעוניין לגלותם ולהעמיד לרשותו של מחבר תולדותיו. גם משפחתו ומקורביו מעלימים מעשים שהיו, מחמת הכבוד או האינטרס. לכן טבעי הוא, שמשפטו של הביוגראף יימצא חד־צדדי ולקוי בחסר. חומר תיעודי, כגון מיסמך או כתב־יד, נתקע לא פעם אי־שם ואף נחבא מעיני בעליו, והוא מתגלה רק לאחר המוות ומשנה לא־אחת את ההערכה המקובלת על האיש לשבט או לחסד. הא למדת: כתיבה תמה ושלמה של תולדות־חיים, ללא פניות וסטיות, אינה אפשרית אלא לאחר שהגיעו לגמר חתימתם, אם כי זוהי גזירה שאין לעמוד בה.

אף קירבה יתירה ליום המוות, אינה יפה לכתיבת ביוגראפיה. חמימות הלב מול פני המת היקר פוגמת בתמימות ההערכה. ביוגראפיה אינה הספד. שליט נימוס עתיק־יומין, והוא מן השמרנים שבנימוסים, שהמספיד נושא דבריו לפני קרובי המת, האוננים והאבלים, ובהם הוא מפליג בשבחו ומצניע כל רמז של ביקורת, והס מלהזכיר דבר של דופי. מעשה זה מנחם את הקרובים של החלל ומפיג במקצת את צערם, ואין נוהגים לדקדק עם המספיד אפילו הוא מפריז על המידה. הלוא על־סמך נסיון זה טבעו הבריות את המימרה: “אחרי מוֹת – קדושים אמוֹר”. נאומי ההספד הם איפוא מקור מפוקפק ביותר בשביל כותב הביוגראפיה, כשם שאין המצבות בבית־הקברות וכל מה שחרוּת עליהן צריכים להטעות את הביוגראף, שכל הטמונים פה הם מלאכי־עליון.

מכאן, שיש צורך בריווח מסויים של זמן, כדי שהחומר יופיע ממחבואיו השונים, התפיסה תצטלל, כושר־השיפוט יעמוד על חזקתו, והדמות תשיר מעליה קליפות וטפלים, שנדבקו בה שלא בטובתה.


 

ז    🔗

ביוגראפיה הראויה לשמה אינה מתארת רק את קורות חייו של הסופר, אלא גם את מסכת יצירתו. שהרי בזכותה בלבד כדאי לו לביוגראף ולקוראים להקדיש לו תשומת־לב ולייחד אותו לטובה מכל שאר בני־דורו ואנשי־סביבתו. מוֹתר הסופר מן האדם הרגיל – יצירתו. לולא היא, מה רבותא בו? ונמצא, שהטיפול בתולדותיו הוא מלאכה לבטלה. כמה חיים־נחמן איכּה בשוּקא, שהרפתקאותיהם עשירות יותר, דרמטיות יותר ומתאימות יותר לעיצוב סיפורי! ואף־על־פי־כן אין שום ביוגראף מַפנה את דעתו אליהם, כדי לחקור את עברם ולכתוב את מאורעותיהם, אלא לחיים נחמן ביאליק בלבד. היצירה היא המבשׂמת את תולדות היוצר ועושה אותן הגונות לעיצוב אמנותי. ולא איכפת לו לביוגראף אם לא אירעו בחייו מקרים יוצאים מן הכלל. חסרונם של מאורעות חיצוניים מרעישים מתמלא על־ידי עלילות מופלאות בחייו הפנימיים, על־ידי זעזועי הרים ותהומות בקרבו. אם לא יצא למלחמה ולא כבש שטחים מידי האויב, הרי שׂרה עם אלוהים ועם שטן ויוכל להם. היאבקות זו, הנערכת בנפשו של היוצר כמעט כל לילה והנמשכת עד עלות השחר, היא שמרתקת את הביוגראף הרואה ללבב ולא רק לעיניים.

לפיכך חייב כל ביוגראף בר־כך לברור לו שיטה יפה בסיפור מעשה־היצירה של הסופר, דבר דבוּר על אופניו, ואף להעריך את מדרגתו, איכותו ומידת חידושו. יש שהמעריך דן לפי סדר השתלשלותה של כל חטיבה וחטיבה במפעלו, ויש שליבו הולך אחרי הערכה כוללת, שהמועמדים מעורבים בה, בהדגישה את הישנוּתם והשתנוּתם. שיטה זו יוצאת מן ההנחה, שהיצירה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר, וחטיבה אחת לוֹוה מחברתה וּמַלווה לה. מובן, שאם חלה תמורה או קרע בין תקופה לתקופה, ונעדרת רציפות ביצירה, דין הוא לעקוב אחריהם תוך חשׂיפת החיבור עם מאורעות אחרים, העשויים להושיט הסבר לסיבתם של שינויים אלה. כל שיטה טובה, בתנאי שתשיג את המטרה העיקרית ואל תפגום בתפיסת השלימוּת, באופן שלעיני הקורא יצטרפו החוליות לפרקים, והפרקים לגוף היצירה של הסופר. פעמים שהדבר תלוי גם באופיה של היצירה, ושיטת הערכה ההולמת את האחד אינה הולמת את האחר.

אותה שעה, הביוגראף הוא בחינת מעריך. הוא יוצא מגדרו כרושם רשומות וכמחבר ליקוטי קורות, מעשים ועוּבדות, ונכנס לכלל מבקר. ומבקר, לעולם טעמו אישי ומשפטו פרטי. בתפקיד זה, שום אביזרי מדע חיצוניים לא יעמדו לו. רק ידיעת העניין על־בוריו, אהבת־האמת, טוּב־טעם, כוח־שיפוט מפותח ונאמנות לעצמו – יכשירוהו לכך. ואם יימצא מי שיערער על הערכתו ויאמר: לא כי, דעתי אינה מסכימה לכך – אדרבא. רשאי הוא לערער. מיניה ומיניה תסתייע מילתא.

אולם הביוגראף המעריך, יתרון גדול בידו. הוא העמיק חקוֹר בחייו, גילה בהם מחוזות עלומים, התחקה על שרשי ההשפעות מן החוץ שנסתפגו בנפשו, עקב אחרי מסילות השתלשלותו, והוכשר יותר להבחין הבחנות דקות. שכּן שני אלה, דעת נפש היוצר, שמזדווגים לה כוח ניתוּח וכושר הערכה אֶסתטית, עשויים לחולל גדולות.


 

ח    🔗

בין שאר המידות שמנו בביוגראפיה, נאמר עליה, שיש בה כדי להסביר את היצירה של בעליה. זהו עניין גדול שראוי לענות בו, והוא שנוּי במחלוקת בין אלה הרואים בתולדות חייהם של אנשי־סגוּלה מַפתח ראשי להבנת היצירה, ובין אלה המזהירים מפני זיהוי חיי הסופר עם יצירתו. בחלקה זו עדרה עידור עמוק הפסיכואנאליזה, שאנו חייבים לה בלי ספק תודה על כמה כלי־תשמיש, ואף על כמה כיבושים של ממש. בהאירה בפנסה את מחילות הנפש האפלות של היוצר, העלתה לאוויר־העולם מניעים ליצירה, וממילא גם פירושים לה. ביחוד יפה כוחה בשירה הלירית, שיסוד החוויה האישית משוקע בה ומפרנס אותה.

הניתוח הפסיכואנאליטי מוכיח את פעולת־הגומלים של האישיות ומפעלה האמנותי. פרויד הדגים, כידוע, אימוּתה של הנחה זו במחקרו על ליאוֹנארדוֹ דה־וינצ’י, בהפנותו תשומת־לב לעוּבדות בחיי ליאונארדו, שאף־על־פי שהיו ידועות, לא ייחסו להן חשיבות מיוחדת. כגון שהוא היה ילד בלתי־חוקי, ושהיו לו נטיות הוֹמוֹסכּסוּאליוֹת. קודמי פרויד לא ראו כל קשר בין עוּבדות אלו ובין יצירתו האמנותית, כשם שלא קראו כהלכה את זכרונותיו של ליאונארדו, שפרויד מצא בהם אישור להסברתו. ברם, אף גישה זו של פרויד לא נתקבלה בהסכמה כללית, ופרופסור מאיר שפירא התקיף אותו קשה בהוכיחו, שהנחותיו של פרויד מבוססות על עוּבדות מוטעות. אף־על־פי־כן אין ספק, שתורת פרויד הפרתה את הביוגראפיה ואת ביקורת הספרות, ועדיין כוחה עימה להוסיף ולהפרות, אם חסידים קנאים לא יראו בה שיטה שאין בלתה, שניתנה על הר־סיני, ולא ישתמשו במונחיה כבמלות־קסם ויאסרו להזיז בה אפילו תג אחד. ההפרזה בשימושה גרמה תקלה לא־אחת. פרויד עצמו היה זהיר מאוד בנקיטת שיטתו. מה שאין כן תלמידיו.

כותב הטורים האלה אינו גורס דביקוּת בשיטה אחת ויחידה בביקורת היצירה. התרברבות היא להניח, שבעל שיטה כזאת מסוגל לבאר את כל מסכת היצירה המגוּונת, שיש בה שתי וערב של יסודות ומניעים, חלומות ומאוויים שונים. טעות חמוּרה היא לגשת לכל יוצר גישה דומה. מעיינות החיים והיצירה הם רבים ותהומיים, וכל אחד דולה ומשקה ממקורות אחרים, הסמויים מעינינו. כל יוצר מחייב את כותב תולדותיו ואת מבקר יצירתו לבדוק את כליו ואת עקרונות פרשנותו ולהתאימם לייחודו. מהתרגלוּתו של הביוגראף לאמצעי־כתיבתו ולאורח־עיצובו צפויה לו סכנה גדולה, אלא אם כן עולה בידו “לשבור את הכלים” או להחליפם ממקרה למקרה. אפילו חשובי הביוגראפים, שחידשו צורות ותכנים, נכשלו במרוצת הזמן מחמת השתקעות יתירה בשיטתם. שהיתה הולמת את הנושא של ביוגראפיה אחת ואינה הולמת נושא אחר. כך אירע לליטון סטרייצ’י ולאֶמיל לוּדוויג.

בלי לבדוק כאן את כל השיטות של כתיבת ביוגראפיות וביקורת הספרוּת, דומה, שניתנה רשות לומר, שהאמת היא באמצע. אין חיי היוצר זהים עם יצירתו, מפני שזו איננה העתק החיים ובבואתם. אך אין גם לזלזל בהם, שכּן הם כמכרה־זהב ליוצר ואסמכתא נכבדה למסביר את יצירתו. החיים והיצירה אינם שתי רשויות נפרדות לחלוטין, אלא הן משפיעות זו על זו, ואחת עשויה להתבאר מתוך חברתה. מאורעות פרטיים וכלליים, ילדוּת שליווה או עשוקה, כשלונות והצלחות, מפח־נפש ושמחת־הכיבוש, אהבה ושנאה, אלמנוּת ושכוֹל, חוויות־מלחמה או מצב של נכוּת, רגעי־נפילה ועליית־נשמה, אי־אפשר שלא יניחו רישומיהם ביצירה הספרותית. ממילא עשויים הם להסביר מה מקומות עמומים או דוּ־משמעיים. גם ידיעת האסכולה, שעימה היה נמנה, וצומת ההשפעות וטיב הלשון והסיגנון שהיו רוֹוחים בסביבתו, מסייעים סיוע־מה להבנתו. יש אשר חוויה אחת, שנתנסה בה המסַפר, המשורר או המחזאי, שימשה גרעין ליצירתם, שמסביבה ובתוכה רקמו דמויות ועלילות דמיוניות, ברוּאות־רוחם, הנאמנות לאותה חוויה יסודית ועושות אותה אוניברסאלית. אך אין היצירה התגלמות פשוטה של החוויה. היא מובלעת כל־כך בתוכה, ועוברת דרך גילגולים כאלה, שלא יצוייר שאפשר להפרידה בפשטות ולהורות עליה באצבע: הנה אם־היצירה.

באותה מידה ישבש הביוגראף את תולדות גיבורו אם יעז לשחזר את חייו מתוך יצירתו. חזון ואמת, מציאות ובדוּת, טמועים ובלועים כל־כך ביצירה סיפורית, שירית או דרמטית, שיגיעת־שווא היא לחזור ולבנות את חיי היוצר מתוכה או על־פיה. אין היוצר אחראי לדיעות ולדמויות, שהוא בורא. הוא בן־חורין לעשות בהן כרצונו, כרוחו וכדמיונו, ואין אנו רשאים לתבוע אותו לדין על שברא נפשות של עלובי־עולם, נבלים או מטורפים, ולא לראותן באספקלריה של חייו הפרטיים, או למדוד לפיהן את רמת מוסריותו. שקספיר משמש דוגמה להבלוּת שבשיטה זו. הואיל והידיעות על חייו דלות, היו ביוגראפים שניסו להקיש מן הדמויות שבמחזותיו על חיי שקספיר, בגורסם שהיוצר בצלמו יוצר. הללו הגיעו לידי מעשה־מרכבה זר ומוזר, עד שאחת המבקרות אמרה עליהם בלעג, שלפי שיטתם היה שקספיר גם אשה בחייו, שהרי הוא יצר דיוקנאות של נשים רבות במחזותיו…

ברור, שכל מיתוח של שיטת ניתוח אל מעבר לכל תחום הגיוני, מסלף ומזייף, וחוכמת־המידה היא כאן צורך גדול. אולם אם יש בביוגראף מסגולתו של אמן והוא שומר על שיעורי יחס ואינו מפריז, הריהו יוצר ביוגראפיה שהיא תענוג לקריאה, נותנת ידיעות מאוששות ונבחרות על חיי היוצר, ואף מכניסתנו לפני ולפנים של עולם יצירתו. ואפילו אליבא דאֶליוֹט, הסבור שהידיעות והעוּבדות, שהביוגראפיה ממציאה לנו על חיי היוצר, על תקופתו ועל הרעיונות המנסרים בסביבתו, מוליכות אותנו רק עד הדלת של הערכת השיר או הסיפור, ועלינו בעצמנו למצוא אחר־כך את הדרך פנימה – אף הוא מייחס חשיבות לביוגראפיה הטובה, הן כיצירה בפני עצמה והן ככלי־סיוע להבנת היצירה.

ויש להוסיף על דברי אֶליוט, שהעוּבדות המקויימות והמאורעות המאוּמתים הנמסרים לנו על חייהם של אישים גדולים, לאחר זריית הטפל וההבאי, עשויים לפעמים להביאנו לידי השראה ולעורר את דמיוננו לא פחות מיצירה שירית או סיפורית טהורה. רצוני לומר, שמצויות עוּבדות חיצוניות, המוארות באור הנפש המתנסית בהן, שחזקתן נעוצה בהווייתן האמיתית, בהיותן בפועל ממש. אין זה בא לגרוע כלשהו מערכו של הדמיון היוצר, אלא להורות על מקור אחר של השראה, על השכינה השרוּיה בין כתלי המתרחש בעלילוּת, שהיא יסוד מוּסד לכל ביוגראפיה. ביטויים רבים לרוח היוצרת, והביוגראפיה האמנותית היא אחד מהם.


 

ט    🔗

הביוגראפיה אינה חזיון נפרץ בספרות העברית החדשה, אף שמצוי בה חומר ביוגראפי רב. מוזר הדבר, אבל נכון: כל הזרמים והרוחות, שעברו על סוג ספרותי זה בעולם, לא השפיעו אלא השפעה מועטת בתחומנו.

הביוגראפיה הראשונה בעברית בסוף המאה השמונה־עשרה היא על משה מנדלסון מאת יצחק אייכל, בשם “תולדות הרמב”ן“. וראובן בריינין היה, כמדומה, הסופר הראשון שכתב בראשית המאה הזאת ביוגראפיה, או מונוגראפיה, על פרץ סמולנסקין ועל מאפּוּ. עשה זאת במקצת ד”ר יוסף קלוזנר על טשרניחובסקי2. ביחוד ראוי לציון מפעלו של לחובר על ביאליק. ישנם עוד נסיונות בשדה זה, אך לא מן העניין הוא למנותם כאן. חסרון זה ודאי איננו מקרה ונעוץ בסיבות מסויימות, אך אין ספק שבעטיוֹ נתקפחה הבנת הספרות ונגרמה רעה לסופרים ולקוראים כאחד.

ארמוז בזה רק בראשי־פרקים עד כמה דרושה הביוגראפיה (או המונוגראפיה) להבנת היוצר ויצירתו. ולא מפני חידושם אני מביאם כאן, אלא לשם שלימוּת התיאור והמחשת הצורך.

כל עוד הספרות העברית נוצרה בידי ילידי אירופה המזרחית, ואף היצירה בארץ היתה המשך לה, היה כמעט נוסח אחד לתולדותיהם של סופרים עברים, שרק לעיתים רחוקות חל בו איזה שינוי. אולם משעה שהיצירה הספרותית נעשית נחלתם של ילידי־הארץ או גידולי־הארץ, כלומר, של סופרים שעלו לישראל בילדותם או בנערותם, שוב אין להסתפק בהשערה ובניחוש. ארץ מוצאו של הסופר, כפיפת משפחתו, חוויות המלחמה או מחנה־ההסגר, השתתפותו במלחמת הקוממיות, חינוכו הכללי והיהודי, מקורות יניקתו המסורתיים – כל אלה אינם דברים של מה־בכך. הביוגראף, המוסר עליהם ומביאם לידי סיכום, אינו מספר לנו רק את תולדותיהם, אלא הוא מפענח כמה תעלומות ביצירתם ומגלה את סוד ייחוּדם.

הרוצה, למשל, להעריך שירתו של משורר עברי או סיפורו של מסַפר עברי, צורך הוא לו לדעת היכן בילה את רוב ימיו והיכן הוא מתגורר, אם באמריקה או בישראל. ואין הכוונה לידיעה יבשה של שמות גיאוגרפיים ותאריכים ערטילאיים, שאפשר למוצאם במילון לספרות, כי אם למסכת החיים וההשפעה. כל תחנות־חייו ושלבי־התפתחותו טעונים גלילה והבהרה. אם משורר עברי בילה רוב ימיו באמריקה, הרי עוּצבה שם דמותו היצירית. ואפילו הוא קשור בטבורו לישראל ומבקר בה, לא יצא מכלל שוֹנה ואחר. נופו ועולם־תמונותיו אחרים הם. מליו וביטוייו, דימוייו והשאָלותיו, שונים הם. לשונו וסיגנונו אחרים. הריאַליה שונה בתכלית. לשוננו בישראל עברה דרך כּוּר־מַצרף, וכמה משמעויות והבחנות דקות הוטלו במלים פיוטיות ו“פרוזאיות”. הנגינה היא אחרת. לחן התחביר הוא אחר. תפקידו של הביוגראף להאיר את עיני המעריך והקורא בסוגיה עדינה זו.

ועוד דוּגמה מן המציאות שלנו. בספרות העולם ידוע כיווּן המכוּנה בשם רגיונאליזם, שבו באה לידי ביטוי יצירתם של סופרים, המושרשים מלידה בחבל־ארץ מסויים, או המשתרשים באותו חבל, והמתארים את ההווי היחיד והמיוחד שלו על כל טיפוסיו ודמויותיו. הווי זה הוא פרי צימצום גיאוגראפי ומסורת היסטורית, ייחוד־נוף ואופי אנושי, דפוסי־התנהגות ונעימת־דיבור, נוסח־מחשבה ושיחת־חולין, סיגנון־בניין ואורח־חיים, המתנחלים מדור לדור בדביקוּת, ברציפות שאינה פוסקת ובאורך־רוח מופלא. אף אצלנו ישנה התחלה של רגיונאליזם בספרות. כוונתי לאותו ענף בסיפוֹרת או בשירה, שמחבריהן מעוּגנים בהווי של הקבוצה או המושב. עין בדקנית תבחין בנוסח של סיפור המיוחד לא רק בתוכנוֹ, אלא גם בפסקי־הטעמים שלו. פה ושם תבהיק לפניך ראשיתה של עגה, המוּתנית בחיים אלה. הביוגראף יחרוש בחלקה זו, שהיא חדשה בשבילנו, יכשיר את עצמו לקשב חדש, ויסגל לו התבוננות וכלי־הבעה חדשים, שלא הורגל בהם בשעת עיסוקו בסופרים עברים ממזרח אירופה. תיאור ילדותו של סופר שלמד ב“חדר”, ניגודיו והתנגשויותיו, אינו דומה לתיאור ילדותו של סופר שגדל בדגניה או בעין־חרוד, או של סופר תימני שגדל בראשון־לציון. דברים אלה נראים קלי־ערך, אך מסופקני אם הוכשרנו להגשימם. לא־אחת נראה לי, שאין לנו עדיין קרני־המישוש לתפיסתם.

מובן שהערכת היצירה הספרותית עצמה לא תיעשה לפי קנה־מידה רגיונאלי, אלא אוניברסאלי. לא למתן הנחות או להעדפה בביקורת נתבע הביוגראף והמעריך ענף זה בספרות, אלא להבנת הייחוד המתרקם ולגילוּיוֹ ברבים. נתבעת רגישות מיוחדת לקולות, למראות ולצבעים שבאקלים זה, המסתפגים בנפש הסופר בכל שלבי חייו ועבודתו, ורישוּם תהודתם בביוגראפיה. דוֹק ותמצא, שגופי־יצירה ותורת־יצירה תלויים בפיענוחם של יסודות אלה.


 

י    🔗

הביוגראפיה היא מלאכה וחכמה כאחת. תחילתה באוּמנות וסופה באמנוּת. לולא דמיסתפינא הייתי אומר, שהביוגראף הוא אלכימיקן, ההופך מתכות פשוטות, גולמי־ניירות ותיאורים היוֹליים, למתכות אצילות, לזהב־יצירה. מובן שתנאי מוקדם לכך, שתהיה בידו “אבן־החכמים”, שאם לא כן תהא עבודתו לבטלה, והוא עצמו יאבד בתוך גיבובי פרטים ורסיסים. תפקידו של הביוגראף להרחיף רוח אלוהים על־פני התוהו־ובוהו של החומר ההיוֹלי.

הביוגראפיה היא אנדרטה, המאריכה ימים יותר מאנדרטה של שיש. אפילו בא דור חדש ומחבר ביוגראפיה חדשה של המשורר או החוקר, דבר שהוא מחוייב ההגיון והתמורה, אין הראשונה בטלה. הביוגראפיה היא פרי היאבקות עם החומר. סימן טוב הוא לביוגראף, שהדמות המתגלפת על־ידו היא מזיגה של נתונים קטנים וגדולים, שנבדקו בדיקה מעוּלה, ושל הדמיון היוצר, של חומר בעינו ובגילגולו, של אמת ואמנות. מזיווּגם של אלה נולדת פרשת־חיים גדולה ושלמה של איש ממשפחת היוצרים או הממציאים, המעוררנו בייחוד גורלו בחדפעמיותו ומעמיק בנו דעת החיים ורזיהם. ביוגראפיה כזאת קיימת בזכות עצמה, שכּן היא שרוּיה בספירת היצירה.

תשכ"ה



  1. התרגום הזה, וכן הקודם, לקוח מהקדמתו של י.ג. ליבס ל“חיי אישים”. הוצאת מוסד ביאליק.  ↩

  2. ההבחנה בין ביוגראפיה ומונוגראפיה בתחום הספרות, אין בה ממש. האנגלים, למשל, מייחדים את המונוגראפיה לנושא מדעי בלבד.  ↩