לוגו
במזל המרת דעות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

הצירוף “אמונות ודעות” צירוף אמת הוא. עם כל ההבחנה בין שתי אלו, אמונה ודעה, כשתי רשויות נפרדות, יש קשר ביניהן. כל מי שקנה לו דעות מושכלות על עניני העולם, האדם והעם, החברה והמדינה, לאחר שנתקבעו בו והן שרויות עימו תמיד ומדריכות את מהלכיו ואת מעשיו, הריהן בחינת אמונה, שאדם נותן נפשו עליהן. הקנאות להן היא קנאות של מאמין, והסניגוריה עליהן היא סאניגוריה של חרד ואדוק, יהיו הדעות ראדיקאליות ככל שיהיו. כי לא על התוכן הכתוב מדבר כאן, אלא על נושאיהן או על בעליהן. כיון שהגיע אדם לכלל הכרה או דעה או תפיסה מסויימת, נעשו לו כקניין של אהבה ואמונה, ודין נפשי אחד להן. לפיכך הוא מטפח נאמנותו אליהן, ואינו כופפן לחשבונות ולא לסמכויות ומגן עליהן מפני רוחות מצויות ושאינן מצויות, העלולות לערערן או לשנותן. ברי, בתנאי שאינו סתגלן ולא הפכפך. ודאי, שאי־אפשר לדרוש מאדם, שדעותיו תהיינה תמיד צחות ומצוחצחות כביום היוולדן, שכולן מתאימות ושכולה אין בהן. שהרי מלבד הבהרות לגופן והתפתחותן הפנימית והשתכללות נוסחן, אפשר שיחולו במרוצת־הימים שינויים קלים. טבעי הוא, איפוא, שדעות יוגהו על־ידי המגיה הגדול – החיים. הגהה זו היא סם־חיים להן. אבל הן גופן קיימות ועומדות ונקי־הדעת שומר דעותיו מכל משמר מפני החילוף הפתאומי, הסילוף והעיוות, כי חלק הן מחלבו ודמו.


 

ב    🔗

במטותא מן הקורא, שלא לערב כאן עניין החלפת דעות על־ידי חזרה־בתשובה, שזוהי קטגוריה דתית צרופה. אין המדובר כאן בדברים שבין אדם לאלוהים, אלא בדברים שבין אדם לנפשו, שבין אדם להשקפת־עולמו ובין היחיד לציבור. החזיון של חוזרים־בתשובה, שאנו עדים לו, הוא סוגיה חשובה וסבוכה, הראויה לעיון ולדיון, אבל הנדון כאן הוא נושא חילוני לחלוטין: המרת דעות והשקפות, ולא וידוי על חטאים שנעשו ובקשת חסות תחת כנפי השכינה.

הנטייה הנטועה בנו לראות המרת דעות חברתיות ופוליטיות, או החלפת השקפת־עולם אחת בחברתה, או החלפת הדגל, מתוך הרמזה על העיקרון היהודי העתיק בדבר חזרה־בתשובה – נטייה מוטעית היא ומוליכה שולל. היא גוררת אחריה מסקנות משובשות. השקפת־עולם חילונית לא ניתנה למשה מסיני; אידיאלים חברתיים ולאומיים ופרוגראמה מפלגתית אינם מתבססים על עשרת־הדיברות. הם פרי השכלה חילונית ויונקים מראיית־עולם חילונית ומשאיפה אנושית לתיקון סדרי־עולם ותיקון אדם. שום כוח עליון אינו מצווה על אדם לאמץ לו דעה זו או זו על בריאת־העולם, על חובות האדם, על הציונות, הסוציאליזם, הדמוקרטיה, החברה או המדינה. כדרך ששום צו אלוהי אינו קובע את השתייכותו של אדם למפלגה מסוימת, לכת, לקבוצה חברתית או לאירגון מקצועי מסויים. בחברה חופשית בוחר לו האזרח, לפי רצונו, את משא נפשו, השקפתו ודרך חייו. והחלטתו היא מודרגת, פרי גידול ועיכול, מחשבה עצמית ושיקול־דעת. יש להניח שקדמו לה חבלי־לידה ונסיונות־בוסר עד שהבשילה, וגמר בדעתו, שזוהי הבחירה הנכונה, דעות אלו נבלעות באישיותו ונעשות חלק ממנה. בחירה זו היא במידת־מה הרת־גורל לאדם. שכן, כשהוא נימנה עם חברה או תנועה או מפלגה, הקרובה לרוחו, הריהו חדל להיות חי נושא את עצמו וחושב את מחשבתו. זכותו להביע את דעתו, לחלוק על דעת חברו ולהשפיע על זולתו. אבל כשמגיעים הדברים להכרעה – הרוב פוסק, ועל פיו יקום דבר. הוא יכול להישאר במיעוט במקום היותו ולהיאבק על דעתו, אף רשאי לנטוש את מפלגתו או תנועתו ולהצטרף לאחרת, הקרובה יותר לרוחו. אבל הוא עצמו בעינו עומד. הוא לא שינה את עורו ולא הפך את הקערה על פיה. אכן, תהליך זה של שינוי והשתנות מורכב הוא, ומן הדין לעקוב אחריו.


 

ג    🔗

בנידון זה מצויים שלושה טיפוסים ראשיים. האחד הוא אדם ישר, הנאמן לדעותיו, לתפיסתו, ולתורת הערכים שלו, ומכבד את הגותו ואת המתחייב ממנה. כל שינוי שחל בהלך־רוחו ומחשבתו עושה שריטה בנפשו. הוא ממתין עד שהשינוי מגיע לגמר בישולו ובטוח באמיתתו ורק אז הוא מאשרו ונוהג לפיו. תשתית־אם נפשית וערכית משוקעת בו והיא קבועה ועומדת בעיניה, היא אינה משתנית, אבל התוכנית המעשית הבנויה עליה ויונקת ממנה עשויה ברבות הימים ובהשפעת זעזועי עולם וחברה לשנות את צורתה או סעיפיה, או להחליף את סדר־העדיפויות בהגשמתה. על־כל־פנים, כל תמורה רצינית היא תולדה של רעידת־אדמה חברתית ורעידת־הנפש של היחיד. אין היא פוגעת בטוהר המידות. שינוי מן הקצה אל הקצה, הפיכת השקפת־יסוד, המביאה עימה ביטולן הגמור של הקודמות והתנערות הנפש מהן, היא מן החזיונות הנדירים בבני־אדם ישרי־לב ותמימי־מוח. ואם קרה כמיקרה זה, והוא נבחן ונמצא כן והוגן ואמיתי, הרי זה בחינת יוצא־מן־הכלל, המחזק את הכלל. סימן הוא שתנאי־נפש מיוחדים של היחיד ותנאי־חוץ מיוחדים של הציבור גרמו לכך. אין לומדין מארוע חריג ואין עושין אותו קנה־מידה להבחנת גילגולים ותמורות של כל אדם. דרך משל: אדם, שנולד כיהודי וכתוצאה מסביבתו ומחינוכו נעשה קוסמופוליט, וכפר ביהדותו ולאומיותו, ודחה את הציונות ואת מדינת־ישראל – הרי זה מיקרה מיוחד, שיש לו הסבר. כל פרשת חייו עד אותה שעה היתה מסולפת. תשתיתו היתה בלתי מודעת לו, היא עורפלה על־ידי הורים ומורים והסביבה, ואפשר שגם עניינים אנוכיים וחברתיים סייעו לו לקבל הסתר־פנים זה של נפשיותו האמיתית. אך הנה התרגשו ובאו עליו מאורעות עולם, שהתסיסו אותו כולו. אמונתו נטרפה, השקפותיו הקוסמופוליטיות נתבדו, המסוות הוסרו, האמת נתערטלה ועלבונו גדל, בטחון קיומו נתערער, כל הוויתו נתרתחה בו, וגורלו של כל יהודי נעשה לו כוודאי; או־אז נתגלה לו עד כמה נשתבשו חייו ונתחוללה בו מהפכה נפשית, ששינתה את אופן־ראייתו, סדר־חייו וסולם־ערכיו, שטיפח והאמין בהם. לא בקפיצה אחת ולא בשעה אחת קנה את עולמו החדש. הוא, פשוט, מצא עצמותו האמיתית שאבדה לו.

מעין כך ייתכן, שעל בעל השקפות אחרות תעבור רוח של תמורה או מהפכה וייעשה בהדרגה סוציאליסט, ואף הלה יתנסה בנסיונות אישיים כיוצא בהם. לאלה נאה התואר אנשים ישרים, ולפעמים הם מבני־עליה.


 

ד    🔗

טיפוס אחר של מחליף דעות ומפלגות הוא ההפכפך. הלה עושה עלינו רושם שיש לו דעות על כל דבר. הוא מופיע בציבור ומחווה את דעתו בהתלהבות, וזו תמיד נוגעת במה שעומד על הפרק הן לחיוב והן לשלילה. אבל דעותיו הן לשעה. אין בו קבע. הנה עלה על הבמה אחד ממנהיגיו הנערצים, שהשמיע דעה אחרת, מיד הוא משתכנע, שוכח את דעתו שלו, ומפטיר אחרי המנהיג דעה שאינה שלו, שלא הספיק אפילו לעכל אותה. ואין הכוונה למנהיג אחד מסויים. היינו, למי שקנה לו כרב, והוא מחבב לשמוע תורה מפיו, אלא לכל אדם חשוב, שדעתו נשמעת וסברתו מקובלת. הוא זריז לקבל דעה, שנראית לו כמשכנעת אותה שעה, ובאותה מידה זריז הוא לנטוש אותה לטובת חברתה, שיצאה מפי חשוב אחר. הוא מין בעל־חיים הנוח לסוגסטיה. אין הוא אומר חלילה, שקר, מפני שהיא נראית לו כשלו, והוא מחזיק בה עד בוא עת חליפתה. וזו אינה בוששת לבוא. מפני שאינו מורגל למעבר איטי, אלא לקפיצה, לשינוי־פתע. אם פיקח הוא ישים על דעתו מעטה של כובד־ראש ושל זכות־בעלים, ונוהג כאילו זה־עתה יצאה מחשבתו מאותו היוצר, ואם איננו פיקח ירצה את דעתו בלי לשים לב לאביה הראשון ובלי לחשוש לגילוי מקורה. לעתים קרובות הוא מכסה על מומו בריבוי־להג, שכן הצורך לדבר ולהסביר את מהירות ההחלפה הוא כעין תריס להגנה עצמית. נמצא, שהוא שקרן בעל־כורחו, או שקרן בדיעבד, אך לא מלכתחילה, במתכוון. חסר לו מרכז נפשי, או לוּז רוחני, או לישכת־ביקורת פנימית. אין לו בית־אצירה ולא בית־אחיזה. וחסרה לו זיקה נפשית לרעיונות ולאידיאלים. הכל גולש ונושר ומתחלף, ולפיכך אל תתמה אם יהלל היום איזה רעיון, מעשה או מנהיג ולמחרת יגנה אותם. אינו מפר ברית, כי אינו מוכשר לכרות ברית לאורך ימים. אינו סובל מן הסתירה, ורחוקה ממנו נקיפת־מצפון, כי שלום בנפשו. מידת־הקבע היחידה שבו היא חילופיותו. כי אין ההפכפך מרגיש בהפכפכנותו.


 

ה    🔗

הטיפוס השלישי, שמקומו בתחתית המדרגה המוסרית, הוא אדם, הממיר את דעותיו ואת השקפותיו ואת שייכותו האירגונית והחברתית לאחר שהיה דבק עשרות שנות־חיים בתפיסת־עולם, בדרכי היאבקות ובשיטות ביצוע שונים מן הקצה אל הקצה. ולפי שחזיון זה נעשה שכיח במציאותנו החברתית, וסכנתו מרובה ליחיד ולכלל, ראוי לעמוד על טיבו.

אדם, שהחליט לנהוג כך, יודע יפה מה מידת החומרה במעשה זה ובפסלותו המוסרית. ברור לו, שזה מנוגד להגינות אינטלקטואלית ולנורמות־יסוד אנושיות וחברתיות מקובלות. התנהגותו אינה תולדה של התפתחות רוחנית, שהביאה עימה שינוי בדעותיו, ולא פרי דחף רצון להגיע לאיזו אמת חדשה, אלא מבוססת על שיקולי־תועלת, וחישובי קאריירה ונוחות וכיוצא בזה. זהו אדם, המוגדר בגרמנית überlӓufer, היינו, אדם העובר בריצה למחנה אחר, מין עובר־ושב. הצהרותיו של בעל־גילגולים שכזה אינן מעוררות אמון וטעונות בדיקה יסודית. אולי יתכן שאחד מרבבה יהא ממיר את דעותיו והשקפותיו לאחר משבר נפשי, שבעקבותיו זכה למולד רוחני חדש. ולפי שמיקרה כזה היא יקר־מציאות, יש לראותו כיוצא־דופן, ולדון בו בשעת הצורך כיוצא־דופן. אבל מתן אפשרות לחזיון שלילי כזה של המרת דעות ומפלגות, הנפרץ כל־כך, להינות מן הספק, אינו כשורה וסכנה בו. שכן בדרך־כלל לא יצוייר לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינת ישרותו של אדם, שבבוקר לא־עבות אחד, יקום ויאמר לעצמו ולזולתו: הנני נותן גט־פיטורין לאמונתי, לדעותי, למפלגתי, למחשבתי ולאידיאלים שלי, שהאמנתי בהם מימי נעורי ועד עתה. נהפכתי לאיש אחר. נידרנא לא נדרי, דעותי בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. תורה אחרת אני מקבל ובה אאמין מהיום ואילך. היא חיי ואורך ימי.

והלא חשוב חשבנו, שדעותיו הן עצם מעצמיו ובשר מבשרו. הלא אורח־חייו, נאומיו, ולפעמים גם מאמריו וספריו קבועים בדפוס ועדיין נשמעים לאוזנינו ומציצים לעינינו. איך אפשר לסלקם מן העולם? הן גם יפגינו באותיותיהם המאירות ביום ובלילה וירדפו אחרי אביהם־מולידם בגערה: על מי נטשת אותנו? אנחנו חשבנו, שלעולם תהיה אבינו, והנה נעשינו יתומים חיים לנצח, וכל המחשבות והדעות והערכים יהיו כנשמות דאזלין ערטילאין. עשית אותנו לחרפה, אבל גם אתה תהיה לחרפה כאדם חסר אחריות.

לא השתלשלות כאן, אלא קפיצה, שיאה לה הניב: salto mortale.

חז"ל אמרו: “המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות”. כמדומה לי, שגם המגרש את תפיסת־עולמו ראשונה, שטיפח וריבה ופינק שנים רבות, עושה רושם קשה בבריאה, ואפילו מזבח מוריד עליו דמעות.

ולא זו בלבד, לפי שאותו אדם מרגיש, שהבריות תמהים על עקירה זו, וחושדין בהנחתו החדשה, הריהו רואה צורך בצידוק־הדין ובהתנצלות, ומיד הוא מפנה עצמו מכל עיסוקיו וכותב ספר חדש, שהוא ספר־כריתות, פשוטו כמשמעו, לאמונותיו ודעותיו הקודמות, הוא מתאר את טעויותיהן, ומתנער מהן, כדרך שהוא שר שיר־הלל לדעותיו וללוחות־הברית החדשים, שעדיין רפויים בידו. כדי להעלים את רפיפותן של דעותיו החדשות, הריהו נוקט לשון נחרצת. וכשם שהיה קודם לכן חותך ללא נדנוד של ספק והיה פוסק הלכות־של־ודאי, כך הוא מופיע גם עכשיו כעסקן־פסקן, ומוסר את אמיתו החדשה מפי הגבורה. לכשתבדוק, תמצא, שהדבר היחיד שנשתייר בו והוא קבוע ועומד, זו הקנאות. לפיכך הוא מחזיק בתורתו החדשה ומטיף לה בקנאות כפולה ומכופלת מזו שהיתה בו קודם גילגולו החדש. אלה הם גינוני דבקות יתרה, שהם כמין צעיף על ה' התימה ועל אות־החשד, המהבהבים סביבו.

הפקעת־קידושין זו של השקפת עולמו הקודמת, הנעשית בקול רם וביוהרה, מעידה עליה, שאינה גרושת־הלב, ולא היו מעולם זיווג של קיימא, ואף מזלו של השידוך החדש לא יהיה שונה מקודמו. זה גורלו של מחליף דגל־ההשקפה לא מנימוקי טוהר אלא מנימוקי מוהר או תואר.

כשם שהעולם מתקיים בזכות ל"ו צדיקים נסתרים, כך עלול אפילו פחות ממנין זה של ממירי־דעות להחטיא את הדור ולהביא עליו קלקלה מוסרית וחברתית גדולה. ניזהר מפני עוברים־ושבים אלה, שמביאים לנו תרבות רעה.


1980