לוגו
כיבשונה של קריאת־הביניים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

בחיים הציבוריים תופשים הנואם והנאום מקום נכבד. הם מכריעים בענינים המנסרים בחברה לכאן או לכאן. דין הוא להבדיל בין המשוחח והנואם. הראשון רצונו הוא לברר נושא מן הנושאים ולהגיע לאמת על־ידי שהוא משמיע את דבריו ומאזין יפה לדברי בני־שיחו. הוא רוצה להוסיף דעת ושמח על כל גילוי בשעת שיחה. שאיפתו לא רק לשכנע, אלא להשתכנע. מה שאין כך הנואם. הוא עולה על הבמה ותיזה בידו, פותח בנאומו שמטרתו ברורה לו, ותפקידו לקנות לבבות, לשכנע, כלומר, להעביר את השומע על דעתו ולהביאו לידי זהות עם השקפתו. ודאי, טוב היה אילו היתה השיחה מושלת בכיפה ולא הנאום, אלא שמינהגו של עולם הוא אחר. בבתי־המחוקקים, בקונגרסים, באסיפות ובבתי־הדין שולטים הנואמים והנאומים. הם מבררים את האמת ברמקולים, בזיקוקין של דיבור ובטכסיסי ריטוריקה שונים, ולא בדו־שיח או בתלת־שיח מלב אל לב. הם מכריעים בהוויות העולם והכל מסכימים לסדרי־דברים אלה, שכבר נעשו יסודות מוצקים של הדמוקרטיה וסימניה המובהקים. הנאום הגיע לידי ליטוש ושיכלול, עד כדי צידוק הכינוי: אמנות הנאום.

גדול כוחו של נואם יפה ומיומן, היודע לקלוע אל המטרה, השפעתו של נאומו, העשוי לחולל תמורה בהלך־נפשו של השומע, בהשקפתו וברצונו. בבתי־נבחרים, שבהם נאבקים על ענינים חיוניים, מדיניים וכלכליים, שמהם תוצאות מופלגות לחיי הכלל והפרט – רבה סכנתו של הנואם הסוחף עימו את צירי הפרלמנט ואת שומעיו מחוצה לו. הדרך להחלשת השפעתו היא, כמובן, בהשמעת נאום־שכנגד. אולם לפעמים אין יריביו יכולים להמתין עד שיסיים הנואם את דבריו, מתוך חשש שמא ישפיע בינתיים על הקהל וקשה יהיה למחות בבת־אחת את רישומי השפעתו; עמדו והמציאו טכסיס קטן, המשמש כל צד לפי התור ולפי הצורך, ושמו: קריאת־ביניים.


 

ב    🔗

תחבולה זוטרא זו חיים ומוות בה לנואם או ליריבו. היא סם־חיים לאמן וסם־מוות לשאינו־אמן. הגע בעצמך: קהל רב יושב או עומד ומאזין בדחילו ורחימו לדבריו של נואם. הוא נהנה ממנו ומעודדו בתשואות־הסכמה. והנה קם היריב ומטיל לתוך החלל המחושמל שאלה נוקבת, או הכחשה, או מימרה חריפה ומבדחת, או האשמה, או תיקון משכנע. קריאת־ביניים זו משסעת את אווירת ההקשבה, מפיגה את התרגשות השומעים, מסיטה את הנואם מהתרכזותו ומתישה את כוח־קיסמו. הנואם, אם אינו יכול להגיב המענה מושחז לאלתר, עלול לרדת מן המסילה, להראות סימני מבוכה, ובינתיים הקשב מתרופף, החום פג, והצינה זולפת ללבבות. ביחוד יפה לכוון קריאת־ביניים לנואם נכבד וידוע־שם, ששותים את דבריו בצמא ורבים מקיפים אותו בענן־כבוד. לגבי שכזה, עצם ההעזה להפסיק את חוט־נאומו, ולו לרגע קט, ממעטת את דמותו ומקדרת את רוחו. מעין חילול־הקודש יש כאן, המעורר רוגזם של החסידים ומנחיל ניצחון ראשון ליריבים.

אלא שזה, לעתים, נצחון מדומה. קריאת־ביניים היא חרב־פיפיות בידי היריב. כשם שהיא עלולה להפריע ולחלל, כך היא עשויה להועיל לנואם ולהאדיר את כוחו. אם הנואם ה“משוסע” הוא חריף ויודע להשיב מניה־וביה, כי אז אפשר שמעמד היריב ייחתך על־ידי תשובתו השנונה של הנואם ויפול בנופלים. ולא עוד אלא שיש נואמים, המגיעים לידי גבורתם רק לאחר שמתייצב לפניהם בר־פלוגתא מוחשי ודורסני. כל זמן שהלה רק נוכח דומם באולם ואינו נשמע לאוזן, נאבק הנואם עם כוח מופשט בלי התעוררות מיוחדת; אך משהבליט עצמו המתנגד על־ידי קריאת־ביניים והופיע בצלמו, בדמות גופו ובקולו, מיד מתלקחים בנואם הכוחות הרדומים ומסתערים על האוייב הממשי בכל עוז. פתאום נדלקת אש בנפשו, והיא מבעירה תבערה גם בלב השומעים. ומי גרם לכך, אם לא אותה קריאת־ביניים שורקנית וחד־משמעית, שנפלטה באקראי או במתכוון מפי המתנגד? אש זו היתה גנוזה בנפשו של הנואם, כדרך שהיא גנוזה באבן, אך חסר היה החיכוך שיפיק אותה, והנה בא ה“משסע” וחצב להבה שלא בטובתו.

אולם יש שקריאת־ביניים מורידה את הנואם לבירא עמיקתא ומביאה אותו לידי נפילת־מוחין, שאין אחריה תקומה. דבר זה יארע למי שנאומו ערוך ומתוקן מראש ואין בו מיסוד־ההפתעה וההשראה, או שהנואם לא ניחן בשאר־רוח ובכושר־אילתור. הלה הולך למישרים כל זמן שאין לפניו כל מכשול, אבל כשהוא נתקל באבן־נגף, אינו יכול לסלקה או לעקפה, ודינו כישלון־חרוץ וכאמור, היא מסוגלת גם להעלותו לאיגרא־רמא. הנואם המנוסה ורב־התחבולות, שיש לו גם עושר רוחני והוא דולה ומשקה את קהל־מאזיניו מבארות עמוקות, מתפלל, כביכול, בליבו למעצור, שכן זה מעוררו לגבורה עליונה, למיצוי מטמוני נפשו. וככל שקריאת־הביניים חריפה, כן היא מחדדת את להב־ תשובתו וכן היא מפליאה למלט מפיו חיצים שנונים, הקולעים אל המטרה, ואינם מחטיאים. ראוי להזכיר, לשם הדגמה, את מינהגו של דוד בן־גוריון בהתייצבו בכנסת לפני יריבים, המטיחים כנגדו קריאות־ביניים. כמין אבוקה חיה היה.


 

ג    🔗

מסתבר, שתנאי אחד לכוח יעילותה של קריאת־ביניים: שתהא קצרה, נוגעת יפה בענין הנדון, הולמנית, שאבק הומור בה ועוקץ חד לה. כמאמרו המוצלח של עקיבא גוברין: קריאת־ביניים אסור שתהיה קריאה בינונית, כלומר, פליטת־פה קולנית, סתמית, תפלה, נטולת־חוד, הננעצת כגולם בדברי הנואם המענינים. קריאת־ביניים כזאת טוב לה שלא היתה ולא נשמעה.

פעמים שהנואם ממית בשתיקה את קריאת־הביניים, ביחוד כשהיא שלומיאלית. הוא פשוט מעלים עיניו ואוזניו מן המפריע; דרך זו מעניקה עליונות לנואם, בתנאי שהקהל ירגיש שלא מחולשה הוא נמנע מלהגיב, אלא מגבורה, מביטול הנשמע. אבל אסור להרבות בתשובות־שתיקה. בין שתיקה לשתיקה מן הצורך לענות על אחת הקריאות. שאם לא כן הוא מעליב את הקורא כנגדו, והעלבה זו אינה לטובת הנואם לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פולמוסית.

אמור מעתה: קריאת־הביניים היא אמצעי־הגנה־והתקפה פסיכולוגי בדוק ומנוסה, ואין לדרשה לגנאי כלל ועיקר. היא אחד מכלי תשמישה של הדמוקרטיה, שאינה סובלת עריצות בכל צורה שהיא. שכן נואם, המתייצב על הבמה יחידי, והוא מטיף את דברו בעוז, ומטה את כף המחשבה וההרגשה של הקהל לצידו ולטובתו, הוא כמין עריץ. כאילו הועמד על הר־ סיני ומכריז: אנוכי! אומנם הוא עושה זאת ברשות היושב־ראש וברשות התקנון החוקי; אף־על־פי־כן, חוש דק לוחש לנו, שיש צורך להתיש קצת את השתלטותו של הנואם ולרופף את בטחונו וסמכותו. החלשה פורתא זו יפה לחברה חופשית, שאינה גורסת ודאות מוחלטת, כפי שמשמיע הנואם, אלא מניחה מקום לבינת הזולת, להירהור נוסף, לתיקון, לספק. ואולם הסדר המוסכם, והנימוס הנאה, והתועלת המעשית, מחייבים שלא להפסיק את הנואם ולתת לו לסיים את דבריו. לפיכך מצאו חכמי הדמוקרטיה תקנת־עורמה קטנה, כדי להתיר על־ידה פגיעה קלה ובת־חלוף בבטחון הנואם ובעליונותו. יריבו מתמלא התנגדות על גדותיו ומתוח עד להתפוצץ. כל עצמותיו קודחות באש תגובה. אלא שהוא כפות למקום ולמשמעת. או־אז מתגבשת בו קריאת־ביניים, שמביאה לו שמץ פורקן. דרך אשנב זה מושיט היריב את עירעורו לעומד על הבמה ומחייבו לזכור, שאין אמיתו מוחלטת ואין שליטתו שלמה. זוהי “עורמת־הדמוקרטיה”, המתגוננת מפני יחידים־בדור ומפני נואמים קוסמים. זהו מישחק־תרבות, המרענן את האוויר הדחוס, משחיז את המוחות ומביא, בסופו של דבר, לידי מיצוי האמת, שגם המתנגד נעשה שותף לה.

קריאת־הביניים היא מעשה כשר וישר, היא תריס בפני שלטון־היחיד, ויהיה מוכשר ומחונן ככל שיהיה, ואפילו גאון־עולם. היא צביטה קלה בהופעתו. היא צורמת קצת את יהירותו ומחזירה לו את הצל המלווה כל אדם. היא נותנת פיצוי־מה, ולו לרגע קט, למקופח ולחלש ממנו. היא מישקל חיובי במאזני־ הצדק. היא מבקשת סליחה ומחילה מן החוק, מפני שיש בה אחד מששים של הפרת הסדר הטוב; היא מכבידה קצת על הנואמים ועל בתי־הנבחרים ועל הכינוסים ועל השליטים ועל יושבי־ראש – אך חלילה להתנכל לה ולהקהות את שיניה, קל־וחומר לבטלה. השימוש בה הוא כורח חיוני, קיומי, לדמוקרטיה, לרוח אדם ולתבונה האנושית.


 

ד    🔗

ברם, סכנה פנימית נשקפת לקריאת־הביניים. היא עלולה לצאת לתרבות רעה וכלות את עצמה. היא שכל חוכמתה בקיצורה ובחידודה, עלולה להיפך למיפלצת. יש שקוראים לזו בשם אובסטרוקציה, ויש שהיא מכונה פיליבוסטר. זוהי תחבולת־שטנים, שנתחדשה בסוף המאה הקודמת בסנאט בארצות־הברית. ענינה, כידוע בכך, שנציג מיעוט יריב בבית־הנבחרים נוטל רשות־הדיבור ונואם נאום־השהייה וטכסיסי־סחבת, הנמשכים שעות ואף ימים, כדי להכריח את הרוב לוותר על הצעתו או על חלק ממנה. אלא שלא כקריאת־ביניים אין הפיליבוסטר בא להורות או להוכיח, להנות את השומעים או לרענן את העייפים, אלא, להיפך, תפקידו להפריע, להשחית זמן, לעייף את הקהל ולהמאיס את “כל העניין”. הנואם מסוג זה אינו נותן דעתו לא לצורת דבריו ולא לתוכנם, לא לדיוק ולא לאחריות, אלא לעצם המלמלה הגוזלת זמן. הוא מביא מדברי ראשונים ומשבץ דברי אחרונים, שואל ומשיב, מותיב ומפרק, ולא איכפת לו שאין בדבריו לא טעם ולא ריח, לא קשר ולא גשר. כאן הגיעו חילול־הדיבור ופיגול־הלשון לשיאם.

קריאת־הביניים היא מן הניצוח האנושי, מן הדיאלקטיקה. היא צורך נפשי ותרבותי. היא מביאה כבוד לאדם, בקפלה את המרובה בתוך פסוק מועט. האובסטרוקציה הקיצונית היא תרבות רעה. היא מבקרת הרבה, ואפילו מעט אין בה. היא עושה לצחוק את הלשון האנושית היקרה מכל יקר ומסכלת את בינת האדם והישגי רוחו.

הבה נשכלל את קריאת־הביניים ונשמור עליה מכל מישמר!


1979