בעצרת חגיגית לציון יובל ה-20 של “בני-ברית”

היכל התרבות, 17 בדצמבר 1963

אדוני היושב-ראש, נשיא “בני -ברית” בעולם, ידידי ורבותי,

אני שמח להשתתף בעצרת החגיגית ולהביא הערכתה וברכתה של ישראל, של ממשלתה ושלי אני לפעלו של מיסדר “בני-ברית” מאז היוסדו. לפני 120 שנה היה הדבר. ברחבי אמריקה הגדולה חיו אז כמה רבבות יהודים, רובם יוצאי גרמניה, אשר התקבצו ובאו מארבע כנפות הארץ. הם באו לחפש אָשרם ולהבטיח עתידם והם עמוסי מורשת אבות, מושרשים במסורת דורות וספוגי ערכי היהדות. והנה מצאו עצמם ביבשת חדשה, מעטים מאד בין רבים, שאינם מבני עמם, גלמודים בתוך עולם חדש. יחד עם הדאגה להבטחת קיומם הפיסי והכלכלי, החלה מכרסמת הדאגה והחשש בלבם פן השתתפותם בכיבוש היבשת והתפזרותם על פניה יביאו אותם להחלשת קשריהם עם העבר ולהתרופפות החיים היהודיים על מנהגיהם, מצוותיהם ויסודותיהם הרוחניים, ופן יתרחקו בניהם מן היהדות וייטמעו בין שכניהם המרובים.

12 היה מספרם של המייסדים, שהתכנסו ובאו לאסיפת היסוד. אפשר וזה סמל למספר שבטי ישראל המחפשים דרך להתלכד בפזורה ולשמור על הגחלת. והשם “בני-ברית” בודאי מסמל ומרמז על הברית שנכרתה בין אבי האומה, אברהם, לבין אלהיו, אשר אמר: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. האם חזו אז תריסר מייסדי המיסדר כי כיום תמנה יהדות אמריקה כששה מיליון, וכי זאת תהיה הקהילה הגדולה והעשירה בתולדות ישראל, וכי ארגון “בני-ברית” ימנה יותר מחצי מיליון חבר וחברה? האם פיללו כי תתכנס כיום עצרת חגיגית שלכם במדינת ישראל?

ניתן לשער כי בעיני רוחם, בחזונם ובכיסופי הגאולה המשיחיים שפעמו בלבבם ובתת-הכרתם האמן האמינו כי ימים כאלה יבואו, אף-על-פי שיתמהמהו. והראָיה לכך תשמש העובדה כי מיסדר “בני-ברית” התחיל, מיד עם ראשית ייסודו, מגלה דאגה והתענינות בארץ-ישראל וביהודיה המעטים, בסבלותיהם ובמצוקותיהם.

כבר ב-1865, כאשר פשטה מגיפת חולירע בארץ, אנו מוצאים את המיסדר הצעיר “בני-ברית” כשהוא משגר אמצעים כספיים לשר הנדיב – משה מונטיפיורי – כדי שיושיט תמיכה וסיוע לקרבנות המגיפה.

מאז ועד היום הזה, בדרך קיומו הארוכה, קרובים היו ללבו של המיסדר עניניה של האומה – כור מחצבתו – ושל הארץ. קשריו אליה הלכו והתחזקו, וביחוד באו לידי ביטוי אמיץ בימים הגורליים של 1947, ימי המאבק על הקמת המדינה בארגון האומות המאוחדות. תפקיד חשוב ומכובד במאבק זה מילא אז שליח “בני-ברית” – כונתי למר הנרי מוֹנסקי המנוח, שעמד אז בראש המיסדר, והתיצב בכל שעור קומתו לעזרת העם.

כאשר קמה המדינה נתחזקו ונתהדקו הקשרים והמיסדר הפך לבעל-ברית מסור ונאמן לישוב בארץ ולמדינת ישראל. התמיכה במגבית היהודית המאוחדת והפעולה להפצת אגרות-חוב ישראליות, היו גילוי מובהק להתעוררות מחודשת והקשבה לבעיותיו של עם ישראל, זה המפוזר ברחבי עולם וזה המתקבץ להיגאל בארצו. אהבת ישראל בפזוריו ובתפוצותיו היא אשר הנחתה תמיד את דרכו של המיסדר. מיתרי האהבה שבלב יש שהתרופפו, יש שנחלשו, יש שנדמו, אבל ראינום, בנשוב רוח התקוה והגאולה, כשהם רוטטים ומתנגנים מחדש.

יחד עם התמורות הכבירות בחיי העם היהודי בתפוצות ידע מיסדר “בני-ברית” לפשוט צורה וללבוש צורה הולמת יותר לנסיבות החדשות. קיום הועידה העולמית של המיסדר בישראל לפני מספר שנים מעיד על התגברות התחושה הנכונה בקרב המיסדר לחוש ולהעריך מרכזיותה של המדינה בחיי העם היהודי. זאת היתה הועידה העולמית היהודית הראשונה בישראל, פרט לקונגרס הציוני, בהיקף רחב ובהשתתפות רבה.

ועתה אנו רואים כי לא היתה זאת, לשמחתנו, החלטה חד-פעמית. ברכתי נתונה לכם מראש לקראת הועידה העולמית לשנת 1965 שתקיימוה אצלנו. אותה תחושה נכונה, אותו חוש מציאות ליוה את “בני-ברית” משך כל שנות פעילותם. כאשר מצות “עשה” עיקרית היתה גאולת קרקע, נתן המיסדר שכם לקרן-הקיימת-לישראל לגאול אדמות להקמת ישובים בעמק ובהרי הגלבוע.

עבודה יפה וחשובה נעשתה על-ידי “בני-ברית” וחבריו לחיזוק ה“ועד למען החייל” ולקיומו. אין זאת בלתי אם חשו המיסדר והנהגתו, כי גילויי הגבורה היהודית במאה העשרים אינם אלא המשך של גבורת היהודים הקדמונים במלחמותיהם – מימי מלכי ישראל ועד מרד בר-כוכבא, והרגישו בצורך נפשי להביע הזדהותם, להושיט יד אחים ולשתף עצמם במאבק האדירים של ישראל על גאולתו ותקומתו. בימינו אלה החלו “בני-ברית” להפנות מאמצים לאפיקי החינוך. אם ראשיתם מצערה, נקוה כי אחריתם תשׂגה. מיסדר יהודי זה, שהוא בינארצי ואל-מפלגתי, ומאַחד בקרבו זרמים מזרמים שונים ויוצאי ארצות וקהילות שונות, חש אינטואיטיבית את המעשה הנועז והמופלא אשר במיזוג גלויות וליכודן בישראל. הוא צועד בימים אלה צעדים ראשונים בהקמת גני-ילדים ובייסוד ספריות וציודן לשירות גלי העליה החדשה. ייזכר במיוחד מפעל הספריה שנוסד על-ידי מיסדר זה במדרשה בשדה-בוקר, המוקדשת לתורת הנגב ולהכרתו והנושאת בחוּבה רמז לבאות.

כן מוצאים אנו את המיסדר תורם תרומתו להכרת היהדות בת-זמננו בייזום מכון באוניברסיטה העברית, המוקדש לחקר סוגיה חשובה זו. כעת מתכנן המיסדר מילגות לתלמידים מחוננים בבתי-ספר תיכוניים. נאמר לעצמנו כי אמנם כל ההתחלות קשות וזעירות, אך נקווה כי הן בגדר של רמזים לבאות שעוד תבואנה: שרשרת מעשים של ליכוד וקירוב לבבות, מעשים של עזרה וסיוע! אך בהגיע “בני-ברית” לגיל המכובד במסורתנו, 120 שנה, אין הוא יכול עדיין לנוח על זרי הדפנה של העבר. נהפוך הוא, כל הדברים שהזכרתי צריכים לשמש תביעה וקריאה לבאות. דורנו הוא דור הגאולה – ונזכור זאת בליל חנוכה זה – דור של חידוש קוממיות ישראל.

וזכור נזכור כי הצלחנו לרכז, לגאול ולהעלות לישראל רק כששית של האומה. ידוֹע נדע כי ישראל זקוקה לחיזוק, לגידול ולביצור מתמידים. וגם התפוצות זקוקות למדינת ישראל חזקה וגדולה, מדינה אשר עומדת על רמה גבוהה מבחינה חמרית וכמותית וכן מבחינה רוחנית-מוסרית ואיכותית.

על הקיום היהודי בגולה מאיימים תהליכים של טמיעה והתבוללות. השראה וחיזוק היסודות של העם בתפוצות יבואו מן המקורות, מן השפה העברית שתהיה לנחלת כולנו, מרוחו וגאונו של ישראל, בפריחתה ובשגשוגה החמרי והרוחני.

רבותי, בפני המדינה עומדים תפקידים קשים ומסובכים, לא אמנה אותם, כי הם ידועים לכל. אך לא אסתיר דאגתי לבאות.

תוך מספר שנים לא-רב נעלה לארץ כמעט את כל הקהילות היהודיות מארצות המצוקה. בתום פעולה משמחת ומבורכת זו, מזדקרת השאלה “מאין יבוא עזרי”. המדינה בתקומתה תהיה זקוקה בכל עת ובכל שעה למספר גדול של כוחות רעננים-צעירים ונוער בעלי ידע והשכלה, נושאי רוח הדמוקרטיה והיהדות, וכן למבוגרים בעלי נסיון, יכולת ואמצעים.

אני מאמין כי חיל שלום וגאולה כזה קום יקום, וגם מארצות הרוָחה בוא יבואו. על ידידינו באמריקה ובעולם החפשי להכיר בנחיצות הדבר – לטובת ישראל ולטובת העם היהודי כולו. עליהם לכוון פעילותם, תוכן חייהם, ודרכי-חינוכם לייעוד זה. ולזה נקראים באי העצרת כאן ובני המיסדר הגדול בעולם כולו.

יתברך המיסדר ביכולת להשיג ולהבין את מצבנו בהוֹוה, לחזות את הצפוי והצפוּן בחיק העתיד ולהיחלץ לפעולות ולמעשים. נהדק הקשרים, נקיים הברית.