לוגו
ישראל והתפוצות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בעיית יחסי הגומלין השוררים – והחייבים לשרור – בין מדינת ישראל לבין עם ישראל לא ירדה מעל סדר-יומם של המדינה ושל העם משעה שקוממיותנו המדינית היתה לעובדה.

עתה קיבלה משנה חריפות: עם התקרבותנו לדליית אוצרות האנוש של גלויות המצוקה הפתוחות לעליה, משתלבת השאלה העקרונית של יחסי הגומלין גם בשאלה המעשית של המשך קיבוץ גלויות. נראה, כי זוהי גם השעה המתאימה ביותר לעודד את המשך בירורה של השאלה הגורלית הזאת לגבי המשך קיומה והתפתחותה של המדינה וגם לגבי המשך קיומו של העם: השנה, שנת תשכ"ה, ישוב הקונגרס הציוני ויתכנס בירושלים.

שני פנים לה לבעיה זו, לבעיית “ישראל והתפוצות” – פן אחד סטאטי, מערכת היחסים וההשפעה במצב הקיים, ופן אחד דינמי – שאיבת כוחות חומר ורוח מן הגלויות לישראל, כדי שתתעצם בכמות ובאיכות.

לאמיתו של דבר אין חלוקה זו לשני פנים אלא ענין של נוחיות מחשבתית. בעשיה היהודית והציונית אחוזים ודבוקים הדברים זה בזה: אם נעמיד את ישראל במרכז הוייתו של העם היהודי בתפוצותיו, יגבר גם כוח משיכתה הפיסי של המדינה לעולים החלוצים מטיפוס חדש. ולהיפך – אם ייוָצר קשר אנושי חי בין הגולה לבין ישראל, על-ידי עליה, חינוך, ביקורים תכופים והרגשת שותפות – נמצאת מרכזיותה של ישראל בעולם היהודי נבנית ונשכרת.

נפנה קודם כל אל שאלת מעמדה של ישראל בקרב העם היהודי. נאמנותנו לעקרון הציוני היסודי, לתפיסת אחדותו של העם היהודי, מחייבת אותנו גם בתפיסה “ישראלו-צנטרית” של ההויה היהודית הלאומית בדורנו. על מישור אחר, ולאחר שלא קיבלנו כמה מגופי תורתו, חוזרים אנו בזאת במידת-מה אל רעיונו של אחד-העם, רעיון המרכז. מרכז בארץ המקרין מאורו הרוחני על ההיקף היהודי בתפוצות.

במתכוון השתמשתי במלה “מרכז” ולא בביטוי השגור יותר “מרכז-רוחני”. גם אחד-העם עצמו הסביר (ב“מילים ומושגים”) כי תיבת “מרכז” עיקר, שכּן אם ענין לנו במרכז ובהיקף, אין הקרינה יכולה להיות גשמית אלא רוחנית. ואילו המרכז עצמו, ואפילו רוחני, אי-אפשר לו בלי בסיס גשמי.

עד כאן הסברו שלו. אולם ודאי שתיבת “מרכז” עיקר בימינו: באשר שוב אין הויכוח נטוש בין מרכז לבין ריכוז, בין תחיית הרוח לבין קיבוץ גלויות, אלא בין יהדות שישראל במרכזה לבין תפיסוֹת פוֹליצנטריות שונות.

תורת ריבוי המרכזים היהודיים שואלת לעצמה לפעמים מחלצוֹת נאות ומצודדת נפש, כגון: “ישראל ובבל”. מעין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי הנוצרים במקביל. אולם אם נשאל את עצמנו מה יש בה, בסיסמה זו, לאמיתו של דבר – על-כרחנו אנו משיבים: לא כלום, פרט להרגעת המצפון הגלותי ולמן טעם ליצירה לאומית-בצורתה, היונקת את חיוּתה מאדמה זרה ומחזירה לה את פירותיה. לבסס את היצירה הרוחנית היהודית על פיזור, פירושו, בסופו של דבר, ליצוֹר אידיאולוגיה אנטי-לאומית המתעטפת בפראזיאולוגיה לאומית, ובסופה חלילה, התפוררות הגוף מתוך פירוד הנפש.

לצערנו, מגלים גם החיים את אזלת ידה של התורה הזאת לקיים את אחדות העם היהודי ולשמור על קיומו. יש אומרים, וקשה לבדוק את הדבר, כי מספר היהודים בארצות-הברית קטן הרבה מכפי שאנו רגילים לחשוב, ומשעה שפסקה ההגירה ההמונית לשם, לא די שאינו גדל אלא אף אולי מתמעט. הקיבוץ היהודי המועמד לאמץ לו את התואר ואת הפונקציה של “בבל”, עלול לפחות ולילך מחמת טמיעה בתוך החברה הנכרית ומחמת נישואי התערובת הנובעים ממנה והמסייעים לה גם יחד. אי-אפשר לנהוג כמאמרו של מנדלי מוכר ספרים ולעשות “מן הצרה דבר שבאפנה” לטעון טענת “איכות מול כמות”. לענין זה אין איכות בלי כמות. בכל תולדות ישראל אין למצוא דוגמה של מרכז, ואפילו ארעי ביותר, המתגבש בגולה המתדלדלת והולכת מבניה.

אבל אי-אפשר לעמוד כנגד תורת ריבוי המרכזים באמירה נאה בלבד. יכולים אנו למתוח ביקורת חריפה על תורת “בבל”, יכולים אנו להביע משאלה שישראל תקרין מאורה על העם היהודי כולו. אם אין בנו הכוח הממשי ליצור יצירה עצמית שיש בה כדי לשׂבּוֹע ולהותיר, לחמם אותנו ולהקרין לאחרים – יישארו דיבורינו על הנייר ומשאלותינו יובעו בחלל ריק. מכאן מתחייבת המסקנה, כי על מדינת ישראל ועל העם היהודי כולו, שהמדינה עלתה כחוטר מגזעו העתיק, לעשות לביצור המדינה ולגידולה. אין היום בן-חורין לפרוק מעליו את האחריות לנצר שפרח משרשיו אחרי שש-עשרה שנה; אין אנו רשאים להרפות מן המאמץ ההיסטורי באמצע.

גם כאן תופס הכלל שאיכות וכמות ירדו לעולם כרוכות זו בזו. העמקת חיי החינוך והתרבות שלנו בארץ צמודה להרחבתם. אין אנו יכולים להעלות תרבות יוצרים בלי תרבות נהנים, ואף היוצרים עצמם לא יקומו לנו אלא מתוך שכבה רחבה שמתוכה עליהם לצמוח. ועוד זאת: שכבה זו זקוקה לעם גדול, לציבור רב-מספר, שתעלה מתוכו. אם מותר לשנות מן הפסוק – ברוב עם הדרת רוח.

ואין הבור מתמלא מחולייתו: ישראל לא תרים את המשא לבדה. חיזוק כוחה הרוחני והמוסרי ממש כחיזוק כוחה הגשמי, אינו דבר שייעשה בלי הגולה. בפזורי ישראל אצורים הכוחות, באדם, בחומר וברוח, לגאול ולא להיגאל, בבואם לארץ – לקלוט ולא רק להיקלט, במשק ובחברה גם יחד. עלינו לפרוץ את מעגל הקסמים המחייב אותנו לחזק את המולדת, כדי שתהיה אבן שואבת לגולה ולשאוב מן הגולה, כדי לחזק את המולדת. דורנו זה נטל על עצמו את המשימה לשוב ולכונן את חיי עם ישראל בארצו, ולא ביום אחד תשלם המלאכה; אך אין טעם ואין אפשרות לפזר את כוחות העם על ארץ רבה ולהוציאם מייעודם העיקרי. כל מעייני העם יידרשו לבניית עתיד ישראל בארצו כמרכז לאומה כולה.

השאלה היא אם הגולה, כמו שהיא, יכולה להטות שכם לדבר הזה. יתירה מזו – וחושש אני להעלות את הדברים על הכתב – היעמדו בה כוחות-רוח עצמיים לשמור על ייחודה היהודי על ערכיו ולפתח חיי קיבוץ יהודי שאינו בורח מעצמו אל הטמיעה, גם בשעה שבניו עוסקים ביישובו של עולם ומתערים בתרבות הטכנית והרוחנית של ארצות מושבותיהם; חיי קיבוץ יהודי שיש לאל ידו לתת מכוחו לעצמו ולמדינה היהודית גם יחד.

ויש בכך משום אירוניה של ההיסטוריה: בנקודה זו עלינו לחזור אל עוד מושג אחד בתולדות תנועת התחיה, שבדומה למושג “המרכז הרוחני” הותקף אף הוא בידי נאמני ציון: עבודת ההוֹוה הציונית.

ברור, כי אין להחיות עכשיו מושג זה במשמעות שהיתה לו בועידת הלסינגפורס1. המדובר כיום אינו בבעיה של שילוב המלחמה על זכויות היהודים בתוך מלחמת הקידמה הכללית בארצות מושבותיהם (אז היה המדובר ברוסיה הצארית). אמנם השתנו הזמנים וחלה תמורה עמוקה: לא על זכויות היהודים בארצות מושבם אנו נלחמים אלא על יהדותם, על הבטחת ההזדהות היהודית ועל חסנו של הגאון היהודי; לא על חינוך לילדי היהודים אנו נאבקים אלא על החינוך היהודי. אבל עיקרה של “עבודת ההוֹוה” בעינו עומד: בנין לאומי של הגולה בשם שלילת הגלות; עבודת ההוֹוה ולא צידוק ההווה – עבודה להעשרת תכנו של ההוֹוה היהודי בגולה ובשום פנים לא השלמה עם ההוֹוה הגלותי כקטיגוריה נצחית בתולדות ישראל.

אם תרצו, נתבעים אנו לצורה חדשה של שמירת חומותיה של האומה היהודית בפזוריה, אבל המדובר אינו בשמירת חומות סתם, בשמירת חומות שהיא תכלית לעצמה. יש גם תופעות של שמירת חומות א-ציונית, אם בחצרות חסידים נוסח ישן, ואם במרכזים קהילתיים נוסח חדש. לפי מיטב הכרתנו אין בהם בנסיונות כאלה כדי לגאול את הנוער, הדור השני לטמיעה, ממפח נפשו היהודית והאנושית. זהות לאומית אינה בת-קיום בלי תכלית לאומית. באין תכלית של גאולה ציונית עלולות החומות להיות למחיצה גם בין יהודים לבין מדינתם.

במתכוון הנחתי לסוף את העיון בשאלת יחסי הגומלין בין מדינת ישראל לעם ישראל, מנקודת מבט של צרכי המדינה עצמה. הן מצד גופה, והן מצד ייעודה הציוני. לנו אמנם מובנים הדברים מאליהם, אולם חייבים אנו בדו-שיח מתמיד וער, להסביר חזור והסבר את הבעיות הללו באזני יהדות הגולה ונציגיה.

בעוד שנים מעטות נעמוד בסיומו של תהליך קיבוץ הגלויות מארצות המצוקה הפתוחות לעליה. מעולם לא אמרנו כי בזאת תם הענין; כאילו נסתם חזון בהבאת שנים, שלושה ואפילו ארבעה מיליוני יהודים לארץ. ואפילו יכולנו להשלים עם זאת מבחינה ציונית של קיבוץ גלויות (ואיננו יכולים), אי-אפשר להשלים עם זאת מצד צרכי המדינה: בטחונה, פיתוחה, עליית יצירתה התרבותית, המשך מילוי תפקידיה בעזרה לעמים מתפתחים וכו' – כל אלה לא ייתכנו בלי שנוסיף לשאוב כוח, בכמות ובאיכות, מגלויות אחרות.

בהקשר זה נעלה, כמובן את יהדות ברית-המועצות על ראש דאגתנו וכיסופינו. יש סימנים, כי זקיפת קומה יהודית והרגשת זהות יהודית מתעוררות שם כתוצאה מיחס הסביבה הנכרית ומתקומת ישראל גם יחד. אנו מקוים ומאמינים, כי בלחץ התהליכים הטבעיים, בלחץ העם היהודי בהמוניו והציבור המתקדם בעולם, יגיע גם השלטון בברית-המועצות לכלל הכרה מוסרית על הצורך בשינוי. אין למנוע מן הקיבוץ היהודי את הזכות לעצמיותו ולחינוך יהודי של בניו; אין לקיים ולהנציח פירוד אכזרי של משפחות. אנו מקוים, כי ללב השלטון תחדור ההכרה כי אין להחזיק את היהדות הסובייטית במנותק מגופו ומרוחו של העם היהודי כולו.

אין לקבוע מראש מתי נזכה לכך. ועד שתבוא שעה זו יש כתובת אקטואלית דחופה אחת למאמצי חידוש העליה והחלוציות: יהדות ארצות הרוָחה. היא הנתבעת לתת לנו מחילה ולהיחלץ למשימות, ולהפעלתה בדבר הזה אנו נתבעים. לשם כך נדרשת עבודת-חינוך יסודית ומעמיקה, הנחלת הלשון העברית והתרבות העברית, יצירת שותפות המביאה לידי עליה מתוך מניעים חיוביים. עלינו להציג אתגר חלוצי חדש לדור הצעיר ולשכבה המתרחבת של בעלי השכלה טכנולוגית ואחרת בקרב הקיבוצים היהודיים הללו, אתגר לאומי וחברתי גם יחד. הדבר עשוי לחייב שינויים בהרגלי עבודתנו. שינוי – לא בערכים עצמם, אלא בצורותיהם, בדרכי הגשמתם.

הפיתוח המדעי והטכנולוגי, סיגול צורות החיים והיצירה הקולקטיבית החברתית שלנו לחרושת, למדע ולמחקר; היחלצות לסיוע לעמים חדשים – זהו אתגר לנוער משכיל ובעל אידיאלים. אין הוא פחות מן האתגר המוצע לפני אותם הצעירים היהודים הרבים המוכנים להתנדב לחיל השלום מיסודו של הנשיא המנוח קנדי. הם מתנדבים לשם כצעירים יהודים; יבואו נא אלינו כיהודים צעירים.

הדברים הללו לא ייעשו מאליהם, בלי מאמץ מכוּון ונמרץ מצדנו. יש דרכים רבות להשגת המטרה, וחייבים אנו ללכת בכולן יחד. אנסה להעלות כמה דוגמאות; מהן – דברים שכבר אנו רואים את ראשיתן, ומהן שאנו חייבים לפתחן במהירות ולעומק, בשימוש מכסימלי בכלים קיימים וביצירת כלים חדשים.

יש להמשיך, להרחיב ולהתמיד במפעלים המביאים לכאן נוער יהודי לתקופה קצרה או ארוכה, כדי שיביאו אתם בשובם לארצות מושבותם מרוחה ומריחה של הארץ, את צליל לשונה ואת הד מעשיה. עם התרחבותן של אפשרויות החינוך האקדמאי בארץ יש להקדיש שימת-לב למשיכת מתלמדים יהודים מן התפוצות (ובזאת לסייע בפתרונה של מצוקה קשה הפוקדת את מיטב הנוער היהודי, דוקא בארצות המתפתחות ביותר, שבהן גדולה ההסתערות על החינוך הגבוה ואין ההיצע מדביק את הביקוש. תכופות נפגעים מכך במיוחד היהודים, מטעמים מובנים). עלינו להפנות נוער ישראלי למשימות חינוך ישירות ועקיפות בגולה, לחינוך הנוער ולהכשרת קאדרים של מחנכים מקומיים. נצטרך לעשות זאת נוכח הצרכים הדוחקים והגדלים של המדינה עצמה בתחום החינוך, כשאנו עצמנו רעבים למורים ולמורי-מורים. עלינו להעלות ולהגביר את התנועות החלוציות הקיימות בגולה ולתת להן כל עזרה אפשרית.

לא נוכל לבוא אל הגולה כשליחי קרינת רוח שמטענם העצמי דל. הדור שאליו אנו פונים, הדור השני לטמיעה המחפש לו תוכן יהודי חדש, הוא בעל תביעות תרבותיות רבות, ואי-אפשר להתיחס אל בניו כאל קרובים עניים ברוח. הקפדה על רמת השליח, שלא תבוא אלא מתוך העמקה תרבותית כללית, היא כאן בבחינת מושכל ראשון.

ולבסוף – עלינו להעמיק חשוֹב על ניצול הסטיכיה של התיירות היהודית (גם תיירות ישראלית לריכוזים יהודיים בחוץ-לארץ במשמע) כגורם חינוכי מלכד.

וכאשר נזכה ונראה פרי בעמלנו, כאשר יבואו אלינו בני קהילות הרוָחה לסוגיהם, נצטרך להיערך למשיכתם ולקליטתם מבחינה חברתית, משקית ותרבותית גם יחד.

לשם כך זקוקים אנו לכלים. קצת מן הכלים מוכנים ומזומנים לנו בתנועה הציונית. הביקורת עליה ידועה והיא סובבת בעיקר על העובדה החמורה שעד כה לא קם בהנהגתה שבגולה הכוח לחולל תנועת עליה ולהיות לה למופת.

צדקה הביקורת. אם ציונים אנו אין אנו יכולים לסגת מן התביעה לעליה ולא נחדל מלהשמיע אותה. אבל בצד מחדליה המצערים מייצגת התנועה הציונית כתובת להמונים רבים, כתובת שאין לבטלה ועשויה היא עוד למצוא את נאמניה; זהו צינור למאות אלפי בתים יהודיים, המהוים פוטנציאל עצום, ואם רדום הוא – יש לעוררו ולהפיח בו רוח.

זקוקים אנו לתנועה ולארגון. אילו חייבים היינו לעשות חשבוננו בלי התנועה הציונית – היה עלינו להקים כלים כדי להרים את משא זיקת הגומלין והקשר בין ישראל לבין התפוצות. אין יסוד לחששות שהובעו מדי פעם בפעם, כי התנועה הציונית היא בגדר “בת יחידה” מועדפת. לא נמעט בערכו של כל ארגון יהודי היכול והנכון לעזור בעבודה הגדולה. נקוה שרבים מהם ישתלבו בקרב הימים לפעולה ביחד למען העם והמדינה. על ההסתדרות הציונית ועל יתר הארגונים היהודיים להיחלץ להנחלת הלשון והתרבות העברית לבית ישראל בגולה ולחינוך יהודי מעמיק. מי יתן וקנאת ארגונים תרבה חינוך.

גורל העם ועתיד המדינה מצוים עלינו את התביעה אל יהדות הגולה ואל עצמנו.

מבוא לשנתון הממשלה תשכ"ה



  1. ועידת ציוני רוסיה שהתכנסה בהלסינגפורס (הלסנקי של ימינו) ב–1906. החלטותיה (תכנית הלסינגפורס) נסבו על “עבודת ההוֹוה” הציוניצ, כלומר פעולה למען זכויות העם היהודי בתפוצות וחיזוק חייו “בהווה” – כל עוד אינו עולה לארץ.  ↩