בארוחת־ערב מטעם שר הדואר ששון, 18 במאי 1964

כשאני שומע דברי ברכה כאלה, שהשמיעו כאן, נופלת עלי אימה. אילו לא הפרזתם בתקוותכם ממני, היה לי אולי יותר קל שלא לאכזב אתכם. אינני יכול להתנחם בכך, שההצלחה היא על כל פנים בידי שמים, ואנו, בשר־ודם פשוטים, יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו.

אינני יודע אם יש איזו עדה בישראל שהסכימה בזמן מן הזמנים לעמוד – כפי שנאמר כאן – “בצידי דרכים”. דומני שזהו ענין חשוב מכדי שאפשר יהיה להשאיר אותו בידיה של איזו עדה שהיא. שהרי לא בהסכמתה (או באי־הסכמתה) של עדה המדובר. אינני יודע, אולי יהיה ביום מן הימים נוח לאיזו עדה לעמוד מן הצד. אך אין לה רשות לעשות זאת. אין זה ענינה הפרטי. העם כולו לא יוכל לוַתר על תרומתה לחייו. לפי דעתי – במידה שיש משמעות למלים האלה – אסור ל“אשכנזים” להסכים, שאיזו עדה לא־אשכנזית תהיה אדישה למעשה המשותף, כשם שאסור לעדות אחרות להסכים להתבדלות “אשכנזית”.

הבדלי תרבות בין קיבוצים יהודיים, הגאים על מורשתם, הם דבר שיש בהם ברכה. יביא כל אחד את תרומתו המיוחדת לבנין המשותף. יש סכנה בהרכבת פער חברתי וכלכלי על הבדלי תרבות ועדה; וכאן מוטלת על כולנו שליחות חינוכית וחברתית גדולה. תנועת־העבודה הציונית שאבה הרבה ממורשתה של התנועה המהפכנית הרוסית. נדמה לי כי הגיע הזמן לסגל לעצמנו מושג אחד שצמח בתוכה: “ההליכה אל העם”. פירושו של דבר הוא: מי שזכה בתוכנו לרכוש דעת וידע, הנקנים בעזרת הכלל, אינו צריך לראות בכך עילה להתנשאות וטעם לפער, אלא עוֹל חובה חברתית ותרבותית, להנחיל מפרי דעתו וחינוכו למי שלא זכה להם. למדנו מפי רבי ישמעאל – “כל הלומד על־מנת ללמוד מספיקין בידו ללמוד וללמד”. אינני יודע אם מותר לשנות את המאמר הזה ולומר ש“כל הלומד שלא על־מנת ללמד אין מספיקין בידו אפילו ללמוד”. אבל דבר אחד ברור, והוא, שכל הנהנה מן הציבור המספיק בידו ללמוד – חייב להחזיר לציבור מן החיל שרכש לו מכוחו. ואיני יודע קיבוץ יהודי אחד שאין לו מה ללמד לכולנו.