א 🔗
נביא־לדבר־אחד הוא חגי:
– – עֶת־בֵּית יְיָ לְהִבָּנוֹת! –
ואם כי שאיפתו תקיפה ודעתו עקבית מאד – הרי לשונו רכה ופשוטה גם יחד; הוא מסביר־מוסר ולא מטיפו; דבורו שלו לבבי, אלא שהוא פונה יותר אל הגיונו של השומע:
– – הָעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב? –
ואִלו הסברה שידכם קצרה וכי יכלתכם דלה ואין אמצעים להקים הבית, הרי שאין ממש בכך. כי הנה (מסביר הנביא) היה זמן גרוע מזה, ואעפי"כ לא כלו הקצין:
– – זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה – וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל – וְאֵין־ לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ – וְאֵין־לְשָׁכְרָה, לָבוֹש – וְאֵין־לְחֹם
לוֹ, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר – מִשְׂתַּכֵּר אֶל–צְרוֹר נָקוּב –
הרי שהטענה “אין לי” לאו טענה היא: ולא די גם בזה, כי יש ונדמה לך שאתה רואה את חגי הנביא והוא אוחז בידי האנשים, כאלו טופח להם על שכמם, מעודד ומזמין במישרין למעשה:
– – עֲלוּ הָהָר, וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת, וְאֶרְצֶה־
בּוֹ וְאֶכָּבְדָה, אָמַר יְיָ –
כמה מתק־שפתים כאן, כמה נועם של שדולים: וכפשטות משאו של הנביא כן גם פשטות ההשפעה ותוצאותיה:
– – וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁע בֶּן־
יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל יְיָ
אֱלֹהֵיהֶם וְעַל־דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא! –
והאם לא טבעי מטבעי הוא שנביא בעל דרך כזאת יהיה גם מודה לבסוף ומחזק את ידי השומעים בקול? ואמנם כן הוא: –
– – וַיֹּאמֶר חַגַֹי מַלְאַךְ־יְיָ בְּמַלְאֲכוּת יְיָ, לָעָם
לֵאמֹר: אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם יְיָ! –
ועכשיו לא נשאר אלא לקבוע עובדה, שהיא אידילית ממש:
– – וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית־יְיָ
צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם; בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה
לַחֹדֶשׁ, בַּשִׁשִׁי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ. –
ב 🔗
בפרק ב' נמשך רוֹך־הנפש של חגי, כי הנה רואה הוא ללב המלך והעם, המצטערים על שהבית החדש “כמוהו כאין” לעומת “כבודו הראשון”, ומובן שהוא מוסיף ומעודדם, מוסיף ומחזקם:
– – לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת; גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה, הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן! –
ואם הוא מדבר על עונש – הרי זה רק על אשר היה ואיננו עוד, אולם “מן היום הזה ומעלה” – ברך וברכם ה' צבאות; ואף בדברו על הטהרה והטומאה, ־ באינטימיות ידבר, בצורת דו־שיח ממשיל הנביא את משלו כדי להפיג את הפחד, ובשביל לקרב את הדברים אל הלב; וגם כשהוא תובע שמוע תשמע כעין בקשה בתביעתו כי הלא זו לשונו כמה וכמה פעמים:
– – שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם עַל דַרְכֵיכֶם – – וְעַתָּה,
חֲזַק, זְרֻבָּבֶל – – חֲזַק, יְהוֹשֻעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק –
– – חֲזַק, כָּל־עַם הָאָרֶץ – – וּרוֹחִי עֹמֶדֶת
בְּתוֹכְכֶם, אַל־תִּירָאוּ –
ואל איזה “גמר־טוב” הביא חגי את נבואתו, כמה עדנה אבהית נסך לתוך הסיום שלו! –
– – בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם־יְיָ צְבָאוֹת, אֶקָּחֲךָ, זְרֻבָּבֶל
בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי, נְאֻם יְיָ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם,
כִּי־בְךָ בָחַרְתִּי, נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת! –