א    🔗

דבורה בארון היא אֵם למסורת חדשה בספרוּת העברית. ממנה ואילך יאמרו: אמות הספרות החדשה", על משקל “אבות הספרות”. היא נשתלבה בתוך מסכת סופרי־המופת שלנו, ועתידה לשמש קנה־מידה לטיבה של ספרות מסוּלתת.

הספרוּת העברית היתה כמעט כולה ספרוּת של גברים. אם בהשפּעתה של תנועת ההשׂכּלה נתבלטו זעיר פה זעיר שם משוררות וסופרות יהודיות, הן הלכו לרעות בשדות זרים. את כרמנו לא נטרו ולא עדרוּ. וכשהופיעה אשה כותבת שירים או סיפוּרים עברים, היתה השׂמחה לעצם הופעתה גדולה כל כך עד ששורת ההערכה נתקלקלה. הבקורת קידמה אותה בתרועה, נשתכּרה מריחה ומדמוּתה, השתעשעה בה כבבת יחידה ולא שׂמה לב לתכוּנותיה ולחסרונותיה האמיתיים. כל דילוגיה היו עליה אהבה. היא היתה בחינת פּלא, נס, ואין מרבּים לנתח נסים. הנס הוא חזיון חד־פּעמי, שאינו נשנה ואינו קשוּר לקודמו או למה שיבוא אחריו. כך ראו את הסופרת העברית במשך שנים רבות, עד דורנו.

לפני כמאה וששים שנה נולדה על ברכי היהדוּת האיטלקית, שהיתה אז עדיין ספוּגה רוּח יצירה עברית, המשוררת רחל מורפורגו. מופלאה היתה אשה זו באורח חינוּכה ובאורך חייה, בהשׂכּלתה ובחותמה המקורי. ואולם אף היא, שניתזו ממנה גיצי־שירה אמיתיים, זכתה לכתר משוררת ולכתר שם־טוב בגלל עצם העוּבדה המרנינה, שלאחר כך וכך שנים נולדה שוּב אשה עבריה, שניגנה בעוגב שירים עבריים. ויותר משבדקו והעריכו את העוגב ואת הצלילים שבקעו ויצאו ממנו, התפעלו מן הצירוף הרענן “עוגב רחל”, נקוּד על רחל. מעולם לא עלה על דעת איש להעביר את שיריה תחת שבט הבקורת ולדונם כשם שדנים יצירות אחרות. מעשה כזה היה נחשב לחילול. אותה העריצוּ ואין אַמַת־מידה להערצה. היא העידה בהופעתה על תחית המסורת השירית והחזונית בחיי העם היהודי, זו המסורת, שטווּ אותה מרים וּדבורה וחנה וחולדה. וכלוּם יש מי שבוחן וּבודק עדוּת כזאת על פי כללי בית־דין?

כזה היה היחס עד דבורה בארון. ממנה מתחילה שלשלת־יוחסין אחרת. נכון יותר: היא חישלה חולית־זהב לתוך שלשלת הספרוּת העברית. וככל חוליה אף היא מחברת את העבר עם העתיד ושוּב אין לעקרה עולמית. בפעם הזאת אין אנוּ זקוּקים לגינוּני אבּירוּת ואין הסופרת זקוּקה לחסד ולחנינה. דבורה בארון היא סופרת עברית, שהמבקר נותן את דעתו תחילה על יצירתה. אין הוא צריך לוַתר על קנה־מידתו או על דרך־הערכתו, אלא ניגש אל סיפּוריה במלוא תחמשתו, בודקם, מנתחם ומסיק את מסקנותיו דרך חירות גמוּרה. סיפוּרי דבורה הם אזרחים גמוּרים במדינת ספרוּתנוּ ושווים לחובות ולזכוּיות, ולכן כל מנהג של המתקת דין גנאי הוא להם. הם יכולים לעמוד בפני כל בית־דין, אם רק ניחן בחמישה דברים, שדיינים צריכים להיות מחוננים בהם: עין רואה, ואוזן שומעת, ושׂכל שוקל, ולב נהנה, ושיפוּט ללא משׂוא־פּנים. סיפוּרי דבורה הקטנים והגדולים מעבירים מתוך הכרת ערך עצמם את כל טובם לפני הקורא המבין והנהנה. אין הם משתמשים בשום סממנים מיוּחדים, כדי להזכיר לקרוא שאשה כתבה אותם, אף על פּי שגנוז בהם סוד דק, סודה של אשה יוצרת, הטעון גילוּי וּפירוּש.

ב    🔗

מקומה של האשה בספירת היצירה ענין גדול הוא, השנוּי במחלוקת גדולה, שבבירורה תלוּיים כמה וכמה רזי חיים. יש אומרים שהספרות – ולא היא בלבד – מעשה ידי גברים היא. הם שולטים בעולם החומר והם גם שנשתלטו בעולם הרוח והיצירה. הם רואים את החיים ראית־גברים ואף חוזרים ומראים אותם באספּקלריה גברית. האלהים, המלאכים, איתני הטבע, קיץ וחורף, האילן, הים, הפּרח והעוף, כולם בצלם הגבר נבראו. יצרי האדם ונפשו, גירוייו ותגוּבתו, אכזבתו ויגונו ומשׂושׂו, בצביון גברי מוּראים לנו. ואפילו האשה מתגלית לעולם כפי שהגבר רואה אותה. הוא הנופח בה רוח של אומץ או של חולשה, של אמונים או של כחש, והוּא החותך את גורלה. האשה “כשלעצמה” לא היתה ולא נבראה, אלא משל היא. כשם שאיננו מכירים, לדעת הפילוסופים, את העצם כשלעצמו, כך איננו יודעים את האשה כשלעצמה. היא נראית לנו תמיד מבעד למזגוֹ של הגבר ותפיסתו. לא שהגבר מעצב את דמותה מתוך שרירות־לב או זדון לב או קלות־דעת; אדרבא, את כל אונו משקיע הגבר בציור האשה, בגילוּי סודה ובמחשבתו לעצמו ולאחרים. אולם הוּא קרוב אצל עצמו, ואינו יכול לצאת חוּץ לתחוּם עצמו, ועל־כרחו הוּא משווה לאשה אותה צוּרה, שהוּא צופה בקרבו ואף צופן בקרבו. וצורה זו, שהיא כוּלה ספוּגה סוּבּיקטיביות מוּפלגת, כפוּיה על העולם כאילו מפּי הגבורה ניתנה…

מצב־דברים זה נגרם, לפי דעת יש אומרים, על־ידי הנזרותה של האשה מרצון או מאונס מיין היצירה. אילוּ היתה גם האשה משתכּרת ומתפּכּחת בבית־היוצר ואילוּ היתה היא לוגמת מלוֹא פּיה מן הכוס הזאת, ודאי שהיתה מראה לנו את העולם בצבע ובצביון אחרים, מקוריים, נשיים, הנעלמים מעין הגבר ומלבו. לא רק האדם נברא זכר ונקבה, אלא גם העולם וּמלואו. אפשר שיש קיץ גברי ונקבי, חורף גברי ונקבי, כּאֵב גברי ונקבי, מות גברי ונקבי, וכיוצא בזה עד סוף כל החזיונות בחיים ובטבע. עכשיו שהיא קולטת מכלי שני, מיצירתו של הגבר, ואינה שותפת במעשה־בראשית, – איתרע מזלה והיא סמוּכה על שולחנו הרוחני. אמנם היא מפארת אותו שולחן וּבלעדיה שומם הוא, ואזניה השומעות ולבה הקולט והנהנה הם תנאים הכרחיים לאוירה של יצירת הגבר, אף־על־פי־כן אין האשה אלא בחינת עזר כנגדו, צד מסייע.

ולא עוד אלא שהאשה, שנעשתה בדורות האחרונים שוּתפת נכבדה ביצירה הספרוּתית והאמנותית, כל כמה שכוחה הרוחני גדל וכשרונה היוצר הוּכפּל, אין לציין תרומה מיוּחדת ומקורית בראיית העולם והאדם. קנה־צופים שלה דומה לזה של הסופר הגבר. היא רואה את האמת בעין הגבר, מביעה אותה במושׂגי הגבר ומשתמשת בדימוּיי הגבר והשאלותיו. ואפילו את עצמה היא הוּרגלה לחזות בחזון הגבר. דפוּסים ראשונים אלה, שיצק הגבר מקדמת ימי עולם, כאילו קסמים בהם ללכוד את הכל לתוכם ואין איש או אשה בני־חורין להחלץ מהם.

הגוּת כבדה זו, שקיצורה ניתן בזה, נעימה של יאוּש בה, יאוּש מן האפשרוּת להכיר את הצד השני של מטבע העולם, שהוא סיטרא דנוקבא. אבל אין ליאוּש זה כל סמוּכין. הוּא תלוי על בלימה, שכּן לא זו בלבד שהתחוּמים בין זכר לנקבה בספירת היצירה אינם מפורשים כל כך, כדרך שהספקנים מבקשים לשדל אותנו להאמין, אלא אף זו: אנוּ בעצמנוּ רגילים לומר, שהמשורר הוא בחינה דנוקבא; סימן, שבחינה זו אינה משוללת מעוף של יצירה. אולם יש עוד שני טעמים המפריכים את אמיתותה של רוּח יאוּש זוֹ. ראשית, אין להתעלם מן העוּבדה, שכל יוצר המצליח לנקוב ולרדת לתהומה של הנפש האנושית, מעלה עמו באמת פּניני הרגשה וחוָיה “אוֹביקטיביות”, אם הורשינו לומר כן. כלומר, הבעתו, הערכותיו, הגדרותיו וּמסקנותיו מתרוממות למדרגה קוֹסמית, שבה כלוּלה האמת על שני המינים. האמיתות שלו אינן מוּגבלות הגבל מיני, וצפייתו הפּנימית נוגעת בשרשי המוחלט. ולא עוד אלא שאם אתה נוטל הנחה זו מיסוד היצירה הספרוּתית והאמנוּתית – את נשמתה נטלת. לפיכך ייתכן, שאמיתות הנפש, אשר גילוּ שקספּיר, גיטה, דוֹסטוֹיבסקי, בּאלזאק ודומיהם מוחלטות הן ונתגלו ברוח הקודש, שאינה מבחינה בין איש ואשה. הרי שלא במין תלוּיה האמת, כי אם בסגוּלות ובמתת אלוֹה. ושוב, עצם ההנחה, שהאשה היוצרת לא תרמה כל תרומה מקורית לאוצר היצירה, עדיין טעוּנה בדיקה חמוּרה, שמא אין היא אלא אחד המוּסכּמות והמפוּרסמות, שצריכין בכל זאת ראיה. אין זה מן הנמנע, שההנחה השלילית הזאת היא שהשפּיעה על הבקורת וסתמה את העין לבל תראה את המיוּחד והמקורי בתפיסת האשה היוצרת ובניב־שׂפתיה ועטה.

הפלגה זוֹ מן הנושא הנדון אינה סטייה כלל, אלא היא נצרכת לגוּפו. חזיון כדבורה בּארון בספרוּתנו הצעירה ראוּי שנציג אותו באור מקיף ובתוך המסכת הכללית. ממנה יתד וּפינה, בה שורש וּממנה ענפים. ודאי מחוּברת היא לדרך הספרות העברית ולאנשי־המופת שבה הן בתוכן והן בצוּרה; זה טבעי. אין שום חזיון גדול בא באקראי, אלא הוּא חוטר מגזע קודמים. אולם ודאי הוא גם זה: דרך העוצר ודרך העיצוב; סגנונה שהוא בחינת קב ונקי: שפע הרחמים והחנינה: הדוֹק הרומאנטי אשר על פּני הדברים המסופרים; העניניות והקליעה אל המטרה בלא שׂפת־יתר; הצצה בפני הדברים כהוייתם, וּבעיקר הבּינה הדקה מן הדקה בנפש האשה הרעה והטובה, הישראלית והנכרית – בכל אלה יש איזה אֶלמנט חדש, מקורי, מתנת דבורה בּארון לספרוּת העברית. יסוד זה מוּרגש, מוחש ומוּטעם. ואם יש לנו כיום פמליא של סופרות עבריות ברוכות־כשרון (המשוררת רחל, ותיבדלנה לחיים רחל כצנלסון, אלישבע, לאה גולדברג, בת־מרים, אנדה פינקרפלד וכו'), שכל אחת ממנה מצוּיינת בסוּג אחד או בכמה סוגים של יצירה ספרוּתית – ניתנה רשוּת להניח, שדבורה בּארון היתה סופרת־המופת שלהן. ודוק: השפעתו של סופר־מופת באה קודם כל מעצם הוייתו, ממדרגת השלימוֹת שהשיג, מן הבטחון שהוא נוטע ומן הבשׂורה שהוּא מבשׂר.

ג    🔗

בסיפוּר “בראשית” מסיימת דבורה בארון בזו הלשון:

“לקול הכּאת הפּטיש הקיצה התינוקת הקטנה, אשר היתה מוּטלת בעריסתה, ובעטה וברגליה בשׂמיכתה, בהשמיעה מתוך כך מין המיה, אשר דמתה מאוד להמית מי האביב השופטים במורד הקרוב. והרבנית, בהגיע אליה הקול הזה, מהרה וחזרה לחדר הקהל, ובגשתה אל העריסה שהיתה ריחנית ועשוּיה עץ חדש ככלי הפּסח עצמם, גחנה אליה והסתכּלה, ועל שׂפתיה נראתה בת־צחוק, אשר הלכה והאירה מעט מעט את כל פֹניה – הלא זוהי בת־הצחוק אשר אנחנו, בני הרב מז’ז’יקובקה, ראינוֹ אותה ראשונה בבואנוּ לאויר העולם, ושעליה עוד יסופר פּעם בדפּים אחרים”.

כמדוּמה לי, ש“המיה זו כמי האביב השוטפים במורד” ואותה “בת צחוק ראשונה” מגדירות יפה־יפה את סיפוּריה של דבורה. אחרי כל סיפור שאנוּ קוראים צפות ועולות בקרבנו דמוּיות אהוּבות וּשׂנוּאות, מחוּטבות להפליא, המעוררות בנוּ המיה, כדרך שאנו מרגישים איזו בת־שׂחוק סלחנית המרחפת על פּני הדמוּיות, שיש ביניהן גם רשעים מובהקים הפּועלים אָוון. אין זאת בת־שׂחוק של רחמים בשעת התיאור; להפך; דבורה בארון נוהגת במידת־דין כלפּי יצוּרי רוּחה. היא נותנת לרשע כראוּי לו, ולצדיק כראוּי לו. כל הנפשות הפּועלות בסיפוּריה מלאות דם ותכוּנות רעות וטובות, כפי שמחייב טבען וטיבן. אבל על פּני היקוּם הזה, שבראה לה בארון, מרחפת בת־שחוק זו, שראתה ראשונה בבית אבא הרב מז’וז’יקובקה. בחינת הכל צפוּי והרשות נתונה לבת־שׂחוק. לאחר שהטובים והרעים קיבלוּ את מנת חיוּתם והם עומדים כבר בקומתם ובצביונם, ולאחר שהדמוּיות הטראגיות נסתבכו בגורלן ושוב אין להן כל תקנה, באה מידת הרחמים ומשפּיעה בהסתר־פּנים את חסדה. מעטים הם הספרים בעברית, שבהם מידת החסד מוצנעת בכל דף ודף בלי שתתערב במהלך־הענינים וההתרחשות או תמתיק אותו כלשהו, היא רואה ואינה נראית. על פּי הרוב מתגלה החסד הזה בסוף פסוקו של הסיפּוּר, המרעיף פּיוס, כחתימתו של הימנון. זוהי חתימה עברית מסורתית, הידועה לנו ב“איכה” וב“קוהלת”, כשלעצמה אינה משנה את התוכן העגמומי של גוּף הספר, אבל היא מחסנת את הנפש לקינה חדשה או להגיגי־נכאים חדשים. חתימתה של דבורה בארון אינה חגיגית כבתנ"ך, כי על כן איננה גורסת את שׂפת המליצה החגיגית בפי פשוטי בני־אדם, אבל היא נגינתית.

יריעת הסיפוּרים של דבורה איננה רחבה; העיירה הליטאית והכרך הליטאי הם הבד, אשר עליו מצייר מכחולה. אבל איזו רחבוּת של ראיה יש כאן! מן ההויה הגדולה של ישראל בגולה היא בחרה לעצמה קטע אחד, שדה־צופים קטן, וממנו היא משקיפה על פּני כולה בסיקור־עין אחד, ז’וז’יקובקה שמה של אותה חטיבת־הוָיה. היא נחתמה בלבבה כחָוית־בראשית, המיניקה את הרגשת־עולמה. משל למי שמסתכּל דרך שפופרת צרה, המתוקנת לתכלית זו, ורואה מרחבי־נוף או עמקי־שמים. זהו צמצוּם לצורך הרחבה, ריכוּז לצורך הקפה. הרוּח הגדולה דרכה להשתכּן בקרן זוית, כדי להציץ משם באין מפריע אל מאחורי הפּרגודים. כמה וכמה יחידי־סגוּלה, שבנו את העולם בנין רוחני חדש, לא יצאו מד' אַמותיה של סביבת הורתם ולידתם. הם קדחוּ, כביכול, ניקבה בגוּף העולם והיא שחיברה אותם עם כל חלקי תבל. ראיה כזו היא ראיה מפולשת, שאין כמוה למיצוּי ולהיקף.

דבורה בארון צירפה קו לקו את תמוּנתה של גולת ישראל, נפתוּלי קיוּמה, דפוּסי חייה ויסוּרי הפּרט. כאמן אמיתי היא מבליטה בכל מקום את יסוד ההתנגשוּת שבחיי האדם היהודי. הנפש מתנגשת עם עצמה, עם משפּחתה, עם האלוהים, עם סביבתה, עם הרעיון ועם האמוּנה, ואפילו מזג־האויר שבחוּץ מתנגש עם מזג הנפש. הכל מעותדים להתנגשוּת ואין פּנוּי ממנה. הפּיוּס, הכיפוּרים, אינם אלא מעין הפסקה קצרה או ארוּכה שלפני התנגשוּת חדשה. החיים הם תיאַטרון של הפכים וניגוּדים. שמש הצהרים שיצאה מנרתיקה משווה צוּרה הדוּרה לתהלוּכת האבל, שכוּלם בה לבוּשים שחורים ודוממים (בסיפוּר “גרעינים”), אף על פּי שאותה שעה היתה קדרוּת השמים הולמת יותר את המעמד הזה. וּבסיפוּר “שומן” מתואר כיצד “באמצע הקיץ כאשר היה הכל מסוּדר במזווה וּבמרתף, כשהיוּ הדגים בשפע והביצים בזול, קרה שבעל בית־החרושת פּסח רובינזון נחלה פּתאום ומת”. ובסיפּוּר “משפּחה”: “מת הוא במוצאי שבת אחת, באביב, בשעה שהאגסה לבלבה בצדי הגדר בחוּץ והנהר, למטה, השמיע המיה עמוּקה, מלאה”. ואפשר להוסיף הדגמות כּהנה וכהנה. כי בלב המספּרת חיה ההרגשה, שהבּמאי הגדול, שבידו מסוּרה ההשגחה העליונה, נוטל הפכים ופותכם זה בזה ויוצר את ההוויה שסודה ידוּע רק לו. הצער והמוות אינם בהסכמת האדם. לעתים רחוקות מודה האדם שכבר נהנה דיוֹ מן החיים והגיעה שעתו להסתלק מן העולם. לאמיתו של דבר יוצא האדם מן העולם מתוך טירוּף ההכּרה או מתוך כורח גמוּר. “צידוּק הדין” שאומרים לפני המת נאמר מן השׂפה ולחוץ ועל פּי הרוב מלוה אותו קול בוכים של בני המשפּחה, הקורע לבבות. אך יקרה גם המקרה, והרשע בא על ענשו כרשעתו, אז יכּהו הרעם נפש או שליח־טבע אחרי ישלם לו כגמוּלו. ולבת האחת־עשרה, שהיתה “שרוּיה באוירו של התנ”ך, היה זה כמו אחרי המבּוּל, בשעה שהרע רוּחץ ושוּטף והעולם המטוהר נתרווח ושב לזיווֹ הראשון" (“רשע”). אך בדרך כלל אין דבורה בארון נוהגת לכוון את מהלך ההתרחשות במסלולה של אחרית טובה. לרוב אין האחרית מאוּשרת כלל וּכלל. להיפך, התולעת של “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” מנקרת כמעט בכל מקום. וכשם שאין החידה הזאת נפתרת בחיי המעשה, אלא מקבלת מהם תוספת חריפוּת, כך אין סיפוּריה פּותרים אותה אלא עוד מוסיפים עליה נופך של חוּמרה והבלטה. מתן שׂכר ועונש לראוּיים לכך על פי דין־צדק אינו אלא מקרה מוּצלח, וכל העושה מקריות זו שיטה, פּוגם בספירת האמת וּמזייף את חותם ההוויה. משוּם שהעולם צער ייבנה, צער העוול והעיוות, צער הנפתוּלים וסיבוּכי הגורל. קל וחומר שעולמו של אדם מישראל רצוּף יסוּרים ומכאובים, אם כי ברקי אושר מבריקים בו וּמאירים את האפלה. וּמה היטיבה דבורה בארון לתאר את יסוד האור והאופל, היגון והשׂשׂון שבחיי היחיד היהוּדי. בכשרון מיוּחד ובשאר־רוּח היא מצליחה לשלוף מתוך המסכת רגעים מיוּחדים, רגעי־סגוּלה, בחיי היהוּדי שבעיירה ולשוות להם מציאוּת נפלית ונפלאה. אחת היא אם אלה רגעים של עלית נשמה מדושני עונג עליו, או שהם רגעי נפילה ויסוּרי גוּף ונפש. חטיבות־חיים אלוּ, המתנוצצות בסיפוּריה כדמעות גיל או צער ומרעננות אותם כטללי בוקר, הן פרקי יצירה זעירים לעצמם, מעין יצירה בתוך יצירה. ודוק: הסיפּוּר, כחיי אדם בכלל, הוּא אמנם הוויה שלמה או פלח של הוַויה שלמה, אף־על־פי־כן חותר הוא לחשׂוף את יסוד הצירוף, צירוּף של פּרטים ומקרים, של עיקר וטפל, של קפיצות והפתעות. הרגע הגדול, הרווי מאורע של קורת־רוּח או מורת־רוּח, עם כל השתלבוּתו ההגיונית במארג ההתרחשות, הריהוּ בכל זאת כנופל מן השמים פּתאום. לפיכך ניכּר כל כך החייץ החוצץ בין רגע זה לבין הבא אחריו. “עם פּתיחת הדלת הראשונה מתפּרצת הלחוּת מבחוּץ ומטפּחת שוּב על הפּנים עם כל חוּלי־החוּלין שבה” (“עגוּנה”). ולענין זה אין כמעט הבדל בין יהוּדי וגוי, אם כי מהוּת הרגע הגדול שונה בשניהם, שכּן של הראשון היא מזוככת יותר ושל האחרון מגוּשמת יותר.

ד    🔗

כבר נרמז, שנפשות דבורה בארון אינן מצדיקות את הדין ואינן מברכות על הרע. רוּבן מתקומות במעמקי לבן ואף מטיחות דברים כלפּי מעלה וכלפּה מטה. הרוּח המהלכת בסיפּוריה רוח מרידה היא, מרידה בסדרי העולם והחברה. גם הנשים מורדות, אם כי אין פירות למרידתן. ויש שחרטה תוקפתה על כך, אלא שבינתיים כבר הפליגו התוצאות ושוּב אין ביכלתה להשיב אותן, כגון המתואר בסיפוּר “כריתות”. ואוּלם המרדנוּת היא כבוּשה, מאופקת, כעין סערה שנכלאה. הכיבוּש העצמי הוא סימן דמינכר ברוב הנשים שבסיפוּריה. הבכי הוא בכי עצור, הערגה עצוּרה והאבל והשמחה אינם יוצאים מן הכלים. “האם היתה שקטה ורק הביטה בעינים מורחבות אל שלהבות הנרות שעל הרצפּה, בעוד אשר האב בכה בלי הפוּגות” (“חלומות”). ודאי התיצבה תמיד לנגד עיני המספּרת האשה הראשונה, האם שלה, שבשעה שמת עליה בעלה, הוּא אביה, ומצבה התמוטט וירד פּלאים עדיין מצאה הוּמוֹר בנפשה ובכתה בלשון המקרא:

“– אַל תקראו לי אמא, קראו לי מרא, כי המר לי שדי מאוד” (“בר־אוז”).

מקור הדמעות היה סתוּם אצלה, אך מקור הכוחות הנובעים תשוּקת־חיים והבלגה והוּמוֹר לא נסתתם. משוּם שהנשים הללוּ בעיר מולדתה הקטנה היוּ גרעיניות, שגם הגזע הישראלי בעורקיהן. רק תנאי חייהן ניוולוּ אותן, אך מצד חזותן הנפשית היוּ כלילות כוח ויופי. ואפילו דינה בת השבעים, ששמעה דרשה על “בת מלכה” אוּמללה ורצתה להבין מה היה בסופה, מטיחה במחשבתה דברי מרד כלפּי בּעלה, שאינו משיב לשאלתה הטורדת בלילה על משכבה:

“– כך דרכם מאז וּמעולם – מנענעת היא, כביכול, בראשה לבת המלכה הפּלאית, ברמזה לה “עליהם”, על הגברים, ושוב היא מתהפּכת ומַפנה פּניה אל עבר הקיר, אל החלון” (“עגונה”).

ודאי שהיא אשה כשרה ושומעת בקול בעלה, אבל היא אינה משלימה עם התנהגוּתו המעליבה, ומתרעמת עליו במין קוֹקטריה, שאילוּ היה בעלה רואה וּמרגיש בכך, היה מחזק את ברית אהבתו עמה שבעתיים. אלא שהוּא אינו רואה ואינו עונה, ועל ידי כך אנו מצדיקים את הטינא בלבה, אליו, שהניח אותה בספק חמוּר כזה: לא ביר לה מה היה בסופה של אותה בת־מלכה, שהמגיד המשיל את כנסת־ישראל אליה.

אך מכל התכוּנות שבאשה הישראלית היטיבה דבורה בארון לתאר חוּש אחד, חוּש מיוּחד שבה, הלא היא נבואת הלב, האשה בעיירה לא הצטיינה בלימוּדיוּת, ואפילוּ בנות הדור הצעיר רק מעטות מהן מגיעות אל הכרך ומתבּשׂמות מהאסכולות הבינוניות והעליונות אבל היתה מחוננת בהרגשת חיים בריאה, בבינת ההווה, מורשת ארבע האמהות שבמקרא. זהוּ כלי־זינה העיקרי במלחמת קיומה בין בשעה שהיא אֵם המשפחה ובעלה עם בניה יושבים סביב השולחן כשתילי זיתים, וּבין בשעה שהגורל המַר לה ושכול וכשלון בעולמה. בטרם יתחולל סער בחיי הממש, היא חוזה אותו, חולמת עליו וחשה בו. כעין שׂר מיוּחד יש לה לאשה הישראלית, המקדים להודיע לה את אשר יקרה אותה בקרב הימים. החלום הוא פּשוּט חלק מן המציאוּת, כוכבה המדריך. לא הועילה השתדלוּתו של הרב לפתור את חלומה של האֵם לטוב (בסיפוּר “חלומות”). היא שמעה שאון בגן, כעין קול משׂוֹר, הגוזר בעץ רך ומלא ליח וראתה נרות למראשותי בתה – ולא קיבלה את הפּתרון ההוּא. ואמנם ברכבת שירדה מעל הפּסים נהרגה בתה הכלה, פּאר ראשה ונחמת חייה. נמצא, שלא החלום הוּא ענין שבאמוּנה תפלה, כי אם הרצון לפתור לטובה. החלום הוּא אות מבשׂר רעות או טובות, בחינת גזירה שאין לבטלה במלים: “חלמא טבא חזית”. – ואף ב“דרך קוצים”, סיפוּר נפלא ודק־הבעה, חולמת מוּשה בעיצוּמם של ימי אָשרה הראשונים בחייה, שהיא תועה ביער עבות, אשר רק עם דמדוּמי בוקר עלה בידה להחלץ ממנו, ואז ראתה לפניה שביל עם שיחי ורדים מזה ומזה. וכשביקשה לצעוד ב“דרך הסוּגה בשושנים”, והנה נשתתקוּ רגליה ובהקיצה היו רגליה מאוּבנות ושוּב לא יכלה להלוך כל ימי חייה: “הדרך שהוראתה בחלומה, דרך חייה היתה, והיא ירטה לנגדה כשאך באה להציג את רגלה בה” (שם). התרכּזות האשה בתוך עצמה, חוּש הקשב המחוּדד למתרחש בנפשה וחרדתה לאוהל משפּחתה, הכשירוּה במשך דורות לראיית־נולד או לתחושת־נולד, שהחלום אינו אלא שליח המוסר לה מודעה על כך.

ה    🔗

בסיפוּרי דבורה בארון פּועלת אוכלוסיה גדולה של בני־ברית ושל שאינם בני־ברית, בני עיירות ועולי ארץ־ישראל וגולי מצרים, וכל אחד ממנה הוּא נפש חיה וּממללה, וכל נפש נלחמת על פי דרכה למקומה תחת השמים. אין החיים ניתנים לשום אישה או אשה בנדוניה, אלא עליהם לכבשם ולשמרם, מפני שקשה לזכות בהם אך קל להפסידם. ולפי שכך הדבר, הולכת כל אחת בנתיב־היסוּרים שלה, נאבקת בוכה, מתאפּקת, נהנית שעה את וסובלת שעה אחרת, וכל כמה שנבדלות הן הנפשות אחת מחברתה הריהן מאוּחדות בצערן. כי “בעוני ובמצוקה דומים הם בני האדם בכל מקום” (“לעת עתה”). אולם דבורה בארון חותרת בכל כוחה לחשוֹף את השורש המשותף הזה של כל אדם חי. היא משוררת הצער האנושי, אך איננה מקוננת. סיפוּריה קרובים ברוחם לספר “תהילים” ולא למגילת “איכה”. הלשון תואמה לתוכן. היא שקוּלה, קצוּבה, מדוּקדקת, תמציתית ואומרת שירה. אין היא מציגה לראוָה למדנוּת גם במקום שזו הולמתו יפה. ניכּר, שהמספּרת הסירה בכל מקום את שובל המליצה וזכרי־הלשון הנגררים אחרי כל סופר מושרש בתרבוּת העברית. אבל ריח של תורה נודף מסגנונה וחכמת־ראשונים טבועה בדרכי ביטויה. היא מציירת את הנוף החיצוני ואת הנוף הנפשי, את ההעוָיות ואת הקפּאון, את הנע ואת הנח, את המלבוּשים ואת אורח ההנהגה. יש עמקנים, שמרוב צלילה והעמקה, מתעלמים מהם הגילויים הקרובים, החיצוניים, והם רודפים אחרי הרחוק בלבד. דבורה בארון מוקירה כל תנועה מתנוּעות הגוּף והנפש, הנגלות והנסתרות. לפיכך היא מחשיבה את בגדי האדם וּמנעליו. אין האדם מתלבש במקרה כך או כך; גם במלבוּשיו ניכּר האדם, כדרך שהוּא מתערטל לפנינו בדיבוּרו ובשתיקתו ובמשחק עוָיותיו. ויש שבעצם השם הלועזי של השׂמלה או מישחת הפּרכוּס או הרהיט מתבטאת נפש האדם ונטיותיה, נליזותיה ותככיה. כי השם הזה נשלף מתוך סביבה סנוביסטית מסוּיימת ונושא על גבו את חותמה. אם ברכה אומרת בסיפוּר “לעת עתה”: “נהיה כמו בסאַלוֹן קטן”, הרי מוּבן מאליו, שאף־על־פי שהיתה בין תושבי ארץ־ישראל שגלוּ בימי המלחמה למצרים, היא כינתה כל דבר בשמו הצרפתי או האנגלי, כפי שראתה בחלון־הראוָה באלכּסנדריה, המכונה “מוֹדרן”. כאן הממש הפּשטני והסמל הדק נושקים זה את זה. יתר על כן: אין ניכּרת כל שאיפה לסמלים מכוונים, אבל זה דרכו של אמן, שהסמל עולה מאליו ומבצבץ מבין אצבעות היוצר.

כשאנוּ מסיימים קריאת סיפוּרים על חיי עם, אנו רשאים לשאול לא רק לטיבם האמנותי, אלא גם לאותו נופך, שכל יצירה מוסיפה להכרת עצמנו ולהכרת העם. נופך זה איננו תמיד ידוּע למחבּר עצמו, אבל הוּא חי וקיים. בסיפוּרי דבורה בארון מבהיק בכל זהרו הגאון הישׂראלי, גאון החיים וגאון הסבל, גאון ההוּמוֹר וגאון ההבלגה. ואנוּ רואים ראיה חדשה את בתי העץ והחומר שבעיירות הגולה בכל תכנם ונפלאות הוָיתם, ולפי שאלה חרבוּ ואינם עוד, יקרה לנו שבעתים מצבה ספרותית זו, שהקימה לתפארת דבורה בארון.