השאלה הראשונה המתיצבת לפנינו היא: מהו הטופס האנושי הנשאף ואיזוהי הדרך להגיע אליו? לכל חינוך מאירה תבנית אידיאלית של אדם־המחרת, בבחינת מנורה־של־אש. ואף על פי שיש בכל דמות אידיאלית, שניתקת מן העתיד אל ההווה, משום אוטופיה – אין בכך כלום. כל חינוך זקוק להשארת האוטופיה; ־ היא משקה את ככר ההויה החרבה ומצמיחה מציאות שאינה מושלמת, אמנם, אלא שבלי בבואתה המושלמת שנשקפה מראי־האוטופיה, לא היתה מגעת גם למדרגת שלימות זו. החינוך רודף, כביכול, תמיד אחרי התמונה השלמה הקוסמת לו מבעד לרשת של חלומות ומטוֵה־כיסופין ולעולם אינו משיג אותה. אולם בזה גנוז סוד השאיפה הנצחית לשלמוּת ולעִלוּי.

אסכולות ידועות הטיפו לחינוך בניגוד להשכלה, על רגש בניגוד להגיון ועל אינטואיציה בניגוד לתבונה. המשבר הרוחני הגדול שבא לעולם, התבוסה שנחלו כל האידיאלים האנושיים, הבהמיות והפראות שנתערטלו בקלות מפליאה ולפפו את האנשים, כוחות ההרס שהגיחו מכל העברים דוקא בשעה שנערמו תלי־תלים של מחשבה ושירה, כיבושי טכניקה וציביליזציה ואיפשרו בנין עולם ותיקון חיים – נטלו את שארית האמונה והאימון בהשכלה ובהשתלמות השכלית. הכל התחילו מודים, שאין מועיל בקניני דעת והשכלה, שאינם משנים את האדם לטובה, אלא נותנים בידו כלי־מפץ משוכללים להפליא לשם השמדת־גומלין ותרמית הדדית. ומשביקשו דרכים חדשות, התחילו מדברים על חינוך לתרבות הרגש, על טיפוח היצרים, על “אישיות מרגישה” ועל הרגשת־עולם בניגוד להשקפת־עולם וכיוצא בשמות נרדפים, שכולם לא נתכוונו אלא ליטול את העטרה מן ההשכלה ותפיסת החיים בקטגוריות של הגיון ומחשבה ולשימה על האינטואיציה, על מיתוס חדש, על האגדה בהיפך להלכה. וכתרים נקשרו לטופס אדם בעל הרגש והיצרים, שהוא מיועד להביא גאולה.

וראוי הוא, שנתן דעתנו על כך, שכל ההנחה מוטעית מעיקרא. אין להפריד בין כוחות הנפש ומניעיה. אין מלכות מיוחדת לשכל והגיון ומלכות מיוחדת לרגש ולאינסטינקט. דואליזם כזה אינו אלא הפשטה בעלמא. במציאות נוגעת מלכות אחת בחברתה ומשתלבת בה. שכל, רגש, תבונה, יצר וכו' אינם אלא אטריבוטים, צדדי־גלוי שונים של עצמות אחת. אישיות שלמה כוללת את כל מסכת הכוחות, הרחשים, המידות והמניעים; משוּל האדם לנקודת־צומת, שממנה יוצאים קוים וסעיפים, בשתי ובערב, אל כל מרכזי החיוּת הנפשית והגופנית. האדם הוא אחדות פסיכופיזית, מוחית ולבבית, גשמית ורוחנית, שאינה בת־הֶפרד. אפשר להציג שאלה אילו כוחות מפותחים יותר באדם מבראשית ואילו טעונים פיתוח תחילה, מה מוטבע בו מלידה ומה נקנה לו במרוצת החיים. דוקא הצגת שאלה זו תהא מוכיחה לנו, שהחינוך חייב לטפל יותר בפיתוח השכל ולהוציאו מחוגו ואופקו הפרימיטיבי. משום שאין צורך לחנך ליצרים ולאינסטינקטים ולרגשות, הם נתונים מתחילת ברייתו של אדם, הם גם אינם מקבלים עליהם מרותו של חינוך וכוחו אינו גדול לגביהם. אותם אפשר לצמצם רק ע"י טפוח התבונה והדעת ופיתוחן התמידי. אולם הללו אינם אלא פירות של מאמצים ממושכים, המכוונים לתכלית זו. מהי התרבות האנושית אם לא כיבוש היצר הקדמוני, הדלקת פנס בפינות האפלות שבאדם, העלאת מניעים חזקים אבל עורים למחיצת התודעה הזורחת?

ברם, אילו גם ניתנו כוחות הנפש להפרדה ואילו אפשר היה לבחור במה שעדיף טפי, עדיין צריך עיון מהו טיפוס האדם הרצוי: איש היצרים או איש התבונה. דוקא השנים שלאחר המלחמה והשנים האחרונות מאלפות אותנו משהו בנידון זה. התנועה הפשיסטית, מצדה הפסיכולוגי, אינה אלא התגשמותה של תורה זו, המבכרת איש הנטיות והיצרים על פני איש ההגיון והשכל. היא רצתה ורוצה לכבות את מאורות הדעת ולהתיש את כוח ההבחנה השכלית לגמרי או למחצה, ובמקומם חפצה היא להצית את תאוות האדם ויצריו הקדמונים, המבליחים במעמקים ומסמאים את הכרתו של אדם וחושיו. צא וראה מה עלתה לה ומה עוללה לאנושיות. אין בכך גוזמה אם נאמר, שהפשיזם עלול להחזיר את העולם התרבותי לתוהו. ובתנועה זו הלא דברו בשם האינטואיציה, ההרגשה, והיסודות האירציונליים וזלזלו בחשבון ובמחשבה ואסרו לשאול שאלות מרובות. החינוך הלא הועמד שם כולו על ערכי־רגש וכל הנלוה עליהם: סמלים, פולחן מנהיגים, מסתורין, קרבנות וכבוד. זו, בבקשה לברוא לעצמה מיתוס חדש, עמדה ונעצה בגאוה את ראשית ההיסתוריה הלאומית באדם הפרא המתהלך ביערות וסוגד לאלים טבטוניים נבערים כששירת הטרף בפיו.

אם יש לנו תפקיד בחינוך הדור, הרי שיותר מבזמן אחר עלינו לחזור ולהדגיש עוד את ערכי הדעת וההשכלה והנחיצות לגדל בני אדם בעלי אורינטציה ובעלי מוח צלול ומקיף. יש להחזיר את יפעתם וזהרם של אידיאלים כלל־אנושיים. בלעדיהם נהפך החינוך הלאומי לחינוך שוביניסטי צר־לב ומחוסר חוט־שדרה מוסרי. דור המכבד והמוקיר את חיי האדם בכלל, יכול גם לבנות ולחדש אומה ולנטוע חיי־אמת בתוכה. דור שהיסודות והקשרים האנושיים־הכלליים מזולזלים על ידו, אינו מסוגל גם להבריא את חיי האומה. כבר ראינו פעמים אין ספורות, כי אומה שאינה מכבדת אומות אחרות, סופה שהיא מכלה את בניה, מעלה אותם לגרדום ומשפילה את עצמה עד שאול תחתיות. כשמעלים את ה“לא תרצח” למדרגת מצוה, הרי מקיימים אותה היום ביחס לעמים אחרים והמוחזקים לאויבים ולמחר רואים את האחים־מתמול כשונאים בנפש וגוזרים כליה עליהם. כל חינוך צריך לחדש את הברית עם עשרת הדיברות; והם אינם פרי הרגש, להיפך, בשעה שהם נקבעו, היו היפוכו של צו הרגש. הן היו ההסגה הראשונה של גבול היצרים, שנדחקו מתוך חשבון חיים מפוכח ומוחיי לטובת החברה האנושית.

אין לנו, איפוא, ערובה טובה מן החינוך לתבונה גדולה ולמשמעת פנימית. הילד צריך לספוג לתוכו משחר ילדותו יסודות דעת, שעליהם יושתת עולמו בעתיד. שיעור שכלו והיקף תפיסתו, מגמת מאווייו וכוחו הבורא והבונה טעונים טיפוח נכון, נבון וכל־צדדי. אין לעקור את כוחות נפשו ותכונותיה מן המִשְזָר האחדותי. יש לראותם תמיד בתשלובתם. לימוד חשבון, פיזיקה, בוטניקה, ספרות, היסתוריה וכו' אינם אלא ענפים מאילן אחד גדל שרעפים ורב־שרשים: העולם והאדם. נתנסינו ונוכחנו, שהיסוד האפלולי שבאדם, הנטיה להדהמה ולשכרון הרגש, התשוקה ליהנות משרידי הרחשים הקדמונים, שיסודם בתוהו ובוהו שלפני היות תרבות ודעת לאדם, מוליכים למדרונה של האנושיות ולשקיעתה בברבריות, המכרסמת את עצמה. ואילו החינוך המושכל משרה אור, נמשך לאור, משקע צלילות ומתינות כאנך בנפש האדם; הוא מלמד חכמת־המידה ותורת מתן הצורה, הוא מאמן את מוח האדם ונפשו לגבש מן המעורפל והמעורבל חוויות עמוקות, הוא משעין את החיים וכופפם לשווי־משקל פנימי ולהגיון עליון. כל קנין מקניני הדעת, כל כיבוש עצמי וכל הישג טכני, כל אבוקה הנדלקת ונישאת אל חדרי הנפש האפלים, שתהִיָה מדומדמת שלטת בהם – הם פסיעה קדימה בהשגת טיפוס האדם הנרצה והנכסף.

כל הספחות החברתיות שנדבקו בגוף האנושיות וטימאו את חייה, מקורן תמיד בהגיה משווי המשקל, בנסיגה אחורנית לחיי יצר פראים ופרועים. העריצים אינם באים לעולם אלא מחמת אולתם וטפשות־לבם של מעריצים; תנאי מוקדם לעבדות, שיהיו נמצאים גייסות של בני אדם האוהבים את אדונם ואינם רוצים ליצא לחפשי. שיפלות השכל והמחשבה, נמיכות הקומה העצמית, הנטיה להשתעבדות והצורך להשען על אחד חזק, אלה הם עילות ראשונות לכל פיד ואסון בחיי החברה. כל זמן שעילות אלו קיימות רובצת לפתח חיינו סכנת־תמיד של דיקטטורה ימנית ושמאלית ומרכזית, שהצד השוה שבהן, שהן משחיתות את צלם־האלוהים באדם ונוטלות הימנו את רצונו, יכלתו, עצמאותו וכוח יצירתו. על כן כל החיים בימי שלטונה של דיקטטורה נאפדים נקמה ואכזריות והשמד הדדי – האדם הנעלב מתקומם.

הטרוניה כלפי ההשכלה מוצדקת היא, כאשר רואים בה חזות־הכל, מטרה בפני עצמה. ודאי שעושר של ידיעות ומחקרים וכיבושים ציביליזציוניים, אינם מבטיחים עדיין מציאותו וקיומו של מוסר אנושי ושמירה מוקפדת על הנחות־אב ומצוות ראשוניות, שבלעדיהן אין שום חברה אנושית עתידה להתקיים אפילו שעה אחת. אולם כמה גסה הטעות, אם רוצים להבטיח זאת ע“י בערות העם או ע”י צמצום ההשכלה והדעת. בימי שלטונה של הדת טיפחו וריבו את ההרגשות וחיי הנפש של המונים ויחידים על חשבון השכל והבקורת העצמית וכלום צריכים אנו להוכחה, מה חשוכות־אור וגדושות־רשע ואכזריות היו התקופות האלה. הלא כל דף מדפי ההיסתוריה מעיד על כך. רק שיגרא היא, אם אומרים, שאכזריותו של היטלר אין לה דוגמה בדברי ימי עולם. ביחוד סולדת הנפש לשמוע את “כלי הקודש” בישראל ובעמים, השומרים על גחלת האמונה הכבה והולכת, הקובלים על שפיכות דמים ומעשי רצח וזוקפים זאת על חשבון האמונה שפסה מבני אדם. כאילו לא הם היו קנאי הדם הראשונים, שנתנו דוגמה כיצד גואלים ביד חזקה ובדרך עקובה מדם.

חובה עלינו, על כל אלה שרואים בחייהם את מוראות המשטר הנוכחי, לכלות את הקוצים, הדוקרים את הנטעים הרכים ומפסיקים את גידולם. אנו מצווים להקנות לילדינו למן הגיל הרך, בדרכים מתאימות, את הטוב והמיטב ואת השבח והעליה ממה שרכשה לה האנושיות בשדה דעת העולם, הטבע והאדם. אנו צריכים להרכיב בדמו של הילד את ההכרה, שיש חשבון, מדה ומשקל לכל התופעות הסובבות אותו, שגם הוא יכול לזכות בידיעתם. אל יקבל תשובות קלות לעיכול, לשאלותיו מה למעלה ומה למטה. צריך להסביר לו, שאין ערבוביה ותוהו ובוהו בעולם, שלא לשוא יחקור החוקר. יש לגלות לו את הידוע כבר וללמדו דרך־ארץ מפני מה שאינו ידוע עדיין, העתיד להתגלות לנו אם רוח האדם לא תלא מדרוש ומחקור ומבקש. ע"י כך תפותח ותחודד בקורתו העצמית. הוא ישקול בדעתו כל סברה. אין מקום לאמונה סתם ולסמכות סתם. ביחוד תבוטל האבטוריטה־בירושה. טיפוס אדם־המחרת ישמיד את כל מה שמכשיר את בואם של עריצים, מתנשאים, מולכים־מעצמם ודיקטטורים.

האדם הוא, כאמור, ישות כוללת ואחדותית, שמדות גוף ונפש, אינסטינקטים והגיון, תבונה וחושים, רגשים ויצרים מפכים בו במעורב. בכל החלטה ובכל מעשה יש משהו מכולם. הילד, שכל אלה רק מבצבצים ועולים בו ומפללים להשתלמות מתוך לבטי גידול קשים, דורש טיפול כולל ושוה־מידה וקצב. השקפה מוטעית על החינוך עלולה לעקם עליו את דרך צמיחתו ולקפח כמה מכוחות פנימיותו ולעשותו לבעל מום. המגמה האירציונלית בחינוך קיפחה והיא עתידה עוד לקפח מחנכים ומתחנכים. היסוד האירציונלי שריר וקים ואין להסיח את הדעת הימנו, אבל אין גם לעשותו עיקר. החינוך האמוציונלי המובהק מביא לידי פסיביות וגוזר חנק על פעילותו של אדם. הם מכניסים אותו לעולם שכולו טוב, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא עבודה ומלחמה, אלא בני אדם יושבים, מרימים עיניהם כלפי מעלה או משפילים אותן כלפי מטה ונהנים מזיום של חלומות ודמיונות. אדם כזה כשהוא מקיץ, הוא אכזר ונוקם ולשפלותו אין גבול. רק חינוך לבהירות, לצלילות דעת והגיון, לעמל־ישרים ברכישת קניני השכלה וחיים, מתוך זווגו לבנין־אב מוסרי: הוקרת חיי האדם כתכלית עליונה וראית היעוד האנושי בחשיפת חיים, מחשבות ומקורות אושר מתוך חירות אישית וחברתית, רק חינוך כזה מסוגל להוציאנו לאחר מאמצי דורות מן העקלתון שבחיינו.

הניגוד בין השכלה לחינוך ניגוד מדומה הוא. אנו הבונים ארץ נשמה והחפצים לחדש חיינו על יסודות אחרים, זקוקים לשניהם: לכיבושי רוח האדם בשדה הטכניקה ומחקר העולם וגם לתרבות־נפש ולמניעים פנימיים הנעוצים בעולם האצילות.