הספר מכיל היסטוריה של ספרותנו העברית החדשה במשך חמשים שנה (1850 ־ 1900), אף על פי שאינו עוסק אלא בסופרינו היותר מצוינים וביצירותיהם המעולות, שיש להן איזה ערך קלאסי. כמעט כל סופרינו היו חשובים אמנם בשעתם, ועזרו מעט או הרבה להתפתחות ספרותנו; אבל מנקודת ההערכה המודירנית ישנה חשיבות ספרותית קיֶמת רק למעטים מהם, ויתרם אינם אלא גורמים, שבהם עתיד לטפל העוסק בחקירת התהווּתה של ספרותנו החדשה.

הספר פותח במאפו ומסיים בפייערבערג. לפני מאפו נעשו רק בחינות והכנות לספרות־יפה במובן מודירני, וספר מיוחד דרוש לתולדות המליצה העברית החדשה ונסיונותיה להשתלם ולהיות לספרות חיה ואמנותית בסוף המאה הי“ח ובמחציתה הראשונה של המאה הי”ט. ספרות־יפה הראויה לשם זה נתפתחה בשפתנו רק במחציתה השניה של המאה הי“ט, ותמונותיה השונות – הרומאן, השירה, הנובילה והפובליציסטיקה – לא מהרו למצוא להן את הכשרונות הדרושים. סבת הדבר – התנאים החיצוניים הגרועים שבהם גדלה ספרות זו, תנאים שאין להאריך בתאורם, כי הם מצוירים ועומדים ביצירותיה. אולם מחמת זה עצמו יש להתפלא על החיל הרב בערך שעשתה ספרותנו במשך הזמן הנזכר. מאפו ופייערברג, יל”ג וביאליק – מה רב המרחק בדקות ההרגשה והציור, בדיוק הלשון! אפשר, כי קפיצות גדולות כאלה נעשות רק בתקופה הראשונה של התפתחות; אבל זה מעיד כבר על כח־החיים־והגִדול הפנימי שיש לספרותנו החדשה. היסוד הונח, ומעת יבנו עליו מגדלים שאין לשער מראש את גבהם.

כל סופרי התקופה שאנו דנים עליה עומדים עוד בתחום חיינו הפאטריארכאליים, וההשפעה מן החוץ אינה בולטת ביותר ביצירותיהם. ועל כן יש למתוח איזה קו־מבדיל ביניהם ובין סופרינו הצעירים, שהחיים החדשים והמושפעים מן הסביבה משתקפים אצלם גם בתאורים וגם בנטיות. לפיכך לא באו אחדים מהסופרים הללו בספר זה, אף על פי שחלק מעבודתם הספרותית, או גם רובה, שייך עוד להמאה שעברה. להמצוינים שבהם נקדיש ספר מיוחד, כעין השלמה לספר זה.

ספרנו מכיל שורת מונוגראפיות בודדות. לדבר על הקשר שביניהן ועל השפעת הסופרים זה על זה – מצאנו למותר. אין להכניס ראש בענינים דקים ומסופקים כאלה, שאינם בכל אופן אלא חוטים בודדים במסכת גדולה של סבות וגורמים. הרוח הפנימי של היצירות בעצמן מגיד לנו מה שיש להגיד במקצוע זה. אנחנו השתדלנו רק למסור את תכנן העיקרי של היצירות הללו, ובמדה האפשרית – בלשונן.