מֻגָּשׁ

לידידנו מיקירי ירושלים ומשופריה רבי חיים המבורגר הי"ו למלאת לו שבעים שנה

כ“ג אדר תרצח”ית באהבה:¹

ועדת היובל:

יצחק דוד מן ירושלים

ד"ר יוסף יואל ריבלין ירושלים

דוד המבורגר עו"ד תל־אביב

הקדמה    🔗

משפחת המבורגר נחשבת בין הראשונות של היהודים האשכנזים בארץ ישראל, משפחה זו מרובה היא גם באוכלסין ונחשבת בין המשפחות הגדולות בארץ. והרבה משפחות כבודות מעורבות במשפחה זו על ידי התחתנות. משפחה זו בעלת-שם היא יש בה תלמידי חכמים וחרדים. חכמים וסופרים. משכילים ואנשי רוח. אנשי נימוס ואנשי מדע סוחרים ישרים וחרוצים עסקנים ובעלי מעשה. ולה חלק גדול בישוב הארץ בכלל ובבנין ירושלים בפרט.

אני – שנולדתי בירושלים תרכ"ח וחייתי בה רוב שנותי – הכרתי היטב את הסבא ראש למשפחת המבורגר ובקי אנכי בהשתלשלות כל המשפחה מאז עד היום, כן עמדתי ביחסים קרובים עם רבים מטובי בני הישוב הישן אנשי רוח ואנשי מדע. רבנים חכמים וסופרים עסקנים ובוני הישוב, כן זוכרני היטב ובקי אני במעשיהם וסדר חייהם של יהודי ירושלים בשבעים השנים שעברו. אמרתי לכתוב זכרונותי אלו בספר. למען:

א', ידעו הדור הצעיר של משפחתנו – משפחת המבורגר – את מחצבתם ואת קורות משפחתם הכבודה בעלת השם.

ב‘, ידעו בני הישוב החדש את דרכי חייהם של העולים הראשונים ועל ארחות חייו של העולה הראשון לבית המבורגר. שעוד לפני שמונים שנה בא להשתקע בארץ עם בנים צעירים וילדים קטנים בחבה קדושה לבנות את הארץ וב“עליה” לשמה, לשם חיבת הארץ ממש לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה. עליה שלא באה מחמת אונס וכפיה מפני חמת המציק גירושים וכו’ אלא מתוך אהבה פשוטה. ואת יסורי הארץ תחלואיה ופגעי² הזמן וכמה הרפתקאות אחרים קבלו באהבה ויבנו את הארץ במסירת נפש ממש. וקיימו בהם: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו כפשוטו וכמשמעו.

המחבר

תשרי-תרצ"ט ירושלים.

עִם הספר    🔗

“שלשה עולמות”, ספר הזכרונות לרבי חיים המבורגר הי"ו, הוא מסוג אותם ספרי הזכרונות שהם אחת התעודות ההיסתוריות החיות ביותר, מתוך שנכתבו בתם לב, באמונה ובצניעות, מבלי דבר גדולות ושפת יתר.

בהגיעו לגיל השבעים – עד מאה ועשרים – נותן לפנינו רבי חיים המבורגר הי"ו מעין דין-וחשבון על דבר תקופת חיים ארוכה בארץ ישראל, שראשה מגיע עד לפני שמנים שנה, עת הגיעו אבות אבותיו לארץ, ובזה הוא מגולל לפנינו תמונה חיה של אחת המשפחות הראשונות במעלה בבנין הישוב ובמעשים טובים, אחת המשפחות שזכתה גם לפרות ולרבות בארץ – כן ירבו – תמונת משפחת המבורגר, מעולי גלות הונגריה.

המשפחה העדינה הזאת עשתה בשעתה חסד לאלפים בטוב לה והרבה משפחות קרובות ורחוקות הקיפו אותה. זוכר אנכי ועודני ילד את המשפחה הזאת בהִל עליה אורה, את שפע האורה אשר נגה ממנה, את פני אדירה וראשה רבי נטע הרש המבורגר ז"ל איש התבונות והצדיק התמים, בעל הלב הטוב וסבר הפנים היפות, אשר בהם קדם פני קרוב ורחוק גדול וקטן בא בימים עם ילד, כלו עוטה את אותו ההוד העוטף מאז מעולם את נדיבי עם אלהי אברהם. והיה האיש – מלבד מה שהיה “אדיר הכסף וכל עניניה הפיננסיים של ירושלים עוברים על ידו” – בשעתו גם אחד העסקנים הצבוריים היותר נכבדים, הן במה שנוגע לבין אדם למקום והן במה שנוגע לבנין הישוב, ראש החברה קדישא מצד אחד, ומצד שני עסקן בעדתו עדת ההונגרים, ועל כל אלה ער לכל בנין הישוב ומשתתף ביסוד שכונות שונות שנוסדו אז מחוץ לעיר, בכחו ובהשפעתו על בני חוץ לארץ גם משך משם שפע לבנין בתי ההונגרים ובתי נייטן.

זוכר אנכי גם את בן לויתו את אחיו היקר באדם רבי פנחס ז“ל, אשר לוה אותו בכל דרכיו מתוך צניעות מרובה, ונחרתה עמוק עמוק בלבי תמונתו המפליאה של אחיהם ושותפם ביפו רבי מאיר ז”ל אשר היה מראשוני מיסדי הישוב ביפו: בראשו תרבוש עגול ואבנט רחב לכַפתּנו בנסח יהודי מרוקו שהיו ראשונים לישוב היהודי ביפו. אף הוא מקבלנו – באותו בית עליה, באחד הרחובות הצרים קרוב לנמל יפו – באותו סבר פנים יפות, בבואנו אנו הילדים עם אמותם, לרחץ בים בעונת הקיץ. היה האיש גם סופר מהיר ושולח מפרי עטו ל“לבנון” “בפקודת קהל יפו” “להודיע” דבריו “בנוגע לעירנו יפו, שגם היא מארץ הקדושה, וגם בכאן יושבים אחינו בני ישראל…” כך כתב רבי מאיר על אודות אותו הישוב הנקרא היום “תל אביב” מיפו בכ“ה מרחשון תרכו³ “לכבוד מעלת תורתו לידיד נפשי מוציא לאור הלבנון”. וכן היה כַּתָּב בעתון ה”מגיד".

מתוך הרגשות אלה עוררתי את שאר בשרי היקר את רבי חיים הי“ו ברבי נטע הרש ז”ל אשר חונן גם בעט סופר מהיר להעלות את זכרונותיו על הספר מתוך פקפוק נגש אל הענין. ואולם עלה הדבר בידו – אם גם מתוך צניעות יתרה – לתאר בחרט אמת תמונת אמת מאביו ומדודיו ז“ל הישרים באדם; ועוד הגדיל לעשות בהעלותו מתהום נשיה את כל פרשת אבי אביו רבי משה מנאועמסטא תלמיד ה”חתם סופר", שהיה אחד מהמעטים שעלו ראשונה לארץ מגלות הונגריה לפני שמונים שנה, ושכבר דבר עליו ברב ענין לודויג אוגוסט פרנקל בספרו הידוע “ירושלימה”. פרשה זו חשובה ביחוד בגוללה לפנינו לא רק תמונה חיה מדרכי העליה הקדומה, כי אם גם מהחיים שם ומהחיים פה בראשית צמיחת הישוב.

ואולם מלבד כל אלה העשיר אותנו רבי חיים המבורגר הי“ו בחמר להסטוריה של הישוב היהודי בירושלים וביפו, לדברי ימי אישים חשובים שנכתב עליהם מעט מאוד – כגון הגאון רבי שלמה זלמן לאדיער, הרב מלובלין זצ”ל. בזכרונותיו ב“בעולמו שלו”, מעביר לפנינו רבי חיים המבורגר תקופה של ששים שנה ויותר של התפתחות הישוב והרבה מדרך התהוות ישובנו והתפתחותו. הוא מעביר לפנינו את ירושלים על גדוליה וקטניה, על מנהיגיה ועובדיה, על עסקי הכלל וגם עסקי הפרט. הוא מספר לנו על כל ה“חדושים” שנתחדשו בה מתקופה לתקופה, וחן מיוחד הוצק באותם הספורים השלובים בתוך המשך הדברים, השייכים לסוג הפולקלור, אשר אם לא עכשיו יאסף ירד לטמיון, על-ידי-כך עלה עוד ערך הספר והיה לו גם ערך כללי לתולדות ימי הישוב לכל סעיפיו –

ירושלים, ד' תשרי תרצ"ט.

יוסף יואל ריבלין

 

חלק ראשון    🔗

עולמו של הסבא

רבי משה נאועמעסטא

ראש משפחת המבורגר בירושלים.

נולד אדר תקס“א – נפטר כסלו תרמ”ח

עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י"ז)

עולמו של הסבא    🔗

פרק א'

איש היה בעיר נאועמעסטא שבהונגריה⁴ ושמו ר' יוסף ישראל אָראָויץ, על שם הכפר שנולד בו. ושם אשתו יענטל⁵ ויולדו להם שני בנים ושתי בנות. שם הבן הבכור יוחנן אריה ושם השני יהודה משה (נולד אדר תקס"א). יוחנן אריה נתיישב בפֶסט והוליד שם בנים ובנות כולם חפשים, יהודה משה נטה לבו לתורה ולמצות לא יכל לדור בכפיפה אחת עם היהודים שבעיר נאועמעסטא וחפש עילה לצאת מן העיר הזאת אך לא יכל לעשות זאת כל זמן שהיה נער, ויהי בבית הוריו עד שהגיע לבר-מצוה אז חלו עליו חיובי היהדות ויחפש לו דרך לעצמו.

בימים ההם היה הרב בעיר פרשבורג, הגאון חמפורסם רבי משה סופר מפרנקפורט דמיין הידוע בשם “חתם סופר”. הוא יסד ישיבה לבחורים בעירו, והיה בעצמו ראש הישיבה. לישיבת זו נהרו הרבה בחורים מכל המדינה – הונגריה – וכן משאר מדינות ואף מרוסיה ופולין. כששמע הנער יהודה משה שבפרשבורג יש ישיבה של בחורים, ברח מבית הוריו ולא הגיד להם כלום, – חשש שמא ימנעו אותו מזה – וילך רגלי לעיר פרשבורג ויבוא שם בחוסר כל, בא להרב ובקש אותו שיכניסהו להישיבה, הרב לא רצה לקבל אותו משום שהיה צעיר לימים ועדיין לא היה מוכשר לכך, ויסבל הנער מאד באין לו גם לחם לאכול, ולא מקום ללון, ולחזור להוריו לא רצה, אבל הוא לא התייאש ולמד בהתמדה במעוט שיחה ובמעוט שנה, שם לילות כימים וסגף את עצמו בתעניות ויכשיר את עצמו להיות ראוי להכנס לבית מדרשו של הרב ולהמנות בין תלמידיו בישיבה, בלילה כשהיה חוטפתו שינה היה משתרע על ספסלי הבמה העגולים חצי גופו על הספסל של צד מזרח וחצי גופו על הספסל של צד דרום כדי שישכב עקום ויצטער ולא יישן זמן רב⁶, לא נח ולא שקט ובכה לפני הרב שיחוס עליו ויכניסו להישיבה. סוף סוף קבל אותו הרב לישיבה והיה הצעיר בתלמידי הרב. משה הקטן למד בחשק, התנהג כשורה, סר למשמעת רבו, שם לב לכל מעשי הרב, ויעל מעלה מעלה עד כי נחשב בין התלמידים הטובים והמעולים שבישיבה, ורבו אַהבו.

רבו קרא לו: משה עיר חדשה – תרגומו של נאועמעסטא – [כן היה מנהגו של החתם סופר לקרוא לכל תלמיד על שם עירו לפי שהיו לו תלמידים רבים ששמותיהם היו שונים] שם זה נשאר לו עד יום מותו “משה נאועמעסטא” וכן חתם עצמו תמיד מפני כבוד רבו, אף שכינוי משפחתו הרשמית היה המבורגר [כמו שנרשם בתעודה הממשלתית שלו הנמצאת אצלי] כמו כן חתם את שמו רק משה לבד – ולא יהודה משה – כשמו של רבו שעל ידי זה יזכור את רבו תמיד.

זה האיש משה נתרומם ונתגדל אצל רבו עד שהיה המוציא והמכניס של הישיבה ושל בית רבו ונודע בשם “הבחור-הביתי” של הרב, הוא היה ממציא לתלמידים החדשים שבאו לישיבה, “בעלי בתים” שהתלמידים יאכלו אצלם כל אחד “יומו” וכל עניני הישיבה היו נחתכים על ידו, לא זזה ידו מתוך ידיו של רבו ולמד ממעשיו ומנהגיו, עד שגדולי הדור שאלו ממנו שיודיע להם מנהגיו של החתם סופר כמוכח ממכתבו של הגאון רבי משה שיק ז"ל ששלח לירושלים שנביא להלן [בפרק מכתבים ותעודות אות א']

רבו שרצה להראות לו חבה יתירה נתן לו בפורים תעודה יפה כעין משלוח מנות כדי לכבד אותו, אעתיקה להלן [בפרק מכתבים ותעודות אות ב']

בין הבעלי בתים שבעיר פרשבורג היה איש עשיר גדול בשם פ' בֶטֶטלהַים, הלה נשא אשה בת עשיר גדול והצליח מאד בעסקיו ונעשה ראש הקהל. גם היתה לו משרה גבוהה אצל הממשלה. והיה האיש שומר מצוה. בטטלהים זה בחר לו את התלמיד משה שיאכל אצלו בשבתות וימים טובים. והיה מושיב אותו לימינו ופקד על ביתו לנהוג בו כבוד. אף צוה להכין עבורו תבשילין מיוחדים, משום שלא אכל בשר ולא שתה יין אצל מי שהוא מחשש כשרות⁷. העשיר ובני ביתו התחשבו עמו מאד, וגם אחר חתונתו תמך בו בכבוד ובצנעא. והניח קרן קיימת לאחר מותו שפירותיו יותנו לזה האיש משה שיאמר קדיש אחריו וישמור את יום הפקודה השנתית (יאהר צייט). כן היתה השפעתו של הסבא רבי משה על הכל משום שנוסף על זה שהיה תלמיד חכם גדול וירא את ה' היה איש חביב ונחמד, עליז ובעל פנים שוחקות, מעורב עם הבריות, בעל נימוס ומכבד את כל אדם. ומתנהג בחסידות והיו קוראים לו בשם “משה החסיד”.

פרק ב'

כשהגיע פרקו לישא אשה רצו הרבה עשירים ותלמידי חכמים לקחת אותו לאיש לבנותיהם. ובפרשבורג היתה משפחה אחת עתיקה מיוחסת ונכבדה. ידועה לשם בצדקתה וחרדיותה היא משפחת קונשטדט. אבי המשפחה רבי אברהם אריה קונשטדט מת והניח אחריו בת אחת חיילה מלכה שמה. ונתגדלה אצל אחיה הרב ליפמן קונשטדט תלמיד חכם גדול וירא אלקים מוכתר בנימוסין ובשם טוב. הנערה היתה צנועה ויקרה בעלת מדות טובות, ומלומדת גדולה שקלטה את הלמודים מאחיה שהיה שקדן גדול. הציעו אותה לרבי משה ונתרצה לקחתה לו לאשה בגלל מדותיה הטובות. ובשביל אחיה הגדול והמפורסם. ונשא אותה בשנת תקפ“א-פ”ב וחי עמה בשלום עד פטירתה בשנת תרכ"א בירושלים.

אחר חתונתו נתפרסם רבי משה כאיש צדיק מתנהג בחסידות. לא הסתכל בפני נשים, ולא אמר “קרייצר” כי אם “שווייצר”⁸, המשיך את לימודיו אצל רבו, ובלילה הגיד שעורים לפני בעלי בתים וסוחרים, גם המשיך להשגיח על תלמידי הישיבה שלא יחסר להם שום דבר. אשה אחת היתה בעיר פרשבורג שאפתה – חנם לשם מצוה – בכל יום הששי חלות עבור תלמידי הישיבה, היה לוקח רבי משה ממנה בכל ערב שבת את החלות ונשא בעצמו את השק עם החלות להישיבה, וחלקם להתלמידים לכל אחד את חלקו למען יהיה לו חלק במצות החזקת התורה.

ככה המשיך את דרכו ולמד אצל רבו החתם סופר ושימש אותו עשרים שנה עד שנזקק לבקש פרנסתו ופרנסת ביתו, מתחלה התפרנס מזה שהיה "הגובה

של קופת הצדקה והחברה קדישא. וכך היתה הגביה של חברת הצדקה, בכל יום הששי היה סובב על בעלי החנויות היהודים ועל הבתים הפרטים וקופה סגורה בידו וכל איש ואשה זרקו לתוך הקופה מטבעות של נחושת וכסף, וביום קבוע בשבוע, פתחו הגבאים את הקופה מוציאים הכסף ומחלקים לעניים. בין גנזיו מצאתי דף אחד מחשבון הצדקה מודפס על נייר עב מראה תכלת לפני תשעים וחמש שנים כזה:

הקצינ' שבע לעוו

הערה: קרייצר שם מטבע של נחושת בימים ההם בערך 2 מא"י. ומשום שקרייצר הוא כינוי לשתי וערב לא רצה להזכיר שם מטבע זה.

בשעה שהלך לגבות כסף בין החברים של החברה קדישא וכן ביום הששי כשהלך עם הקופה, היו כמה נשים קשות רוח, מבקשות אותו, שיברך אתהן בהצלחה, או לעשות פדיון נפש לחולה משום שהחזיקוהו לאיש צדיק שברכותיו מתקיימות, ובעלי החניות של מכלת, נתנו לו בכל ערב שבת ממידי דמיזן להנות אותו כדי שיברך אותם בהצלחה, לכולם השיב בפנים שוחקות וענות חן וברך אותם מעומק הלב.

אחר הנשואין בחר לו תלמיד הגון מבני הישיבה שיאכל אצלו בשבת ויום טוב, שמו היה זוסמן סופר מי שהיה אחר כן רב בפַקש עיר גדולה בהונגריה ונחשב בין גאוני הזמן ומגדולי המחברים, וספריו נתפרסמו בעולם בשם “ילקוט סופר” וכל הרבנים חכמים וסופרים השתמשו בהם. במכתבו לרבי משה לירושלים הוא מכיר טובה גם לאשתו שהטיבה עמו כאשר אכל על שלחנה, [המכתב אעתיק להלן בפרק מכתבים ותעודות אות ג']

פעם אחת בערב שבת כשהלך עם הקופה נכנס לבית אחד ומצא את האשה בעלת הבית יושבת ראשה גלוי ושערותיה פרועות, יצא מן הבית ולא לקח ממנה נדבתה, ומיד הלך לראש הקהל ולראשי החברה קדישא ומסר הקופסא והפנקסאות, ואמר להם: “מהיום אין אני הולך עוד לגבות שום כסף. אם אפשר שתמצא בפרשבורג, מקומו של רבינו, אשה שאינה מתביישת לשבת גלוית ראש בפרהסיא איני רוצה עוד להיות גובה”. לא הועילה הפצרת ראש הקהל בו, ולא בקשת בני משפחתו והמקורבים אליו משום שהיה תקיף בדעתו ומהחלטותיו לא חזר.

אז נסה ללמוד עם נערים ולא עלתה לו גם זה, התחיל להתפרנס משדכנות. כל השבוע היה נוסע להכפרים והעירות הקטנות הסמוכים לפרשבורג, ביום הששי חזר לביתו ולא שָבַת בשום מקום, אף כשעמד לפני גמרו של שידוך, אמר: בשבת אין שום עסק, בשבת הנני רוצה לשבות יחד עם בני ביתי מסובים לשלחני. שכר טרחתו היה בעד כל שידוך מאה זהובים – פלורין –, מובן מאליו שגם אחרי שגמר כמה שידוכים לא הספיקו לו לפרנסתו ופרנסת ביתו. כשראה שלא נברא לשם עסק חזר לבית המדרש ללַמד תורה ברבים ויגיד שיעורים לפני סוחרים ובעלי מלאכה. הללו החזיקו אותו בכבוד. התחיל להתענין בעניני הקהל בכלל ובעניני דת וכשרות בפרט, ויהי ראש המדברים ואחרי דבריו לא ישונה. אשתו ישבה לפני פתח ביתה, וסָחרָה עם גלנטרי והרויחה גם כן מעט⁹. אשתו ילדה לו בפרשבורג חמשה בנים ושתי בנות. הבכור מאיר נולד תשרי תקצ“ז. בתמוז תקצ”ז שאל הסבא מרבו ששהה אז במקום מרחצאות שאלה אחת, ורבו השיב לו תשובה תוכה צרופה ברכת מזל טוב להולדת הבן, התשובה הזאת לא נדפסה ואעתיק אותה (במכתבים ותעודות אות ד'] מכתב ידו של החתם סופר השמור אצלי. בנו השני אהרן נולד אב תקצ“ח, השלישי נתן צבי המכונה נטע הרש – כן רשום בכתב יד של הסבא – סיון תר”ה, בנו פנחס תמוז תר“ז, בתו ינטל ניסן תר”ט, בנו אברהם אריה אב תרי“ג, בתו בריינדל רייכל כסלו תרט”ו, כולם נחשבו בפרשבורג לבנים יקרים וזכרם בפרטות יבא להלן.

בשנת ת"ר כשחלה החתם סופר את חליו שמת בה הלך תלמידו הסבא רבי משה וערך כתב שכל תלמידי הישיבה והבעלי בתים שבעיר ינדבו משנותיהם כל אחד כטוב לבבו לרבו החתם סופר, וכל אחד רשם על הכתב, כמה שנים הוא מנדב, וחתם את שמו, בכדי שהרב יאריך ימים ושנים של מתנה, כאשר נתמלא הכתב בחתימות רבות, ועלה מספר השנים לסך מסוים, הביא את הכתב לרבו ואמר לו: בטוח אני שרבנו עוד יאריך ימים אצלנו, ויהיה הרב והמדריך שלנו. כשראה רבו החתם סופר את הרשימה, אמר לתלמידו: "משה! בזכות זה תאריך שנים ותחיה חיים טובים ונעימים. ברכתו של הרב נתקיימה כי האריך הסבא ימים. ועד שמנים ושבע שנים חי חיים טובים, לא חלה אף פעם ואף לא סמוך למיתתו ונפטר רק מאפיסת הכֹּחות. לא הלבינו שערותיו עד שהגיע לגבורות, והיה איש חזק ובריא, ראה נחת מצאצאיו שסרו למשמעתו והלכו בדרכיו וקנו להם שם טוב, אף הוקירו אותו וכבדוהו מאד, ונתנו לו כל משאלותיו בכבוד רב. לא מת עליו בחייו אף אחד מבניו ובנותיו גם לא אחד מנכדיו ונכדותיו הגדולים, ראה שמחות הרבה אצל צאצאיו והיה שבע נחת ועונג ועולמו ראה בחייו.

גם אחרי שהיו רחיים על צוארו ועול בית קשה, היה הסבא שקדן גדול בתורה וחשש לביטול תורה של אחרים, ופעם אחת כשהלך לתפלת המנחה פגש ברב של העיר, “הכתב סופר” בנו של החתם סופר. שהולך ומטייל על שפת הדונוי נשא הסבא עינו לשמים להביט למעלה, כאשר עבר לפניו “הכתב סופר”, שאל אותו: רבי משה! מה הוא רואה שם בשמים, שכה עומד ומביט? השיב לו הסבא, אני עומד ומביט אם השמים לא יפלו על הארץ בעת שהרב הולך בטל ומטייל¹⁰.

פרק ג'

בשנת תרי“ז כשהגיע בנו הבכור מאיר לשנת העשרים, בא תורו לעמוד תחת הבקרת של שירות בצבא, והוא היה בחור בריא וחזק. התחיל הסבא לחפש עצה איך לפוסלו ולפטרו מעבודת הצבא. הלך לאיש המתַוך בין הרופא וה”עומדים" וייעץ לו הלה: יחגור בנו חגורת שבר, לא נתקררה דעתו של הסבא בזה, אמר לו האיש: “אם כן אראה עצה אחרת, אל דאגה”. כשהובא מאיר אל הרופא. הכה אותו הרופא מכת יד חזקה על לבו ונפל, הקים אותו הרופא ואמר: “פסול הוא ילך וישוב לביתו” כשחזר הבן מאיר לבית, אמר הסבא לסבתא: “רצוני שנסע עם בנינו לארץ ישראל משום שכולם בריאים, ומפחד אני עליהם שלא יוכרחו לילך ולעבוד בצבא ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא, ושמה בארץ ישראל פטורים היהודים מצרה שכזו”. בו בזמן אירע עוד מעשה שגרם שיסע עם בני בית, לארץ ישראל בלי דחוי, וזה הדבר:

לפי שהיה חרדי ומדקדק שלא לעבור על הדת אף כקוצו של יוד, היה מתנגד גדול ליסוד בתי ספר שילמדו בהם כתב ולשון נכריה, כי אמר שזה גורם לכמה דברים לא טובים, לחפשיות, ולכפירה בלב, ובעיקר על ידי המורים החפשים פורקי עול התורה והמצוה, שמשרישים בלבות הילדים כפירה ומינות. אבל התיר ללמוד אצל מורה פרטי בבית. ואמר שנכון ללַמד את הבנים כתב ולשון, [עיין “בעולם שלי” על ויכוחי עמו אודות זה ותשובתו]. והנה בכל פעם כשהיו צריכים בעירו לבחור בראש הקהל, היו מתחשבים עמו, ונמלכין בו, מפני שנחשב בין צדיקי וגדולי העיר, וגם שהיה לו “צד גדול” בעיר, משפחת קונשטדט הגדולה והרבה חרדים ומעריצים אחרים. בעת ההיא נתרבו בפרשבורג גם הרבה מתקדמים. (אחר פטירת החתם סופר, שבימיו לא העיז שום איש לשנות מדעתו) רצו למנות לראש הקהל איש מודרני גלוח זקן ויודע שפת המדינה, באמרם שראש הקהלה צריך שיהיה איש שיכול להופיע אצל הממשלה. כמו כן רצו לייסד בית ספר לבנים ולבנות שילמדו בו, שפה ולשון ומדע. אבל פחדו מהסבא רבי משה, ובכל פעם שהתאספו ובא הדבר הזה לפני השלחן היה צועק: “היה לא תהיה” ודבריו היו נשמעים לרוב הקהל ונתבטלה ההצעה פעמים רבות. פעם אחת נדברו יחד אלו המתקדמים והמודרנים, ליסד את בית הספר, וגם לבחור בראש הקהל מודרני שנתנו עיניהם בו, והתאספו עם טובי העיר ועם אלו אנשים שהיו לצדם, בבית הכנסת, ולא בועד הקהלה כרגיל, החליטו שהאספה תהיה בדלתים סגורות, בכדי שלא יודע לרבי משה, וככה יחליטו למנות את האיש המיועד מהם לראש הקהל ויצביעו עליו ברוב קולות, וירשמו בפרטי כל של הקהלה ואין להשיב ואולם בעת שהיו יושבים ודנים בזה, הודיע לו לרבי משה א' מידידיו שנתאספה אספת טובי העיר למנות את פלוני לראש הקהל, הלך לבית הכנסת מצא הדלתים סגורות. מה עשה? לקח סולם גדול ועלה על גגו של בית הכנסת, ושמה מעל לארון הקדש היה חלון אחד לבית הכנסת, שבר את זגוגיות החלון, והטה ראשו כלפי פנים, וצעק: “רבותיו! בבקשה מכם יראו את ה' ואת תורתו ואל תבחרו בפלוני שפרק ממנו עול מלכות שמים ועול היהדות. הוא ייסד בית ספר משותף לבנים ולבנות שבו יתרגלו לפריצות ויגדל דור של פורקי עול והקולר יהיה תלוי על צווארכם”. קם בלבול ופרצה מחלוקת, והאספה נתבטלה, נרגז ירד מן הסולם והלך לביתו ואמר לאשתו: “הוחלט אצלי ליסע לארץ ישראל עם בנינו ובנותינו, כאן נגדל דור של בורים, ופורקי עול היהדות, ושמה בארץ ישראל אויר קדש, נגדל דור דעה את ה' ואת תורתו, דור ישרים, מה תאמרי על זה?” השיבה לו: “אל אשר תלך אלך ואתך אני בדעה אחת”.

בו ביום הודיע בעיר שהוחלט אצלו ליסע לארץ ישראל עם בני ביתו, כולם מנעו אותו מזה והפצירו בו שיתחרט מהחלטתו משום שיש סכנת דרכים בנסיעה, ובפרט עם בת קטנה של שתי שנים – היא בתו בריינדל שנולדה בשנת תרט"ו – ועוד: מה יעשה שמה?, מהיכן יפרנס שם תשע נפשות, גם רבה של העיר “הכתב סופר” דיבר עמו והפציר בו שיתחרט, אך היה תקיף בדעתו לנסוע לארץ ישראל מתוך תקוה שמצות ישוב הארץ תעמוד לו.

כשראה הרב של העיר “הכתב סופר” שאי אפשר להעבירו על דעתו שלח שני אנשים חשובים מנכבדי העיר לאסוף כסף עבור הוצאת הנסיעה למשפחה זו, ולאסוף חתומים על כתב התחייבות לשלוח לאבי המשפחה בירושלים דמי שנה בשנה, ונתמנו לזה שני אנשים שקבלו עליהם לטפל בזה. הסבא עצמו נסע כחדשיים למקומות שמכירין אותו ואסף סכום כסף גדול וגם התחייבות על סך אלף זהובים-פלורין שהם ערך 80 לא"י לשנה, הכתב סופר ואחיו הרב שמעון סופר – שהיה אחר כן רב בעיר קרקוי וחבר מועצת הממשלה – נתנו לו תעודות בעת שנסע לקבץ כסף ששאעתיק אותן להלן [מכתבים ותעודות אות ה' ואות ו‘] וכשהיה בעיר פַקש נתן לו הרב דשם תעודה ששאעתיק אותה להלן [מכתבים ותעודות אות ז’].

בדרך סיבובו לאסוף כסף נזדמן לו להסבא להפגש עם האדון לודויג אוגוסט פרנקל מיסד בית הספר למל בירושלים, ומחבר הספר “ירושלימה”, והיה ויכוח ביניהם, ה' פרנקל דיבר על לבו שלא יסע לארץ ישראל, והסבא השיב לו. הדברים נתפרסמו על ידי פרנקל בספרו “ירושלימה” עמוד 263 במאמר “מאין יבא עזר” ובשביל שאין הספר מצוי והדברים מענינים אעתיק אותם להלן [מכתבים ותעודות אות ח']. הסבא לא שמע לדברי פרנקל נסע לארץ ישראל והשתקע בירושלים, וחי בארץ שלשים שנה בכבוד ובפרנסה, השיא את בניו ואת בנותיו למשפחות הגונות ומפורסמות, ואף אחד מבניו ובנותיו, וכלותיו, וחתניו ולא שום אחד מנכדיו ומנכדותיו נסעו לחוץ לארץ כל ימי חייו, כולם חיו כאן והתפרנסו בכבוד.

בחודש תמוז שנת תרי"ז היו מוכנים ליסע לארץ ישראל. הביאו לפני הבית עגלות לתת עליהם המזודות והחפצים. היה שמה גם נער אחד מבני פרשבורג שבא לראות ונטפל להם לסייעם, הרים איזה חפצים ומזודות קטנות, ונתנם בעגלה, כשראה הסבא את הטורח הרב של הנער שטפל בהתלהבות, גחון ולחש ליה: נער, בזכות זה, שאתה מסייע לנסיעה שלנו לארץ ישראל תזכה גם אתה לבוא לארץ ישראל. הנער גדל ונשא אשה בפרשבורג, וחָי שמה, ואחרי חמשים שנה עלה לארץ ישראל ונשתקע בירושלים. הסבא כבר מת והאיש לא ידע מבניו ומבנותיו של הסבא, רק אחרי איזה שנים נתודע במקרה עם ברינדל בתו של הסבא ובתוך הדברים אמרה לו שהיא בתו של רבי משה נאועמעסטא, התחיל לבכות מרוב שמחה ואמר לה: “ברכת הצדיק נתקיימה בי” וספר לה את המעשה. כשהלכו בפרשבורג להספינה על נהר דונוי לנסוע לטריאסט התאספו אלפי אנשים ללוות את המשפחה הזאת, מכיריו של הסבא מכל מדינת הונגריה באו לראות את “החידוש” שמשפחה שלמה נוסעת לארץ ישראל. כל יהודי העיר אנשים ונשים וטף עמדו על יד הדונוי בעלייתם על הספינה, הספינה זזה וכולם לוו אותם בברכותיהם שיצליחו ויסעו לשלום, הגיעו לטריאסט עלו על האניה ההולכת ליפו, ויסעו. כשעלו על הספינה מצאו שם זקן אחד ואשתו ובתם היחידה, בת שבע עשרה שנה, שנסעו גם הם לארץ ישראל. שם האיש הרב דוד שֶפֶר שהיה דיין בעיר פרוינקירכן שבהונגריה, ושם הבת קילא. כדרך הנוסעים בספינה התקרבו איש אל רעהו ואשה אל רעותה ויספרו זה לזה מי הוא ומה מעשהו, גם הבנים נתקרבו זה לזו, עד שהגיע הדבר לידי שידוכין והסכימו שאהרן הבן השני של הסבא ישא את הבתולה קֵילא שהיתה בת גילו אחרי שיבואו לירושלים ויסתדרו שמה, כתבו ראשי פרקים של הנדוניא וההתחייבות, ורבתה ההתקרבות בין שתי המשפחות האלו. הנסיעה בים היתה נוחה מאד, הים שקט ולא נחלה אף אחד מהם במחלת הים, אף הפעוטה ברינדל שהיתה בת שתי שנים היתה עליזה ושמחה, הנוסעים שחקו עמה, והיא רצה מאחד להשני כמבואר בדברי הסבא בתשובתו לשאלת הרב יחיאל שלזינגר – אבי הרב המפורסם רבי עקיבא יוסף שלזינגר בעל לב העברי – ששאל אותו על הנסיעה אם עלתה יפה ועל מצב הארץ, המכתב מענין מאד ויועתק להלן [מכתבים ותעודות אות ט'].

פרק ד'

ביום הששי בבקר י“ז אב תרי”ז הגיעה האניה לנמל יפו, ואולם, בקרת החפצים בבית המכס, ועד שנכנסו כולם לסירה, ועד שהסירה הגיעה אל החוף התעכבו עד שעה אחת אחר הצהרים. כשדרכה רגלם על היבשה אמר הסבא לבניו: “פרשת השבוע היא עקב, והיה עקב תשמעון פירש רש”י מצוה שאדם דש בעקביו, ואנו מקיימים עתה מצוה זו של ישוב הארץ שדשים אנו ברגלנו על אדמת הקדש“, סרו להאכסניה היהודית היחידית שהיתה אז ביפו, האכסניה של רבי קפל בְּלַטנֶר, אבי העשירים המפורסמים אנשי השם, ראובן, צבי, שרגא־פאול, ודוד בלטנר, [מי היה רבי קפל בלטנר, מתי בא ליפו ומאיזה עיר בא? לא נודע לי, וגם נכדותיו בנותיו של רבי מאיר המבורגר אינן יודעות על זה מאומה]. כשראה רבי קפל את שתי המשפחות שהן שתים עשרה נפש אמר לאשתו: “רוזה! מה נעשה, מה נוכל לתת אוכל לאלו שתים עשרה הנפש? הנה כבר אחר הצהרים, האטלזים כבר סגורים. גם את השוחט אי אפשר למצוא עכשיו בביתו, כששמע זאת הסבא אמר: “אבל תרנגולים חיים או תרנגולת יש? אם כן אל דאגה. בני הגדול מאיר הוא שוחט שלמד מלאכת השחיטה קודם שנסענו כדי שיהיה לנו שוחט בדרך. וגם בבואנו אל הארץ טרם שיהיה לי היכרות עם אנשים ועד שאחקור אם יכולים לסמוך על השוחטים, הוא ישחוט את התרנגולים או התרנגולות, הרי בשר, דגים טריים בטח שיש עוד בשוק שבעיר אצל הים, חלות יש, ובכן יהיה לנו סעודות שבת כראוי. שבת של עונג ושל שמחה”. אשתו של רבי קפל הביאה תרנגולים ותרנגולות ומאיר שחט אותם. רבי קפל הלך לקנות דגים מן השוק והכינו לשבת בהרחבה. ולרבי קפל בלטנר שתי בנות, אחת שרה אשת ר אברהם קריגר בנו של המפורסם הא' יוסף קריגר מתורגמנו של הפחה בירושלים והשניה כבת ארבע עשרה שנה, חיה, נתנו עיניהם רבי קפל ואשתו בבן אחד מהמשפחה לקחת אותו לחתן לבתם הנזכרת, ומשום שהבן השני אהרן ככר נשתדך, והשלישי היה רק שלש עשרה שנה החליטו על הבן הבכור מאיר אף שהיה בן כ' שנה והיא רק בת י”ג־י”ד שנה. רבי קפל ואשתו דברו עם בניהם המוזכרים לעיל שלא להניח את המשפחה הזאת ליסע לירושלים עד שישתדכו בניהם ושמאיר ישא את חיה לאשה. האחים בלטנר דברו עם הסבא והסבתא, והסכימו לדבר, מאיר דיבר עם הבת ונתרצו זה לזו. השתוו בדבר הנדוניא, ושאר ההתחייביות, ואור ליום ראשון נתארסו מאיר המבורגר עם חיה בלטנר. הוסכם שמאיר ישאר ביפו אצלם, ואחיו אהרן יהיה גם כן עמו. והסבא והסבתא יסעו לירושלים, להסתדר שם וישיאו את בנם אהרן ואחר כן ישובו ליפו להשיא את מאיר, וכן היה. מאיר התיישב ביפו ודר שמה מן שנת תרי“ח עד סוף מלחמת העולם שנת תרע”ה. הוא רבי מאיר המבורגר המפורסם, אחד מעמודי הישוב ביפו [פרשת חייו ומעשיו והזכרונות שלו יבואו להלן.]

הסבא והסבתא נסעו לירושלים ויסורו אל בית חבירו של הסבא, רבי משה בוימגרטן שהיה נקרא בשם ר' משה קרימיזירער – על שם העיר קרימיזיר שבבוהמיא – ששמה נולד ונתגדל. רבי משה בוימגרטן למד יחד עם הסבא אצל החתם סופר וכתב אליו שהוא בא לארץ ישראל ונוסע ירושלימה. יצא לקראתו רבי משה בוימגרטן עד קולוניה היא מוצא וקבל אותו ואת בני ביתו בסבר פנים יפות והכניסם בביתו עד שהסתדרו. אשתו של רבי משה בוימגרטן היתה ליבא אחותו של רבי יעקב ספיר בעל אבן ספיר הידוע ומני אז היתה האשה ליבא שומרת ידידות להמשפחה, בפרט לאבא. ואבא היה מתענין להטיב לה ולסייע לה שתקבל תמיכה מכולל הונגריה שלו היה שייך בעלה.

הסבא שכר שני בתים “בחזקה” של רבי אהרן פרנצויז – שהיה מצרפת –, שמה השיא את בנו אהרן עם קילא בת הרב דוד שֶפֶר, ואחר כך חזרו ליפו והשיאו שם את בנם מאיר עם חיה בת רבי קפל בלטנר.

אחר כן שכר הסבא מעַרבי אחד חצר שבתוכה היו ארבעה חדרים. שלשה לדירה ואחד שהוקדש לבית מדרש לתורה ולתפלה – החצר נמצאת אצל החצר הגדולה של תלמוד תורה “חיי עולם” בעיר העתיקה נגד בית הכנסת של המערבים “ברחוב חברון” – הדיירים היהודים ברחוב זו ומכל הסביבה התפללו בבית המדרש של הסבא שהיה יותר קרוב להם מללכת להתפלל בחורבת ר' יהודה החסיד [בית המדרש רייסין טרם היה אז], בבית המדרש של הסבא התפללו כותיקין, ולמדו שמה שלשה שעורים ביום: שעור חומש ורש"י. שעור משניות ושעור בתלמוד. והסבא היה הראש והזקן שבחבורה, כולם אהבו אותו, וכבדו אותו, כי הראה פנים שוחקות לכל והיה מכבד כל איש.

כשדר הסבא בחצר זו הגיע בנו השלישי – הוא אבא – נטע הרש [כן קרא אותו כל ימי חייו. לא נתן צבי] לבר מצוה. בנו זה היה רוח החיה בביתו, מכניס ומוציא, ומדריך את אֶחיו ואחיותיו הצעירים ממנו. ואף אמו היתה מטלת עליו כל עניני הבית, נער והיה יפה תאר, בעל חן ובעל כשרונות. זריז וממולח ובר חכים לאביו. ביום הבר מצוה ערך הסבא שתי סעודות, אחת בבקר אחר התפלה, סעודה של חלב בעד מתפללי בית המדרש שלו, ואחר הצהרים, סעודה של בשר ויין בשביל הקהל ורבניה ונכבדיה, ויבאו כל נכבדי העיר ובראש הרב ישעיהו ברדקי, והרב יוסף זונדל מסלנט, והרב שמואל, ורבי ראובן כהן סוכן ונאמן כולל פרושים ועוד, חתן הבר מצוה דרש דרשה יפה בטוב טעם והרבה מהמוזמנים נתנו כבר אז עיניהם בו, לקחת אותו לחתן לבנותיהם.

בימים האלה קבל הסבא מכתב מחבירו הרב יחיאל שלזינגר בפרשבורג בו שאל אותו אם יבא לארץ ישראל, ואם ימצא שם פרנסתו – גוף המכתב נאבד וחבל – והסבא השיב לו על זה מכתב מענין מאד לישוב הארץ ונמצא בידי ואעתיק אותו להלן [בפרק מכתבים ותעודות אות ט'], פרנסתו של הסבא היתה מצויה ממה ששלחו לו בכל חצי שנה לפי ההתחייבות שקבלו עליהם תומכיו כמסופר לעיל, ששלחו לו תמיד בלי עיכוב, לא התעסק בשום עסק, רק שקד על התורה יומם ולילה, וכתב הרבה חידושים, במקרא ובתלמוד והניח אחריו הרבה כתבי-יד מחידושיו [השמורים אצלי].

מנהגה של הסבתא היתה שבכל ליל חמישי לשבוע רחצה בעצמה את רצפת בית המדרש, והסירה את האבק מהכסאות והבימה, ופרשה על השלחנות מפות נקיות לכבוד שבת, ועבודה זו לא מסרה לשום אחת מבנותיה או לאחד מבניה, ואף לא להמשרתת שבבית, רק היא בעצמה טפלה בזה לשם מצוה, ופעם אחת כשהיתה עסוקה ברחיצת הרצפה של בית המדרש ובעלה הסבא שלי למד בקול – שכן היה דרכו להשמיע לאזנינו מה שמוציא מפיו – שמעה שטעה באיזה דבר במקרה, צעקה מבית המדרש: “משה! טעית חזור עוד הפעם” השיב לה בעלה: “מה לאשה להתערב בענינים כאלו?” אמרה לו: “אף על פי כן חזור ותעיין בזה”, עבר עוד הפעם על הפסוק שבחומש וראה שהצדק אתה שטעה והודה לה.

ראש חודש אדר שנת תרכ“א חלתה הסבתא פתאום בחולשת הלב, מנהגה היתה שהתפללה בביתה עם הצבור שחרית ומנחה ומעריב, בליל ד' אדר אמרה לבנה נטע הרש הגדול באחים שבבית ומסדר עניני הבית שיכין שמרים ושיערב העיסה כדי לאפות לחם, ולסדר שאר עניני הבית כראוי, בבקר התפללה במטתה עם הצבור, אחר גמר התפלה קראה לבנה נטע הרש ואמרה לו שהיא מבקשת שכל הציבור שמתפללים בבית המדרש יכנסו אליה, מיד נבהלו הצבור למטתה וראו שרגעיה ספורים, אמרו שמע ישראל וגו' ויצאה נשמתה באחד, בת חמשים ושבע שנה היתה במותה. וזה נוסח מצבתה: פ”נ האשה הכשרה, הצנועה מ' חיילה מלכה אשת הר' משה סגל נאוועמעסטא מפ“ב (פרשבורג). ברצונה הטוב עזבה ארץ מולדתה וזכתה ובאה לירושלים עה”ק עם בעלה ובניה הי“ו נלב”ע ד' אדר תרכ“א תנצב”ה".

בחייה ראתה שתי חתונות של בניה מאיר ואהרן, ורק נכד אחד הוא רבי יוסף ישראל בן בנה אהרן. יהי זכרה ברוך.

הסבא נשאר אלמן ושלשה בנים ושתי בנות היו מוטלים עליו לגדלם ולחנכם. היה נזקק לישא אשה שתגדל את הבנים ואת הבנות. בכל ימי השלשים טפלה בהם האשה יוטל שטַמפר אשתו השניה של רבי בנימין שטמפר [אביו של רבי יהושע שטמפר הידוע ומפורסם במיסדי פתח תקוה] השגיחה על הילדים וסדרה את כל עניני הבית. לאחר השלשים רצה הסבא ליסע להונגריה לקחת לו משם אשה ההוגנת לו. היה כאן איש הונגרי בשם רבי אהרן ושם משפחתו בֶר [אחרי זמן רב נעשה מחותנו של הסבא. שבנו נשא בתו של אבי אבא כמבואר להלן] אמר רבי אהרן להסבא שאינו כדאי לצאת לחוצה לארץ שגם כאן ימצא אשה אלמנה או גרושה הגונה שתתרצה להיות לו לאשה ולטפל ביתומים. שמע לדבריו ונשאר בירושלים. הציעו לו אשה חשוכת בנים גרושה מאישה שמה מלכה טויבה. דברו על לבו שישא אותה ומשום שהיא חשוכת בנים תתרצה לגדל את היתומים. נתרצה ונשא אותה אבל לא איתדרו יחד. שלא השתוו בטבעם. היא היתה גליצאית חסידה והוא היה אונגרי אשכנזי. הציקה לו מאד ולא רצתה לטפל עם היתומים. ובאה עליו תמיד בטרוניא. גירש אותה ואמר: “קיימתי גם מצות גירושין הכתובה בתורה”.

ב“חצר הכולל” שבירושלים מת איש אחד חלבן בשם ר' שמואל מוני הכהן הניח אחריו את אשתו מינדל ושני בנים ושתי בנות. בן אחד ובת אחת היו נשואים. ובן אחד ובת אחת שהיו צעירים נשארו אצל האלמנה. והאשה עניה. הציעו לו להסבא את האשה הזאת. והיא שידעה שתמצא אצלו לחם לאכול ובגד ללבוש נתרצתה לגדל את ילדיו יחד עם ילדיה ולהנשא לו. אבל בתנאי שאחר חתונתם ישא בנו פנחס שהיה אז כבן ט“ז את בתה גיטל שהיתה בת י”ג שנה. הסבא נשא את האלמנה מינדל, וגם בנו לקח מיד את בתה גיטל לאשה וילדו בנים ובנות כאשר יוזכר להלן. הסבא חי עם אשתו זו עד יום מותו. היא השגיחה עליו והיתה מסורה לו כראוי. ומתה בזקנה מופלגת בשנת תרס"ו.

בשנת תרכ"ח השיא הסבא את בתו ינטל לתלמיד חכם מצוין רבי שאול יעקב סלומון גדול בתורה ובמעשים טובים ושקדן גדול מבחירי ישיבת עץ חיים כל ימיו. [החיים והמעשים שלו יבא בעולם שלי בארוכה] הולידו בנים ובנות ויבא זכרם להלן.

בשנת תרכ"ח השיא הסבא את בנו אברהם אריה לשפרה בת ר' שמואל פסח ליון משקלוב הנודע בשם רבי שמואל גיסֶר משום שבבחרותו היה הוא היוצק אותיות-עופרת לדפוסים, אחר כן היתה לו חנות של שְמָנים ברחוב היהודים. רבי אברהם – כן קראו אותו בשם אברהם לבד – היה כל ימיו מלמד לנערים מקרא ומשנה וגמרא, ונחשב מן המלמדים המצוינים, היה איש יקר וטוב לב, וחונן בקול ערב ונעים, יודע נגוני הנוסח יפה, היה שליח צבור בראש השנה וביום הכפורים כל ימיו, היה פקח ופשטן, עניו ומכבד את הבריות וחרדי קצוני, צאצאיו יזכרו להלן.

אחר כן השיא הסבא את בתו הצעירה ברינדל לר' יצחק ב"ר אהרן בֶר – נזכר לעיל – בשנים הראשונות סבלו עוני ומחסור, וגיסיו, נטע הרש ופנחס, תמכו אותם, אחר כן עסק כמתווך בהלואות כספים, הוא היה חרדי קיצוני וקנאי, החזיק באיסור לימוד כתב ולשון ודקדק מאד בתלבושת שמרנית של אשתו וצאצאיו, נהג מנהגם של החרדים הקצונים, לא שינה ממנהגי “אשכנז” אף כקוצו של יוד. ברינדל סבלה הרבה מצער לידה, שהיתה מקשה לילד תמיד. ילדו בנים ובנות ויוזכרו להלן.

בימים ההם היו כל בני עדת האשכנזים שבירושלים מאוחדים בכולל אחד שהיה נקרא “כולל פרושים”. בראשו עמדו הרב ישעיהו ברדקי ודודי – גיסו של אבא – רבי יוסף יואל רבלין “סופר הכולל”. בשנת תרכ“ב כשנתרבו העולים לירושלים מהונגריה, מורביה ובוהמיה, ונתרבו גם הנפשות ההונגריות הילודים בירושלים, עלה בדעת הסבא עם חבריו למעשה רבי משה בוימגרטן – נזכר לעיל – והרב רבי יצחק אפלטקא – שנודע בשם רבי יצחק מפרג וכן חתם את שמו – ורבי שמעיה גינצלר, להתפלג מכולל פרושים ולייסד כולל מיוחד בשם “שומרי החומות” שהכסף הנאסף במדינות הנזכרות הנקרא “קופת רמב”ן” ישלחו לירושלים לחלק רק בעד בני מדינות אלו, התאספו עם כל בני מדינת הגר שבירושלים ויסדו את הכולל. הארבעה הנזכרים נמנו לממונים ונהלו את כל עניני הכולל, גם הדפיסו שטרי הכולל [שטר כזה משנת תרכ“ז מודפס באותיות קטנות כתב רש”י עם חותם של נחשת קלל בכתבת “שומרי החומות” בעברית וגרמנית שמור אצלי], אבא נמנה לסופר ומזכיר והמחלק, לפי שידע כתב ולשון עברית וגרמנית בכתב יפה וחשבון, והיה זריז ועסקן חרוץ, הכסף נתחלק במטבע של זהובים-אדומים (רנדלך בלע" ז) – מטבע אוסטרית בערך 12 שילינג –, יש אצלי רשימה משמות כל הבעלי בתים של הכולל ומכסת חלוקת כל אחד ואחד בכתב יד של הסבא ז"ל.

בימים ההם לא היה דאר בטוח לשלוח כספים מהתם להכא. אז החליטו להכתיר את “הכתב סופר” לנשיא של הכולל שאליו יושלחו כספי רמב“ן מהונגריה, מורביה ובוהמיה, והוא ימציא את הכסף על ידי המחאה מבנק, בכדי שיגיע בטח לירושלים. כששלחו לו את תעודת הנזר של הנשיאות עם בקשה שיקבל המינוי הזה לא רצה לקבל בשום אופן, יש אומרים מפני ענותנותו¹¹, ויש אומרים משום שלא הסכים להתפלגות מכולל הפרושים, עד אשר נסע מירושלים הרב רבי יעקב ליב לוי – אחד אבות משפחת לוי וראש אב בית דין בירושלים – לחוצה לארץ, בקשו אותו הממונים שיסור לפרשבורג אצל הכתב סופר לדבר עמו שישנה את דעתו ויואל לקבל עליו הנשיאות וההתעסקות. ברוב דברים והפצרות עלה בידו שה”כתב סופר" קבל את הנשיאות. בית ועד מיוחד לא היה אז להכולל. רק בבית הסבא התאספו הממונים ושמה נחלק הכסף.

כשקבל עליו ה“כתב סופר” את הנשיאות שלחו לו הממונים שבכאן מכתב בו בקשו אותו שיעשה “הערכה” של בני הכולל, בהפרש בין אדם לחברו שלא יהיו שוים התלמיד חכם עם איש פשוט ולא יהיו שוים זה שתורתו אומנתו לבעלי העסק, הכתב סופר השיב על זה להסבא, שבירושלים יעשו את ההערכה, שהוא אינו רוצה להיות מן המעריכין. המכתב יבא להלן [מכתבים ותעודות אות י']. הממונים הנזכרים נהלו את הכולל שומרי החומות עד שנתרבו המשפחות הבאות לירושלים, שביניהם היו גדולי תורה, ואנשים נכבדים ועשירים ואנשי השם, אז התפטרו ונכנסו אחרים במקומם, והתקינו, שבכל שנה ושנה תעָשה בחירה חדשה לממונים. זמן הבחירה נקבע בימי חנוכה – וכן היה נהוג עשרות שנים – גם אחרי התפטרות הסבא מן הממונות נשאר אבא במשרתו, כסופר ומזכיר של הכולל, ואחרי כן כנאמן של הכולל. כל המכתבים הפשוטים, והמובטחים באחריות, והמחאת הדאר, היה האבא מקבלם מהדאר בחתימת ידו בלבד, והיה פותח אותם בבית הועד במעמד אחד מן הממונים במשרד הכולל, שמש במשרתו זאת עד שנת תרס"א.

הסבא היה הגבאי ראשון של חברה קדישא דכוללות פרושים יחד עם הרב אליעזר דן רלב"ג – מדובר עליו בעולם שלי – והרב שלמה זלמן לוי בן הרב רבי יעקב ליב לוי הנזכר לעיל, – גם הוא בעולם שלי – כשהזקין נכנס אבא במקומו והוא נשאר בתור נשיא הכבוד.

מרחוב חברון עבר הסבא לדירה של שני חדרים “בחזקת” ר' עקיבא צורף אחורי רחוב “הַצַבָּעִים” סמוך לְחָש של רבי צדוק, שמה דרו בעלי בתים נכבדים אחרים, והיה לו מנין בביתו להתפלל – על ר' עקיבא צורף וזכרונות ארצי ישראלים השייכים לו יובאו “בעולם שלי”.

אחרי כן שכר לו הסבא דירה “בחש” של רבי צדוק סמוך לדירת אבא שדר שם, התפלל בבית המדרש “אהבת ציון” של בני גרמניה. [זכרונות מזמן ההוא וטיפוסים של אנשי החש הזה יבואו ב“עולמו של אבא” וב“עולם שלי”.] 

אחר כן שכר לו הסבא דירה בחצר רבי נתן גרינגרד שקראו אותו ר' “נוסקע בריסקר” [יובא ב“עולם שלי”] אצל בית המדרש חב“ד ברחוב חב”ד, שיהיה סמוך לחורבת ר' יהודה החסיד, קבע לו מקום להתפלל כותיקין, אצל הרב שמואל סלנט. הרב שמואל סלנט כיבד אותו מאד הושיב אותו על ידו בכותל מזרח והיה שם השליח צבור הקבוע לימים טובים, כי היה לו קול חזק וערב [היו לו נגונים מיוחדים של רבו החתם סופר, ל“בפי ישרים תתרומם” וכו' שקודם ברכו בשחרית וכן ל"הודו לה' " וגו' "אנא ה' " וגו' שבהלל].

אחרי כן נתנו להסבא בית דירה ב“בתי מחסה” שבעיר העתיקה – דויטשר פלץ – סמוך לבית הכנסת, שלא יטריח את עצמו בהליכה, בגין הסבא נתנו גם לאבא שם בית דירה שיהיה סמוך לאבא¹², בהיותו יד ימינו ועוזרו.

בזמן ההוא דרו בבתי מחסה גדולי תורה ונכבדים שבעדה ובית הכנסת שם היה מלא וגדוש כרמון מרבנים ותלמידי חכמים ויקירי ירושלים, כולם אהבו את הסבא והוקירוהו מאד שהיה הזקן שבחבורה והתנהג בענוה יתירה, כיבד את כל איש ואיש, ביחוד התידד שם עם מחותנו הרב מוני זילברמן והיו כשני אחים אהובים. הסבא דר בבתי מחסה עד יום מותו בשנת תרמ"ח.

פרק ה'

מעשיו הטובים יום יום:

הסבא היה בעל מעשה, אסף תמיד כסף בשביל עניים צנועים, בכל יום היה הולך שעות מספר לבעלי בתים הידועים לו ושהתחשבו עמו ונתנו לו דמי שבוע בעין יפה בסתר, ובכל יום חמשי היה הולך בעצמו ומסר את הכסף להעניים לכל אחד חלקו לא הנותנים ידעו למי הם נותנים ולא המקבלים ידעו ממי הם מקבלים לקיים המדה היותר גדולה שבצדקה: נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, אף היה בעל צדקה משלו היה מעשר את כספו וחולק לבעלי בתים צנועים, כן פזר נתן לכל כושל ולכל נדח, ולכל מבקשי נדבה בעין יפה ובלב שלם.

כל מי מבני ירושלים שהיה צריך ליסע חוצה לארץ להתרפאות, או לאסוף כסף להכנסת כלה, וכדומה, היה בא אל הסבא לקחת ממנו “תעודה”¹³ למכיריו ומוקיריו שבהונגריה, לא הסס ונתן תיכף תעודה והִרבה בשבחו של האיש ובאה טובה גדולה לבעל התעודה, מפני שהסבא היה מפורסם בחוצה לארץ לאיש צדיק וגדול בתורה. פעמים אחדות נכשל בבני אדם שאינם מהוגנים שאמרו שהם קרובים של הסבא, בכדי שיוכלו לאסוף כסף הרבה. הוכיחו להסבא על זה ושאלו אותו: למה אינו מדקדק לדעת למי הוא נותן התעודה, אם הוא איש ישר ולא שייך בזה כל הפושט יד נותנים לו? השיב: “באו ונחזיק טובה לרמאים, ואם נצמח על ידי טובה לאיזה אנשים עניים ישרים די לי בכך”.

הוא היה מכניס אורחים והרבה משפחות מהונגריה שבאו להשתקע בירושלים סרו לביתו והתאכסנו אצלו עד שהסתדרו. כגון, רבי עקיבא יוסף שלזינגר ואשתו, רבי יוסף שמואל הרשלר ואשתו, רבי בנימין שטמפר (אבי רבי יהושע שטמפר מפתח תקוה). רבי שמעון דויטש, רבי יוסף בלָך (שקנה חצר גדולה עם הרבה בתים בשער האריות – באב אל חָטה בערבית – עבור עניי כולל הונגריה. עכשיו דרים שמה ערביים), רבי חיים קרויז, רבי שלמה עלבע שהיה נקרא דער פבריקנט, ועוד. [ספר לי הסבא שרבי שלמה עלבע היה אצלו זמן רב עד שנשא אשה ורצה לשאת את בתו ינטל לאשה, ולא רצתה, משום שהוא היה גבה הקומה מאד והיא היתה קצרת הקומה מאד].

כן היה רך לבב, רחמן וטוב המזג, מימיו לא הכה את אחד מילדיו, ולא הרים ידו על נכדיו הקטנים שהשתובבו בביתו וציערו אותו מאד. היה משתתף בצערן של כל איש ואשה והשתדל בכל יכולתו להוטיב עם המצטערים, במה שאפשר. והיה מעשה, בעת שהסבא דר בבתי מחסה והגיע כבר לגבורות, היה דר סמוך לבית יהודי הונגרי, בשם רבי יהודה אריה ויסנשטרן ולו בנים ובנות קטנים. בימים ההם שתו תושבי ירושלים מי בורות כידוע, על פי סדר הזה. כל בעל בית היה לו דלי של פח עם חבל שהורידו בו את הדלי להבור לשאוב מים, העמידו אצל הבור פח אחד גדול שהכיל חמשה דליי מים, הוציאו את הדלי כשהוא מלא מים, ושפכו את המים להפח, ושבו והורידו למלאות אותו מים ושפכו להפח עד שנתמלא. אחזו בידית של הפח שהיתה דבוקה לפי הפח והובילו את המים להבית. במטבח היה כד גדול של חרס (טאנאז’ע בערבית) שהחזיקו בו את המים, הריקו לתוכו את המים שבפח וחזרו והלכו לשאוב עוד מים והריקו להכד עד שהכד נתמלא על פיו.

יום אחד ראה הסבא שהנערה הקטנה מירל בת רבי יהודה ליב שאבה מלוא הפח מים ורצתה לשאת את פח המים לבית הוריה. נכמרו רחמיו עליה ואמר לה: “ילדה! אני אהיה לך לעזר כי כבד עליך לשאת פח מלא מים”. אחז בידית הפח ויחד אתה נשא את הפח מלא מים עד פתח בית אביה, העמיד את הפח ונסתלק, כדי שלא ירגישו בבית שאיש זקן שכמותו עזר לה. כה עשה הרבה פעמים בעת שראה שהיא שואבת מים. מירל זו נישאת כשנתגדלה לנכדו רבי מאיר יעקב בן בנו רבי אברהם כאשר יוזכר להלן. 

מנהגיו:

הסבא היה נזהר שלא לעבור על דיני “השלחן ערוך” אף כל שהוא, נהג הרבה “מנהגים” של החתם סופר, הלך לישון בשעה מוקדמת בלילה וקרא את שמע מעומד בעודו בבגדיו קודם עלותו למטה. השכים שלש שעות קודם אור היום, שתה קפה שחורה עם חתיכת סוכר קטנה. נפנה, ואמר כל ברכת השחר בביתו, באימה וביראה ובקול כשידיו נגד לבו, אחר כן למד את סדר השבוע עם פירש“י ורמב”ן, וכשהאיר היום לבש טליתו והניח תפילין בביתו והלך מעוטף לבית הכנסת להתפלל כוותיקין. אחר התפלה חזר לביתו מעוטף בטלית ותפלין. בבית חלץ תפליו ופשט את טליתו מעליו, ואכל פת שחרית אכילת ארעי ושתה כוס קפה עם חלב. אחרי כן ישב ללמוד גמרא רש“י ותוספות על פי סדר הש”ס, על השלחן סמוך לו קסת ועט ונייר, כשנתחדש לו איזה חידוש כתב על הנייר לזכרון. (הרבה מחידושיו יש אצלי בכתב ידו). הוא היה גבה הקומה ועינו הימנית היתה לקויה שלא ראה בה כדבעי, וראה רק בשמאלית, משום זה היתה לו זכוכית המגדלת מאד, נתונה במסגרת של נחושת קלל ובית יד לה, אחז בה והקריב הזכוכית המגדלת לעיניו, והוכרח להרכין ראשו על השלחן שעליו היתה מוטלת הגמרא, וכה ישב חמש שעות רצופות בגב שחוח ולמד בשנון כדי להשמיע לאזנו מה שמוצא מפיו, עד הצהרים. סעודת הצהרים אכל בשר ומרק, וברך ברכת המזון בקול כשידיו נגד לבו. אחר האכילה היה ישן כשעה, וכשקם נטל ידיו כמו בבקר – בכלי ובעירוי שלש פעמים על כל יד. אחרי כן ישב ללמוד את שעוריו שלחן ערוך אורח חיים עם מגן אברהם, ואיזה פרקים בנ"ך על הסדר, עד תפלת המנחה. קודם תפלת מנחה לבש תפילין של רבינו תם, [לא הניח את התפילין של רבינו תם בבקר כנהוג, רק בתפלת המנחה והתפלל בהם גם תפלת שמנה עשרה ואולי נהג כן רבו].

עם שקיעת החמה חלץ את התפלין, מקומו בבית הכנסת היה בכותל מזרח אצל החלון הנשקף מול הר הבית (ותמיד היה מתפאר בזה). בשעת תפלה בלחש עמד בעינים סגורות, כשראשו כפוף וידו הימנית שלובה בהשמאלית כנגד לבו, ועמד בלי נוע באימה ויראה כעבדא קמיה מריה. כל ערב שבת לפני הצהרים היה הולך לטבול עצמו לכבוד שבת, ביום הששי אכל רק פעם אחת אכילת ארעי, כדי שיאכל בלילה סעודת שבת לתיאבון. אחר הצהרים הלך לכותל מערבי לומר תהלים וכן בכל חג הלך לכותל לקיים מצות עליה לרגל עד שהזקין שלא היה יכול לילך רגלי לשם. אבל מימיו לא התפלל שם שום תפלת חובה של שחרית או של מנחה או של מעריב. אמר שאי אפשר לכוון שם בתפלה מפני הבלבול, שצבור אחד אומרים קדיש, שני קדושה והשלישי אומר חזרת התפלה וכולם בקולות וצעקות. בחזירתו מן “הכותל” קנה שני לימונים גדולים – כנגד זכור ושמור – וכשבא לבית הכנסת לקבלת שבת הביאם עמו ונתן לכל אחד מהמתפללים שיריחו ויברכו ברכת: הנותן ריח טוב בפירות. – כשהזקין הטיל זה על אבא שיקנה הוא עבורו שני לימונים וישלחם לביתו – בליל שבת כשבא מן התפלה מצא את כל בניו ובנותיו וצאצאיהם מחכים עליו בביתו שבאו לקבל את ברכתו, ולברך אותו בשבת שלום, היה שמח בנכדיו ונכדותיו וחלק להם גרעינים ובטנים באהבה ובפנים שוחקות.

לא שר שום דבר לפני קידוש רק את שירו של רבו החתם סופר – שמודפס בספר “שירת משה” ו“אשת חיל” ותו לא. היה מקדש על היין, והיה משייר מקדושא לאבדלתא, בבקר קידושא רבא על רביעית יין וכן בסעודה שלישית היה מקדש על רביעית יין – מנהג בני הונגריה – והיה מדקדק שגם בסעודה שלישית יהיו דגים, בשר, ופרפראות, שאמר “אם צריך לאכול שלש סעודות בשבת, הרי צריך שתהיה כל אחת כהלכתה ולא סעודה מרומה כמו שנוהגים”. היה ממעט בשיחה בשבת רק מה שהיה נחוץ ביותר. במוצאי שבת בסעודת “מלוה מלכה” היה זהיר לאכול בשר טרי עם מרק, אשתו היתה מצנעת עבורו רבע תרנגולת חיה מערב שבת ובמוצאי שבת בשלה זאת ביחוד לסעודת מלוה מלכה. בחול היה לבוש מלבושי חוצה לארץ, חזיה שחורה ומכנסים שחורים ומעיל שחור, והיה מדקדק שלא יהיו מלבושיו מצמר משום חשש שעטנז ולבש רק מאריג של חוטים או של צמר גפן. בשבת היה לבוש קפטן לבן, ירמולקה לבנה ושטריימל ומעיל שחור עליו. לימודו היה רק נגלה ולא נסתר, קידש את הלבנה אחר ג' ימים כמנהג האשכנזים בירושלים, נגד מנהגו של רבו לקדש את הלבנה אחר שבעת ימים. בפסח אכל הוא ובני ביתו “שמורה” משעת קצירה. ואף הזהיר את בניו ואת בנותיו שלא יעשו הפרש בזה בינם לבין בניהם, אלא כולם יאכלו מצה שמורה משעת קצירה, ואף הקטנים והקטנות יאכלו מצה שמורה. באפיית המצות היה מדקדק שתאפינה בה“תנור הראשון” בבקר השכם, ושלא להפוך את המצות בתנור, ושהמצות ישהו בתנור רק שתים־שלש שניות, ושתהיינה דקות מאד, ואפויות היטב, ובשביל זה היה האופה מרבה בעצים בשעת אפייתן של המצות שהיה על חשבון הסבא, לבד המחיר הקצוב של האפיה. המצות שלו נאפו שני ימים או שלשה קודם הפסח כרי שתהיינה טריות. הוא הלך בעצמו להתנור וחָלק חתיכות של עיסה שיהיו שוות אחת לחברתה, כך עשה בשעת אפיית המצות בשבילו. ואחר כן כשאפו המצות בעד בניו, היה מזרז בכל פעם את הפועלים ואת הפועלות, שיהיו זריזים בעבודתם, והעיקר שתהיינה המצות דקות מאד. אחר אפיית המצות היה מחלק לכל פועל ופועלת כעך טרי עם ביצה מגולגלת וכוס קטן של יין שרף לבד מה שהעניק מכספו ביד רחבה כטוב לב ורחמנותו, ואמר: “הם מתייגעים הרבה, תהיה להם הנאה וקורת רוח”. מנהגו היה בתחלה, לאפות את “מצות מצוה” שלו בערב פסח, עד שגדלתי וראיתי את המהומה והבהלה שהיו בתנור בעת אפיית המצות בערב פסח, שהיה רק תנור אחד בשביל כל יהודי ירושלים האשכנזים ב“חצר הכולל” והסברתי לו שזו היא מצוה הבאה בעברה שהמצות הן עבות, ומאופרות, וחרוכות, וכפולות, ויש בהם גם חשש חמץ, הפסיק מלאפות ערב פסח, וגם אבא אחריו ואמרו שהצדק אתי. (בעולם שלי תתואר אפיית המצות בזמן ההוא וכן תתואר שם אפיית “מצות מצוה” בערב פסח, עיין שם). מצות עשוית במכונות לא אכל מפני שרבו החתם סופר מחמיר בזה מאד, וכן נהגו אז כל הרבנים והיראים ותלמידי החכמים שלא לאכול ממצות של מכונה. – עד אחר זמן שהביאו מכונות טובות ומהירות שאז רבו האוכלים מצות ממכונות גם מן הרבנים והותיקים –. בליל פסח היו מסובין על שלחנו ועל חשבונו כל צאצאיו וצאצאי צאצאיו מגדול ועד קטן. היה מחלק אגוזים לכל המסובין, ישב בראש כמלך בגדוד ואוכלסיו הרבים היו עוטרים אותו, אכל “שרוי” בפסח שרבו גם כן אכל, בפרט לעת זקנותו שקשה היה עליו ללעוס את המצות. קפה שתה בפסח רק מן אלו הגרעינים הבאים עם הקליפות בסלים קטנים של לולבים, שלא היה עליהם שום חשש של מבושל או שמא יש בהסלים קמח. לקפה הזה קראו “קפה תימני”. לא חשש להשתמש בפסח בפלפלים שחורים, אף שיצא עליהם חשש של זיוף מפני שהרב שמואל סלנט שהיה מרא דאתרא לא אסר אותם¹⁴, לא השתמש בשום סוכר של פסח רק מאותם שבאו מ“שוּרַן” שהכיר היטב את הרב דשם שהיה תלמיד החתם סופר. לא אכל בפסח שום דבר שהיה צריך “הכשר” משום מעשה שהיה¹⁵, ואף בשאר ימות השנה היה מדקדק שלא לאכול דבר שיש עליו “הכשר”, לא אכל חמץ עד עבור איזה ימים אחר הפסח בכדי שיעשה קמח מחטים שנטחנו אחר הפסח, היה נזהר מאד ב“חָדָש” מפני שרבו החמיר בזה מאד. בשבועות לא היה ער כל הלילה כדי שלא יתנמנם בשעת התפלה ויאבד הכוונה. “בין המצרים” ערך “תיקון חצות” בביתו – לא בבית הכנסת – ובכה הרבה – מטבעו היה בעל בכי גדול –. ערב תשעה באב בכה הרבה מאד¹⁶. מיד אחר תשעה באב התחיל להתעסק בקניית אתרוג. האתרוג היה צריך להיות בו כל המעלות שמנו בו חכמים. לא עמד על המקח. אם האתרוג ישר בעיניו שילם עבורו כמה שדרש המוכר והיה עולה לו יותר מלא“י אחת. וטִפל בו עד חג הסוכות. הלולב שלו היה צריך להיות ישר מלמטה עד ראשו החד וסיב של דקל מכַסה את כולו לבטחון שלא יפרדו עליו. והיה מהדר שהלולב יהיה מן אמצע הדקל ולא מצדדיו. ללולב שכזה קורים “לולב הַלֵב”, והיה משלם עבור לולב כזה לפעמים עד כדי חצי לא”י. ההדסים הקפיד שיהיו משולשים כדבעי גם ירוקים ויפים [סדר הקניה והטיפול באתרוגים ולולבים בימים ההם בירושלים יתברר במאמר “סדר החיים של יהודי ירושלים בחדשי השנה” בעולם שלי]. ערב ראש השנה השלים תעניתו, לא הלך לומר תשליך, סוכתו היתה נגמרת קודם יום כפור והשאיר רק דבר מועט לתקן בה כמבואר בשלחן ערוך. כל שבעת הימים היה עושה סוכתו קבע, בה אכל בה ישן, ובה למד ולא היה יוצא מסוכתו רק בשעת תפלה. על ארבעת המינים ברך בכל ימי החג בסוכתו מיד כשהאיר היום ולא המתין עד הנץ¹⁷ החמה מפני שזריזין מקדימין למצות. ארבעת המינים היו מונחים בסוכה ממולו על השלחן שתשלוט בהם עינו ולא יסיח דעתו מן המצוה. נר חנוכה היה מדליק על פתח ביתו מבחוץ והיה מדליק את הנרות מיד אחר שקיעת החמה קודם תפלת ערבית כמנהג האשכנזים בירושלים. בפורים הביאו לו כל צאצאיו “משלוח מנות” והוא נתן לכל נכדיו ונכדותיו דמי-פורים בעין יפה ובפנים שוחקות.

פרק ו  

בראש חודש כסלו שנת תרמ“ח, כשהגיע לשנת השמונים ושבע, קם בבקר משנתו ציוה לקרוא לבניו ולבנותיו שבכאן – חוץ לבנו מאיר שהיה ביפו – ואמר שהוא מרגיש שכוחותיו הולכים וכלים וקרב קצו. הבהילו את הרופאים, בדקו את גופו ואמרו שאינם מוצאים בו שום חולי, רק אפיסת הכחות מחמת זקנה. בניו לא סרו ממטתו, והיה בדעה צלולה ומיושבת. רק הרגיש חולשה. ביום הששי ג' כסליו אמר לקרוא את כל צאצאיו אף הקטנים שבעריסה שרוצה לראות אותם מפני שהוא מרגיש שרגעיו ספורים המה. באו כולם – לבד בנו הבכור מאיר שהיה ביפו ולא היה שהות שיגיע קודם השבת שהיו נוסעים אז בעגלה, ולא היה גם כן בשעת הלויה. אחד מנכדיו נתעכב, שאל עליו למה לא בא זה הנכד. אחרי כן בא הנכד, ניגש אליו למטתו ובישר אותו שאשתו ילדה בת ובשביל זה הוכרח להתאחר ואמר לו מזל טוב. חשב מעט, ואמר שהבת הזאת משלמת לו לשבעים נפש יוצאי חלציו. אחר כן אמר לבניו: פרשה זו של השבוע היא “תולדות” ומַתחלת: ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק, וידוע מה שפירשו המפרשים על כפל הדברים, ונראה לי שזה הוא הכפל, תולדות אלו המעשים טובים כמו שפירש רש”י וזהו כוונת בן אברהם. כששאלו ליצחק מי הוא אמר “בן אברהם”, תלה יחוסו באביו אברהם שהוא בעל המעשים. אברהם הוליד את יצחק, כששאלו לאברהם מי הוא ומה מעשיו אמר “הוליד את יצחק” ותלה הכל בבנו. הבן התפאר באביו והאב התפאר בבנו. ומובן מה היתה כוונתו. אחר כן ברך את כולם וצוה אותם להקפיד על השלום, שלום בין איש לאשתו, שלום בין המשפחה כולה, שלום בין אדם לחבירו, וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. צוה שהנשים תלכנה לבתיהן להכין צרכי שבת שלא לבטל על ידו ענג שבת ונשארו רק בניו ונכדיו הזכרים הגדולים וגם אני ישבתי אצל מטתו, לא דיבר עוד, רק שפתיו היו מרחשות ושמענו שהיה אומר בלחש: "לך ה' הגדולה והגבורה וכו' עד הסוף. הפסקא של ויברך דוד שאומרים בתפלה קודם השירה. קודם שסגר עיניו, קרא לאבא ואמר לו: במגדל החפצים שלי יש למעלה תיבה קטנה סגורה, בה יש תעודה מגבאי החברה קדישא על מקום קבר שקניתי זה שנים רבות וגם תכריכין וקבלה על הוצאות קטנות ששלמתי הכל. וצוואה שלי. את הצוואה לפתוח רק אחר “שבעה”. אחר קבלת שבת נכנסו כל הציבור לביתו – שהיה סמוך לבית הכנסת – ועם כניסת השבת יצאה נשמתו כשכל הציבור אמרו שמע ישראל וגו' והציבור חזר לבית הכנסת להתפלל מעריב.

במוצאי שבת הוכרז מטעם המרא דאתרא הרב שמואל סלנט לחלוק לו הכבוד האחרון וכל בני העדה האשכנזית באו ללויה. בשעת הרחיצה עמדו בניו מן הצד ואני שהייתי בן כ' שנה עמדתי בשעת הטהרה וכיבדוני להלביש אותו באיזה לבוש של התכריכין – מנהג של כבוד בירושלים –. כשהוציאו אותו מן הבית הייתי אני הראשון שהספדתי אותו בפני קהל גדול, משום שאנכי הכרתי אותו אף יותר מבניו, שבקטנותי נתגדלתי אצלו ואחרי כן כשהייתי בן י“ד שנה נתגדלתי אצלו עד לפני חתונתי וגם אחרי חתונתי הייתי בא אליו כמעט בכל יום ובילה עמי איזה שעות ואמר לי חידושיו במקרא ובנ”ך וראיתי את מנהגיו ואת מעשיו. ואותם ספרתי לפני הקהל. אחר כן הספיד אותו הרב חיים זוננפלד ואחרים.

כשכלו ימי השבעה מיד בבקר פתחו את הצוואה, כדי לדעת איך יתנהגו כפי צואתו. מצאו כתוב שלא לכתוב על מצבתו שום תאר. רק פ“נ ר' משה סגל מעיר חדשה במדינת אונגרן”. בניו העמידו מצבה על קברו מיד אחר “השבעה” ועל המצבה נחרת כמו שכתוב בצוואתו בלי שום הוספה של תואר. ובפנקס של ה“חברה קדישא” נרשם בזה הלשון: “הרב הג' המפורסם זקן ושבע ימים בן פ”ז שנה כמו“ה משה יהודה בה”ר יוסף [ישראל] סגל מנאווע-מעסטע. הוא היה מתלמידי הגה“צ חתם סופר זצ”ל". הצואה שמורה אצלי. בה נראה את גודל אהבתו לארץ ישראל. וענותנותו וצדקתו. תבוא בשלמותה להלן סוף מכתבים ותעודות. חיי הסבא בכלל היו חיים טובים שלוים ונעימים ושבע נחת מצאצאיו. והוא בעצמו התפאר בזה שלא זכה שום איש בירושלים מה שזכה הוא. יהי זכרו ברוך.

פרק ז

מכתבים ותעודות

א

שיל“ת (ר"ת שויתי י' לנגדי תמיד) חוסט יום ד' פ' שמיני תרכ”ז לפ"ק.

החיים והשלום לידידי מנוער הרב המופלג הצדיק מו“ה משה מעיר חדשה נ”י בעה“ק ירושלים תוב”ב (ת’בנה ו’תכונן ב’מהרה ב’ימינו).

אחרי דרישת שלומו הטוב, באתי להעיר הנה מאז נכספה וגם כלתה נפשי לחקור על מנהגי ותהלוכי מרן הגאון רבן של כל בני הגולה בעל חת“ס (חתם סופר) זצ”ל. וידעתי שמעלתו שימש את מרן ז“ל בזה יותר ממני ללזאת אבקש מאת מעלתו נ”י שירשום כולם מראשית השנה ועד אחרית שנה כל הדברים שראה בעיניו וידע. ויכבדני לשלוח אותם לידי ויהי ה' עמו ויעל, ויאושר כחו וחילו לתורה ולעבודה ויקבץ ה' את נדחי ישראל במהרה דברי ידידו הדו"ש (הדורש שלומו) הק' משה שיק מברעזעווע.

ב.

משה עלה ונתעלה עליות בקודש היה תלמידי הבחור המופלא הר“ר משה מעיר חדשה, למד ושמש בשקידה ועיון רב, עם חברים מקשיבים אהובים וחביבים, לא פנה אל רהבים כי אם ביעלת חן ואילת אהבים. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. מלא ידו בהרבה סוגיות והלכות, מבין מביט בהבטה וסיקור בעיון נמרץ שייף עייל שייף נפיק כל מן דין אמרתי לכבדו נגד זקני עם ה' לקרוא שמו בשם החבר רבי משה עלה יעלה ויכול יוכל על התורה והעבודה לשם ולתהלה ולתעודה הכ”ד (ה’כה ד’ברי) פ“ק (פה ק’הלת) פ”ב (פרשבורג) ע“פ (ערב פורים) פד”ל (פ"ד לפק) משה“ק סופר מפ”פ דמיין.

ג.

כימי צאת מצרים יראנו ה' נפלאות כאשר עשה עם משה בהוצאות כן יעשה ה' עם ידנ"פ (ידיד נפשי) הרבני הצדיק משה עבדו בהכנסות.

אחדשה“ט! (א’חר ד’רישת ש’לומו ה’טוב) בצפייתי צפיתי שכל טוב אצלו גם ברוך השם אצלי כל טוב, רק אין אני במזג הטוב, בוודאי לא מנע פרי בי שפתיו עבורי (להזכירו בתפלתו), ונא ימחול לכתוב להקצין ר' אלי' ה”מ נ“י, כי בשנה העברה לא רצה בנפש חפצה לשלם מה שאחיו ז”ל התחייב. בוודאי כעת לא יתן, על כן יקדים כ“מ (כ’בוד מ’עלתו) בחכמה וטוב לע”ז (ל’שון ע’ם ז’ר – גרמנית) שגם אמו תבין ואי“ה (א’ם י’רצה ה’שם) בחג הבע”ל (ה’בא ע’לינו ל’טוב) אשתדל בכל יכולתי ה' יתן השקט ובטח ודל“ב (ודי לחכימא ברמיזא) – עפר ארץ ישראל לא קבלתי – ד”ש לכל ביתו בפרט יהיה שליח מצוה לאשתו הצנועה ת“י כי אני זכור בפסח תמיד אשר הטיבה עמי כאשר אכלתי אצל כ”מ (כ’בוד מ’עלתו) נ“י וה' ירום קרנו עם כל ישראל חותם באהבה רבה הק' זוסמן סופר באאמ”ו…. (קשה לקרוא) יאמין לי אהובי בחורף למדתי חידושי תורה אשר כתב לי עם בחורים ואי“ה (א’ם י’רצה ה’שם) בעת הפנאי אכתוב לו, כעת אני עוסק בהלכות תפילין לינ”פ (י’דיד נ’פשי) ר' דוד ליב אם ירצה כ“מ (כ’בוד מ’עלתו) לעיין בו. ד”ש לכל אוהבי ומכירי. בפרט לבניו היקרים. פליאה בעיני שבנו הגדול לא כתב לי (להלן החידושים בהלכות תפילין שאין ענין לכאן).¹⁸

ד.

שיל“ת (ש’ויתי י' ל’נגדי ת’מיד) מקום המרחץ…. (קשה לקרות) ט”ו תמוז תקצ“ז לפ”ק.

שלום וכ“ט (כ’ל ט’וב) לידידי תלמידי הרבני המופלא ירא ד' מרבים כש”ת (כ’בוד ש’ם ת’פארתו) כ“ה משה סגל ע”ח (ע’יר ח’דשה) עם ברכת מז“ט. כשם שהכניסו לברית כן יכניסהו לתורה ולחופה ולמע”ט (ו’למעשים ט’ובים) בירושלים עה"ק אמן. (לידת בנו מאיר בשנת תקצ"ז)

ע“ד (ע’ל ד’בר) צוואת הצדיק מו”ה דוד לביאס זצ“ל שציוה שלא לכתוב רק י”ב אותיות (על המצבה שלו)¹⁹ הסברא נוטה לכתוב בר“ה (ב’ן ר' ה’רש) ולא זצ”ל דאין דרך אפילו אדם בעלמא לאמר שיכתבו עליו צדיק מכ“ש (מ’כל ש’כן) הוא שהקפיד שלא להזכיר שום שבח ואפילו מורנו מכ”ש (מ’כל ש’כן) שלא יאמר על עצמו במנין אותיות ז’כר צ’דיק ל’ברכה – ועוד אם כך היה כוונתו א“כ (א’ם כ"ן) ציוה בהדיא שלא להזכיר עליו שם אביו שהרי הקפיד שלא לכתוב יותר מג' אותיות ואין זה מכבוד אביו כי אם הוא צדיק כמ”ש (כ’מו ש’כתוב) עליו זכר צדיק לברכה יש שבח לאביו, ע“ד (ע’ל ד’בר) כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים – ואם מצוה שלא יזכור שם אביו משמע שאביו לא היה צדיק, וגם במכסה שעל שלחן הקדש בבהכ”נ (ב’בית ה’כנסת) הקדושה הרשים עליו בחייו שם אביו בר“ה (ב’ן ר' ה’רש) לביאס. וחסרון ג' תיבות אלו ימלא במ”ש (ב’מה ש’יחרתו) על המצבה תנצב“ה עם נשמת איו”י (א’ברהם י’צחק ו’יעקב) והוא תפלה ואינו שבח ומותר לכ“ע (ל’כולי ע’למא) הכ”ד י“נ (ה’כה ד’ברי י’דיד נ’פשו) משה”ק (קטן) סופר מפ"פ דמיין.

ה

תפלה ותהלה למשה איש צדיק תמים ה“ה ידי”נ (י’דיד נ’פשי) הרבני מופלא ומופלג מלא וגדוש כש“ת מו”ה משה האמבורגער סג“ל נ”י.

זה האיש משה ידעתי מאז ששימש לפני אאמ“ו (א’דוני א’בי מ’ורי ו’רבי) מאה”ג (מ’אור ה’גולה) מוהרמ“ס זצ”ל בישיבה בימי בחרותו והיה חביב בעיניו מאד, ומני אז עד היום קידש עתותיו לה‘, לא מש מאהל תורה הנטוע פה קהלתנו בחברותא קדישתא. לומדים מופלגים ה’ יחיים. וכעת נשאו לבו אותו לקרב אל הקדש פנימה לעלות מעלה בקדש לקדש ולטהר עצמו במקום קדוש וילך הלוך ונסוע עם אשתו היקרר והצנועה תי' ובניו אשר חנן ה' אותו שגדלם לעבודתו ולתורתו. וחפץ ה' הצליח בידו. ראו בניו אשר גדל. בפרט בנו הגדול תלמידי הבחור המופלג חו“ז ר' מאיר שי', וידוע שהדרך רחוקה והוצאות מרובות. ואף כי יקירי ב”ב (ב’עלי ב’תים) דקהלתנו המפוארה והסמוכים אלינו העניקוהו מאשר ברכו ה' איש איש כמתנד ידו, ונדבת לבו, אין הקומץ משביע לתת לכסף מוצא כ“כ (כ’ל כ’ך) לכן תכון נא תפלתי בעדו ובעד ביתו אל אחב”י (א’חינו ב’ני י’שראל) המתנדבים בעם ה' לצאת לעזרתו להנותו בכל מקום בואו במנה יפה של קדש כפול, לקרבו, לכבדו בכבוד תורה ועוסק ובא במצוה²⁰ גדולה של ישיבת ארץ הצבי. רודפי צדקה וחסד ימצאו חיים צדקה וכבוד. ויזכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כולו אומר כבוד הכ“ד (ה' כ’ה ד’ברי) באמת וצדק עש”ק כ“ט למב”י (ל’מספר ב’ני י’שראל) תרט“ו לפ”ק פה פ"ב (פ’רשבורג) המעטירה אברהם שמואל בנימין…. (קשה לקרות) חותמו.

ו

מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו זה האיש משה ידענו מה היה לו.

שכל עליותיו היו בהשכמה בבקר בימי עלומיו קדש לה' כל עתותיו יומו ולילו.

היום למלאכה והלילה למשמרת זה משנה לא זזה מתוך ד' אמות של הלכה הליכות עולם לו.

הנה זה לו עשרים שנה רצופים ששמש בקדש את אאמ“ו מאוה”ג מוהרמ"ס (א’דוני א’בי מ’ורי ו’רבי מ’אור ה’גולה מ’ו"ה מ’שה ס’ופר) לא זזה ידו מתוך ידו וחבה יתירה נודעת לו.

לעשות רצון צדיק זה חפצתי לתת לו תעודה במקום שאין מכירין אותו על הדרך אשר הוא הולך עליה ובכל מקום אשר תדרוך כף רגלו.

והיה לו לזכרון להזכירני בתפלתו הזכה בהר ה' בירושלים וה' ישמע קולו.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים הבוחר בירושלים יוצרו מבטן לעבוד לו.

יחזקהו ה' ויאמצהו ויראהו אותו ואת נוהו וידע ה' את אשר לו.

אחינו בני ישראל תמכוהו סעדוהו גדולה צדקה שמקרבת הגאולה ויקבץ פזורות ישראל ונזכה כולנו יחד לעלות מעלה בקדש אל המקום אשר אוה ה' למושב לו הכ“ד (ה' כ’ה ד’ברי) המצפה לישועת ה' ומחכה לו. חותם פה ק”ק (ק’הלה ק’דושה) מאטערסדארף יום א' י“ט טבת תרי”ז לפ“ק ה”ק שמעון בהגאון רמ“ס זצ”ל חופ“ק הנ”ל (ח’ונה פ’ה ק’הל ה’נזכר ל’עיל). חותמו.

ז

ידיד נפשי הרבני המופלג הצדיק המפורסם כבוד מו“ה משה האמבורגער סג”ל נ“י מנטורי קרתא דק”ק פ“ב (ד’קהלה ק’דושה פ’רשבורג), אשר עודנו באבו הקדיש כל עתותיו קודש לה‘, לא מש מתוך האהל של תורה ובאהבתה שגה תמיד, אם כי הרחיב ה’ לו והרבה ב”ב (ב’ני ב’יתו) תלוי ביה. ועכ“ז (ו’על כ’ל ז’ה) נטה שכמו לסבול עול התורה והעבודה תמיד. ועתה נכספה נפשו להוסיף קדושה על קדושתו ולעלות לציון מרום הר קדשנו עם כל נפשות ביתו לעסוק שם בקדושה ובטהרה בתוה”ק (ב’תורתנו ה’קדושה), בתוך הבאים גם נושא מכתב הלזה בנו ותלמידי הבחור המופלג חו“ש כבוד ה' מאיר שי' בשבוע הע”ל (ה’עבר ל’טובה) זיכה אותנו לבקר את מקומנו ועשינו עמו רק טוב כאשר עיני כל יחזון משרים כי התחייבו אנשי עירנו לתת לו מדי שנה בשנה קרוב לסך מֶם זהובים כ“מ (כ’סף מ’דינתנו) ואולי ימצא גם השארי מקומות הסמוכים לנו אשר יתנדבו לבבם הטהור להסתפח למסייעים ידי עושי מצוה זו על כן השמעתי כזאת, וכל מכיריו ותומכיו יתברכו בכפלים מאת שוכן שמים. ויזכו לראות בנחמת ציון וירושלים. פאקש ה' ניסן תרי”ז לפ"ק

יואל אונגר מרעכניטץ חונה פה קהל והגליל.

ח

עודני כותב את הטורים האלה וקסת הסופר בין אצבעותי והנה הכין מִשחָק הפתאומי לי את החרדה הזאת. והנה איש בפני שיבה אלי נגש כמ*ר משה האמבורגער מוואג – ניישטאדטל באונגרין ויחל את פני לתת לו אגרת מליצה ירושלימה אשר שמה יסע עם אשתו ושבעת בניו. היש לך רכוש? אין מאומה. איה איפה תמצא משען מחיתך בירושלים? מתי מספר מאוהבי נתנו חתימת ידם ויבטיחוני לשלוח לי אלף כסף מדי שנה בשנה. ואם אחדים מהאוהבים האלה ימותו, או יאבדו בקורות העתים אשר חליפות נתנו למו את רכושם, או לא ימלאו את אמרתם? אז ה' לי בעוזרי! באין ספק! אולם עליך לתמכו בחריצת ידיך במלאכה! הנני קולע במטרתי להגיון בתורה, כמה ימי שני חיי בניך? בני הבכור בן עשרים שנה, השני שמונה עשרה, השלישי שלוש עשרה שנה, ואחיו צעירים ממנו לימים עד הצעיר והוא בן ארבע שנים, אם עושי מלאכה הנמו אז שלום בואם אולם אינם עושי מלאכה ומה יעשו איפה בירושלים? ישקדו על דלתות התורה. ומה תעשה לאמרי האבות המורים כי לא תהיה התורה בידך קרדום לחפור בה? הנהו מחריש ופיהו מלא שחוק, אם כן איפה יהגו בתורה. אולם גם אם אשכח את מאמר החכמים איככה יגיעו בזאת למחית נפשם? ומה אעשה איפה? ראה נא אדוני יקירי! הנה כל מאויי נפשי לך לטובה, להיותך בריא אולם דשן ורענן עד שיבה! אולם באסוף ה' לך לאבותיך בטרם המועד כאשר נקל זאת בבואך לרוח ארץ אחרת ומוזרה לך אשר לא הסכנת בו, ולאורח החיים אשר לא דרכת בו מנעוריך. מה יעשו ביום מהר זה אשתך ובניך? היאבו המטיבים האלה התומכים אותך כרב תמים ויקר באהבה לתת גם את נדבתם לבניך הגדולים והנכונים למפעל ידים למען כלכלם במרחקים? והאחרים מה המה עושים! האחרים יחיו את נפשם בעמל ממתנת נדבה, גם פושטי יד למתן הנמו, אם מה' יצא הדבר הטוב בעיניו יעשה! לא כן יקירי כו' כו' לקחת אשה במעט בואם ירושלימה כי תושם בסד רגלם על אפם ועל חמתם כו' כו' בידעי את ארחות היהודים שם כו' כו' כו' (דילטוריא) הידעת מה ה' שואל? את העבודה בזעת אפים ואת רק הקללה כו' כו' (דילטוריא על אנשי ירושלים) אמנם הנני אומר לך יקירי כו' כו' בלכתך ירושלימה למצוא לך קבר הנך משליך בזה משפחה כו' כו' (דילטוריא) ובפנים נזעמים יביטו לקראת בואך כו' כו' גם בהתגוררך שם לא יברכו בפני רצון!, ומה אעשה והכל ערוך למסע?, הניחה את שלשת בניך הגדולים מאחריך למען ילמדו מלאכה כו' כו‘, הנמו קצרי כח, כו’ כו' – כותב בכעס גדול ומטיף לו מוסר שלא יסע לארץ ישראל בשום אופן ומסיים דבריו־ – 'ומארץ זבת חלב ודבש דמה ברוחו כי עוד לא נחרבו מעיונותיה!

ט

שיל“ת (ש’ויתי ה' ל’נגדי ת’מיד) יום ד' אח”ד בסיון תרחי"ל.

שלום ושובע שמחות ורחבת הלב לאהובי י’נ (י’דיד נ’פשי) כאחי' רבי וחברי נפשי קשורה בנפשו חרב המופלג חריף ובקי צדיק ונקי כקש“ת (כ’בוד ק’דושת ש’ם ת’פארתו) מו”ה יחיאל שלעזינגר נ"י נצח עם זוגתו הצנועה היקרה הצדקת תי' עם בנו ידידי הבחור כארזים החריף המופלג ה' עקיבא יוסף²¹.

דבריו הנעימים המשמחים אותי מאד קבלתי בחדוה ובשמחה ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. יתן ה' ויוציא מחשבתו הטהורה לפועל אמיתי לבוא הנה בשמחה וכל טוב עם גיסו היקר הצדיק ר' וואלף נ“י כי בלי ספק בעזרת ה' שאיש יקר וחרוץ כמוהו יכול לסחור ולפרנס עצמו פה. כי נשתנה ירושלים לעילוי מאד. גם בעניני סחורה במסחר וכדומה. כמעט כעיר וויען הפלא ופלא עניני עולם הזה שיכול האדם להשיג פה אי אפשר לספר בחיבת ארץ הצבי כאשר מוזכר בסוגיא דחדש (נראה כוונתו שרבו החתם סופר בסוגיא דחדש הרבה בשבח ארץ ישראל) רק שני דברים פה ביוקר הדירות והתבואה, זולתם אין פה שום יקרות וכל הצרכים והפירות הנמצאים פה הכל לרוב כחול הים ברוך ה' וצַוותא דאינשי גם כן בטוב ובנעימים כמו בעירנו פרשבורג אין חילוק, בעניני תורה ויראה קדושה וטהרה יש כאן כפלי כפלים אשרי עין ראתה אלה. גם בעניני שידוכים בנים ובנות יש כאן ברוך ה' דרור וחירות והכל הוא בטוב. רק העיקר שיהיה מן השמים לטובה, ברוך ה' שאצלי גלוי וכמוס שהסכים ה' ברחמיו עלי ואי אפשר לספר, אחת היא שמצוה לספר והלא ידוע שכל העולם התרעמו עלי מנסיעתי מחמת בתי הקטנה שהיתה אז שתי שנים (כנזכר לעיל בספרי) מה עשה הקדוש ברוך הוא, משעה ראשונה שנסענו מפרשבורג לטובה עד שעה האחרונה שבאנו הנה לכל טוב לא פסק חוכא מפומה, והיתה בכל הדרך בריאה ושלמה בפנים צוהבות נשתוממנו כולנו עליה, וראינו מגודל נפלאות וחסדי ה' ורצונו עמנו, בין בים בין²² ביבשה לא הרגישה שום חולשה וחולי, אדרבא היתה משחקת בכל הדרך. גם פה עשה ה' אתה חסד שבזמן מועט אחר בואנו נתן ה' בה כח וזריזות ועמדה על רגליה והלכה כתינוקת בת עשר שנים, כהנה וכהנה סימנים רבים ונפלאים שאי אפשר לספר. ברוך ה' שהביאני עד הלום לראות ולהגיע פַעַמַים לשלש שמחות. א' שלש רגלים לחוג בירושלים עיר הקדש. שלש שמחות בבָני שי' דהיינו ב' חתונות לבני אהרן ומאיר (כאשר הבאתי לעיל בספרי) ובר מצוה בשבוע זה יום א' העבר בבני נטע הרש שי' כי פה המנהג לעשות הבר מצוה רק בחול (בחוצה לארץ המנהג אצל החרדים לעשות הבר מצוה בשבת ואצל החפשים ביום ראשון) ודרש ב”ה דרשה בסוגיא קטן אוכל נבלות ממאור הגולה ז“ל (החתם סופר) גם מה שחנני ה' יתברך, וגם איזה חידושים מעצמו. והיה לנו כבוד גדול שהיו אצלנו כמה גדולי העיר גם הרב הממונה ר' ישעי' (ברדקי) וזכיתי להפיץ בירושלים תורת רבנו משה זצ”ל והיה פלפול עצום בדברי רבינו גרגיר אחד אכתוב לו ולכל רבותי וחבריי מה שחנני ה' בסוגיא זו. – להלן החידושי תורה שאינו ענין לכאן. סוף המכתב והחתימה חסר שנקרעו מרוב ימים וחבל.

י

כי המה מבחוץ ואין דנין שלא בפניו. ורבים בכוללנו שאין להם מכירין כלל בחוץ, כגון הנולדים או שעלו בקטנותם עם אביהם ובלי ספק שבוודאי טוב יותר לדין בנוגעים מלדין שלא בפניו. כי בנוגעים אפשר ואולי שימצאו עוד בהם אנשים היראים את ה' ולא יעשו עולה כל כך משא"כ (מ’ה ש’אין כ’ן) הדן שלא בפניו ואינו יודע מה בפנים למי שיכול להתרושש עצמו מאד לפניו. וזה ישמע אף שהאמת אינו כן. ומה גם אם ידונו שלא בפניו אז יגברו בעלי לשון הרע לאין קץ הרבה יותר מעכשיו. וכל אחד משפיל את חבירו ויגביה את עצמו כמובן לבקיאים בדבר, – עד כאן.

יא

בעז“ה יום ד” ה' מרחשון תקצ“ב לפ”ק.

שלום וכל טוב לאהובי אחי הב' החתן ה' יוחנן ליב שי'.

אין לי שום פנאי לכתוב רק מדאגה שמא לא תוכל לקרות בטוב את כתב רבנו הגאון נ“י לכן עברתי על מדותי והעתקתיו, וראה והתבונן היטב הדק בכתב רבנו הגאון נ”י כי גם אני מסופק באיזה תיבות, ומאפס הפנאי כתבתי כפי הנראה לי ואפשר שכתבתי כהוגן ואבקש ממך שתשלח לי חזרה העתקתי על ידי מביא כתב זה ואל תאחר ויהיה לך הדבר לרפואה שלימה, אלה דברי אחיך הק' יהודא משה סגל מע"ח.

בעה“י, יאמר בכל יום ז' פעמים ויהי נועם וכפל הפסוק אורך ימים, ג”פ ה' צבאות עמנו, ג“פ ה' צבאות אשרי, ג'”פ ה' הושיעה, ג“פ אתה סתר לי, ישר והפוך סלה תסובבני, ג”פ לישועתך קויתי ישר והפוך שיעלה שש פעמים סברית ה' לפורקנך ישר והפוך שיעלה שש פעמים, ליקה שתן שלו ויבשל בו חצי ליטרא בשר שור ויושלך לפני כלב זכר דוקא, יקח מי רחיצת נשים מבית הטבילה ויערב בו שליש משתן שלו ואור ליום ג' או אור ליום ה' יערה ממנו לקערה רחבה שיוכל לטבול בו מטלית לבן פשתן ואחר שילבש כתונת לבן יומשח כל גופו קודם העישון כמבואר למטה. – והמשיחה תהיה ח' לילות רצופים או יתחיל אור ליום ג' או אור ליום ה' ובלילות שמעשנין תהיה המשיחה קודם העישון ובשאר לילות קודם השכיבה, ובערב שבת קודם קבלת שבת, ואם נדחה הדבר בשום לילה מאיזה סבה ישלים בלילה האחרת – יקח לב מדג חי העכט. ומעט…. (מלה שאי אפשר לקרות) באפטעק וצואה תרנגול זכר שנתייבש בלי תערובות צואת תרנגולת נקבה ובליל אור ליום ג' ואור ה' ואור ג' או להיפך ה' ג' ה' בלילות אלו בעוד המשקה של המשיחה טופח עליו יניחו הכל על קערה גחלים ויעמוד תחתיו עד שיעלה העשן על כל גופו. ותחת המטה עד שיעלה העשן על כל המטה ואחרי כן יוציאו הכלים עם הגחלים מהחדר ויעמדם תחת הרויך פאן כל הלילה עד הבקר ובבוקר ישפכנו על אשפה מקום שאין דריסת אדם מצוי שם. ויזהר שלא יעבור חתולים נגד הגחלים בעמדם תחת הרויך פאן – יאמר בכל יום מזמור פ"ו, הורני ה' בתמניא אפי ויזהר משבועות וקללות וקטטות ויקבל לשוב בתשובה שלמה אם ירפאו ה'. עד כאן הסגולה.

יב

עש“ק תרומה תקצ”ג שלום וכל טוב לכבוד אהובי אחי החו“ש כ”ה משה סגל נ"י

אהובי אחי מכתב עם פרישת שלום בלי ספק שקבלת ותשובתך אלי אקבל לדעתי שבוע הבא. אין לי מה להודיעך ברוך השם שאני בקו הבריאה. גם ממך ומכל אשר לך אל יחסר לעולם. אם קבלת אגרת מאמנו תי" כתוב לי מה שכתבה לך מענין אחותנו תי‘. ומאותו ענין אשר בלתי ספק כתבת להם על ידי אחותנו צארטל תי’ היה בטוב מנאי אחיך ה“ק יוחנן ליב האמבורגער מע”ח.

יג

ב“ה אור ליום ועש”ק לסדר ו’ב’ר“כ”ת’י’ך נייטרא יבנה עיר אלקים.

שלום וכל טוב סלה לידיד עליון ואדם ה“ה הרב המאור הגדול הישיש מו”ה משה מעיר חדשה ג“י איש תם יושב אהלים בעיר הקדושה ירושלם תרח”ם.

זולת כל ספק יפלא בעיני מעלת כבוד תורתו נ“י על אשר החשיתי עד כה. ואולי טעם כמוס עמדי ואולי בכל זאת לא אמנע מלהזכיר מעלת כבוד תורתו נ”י כפעם בפעם ותמיד זכרתי לו בחסד מנעורינו כאשר ישבנו יחד במרחץ ווינער באדן והנה כעת יש לי שתי בקשות ממעלת כבוד תורתו נ“י. א' על איזה אופן וענין יוכל להיות בעיר הקדושה ירושלם אזכרת הנעדר ללמוד מדי שנה בשנה היארצייט בפרט בכל שנה הראשונה כנהוג אנשי ישראל בכל אתר ואתר, והשנית אם יכול כבוד מעלת תורתו לשלוח לי על בי דואר מנה אחת אפים מעפר ארץ הקדושה ואקוה שלא ישיב בקשתי ריקם ותו אין מנאי ה' הטוב יאריך ימיו ושנותיו בנעימים כאות נפש ידידו הנאמן המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשו הק' משה כ”ץ (כ’הן צ’דק) חונה פה קהל קדישא.²³

בספר תורת משה על התורה מהחתם סופר מביא רבו בפרשת “וישב” פירוש אחד מתלמידו – הסבא – וחותם ע"ז “והנאני מאד”.

בשאלות ותשובות הכתב סופר יש תשובה להסבא והכתב סופר כותב אליו בתואר גדול ובכבוד רב. בשאלות ותשובות של הרב משה שיק הרב בעיר חוסט תשובה להסבא ששאל אותו מירושלים וכותב עליו תואר גדול ובכבוד רב.

הסבא חתום עם רבני הזמן בירושלים על האיסורים על בתי הספר, ועל בית החולים האנגלי – מיסיון – ועל ספר “ניתוץ הבית” ו“שומר ישראל”.

(הצוואה)

(העתקה אות באות מכתב ידו של אבי אבא)

שויתי ה' לנגדי תמיד. היום יום ה' ארבעה עשר יום לחודש אדר שני תרל"ג ביום הזה הרי אני כ’ב’ן שבעים שנה מיום ליום. בחמלת ה' עלי ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שאזכה לראות משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

חסדי ה' אזכיר שלא תשכח מפי זרעי וזרע זרעי עד העולם. ה' ברחמיו ינחני במעגלי צדק למען שמו. זיכני הי בבנים חמשה חומשי תורה ומיעוט בנות שתים שי' ותי' עד מאה שנים. בעזרת ה' יתברך הרגלתים לילך בדרכי ה' ובתורתו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים. גם זיכני ה' להצליחני בהצלחה גדולה אשר אין למעלה הימנו בזה העולם לילך וליסע ולישב בירושלים עיר הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן. בשנת ת“ר טו”ב בחודש תמוז יצאנו מחוצה לארץ ובחודש מנחם אב טו“ב בחדש באנו בעזרת ה' לארצנו הקדושה לטובה בשלום ובלי פגע וערב שבת היה ואמרתי אני בעזרת ה' יתברך דזהו כוונת רש”י והיה עקב תשמעון אם מצות שאדם דש בעקביו תשמעון דהיינו הליכות בארץ ישראל שכל פסיעה ופסיעה היא מצוה כידוע וכמו שאמרו חכמינו²⁴ זכרונם לברכה כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל כו'.

גם חנני ה' להשיא לבני ולבנות קודם שהגיעו לעשרים שנה בשידוכים הגונים כפי ערכי ונתתי בעזרת ה' יתברך לכל אחד ואחד חלקו. לפי ערכי ממיעוט חילי שהיה לי זוזי. ואת עלית על כולנה מחסדי ה' עלי שלא הוכרחתי לצאת לחוצה לארץ לבקש עזר וחנינה להוצאת חתונת בני ובנותי שי‘, כי פה בארץ ישראל ידוע הוא שרובא דרובא עניים הם מצפים על חנינת טובים ישרי לב של אחינו בחוצה לארץ, מובן ממילא שפרנסתם בדוחק ובצער ה’ ירחם לטובה, ובהגיע תור נשואי בניהם ובנותיהם מוכרחים לכתת רגלם ולצאת לחוצה לארץ לפני הנשואין, או ללות ולצאת אחר הנשואין לקרובים ולאוהבים לפרוע חובתם כן הוא על הרוב ובהכרח, ואתי הפליא ה' חסדו שלא הוכרחתי לצאת לחוצה לארץ בנשואי בָני ובנותי ולא זוכרים כל הזקנים אשר עתה פה ירושלים, ועל זה אמרתי כמה פעמים לכמה אנשים שזהו כוונת הפסוק: כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך, כי קשה להבין המשך פסוק זה מרישא לסיפא. ובדברי הנזכרים לעיל יובן, דהנה הבריח החזק שבין חוצה לארץ לארץ ישראל הוא סכנת והעברת הים כמו שכתוב בתוס' סוף כתובות בשם ר' חיים כהן דמחמת סכנת הים פטורים מלילך לארץ ישראל, על אחת כמה וכמה לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ בסכנת הים בהולכה והובאה ושאר מינועים בדרך הרחוק הזה מתורה ותפלה מצות ושאר דברים אין מספר שגורם סכנת הים ודרך הרחוק, ולפי זה מה יעשה האדם לבניו ולבנותיו שהגיעו לפרקן, אבל מי שבטחונו חזק בה' ברחמיו אל יעזבו ויתברכו בקרבו בארץ ישראל ואין מעצור לה' להושיע, וזהו כוונת הפסוק כי רצה לומר…. (קרוע) (עיין ישעי' נ“ד פסוק כי ההרים ימושו וגו' ברש”י שם, ומה דאיתא סוף שבועות כי משמש בד' לשונות היינו בתורה ולא בנ"ך) שחיזק בריחי שעריך דהיינו סכנת הים ולא יכול לילך לחוצה לארץ…. (קרוע) ברך בניך בקרבך ורצה לומר שלא יוכרחו לצאת לחוצה לארץ.

והנה ידוע דברי קדושים אשר אמר שלמה המלך: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, וידוע הכונה היא שיתקן האדם מעשיו ויזכיר תמיד בכל יום על המיתה שאינו ידוע לשום אדם, בפרט אם יגיע האדם בחסדי ה' לעת זקנותו כמוני בעזרת ה‘, ראוי שיצוה את ביתו ואת בניו אחריו כפי מה שחנני ה’ ברחמיו כמו שמצינו בתורתנו הקדושה: למען אשר יצוה את בניו ואת בנותיו אחריו, וגם מדברי קבלה ובתלמוד ובדורות ראשונים ואחרונים.

והנה שלשה דברים עצומים אקדים לצות את בני ובנותי בתורת צוואה גמורה ועצומה. הראש והראשון אני גוזר ומצוה בכל תוקף ועוז שלא יצאו לחוצה לארץ בשום אופן וענין אם לא לצורך רפואה חס ושלום. ועל פי היתר בית דין צדק ומומחה שבירושלים. וגם לנכדיי אני מצוה ואל יעברו על דברי²⁵ וה' ברחמיו יזונם ויפרנסם ויושיעם בתוך ירושלים כאשר אמרתי לעיל כי חזק בריחי שעריך וגו'.

שנית אני מצוה אתכם בָני שי' שתלמדו בכל שבוע קודם שבת הסדרא חומש עם פי' רש"י.

שלישית אני מצוה אתכם בָני שתתנו מכל אשר יתן ה' לכם חצי מעשר לכל הפחות לבתי אחותכם מ' יענטל תי'.

רביעית אני מצוה אתכם בָני שי' שתלכו פעם בשבוע לכל הפחות לשאול בשלום אחיותיכם מ' יענטל ובריינדל ריכל שי'.

חמישית אני מצוה אתכם בני שלא תלכו על קברי אם לא שילמתם פרשת השבוע עם פירש“י וגם ההפטורה עם פי' רש”י.

ששית אני מבקש מכם בני בתורת בקשה שתלמדו בחברותא, בכל יום לכל הפחות שעה אחת משניות, ובכל יום ילמוד אחד מכם והשאר ישמעו ועל דרך זה בחזָרת חלילה תמיד כסדר. ובזה אקוה לה' שתתקנו קצת נשמתי וגם שנכדיי שי' יהיו בכלל זה (נתקיים בשנה ראשונה של אחר מותו).

שביעית עבור נחלה וירושה מהמעט אשר חנן ה' אותי, יבאמת הנחלתי לכם בעזרת ה' נחלה גדולה וירושה אמיתית שהבאתי אתכם לארצנו הקדושה לירושלים עיר הקדושה אשר ידוע שירושלים נקרא נחלה וירושה, וברבות הימים ובסגות הזמנים תראו ותבינו הטובה הגדולה שעשיתי לכם בעזרת ה‘. על כל פנים המעט שישאר אחרי אחר מאה שנים בפרט הספרים הנחמדים אשר חנן ה’ אותי וטרחתי ויגעתי לקנות על הרוב ממעות מעשר וחומש תחלקו ביניכם בהשכל לבלי יתערב זר עמכם ותתנו חלק כחלק גם לשני חתניי שי' ובשום אופן אל תמכרו ממני שום דבר לאיש זר.

שמינית אני מבקש משני חתניי שי' הרבני מו“ה שאול יעקב והרבני מו”ה יצחק בהרא“ד נ”י שיהיו להם שלום וריעות עם נשיהם בנותי שי' ובזה בוודאי יעשו נחת רוח לנשמתי.

הכלל העולה לכולכם בני שי' שיתן ה' בלבבכם יראת ה' וחשקת תורתנו הק' ללמוד וללמד ולעסוק בפלפול עם חברים ותלמידים לחדש חדושי תורה בשמעתתא ואגדתא. כי זה עיקר חיות לתכלית הנרצה לפני ה' כידוע דברי חכמינו, הקדוש ברוך הוא חדי בפלפולא דאורייתא, וה' ברחמיו ינחכם במעגלי צדק למען שמו הגדול יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים. דברי אביכם המצפה לטובתכם. הק' משה סגל נאועמעסטא.

אחר החתימה כתב דברים אלו:

על מצבה שלי לא תכתבו רק, פ"נ ר' משה סגל מעיר חדשה במדינת אונגרן. אם תרצו להדפיס הצוואה הזאת הרשות בידכם אבל ליתנה בחגם ולא בשכר לא בכסף ולא בשוה כסף.

בענין אמירת קדיש או להתפלל לפני התיבה אל תתקוטטו עם אבל אחר. במוצאי שבת תשתדלו להתפלל לפני התיבה ולומר קדיש אבל בלא מחלוקת רק בשלום. כל הנ"ל שריר וקיים.

בשנת תרל"ז הוסיף עוד דברים:

כל אחד מבָני שי' מחויבים לומר סדר יום כפור קטן בכל ערב ראש חודש אף אם אינם מתענים – מנהג רבו ומנהג פרשבורג עד היום – אל ישמשו בני בנדיבים שלי ששלחו לי מעות יחיד ותמיכה שנתית ולא ידרשו מהם כסף ונדבות.

פרק ח'

זכרונות ומעשים ותעודות לתולדות הדוד רבי מאיר המבורגר ז"ל

נולד בפרשבורג לאביו רבי יהודה משה שהיה נקרא רבי משה נאועמעסטא ולאמו חיילה מלכה ז"ל. למד בישיבתו של הכתב סופר בפרשבורג ואצל הרב מפַקש – הונגריה ומהם קבל תעודת מורנו ומכתב שאעתיק אותם להלן.

בשנת תרי“ז כשבא עם הוריו ליפו נשא שם לאשה את חיה בת רבי קפל בלטנר מן המתיישבים הראשונים ובעל מלון הראשון ליהודים ביפו. וישב ביפו משנת תרי”ז עד סוף מלחמת העולם במשך ששים ואחת שנה. כשנשאו היה הוא בן כ' והיא בת י“ג־י”ד. תשע שנים לא נולד להם כלל אחר כן נולד בן שמת בקטנותו ובת שמתה בנערותה. אחר כן ילדה לו אשתו ארבע בנות שנתקימו (להלן בספרי ברשימת תולדות בני הסבא).

כשנתיישב רבי מאיר ביפו לא היתה עוד שם קהלה של אשכנזים מיוחדה, ועד שנת תר“ל כשהתחיל הישוב של האשכנזים להתרבות, התפלל רבי מאיר אצל הספרדים ביפו, לבש כל ימיו תרבוש מרוקני גדול וציצית של תכלת מאחורי התרבוש, הניח שני זוגי תפילין של רש”י ושל רבינו תם בבת אחת בשעת תפלת הבקר כמנהג הספרדים, וגם אחרי כן כשנתרבו האשכנזים והתפלל אצלם לא שנה את מנהגו בזה. היה השוחט אצל קהלת הספרדים ערך כ“ב שנה והמוהל הראשי של יפו והמושבות. בפנקס רשימת נמוליו רשומים 1570 ילדים שמל אותם. גם מל הרבה מנערי הערבים – בלי פריעה כמנהגם. היה מן העסקנים והבונים של ישוב היהודים ביפו, המזכיר לעדה הספרדית כלפי חוץ והַכַּתָּב של העתונים “הלבנון” ו”המגיד" בשעתם. הידה מחברי הועד של “נוה צדק” ביפו ונחשב בין זקני הישוב והנכבדים ביפו. הכל התחשבו עמו ונהגו בו כבוד רב, גם בעיני הערביים תושבי יפו היה נכבד מאד, כי הכירו אותו שנים רבות בתור ידיד ואיש ישר וטוב.

כשהתחיל ישוב האשכנזים ביפו להתרבות ובתוך העיר העתיקה נוסד “בית הכנסת של היהודים הרומנים” התפלל בבית כנסת זה, היות והוא היה דר גם כן בעיר העתיקה בשכונה שכולה ערביים. אחר כן שכר בית מיוחד לו בשכנות עם ערבי אחד, שם היו לו שני בתים גדולים בחצר למעלה לבית דירה בשבילו ובני ביתו, ולמטה בחצר היה בית גדול שהקדישו עבור בית המדרש והיו לו מתפללים קבועים מהשכנים שדרו בעיר העתיקה. בשבת אחר הצהרים באו לשמוע ממנו את סדר הפרשה של השבוע שלמד עמהם. כשרון מיוחד היה לו להמציא גימטריאות ולדרוש ראשי תיבות וסופי תיבות בחריפות יתירה. תמיד כשהייתי ביפו נהניתי לשמוע ממנו גימטריאותיו ושיחותיו, אשתו כבדה את כל השומעים את השיעור בשבתות בתֵּּה.

פרנסתו היתה תחלה ממלאכת השחיטה. אחר כן עסק בשלחנות, שכר לו מקום אצל הסוכן מנמל יפו רבי חיים שמרלינג. בפתח חנותו אשר על יד בית המכס העמיד שלחן של חלפנות ובני אדם יוצאים ונכנסים לבית המכס החליפו אצל רבי מאיר את כספם לפי הצורך. הוא היה גם סוכנו של אבא ביפו, והכספים שנשלחו למוסדות וליחידים מירושלים ליפו ע“י המחאות מאבא, הועברו על ידו. אחר כן היה גם הסוכן של האניה הרוסית לקבל הדאר וחבילות ומכתבי כסף שבאו עם הספינה בעד דָרי ירושלים והיה לו קומיסיון ידוע בעד כל חבילה ומכתבי הדאר רגילים ומכתבים באחריות (בעולמו של אבא יתבאר עסק זה בארוכה). אשתו מתה עליו בחייו בשנת תרע”ג ולעת זקנתו סבל עוני ומחסור, והערבים דרי העיר יפו בעלי חנויות של מכלת וירקות תמכו בו וזכרו לו ידידותם רבת השנים ונתנו לו במתנת חנם כל צרכיו. כשעבר דרך חנותם היו אומרים לו: “חווג’ה מאיר קח לך מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה”.

כשחתניו נסעו מיפו עם בני ביתם נשאר בודד ממשפחתו, עקר דירתו מיפו והשתקע בירושלים עד סוף מלחמת העולם, גם גיסו ר' ראובן בלטנר תמך אותו בדמי חדש עד מותו. נפטר בירושלים שנת תרפ"א ונקבר בהר הזיתים. יהי זכרו ברוך.

הרבה מעשיות ספר לי הדוד רבי מאיר בימי בקורי הרבים ביפו ונתאכסנתי אצלו וגם כשבא לכאן והתאכסן תמיד אצל אבא ולא אצל מי שהוא אחר מאֶחיו ומשפּחתו. והנני מוסר בזה אחדים מספוריו ששמעתי ממנו:

פעם אחת קראו אותו למול ילד אחד, שאמו ילדה אותו בבית החולים שביפו ולא נודע מי היה אביו, והיה ספק ממזר, ונצרך לקרוא שם להילד, קרא להילד בשם “כידור” לסמן שאינו מיוחס, וכן רשום גם כן בפנקסו משמות הנימולים על ידו בזה הלשון “בשנת תרנ”ב מלתי ילד שלא נודע מי אביו וקראתי את שמו כידור" [יומא פ“ג ע”ב רבי מאיר הוי דייק בשמא וכו' מה שמך אמר להו כידור].

ערבי אחד מהאפנדים הנכבדים לא נתקיימו אצלו הילדים ומתו בקטנותן. פעם נולד לו בן וכשגדל מעט בא לרבי מאיר ואמר לו שרצונו שהוא – רבי מאיר –ימול אותו בקטנותו, לפי שרבי מאיר הוא אדם נכבד, וכן סבור הוא שאם ימול אותו בקטנותו כמו שנוהגים היהודים תהיה זאת “סגולה” שהבן יאריך ימים. הלך ומל את הילד בקטנותו והאריך ימים ונתגדל הבן עד שנשא אשה, והיה לו חנות של מכלת וירקות ביפו. פעם אחת עבר רבי מאיר דרך החנות של הבן והאב שלו היה בחנות. מיד כשראה אותו עובר קרא לו קם לפניו והשתחוה כנגדו כנימוס הערביים, ואמר לבנו: תנשק את ידי האיש הזה שהוא סִידָך (זקנך) הוא מל אותך ועל ידי זה הארכת ימים, וכן בכל פעם שיעבור דרך החנות שלך תקום מפניו ותנשק את ידו, ותהַנה אותו ממה שיש בחנות שלך. הבן קיים כל זה גם אחרי מות אביו. בכל פעם שעבר רבי מאיר על יד חנותו יצא כנגדו ונשק את ידו ונתן לו ממידי דמיזן משופרי דשופרי שיהנה ממעשה הטוב שעשה לו.

פעם, מל ילד של אשכנזי אחד מחשובי העיר. המנהג היה אז שבבקר מלו את הילד והסעודה עשו לעת ערב כשהסוחרים פנוים מעבודתם, בא להסעודה ולא מצא לו מקום לשבת שכל המקומות והכסאות היו מיושבים. עמד והביט למצוא לו מקום ולא מצא. אמר לו רבי יחזקאל סוכבלסקי (עכשיו דנין): “אם רבי מאיר יאמר לנו על אתר מלתא דבדיחותא נעשה לו מקום”. אמר להם על אתר: “כי כל שלחנות מלאו “קי” עד בלי מקום – שאז היו כל שמות המשפחות של עולי רוסיה מסיימים ב”קי" כמו סוכבלסקי, גרוזבסקי, סמילנסקי וכדומה.

ומעשה היה, כשנולד אחי אברהם ע“ה בחנוכה תרל”ה. כיבד אבא על ידי מכתב את אחיו רבי מאיר שימול את בנו. המכתב הגיע לו ביום השביעי ללידת הבן והוא מהר להגיע לירושלים לפני יום השמיני בבקר, שכר לו סוס אחד מערבי מכירו לשני ימים הליכה וחזרה – הוא ידע לרכוב על סוס ולנַהג אותו כהלכה – ישב לו על סוסו ורכב יחידי בליל חושך ואפלה. בכל הדרך לא פגע בשום שיירא, או מובילי משא ואף רוכב יחידי לא פגש בדרכו וכשהגיע באמצע הדרך נפל עליו פחד גדול והיה דואג ומיצר, והנה ראה ערבי שבא מאחריו ונתקרב אליו. הערבי אמר לו שלום והוא השיב לו שלום שאל אותו הערבי: לאן אתה נוסע? השיב לו רבי מאיר: “אני נוסע לירושלים לחגיגת ברית מילה אצל בן אחי ואני המוהל”. “אם כן – אמר לו הערבי – אני הולך גם כן לירושלים, לא תמהר כל כך, נהג סוסך לאט לאט ונהיה בצוותא חדא”. מאיר רכב לאט והערבי הלך רגלי בצד הסוס עד שהגיעו לירושלים כשעתיים אחר חצות הלילה. הערבי הלך עמו עד שהגיעו לחָש של רבי צדוק ששמה היה דר אבא. רבי מאיר שאל את הערבי לאיזה חַן – בית מלין ערבי –יסור? השיב לי הערבי שאינו בקי בשבילֵי דירושלים ואינו יודע לאיזה חַן יסור ואם רבי מאיר רוצה ילך עמו לבית אחיו ושמה ינוח עד הבקר. אמר לו רבי מאיר שאינו יכול להבטיח לו זה משום שאין הדבר הזה ברשותו. על כל פנים ילך עמו עד לבית אחיו ואם יתרצה אזי “עליראסי” (מאמר שגור בפי הערבים כלומר “על ראשי”). הלך עמו עד לבית אחיו – הוא אבא רבי נטע הרש – הקיצו משנתו ושמחו יחד. את הסוס העמידו במרתף ונתנו לפניו שעורה ומים, אמר רבי מאיר לאחיו: הערבי הזה מלוה אותי ממחציח הדרך ואין לו מקום ללון. רוצה הוא לנוח כאן עד הבקר אם אתה מַרשה לו ואם יש לך מקום עבורו". השיב לו אחיו: “אני מרשה וגם יש מקום לישן”. נתנו להערבי לאכול ולעשן ולא רצה. אמר: “איני רעב ואיני מעשן, רוצה אני רק מקום לנוח”. ובחצרו של אבא היה בית קטן מיוחד לשימוש חפצים, פרש בו אבא מחצלת של קש, ועליה מזרון וכר וסדין לכסות בו ואמר להערבי “בבקשה” – אַתּפַדַלוּ בלשון ערבי – והערבי נכנס לישון. אבא סגר את הדלת אחריו והמפתח לקח בידו אולי גנב הוא. אכלו ושתו והלכו לישון עד הבקר. כשקמו משנתם הלך אבא לפתוח את הבית שבו לן הערבי ומה מאד נשתומם כשראה שאין הערבי בבית. מִשכבו היה כמו שהותקן לשכיבה ונראה שלא ישן כלל על המשכב הזה. ושוב פלא הפתח היה סגור והערבי נעלם, אמר לי דודי רבי מאיר: “מובטחני שזה היה אליהו מלאך הברית ששמר אותי בדרך ונדמה לי כטייעא ובערבי” – המעשה הזה שמעתי גם מאבא ומאמא והוא ידוע בין כל בני המשפחה של אבא – .

שתי תעודות שנתן לרבי מאיר רבו הגאון רבי יואל אונגר שלמד אצלו בישיבת פקש

א) מתהלך בתומו צדיק אשרי כי ינהלם על מבועי מי התורה וינחם במעגלי צדק על משכנות הרועים, כן אורח האיש הוא ורב פעלים צדיק תמים ונשגב ידידי מנוער הוא ניהו הרבני המופלג המפורסם כבוד מו“ה משה נ”י האמבורגער לגדל בניו בתורתו הקדושה ולנטוע שתיליו אצל מעיני הישועות מקור מים חיים דרבנים גדולים אשר בארץ ה' ישמרם ויחים, ומביא כתב זה הוא ניהו נטע אחד מנטעיו ה“ה הבחור המופלא ומופלג בתורה ויראה זך הרעיןן ונקי השכל כבוד ה' מאיר נ”י אשר כבר שימש רבנים גדולים ורבים יָנק משדי החכמים ושתה לרויה ממים אדירים ההמה. גם בבית מדרשי שימש ושקד על דלתותיו יום יום ועלה ונתגדל מעלה מעלה כי תהלה לה' תלמודו עלתה בידו וראה טוב במשנתו. ואני תפלה שיהיה ה' למשען לו ויחזק בידו על התורה ועל העבודה כל הימים ויהי ה' בעזרו להצליחו עוד ובכל אשר יפנה ישכיל וישמחו בו הוריו ומוריו וינחל כבוד חכמים. ויוצף על ראשו לוית חן וענקים לגרגרותיו. כה דברי המדבר לכבוד התורה ולומדיה פה קהל פאקש ראש חדש מר חשון תרט“ז לפ”ק.

יואל אונגר מרעכניטץ חונה פה והגליל (חותם).

ב) מתהלך בתומו צדיק וילך למסעיו נוכח פני ה' דרכו. ואשרי לבניו כי ידריכום באבם באורח חיים בנתיבי צדק ובמעגלי יושר. ישדד תלמי לבותם במוסר ותוכחה וישריש בקרבם יראת שדי היא תאשרם כל ימי חייהם, היא תיישר את אורחותיהם והיא תצליחם בכל מפעלותיהם, גם ישכילם בדרך תבונות ילמדם להועיל בתורתנו הקדושה וישקם מים חיים ממעיני הישועה. וכן אורח זה האיש וזה גורלו הוא הרבני הצדיק תמים ונשגב המופלג כבוד מו“ה משה נ”י אשר הדריך בנו האהוב והחביב תלמידי הותיק המופלא בתורה ומופלג ביראת ה' החרוץ והשנון כבוד ה' מאיר סגל נ“י כדרכו בקדש, והנהילו על מבועי המים החיים דהגאון אב בית דין דקהל פרשבורג – הכתב סופר – אשר רבים שתו ורבים ישתו לרויה ממקורו הטהור. גם על דלתי בית מדרשי שקד זה איזה שנים והתמיד מאד ביגיעה ועמל נפש, וה' ראה בעניו והצליחו ותלמודו עלתה בידו, לא לריק יגע ולא לחנם כלה כחו כי ראה טוב בעמלו, וייף בגדלו והיה לעץ תפארה, ועתה נדבה רוח לבותיהם הקדושים להוסיף אומץ ביראת ה' ולברוח מארץ הטמאה המלאה לה בתועבות וגילולים וליסע אל ארץ הקדושה ויטו שכמם לסבול שם עול התורה והעבודה בקדושה ובטהרה על כן לא אמנע טוב מבעליו להאכיל האיש מפריו, ולהנחילו כבוד חכמים לפי מעשיו יהולל,ולפי ידיעותיו ישובח ויקרא שמו מורנו ר' מאיר בן מורנו ר' משה הלוי נ”י, זה שמו לתהלה וזה זכרו לתפארה. ואני תפלה בעדו שחפץ ה' יצליח בידו ויבצע מעשהו לשכון כבוד בארצנו הקדושה מקום אשר עיני ה' משוטטים להציץ אור מן החרכים, עוד עיניו יחזו שיבת הנדחים וגאולת השארית. בימיו ובימינו ישמע קול מלאך הברי“ת תרי”ז לפ"ק. פה פאקש. יואל אונגר מרעכניטץ חונה פה והגליל. (חותם).

(שני מכתבים מענינים ששלח רבי מאיר ל“הלבנון”)

העתק מהלבנון

א) יפו כ“ה מרחשון תרכ”'ו לידיד נפשי מוציא לאור הלבנון,

להיות שכבוד מעלת תורתו מתאמץ מאד להודיע ממעמד ומצב ארצנו הקדושה ברבים… להודיע דברי אלה בנוגע לעירנו יפו וגם היא מארץ הקדושה, וגם בכאן יושבים אחינו בני ישראל… הן ידוע את התלאה אשר מצאתנו מן החלירע… הגיעה עלינו הרעה מירושלים… ברחו לכאן ועד כמה טרח הגבאי דחברה קדישא חכם יעקב סאמול נ“י עד שהורשה לו להביא את המתים בקאראנטין לקבר ישראל גם שכר בכסף מלא ד' אנשים וב' נשים שישבו בקאראנטין… דברי אוהבו הכותב בפקודת קהל יפו. הק' מאיר האמבורגר שו”ב דפה.

(הערת המו"ל עתון הלבנון)

כנים דבריך אלי… והנה קראתי דבריך בהמגיד נומר 41 כי היית בר מצוה באמרך מצוה לפרסם שהנאמר בהלבנון נומר 19 אודות אחוזת הגר ביפו שקר הדבר…

[על ענין הגר והאחוזה בישוב ארץ ישראל כתב הז“ן – ה’ק ז’למן נ’תן –בנו של הרב יעקב ספיר וגיסו של רבי יחיאל בריל מו”ל הלבנון, בהעתון הלבנון נומר 19: “בהיות המחלה ביפו נמצא שם האיש היקר הר”ר דוד מרזיצא – הוא האיש אשר בכל כחו עמל ויעמול להושיב קאלאניע סמוך ליפו וזה מקרוב קבץ אנשים להושיבם בפרדס-ביארא של הגר ר' דוד קלאסען נ"ע, והגר הזה נפטר בקרוב פה ירושלים ונחלתו נשארה הפקר ואין זוכה בה כי בעודנו חי זרים אוכלים יגיעו. והיקר הנזכר ראשונה התחבא בשעת עברה בהפרדס הנזכר. ואולם אך את נפשו הציל כי בעת ההיא נפלו על הפרדס ערביים ויבזו את כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל והציגו אותו ואת ביתו ערום כיום הולדם כגון דא מצוה להודיע כי ישמעו ראשי חברת ישוב ארץ ישראל כו' כו' ומעתה איש טוב תבשר טוב, ה’ז’ן. ועל דברים אלו כותב רבי מאיר המבורגר ששקר הדבר].

ב) מכתב רבי מאיר לעתון הלבנון בענין הגר ר' דוד קלאסען

נעתק רק התוכן ותמצית הדברים מעתון הלבנון, וזה לשונו:

שלום וכל טוב לידיד נפשי מו"ל הלבנון בקרית מלך רב פאריז.

אם ארכו ימי מגוריך בארץ טורקיא בלי ספק ידעת ארחות הישמעאלים בימים מלפנים, אם איש או אשה מאחינו בני ישראל שנכנס בו רוח לצאת מכלל ישראל להיות ישמעאל שוב אין לו תקנה, כי אם יחזור אחת דתו להמית… הלא ידעת את הגר ר' דוד קלאסען ז“ל, כאשר התייהד גייר גם את בתו הבתולה והיתה לאיש ישראל באלכסנדריה, ובעוד אביה חי באה לפה לשמע אביה כי חולה הוא, ויען שבמות הגר נפלה קטטה בינה לבין אחיה שהוא נשאר בנצרותו על דבר הירושה, ארכו לה ימי שבתה פה עד עתה, ויהי היום והקול נשמע כי בת הגר שנתגיירה נעשתה עתה ישמעאלית, והיא בבית מושל העיר, ולא אֵחר גיסי ר' צבי בלטנר – אחי אשתי²⁶ – וילך אל מושל העיר לדרוש הדבר הזה… מצאה שם, ושאלה מה עול מצאת בדת שבחר אביך… השיבה לו כך רציתי, וישם גיסי פניו אל מושל העיר… אולי תבוש ממני להגיד לאנשים על כן בקשתי ממך שתרשני לקחתתה לביתי הלילה הזה, ועל ידי נשי ביתי אולי נציל מפיה דבר אמת, ויען המושל אם היית בצל ממשלת הסולטאן נתתיה בידך – ר' צבי היה נתין אוסטרי – לכן אם יערבנה לו חכם יהודה לוי שהוא פקיד היהודים תוכל לקחתה אתך, וקראו לחכם יהודה ולא רצה להיות ערב בעד גיסי מפני טעמים שונים. וימהר גיסי להודיע זאת לירושלים להר' צבי ברלינר שיבקש מהבאשא – הפחה – ומהקונזול פרייסען – כי הגר היה יליד גרמניה – בדבר הזה, ובין כה וכה ותלקח האשה אל בית המופתי כהן הישמעאלים והלכו נשי ביתינו לדבר אתה ולא הועילו מאומה, שאמרה שחושקה אוהבה למאד ואמרו שבעת שאמה היתה בירושלים לדרוש ברופאים עבור בעלה ראו ישמעאל פלוני נכנס לביתה בלילה ונודע הדבר מפני מה נעשית ישמעאלית כו' כו', וילך גיסי והרצה הדבר לפני קונסעל פרייסן דהיושב פה… ולא יכול המושל להשיב פני הקונזול ליתנה להלוך אותה אל ביתו – ביתו של הקונזול – ושם היה גיסי עם אשת הקוגזול הוכיחוה על פניה עד שירדו דמעות מעיניה. ואמרה שאם גיסי יערב לה שלא יקרה לה שום אסון מהישמעאלים ובושת מהיהודים תשוב לדת ישראל והושיבה הקונסעל לבית המושל וגיסי הלך להמושל ויספר לו הדברים. ויענהו המושל כאשר יצוה לנו הבאשא – הפחה – מירושלים כה יעשה… אך הקונזול פרייסען מירושלים מתחזק מאד להשיבה אל היהודים גם הבאשא מירושלים כתב שלא יקבלוה להתישמעאל אחרי נודע הדבר כי לא מאהבתה את דתה באה אליהם, ועד היום היא בבית המופתי רק העמידו עליה שומרים שלא תצא החוצה… אלה דברי ידידך מאיר האמבורגר שו”ב פעה"ק יפו.

[מכתב מהסבא המדבר בשבח ארץ ישראל וז"ל:

שיל“ת פה ירושלים עה”ק תו“ב יום עש”ק ה' אלול תרל“ג לפ”ק.

שלום מירושלים וברכה וחיים ארוכים ומתוקנים עד בלי דיים לכבוד מחותני הרבני המופלא המורמם מוכתר במעלות ומדות כש“ת מ”ה ירוחם הויזמן נ“י בק”ק בריסק ע“כ הנלוים אליו עמ”ש (ע’ד מ’אה ש’נים)²⁷.

מכתבו היקר והנעים המשמח אלקים ואנשים קבלנו בשמחה על אשר זכינו לראות ולידע מבריאתכם ומעמדיכם הטוב כן יתן ה' וכה יוסף לכם אריכות ימים ושנים בנחת ושובע שמחות נצח. אני וזוגתי היקרה מ' מינדל בריאים ושלמים כן יזכינו ה' ברחמיו עמ“ש, הנה לאריכות דברים וכתבים אין קץ רק אחת אודיע לו לכבודו **שאני זכיתי ברחמי הש”י לישב פה ירושלים** עה"ק זה ששה עשר שנים וכל הון דעלמא אינו שוה לי לזכיה גדולה כזאת אשר אין גדולה וטובה למעלה הימנו בעולם, גם עזרני ה' ברחמיו להשיא כל בני ובנותי ש“י עמ”ש, פה ירושלים עה“ק בשידוכים הגונים ב”ה. וה' יתן גם לכבוד מעלתו כל טוב דברי מחותנו המכבדו ומוקירו כל הימים. ה"ק משה סגל נאוועמעסטע.

* * *

יש בידי תעודות רבות המעידות על כֵניותם של הדברים שנאמרו בספר. ונמנעתי מלפרסמן מפני הוצאות הדפוס. כן בקי אני בטיבם ובשמותיהם של האנשים שהזכרתים בספרי בעילום שמם. והסתרתי שמם מפני טעמים ידועים. ] המקור בחלק 4 (בחלק??? יש סתירה להערה 10)

פרק ט

בני הסבא ותולדותיהם.

א) בנו מאיר ואשתו חיה, תשע שנים לא הולידו, אחר כן נולד להם בן שמת בקטנותו, אחר כן נולדו להם ארבע בנות שנתגדלו ונישאו לבעליהן, שם האחת יהודית שנישאת לר' אשר בן ר' יונה זליגמן מבוקרשט, הוא היה סדרן במלון רוזנפלד בעיר בירות, הולידו בנים ובנות, ונכדים. אשר מת בימי מלחמת העולם, בעיר בירות.

השניה רחל, נישאת לר' אברהם יצחק ליאון בן רבי שמואל פסח ליאון. הוא התפרנס מיגיעת כפיו מלאכת החייטות, והיה איש ישר ותמים, ודר תמיד ביפו סמוך לרבי מאיר חמיו, ובכל שעות הפנויות, שמע שעורו של רבי מאיר. הולידו בנים ובנות. אשתו מתה עליו, והוא גר בתל אביב אצל בתו.

השלישית דבורה נישאת לרבי חיים רובוביץ בגו של רבי משה רובוביץ שהיה רוקח בבית החולים “משגב לדך” כמה שנים. הוא היה רוקח בבית החולים רוטהשילד בירושלים. אחר כן רוקח בהמושבה רחובות, ואחד כן רוקח בשכונת ימין משה בירושלים. היה איש יקר, ונוח לבריות, ושומר תורה ומצוה. הוליד בנים ובנות, מת במלחמת העולם בחשון שנת תרע"ט.

הרביעית רבקה נישאת לרבי אברהם יצחק יפה בן רבי ישראל יפה. הם דרים בעיר פתח תקוה, והוא מורה בבית הספר “נצח ישראל” לבנות ב“פתח תקוה”, שומר תורה ומצוה, וקנה לו שם טוב. הולידו בנים ובנות.

ב) בנו רבי אהרן ואשתו קילא נולדו להם ב' בנים, הבכור רבי יוסף ישראל ז“ל נשא לאשה את בתיה אחות רבי יוחנן צבי שלנק. והוליד בנים ובנות ישרים ונכבדים. אשתו זו מתה עליו בחייו בבחרותה. נשא אשה אחרת עלקא מחלה בת רבי נטע הרש המבורגר שארת בשרו. היה תלמיד חכם גדול וירא אלקים מרבים נוח לבריות ויקר המזג והיה שוחט דמתא בבית המטבחיים של יהודי ירושלים. נפטר חשון תרע”ז בירושלים.

בנו השני רבי דוד. נשא לאשה את בת הרב המפורסם רבי זבולון מביליסטוק. הולידו בנים ובנות. אשתו מתה עליו בבחרותה, נשא אשה אחרת בת רבי אהרן פיקַרסקי, הולידו בנים ובנות, בנו רבי אלתר מאשתו השניה לומד בישיבת חתם סופר ותורתו אומנותו, רבי דוד הוא ירא שמים עניו וצנוע ומנקר באטליזי היהודים בירושלים.

קילה מתה על פני בעלה רבי אהרן בבחרותה והוא נשא אשה אחרת בת הרב מוני זילברמן שהיתה בזיווג ראשון אשת רבי הלל רבלין בן דודי רבי יוסי יואל רבלין סופר הכולל ודודתי רבקה בת רבי ראובן כהן, וילדה לו שתי בנות שמתו צעירות, ואף אשתו זאת מתה עליו בחייו. רבי אהרן היה יושב אהל, חרדי קצוני, והתרחק מחברת אנשים. הוא היה מחסידי וממעריצי הרב חיים זוננפלד ויום יום הלך לביתו לשמוע את לימודיו. רבי אהרן נפטר תמוז תרע"ב.

נ) בנו השלישי של הסבא הוא אבא רבי נטע הרש המבורגר, תולדותיו ומעשיו יובא ב“עולמו של אבא”.

ד) רבי פנחס וגיטל, נולדו להם י“ג ילדים ולא נתקיימו להם כי אם שני בנים ושתי בנות. בנו הראשון רבי יוסף חיים נשא לאשה את בת שבע בת הרב אפרים בנימין הוכשטין רב בעיר קַמין שברוסיה, ומגיד שיעור בישיבת עץ חיים בירושלים, הולידו בנים ובנות ישרים ונכבדים. רבי יוסף חיים היה שקדן בתורה כל ימי חייו. למד בישיבה של הגביר רבי שמואל שטרויס מקרלסרוה שהיתה הישיבה של “בעלי המוסר” ודר “בחצר שטרויס” כל ימיו, בבית שנתנו לו שם חנם עד יום מותו בחדש כסלו תרע”ו. בנו השני רבי אברהם שמואל מוני נשא לאשה את רויזה בת הסוחר המפורסם רבי מאיר צבי הרשלר מחברון ואחר כך בירושלים. הולידו בנים ובנות. רבי אברהם מלמד לנערים מנעוריו עד היום גמרא תוספות ופוסקים, ונחשב בין המלמדים המצוינים בירושלים. כיום הוא מלמד בתלמוד תורה של כולל הונגריה בירושלים. הוא פקח ונוח לבריות.

בתו חיה נישאת לרבי שמעון בן רבי חיא דוד שפיצר מפרשבורג, הולידו בנים ובנות. רבי שמעון היה לפנים גם כן מלומדי ישיבת “בעלי המוסר” בחצר שטרויס, וכיום לומד בישיבת חתם סופר בירושלים. לו יד בנגלה וגם בנסתר ויש לו שם בין בעלי המסתורין ולומדי חכמת הקבלה וכותב הגהות ופירושים בענין ספרות הקבלה. הוא איש צנוע ועניו פקח ונוח לבריות.

בתו שרה נישאת לרבי שמעון ויס מעיר סרדהלי שבהונגריה; תלמיד חכם ושקדן. גבאי בבית הכנסת של הרב מפפא בבתי הונגריה. פרנסתו על בית מסחר של יין ויין שרף. אף מביא סוכר כשר לפסח משורן שבסלביה ומטרסדוף בבורגיה, הכשר אף למהדרין מן המהדרין, איש יר“א ופקח, הולידו בנים ובנות. רבי פנחס נפטר אדר תרס”ח. אשתו גיטל מתה בזקנה מופלגת בשבט תרצ"ז (החיים והמעשים וזכרונותיו יבאו בסוף עולמו של אבא" וב“עולם שלי”).

בן אחי אשתו השניה הבכור מרדכי נתיישב עם אשתו בעיר פורט־סעיד שבמצרים הולידו בנות וחי עם אשתו עד יום מותה. לימי זקנותו בא לירושלים ומת בזקנה מופלגת כאן.

ה) לרבי שאול סולומן וינטל, שני בנים ושתי בנות, בנו הבכור רבי יוסף יצחק נסע מיד לאחר חתונתו עם אשתו לאמריקה והם שם עד היום. בנו השני רבי חיים הוא איש ישר ויקר, סוחר בתבואות, נאמן וישר, איש ותיק וטוב וירא אלקים. אשתו רבקה לבית יובלנסקי, באה עם אמה לירושלים אחרי פטירת אביה. הולידו בנים ובנות.

בתו של רבי שאול חֶשֶה היא אשת רבי מאיר סופר סת"ם בירושלים. איש צנוע וירא ה'. הוא נכדו של רבי יעקב סופר מהתושבים הותיקים בירושלים, שהיה סופר הגיטין אצל הרב שמואל סלנט. הולידו בנים ובנות.

בתו השניה דבורה לאה אלמנת ר' אליהו עושה קלף לסת“ם בנו של רבי געציל סופר שהיה מן המשכילים הראשונים בירושלים [כתב מאמרים בעתונים המגיד, הלבנון] הולידו בנים ובנות, ינטל בת הסבא מתה בשבט תרצ”ח.

ו) רבי אברהם אריה ושפרה הולידו בנים ובנות, בתו חיה נישאת לרבי יוסף סופר סת“ם בן רבי יעקב סופר גיטין אצל הרב שמואל סלנט, כשגר בירושלים התעסק במלאכת סופר סת”ם, אחר כן קבע דירתו ביפו היה מלמד לנערים כמה שנים, וכיום מגורו בתל אביב והוא משגיח על הכשרות בבית המטבחיים של היהודים, רבי יוסף סופר הוא איש מצוין תלמיד חכם גדול, וקורא מובהק על פי דקדוק והמסורה, איש ירא אלקים מרבים, פקח חרוץ ונוח לבריות. אשתו חיה מתה עליו בזמן מלחמת העולם בעיר דמשק (שהיתה מן הגולים של ג’מל פחה) ונקברה בדמשק בין קברות הגולים שמתו שמה, הולידו בנים ובנות.

] רבי אברהם נפטר כ“ג תשרי תרע”ח.[ המקור בחלק 4

בנו רבי מאיר יעקב לקח לאשה את מירל בת רבי יהודה ליב ויסנשטרין מהונגריה (מוזכרת לעיל בעולמו של הסבא פרק ה'), בבחרותו עסק בתורה ולמד בישיבות הוא אדם יקר משכיל ומעורב עם הבריות, חרוץ ובעל מעשה, לפני המלחמה היה פקיד בהדאר האוסטרי, אחר כן נהל את המשק של בית חולים “הדסה”. עסק גם במסחר ונתמחה כסוחר ותיק וסוכן נאמן של הסוחרים, משכיל ויודע שפות. פקח וטוב לב. אשתו מתה עליו בחייו בטבת תרצ"ו. מאז קבע דירתו בתל אביב²⁸ סמוך אצל בניו הדרים שמה, דוד ואריה המבורגר עורכי דין ידועים בתל-אביב, שיצא להם מוניטין במקצוע זה, ושם טוב כאנשים נכבדים ויקרים.

בנו רבי שמואל פסח לקח את רחל נכדת רבי דוד רוזנפלד מסטרבקוב שבהונגריה, מת צעיר לימים, והניח בת (מובא בעולמי שלי).

בתו יֶנטל נישאת לרבי משה איזנבוך בן רבי אברהם איזנבוך מפֶסט מלומדי ישיבת “חתם סופר” בירושלים, תורתו אומנתו, חרדי קיצוני, הולידו בנים ובנות. שפרה אשת ר' אברהם אריה מתה עליו בחייו, בחדש כסלו שנת תרע"ג.

ז) לברינדיל ורבי יצחק נולדו בנים ובנות, הבן הראשון רבי אהרן בֶר נשא לאשה את בת אחותו שרה חיה הנזכרת להלן והולידו בנים ובנות הוא בר אורין חרדי קיצוני, מתפרנס מיגיע כפו בשדרות בשביל מוסדות ירושלים.

הבן השני משה בֶּר הוא משכיל ומעורב עם הבריות. סוחר ישר ופקיד נאמן ישר וחרדי. כיום שותפו של מר שנקר בעסק קומיסיון בירושלים. אשתו בת רבי סנדר גולדשטין (בא לירושלים בבחרותו ונחשב בין תושבי ירושלים הותיקים והראשונים) הולידו בנים.

בת אחת שמה שרה חיה, נישאה לרבי זלמן צויג תלמיד חכם גדול ומושלם במעלות סופר מהיר ואומן יד, פקח, ואיש צנוע ומעלי, עניו ושתקן, מלומדי ישיבת “חתם סופר”, הולידו בנים ובנות.

בת אחת שמה אסתר, נישאת להמופלא, ירא וחרד, תלמיד חכם גדול, רבי חיים צבי איזנבך, מתה בדמי עלומיה והניחה בנים ובנות.

הבת השניה ינטל נשואה לרבי משה איזנבוך בן הרב שלום איזנבוך איש חסיד אדוק, ותלמיד חכם שתורתו אומנותו.

הבת השלישית הֶניֶה נשואה לרבי שמואל בן רבי סנדר גולדשטין הנזכר לעיל, כהיום שניהם גרים באמריקה.

---

המשפחות שהתחתנו במשפחת המבורגר בני הסבא מן הזכרים לבד מן הנקבות שבניהם שייכים למשפחת אביהם.

האמבורגר (ראש המשפחה) קונשטדט: הירשקויטש, פיקרסקי, זיסלוויץ, פרדקין, פרפניק

משפחת בנו הבכור מאיר

המבורגר: בלטנר, ליאון אברהם יצחק, זליגמן, זליגמן ב', רובוביץ, יפה

משפחת בנו השני אהרן

המבורגר: שֶפֶר, זילברמן, שלנק, פרידגוט, לוי, רייכמן

משפחת בנו השלישי נתן צבי

המבורגר: כהן ראובן, רבינוביץ, צייגר, ריבלין אליעזר, פרַימן, שורצשטיין, מן, שורץ, זבלודבסקי, וינברג

משפחת בנו הרביעי פנחס

המבורגר: כהן מוני, הוכשטין אפרים בנימין, הרשלר, שפיצר, ויס, טננבוים, ריבלין ישראל, חרלפ, עלבע, בטלמן, הלפרון, גולדהירש, הוכשטיין אברהם, ראאב, דובינר, דובשני, אייזנבך זלמן, מרגלית

משפחת בנו החמישי אברהם אריה

המבורגר: ליאון שמואל פסח, ויסנשטרן, וינשטין, הורויץ, גוטפריד, גולין, בת עמי, סופר, אייזנבך משה

משתי הבנות של הסבא

המבורגר: סלומון, בֶּר

עולמו של אבא    🔗

רבי נטע הרש המבורגר.

נבחר שם מעֹשר רב, מכסף וזהב חן טוב

(משלי כ"ב א')

פרק א

נולד להוריו הרב יהודה משה וחיילה בסיון תר“ה בעיר פרשבורג – הונגריה. ונקרא שמו בישראל נתן צבי. ואולם נודע בשם נטע הרש כל ימיו. בא עם הוריו לירושלים בחדש אב תרי”ז. בסיון תרי"ח היה לבר מצוה ודרש דרשה נפלאה. ואביו עשה סעודה שהסבו בה כל גדולי ירושלים וחכמיה.

בין הקרואים היה גם רבי ראובן כהן מיקירי ירושלים ומנהיגיה שנתן כבר אז את עינו בהנער נטע צבי לקחת אותו לחתן עבור בתו רחל שהיתה בת גילו כי נולדה בשנת תר“ב–תר”ג.

כשהגיע הנער לשנת השמנה עשר, התחילו לדבר בו נכבדות. הרבה משפחות נכבדות מירושלים רצו להתחתן עם הסבא ובנער הזה שנשא חן רב בעיני כל רואיו. רבי ראובן כהן הנזכר לעיל חשש שמא יקדימנו אחר. מה עשה? בא פעם אחת לאבי הנער – הסבא רבי משה – ואמר לו שחלם חלום שבנו נטע הרש נשא לאשה את בתו רחל. כשראה שנשתתק הדבר, בא אחרי זמן מה עוד הפעם ואמר שחלם שלשה לילות רצופים. שהעלם נטע הרש נשא את בתו רחל לאשה, ובכן נראה שזהו שידוך מן השמים. אבי הנער שהיה ירא את ה' ואיש תמים, אמר: אולי באמת כן הוא? והתחילו לדבר בענין עד שנשתוו ונגמר השידוך. וכתבו תנאים ונטע הרש ארס למזל טוב את רחל בת רבי ראובן כהן.

רבי ראובן כהן עלה לארץ במחצית השניה של המאה הששית מעיר מינסק. והתישב בתחילה בצפת. ובשנת תקצ“ג נמצא חתום בתור עֵד מקיים שטר חוב של רבי ישראל בק בצפת בזה הלשון: “בפנינו עדים החתומים מטה חתם את עצמו הרבני וכו' מוה”ר ישראל בק מדפיס על כל הא דכתוב ומפורש לעיל. ובפנינו נגמר גוף הקנין ואשרנו וקיימנו כדחזי למהוי ביום הנ”ל פה עיר הקדש צפת"

נאם ראובן במ“ו ירוחם הכהן ז”ל. ונאם יצחק במו“ה אברהם ז”ל משקלאוו.

שם אשתו היה עלקא מחלה ב“ר אליעזר. מי היה אליעזר ומאיזה עיר לא אדע, אבל שמעתי מפי אמי שאמה עלקא מחלה באה עם הוריה כשהיתה בקטנותה לארץ ישראל, ונישאת לרבי ראובן כהן כשהיתה בת עשר שנים והוא רבי ראובן היה בן י”ב שנים.

בצפת נולדו לו לרבי ראובן שלש בנות ובן אחד. הבנות: חיה, ורבקה – שהיתה נקראת ריבה – וגולדה. ובנו ירוחם פישל.

רבי ראובן כהן סחר עם הערביים שבכפרים, והיה חשוב ונכבד מאד בעיניהם. כל דין ומשפט וסכסוכים שהיה ביניהם²⁹, סמכו עליו והוא היה המפַשר ועשה שלום ביניהם³⁰. הערבים קראו אותו חווג’ה רובען, בימי “הבזה” בצפת בשנת תקצ"ד, היה רבי ראובן כהן אחד מן המצילים הגדולים והעומדים בפרץ והציל כמה נפשות ורכוש של יהודי צפת, את כלי הכסף שעל הספרי תורה, וספרי תורה עם מעיליהם היקרים. לא רצו הערביים להחזיר וטמנום במחבואות, לא נח ולא שקט רבי ראובן כהן עד שגילה המטמונים והחזיר את ספרי התורה ואת כלי הכסף העירה, כשנודע הדבר להערביים רצו להרוג אותו. ונחבא איזה ימים עד שנתייאשו מזה. (ועיין מה שמסופר על זה בחוברת קורות העתים לר' מנדל מקמיניץ).

בזמן הרעש הגדול בצפת בשנת תקצ"ז, לא נמצא רבי ראובן כהן בביתו, כי היה בכפרים שמסביב לצפת לרגל מסחרו וכשהתחיל הרעש, נמצאו אשתו וארבעת ילדיה בבית ואתם נמצאה³¹ הילדה מינדל – שהיתה אחרי כן אשתו השניה של הסבא רבי משה כמבואר בעולמו. – כשהרגישו שכותלי הבית מתחילים להתנענע מהרו האם ובתה גולדה ובנה פישל והשתטחו תחת השלחן. למען יגן עליהן שלא יפלו אבנים על ראשן. הילדה רבקה עם הילדה מינדל התחכמו ולקחו כרים וכסתות והשליכו אותם לרחוב דרך החלון ואחר כן השליכו את עצמן על הכרים שלא יזוקו. ונסו מחוץ לעיר. הילדה חיה מהרה לנוס מן הבית החוצה דרך הפתח וכשאך עברה את מפתן הבית נפל הכותל. כששמע רבי ראובן כהן בכפר, מהרעש בעיר, מיד אסף הרבה ערביים ממכיריו עם מרא וחצינא. שמהרו לפנות את האבנים ואת העפר מביתו לחפש אחר אשתו וילדיו. פינו את המפלת ומצאו את אשתו. ובתו גולדה ובנו פישל מתעלפים. פינו מעליהם העפר והאבק והשיבו רוחם עליהם השלחן סכך עליהן שלא נפלו האבנים על ראשן, אבל לא יכלו לזוז ממקומן. אחר כן הלך לחפש אחר שתי בנותיו חיה ורבקה. פינה האבנים והעפר שבחצר ומצא את בתו חיה מוטלת כמת באין בה רוח חיים רצה להסתלק ממנה שחשב אותה למתה וללכת לחפש את בתו רבקה. ואולם במששו את הדופק של ידה מצא שעוד לא הפסיק מלדפוק והתחיל להתעסק עמה הפיח אויר מפיו לפיה, שפשף אותה בספירט. ויגע עמה עד שהוציאה אנחה מפיה. התאמץ להצילה עד שפתחה את עיניה ותֶּחי. קרה לה נס גדול שבחצר היתה קלחת גדולה של נחושת שכובסים בה בגדים, כשנפלה נכנסה ראשה בקלחת והאבנים נפלו על הקלחת על ידי זה לא נשבר ראשה – הקלחת עודה אצלנו ובה קמט גדול בקרקיעתה מנפילת האבנים עליה –. אז הלך לחפש את בתו רבקה ולא מצאה אף אחר שפינה האבנים והעפר מן הבית ומן החצר. וכבר התייאש ממנה. עד אחרי איזה שעות שנודע לו שיצאה את העיר, חפש אחריה מצא אותה ואת הילדה מינדל יושבות על אבן אחת ובוכות ולקח אותן הביתה. הכרים והכסתות וכל חפצי הבית נשתברו ונהרסו. נשאר רק השלחן השבור. והקלחת של כבוס בגדים, וטבעת זהב אחת עם אבן רובין שהסבתא נשאה³² אותה על אצבעה. – הטבעת הזאת נתנה הסבתא אחר כך לאמא. ואמא נתנה לאשתי, זכר להרעש – אחרי הרעש עקר רבי ראובן דירתו מצפת. והתיישב בירושלים.

דירתו בירושלים היתה בחצר “אור החיים” סמוך לחצרו ובית מדרשו של רבי ישעיהו ברדקי בסמטא חשכה. היו שם שני חדרים אפלים שבהם היה דר הוא וביתו, בירושלים נולדה לו בתו רחל היא אמי ז"ל שנזכרה לעיל.

רבי ראובן כהן היה קצר הקומה. לבש מעיל שחור ארוך ורחב ידים, קפטן וחגורה רחבה. בחגורה נשא קלמר, מין קנה ארוך של נחושת קלל שראשו אחד היה סגור וראשו השני כעין כסוי הנפתח בכל עת שרצו לפתוח, בהקנה הזה היו נותנים קולמסים מנוצות של אַוז, בצד הקנה הסגור שהיו נותנים בו הקולמסים היה דבוק כלי קטן של נחושת קלל וכסוי עליו, לקסת ששפכו לתוכו דיו. פתחו את הקנה והוציאו מתוכה קולמס. פתחו את הקסת וכתבו. בעוד שהקלמר היה תחוב בחגורה. פסקו מלכתוב נסגר הקנה ונסגר הקסת, והקלמר היה בולט מתוך החגורה לחוץ והכל רואים ויודעים שזה הוא סופר. – בקלמר כזה משתמשים עד היום זקני הסופרים הערביים.

על ראשו לבש רבי ראובן תרבוש מרוקני עב וגדול שחוטים עבים היו תלוים לו מאחוריו, על התרבוש עָגל סביב סביב מצנפת ארוכה שהיתה עשויה במיוחד לכך וקראו אותה לַפְפָה כנהוג בימים ההם בין הספרדים יוצאי מרוקו. גם הנשים נשאו על ראשן מין מצנפת כזו על המטפחת שבראשן וקראו אותה בשם אידישאי “קנופ” שהוא קשר בעברית. ומשונה היתה מזה של אנשים, שתי קצוות המצנפת של הנשים היו תחובות האחת בשניה ונעשה כעין קשר – לאמא ואחיותיה היו גם כן מצנפת כאלו על ראשן, כשנתגדלנו לא הנחנו אנו בניה לאמא ללבוש הקנופ כי התבישנו בזה, ואז חדלה ללבוש, אבל אחותה גולדה לבשה את הקנופ בשבתות ובחגים עד יום מותה –. 

כאמור דר רבי ראובן כהן סמוך לרבי ישעיהו ברדקי ועל כן התפלל בבית מדרשו של רבי ישעיהו עד יום מותו. מנהיגי ירושלים אשר ידעו את רבי ראובן עוד מצפת והכירוהו לרב פעלים ונאמן מנוהו בהסכמת ראשי ומנהלי הכולל ברוסיה למוביל כסף הגולה מקושטא – איסטנבול לירושלים והיה נקרא “ספינת הכולל”. וזה דבר הבאת הכסף. כל הכספים שנקבצו מכל העירות והמדינות שבחוצה לארץ על ידי הגבאים בכל אתר ואתר לשם ארץ ישראל לקופת

“רמב”ן" היו שולחים פעם אחת או פַעַמיים בשנה על ידי שליח מיוחד לקושטא. ובעת שהוגבל הזמן לשלוח הכספים לאיסטנבול הודיעו להרב ישעיהו ברדקי שביום פלוני יסע השליח עם הכספים לקושטא. כדי שהוא ישלח ציר מיוחד לקושטא לקבל את הכסף מיד השליח ולהביאם לירושלים משום שהגבאים בחוצה לארץ לא רצו לקבל עליהם אחריות הים אז נשלח המוביל מירושלים לקושטא והביא את הכסף.

לרבי ראובן כהן היתה תיבה מיוחדת לזה של עץ מצופה ברזל עם מסמרים של נחושת. בתיבה זו שם הכסף והובילוה לירושלים. תיבה זו עברה ליד חתנו רבי יוסף יואל רבלין סופר הכולל ואחר כך ליד בנו רבי בנימין רבלין ואחר כן ליד בן בנו רבי אליעזר רבלין הי"ו.

רבי ראובן כהן היה גם המחלק את “כסף מונטיפיורי” שנחלקה במטבעות דורעס. – הדורה בערך 5 שיללינג –. בירושלים השיא רבי ראובן את בתו חיה לרבי שלמה בַרִישבֶר תלמיד חכם וירא אלקים. בצעירותו היה שומר בבית המטבחיים והשגיח על הקצבים הערביים שלא יערבו את הרגלים ואת המעיים של צאנם באלו הצאן השחוטות והכשרות. אחר כן היה לו חנות שַמָנים ברחוב היהודים שבעיר העתיקה. ובסוף ימיו היה מלמד לילדים בתלמוד תורה שבשכונת מזכרת משה. אשתו מתה עליו בשנת תרכ"ד צעירה לימים ונשא אשה אחרת וילדו בנים.

רבקה – ריבה – בת רבי ראובן כהן נישאת להמפורסם רבי יוסף יואל רבלין סופר הכולל [תולדתו כתובה בפרטות ב“תולדות חכמי ירושלים” מאת נכדו החוקר רבי אליעזר רבלין ובמאמרים מיוחדים.]

אני יכול להוסיף כאן רק זאת, ששמעתי מפי אמא שרבי יוסף יואל היה כבן כ' שנה כשנשא את אשתו רבקה. והיא היתה בת י“ב–י”ג שנה, פעם אחת בא לביתו בצהרים לאכול ואשתו היתה משחקת עם חברותיה במשחק חמש-אבנים אמרו לה: הנה בעלך בא לאכול. השיבה שיחכה מעט עד שתגמור המשחק.

את בתו גולדה השיא לרבי אברהם בן הרב הדיין אורי שבתי ניסנבוים מבית דין הראשון בחורבת רבי יהודה החסיד. רבי אברהם היה סופר כולל וילנה ועוד, ונודע בשם רבי אברהמיל שרייבער. (ויובא בעולם שלי)

לרבי ראובן היתה אחות אחת שפרה, שם בעלה ומעשהו לא נודע לי רק בפנקס החברה קדישא רשומה בזה הלשון “ט”ז שבט תרל“ח הזקנה שפרה בת ר' ירוחם פישל אחות ר' ראובן כהן ז”ל אמו של ר' יעקב שפרה’ס" (שידובר עליו בעולם שלי) מצבה על קברה אין.

רבי ראובן כהן לא ראה בחופתה של בתו רחל, כי מת פתאום על ידי עצם שנתחב בגרונו ונחנק בשנת תרכ“א בן חמשים ושתים שנה ועל מצבתו חרות “פה ספון איש יקר י’רא א’לקים מ’רבים עוסק בצרכי ציבור באמונה מוהר”ר ראובן כהן ז”ל נלב“ע כיח אייר תרכ”א תנצבה".

אבא נשא את אמא בשנות תרכ"ב – באיזה חודש לא נודע לי – החופה היתה בחורבת ר' יהודה החסיד, הרב שמואל סלנט היה המסדר קדושין.³³

רהיטי הבית של אבא ואמא ביום חתונתם היו שני כסאות ישנים ותיבה ארוכה של עץ שבתוכה היו נותנים הכרים והכסתות והיתה משמשת ביום לשלחן לאכול עליה ובלילה למִטה בשביל אבא לישן עליה, איצטבא של אבנים טוחה בטיט היתה בנויה סמוך לכותל והיא היתה משמשה למטה עבור אמא.

בחודש חשון תרכ“ה מתה הסבתא עלקא מחלה. על מצבתה חרות “פ”נ האשה היקרה אשת חיל מרת עלקא.מחלה בת ר' אליעזר אשת המנוח הר”ר ראובן הכהן ז“ל נלב”ע ב' מרחשון תנצב“ה”.

בחדש אדר תרכ“ג נולדה³⁴ לאבא ולאמא בת בשם חיילה מלכה – על הסבתא אשת רבי משה – ומתה בקטנותה ובחודש שבט תרכ”ה נולד להם בן בשם ראובן – על שם אבא של אמא – ואף הוא לא נתקיים.

פרק ב'

אחר הנשואין התפרנס אבא מ“מלמדות” למד לנערים גמרא רש“י ותוספת אבל לא האריך בפרנסה זו ולא רצה בה, ויהי לשוחט עופות בחנות קבועה ברחוב היהודים. – בשביל ביתו שחט לעצמו עופות עד לעת זקנתו –, וכשנתייסד כולל שומרי החומות לבני הונגריה – כמבואר בעולמו של הסבא – היה לסופר ומזכיר הכולל ויעמוד במשמרתו זו עד שנת תר”ס.

כ“ג אדר תרכ”ח נולדתי אני להורי. אבא היה מהעובדים המתנדבים בפינוי העפר של חורבת ר' יהודה החסיד בשביל בנין בית הכנסת הגדול בית יעקב יחד עם רבים מחבריו בזמן ההוא, – אודות זה כבר כתבו רבים ויש לי להוסיף מה שספר לי אבא, שבעת פינוי העפר והאבנים מצאו כד של חרס טמון באדמה בו היו מטבעות של זהב שכסו הוצאות בנין בית הכנסת עד החלונות – איזה חלונות של מטה או של מעלה איני זוכר. –

בשנת תרכ“ה–תרכ”ו כששלטה מחלת החלי רע בכל תוקף, היה אבא אחד מן העובדים והמתעסקים בהצלת הנגועים יחד עם שני חבריו רבי שלמה זלמן לוי – בנו של הרב יעקב ליב ראש בית דין דמתא – ורבי אברהם פרוסט-קורפירער. שני בתים היו מיוחדים אז בשביל העובדים אחד ברובע היהודים ברחוב שהולכים לשער ציון סמוך לרחוב הַבַּשֶטִים, ובית אחד ברחוב חברון בסמטא שהולכים לבית המדרש של כולל רייסן, בבתים אלו היו הרפואות והסמים וקוניאק וכל מכשירי הצלה, ובכל בית היתה קלחת גדולה שבתוכה היו מבשלים אורז תמיד, בבית שברחוב היהודים היו אבא עם שני חבריו ביום ובלילה. לבד ביום השבת שהלכו לביתם לראות את בני ביתם ולאכול עמהם סעודת שבת.³⁵

אבא היה גם אחד מן הלוחמים נגד מכת המסיון ויחד עם החברייא של הלוחמים היה הולך בלילות להסיר וללכלך הניירות של המסיון שהדביקו ברחובות של העיר כדי לצודד נפשות של יהודים.

בחודש אייר תר“ל נולדה להורי אחותי עלקא מחלה – על שם הסבתא – ובחודש אב תרל”ג נולדה להם אחותי נחמה.

כשבא לירושלים הקיסר של אוסטריה–הונגריה “פרנץ יאזעף” ונבחרו כ–כ“ה צעירים מבני אוסטריה–הונגריה שיסעו לקבל פניו בקולוניה – מוצא – היה אבא המסדר והמנהל של הצעירים האלה. כולם לבשו מלבושים שוים חגרו חרבות וקשרי בד בצבע הדגל האוסטרי על גבו וחזהו ועל יד השמאלית של כל אחד ואחד. רכבו על סוסים שכולם היו לבָנים ויצאו לקבל פני הקיסר בקולוניה, ירדו מסוסיהם והשתחוו לקיסר. עלה על סוסו והם על סוסיהם סבבו אותו כעיגול וככה נסעו עד שהגיעו עמו ל”הושפיץ האוסטרי" בעיר חעתיקה על יד שער שכם.³⁶

אבא התחיל לסחור בעסק החלפנות לבדו ואחר כן עם אחיו רבי פנחס, חנות קבועה לא היה להם, רק סבבו בשווקים בין הסוחרים ובעלי החנויות ועסקו בחילוף מטבעות של זהב וכסף במעות קטנות.

אבא היה מן הגבאים הותיקים של החברה קדישא דכוללות פרושים שהיתה בתחלה סניף להבקור חולים. ונמנה ל“ראש דגל ראשון” של החברה קדישא והסבא היה ה“גבאי ראשון” ואבא שֵרת כ“גבאי ראשון” עוד בחיי הסבא. ואחרי אבא נכנס אחיו רבי פנחס לראש דגל במקומו של אבא. אבא היה הגבאי והעסקן הראשי של חברה קדישא עד שנת תר"ס.

אבא היה ממייסדי חברת לינת הצדק וגַבָּאָה עד שנתבטלה החברה.

בשנת תרל"ג שכר לו אבא חצר מיוחדת שבה שני בתים גדולים ומפוארים בחש של ר' צדוק שבו דרו אז נכבדי ירושלים מסלתה ומשמנה. ושם דר גם הסבא רבי משה סמוך לאבא, כמוזכר לעיל בעולמו של הסבא. – תיאורו של חש זה וטיפוסי דיוריו בעולם שלי. –

בחודש כסלו תרל“ה נולד אחי אברהם אריה ע”ה. אבא הזמין את אחיו רבי מאיר מיפו למול אותו – המעשה שהיה ברבי מאיר בבואו להברית מילה מובא בסדר החיים והמעשים של רבי מאיר לעיל בסוף עולמו של הסבא – לברית מילה באו נכבדי ירושלים האשכנזים, וכל החברים של אבא, וגבאי החברה קדישא, אבא הכין סעודה גדולה משום שהבן נולד לאבא אחר שבע שנים להולדי בשנת תרכ"ח, והיה גם חנוכה. ובלו בשמחה גדולה עד אחרי חצות לילה.

בחול היה אבא מתפלל בבית הכנסת אהבת ציון בחש של רבי צדוק ובערבי שבתות וחגים התפלל ב“בית המדרש הישן” מנחם ציון. יחד עם רבי בנימין בינש סלנט, רבי אריה ליב סלנט, רבי בנימין זאב ספיר, ורבי יעקב אריה לובינזון – נכד רבי זאב אסיא מסלנט. – בחצר בית המדרש היתה בנויה איצטבא של אבנים על איצטבא זו, ישבו החברים הנזכרים ומשוחחים ומסדרים הקריאה של פרשת השבוע. הגבאי והבעל תפלה של בית המדרש היה רבי אברהם רובינזון שנודע בשם ר' אַברֶמל בריסקר.

בשבתות ובמועדים בבקר התפלל אבא כותיקין עם כל החבריא בישיבת עץ חיים יחד עם הרב שמואל סלנט ואלו המה החבריא. הזקנים שבהם, הסבא, ורבי יעקב סופר גיטין. רבי יעקב ספיר, ורבי אליעזר דוב הירשברג. שאר החברים היו, רבי בנימין בינש סלנט. ורבי אריה ליב סלנט. אבא, ורבי יהושע ילין, רבי בנימין זאב ספיר, ורבי זלמן נתן ספיר, רבי דוד כהן מוילנה, ורבי זאב וולפינזון, רבי בן ציון וולפינזון, ורבי יצחק סופר,רבי שאול יעקב סולומן, ורבי יהושע יונה רופא, רבי יעקב אריה לבינזון מסלנט ורבי דוד בוימגרטן, ועוד, הגבאי היה רבי יצחק יעקב טפצִירעֶר – רפד – (טיפוסם ודרכם, וטיפוסו של הגבאי ומעשיו יבאו בעולם שלי)

בראש השנה ויום הכפורים התפלל הרב שמואל סלנט וכל החבריא בבית המדרש הישן “מנחם ציון” שהיה מלא אל פה מסלתה ומשמנה של האשכנזים. ואף מדיירי חוץ לעיר באו הרבה אנשים בראש השנה להתפלל בבית מדרש זה כדי לשמוע את תפלתו של רבי אברהם רובנזון שהיה המפורסם לבעל תפלה מצוין ורָאשי בירושלים.

כשנתמנה רבי שלמה ברדקי חתנו של הרב שמואל סלנט לחזן בבית הכנסת הגדול “בית יעקב” התפלל הרב שמואל סלנט בראש השנה ויום הכפורים בבית הכנסת הגדול משום כבודו של חתנו. והחבריא התפללו כבתחלה בבית המדרש מנחם ציון – בסוף ימיו של הרב שמואל סלנט היה לו מנין מיוחד אצלו גם בראש השנה ויום הכפורים.–

כשנבנה בית המדרש החדש הנקרא “שערי ציון” על חורבת ר' יהודה החסיד, חלקו ביניהם שלשת הידידים את משרת הקורא בתורה בזה הסדר, רבי אריה ליב סלנט – בנו של הרב זונדל סלנט – קרא בתורה – בשבת ויום טוב – בבית המדרש מנחם ציון. רבי בנימין בינש סלנט – בנו של הרב שמואל סלנט – בבית המדרש שערי ציון. ואבא בבית הכנסת הגדול בית יעקב משום שקולו היה חזק. עמד בכהונתו זאת עד שהיה בן חמשים שנה. אמר: אצל הלוים כתוב: – הוא היה לוי – “ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד” התפטר ומסר לי את המשרה הזאת. וקראתי בתורה בבית הכנסת הגדול עד שנת תרס"א. שאז נסעתי לגרמניה. – עיין בעולם שלי בארוכה מענין זה מעשים שהיו –

אבא ורבי יהושע ילין ורבי ליב סלנט. ואחרי כן עם רבי ליב סלנט לבדו, למדו יחד בכל יום אחר התפלה שעור בטור אורח חיים ושלחן ערוך על הסדר בחדר הקטן אשר מעל עזרת הנשים של בית הכנסת בית יעקב בצד מזרחית צפונית.

החברים הסתדרו. אבא הרחיב את עסקו בחלפנות ושכר לו חנות ברחוב הבטרק ועסק בשלחנות וקניית שטרי כסף בשותפות עם אחיו רבי פנחס ואחר כן גם עם רבי אברהם אלקנה זקס עד שנת תרנ"ד שאז הסתלק רבי אברהם אלקנה מהשותפות ויהי למנהל בבית מושב זקנים כאן.

רבי יהושע ילין פתח חנות של מכלת בסיטונות ברחוב הבטרק מול חנותו של אבא, רבי בינש סלנט ורבי ליב סלנט התחילו לסחור במסחר אתרוגים, רבי בנימין זאב ספיר היה מלמד בתלמוד תורה עץ חיים. למד עם 8 נערים תלמוד, ומשכורתו היתה 150 גרוש לחדש. אחר כך סָחר באריג מקודם בביתו ואחר כן שכר חנות ברחוב היהודים, אחיו רבי זלמן נתן פתח לו משרפה לקליַת קפה עם רחיים של יד, ביום ישב אצל פתח הבית ברחוב על שרפרף ועסק בעבודתו ובלילות כתב חדשות לעתון הלבנון של גיסו רבי יחיאל בריל – רבי זלמן נתן לא האריך ימים ומת בדמי ימיו –, כן יתר החברים הסתדרו כל אחד במקצוע שלו. נתפרדה החבילה של החבריא, וכל אחד נכנס לעולמו, אבל נשארו ידידים ואוהבים זה לזה עד סוף ימיהם.

אבא שכר לו דירה בחזקת ר' מנחם סנדלר מול חזקת רבי זאב ספיר בחצר זו דר גם רבי יהודה בֶּרגמן ונעשיתי חבר לשני בניו רבי אברהם בנימין ורבי נחום והיינו ידידים עד יום מותם. שם נתידדתי עם רבי אליהו ספיר וגם למדנו יחד.

אחר כן שכר לו אבא בית דירה בחזקת ר' אהרן שוכמן למעלה מרחוב הצבעים על יד הסמטא החשכה המובילה להביקור חולים וסמוך להבית שדר שמה ד"ר צֶפלין רופא בית החולים האנגלי – עיין בעולם שלי מה שהתרחש בעת שאבא היה דר שמה –

בחודש ניסן תרל"ח נולד להורי בן בשם ירוחם פישל, חי ששה חדשים ומת.

פרק ג'

בשנת תרל“ח התחיל אבא למול את ילדי בני ישראל ולא רשם את שמות הנימולים בספר עד שנת תרמ”ט, שאז פקד עליו רבו רבי מוני זילברמן שירשום בספר – הספר נמצא אצלי – ובפתיחתו כתב אבא בזה הלשון. “אודה לה' חסדו שזיכני להיות מוהל למול את ילדי בני ישראל להכניסם תחת כנפי השכינה, וביום שבת קודש פ' ראה שנת תרלחי”ת מלתי הילד הראשון לבד שני ילדי שמלתי אותם מקודם ולא זכיתי לגדלם, היום ב' דראש חודש כסלו שנת תרמטי“ת חזקה עלי פקודת מחותני ומורי ורבי הרב שמואל מוני לכתוב את הנימולים וזה החלי”, מספר הנימולים על ידי אבא משנת תרמ“ט עד שנת תרע”ה עלה לסך 2294 ילדים, לבד מה שמָל מתרל“ח עד תרמ”ט שלא רשם. בספרו רשום מהנימולים אותו ואת בנו. כן רשום שם, ילד שנולד בשנוי אבר ולא מלו אותו עד היותו בן י“א שנה שאביו לא רצה שבנו יהיה ערל. מל אותו אבא בבית החולים משגב לדך והרופא של הבית הזמין את כל רופאי העיר שיהיו נוכחים בעת הניתוח – אופרציון³⁷ – המענין הזה, כן רשום שם, שמל ילד אחר שעבר עליו שנים אחדות שלא היו יכולים למול אותו בזמנו משום שמתו אחיו מחמת מילה, מל אותו אבא וחָי והגדיל. י”ב טבת תר"ן מל אבא את משה יהודא בן אחיו אברהם וגם היה סנדק.

בימים ההם לא קראו למי שהוא בשם משפחתו אלא על שם מלאכתו או עסקו, או על שם אביו, או אמו או אשתו אם היו שמותיהם מפורסמים ולפעמים קראו גם על שם אבי אביו או אבי אמו וגם על שם של אבי אבי אביו. בספר הנימולים של אבא שרשם, שם הנימול כתוב בן של פלוני. או בן של פלוני בן פלוני. וגם בן של פלוני בן פלוני בנו של פלוני איש המפורסם או שהכל היו מכירים אותו בכדי לדעת מי הוא הנימול ויחוסו. לפעמים רשם בן של פלוני שהוא גיסו של פלוני, משום שגיסו היה ידוע ומפורסם והיו מכירים אותו.

בשנת תרל"ט נכנס הסבא רבי משה לדור בבתי מחסה שנקרא דויטשר פלץ, אז נתנו גם לאבא דירה שמה כדי שיהיה סמוך לאביו. ותמיד היה מתכוון

הסבא לדור סמוך לאבא, כי הוא היה המכניס והמוציא את כל עסקי ביתו. אז מסר הסבא את משרת גבאי של חברה קדישא לאבא כמבואר לעיל בספרי ושמש בכהונתו זאת עד שנת תר"ס.

בימים ההם היו כל בני החברה קדישא אברכים מצוינים, תלמידי חכמים ונכבדים שעבדו לשם שמים ושלא על מנת לקבל פרס. החברה קדישא היתה פארה של ירושלים, ראשי הדגלים והגבאים היו גדולי תורה ואנשי השם של יהודי ירושלים. כמה פעמים ארע שבני החברה קדישא³⁸ הלכו להר הזתים בהובלת מת פַעַמַים או שלש ביום או בלילה. בקיץ בשרב, ובחורף בגשם ובשלג, משום שאין מלינים את המת בירושלים, ועל פי פקודת הרב שמואל סלנט הקפידו בזה מאד – עיין בעולם שלי מעשה שהיה בנידון זה – כבוד היה לאיש שהיה נמנה לחבר בחברה קדישא וכבוד כפול היה לאיש שהיתה לו בהחברה משרת גבאי, ראש דגל, מתעסק או רוחץ.

אבא אף על פי שהיו לו הרבה מִשרות של כבוד, והיה גבאי בכמה מוסדות של צדקה, לא התענין בשום מוסד או חברה כמו שהתענין בחברה קדישא והוא היה רוח החיה שכל עניני החברה קדישא היו נחתכין על פיו. ולא נעשה בה שום דבר מבלי ששאלו אותו וקבלו הסכמתו, משרה זו היתה חביבה עליו משום שקבלה מאביו. ובשביל שזוהי מצוה שאין מצפים לתשלום גמול ונקראת גמילות חסד של אמת. כל הקרקעות שקנו בימיו על הר הזתים נרשמו בטַבו על שמו. והחוזים עם הערביים מסמך – סֶנֶד בלשון ערבי, – נעשו על שמו. היו מקרים שקנו מאת הערביים על ידי מסמך והניחו המוכרים בנים קטנים, וכשגדלו הבנים מיחו על המכירה. היה אבא מוכרח לפצות אותם מי בדמי חודש ומי בדמי שנה או דמי רגל כי כל המוחים פָּנו לאבא ולא ליתר הגבאים. ופעם היה ערבי צעיר שאביו מכר קרקע שלו להחברה קדישא וכשהגדיל מחה ולא רצה לקבל פיצוים. וגבאי החברה קדישא סבלו ממנו הרבה שלא נתן להם מנוחה היה בא תמיד לאבא והטריד אותו. והיה מתכוון בעת שאבא היה טרוד בעסק לבוא לחנותו של אבא ולהטרידו תמיד “מה יהיה” ואבא היה מפצה אותו תמיד באיזה סכום. קראו לזה “היתום של חברה קדישא”, מהיתום הזה סבל אבא הרבה. פעם בא לחנותו של אבא ודרש ממנו כסף. ואבא לא שם אז לבו אליו כעס היתום והלך, מה עשה? כשחזר לכפרו דרך הר הזתים לקח פטיש ושבר את כתובת האותיות שהיו חקוקים על קבר אבי אבא. עד שלא יכלו לקרוא אותם רצה לשבור גם את המצבה ולא עלתה בידו משום שהאבן עבה וקשה.

בסוף חודש ה“רמדן”, שאז המנהג במזרח לחלק דורנות לפקידי הממשלה, היו לאבא טרדות רבות מן המוכרים של הקרקעות שבאו כולם לקבל את הקפה

והסוכר – לפי שרוב הקרקעות נמכרו כאמור רק על פי חוזה – וכל הערביים שמכרו קרקעות לחברא קדישא בהר הזתים באו כולם, והיו הרבה שותפים בזה ודרשו קפה וסוכר, וזה עלה לחברה קדישא בסכום גדול מדי שנה בשנה, (אצלי נמצאת המחאה שכזו מגבאי החברה קדישא על סכום של 10 לא"י ועוד, חתומה מאת אבא – החותם הראשון – הרב חיים זוננפלד, הרב שלמה זלמן לוי – בהרב רבי נחום – רבי אהרן העשל שוחט, ורבי יעקב שרהזון).

אבא היה המקציב את תשלום דמי קבורה והקובע מקום לחצוב הקבר, בענין התשלומין של מקום הקבר היה אבא מן המקילים והשתדל שלא יבא לידי בלבולים ומחלוקת אף כשהמת עשיר. כשמת אחד בלילה – ולא הלינו את המת כמבואר לעיל – היה בא רבי שמואל זביל רובין פקיד החברה קדישא, גם באמצע הלילה והעיר את אבא משנתו אף שהיה עיף ויגע מעבודת היום כדי לסדר הענין, אבא עמד ממטתו ולא הקפיד כלל קבל אותו בפנים מסבירות וטפל עמו עד שסדר הענין. ומה שגמר אבא היה מקובל לגבאי החברה קדישא ולא הרהרו אחרי מעשיו, פעם שאלתי את אבא מדוע יבא ר' שמואל זביל רק אליך ומטריד אותך מן השינה בעוד שיש גבאים אחרים? השיב לי: אני נהנה מטרח זה שזוהי גמילת חסד של אמת שאין מצפים לתשלום גמול.

כשמת אחד מגדולי העיר תלמיד חכם מפורסם או ירא אלקים ובעל מעשים טובים היה מפקד אבא שכל בני החברה קדישא ילכו וילוו את המת עד הר הזיתים ובעת שהיה לו פנאי אף הוא היה הולך עמם.

את הספדנים הכלליים לא סבל אבא. וכשאירע מת בבקור חולים הכללי ששמה היו הסמטאות קצרות ודחוקות. והספדן התחיל להאריך אמר אבא לנושאי המטה שילכו עם המת ולהניח את הספדן באמצע הספדו. וכשהספדן התעקש צעק אבא, ואמר: הדוחק רב ונושאי המטה הם אנשים ולא חיות. ופקד בקול לנושאי המטה שילכו. המשמעת היתה חזקה נושאי המטה הלכו עם המת והספדן נשאר באמצע הספדו. גם כשהיה המספיד אחד מן הרבנים והאריך בהספדו נגש אליו אבא ובקש ממנו שיסיים את ההספד, וירחם על נושאי המטה ולא יעכבם עם המטה. דבריו היו נשמעים והרב הספדן סיים את ההספד.

בכלל לא נחה דעתו מהספדים ומהמספידים והוא היה אומר: לכשימות בדעה צלולה יצוה שלא להספיד אותו, משום כשרואים בחיים מי המה המספידים הכללים בזיון הוא להמת. ונתקיים כך בהלויתו לא הוכרזו ברחובות ולא הספידוהו.

אבא היה מחלק לחברי החברה קדישא העניים בכל ערב פסח יין לארבע כוסות על חשבונו לפי מכסת הנפשות שהיה להחבר, והיו איזה מבני החברה שלא היו נצרכים לזה ואף על פי כן באו לבקש יין לד' כוסות. אבא ידע מזה אבל נתן להם בסבר פנים יפות, כדי שלא לביישם.

רבים מבני החברה קדישא שהיתה להם “חזקה” לקבל מאבא גם שלש מצות שמורות לליל הסדר, והוצרך בשביל זה לאפות מצה שמורה במדה מרובה.

המסחר של אבא ושותפו הלך וגדל. בית החלפנות היה לבנק מפורסם עד כי היה הגדול והראשון בירושלים ליהודים האשכנזים ונתפרסם שמו בעולם בשם “בנק נתן המבורגר”.

פרק ד'

בימים ההם שלחה ממשלת אוסטריה לכאן קונזול אוסטרי-הונגרי בשם שטרויז. לפני זה לא היה בירושלים קונזול אוסטרי מיוחד, ובא כח ממשלת אוסטריה היה כומר אחד אוסטרי אורטודקסי ירושלמי שמו היה קַבָּגֶה. רווק שישב תמיד באחוזתו אצל מערת אליאס על יד קבר³⁹ רחל ולמד. כומר זה היה קונזול אוסטרי הונגרי רק להלכה. אבל למעשה היתה כל ההנהלה מסורה להסגן והסופר. מובן שלא היה בזמנו שום סדר באזרחות ונתינות האוסטרית וההונגרית בירושלים, כמה וכמה מהאזרחים לא חדשו האזרחות ולא החליפו את הדרכיות שלהם יותר מעשרים שנה, אחרים קבלו שנה בשנה תעודת אזרח שעלתה באיזה סכום של כסף. שום צעיר לא עמד לבחינה אם כשר הוא לעבודת הצבא. כשמת אותו כומר ממלא מקום הקונזול שלחו מהתם את הקונזול שטרויז שהיה קפדן ושומר חק, בקר את הפנקסאות ומצא אי סדרים. כשנכנס לתפקידו נתן צו: א' כל אחד מבני אוסטריה-הונגריה מחויב להביא תעודת לידה מפקידי הממשלה מעיר מולדתו, עם תעודת מספר נפשות ביתו מתי ואיפה נולדו, ותעודת אזרחית מן שר המחוז של עיר מולדתו, ומי שלא יביא אלו התעודות יאבד את אזרחותו ונתינתו האוסטרית. ב' כל אזרח או נתין כשר כשהוא עצמו או בנו יגיעו לשנת העשרים ואחד מחויב ליסע להעיר שבה נולד לעמוד שם תחת הבקרת של עבודת הצבא, ואם יוכשר מחויב לעבוד בצבא כפי החק. ומי שלא ימלא חובו יאבד נתינתו על ידי זה. פקודותיו אלו לפי שעה הוציא יותר מאלף איש מהאזרחות. עד שיבררו את זכותם. מובן מאליו שהיתה גזרה שאי אפשר לעמוד בה מפני שהרבה נתינים נשתקעו כאן על ידי אבותם שבאו לארץ ישראל בזמנים קדומים, ולא ידעו אפילו לאן לפנות – את הנתינות התורכית, לא רצה שום איש לקבל כידוע – הקונזול הציק בפקודתו ולא רצה לשמוע שום אמתלאות ובקשות הוא באחד יקוב הדין והחק את ההר, הכל חשבו אז את הקונזול הזה לאנטשימי ואדם רע, משום שהיה מדבר בכעס וברוגז על אזרחיו הרבים ועל אי הסדרים שמצא ברשימותיהם. אבא ואֶחיו היו גם כן בכלל הנפסלים והמוצאים. אז פנה אבא להרב והמנהלים ולמכיריו שבעיר פרשבורג שישלחו שליח להממשלה ולהמשטרה דשם ויחפשו עצה, חפשו בהפנקסאות שם ומצאו שהסבא לא חידש את הדרכיה להאזרחות שלו עשרות בשנים. הרב והמנהלים קבלו תשובה שלילית, שמשפחת המבורגר אבדו את אזרחותם. אז יעץ לאבא אחד ממכיריו ידידו הרב הדיין רבי דוד ניימן שיפנה אל עורך דין גדול ומצוין ד"ר באראך יהודי ריפורמי וחפשי אבל היה חובב ציון ואוהב ארץ ישראל. פנה אבא אליו והוא הבטיח לטפל בזה ולעשות בכל יכולתו בחנם למען כבוד ירושלים וחבת ארץ ישראל, העורך דין עמל הרבה בזה, חפש בפנקסאות של עירית פרשבורג ומצא והראה להממשלה שהסבא מעת שבא לדור בפרשבורג נעשה אזרח, והיה משלם מסים וארנוניות וגם הנשואין שלו עם אשתו היה כחק אצל הממשלה, ובנו הבכור עמד לצבא ונפסל. אבא זכה בדין והוא ואֶחיו וכל בני משפחת המבורגר בירושלים הוכרו שוב כאזרחי אוסטריה-הונגריה ילידי העיר פרשבורג והשיגו כולם דרכיות.

אבא שלח להעורך דין הנזכר אלבום יפה שנעשה במיוחד לשמו, עם ציורי ארץ ישראל ופרחים טבעיים עם לוחות של עצי זית, ושמו של העורך דין היה חרות על הלוחות בעברית וגרמנית. כשקבל ד"ר באראך את האלבום שלח מכתב תודה לאבא על המתנה היפה, וכתב בו שהאלבום זה חשוב אצלו הרבה יותר מכסף, ומתנה מעיר הקדושה ירושלים חביבה עליו מאד. את האלבום שם למשמרת בין הדברים יקרי הערך שלו⁴⁰.

כשהשיג אבא את תעודת האזרח שלו הלך להקונזול שטרויז שירשום את משפחת המבורגר בירושלים לאזרחי הונגריה נהנה הקונזול מאד ואמר “שַמח אותי מאד”, רשם הכל בספר, ואמר לאבא שכל הצעירים מן המשפחה שהגיע תורם לעשרים שנה, ואלו שיגיעו לתור זה מחויבים לבוא לבקרת לעבודת הצבא. והוא יודיע היכן ומתי לבוא.

אבא שהיה הסופר והמזכיר של כולל הונגריה, היו לו ענינים רבים עם הקונסליה האוסטרית. על ידי זה נתיידד עם הקונזול ובכל עת שבא קבל אותו בסבר פנים יפות. והרבה שיחה עמו. פעם נסובה שיחתם על אי הסדר ששרר בקונסליה בזמן ששִמש ממלא מקום הקונזול הכומר שעסק רק בתורה ובתפלה ולא טפל כראוי בתפקידו כבא כח אוסטריה, ובתוך דבריו נגע הקונזול בשאלת עבודת הצבא שבמשך שנים רבות לא עמד מירושלים שום נתין אוסטרי-הונגרי לבחינה לעבודת הצבא, אז אמר לו אבא: “בבקשה רוצה אני לשאול את הקונזול שאלה אחת” השיב לו הקונזול: “בבקשה ישאל מה שהוא רוצה” אמר לו אבא “מה כל החרדה הזאת של העמידה לעבודת הצבא, וכי כדאי הוא להממשלה בשביל איזה מוכשרים להוציא עליהם הוצאות מרובות לנסיעה מפלשתינה להונגריה והלבשה ואכילה עד שיצא השכר של אנשי הצבא מפלשתינה בהפסדה של הממשלה?” השיב לו הקונזול: “שתי תשובות בדבר, א' חק הוא חק, אם מאה יוכשרו או רק שנים החובה הוא שהמוכשר יעבוד בצבא. אף אם עולה ההוצאה לכל אחד בסכום כסף גדול, ב' בוינה שואלים, היתכן שמכל ההונגרים־האוסטרים הדרים בפלשתינה לא הוכשר אף אחד לעבוד בצבא? והלא זה כמה שנים שהאוסטרים והאונגרים הדרים בכל מקום באים ומתיצבים לצבא. ומפלשתינה לא בא אף אחד מהו פירושו של דבר? משום זה אני מחמיר מאד בענין זה”. אמר לו אבא: שֵנָה היא פלשתינה מכל הארצות, שקשה מאד הדבר ליקח בן מעל הוריו וצעיר מאת אשתו הרכה – שבכאן הכל נושאים נשים בצעירותם של הגבר והאשה–, בחוצה לארץ הכל יודעים את חובת עבודת הצבא, והאיש אינו נושא אשה, והאשה לא תנשא לאיש עד שיגמור שרותו בצבא או עד שישתחרר, אבל כאן שעד כה לא ידע איש מחובה זאת בשביל שלא היה תובע ודורש ממנו, כמה קשה לאיש להפרד מאת אשתו הצעירה וילדיו הרכים ליסע למרחקים לשלש-ארבע שנים רצופות. עוד זאת, שמה באוסטריה והונגריה הרי בשעת שלום יכול העובד בצבא להתראות עם משפחתו מזמן לזמן, בימי חופשתו מבקר בביתו או בני ביתו מבקרים אותו מה שאין כן כאן שהנסיעה קשה וארוכה ומעבר לים. וכשהבעל נוסע אזי אשתו כעגונה יושבת ומצטערת עליו וכן ההורים, כל זה – אמר אבא – צריכים ליקח בחשבון ולהמתיק את הדין“. נכנסו הדברים האלו בלבו של הקונזול התבונן מעט ואמר לאבא “אנו נחַשב על זה”. לחץ את ידי אבא ואבא התפטר ממנו והלך לו, נשתקק הדבר, אבא היה בא להקונזול תכופות ולא דיבר עוד הקונזול עמו בנידון זה. יום אחד בא לאבא המשרת של הקונזול (קַוַס בערבית) ואמר לו שהקונזול מבקש אותו שיבא אליו ביום פלוני בשעה פלונית. אבא הלך ובא בשעה הקבועה. כשנכנס אבא למשרדו של הקונזול הושיט לו את ידו וראה אבא שהקונזול בדיחא דעתיה, בקש את אבא לשבת ואמר לו יש בשורה בפי לשַמח אותו שאלתו בדבר עבודת הצבא נכנסה במוחי תפסתיה כשאלה גדולה ונכונה. חפשתי עצה, וכתבתי להמינסטריום של הצבא באוסטריה שהאַקלים של פלשתינה כל כך רע עד שאי אפשר למצוא כאן איש צעיר בריא וחזק כמו באירופה, כאן שולטת מחלת עינים קשה. הגרענת שהיא מחלה מתדבקת, מחלת הַמלַריָה מחמת חסרון מים. כולם דלי בשר ותשושי כח שכפי ראות עיניו מסופק אם ימצא אחד שיוכשר לצבא. דנו על זה במינסטריום והשיבו לו: לשלוח את הצעירים ש”יעמדו" באוסטריה או בהונגריה אי אפשר שמא יצאו פסולים ויחולו על הממשלה הוצאות הליכתם וחזירתם ואולם כדי לצאת ידי חובת עמידה לצבא, יבחר לו הקונזול שבירושלים רופא אחד יליד הונגרי או אוסטרי שנתגדל בארצות הללו אף שהוא חוסה עכשיו בירושלים תחת ממשלה זרה לא איכפת מכיון שהוא איש הונגרי או אוסטרי כפי החק בזה, הרופא הזה יקבל משכורתו מן הממשלה בעד כל בחינה ובקרת. הצעירים שהגיע תורם לצבא יעמדו לפניו לבחינה במשרדו של הקונזול ובנוכחותו והיה, אם הצעיר יוכשר לצבא יתן לו הקונזול זמן עד יום פלוני ופלוני מחויב הוא ליסע לאוסטריה לעבוד בצבא. ואם לא יבא בזמנו יאבד את זכות האזרחות או הנתינות שלו ואם הצעיר יפסל אז יערוך הרופא פרטי כל ויבאר בו מאיזה סבת הפסול והחסרון של ה“מעומד” ויחתום את שמו והקונזול יקיים את התעודה בחתימת ידו וישלח אותה להמינסטריום ואז יקבל הצעיר כתב פיטורים מהמינסטריום.

הקונזול אמר לאבא, שראשי עדות אוסטריה והונגריה ידביקו במשרדם הודעה מאת המינסטריום שכל איש שהגיע לשנת העשרים ואחת עליו להתיצב במשרדו של הקונזול ואף מי שעבר עליו זמן של עבודת הצבא בשנת העשרים ואחת מחויב גם כן לבא להבחן בבת אחת עבור כל השלש פעמים שהיה צריך להתיצב ומי שלא יקבל עליו את הדבר תבוטל אזרחותו או נתינתו.

שאל אבא את הקונזול⁴¹ באיזה רופא יבחר אמר לו: בפלוני הרופא – אינו יהודי – שהוא הונגרי אמיתי. אף שהוא נתין זר אבל מכיון שהוא הונגרי ראוי לפי החק לתפקיד זה, אבא הודה להקונזול על הטובה הזאת. וטרם שהתפטר מן הקונזול אמר לו הקונזול שיחכה מעט ונכנס לביתו והביא את הספר “ירושלים” חלק ראשון שהוציא לאור החכם רבי משה לונץ שהיה בו מאמרים גם בגרמנית. והחכם לונץ כיבד בו את הקונזול, הספר היה בכריכה יפה ומהודרת. ואמר הקונזול לאבא: “זה הספר אני נותן לה' המבורגר במתנה” (הספר הזה נתן לי אבא במתנה אחרי שובו מהקונזול) התפטר אבא ממנו בידידות. אז נוכח אבא ואמר שהקונזול אינו אנטישימי. רק קפדן ושומר חק ובסבלנות ואיש בדברים יכולים להשפיע עליו ולקבל טובתו.

אבא בא למשרד כולל הונגריה וציוה להדביק המודעה הנזכרת וכן שלח להודיע להראשים של כולל אוסטריה גליציה שגם הם ידבקו מודעה שכזו.

אחר זה התחכם אבא. הקדים והלך להרופא הנזכר, מידידיו הנאמנים, ואמר לו שיש לו לדבר עמו דבר סתר שיגביל לו זמן לשיחה חשובה. הגביל לו הרופא זמן ביום פלוני בשעה פלונית. אבא בא וסגרו את עצמם בחדר מיוחד וציוה למשרתיו ולבני ביתו אם יבא איש אל יפריעהו, אמר אבא שיש לו להציע עסק שיכניס לו כמה מאות נפוליון זהב לשנה. הרופא תמה למשמע הדברים ושאל לאבא הא כיצד? אמר לו אבא כן, בלי עמל וטורח רב יוכל להרויח סכום גדול. סיפר לו אבא איך שהוא הרופא נבחר לבחון ולבקר את בני אוסטריה-הונגריה הצריכים לעבוד בצבא. ובכן יוכל לקבל כסף גלגלת מכל צעיר וצעיר שזה יעלה במשך השנה לסכום גדול. הסכים וקבע תשלום ידוע לכל גלגלת. ואמר שהוא עושה זאת רק לכבודו של ה' המבורגר, נדברו יחד והוסכם ביניהם שבעת שיגיע התור השנתי של הצעירים לעמוד לבחינה לא ישלח הקונזול לכל איש הזמנה מיוחדת. רק ישלח לראשי העדה שביום פלוני יעמדו אלו הצעירים וה' המבורגר שהוא המזכיר של העדה ישלח להצעירים את ההזמנה, ויודיע להם שיבואו אליו ביומיים קודם וכל אחד יביא כסף לגלגלת עבור הרופא וה' המבורגר ימסור הכסף עם השמות להרופא, הכל נעשה בחשאי ובהסכם גמור ואבא נפרד ממנו בחבה.

הדברים יצאו לפועל כל הצעירים הביאו את כסף גלגלתם ברצון. אבא רשם את שמותיהם ומסר להרופא, וכולם שוחררו. וכן נהג הדבר כמה וכמה שנים. אבא לא קבל בעד טרחתו כלום. ואף שהיתה לו טרחה רבה בכל שנה ולפעמים בכל חודש אבל טרח בזה בשמחה לטובת הצעירים בירושלים שאילמלי הצטרכו לעבוד בצבא, או לנסוע להתייצג בחוצה לארץ היה זה גורם חורבן לישוב בימים ההם. וכאמור לא רצה אבא ליהנות מזה כלום וכמה וכמה צעירים רצו ליתן לאבא כסף ומתנות ברצון רב ובשמחה ואבא לא קיבל.

זכורני בעת שידידי רבי שמעון רוקח ז“ל היה צריך לעמוד לבחינה והוא היה איש בריא וחזק ובעל גוף, כשחזר מן הבחינה ופסולו בידו לקח 100 פרנק זהב – 4 לא”י – ונתן לאבא בעד טרחתו לא קבל אבא ממנו גם אחרי הפצרותיו הרבות של רבי שמעון רוקח.

אבא עסק וטפל בזה עד לעת זקנותו ואף בשניו האחרונות אחרי שירד מגדולתו והיה עני מדוכא לא קבל משום איש אף מיל אחד, ועל ידו שוחררו כמה מאות צעירים מעבודת הצבא ונשארו בירושלים.

לעת זקנותו מסר אבא את הטיפול בזה לאחי רבי אברהם ע"ה, שהוא יתעסק בזה – אני הייתי אז באירופה – הלך עם בנו אברהם להרופא ואמר לו שהוא כבר זקן ואינו יכול לטפל עוד בזה ובני זה ימלא את מקומי. הסכים עליו הרופא. ואבא ציוה לאחי שאף הוא לא יקבל שום שכר טרחה עבור זה. ואחי שמר את פקודתו של אבא, ובימי מלחמת העולם שהיו צריכים צעירים רבים לעמוד לצבא, נפסלו על ידי אחי כמה מאות אנשים כעשרים ושלשים ליום, ואחי סבל אז עוני ודוחק ורצו ליתן לו כסף ולא לקח. ושמר את פקודתו של אבא שיתעסק בזה לשם מצוה⁴².

אחר איזה זמן הלך הקונזול שטרויס מכאן ועלה למשרה יותר גבוהה, ובא אחר במקומו. כולם הצטערו על שנסע מכאן ובפרט אבא הצטער מאד שהיה מיודד עמו ועל ידי הקונזול הזה פעל מה שפעל לטובת הצעירים.

אבא היה חשוב מאד אצל הקונזול אוסטרי-הונגרי, וגם אצל הקונזול הרוסי ואצל הקונזול הצרפתי, והתחשבו עמו ועם דבריו.

לפנים היה כאן בירושלים לבד הדאר התורכי העירוני גם דאר אוסטרי יחידי לממשלת זר. הדאר האירופי בא תמיד ביום השבת לכאן על ידי עגלה מיוחדת ומובילים מיוחדים. – על ידי הרכבת לא הרשתה הממשלה להביא דאר זר – המכתבים הפשוטים נמסרו להיהודים ביום השבת. המכתבים הסגורים והמחאות דאר ומכתבי כסף שהיו צריכים שובר שיחתום המקבל את שמו, להיהודים שלא רצו לחלל את השבת בכתיבה נמסר להם את שלהם ביום השני משום שביום הראשון היה הדאר סגור מפני שבתם של הפקידים. – אחר כך היה פקיד יהודי שֶשָבת ביום השבת ועבד בראשון – לאבא היו באים מכתבים מרובים מאד אליו מהבנקים ומבתי חרושת ומסוחרים שבאירופה, לבד מה שבאו מהרבה אנשים שבכאן שנתנו את הכתובת של אבא למכיריהם, שישלחו על שמו, וכן באו מכתבים והמחאות ומכתבים סגורים על שם כולל שומרי החומות שאבא היה המורשה של הכולל לקבל את המכתבים ולחתום על השוברות. בכל שבת שבא הדאר היו הרבה מכתבים בשביל אבא. אבא שהיה חרדי לא רצה לחלל את השבת, ולחכות עד יום השני גם כן אי אפשר היה לאַחֵר בשני ימים. היות שאבא היה מיודד הרבה עם הסגן של הקוגזול אוסטריה הונגריה שהסגן היה גם כן המנהל הראשי של הדאר האוסטרי. היה זה נוהג, שאחר שנפתחו השקים עם המכתבים ונתחלקו על פי המספרים של אַבֶצֶ היה לוקח את כל מה שבא על שמו של אבא, ומכתבי הכולל שומרי החומות. ונתן אותם במשרדו המיוחד. כשבא אבא לקבל המכתבים שלו בשבת נכנס הפקיד להמנהל לומר: לו המבורגר בא, הוציא לו את כל המכתבים הפשוטים והסגורים ומכתבי כסף וההמחאות והשוברות עליהם והאמין לאבא שיחתום על השוברות ויחזירם כולם ביום השני. ביום ראשון חתם אבא על השוברות ומסר אותם ביום השני. כמה פעמים שאבא לא היה יכול לילך הלכתי אני לקבל את הדאר והמנהל מסר גם לי את הכל.

פרק ה'

בחודש אדר תרמ“א הייתי לבר מצוה – בעולם שלי יסופר ע”ז בארוכה – בחודש שבט תרמ“ד השיאו הורי אותי עם אשתי חנה יוטא ז”ל בת רבי אריה מרדכי רבינוביץ, – בעולם שלי בארוכה –.

בחודש כסלו תרמ"ח נהיה אחי אברהם לבר מצוה. השנה ההיא היתה שנת עצירת גשמים עד סוף ימי חנוכה, וביום הבר מצוה ירדו גשמי ברכה הראשונים. לפרסומי ניסא ולגודל השמחה עשו החברה קדישא – שאבא היה הגבאי ראשון של החברה – סעודה גדולה בלילה על חשבון החברה, באו כל הגבאים, הראשי דגלים וכל בני החברה ונכבדי העדה, והידידים הרבים של אבא. בסעודה זו בשלו רק בשר עופות. הסעודה ארכה כמעט עד אור הבקר, והנה באמצע הסעודה נפלה שאלה של ספק טרפה. אחד מן הסועדים מצא בחלקו עצם של תרנגולת שבורה אצל הארכובה, מה לעשות?, הרב שמואל סלנט שהוא מרא דאתרא להוראות איסור והיתר ישן כבר, – שזה היה בשעה 12 בלילה – בית אבא היה אז בחזקת אשה רבנית ספרדית שהיה סמוך לביתו של הרב יהושע ליב דיסקין – הרב מבריסק – הוסכם לילך אצלו ואם הוא ער עדיין לשאול ממנו. הלכו רבי אברהם זקס ורבי אברהם פרוסט-קורפירער והעצם בידם. דפקו על פתחו של הרב פתח להם את הדלת. ראו שכבר הכין את עצמו לילך לישן שאל אותם על מה הם באים. אמרו לו שיסלח להם על שבאו בשעה שכזו אבל אין הדבר יכול להדחות. הם סועדים בסעודת הבר מצוה של בן רבי נטע הרש ואחד מן הסועדים מצא ברבע התרנגולת שלו העצם השבור הזה הסמוך להארכובה. הרב לקח את העצם בידו מָשַש וחשב. ואמר: מה שנאכל מן הבשר עד עכשיו הוא כשר. ומכאן ואילך לא יאכלו עוד מן הבשר. ראה שהם מהססים אמר להם: אני אומר לכם שלא יעלה עליכם שום חשש שאכלתם בשר טרפה. מה שאכלתם היה כשר כדבעי, מכאן ואילך שלא לאכול עוד מן הבשר. הרב לקח אחר כן את העצם ושבר אותו לכמה חתיכות והשליך את החתיכות להרחוב דרך חלון הבית. חזרו בתשובתם, מי שלא גמר עדיין לאכול את חלקו הפסיק ולא אכל עוד. בבקר כשנתודע הרב שמואל סלנט מהמעשה של העצם, שלח אחרי ואמר לי שאספר לו גופא דעובדא היכי הוה, ואיך היה השבר ובאיזה מקום. אמרתי לו אני לא ראיתי בעצמי את העצם. אמר לי: אם כן תלך ותחפש אחרי העצם אפילו באשפה ואפילו ברחוב ותלקט את החתיכות ותביאם אלי שרצוני לראות את העצם. הלכתי לחפש אחרי החתיכות ולא מצאתי אותם חזרתי אליו ואמרתי לו יגעתי ולא מצאתי. הצטער ואמר: חבל, חבל.

באותה שנה השיאו ההורים את אחותי עלקא מחלה עם בחור אחד מעיר מַדֶה שבהונגריה, שמו היה יהודה פרימן, היה בן ישיבה אצל הרב שבמדה חרדי קצוני וחסיד, הוריו ובני ביתו באו אחרי איזה שנים לכאן שם אביו היה רבי דוד אלימלך פרימן, תלמיד חכם גדול וירא שמים חרדי קצוני ומחמיר על עצמו כל מיני חומרות מופרזות. אחותי ובעלה זה חָיו יחד בשלום אבל לא ילדה לו, שהו עשר שנים. אבא שלו אמר שהדין הוא שאם שהו עשר שנים ולא ילדו מחויב הוא לגרש אותה. הציק מאד לבנו וכן העתיר דברים על אבא שבתו תתרצה לקבל גט וגירש אותה שלא ברצון ונתפרדו בשלום ואהבה ובצנעא ונשאר בידידות עם בית אבא כל הימים.

אחר כן נישאת אחותי לש"ב רבי יוסף ישראל המבורגר – נזכר לעיל בעולמו של סבא – בן אחי אבא רבי אהרן שאשתו מתה עליו צעירה והניחה לו בן קטן ובנות קטנות לקח אותה לו לאשה וחיתה עמו עד יום מותו. היא גִדלה את היתומים וטפלה בהם באהבת אֵם עד שהיו גדולים ונשאו ונישאו וילדו בנים ובנות. ועד היום קוראים אותה סבתא והיא חיה אצלם עד היום.

בשנת תרמ“ט השיאו ההורים את אחותי נחמה עם רבי אביגדור דוב בן הרב יצחק שורצשטין שהיה רב בעיר הוהט שבהונגריה שבא לפה עם אשתו ובן יחידו הנזכר ובת יחידה. אביגדור דוב היה תלמיד חכם גדול ובקי בש”ס, מושלם פקח מתון וחרדי. ידע כתב ולשון עברית, לשון גרמנית וחשבון על בורין. וכתב ידו היה יפה מאד; ואומן יד בכתב אשורית, נחשב בירושלים בין הסופרים האומנים והמצוינים לכתיבת ספרי תורה תפילין ומזוזות. פרשיותיו לתפילין היו נמכרות ביוקר וקפצו עליהם זביני מן המהדרין משום שדקדק מאד בכל הדינין וההדורין של סת“ם, ובשל כתב ידו המהודר. הולידו בנים ובנות יקרים ונכבדים סוחרים מצוינים וחרוצים ישרים ונאמנים, משכילים ויודעי שפות. גם את בנותיהם השיאו לאנשים נכבדים וטובים בעלי עסק ומסחר ישרים, נאמנים, ופקחים ומשכילים; אביגדור דוב נפטר בדמי ימיו כאחד מחללי הרעב ונפוחי כפן בעת מלחמת העולם בחודש חשון שנת תרע”ז. יהיה זכרו ברוך. אשתו אלמנה עד היום.

בשנת תרנ“ג השיאו הורי את אחי אברהם אריה עם פשה בת רבי יעקב מַן (דרכיו ומעשיו הטובים יובא בסוף עולם שלי בפרק מיוחד) הולידו בנים ובנות כולם אהובים יקרים ואנשי שם פקחים וחרוצים, הבנים בעלי עסק ומסחר ישרים ונאמנים, והבנות מלומדות מושלמות ועסקניות. אחי אברהם מת בימי מלחמת העולם אלול שנת תרע”ז בן ארבעים וחמש שנה יהי זכרו ברוך.

האדון נסים בכר – מנהל בית הספר של אליינס – היה בידידות רבה עם אבא, וכשהיה מבקר בשבתות בעיר העתיקה סר תמיד לבית אבא לטעום אצלו מן הפשטידא של שבת. וכן היה בא בכל חג לבית אבא לברכו בברכת החג, ובימי בקורו של הברון אדמונד רוטהשילד בירושלים הציג ה' בכר את אבא לפני הברון במלון קמניץ ודבר עליו טובות.

בעת שהיו הסכסוכים בין העיריה והועד היהודי ביפו ובין רבי שמעון רוקח, בעניני השכונה נוה צדק נמנו אבא ורבי יעקב מן להבוררים שסמכו עליהם שני הצדדים – עיין על זה בעולם שלי –.

כשמָל אבא את בנו של ידידו הרופא ג' ד' ארבעללא בא הרופא למחרתו לבית מסחרו של אבא, ונתן לו 100 פרנק זהב – 4 לא“י – לא רצה אבא לקבל ממנו כסף בעד המצוה כמנהגו, מה עשה הד”ר קנה קופסא של כסף לסיגריות בעד סך 100 פרנק זהב והביא את הקופסא לאבא בתור מתנה לא יכול אבא לבייש את הרופא ושלא לקבל ממנו את המתנה ונטל ממנו את הקופסא. כשהלך הרופא לקח אבא את הקופסא ונתנה לי במתנה משום שלא רצה ליהנות מן המצוה.

בעת שידידו רבי יהושע ילין היה דר במוצא ומכר מאחוזתו לאנשים פרטים היה אבא מטפל עם הקונים. לקח מהם כסף הקניה וסדר עמהם החשבונות הכל על מנת שלא לקבל פרס רק לעשות בזה טובה לידידו הנזכר.

הבנק של אבא ושותפיו יצא טבעו בעולם בשם “נתן המבורגר” הבנק היה הגדול והיחיד ליהודים האשכנזים בארץ ישראל. האשראי שלו היה בלתי מוגבל. סחר עם כל הבנקים הגדולים שבאירופה. נתן צ’יקים בסכומים גדולים ונשתלמו בכל חלקי העולם בלי שום פקפוק. הבנקים שאבא עסק עמהם בקביעות. היו בירושלים: “מעלוילע פ' ברגהיים”, “דויטשה פלשתינה” בנק, יעקב “ולירו” את קומפני, יעקב “פרוטיגר” “קרידיט ליאנוי”. ביפו: “המבורגר מאיר”, “קוורק טורוסַין” – ארמני – בבירות: אחים מ' את א' “אלשטין” “משה ידיד” מרדכי “מנדלזון” באירופה: אָ' “חיות” אודיסה “דויטשה” בנק ברלין, “דרזדנר” בנק ברלין ל' “קרננברג” וורשה. ס' מ' פאהן “רוטהשילד” ווין לא לקח שום קומיסיון מהצ’יקים הנמשכים מאבא עליו, כדרך הבנקאים, רק שלם הכסף במלואו. המכתבים ששלח לאבא היו המעטפות נדפסות למעלה בשורה ס. מ. פאן רוטהשילד ווין, והכתבת גם כן מודפס: העררן נתן המבורגר ירושלים. “מורפורגו את פַרֶנטה” טריאסט נ' מ' “רוטהשילד” את בניו לונדון. ל' ס' “פוליקוב” מסקבה, ס' “יארמולווסקי” נוירק. “נציונל” בנק פטרבורג אחים דע “רוטהשילד” פריז לעאפאלד את ל' “המבורגר” פרנקפורט דמיין. מלבד בנקים שלא עסק עמהם בקביעות. בערי צפת וטבריה היו לו שם סוכנים ששלמו את המחאותיו והיה לו עמהם חשבונות עובר ושב. 

אבא היה ממייסדי השכונות משכנות ישראל, מזכרת משה, ימין משה, ושבת אחים יחד עם חבריו. רבי יוסף רבלין. רבי יוסף משה קרויז, רבי יואל משה סלומון, רבי אברהם אלקנה זקס, השכונה זכרון טוביה נוסדה על ידי אבא ורבי יוסף רבלין. השכונה שערי צדק נוסדה על ידי רבי פנחס המבורגר – אחי אבא – ורבי יוסף רבלין.

המגרש שנבנה עליו השכונות מזכרת משה ואהל משה הנקנה מאת מוסא אִימרַן אפנדי נכתב המסמך – סֶנֶד – בערבית. וכן החוזים ותעודות הקיום של הממשלה – קוּשַנֶס בערבית – על שם אבא (תעודת הקיום של השכונה זכרון טוביה נכתב על שם אבא ורבי יוסף רבלין) בפנקסי הפרטי כל וכן בפנקסי התעודות שהיו נותנים לכל חבר וקונה בית וכן בכתב החוזה שנעשה עם הועד הלונדוני מיסודו של משה מונטיפיורי⁴³ חתום אבא עם חבריו למעשה.

הכספים שנשלחו מהועד הלונדוני לכאן שלחו על שמו של אבא, וכן הכספים שנגבו מהחברים קוני הבתים נשלח ללונדון על ידי אבא. וכל המכתבים והשוברות והשאלות ותשובות בעניני השכונות היו נכתבים על שם אבא ואליו נשלחו המכתבים. – יש תחת ידי צרור של מכתבים מהועד הלונדוני לאבא – כי אבא, מלבד שהיה מן המייסדים של השכונות האלה, היה גם הסוכן של כספי השכונות.

רבי מיכאל ליב כ"ץ ורבי משה קנטרוביץ שעסקו הרבה בקניית ומכירת קרקעות לא עשו שום דבר בלי הסכמתו של אבא, וקרקעות רבות שקנו מן הערביים נעשה החוזה עם המוכר על שם אבא. (בידי נמצא צרור של חוזים וקושנס של שכונות ושל יחידים שהיו נרשמים בטַבּו על שמו של אבא) ולא נהנה מזה כלל, רק לטובת ידידיו אלו.

גם בשכונת אבן ישראל היה אבא חבר הועד. השתתף באסיפות וחתם הפרטי כל⁴⁴.

גם הנחלה שקנה רבי יחיאל שלזינגר בפתח תקוה עבור כולל הונגריה שבירושלים היתה רשומה על שמו של אבא.

הבית העליון שנבנה בביקור חולים בעיר העתיקה בנדבת הנדיב העשיר בנימין לאֵווע בדויטש קרָנה הוקם על ידי השתדלותו של אבא. הרב שלמה ליפמן וֶולדלֶר בשֵנלַנקה כותב לאבא שהנדיב הנזכר רוצה להקים לו שם בירושלים על ידי קנין נחלה או בית למפעל של חסד ושאל ממנו איזה דבר הוא הכרחי ונצרך, השיב לו אבא היות שהבקור חולים סובל מצפיפות מקום, על כן דעתו שהמנדב יבנה בית לשם קבלת חולים, המנדב נענה ושלח הכספים לאבא. ותמיד היה צריך אבא לקיים את המכתבים של הגבאים והתעודות בחתימת ידו שמתנהג בצדק, ועל ידו נשלחו להנדיב כל התעודות וזכיותיו והחשבונות ובכל הדברים הנזכרים עשה אבא בחנם ולא נהנה מהם כלל.

כשבא העשיר רבי יצחק צבי רטצרסדרפר מאנטורפן לכאן ואמר לקנות מגרש לטובת העניים ולבנות עליו בתים שידורו בהם העניים בחנם. התייעץ עם אבא בזה ואז קנה המגרש שעליו בנוים בתי כולל הונגריה – המנדב היה הונגרי מעיר פרשבורג – את הכספים שלח על ידי אבא והכל נעשה על פי עצת אבא. ואבא לא נהנה מזה כלום.

כשבא הגביר ר' מנחם נויטן ואשתו משיקגו, והביא עמו מכתב אשראי מבנק אחד שבשיקגו על סכום כסף רב נתן לו אבא כמה שהיה צריך וכל הכסף של האשראי עבר על ידי אבא. גם אחר כך כשקנה המגרש ובנה עליו בתים – שנקראים בתי נויטן על יד מאה שערים – היה כל התשלומין על ידי אבא, ואבא טפל בזה הרבה שלא על מנת לקבל פרס, (עיין על זה בעולם שלי)

בימים ההם בא מפרנקפורט דמיין איש עשיר ורב פעלים מר יהודה המכונה לעפאלד המבורגר – לא ממשפחתנו – שרצה לעשות דבר טוב לטובת אנשי ירושלים ואמר לעמוד לעזר הסוחרים שיוכלו להפיץ את סחורתם בחוצה לארץ. נתודע לאבא. ונתקרב אליו כל כך עד שכמעט בכל שבת ושבת בא לבית אבא לטעום מן החמין והפשטידא של שבת. הוא היה איש מפוזר. לבש בגדים יפים ומודרנים, אבל ציציותיו נראו מחוץ לחזיתו. שיראו שלובש ציצית. המבורגר זה היה חובב ציון ואוהב ארץ ישראל. התיעץ עם אבא, על דבר הסחורות ארצי ישראלית שיוכל להפיץ בגרמניה סחורות כשרות ויהודיות. ויחליטו להפיץ בגרמניה יין כשר מירושלים, וספרי תורה ומזוזות ותפילין. אז היה בירושלים הסוחר הסיטוני היותר גדול ביין רבי זאב זידי טפרברג, נשתוו ועשו חוזה עמו על כמה חביות יין שישלח בכל שנה ושנה. בחוזה נאמר שנעשה על ידי רבי זידי ולא על ידי אחרים. ואבא היה צריך להעיד עליו שלא שינה ועל כשרותו ונאמנותו. רבי זידי טפרברג וה' לפלד המבורגר עסקו במסחר היין עד אחרית ימיהם. ואבא לא נהנה מהם אפילו שוה פרוטה ועסק וטפל בזה רק כדי שיהיה לאיש ירושלמי עסק ופרנסה.

אחר כך בקש ה' המבורגר מסופרי סת"ם שבכאן שכל אחד יביא לו דוגמה מכתב ידו ויקבע מחיר עבודתו. וימצא חן בעיניו כתב ידו של הסופר רבי יצחק נֶכֶס – עכשיו בנוירק – וגם מחיריו היו היותר זולים מהמחירים של הסופרים האחרים. עשה עמו חוזה שישלח לו ספרי תורה תפילין ומזוזות גם כן בתנאי שאבא יעיד על כשרותו, הסופר התפרנס יפה והרויח מזה עד יום מותו של המבורגר בפרנקפורט דמיין, אבא לא קבל גם מזה שום שכר טרחה ודמי ספסרות ושמח בזה שעל ידו מתפרנסים בני ירושלים מעבודת נקיות ויפות.

כאן היו שני אחים צעירים ישרים ושקטים אברהם יהודה, ומשה מונזון שחפשו להם איזה עסק או עבודה לפרנסת ביתם. עלה על דעתם לפתוח בירושלים דפוס אבן ליטיגרפיה, הביאו מכונה קטנה ליטיגרפיה מפרנקפורט על ידי ה' ל' את ל' המבורגר. התחילו לעבוד, אבל לא עלתה בידם משום שלא למדו את המלאכה ולא ידעו איך להתנהג. הוסכם אצלם שיסעו לפרנקפורט להתלמד ולהשתלם שם במלאכה זו, באו לאבא ודרשו ממנו המלצה לה' המבורגר ולבקש אותו שיעמוד לימינם בעצה ובסיוע. אבא שהכיר את אביהם וגם אותם לצעירים ישרים ושקטים, אמר להם שיתן להם תעודה, אבל מבקש מהם שיתנהגו כשורה הן בעניני למוד המלאכה והן בעניני הדת, ושלא יתחברו עם חברים לא טובים שלא יחולל שם שמים ושמה של ארץ ישראל על ידם. הבטיחו לאבא, ואבא נתן להם המלצה ובקשה להמבורגר. כשבאו לפני ה' המבורגר קבל אותם בסבר פנים יפות, והשיג להם מקום להתלמד בו העבודה על בוריה. כן השיג להם שכר לימוד ואש"ל (א’כילה ש’תיה ל’ינה) והלבשה בכבוד. שהו שם שתי שנים עד שהשתלמו במלאכה זו. והמבורגר כתב לאבא ששמח בהתנהגותם שהיו ישרים צייתנים ושקטים. הביאו מכונה חדשה וגדולה לכאן והתחילו בעבודתם הם ובני ביתם והיו מתפרנסים מזה בכבוד ונודע בירושלים “דפוס האבן של האחים מונזון”.

כאלה וכאלה עשה אבא להשיג עבודה ופרנסות לבני ירושלים והכל לשם מצוה בלי שום תשלום גמול, וגם לא רצה שיודו לו או שיברכו אותו מעל העתונים, רק הכל היה בצנעא ובחשאי ושמח מאד שעל ידו הסתדרו והתפרנסו משפחות רבות בירושלים.⁴⁵

פרק ו'

ומן מה היה אבא הפקיד והנאמן של הפקידים והאמרכלים באמשטרדם. בימים שפרצה מחלוקת בין בני כולל הו"ד (הולאנד ודויטשלנד) שבירושלים והפקיד הקבוע של הפקידים היה רבי משה יצחק גולדשמיד, שכל הכספים שהגיעו מהולנד ודויטשלנד היו נשלחים אליו גם היה המנהל את הסדר בבתי מחסה – דויטשרפלץ – בעיר העתיקה, קפץ עליו רוגזם של בני הכולל ורצו להעבירו ממשרתו ונתהוה מחלוקת גדולה אז מינו הפקידים באמשטרדם את אבא בתור פקיד זמני עד שתשתקע האש של המחלוקת. ועסק בזה עד שהוחזר השלום בהכולל והוחזר רבי משה יצחק למשרתו (דרכיו ומעשיו וטיפוסו בעולם שלי).

בשנת תרנ"ב כשנתייסד כאן ועד האחדות של ספרדים ואשכנזים היה אבא חבר הועד בתור פרטי כי לא רצה להיות כבא כח איזה צד שהוא. והשתתף בכל ישיבותיו יחד עם ידידו ואוהבו ה' נסים בַכַר שמשך אותו להיות חבר בועד זה ועשה לו קורת רוח רבה בזה.

גם בועד הכללי כנסת ישראל בכל עת שהיה שם ענין תכוף ונחוץ הזמינו המנהלים את אבא לאספה לשמוע חות דעתו ואבא נענה תמיד להזמנתם מבלי שיצטרכו לפצור בו, אף כי בתור הונגרי לא היה שייך לועד הכללי.

אבא היה הסוכן של: כולל הונגריה, ועד הכללי כנסת ישראל, השכונות: משכנות ישראל, מזכרת משה. ימין משה. עזרת ישראל, שערי צדק. זכרון טוביה. המוסדות: חברה קדישא. ביקור חולים, מושב זקנים. בית הספר אַליינץ, בית הספר לֶמֶל. בידידות מרובה היה עם ד“ר הרצברג מנהל בית הספר למל והיה רגיל לבקרו בביתו לרגלי עסקיו. פעם הלך אבא אליו לסדר חשבונות כנהוג וכשחזר ממנו ספר לנו אבא: כשבא לביתו של הד”ר הרצברג קדם הלה את פניו בשמחה ואמר טוב שבא ה' המבורגר היום לביתי, למען יפתר לי שאלה של “כשרות”, מה היא השאלה? שאלהו⁴⁶ אבא אמר לו הד"ר: יש לנו שובכי יונים ובני ביתי רוצים לשחוט היום אחדים מהם ולצלותם לאכילה. אבל המשרתת נתנה היום בבקר להיונים לחם עם חמאה. האם אין בזה חשש של איסור בשר בחלב? אבא שאל "כמה זמן יש מעת שהאכילו אותם החמאה, עד שישחטו אותם? אמר: “בבקר אכלו בשעה פלונית”. אמר לו אבא שמותרים היונים באכילה והודה לו על זה.

אבא אף שהיה ממייסדי הרבה מוסדות של צדקה ופעיל גדול בישובה של ירושלים ועסקן צבורי מטבעו, בכל זאת התרחק מכל משרה של אחריות הן בעניני דת ודין והן בעניני כשרות. ולא קבל עליו, עניני הערכת כספים כמו לדון בערכן של מקבלי כסף אם ראוי האיש זה או זה לקבל. וכן כמה ליתן לו לא רצה לקבל אחריות כאלה בשום אופן. הוא עשה הרבה ב“גמילות חסד שערי חסד הכללי” שהיה אחד ממייסדיו וגבאי שחתם תמיד על הפרטי כל⁴⁷ ועל “פנקסי החברים” ועל מכתבים וכו' אבל בעניני שיקול הדעת והכרעה כמו כמה להלוות להאיש העני שמשכנו בידו. וכן בשומא של המשכון כמה שוה, לא לקח אבא חלק כלל. חשש שמא יטעה ולא יעריך את גודל העניות של הלוה, ואולי יטעה בשומא של המשכון וישום בפחות משויה ועל ידי זה יגרע איזה סכום מההלואה שרוצה העני, עבודה רבת האחריות זו נמסרה לאחיו רבי פנחס שעמד במשרתו זאת ונהל אותה בכשרון רב חנם עד שנת תר"ס.

פעם היתה מחלוקת בכולל הונגריה והגיע זמן הבחירה לממונים ומנהלי הכולל ושני הצדדים היריבים לא יכלו להשתוות. הוסכם ביניהם לבחור באבא בהיותו ניטרלי ונבחר מכולם פה אחד, בכל זאת לא קבל עליו המשרה הזאת, למרות שרבים מנכבדי הכולל זקניו וצעיריו הפצירו בו שיקבל עליו להיות ממונה לא רצה, באמרו: אני איני מוכשר ואיני רוצה לדין דיני נפשות. עשו שלום ביניכם ובחרו את מי שמוכשר וחפץ בכך.

פעם בשנת בַּצרת קשה שמחירי תבואה וקמח עלו מאד ומאות משפחות סבלו מרעב. נקראה אספה גדולה בהשתתפות הרבנים הגדולים, הרב יהושע ליב דסקין והרב שמואל סלנט, הבתי דינין וראשי העדה, לטכס עצה איך להקל על העניים את מצוקת הרעב, הוסכם להעמיד שלש קופסאות גדולות. אחת בבית הרב דסקין ואחת בבית הרב סלנט ואחת בחדר הבית דין שיהיו סגורים בשלשה סוגרים והמפתחות יהיו אצל הרבנים. הרבנים ובתי הדינין גזרו בכח התורה שכל איש ואיש מחויב לעשות חשבון צדק מהונו ומכספו. ומהריוח של עסקו או מלאכתו ולהפריש אחוזים קבועים ולשים הכסף בסתר בתוך אחת מן הקופסאות, ולא יִוָדע לאיש כמה הוא עשרו וכמה הריוח מעסקו או עבודתו, וניתן זמן שעד יום פלוני מחויב כל אחד להביא, היו מרבים העם להביא, ליום המוגבל נתמלאו הקופסאות. נתאספו הרבנים הגדולים והבתי דינין נפתחו הקופות ומנו את הכסף ומינו ועד העזרה שיתעסק בחלוקת הכסף ולעשות רשימה מן הנצרכים ולהעריך כמה ליתן לכל בית אב, אז בחרו גם באבא שיהיה אחד מחברי ועד העזרה הזה. ושלחו לו כתב מינוי חתום בידי הבתי דינים. בכל זאת לא רצה אבא לקבל עליו את המשרה הזאת והשיב אני איני מן המכריעים איני יכול לכוון שמא אטעה ואפחית למי שצריך ואזיק בזה לעניים.

היה בירושלים בנקאי מעלוילע פ' ברגהים מומר ועשיר גדול בעל טחנת קמח גדולה חשמלית. הקמח של טחנה זו היה מפורסם לשבח בשם “ברגהימס מעהל” שהיה לבן ודק ומתוקן ומעובד כדבעי. אף היו לו הרבה שדות זרועות חטים שהיו אחוזותיו והרבה שדות שחכר מערביים פלחים ונזרעו החטים על חשבונו. כל שדות כפר אבו גוש היו ברשותו והפלחים עבדו וזרעו אותן באריסין, משום שהיה מומר הוכרח לעשר את החטים כדי שהיהודים יקנו את קמחו, פעם בא לאבא ואמר לו כי בעת הקציר של חטים יסע אבא לשדותיו לעשר את התבואות וישלם לו במיטב, לא רצה אבא באמרו יש בזה אחריות ומסר הדבר לאחיו רבי פנחס והוא היה נוסע שנה שנה לעשר את התבואה ולא קבל עבור זה שום תשלומין בהיותו חזרן במצות. (בעולם שלי מעשה שהיה בנידון זה).

כן פנו לאבא היוגבים והמשקאים היהודים שיעשר את יינם ועל ידי זה שאבא היה לוי היו מרויחים המעשר ראשון שעולה ביין הרבה ובדמים מרובים בזה שהלוי מוכר את המעשר ראשון שלו להמשקאי בסך מצער או באיזה מדות יין, לא רצה אבא לקבל גם זה ואחיו רבי פנחס קבל עליו את המצוה הזאת ועסק בזה הרבה כדי שלא יכשלו המוכרים והקונים באיסור טבל.

כאבא כן היה גם אחיו רבי פנחס מוהל מומחה. בימים ההם היה בעזה ישוב של יהודים ספרדים, וכן בעיר שכם. שלחו לאבא לאמר שנולד בן לאחד בעזה ושיבוא למול את הילד, אבא מסר מצוה זו לאחיו רבי פנחס והוא קבל עליו את המצוה ונסע לעזה ולשכם מזמן לזמן ונהיה המוהל הקבוע של ילדי ישראל בשתי הערים האלו (עיין על זה בסוף עולמו של אבא בהחיים והמעשים של רבי פנחס בנידון זה).

אבא הציל נפש מישראל ממאסר קשה. מעשה שהיה כך היה. בעיר העתיקה היה דר איש אחד נתין רוסיה בשם משה חיים כהן אשתו מתה עליו. כשלא היה לו פרנסה הוסכם אצלו שיסע לרוסיה לקרוביו ולבני עירו שיתמכו אותו בכספים. בשכנותו של ר' משה חיים כהן דרו איש ואשה שלא היה להם דרכיה והאשה רצתה גם כן לנסוע לרוסיה מקום מולדתה לבקר את קרוביה, בקשה את ר' משה חיים כשילך להקונזול לקבל דרכיה יקבל בעדו ובעד אשתו – המתה – ויאמר על זו האשה השכנה שהיא אשתו – תמונות לא היו צריכים אז להדביק על הדרכיה – לקח ר' משה חיים את תעודת אזרחותו הלך להקונזול רוסיה שבכאן ודרש דרכיה בעדו ובעד אשתו. הקונזול בחן התעודה ומצא שהכל בסדר ונתן לו הדרכיה והסתלק. ר' משה חיים זה היה לו “שכן” שהיה תמיד מתקוטט עמו והיו שונאים זה לזה. כשנתודע השכן מהמעשה של הדרכיה הלך להקונזול והלשין שהאשה של ר' משה חיים שכתובה בהדרכיה שלו, אינה אשתו רק אשה זרה ששילמה לו כסף שיקח אותה על הדרכיה שלו. הקונזול שלח אחר ר' משה חיים והתחיל להקיף אותו בשאלות עד שנבהל ונכשל בתשובותיו. הבין הקונזול שעשה רמאות לקח ממנו הדרכיה וכל זכיותיו. ואמר לו שהוא אסיר של ממשלת רוסיה, לפי שעה יהיה חבוש אצל הקונזול – מפני שהיה נתין זר לא חבשוהו בבית האסורים של הממשלה המקומית – ובשעות הכושר ישלחהו באניה רוסית לרוסיה לעירו ושמה יאסר. ומיד צווה הקונזול למשרתו שיחבוש את היהודי בבית קטן שהיה בחצרו. ר' משה חיים היה שם חבוש איזה ימים. מחכה בפחד שיגיע תורו להגלותו לרוסיה. אנשים טובים טפלו בענין פדיון שבוים זה רצו לפזר כסף על זה ולא עלתה בידם.

לילה אחד באו לאבא איזה נכבדים – החיים עוד אתנו כהיום – ובקשו אותו שיעזור להם בנידון זה, כי ידעו שאבא מקורב מאד עם הקונזול ועם הסגן. השיב להם אבא שאי אפשר לו להתעסק בענין זה. דבר זה מוטל על ראשי העדה, שאלוהו עצה “אל מי לפנות?” אמר “איני יודע” הלכו מאתו בפחי נפש, כשהלכו לא נח ולא שקט אבא. רצה להציל את היהודי וימי מה, חשב ומצא עצה ולא גילה לשום אדם מה שרוצה לעשות, בבקר הלך לאהובו הרופא ג' ד' ארבעללא וספר לו המעשה. ואמר לו שילך אל הקונזול הרוסי ויאמר לו שהזמינוהו לבקר את האסיר פלוני שהוא חולה. יבקר את האיש ויאמר שהוא חולה וצריך לשכוב בית החולים עד שיבריא. ממילא יצא האיש מבית הסוהר וינוח בבית החולים ואחר כן נראה עצה שהאיש ילך לביתו, הרופא שהיה ידיד נאמן לאבא נענה לבקשתו והלך תיכף להקונזול הרוסי ואמר לו שנתבקש לבקר את האיש, הקונזול הרשה לו לבקר את האסיר החבוש, אחרי הביקור אמר הרופא להקונזול שהאיש צריך שיהיה בבית החולים איזה ימים, הביאו כרכרה נכנסו בה האיש והרופא, והקַוַס משרתו הרשמי של הקונזול לקח מקום על הדוכן אצל העגלון לשמור על האסיר שלא יברח. טרם שזזה הכרכרה אמר הקונזול להרופא, “אדון רופא”: יֵדע שזה האיש הוא אסיר ממשלת רוסיה ומעכשיו אחריותו על הרופא. נענע לו הרופא בראשו, הביאו את האיש לבית החולים הלבישו אותו בגדי חולים ואכל ושתה וטייל איזה ימים. חפשו אבא והרופא מוצא איך לשלוח את האיש לביתו. יגעו ומצאו.

באחד הלילות ערך הרופא נשף גדול בביתו וגם הקונזול רוסי היה בין המזומנים ובאותו יום שלפני הנשף רמז הרופא למשרתי הבית שיניחו את האיש לצאת מן בית החולים, לר' משה חיים לחש מי שהוא בסוד שבלילה זה הרופא לא יבא לכן יתגנב מבית החולים וילך לביתו, וכן היה, בלילה עזב היהודי את בית החולים והלך לו לביתו. ובבקר אחרי הנשף כשבא הרופא לבית החולים שאל על האיש חפשוהו ולא מצאו אותו, הרופא צעק כביכול על המשרתים ועל המשרתות, קצף ורגז וברגזו הלך להקונזול וספר לו שבלילה כשהיה טרוד בנשף ולא בא לבית החולים ברח הצפור מן הפח והיהודי איננו, כן ניצל האיש על ידי המצאת אבא, הדבר נשאר סוד ונשתקק הענין והקונזול נתייאש מאבדתו, אחרי כן שלח אבא אחרי הנכבדים שבאו אליו בלילה לבקש ממנו עזרתו ואמר להם: בעת שדחיתי אתכם בקש כבר חפשתי עצה לזה. אבל לא רציתי שיתודע הדבר ויותפרסם, מלבד שלא היה מועיל אלא שהיה עוד מזיק להענין וגילה להם איך שנעשה הדבר על ידו ועל ידי אוהבו הרופא שאינו סר מדבריו אף כמלא נימא.

בשנת תרנ“ח כשנתפשטה כאן מחלת עינים קשה שהיתה נקראת “מחלת מצרַים” בית חולים לעינים לא היה עוד בעיר, הרבה נסתמאו לגמרי והרבה נלקו בראִיָתם, אז כתב אבא לפרופיסור גדול מומחה לעינים בעיר פרשבורג שישלח רצפט להמחלה. אבא תאר לו סדר המחלה מן ההתחלה עד תוצאותיה. שלח הפרופיסור בקבוקים קטנים מאד, עם סמי מִשחה, להשתמש בהן זו אחר זו. מדי שבוע בשבוע שלח על ידי הדאר חבילה של שנים-שלשה ק”ג בחנם ואבא חלק את המשחות לכל דורש בחנם, והביא תועלת רבה כי על ידם הוקל הכאב ועברה המחלה ולהרבה חזרה הראִיה שלהם. אבא כתב להפרופיסור שישלח את הרצפט ויערכוהו פה למען הקל מעליו הטורח שיש לו בעריכת הסמים ובמשלוח על ידי הדאר. לא רצה הפרופיסור לשלוח בשביל שלא יתלמדו לעשות כמתכונתו. אחר זמן מת הפרופיסור ועמו מת גם סוד הבקבוקים והמשיחות. בשנה ההיא נתייסדה חברת פוקח עורים ששכרה בתים וקבעה מטות לחולים המנוגעים ונתנו סמים ועזרת כספים. גם דודי רבי פנחס היה אחד מן המנהלים (קול קורא של חברה זו עם חתימת ידי המנהלים נמצא אצלי), אחר זה נתייסדה חברת “למען ציון” על ידי הנכבד החכם איש המעשה רבי מרדכי אדלמן שמטרתה העיקרית היתה רפוי עינים היא פתחה בית חולים לחולי עינים, וממנו התפתח בית מרפא לעינים של ד"ר טיכו (על רבי מרדכי אדלמן ובדיחותיו עיין בעולם שלי).

בשנת תרנ“ט שפשטה כאן מחלת הַמַלַריָה היו נצרכים כאן להרבה חינין ולא הספיק החינין שהיה כאן בבתי חולים ובבתי מרקחת, כתב אבא לבית החרשת של חינין של ציממרמן עט קומפני שישלחו קופסאות עם חינין של 5 ק”ג כל אחד – (משום שסחורה של 5 ק"ג היתה נשלחת על ידי הדאר והגיעה במוקדם זמן). בכל שבוע ושבוע שלחו זה לאבא. ואחיו רבי פנחס היה מטפל בזה בכל לילה בביתו לשקול החינין באבקות של 15–10–5 גרַם ואבא היה נותנם לכל דורש במחיר הקרן שהיה עולה להלוקחים בזול מאד. והיה לאבא מזה העסק גם הפסד מעט מיובש החינין ומהכרעת המשקל. במשך הזמן הביא אבא הרבה חינין והכל הודו לו וברכוהו על זה.

כשנתייסד בלינץ בית חרושת לציגוריה בשם היינריך פרנק עט סאַהנע כתבו בעלי החרשת לאבא שימציא להם לקוחות בארץ ישראל ויקבל אחוזים מן המכירה, השיב להם אבא שהוא מוותר על אחוזים רק ישלחו תיבה אחת עם חבילות של ציגוריה לדוגמא, והוא יחלק אותם חנם ואם ימצאו שטובה הציגוריה וטעמה משובח יוכלו להמציא להם לקוחות כאן. שלחו לאבא תיבה גדולה עם קופסאות ציגוריה של 2 ק"ג, אבא חלקם לכל מבקש קופסא אחת בחנם ולא נהנה מזה כלום, הציגוריה ערבה לבני ירושלים והתחילו הסוחרים להביאה מבית החרושת, וכל יהודי ירושלים השתמשו בזה. אבא לא קבל שכר טרחה לא מבית החרשת ולא מן הסוחרים והיה שמח מאד כשעזר בזה להסוחרים הזעירים להרויח על ידו.

בימים ההם עמד על הפרק כאן ענין סוכר כשר של פסח והיו מביאים מרוסיה וממצרים אבל לא נתקררה דעתם של יהודי ירושלים באלה. משום שהוציאו לעז עליהם שלא נעשו במיוחד לפסח. והיו הרבה מן המהדרין שלא השתמשו כלל בסוכר לפסח. נזכר אבא שבעיר שוּרַן שבהונגריה יש בית חרושת גדול לסוכר, אבל לא עושה סוכר כשר לפסח. הרב של העיר איש גאון וצדיק ומפורסם בחיבוריו הרבים רבי פיבל פלאוט ז“ל, היה ממכיריו של הסבא שלמדו יחד אצל החתם סופר והכיר גם את אבא. פנה אבא אל הרב הזה וכתב לו היות כאן אין סוכר כשר כראוי לפסח על כן יואיל הרב לטובתם של בני ירושלים לילך לבית החרשת של סוכר הנזכר, ולדבר עם המנהל שיכין סוכר כשר לפסח בשביל ארץ ישראל ויהיו לו לקוחות רבים. אבל בתנאי שיהיה תחת השגחתו של הרב ויעמיד אנשים לכַשר הכל ושישגיחו בשעת העבודה והרב יתן הכשרו על זה, הרב הלך ודיבר עם המנהל והמנהל נענה לדרישה זו. הרב היה בשעת הכשרה וראה שהכל כשר כדבעי והעמיד שני משגיחים שהשגיחו על התכת הנוזל, וכשהנוזל נשפך לתוך הדפוס שנעשה כמין כובע. כובעי הסוכר היו של 2־3 ק”ג עד 5 ק"ג ועל כל כובע היתה חתימתו של הרב. בית החרשת שלח לאבא תיבה גדולה עם כובעי סוכר לחג הפסח והעיר ירושלים צהלה ושמחה. מאז הביאו סוחרי המכלת מדי שנה בשנה סוכר שוּרַני לפסח שהשתמשו בו אף המהדרים מן המהדרים. עד מלחמת העולם בעת שהרוסים נכנסו להונגריה, ושברו את המכונות ושרפו את הבית חרשת. אבא לא לקח מהסוחרים שום שכר טרחה או קומוסיון בעד עבודתו הרבה בזה ועשה לטובת יהודי ארץ ישראל שיהיה להם סוכר כשר לפסח כדבעי. אחר כן כתב הרב משורן לאבא. אם אפשר להמציא עבורו אתרוג בלא פיטום שיהיה מפרדס יהודי ואינו מורכב וישלם במיטב כספו. כי ברצונו לברך על אתרוג של יהודי שיש לו פרדס בארץ ישראל. ואבא שלח לו מדי שנה בשנה אתרוג בלא פטום מפרדסי היהודים בהמושבות. והיה זה לתעודה שעוד בימים הקדומים היו אנשים בעלי רגש גאונים וצדיקים שדקדקו על תוצרת הארץ ופרי יהודים אף שהאתרוג בלי הפיטם לא היה יפה ומהודר כראוי.

הרב הזה היה בשעתו מן הגאונים, והמחברים המפורסמים, וחִבר הרבה ספרים בשאלות ותשובות, בפירושי הש"ס, ואגדה ודרושים, חִבר ספר גדול בג‘-ד’ חלקים בשם “ליקוטי ח’ב’ר' (ח’זקיהו־פיבל־ב’ן ר’חל) בן חיים” הספר הזה נתפרסם בעולם מאד. לעת זקנתו שלח לאבא 600־500 עקסמפלרן מספרו, שאבא יחלק בחנם לכל הרבנים ולבתי כנסיות ובתי מדרשות, לבני הישיבות ולתלמידי חכמים, כדי שיעיינו בהם ויזכירו את שמו בארץ ישראל לתועלת נשמתו משום שהיה חשוך בנים.

פרק ז'

בימים ההם היו בירושלים ויפו שני בתי דאר אחד הממשלתי בשם “הדאר התורכי” על ידי הדאר הזה באו מכתבים מארצות ערב ותורכיה וגם מאמריקה. השני היה “הדאר האוסטרי” שעל ידו באו מכתבים מכל מדינות אירופה. הדאר התורכי לא היה מסודר כדבעי הפקידים והמנהלים לא היו אנשי אמנה כידוע. רבים התלוננו על זה שמכתבים שנשלחו מאמריקה לא נמסרו לבעליהם… הדאר האוסטרי היה מסודר כראוי ובדיוק נמרץ, על כן כל המכתבים היוצאים לחוצה לארץ היו נשלחים רק על ידי הדאר האוסטרי והכל כתבו לקרוביהם באמריקה שירשמו על המעטפה “דרך טריאסט” כדי שהמכתבים יגיעו על ידי הדאר האוסטרי.

לפי שרובן של תושבי הארץ היהודים האשכנזים היו אז מרוסיה, וכן רוב מוסדות החסד שבארץ ישראל היתה השפעתם באה מרוסיה – לבד מאמריקה – על כן היו נשלחים מכתבים פשוטים ובאחריות ומכתבי כסף על ידי האניה הרוסית שנסעה מאודיסה ליפו. הספינה עגנה בנמל יפו והורידה את הנוסעים. ורב החובל מסר את הדואר ואת החבילות שהביא עמו להסוכן של האניה הרוסית ביפו ונסתלק, וכל מי שהיה לו מכתב או חבילה או מכתב של כסף, אם היה דר ביפו הלך להסוכן של האניה ביפו וקבל את שלו על ידי שובר שחתם עליו. הדאר שהיה שייך לירושלים לא רצה האגנט לקבל עליו את אחריות הדרך מיפו לירושלים משום שהדרך היתה בכלל סכנה מפני השודדים. – ועל ידי הרכבת לא הרשתה הממשלה להוביל את הדאר הרוסי – הודיע האגנט הרוסי לראשי העדה שבירושלים ולהרב שמואל סלנט, שהם ימנו מורשה להם שיקבל כל הדאר בשביל יהודי ירושלים וישלחו לירושלים על אחריותם. ראשי המוסדות ערכו כתב הרשאה בשפה הצרפתית על שמו של אבא המורשה שלהם לקבל עבורם את הדאר מכתבים סגורים ומכתבי כסף וחבילות אחר כן⁴⁸ חתמו ממוני הכוללים כולם. וכמה מאות מן היחידים, והרבנים קיימו את חתימתם. אבא מנה למורשה ביפו את אחיו רבי מאיר שדר ביפו, הסוכן של האניה קבל ההרשאה וסדר עם רבי מאיר שבכל שבוע ושבוע לכשתבוא הספינה מאודיסה עם הדאר יבא למחרתו לקבל הדאר על פי סדר זה. המכתבים הפשוטים ימסר לו בו ביום, את המכתבים הסגורים ומכתבי כסף שהיה צריך להכין להם שוברים לחתום על השובר היה מעכב יומים או שלשה עד שהסופר יכתוב את השוברים. השוברים הללו נמסרו לרבי מאיר והוא שלח אותם לאבא. אבא מסר אותם לרבי שמעון מונזון והוא מסר לכל אחד את שוברו שיחתום שמו עליו. כאשר גמר לחתום השוברים כולם הביאם לאבא ואבא היה צריך לקיים חתימת ידו של כל בעל השובר בחותם של הבנק, את השוברים החזירו לרבי מאיר ביפו. והוא גם כן היה צריך לחתום את שמו על כל שובר. אך אז כשהיה הכל בסדר מסר לו הסוכן של האניה את המכתבים שבאחריות ומכתבי הכסף. כל המכתבים הן הפשוטים והן מכתבי כסף והמובטחים סודרו בלילה על יָדי, ובבקר, המכתבים להכוללים ולהמוסדות קבלו ממני והמכתבים של היחידים נמסרו לרבי שמעון מונזון שהוא יחלק אותם. וזהו החשבון של הדאר הרוסי שרבים חשבו שזהו עסק שמביא ריוח⁴⁹ גדול: הסופר של האגנט לקח ראשית החרם, בעד המכתבים הרגילים לקח בקופיה לפי רוב המכתבים. בעד כל שובר של מכתבים לקח שכר כתיבה לפי רוב השוברים. בעד כל שובר של מכתבי כסף – פַּאוויעֶסקע ברוסית – לקח סכום יותר גדול, רבי מאיר ביפו לקח שכר טרחתו בעד כל מכתב כסף גרוש וחצי – 15 מא“י – בעד המכתבים שבאחריות גרוש אחד לשובר, בעד המכתבים הרגילים לקח בקופיה סכום לפי רוב המכתבים. רבי שמעון מונזון לקח בעד כל מכתב פשוט עַשִירִיה – ½2 מא”י, בעד שובר של מכתב בטוח שתי עשיריות – 5 מא“י – בעד מכתב כסף גרוש וחצי – 15 מא”י – שכר ההבאה של המכתבים הסגורים ומכתבי כסף עלה בדמים מרובים לפי שהיו צריכים להִזָהֵר בהובלתם ולא שלחו אותם זולת על ידי איש נאמן וסוחר הידוע לרבים. והרבה היו כשנסעו על ידי הרכבת לא רצו לקבל עמהם הדאר הכספי משום שהמוביל הדאר התורכי שהיה ברכבת היה מכיר את כל הסוחרים וכל מי שהיה לו איזה חשד עליו שמוביל את הדאר צוה לחפש במזודתו או בחבילותיו ובכיסיו והיתה אחריות גדולה לקחת הדאר הכספי, לפעמים כשנוסע מהימן רצה לקחת עמו את הדאר הרוסי בקש עזר נסיעה מיפו לירושלים, על כן היה אבא מוכרח להביא את הדאר הכספי באופן זה, להדאר האוסטרי היו שני חיילים ערבים עם עגלה שהיתה שייכת להדאר שהביאו את הדאר האוסטרי מיפו לירושלים – בשביל שהממשלה לא הרשתה להביא את הדאר הזר על ידי הרכבת – ומשום שאבא היה מיודד עם המנהל של הדאר האוסטרי וגם להכעיס את מנהלי הדאר התורכי הרשה הלה להחיילים שמביאים את הדאר האוסטרי שיקבלו גם מרבי מאיר ביפו את הדאר הרוסי ולהביא עמהם את המכתבים שבאחריות. וכאשר באו בבקר השכם ירושלימה ומסרו את הדאר האוסטרי להמנהל מסרו לו גם את המכתבים של אחריות שהביאו בעד אבא. המנהל סגר את המכתבים במשרדו ואחר כן הלך אבא בעצמו או ששלח אותי לקבל את הנשלח. מובן מאליו שזה עלה לאבא בכסף רב דמי חודש – סכום כסף בעד כל הובלה –, להחיילים, שלא הסתפקו במועט באמרם, “הַדַה פּוסתַּה” – זה דאר – ובקשיש נוסף תמיד, לבד בחודש “רמדן” ובחגים שלנו שהיה צריך אבא ליתן להם דמי צום ודמי רגל. והיו מקרים שאבא הפסיד סכום מסוים של כסף שיצא ההפסד בשכר כל הריוח בשלשה חדשים ויותר והיה מעשה:

איש אחד ירושלמי שהיה לו כאן חנות על הבַּטרַק נזדמן ביפו. בא לרבי מאיר ואמר לו איך שהוא נוסע לירושלים יוכל לקחת עמו את המכתבי אחריות ומכתבי כסף בשכר עזר לנסיעתו – שעלה יותר בזול מלשלוח על ידי החיילים של הדאר האוסטרי – ואמר לו שמו שם אביו וכי יש לו חנות פלוני במקום פלוני. רבי מאיר שהכיר אותו ואת אביו מסר לו הפאויעסקעס שעלו לסך מרובה של רובלס. רבי מאיר הודיע לאבא שעל ידי פלוני שלח את הדאר הכספי, למחר כבר אִחר היום ופלוני לא הביא, הלך אבא אליו לחנותו וראה שהוא יושב ועוסק במלאכתו, שאל אותו אבא היכן הדאר הרוסי שהביא עמו? אמר לא היו דברים מעולם. אמר לו אבא: הלא אחי רבי מאיר ביפו כתב לי ששלח על ידך את הדאר? ענה הלה איני יודע מה אתה סח, הלך אבא להרב שמואל סלנט וספר לו המעשה, שלח הרב אחר האיש ובא. אמר לו הרב שמואל סלנט רבי מאיר כותב ששלח על ידך את הפוויעסקעס מה תאמר על זה? טען עוד הפעם להד"ם, אמר לו הרב: על פי דין מחויב אתה לישבע. ובינתים רָמז הרב הפקח לאבא שיצא לחוץ. אמר לפלוני הכל יודעים שאיש כשר אתה ולא תחפוץ לגזול את הרבים ולא נתכוונת חלילה לזה, ורק מפני שאיש עני אתה השיאך יצרך לזה. אבל תדע שלא תצליח בזה משום שבהמכתבים יש רק רובלס של רוסיה והמבורגר יודיע לכל הבנקים והשלחנים שבכאן ושביפו ובכל ארץ ישראל ולא תוכל למכור את הרובלס. ואם תמכרם יתפסו אותך ויאסרו אותך בבית האסירים על כן עצתי שתתפשר עם נטע הרש שיתן לך איזה נפוליון זהב. אם תרצה אני אַפַשֵר ביניכם ואם לאו התפשרו ביניכם לבל יודע לשום איש וישתקק הדבר. ואחרי רוב עמל ואיומים של הרב שמואל סלנט נתרצה האיש וקבל סכום הגון.

סוף דבר עסק הדאר הרוסי לא היה עסק מזהיר כל כך, העסק היה רעשני ופירסומי, ועלה לאבא בכסף רב ובפחד ובאחריות גדולה, יותר נוחה היתה טובתם של רבי שמעון מונזון ושל רבי מאיר ביפו מעסק זה, המה קבלו שכרם בלי שום צער ואחריות ושברון לב.

הארכתי בספור פרטי עסק זה משום שרבים חשבו שזהו עסק המעשר את בעליה, וכאמרי אינשי “יונה של זהב”, אבל באמת היה זה בבחינת “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא” (בעולם שלי יסופרו עוד מעשים שהיו בענין זה ומעסק הדאר).

אבא נהל את עסק הדאר הרוסי עד שהרשתה הממשלה לפתוח כאן בתי דאר של ממשלת זרים, וממשלת רוסיה פתחה גם כן דאר משלה, אז נתבטל הדאר הרוסי של אבא, וחדל הרעש והפרסום ונפטר מגודל האחריות שהיה לו בזה.

כסניף להדאר הרוסי היה “הדאר היהודי” – כן קראו אותו – שנוסד על ידי התעוררות הסוחרים והסוכנים כאן ובעיר יפו. שהיו צריכים לשלוח זה לזה קבלות סחורות – קונסומנט – ליפו והודעות ומכתבים. וכן היו כמה וכמה יחידים שהיו להם קרובים ביפו. בפרט בימי הקיץ שרבו הקייטנים לנסוע ליפו לרחוץ בים, ועל ידי הדאר התורכי היה קשה לשלוח המכתבים משום שעל כל מכתב של 25 גרם היו צריכים להדביק בול של גרוש צאג – 12 מא“י – והמכתב היה בא לתעודתו אחרי חמשה ימים ויותר ולפעמים נאבדו המכתבים לגמרי, הללו עוררו את אבא שנהל את הדאר הרוסי מיפו שיעשה סניף לזה גם דאר יהודי בין יפו לירושלים, נתרצה אבא ועל ידו היו שולחים מכתבים מכאן ליפו ומיפו לכאן, הכתבת היתה עברית, המחיר היה בעד כל מכתב כבד או קל קטן או גדול רק עשרִיָה אחת – 3 מא”י – וכן היו נשלחים גם כספים מירושלים ליפו ומיפו לירושלים על ידי הדאר היהודי הזה על פי המחאות מאבא לאחיו רבי מאיר ביפו ומרבי מאיר לאבא. המכתבים הגיעו לתעודתם ליום המחר בבקר. גם הדאר הזה היה נשלח על ידי החיילים של הדאר האוסטרי וגם על ידי סוחרים נוסעים מכאן ליפו ומיפו לכאן וכן הקייטנים לקחו עמם את הדאר היהודי כשנסעו ליפו וכשחזרו. הדאר היהודי אם כי לא היה בו אחריות כל כך כלפי בעלי המכתבים. בשביל שלא היה במכתבים שום כסף אבל היה יותר בחזקת סכנה מפני שהממשלה והדאר התורכי חתרו אחריו, מפני חסרון הבולים על המכתבים, והעמידה בלשים כאן ובהרכבת וביפו להשיג את מוביל הדאר הזה, והיו מקרים שהמחפשים ברכבת תפסו את הדאר היהודי והדביקו על כל מכתב בולים כפולים בתור קנס, גם לפי משקלו של המכתב. ומי שמכתבו היה נחוץ לו היה מוכרח לילך להדאר התורכי לשלם את הקנס ולקבל את מכתבו. לבטל את הדאר היהודי ולאסרו מטעם החק לא יכלה הממשלה מפני שאבא היה נתין אוסטריה, זאת תורת הדאר היהודי שלכתחילה לא נעשה לשם ריוח אלא כדי להקל על הסוחרים ועל הקייטנים. (בעולם שלי ידובר עוד על ענין הדאר ומעשים שהיו.)

שמו של אבא היה כל כך מפורסם בעולם עד שכל בתי החרשת שבאירופה היו שולחים אליו כתבי קבלה – קונסומנטן – בשביל הסוחרים שבכאן שהתשלומים ישלמו לאבא וקבלו ממנו הקונסמנט – בנאַכנאהַמע – כמו כן כשסוחרי ארץ ישראל דרשו אשראי מבית חרשת שבאירופה או מהסוחרים הגדולים המוכרים בסיטונות היו מנהלי בית החרשת או הסוחרים שואלים מאבא על טיבו של הסוחר אם יכולים ליתן לו אשראי ועל כמה יהיה האשראי. והיה מעשה: אחד מידידיו הגדולים של אבא. סוחר גדול בברזל ובמכשירי בנין שבקש מבית חרשת גדול בגרמניה אשראי על סכום כסף רב מאד. המנהל של בית חרשת פנה לאבא בשאלה, אם יכול ליתן לו האשראי הגדול הזה? אבא לא ידע מה להשיב להמנהל. כי לפי אומדנת אבא לא היה ראוי לאשראי כזה. ואולם משום שהיה ידיד נאמן לאבא לא יכל לכתוב גם בשלילה על כן עבר בשתיקה ולא השיב כלום. הסוחר כשראה שעבר איזה זמן ולא קבל תשובה מבית חרשת הגרמני אודות האשראי, כתב עוד מכתב. השיבו לו ששאלו להבנק נתן המבורגר בירושלים אם ראוי הוא ליתן לו אשראי כזה ולא קבלו שום תשובה. וממילא אין נותנים לו שום אשראי, כשקבל התשובה כעס הסוחר על אבא ובִּטל את הידידות עמו ונטר לו שנאה בלבו לעת מצוא.

ספר לי אבא: טרם שהסתדר בעסקי הבנק והיה הסופר ומזכיר של כולל הונגריה, ופרנסתו היתה בדוחק, החליטו מנהלי הכולל לשלוח שני שליחים להונגריה להיות מן המעוררים לטובת הכולל. בחרו באבא שיסע יחד עם הרב רבי יונה אריה מענדלזון-לֶבל – וכבר היה הכל מסודר לנסיעתם, שלשה ימים קודם הנסיעה התחרט אבא. ואמר אם רוצה ה' יתן לי גם כאן פרנסה, ואם לאו, מה יועילו נסיעותי ונדודי. התפטר מעסק השליחות ונכנס רבי יוסף משה קרויז סופר הכולל במקומו והוא נשאר בירושלים והתחיל לעסוק בעסק ובמסחר והצליח.

בשנת תרמ"ט הסתלק אבא מעבודת סופר הכולל ונשאר במשרת הכבוד של סוכן ונאמן של הכולל.

אבא לא היה מפלגתי, לא הבדיל בין מוסד למוסד ונתן נדבותיו לכל המוסדות. גם עזר לכל איש שדרש ממנו איזו טובה או הלואה. אצלו היו כל אנפין שוין אהב את בני ישראל אהבת בנים ואחים. התרחק מן הקנאה להתנהגותו של מי שהוא במה שנוגע בין אדם למקום. לעומת זה הקפיד על התנהגותם בדרך הישר שבין אדם לחברו. טרדותיו היו מרובות ואף בלילה לא מצא מנוח מאנשים ונשים קשי יום שבאו אליו לגלות לו את שברון לבבם. דרשו עצתו, בקשו הלואה, תמיכה של כסף, דרשו ממנו שילך אצל פלוני ואצל פלוני ולהשתדל בטובתם כי ידעו שדבריו נשמעים לכל, אבא היה ממלא את רצון כולם בסבר פנים יפות ובצניעות. לא התגאה בפעולותיו ולא החזיק טובה לעצמו, לא בקש תודה או כבוד או פרסום בעתונים, כי אם עשה הכל בתורת חיוב לשם מצוה של “והחזקת בו”, היו כמה בעלי בתים נכבדים אבל עניים שאבא נתן להם דמי חודש, ולא נודע לאיש מזה, היו כמה אלמנות מידידיו שהיו טרדניות ופטפטו הרבה לפניו והטרידו מנוחתו לא התרגז ושמע בכובד ראש וכל מה שהיה ביכולתו לעשות עבורם עשה/

מדה טובה היתה לאבא שאינה מצויה אפילו לאנשים הטובים והמטיבים… כשבא אליו מי שהוא ובקש אותו שידבר עם פלוני או לפני מוסד פלוני לטובתו הלך לאלתר – ולא דחה בלך ושוב – וכאשר פעל לא המתין עד שבא המבקש לקבל תשובתו, רק מיד כשהשיג את מבוקשו של המבוקש הלך אליו לביתו לבשרו ולשמחו שבקשתו נמלאה.

היו לו לאבא הרבה אורחים צעירים מהונגריה שעלו לארץ בשביל עבודת הצבא – מצאו אצל אבא לאכול ולשתות, ואבא היה העומד מצדם כשהשתדכו ואחר חתונתם עזר להם להתפרנס מאיזה עסק או מסחר.

ידידיו של אבא – המושבעים כמו שאומרים – היו מיקירי ירושלים רבי יוסף רבלין, רבי ישראל דוב פרומקין, ד"ר ג' ד' ארבעללא, האדון סולמיק, והאדון נסים בכר, ורבי יהושע שטמפר מפתח תקוה.

משנת תרנ“ה עד שנת תר”ס הלך עסקו של אבא ופרח ובכלל היתה אז תקופה של פרוספירטי בארץ, השנים היו שנות מסחר וריוח. האשראי בארץ ישראל נתגדל, הבנקים ובתי החרשת והסוחרים הסיטונים נתנו כלם אשראי גדול בחשבון עובר ושב. הבנק של אבא היה כאמור היחיד של היהודים האשכנזים בארץ ישראל. ומובן שרוב הסוחרים היהודים, והרבה מן הנוצרים, וכמו דיר אל ארמן, דיר היוָני. וגם מן הערבים סחרו עם אבא. כל סחורתם הביאו מאירופה על ידי אבא בחשבונות עובר ושב. ומצב המסחר היה איתן ולא היה שום חשש מפשיטת הרגל של מי שהוא. אבא שכל מגמתו ורצונו היו לתמוך בידי הסוחרים הזעירים ולהעמידם על בסיס קַים נתן להם אשראי במדה יפה.

רבי יהושע שטמפר מפתח תקוה ידידו הנאמן של אבא. כשנזדמנה לו איזו קניה של אדמה בפתח תקוה על מנת למכור אותה בריוח. קבל תמיד הלואה מאבא קנה ומכר והרויח. כן עזר אבא בהלואות נחוצות לרבי מאיר שמעון ליבריכט בפתח תקוה בימי היותו המורשה של לַכמן, ואחר כן כשהיה לו מריבה עם המורשה של לכמן ונמצא במצוקה גדולה עמד אבא לימינו ועזר לו הרבה והדברים עתיקים. 

הנחלה שהיתה לכולל הונגריה בפתח תקוה מעזבונו של רבי יחיאל שלזינגר שנרשמה על שמו של אבא ושנועדה להתישבות חקלאית של בני הכולל, החליטו ממוני הכולל למכרה בעטים של הקנאים שלא רצו ליישב צעירי הכולל במושבה שמא יתקלקלו חלילה, נמסרה מכירת הנחלה מאבא לידידו רבי יהושע שטמפר ועל ידו נעבדה ונתיישבה הנחלה.

כמו כן הלוה אבא כסף לרבי דוד פינשטין לקנִית הפרדס שלו בפתח הקוה. וכן הלוה סכומים רבים לרבי מיכאל ליב כץ ושותפו רבי משה קנטרוביץ שגאלו מן הגוים קרקעות בעיר ובמושבות. ורוב עסקי הקרקעות ופרנסתו של רבי משה קנטרוביץ – [נודע בשם ר' משה מַלצֶר] היו על ידי עזרתו של אבא. על החלק היותר גדול של הלואותיו לא לקח אבא שטרות חוקיים (שטר חוב בעברית לא היה כחו יפה בערכאות) רק בנאמנות של חנוני על פנקסו ולא היה לאבא שום צער מעכוב התשלומין של מי שהוא ולא היה בשום פעם הכחשה או סכסוך כל שהוא, הכל היה מתנהג בנאמנות אישית והלוים רובם ככולם היו מוחזקים לאנשים ישרים ונאמנים.

מן הלוים היו פקידים ומורים רבים שלוו על חשבון משכורתם. ובעלי בתים שלוו לשכר דירה, או לנדונית בניהם ולנשואיהם. לרבים נתן אבא פתקא של מוכ“ז (מ’ביא כ’תב ז’ה) על סך פלוני לשלם בזמן פלוני והם מכרו הפתקאות למלוים ועל פתקאות של אבא היו קפצי זביני וכשהגיע זמן הפרעון ולא יכלו לשלם אז הביאו הפתקא הקודמת והחליפוה באחרת וכן חוזר חלילה, באופן שלא היה לאבא מזה שום הפסד וריוח, רק טורח מצוה של גמילות חסד. וספסר אחד היה קונה במיוחד את הפתקאות האלו של אבא וכל פרנסתו היתה מזה. אבא נתן הפתקאות בלב שלם ונפש חפצה כמעט לכל הדורש, גם סמך לבו על הספסר – שהיה ידוע לו היטב – שלא יגרום לאבא הפסד מעסק זה. ועל ידי זה סייע אבא לאנשים רבים בעלי בתים. לפקידים ומורים שיוכלו להתקיים, עד כדי כך שרובן של תושבי ירושלים האשכנזים הסוחרים ובעלי התעשיה. הפקידים והמורים שבכאן נסתייעו על ידי אבא. מכיר אני איש אחד בטלן עני ותם שלקח מאבא תמיד את הפתקאות שלו ומכרם ברבית ומהכסף הזה קנה לו אז פרדס בפתח תקוה בזול, ובמשך שנים אחדות שלם את המגיע ממנו לבעל הפרדס לשיעורים ולזמנים והיום יש להאיש הזה – החי עוד אתנו – פרדס בפתח תקוה השוה אלפי לא”י.

פעם שאלתי את אבא: למה מפזר כל כך בערבות שלו על ידי פתקאות אלו לכל מבקש. ואינו חושש שמא לא ישלמו הלוים והמלוים ידרשו הכסף ממנו? השיב לי אבא: מצבי איתן ואם יקרו אחדים – אחדים דוקא – מפני שאינם חשודים בני ישראל ליקח כסף לכתחילה על מנת שלא להחזיר – שלא ישלמו לי אפסיד איזה סכום כסף שאינו בא בחשבון. כנגד זה אני מחיה כמה משפחות בישראל להמציא להם מחסורם… והאדם לא נברא רק בשבילו, תיתי לי שחי אני בעדי ובני ביתי וגם בעד אחרים. ואיני מן המקבלים רק מן הנותנים. בפרט בדבר שזה נהנה וזה לא חסר. אבל… אבל טעה מאד בזה שחשב שהכל כשרים, הכל נאמנים ולא יגיע לו שום היזק, ויוכל לנהל את הבנק לכל ימי חייו. קרה מקרה והכל נהפך לרעה.

כאן היה סוחר גדול ובעל עסקים שונים שסחר בכמה אלפי לא“י, הלה לקח תמיד סכומי כסף מאבא ושלם בזמנו. מצבו היה נראה איתן, האשראי שלו הלך וגדל בבנק של אבא עד שעלה לסכום של אלף לא”י. האיש הזה היה לו גם בית חומה גדול שהיה שווה איזה אלפים לא"י והבית היה נקי משעבוד ומשכנתא, אלא כשם שלוה כסף מאבא, כן היה לו חשבון עובר ושב בעוד בנקים אחרים. לא ראה ברכה במסחרו והיה מפסיד הרבה, ובכדי שיתנו לו אמונים היה לוה כסף ממלוי ברבית. ושלם רבית גדולה כדי לשלם לאבא ולבנקים אחרים בזמנם שלא תתקלקל האשראי שלו ואיש לא ידע מהשני, לוה מזה ושלם לזה וכן חוזר חלילה. כולם חשבו אותו לאיש מצליח במסחרו ולאיש נאמן שמשלם המגיע ממנו בזמנו, כה התנהג האיש הסוחר איזה שנים סחר והפסיד ולוה כסף מהרבה אנשים ושלם לכל אחד בזמנו.

בחודש תשרי שנת תר“ס מת האיש הזה אחרי מחלה קצרה ופתאומית ולא הניח צוואה אחריו. נתודע שמלבד חובו לאבא ערך 1000 לא”י נשאר חייב גם לכמה וכמה מלוים ברבית ולכמה סוחרים כספים מרובים פי עשר ממה שנשאר חייב לאבא. ביתו ורכושו לא היו שוים אף לחלק מן החובות שחָב לאחרים. פרצה על ידי זה בהלה ומהומה ונהפכה הקערה על פיה, בעלי החובות של אותו האיש כשראו שכספם הלך לטמיון לא נתנו עוד אמון בשום איש. וכל האנשים והנשים שהיו להם פקדונות אצל אבא באו ודרשו במפגיע להשיב להם מיד את כספם, לא הועילו שום בקשות ודברים שאי אפשר לשלם לכל אחד את כספו לאלתר, שהכספים אינם מונחים צבורים רק מושקעים בעסקים, ואצל סוחרים רבים, ואף הבנקים הגדולים אינם יכולים לסלק בבהלה שכזו, ואבא בקש לתת לו ארכא של זמן עד שיסדר את הכל ואז ישלם לכל אחד המאה אחוז שלו, אבל לשוא היתה בקשתו. אחדים מידידיו התערבו בזה להשקיט את הצועקים ואת אלו שבאו בעקיפין ועלה בידם לאסוף אספה מן הבעלי החובות בבית ר' דוד פינשטין. רבי דוד פינשטין נאם לפניהם שאם ברצונם שכספם יהי' שָלם לא ירעשו ולא יצעקו וישתדלו שהבית יעמוד על מכונו ולסדר הדבר והסניף ואם לא, לבד מכספם ילך לאיבוד משום שאי אפשר לשלם סכומים מרובים במזומנים על אתר, עוד יגרמו שהבית יחרב וכמה וכמה סוחרים ומשפחות רבות יסבלו על ידי זה שיופסקו פרנסתם, ומיד נערך כתב פשר בין אבא ונושיו לשלם להם את כספם במשך שלש שנים כל שנה שליש מהכסף – בלא רבית – ואם יתנהל הבית כבתחלה יש תקוה גם לשלם בהקדם הזמן. המתונים שבהם הבינו הענין וחתמו על כתב ההשואה. אבל המבוהלים, בפרט האמרקאים שמקרוב באו הקימו בהלה וצעקה ודרשו במפגיע שישלם להם כספים ביום או יומים ולא הניחו את הבעלי חובות שיחתמו על הפשר. ונמצאו גם אנשים רעים שמצאו מקום לגבות חשבונותיהם עם אבא, או להבנות מחורבנו של הבית בכדי שיהיו פטורים לשלם את חובתם להבית וגם מה שהם חייבים לאחרים. הללו סבבו ברחובות על ידי גירי דילם והסיתו את כל מי שיש לו כסף אצל המבורגר שיחוס על כספו גם הדביקו מודעות ברחובות ועל פתחי בתי כנסיות שהמבורגר עומד לפשוט את הרגל ביחוד הצטיין אז אחד שנטר שנאה לאבא – משום מעשה שהיה – דברן גדול שסבב ברחובות ועורר את בעלי החובות לתבע את כספם בכל תוקף. סוף דבר הציקו מאד לאבא עד כי נשבר ונפל הבית נתקפחה כל פרנסת בית אבא שחייהם היו תלוים במסחרו, ופרנסת הרבה משפחות של סוחרים זעירים ובעלי תעשיה וסבלו מזה גם פקידים ומורים שנעזרו ונסתייעו על ידי הפתקאות של אבא.

מהאנשים שהיו חייבים כספים לאבא, היו אנשים ישרים שרצו לשלם את חובם אבל אי אפשר היה להם לשלם בבת אחת. והיו הרבה ששמטו עצמם לשלם את המגיע מהם בכחשם לאמר שכבר שלמו, לתבוע מהם בחזקה לא יכל אבא משום שלא היה לאבא שטר חוב חוקי עליהם. להשביע אותם גם כן לא רצה אבא, והיו כאלה שאמרו אם הבנק אינו משלם מה לנו לשלם הלא הכסף הוא בשביל הבעלי חובות מה איכפת אם יקבלו פחות, הרבה מבעלי הפתקאות לא שלמו מה שהגיע מהם להמלוה, ויבאו המלוים ודרשו מאבא את כספם שאינו חייב להם ונדחקו גם הם בין הבעלי חובות. הספסר השמיט את עצמו מכל הענין ואמר להמלוים אני איני חתום על הפתקא לכו למי שחתם על הפתקאות. נפל תורא חדד לסכינא. (בעולם שלי יובא מזה בארוכה ובפרטות, ואזכיר לטוב את הטובים שרצו להיטיב גם בעת צרה).

אחר מעשה זה רחקו מאבא כל מכיריו וידידיו ומיודעיו ומקבלי טובתו כאלו לא הכירו לאבא כלל, לא עזרוהו ולא השתתפו בצערו כמו שכתוב: רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן, כל אחי רש שנאהו אף כי מרעהו ירחקו ממנו, ושנוי בתלמוד: אבב חנותא נפישי אחי ומרחמי אבב בזיוני לא אחי ולאמרחמי .

אבא נשאר עני, את כל אשר לו מסר לסדר התשלומים, צמצם את עצמו בתוך ד' אמות שלו לא דרש עזרה ולא תמיכה ממי שהוא, לא הודיע צערו ברבים, ולא התלונן לפני שום איש, קבל את הכל באהבה וחי חיי דחקות ועוני, את ימיו וליליו בלה בתורה ועבודת ה' וקבל את יסוריו באהבה. בימיו האחרונים חלה במחלת הסרטן.

ביום י“ב שבט תרע”ב יומו האחרון שכב במטתו בדעה צלולה ומיושבת עד צאת נשמתו. שעונו – שעון כיס – בידו ופומיה לא פסק מגירסא. לעת ערב היה הבית מלא אנשים שאמרו תהלים ואבא אמר גם כן עמהם בעל פה. התפללו מנחה ואבא התפלל עמהם, אחר מנחה נטל את ידיו הביט על שעונו שבידו ואמר עדיין יש זמן להתפלל תפלת ערבית ואבא התפלל עם הציבור. אחר התפלה המתין איזה רגעים והביט בשעונו וקרא את הציבור למטתו ואמר להם שיאמרו הפסוק שמע ישראל וגו' והוא אמר עמהם ויצאה נשמתו באחד.

על פי צוואתו לא הוכרז להלויה ברחובות. ולא הספידו אותו. צנוע היה בחייו וצנוע במותו.

בן ששים ושבע שנה היה אבא במותו, מת נקי כפים ובר לבב. בעל נפש זכה ועדינה, רוח אצילה, ונשמה טהורה, סמל הטוב והמועיל. את חובת היהודי הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו מִלא בכל הפרטים והדקדוקים. ונתקיים בו: והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך, יהי זכרו ברוך.

נקבר לשמאל אביו בקברו שקנה לו בחייו. וכה נחרת על מצבתו “פ”נ הר“ר נתן צבי בהר”ר משה יהודה ז“ל המבורגר נלב”ע י“ב שׁבט תרע”ב תנצב“ה”

כשמת אבא הייתי ברומניה והודיעו לי ממותו בטלגרף. (בעולם שלי יבא עוד מענין זה).

בעתון האור גליון צ“ה יום ו' י”ד שבט אתתמ"ג לחורבן נדפסו דברי העורך בן יהודה בזה הלשון:

ר' נטע צבי המבורגר ז"ל.

השבוע מת אחד מנכבדי העיר וחשוביה⁵⁰. ולפנים מאדוני הכסף שבעירנו ר' נטע צבי המבורגר ז“ל. בימים מקדם עד לפני עשר שנים היה המנוח שלחני עם אחיו ר' פנחס המבורגר שמת כלפני ה' שנים. ואז בימי השלחנות היתה ירושלים כלה, לאמר ירושלים הכספית, ביד האחים המבורגר, כל כסף ירושלים שהיה נכנס אל המוסדות היה נכנס על ידי האחים המבורגר והם היו משלמים להמוסדות קמעא קמעא על החשבון כי המוסדות כלם היו נזקקים להם והיו לווים מהם כסף. ושם טוב היו להם לא רק בירושלים לבד אלא גם בהרבה ערים ארופיות גדולות. בהמשערה ההמבורגית ידעו היטב את שמם של האחים המבורגר ויכבדו אותם. אולם הימים הטובים עברו, ותבוא שואה⁵¹ על האחים ותזעזעם וירדו מנכסיהם ויהיו לעניים. אבדו את כל כספם וגם כסף אחרים וירדו מגדולתם. והשנים האחרונות חיו האחים חיי צער ועוני, היו ימים שלא היתה להם אף פרוטה אחת לקנות בה חתיכת⁵² לחם. במקום שהיו מלובשים יפה בימים הראשונים היו בעת האחרונה לבושים מלבושים לא יפים וברור הוא שאלמלא מת ר' נטע צבי המבורגר “עוד בהיותו בהנוצות” כמו שאומרים, היו מכריזים “בטול מלאכה” ותלמידי הת”ת כולם היו הולכים וצווחים “צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו” אך עני מת המבורגר ומי זה יחלק כבוד לעני?

מכתב שבא לאבא אחרי מות אביו ז"ל מהרב רבי דוד נימן הדיין הראשי בעיר פרשבורג ומנהל החשבונות של כולל הונגריה.

ב“ה פרשבורג ד' שמות תרמ”ח.

ינוסו יגון ואנחה וישיג ששון ושמחה אהובי ידיד נפשי הרבני המופלג בתורה ויראה צדיק תמים חכם וסופר כש“ת מו”ה נטע הרש נ“י האמבורגר. ראשית דבר ינוחם ידיד נפשי על פטירת מר אבא הצדיק זצ”ל, ובזאת יתנחם כי נפטר בשם טוב וגדול בקדש ובגבולים. ויהיה למליץ יושר לבניו הי“ו ולאוהביו ומיודעיו והכל בקרובים. עתה באתי על דבר מכתבי היקר, ראיתי את תלונתו עלי בדבר הכסף שכתבתי ברשימה לחלק אני חשבתי לטובה שלא לעורר קנאה… מעתה ימחול נא ידיד נפשי נ”י לכתוב לי עצה נכונה בדבר הכסף שיצא לחלק כו'.

והנני חותם באהבה ידידו מוקירו ומכבדו הק' דוד ניימאן

אמא היתה פקחית גדולה וחוננה בזכרון נפלא. כל אשר קראה או שמעה רק פעם אחת נחרת בזכרונה. היתה בקיאה בעל פה את הצאינה וראינה, את הספר מנורת המאור ואת ספר קב הישר. ידעה על בורים כל השיחות חולין ואמרי מליצה פתגמים ומשלים שהובאו בספרים כאלו, אף היתה אשה טובת הלב, פזרנית במעשה הצדקה, נתנה הרבה מלבושים לעניים ועניות היתה רכת לבב לא יכלה לסבול שום בכי או צער של עניים ואביונים ונתנה להם מה שבקשו בסבר פנים יפות ובשמחה. “כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון”. היתה אשה צנועה יושבת אהל ולא הלכה לביקורים רק ההכרחיים, ומרגלא בפומה: כל כבודה בת מלך פנימה. אותי אהבה מאד משום ששבע שנים הייתי יחיד לה גם סבלה ממני הרבה בילדותי – שהייתי חלש וחולני – אמא נפטרה י“ט כסלו תרע”ו כבת שבעים ושתים או שלש שנה, יהי זכרה ברוך. על המצבה שלה נחרת: פ“נ האשה רחל בת הר”ר ראובן כהן נלב“ע י”ט כסלו תרע“ו תנצב”ה.

פרק ח'

החיים והמעשים של רבי פנחס המבורגר אחיו של אבא ושותפו בעסק.

נולד בחודש תמוז שנת תר“ז בא לכאן עם אבא בשנת תרי”ז, כשהיה ילד בן עשר שנה, הסבא הלך להפרד מאת הדיין של העיר פרשבורג טרם שנסע לירושלים לקח עמו את בנו הקטן פנחס. גחן הרב הדיין ונשק להילד פנחס על מצחו ואמר לו: אתה הילד יש לך זכיה ליסע לארץ הקדושה ואני לא.

הוא לקח לאשה את גיטל בת אשתו השניה של אביו – אֵם חורגת שלו – והוליד עמה בנים ובנות (כמבואר בעולמו של הסבא בפרטות), רבי פנחס היה ממפַני העפר בחורבת רבי יהודה החסיד, הוא היה מבני המשמרות שלחמו כנגד המיסיון שהלכו בכל לילה להסיר את הגליונות שהדביקו ברחובות.

בזמן ששלטה כאן החלי רע הוקצבו שני בתים מיוחדים להמתעסקים והמשפשפים. בית אחד ברחוב היהודים – כמבואר בעולמו של אבא. – ובית שני ברחוב חברון בתחלת הרחוב שבו הולכים לכותל המערבי בחצר שדר הרב רבי משה ליב מקוטנא ז"ל, שם היה רבי פנחס אחד מן המתעסקים והמצילים יחד עם רבי מרדכי שולמן שהיה נקרא בשם מָטיֶה בן נח – שאביו היה נקרא נח – ורבי יעקב זקס שהיה נקרא החלוץ, בבית זה העמיד הרב מקוטנא קלחת גדולה שהיו מבשלים בתוכה אורז על חשבונו. והם עבדו שם ביום ובלילה ועמדו הכן להצלת נפשות. ספר רבי פנחס, שהוא עצמו נחלה במחלה זו, שפשפו אותו ורחצו אותו באמבטיה ועשו לו התרופות שנהגו אז, עד שהחלים. מאז לא רצתה אשתו שיעסוק עוד בזה שלא לסכן את נפשו. בקשה ממנו שיניח עסק זה לאחרים, אחרי שכבר נדבקה בו המחלה, ונס גדול היה לו שהבריא. לא שמע בקולה, אמר שזוהי מצוה של פקוח נפשות. הלכה אשתו להסבא ובכתה לפניו שיצוה על בנו בגזירת כיבוד אב שלא יתעסק עוד בזה, לא ידע מה לעשות. אם אביו יצוה עליו שלא להתעסק לא יוכל לעבור על כבד את אביך מצד השני יש כאן מצוה של פקוח נפשות. מצא עצה הלך לאביו – אחרי ששלח אחריו שיבא אליו – ונכנס אליו בבית הכנסת בשעה שעמד באמצע קריאת שמע של שחרית שאסור לו להפסיק ואמר לו: אבא מורי! אני מבקש ממך שלא תפריעני מעבודתי מפני שחוששני שלא אשמע לדבריך ואעבור על מצות כיבוד אב. הסבא שלא יוכל להפסיק כדי שיטעון עמו ולדון בזה רמז לו בידו שילך ממנו, הלך ועסק במצוה כבתחלה.

רבי פנחס ספר, פעם הלך ברחוב היהודים. ופגע ברבי שמחה סולביציג והלכו יחד. פתאום ראה שהלבין פני רבי שמחה ונשתנה, שאל אותו מה לך?

ר' שמחה לא היה יכול לדבר ורמז בידו לפיו – כלומר שנחלש וצריך ליתן לפיו איזה מאכל – מיד מהר רבי פנחס וצעק להביא יין שרף וכעכה. והוא אחז שלא ליפול, תיכף הביאו, ורבי פנחס תחב לפיו חתיכה כעכה ומעט יין שךף, ואחר כן עוד חתיכה עד שהאירו עיניו של רבי שמחה שאחזו בולמס – אמר לו רבי שמחה "פנחס החיית אותי יחייך ה' "

בימים ההם היה בירושלים דוחק גדול במטבעות קטנות של גרוש, חצי גרוש ושני גרוש, כי כל המטבעות ששלחו מקושטא היו של כסף ושל זהב והמטבע היותר קטנה היתה של כסף רבע מג’ידי – 60 מא"י – חוסר המטבעות הקטנות הפריע את מהלך המסחר. כל קונה הביא בידו מטבע של כסף ובקש מהמוכר שיפרוט לו המטבע ויתן לו את העודף בפרוטות קטנות. היו חלפנים מיוחדים לזה שהביאו צרורות של מטבעות קטנות מסוריה והחליפום כאן במטבעות של כסף וזהב בניכוי איזה שכר טרחתם שקראו “לאַז’ע” אף על פי כן לא הספיקו המעות הקטנות די הצורך ופעמים רבות נתעכבו הפרוטות הקטנות לבוא, הוסכם אצל הסוחרים כאן להדפיס פתקאות קטנות בנות רבע גרוש, חצי גרוש, גרוש, גרוש וחצי, שני גרוש, והפתקאות האלו ישתמשו כמעות קטנות לקניה, ומכירה וליתן עודף ומהלכות בשוק בכל משא ומתן. את הפתקאות הללו הוציא השוקה רבי פנחס המבורגר, הדפיס פתקאות קטנות על נייר קרטון חזק היה בזה הלשון: “עלי החתום מטה ליתן בעד גרוש אחד מזון פינחס המבורגר” וכן לחצאי גרוש רבעי גרוש ושני גרוש, היחידים הביאו לרבי פנחס מטבעות של כסף וקבלו ממנו פתקאותיו בלי שום גרעון והסוחרים הביאו לירות תורכיות זהב – הלירה היתה 18 שיללינג – וקבלו עבורן פתקאות וכשהביאו לו פתקאות בסכום הלירה החזיר רבי פנחס את הלירה תמורתם. הפתקאות נתפשטו בעיר כמטבע עובר לסוחר כל בעלי החניות היהודים, הערבים, והנוצרים, מכרו את סחורתם הירקות והפירות וכו' תמור הפתקאות. הממשלה לא אסרה את הפתקאות. ונמשך הדבר בידי רבי פנחס במשך שנים עד שהתחילו גם אחרים להוציא פתקאות כאלו ונתרבו ונמצאו בתוכם אנשים אין אמון בם שלא שלמו את הכסף תמור פתקאותיהם וירושלים הוצפה בפתקאות אלו אז אסרה הממשלה את השימוש בפתקאות הללו וגם החנונים לא רצו עוד לקבלם ונתבטלה ענין הפתקאות יצירתו של רבי פנחס.

רבי פנחס מלבד שותפותו⁵³ עם אבא היה זמן מה גם שותף עם רבי פיבל כהנא הגר בתל אביב. בעסק של שלחנות בחנות שפתח רבי פיבל ברחוב הבטרק למעלה ורבי פנחס היה מורו ומדריכו של רבי פיבל ובא לחנות בכל יום לשעתים, עד שנתבטלה השותפות. ורבי פיבל עזב את עסקו זה. 

גיסו של רבי פנחס – אחי אשתו – ר' מרדכי כהן שהיה שהיה דר בפורט סַיד בכל פעם שבא לירושלים הביא עמו מיני פירות שאינם שכיחים כאן. פעם הביא עמו אַנַאַנאַס חי ושלם עם העלים. היה זה דבר חידוש ונפלא. שחי ושלם אינו בנמצא, לקח רבי פנחס את האנאנס והביאו להרב דסקין לבש הרב את בגדי שבת שלו וברך על חתיכה אחת שהחינו ואמר לרבי פנחס שמעודו לא ראה אנאנס חי ושלם. אחר כך הלך להרב שמואל סלנט ונתן לו גם כן חתיכה וברך עליה שהחינו ואחר כך להרב חיים זוננפלד – רבי פנחס היה מחסידיו ומעריציו – והמותר נתחלק חציו לאבא וחציו לרבי פנחס – ואף אני ראיתי את האנאנס – ואכלתי ממנו.

רבי פנחס היה מבין גדול באתרוגים לדעת אם הם מורכבים או לא. והיה מומחה ובקי בדבר זה. ועל דבריו סמכו הרבנים ונתנו תעודתם על האתרוגים –כאשר יש בידי תעודה מרבי פנחס על אתרוגי אל קילט שאינם מורכבים והרב שמואל ועוד רבנים מאשרים שיש לסמוך עליו בזה –.

רבי פנחס היה “המלקט הדסים” לארבעת המינים של החג בשביל הרב דיסקין, הרב מלובלין והרב שמואל סלנט והרב אליהו דוד תאומים משום שהוא היה מבין גדול בזה ועל רבי פנחס סמכו הרבנים שההדסים שיביא יהיו יפים ומשולשים כהלכתן.

רבי פנחס היה בן בית אצל גאוני ירושלים הרב מאיר אוירבך –הרב מקָליש – והרב שמואל סלנט. ביחוד הרבה לעשות במקרי המחלוקיות בירושלים כשפרצו עזי פנים לפגוע ברבנים אלה ורבי פנחס בהשפעתו הסב אליהם את לב הפריצים ויבקשו מהרבנים את סליחתם.

פעם אחת נסע רבי פנחס מיפו לירושלים פגע באמצע הדרך חיילים מוליכים את המזריצ’ר בעל פרדס הראשון ביפו כשידיו כבולות בחבל הולך רגלי אחרי החיילים שרכבו על סוסיהם. נצטער מאד והתחיל להתחנן לפני החיילים שיתיר את ידיו וירכיבוהו על סוס. הבטיח להם שלא יברח, ונתן להם סכום ידוע באקשיש נענו לבקשתו התירו את ידיו והרכיבו אותו על סוס, שמח רבי פנחס שקיים מצות פדיון שבוים.

כשהכריזו הרבנים חרם על בתי הספר החדשים ועל הלומדים בבתי ספר אלו, רצו להכריז איסור גם על בית הספר של כל ישראל חברים תחת הנהלת נסים בכר וחששו משום שבית הספר הזה עמד תחת חסות ממשלת צרפת, וה' נסים בכר שהיה גם הוא נתין צרפתי התרה שמי שיכריז איסור יקבול עליו אצל הקונזול ויחבשוהו בבית הסהר. הקנאים בכללם פחדו מהתראה זו ואולם באחד השבתות הלכו הרב חיים זוננפלד – יד ימינה של הרבנית מבריסק – ורבי ליב חפץ קנאי אדוק גם כן מחסידיה של הרבנית לבית הכנסת הגדול שבחורבת רבי יהודה החסיד בשעת קריאת התורה עלה על הבימה הרב זננפלד ורבי ליב חפץ, והרב זוננפלד דפק על הבימה והכריז בשם הרבנים חרם על בית הספר של אליאנס ונסתלקו כשירדו לרחוב כבר חכו להם צעירים מהמשכילים הכו את הרב זוננפלד וסטרו לו על לחייו – לאסור אותו לא יכלו בהיותו נתין אוסטרי – ואולם את רבי ליב חפץ שהיה נתין הארץ או “נעלם” (בלי שום חסות) לקחו שוטרים והובילו אותו לבית האסורים ואסרוהו. ביום הראשון בבקר בא ה' נסים בכר לאבא שהיה מידידיו הנאמנים והתאונן לפניו על המעשה הרע הזה שהטילו חרם על בית ספרו. אמר רבי פנחס לה' בכר אני הייתי הראשון שהבאתי להאסיר רבי ליב אוכל בשבת חלות וחמין וגם פשטידא, שתק ה' בכר ולא אמר דבר.

כאשר ספרתי לעיל בעולמו של אבא, היה רבי פנחס המעַשר את החטים שנצברו בשקים קשר את פי השקים בחבל דק קשר בתוך קשר וחתם את הקשרים בחותם של שעוה למען לא יכלו לערב החטים המעושרים בחטי טבל. פעם ראה ה' ברגהים את מעשהו זה שאל אותו: יאמר לי ה' המבורגר האם חושד בי שאערב חטים אחרים שאינם מעושרים בתוך המעושרים? אתמהה! השיב לו רבי פנחס: אדון ברגהים! בעניני כסף אני מאמין אותו על כמה שהוא אבל בדבר הנוגע לדת ולכשרות אי אפשר לי להאמין בו אף בכל שהוא. נשתקק ה' ברגהים והודה לדבריו.

ספרתי כבר לעיל שרבי פנחס היה המוהל של ילדי ישראל בעזה ובשכם. והיה מעשה בעזה: יהודי ספרדי אחד נולד לו שם בן ולא היה שם מוהל שימול את בנו וכבר עברו יותר מעשרה ימים והבן לא נימול הציקה האשה להבעל שיסע לירושלים להביא מוהל שימול את בנם שאין רצונה שערל זכר יהיה עמה במטה אחת. בימים ההם לא היו מצויות עגלות לנסיעה ובפרט לעזה שלא היה כביש בדרכה. חבש האב את חמורו ונסע לירושלים להביא עמו מוהל הלך לבקש את המוהלים הספרדים ולא רצה אף אחד מהם ליסע עמו משום סכנת דרכים. אבא גם כן לא רצה, רק רבי פנחס נענה למצוה זו שכר לו חמור ונסע עם אבי הבן לעזה ומל את הבן ושמח מאד במצוה זו שנזדמנה לו, ומאז נעשה המוהל הרשמי של יהודי עזה, בחזירתו שכר לו רבי פנחס חמור לרכוב עליו עד המושבה הרטוף משם אמר ליסע ברכבת לירושלים. נער ערבי היה מחמר אחריו כדי להחזיר את החמור לבעליו, הנער הערבי לא היה בקי בדרך ונהל את החמור דרך חולות שלא היה ניכר בם שום מסלה אף של הולכי דרכים, בכל הדרך לא פגע איש. הימים היו ימי קיץ השמש להטה ברוב חומה נתעייף רבי פנחס והחמור נתייגע ולא רצה ללכת. נשא רבי פנחס את עיניו לשמים ואמר ואמר: רבונו של עולם אני שליח מצוה שאינם נזוקין אף בחזירתם, מיד ראה והנה ערבי אחד בא לקראתו עטוף ראשו ופניו כמתנכר שלא יכירו אותו. נפל פחד על רבי פנחס בחששו אולי שודד הוא ומסר את נפשו וגורלו לה', הערבי נגש אליו נתן לו שלום והחזיר לו שלום, שאל אותו הערבי לאן? ויספר להערבי מצרת הדבר ובקש אותו שיוציא את החמור מאדמת החול ויוביל אותו אל הדרך ההולך הרטופה. הערבי אחז ברסן החמור ונהגו עד הדרך המובילה להרטוף. רבי פנחס רצה להעניק להערבי סכום כסף לא רצה, נתן לו סיגריות לא קבל רצה להודות לו בדברים על הטובה שעשה עמו נתחמק הערבי מעיניו ונעלם, אמר רבי פנחס: הלה היה או אברהם אבינו או אליהו מלאך הברית שנדמה לו כטייעא.

ושוב מעשה דומה לזה: פעם נסע רבי פנחס לשכם למול שם ילד אחד זה היה בימות הגשמים שנה גשומה מאד. שכר לו חמור מחַמָרי שכם ונסע עם השיירא של משאות ההולכת לשכם. בני השיירא היו כולם⁵⁴ ערביים מובילי משאות וביניהם הרבה נוצרים שנסעו לנצרת, בהיותו יהודי יחידי בין הרבה נוסעים ערביים ונוצרים צערו את רבי פנחס על הדרך ביחוד הציקוהו הנוצרים והקיפו אותו בויכוחים דתיים ומאותו האיש, באמצע הדרך פגעו בשלולית מים רחבה שחסמה עליהם את הדרך, החמרים חשבו ואמרו שאין השלולית עמוקה ויוכלו לעבור המה וחמוריהם, נכנסו החמורים עם המטען שעליהם לתוך השלולית ונטבעו במים עמוקים הערביים והנוצרים בכללם היו טרודים להציל את החמורים ומטעניהם ושכחו מרבי פנחס: הוא עבר את השלולית בשלום כשרכב על חמורו ונסע לבדו, אמר רבי פנחס: גם זה היה נס גלוי ושכרו של שליח מצוה.

רבי פנחס העמיד תלמידים הרבה בעניני אומנת מוהל, ביניהם הא' אליהו סַפורטַה המוהל של קפריסין הוא מתלמידיו. וכלם למדו אצלו בחנם בלי שום קבלת שכר. (ויש בידי מכתב של הה' ספורטה שכתב אחרי פטירתו של רבי פנחס שמצטער מאד ומפליג בשבחו הרבה. וכותב שלא רצה לקבל ממנו שום פרס).

אחר שנשבר עסקו של אבא נמנה רבי פנחס לעַשר פירותיהם של אנשי המושבות על פי פקודת הרב שמואל סלנט. וקבעו לו דמי חודש בשכר עבודתו זו והנסיעה התמידית ממושבה למושבה. בימיו האחרונים כבר היה חולה וחלוש אבל נסע לעשר. פעם כשהיה במושבה רחובות נחלש פתאם, ונפל למשכב, רופא המושבה רבי אליעזר יצחק הורבווסקי בדק אותו ואמר לו שיסע מיד לביתו ולא יטלטל עוד את עצמו בנסיעה וגילה בו מחלת סרטן-המעים. ונסע לביתו ודרש ברופאים ואחרי מחלה קשה ומרה זו שבק חיים בחודש אדר תרס“ח ונקבר לרגלי אביו. על פי צוואתו נחרת על המצבה שלו “פ”נ פינחס⁵⁵ סגל נלב”ע ה' אדר תרס“ח תנצב”ה" יהי זכרו ברוך.

מלואים לחלק ראשון    🔗

ר' עמרם בלוי וגיסו ר' מיכאל צבי בלוי כתבו לסבא, שהם רוצים לבוא לירושלם, ושאלוהו: א) אם ידועים גבולי המקדש, כדי שלא יכשלו ויכנסו בתוך הגבול שאסור. ב) אם יוכלו להתאכסן אצלו עד שיסתדרו. השיב להם שיבואו, כי הגבול ידוע, והוא יקבלם בסבר⁵⁶ פנים יפות.

בספר “מימים ראשונים” לא. דרויאנוב (כרך ב' חוברת א. ב. יוני יולי 1935 עמוד 42 כותב⁵⁷ רבי פיבל כהנוב, בזה הלשון: יגעתי ומצאתי לי שותף בקי ונאמן הוא רבי פנחס המבורגר, אחיו של “רבי נטע צבי האמבורגר, ראש החלפנים בירושלים” וכו'.

ב“זכרונות לבן ירושלים” מרבי יהושע ילין (עמוד 155), במכתבו מעיר שצוצן שנת תר"נ לרבי שכנא זילברמן בירושלים, כותב: “ויוכל כבודו ממעמדי ומצבי בשאלו את פי הר' נטע צבי המבורגר” וכו'.

שם בעמוד 170 פסקא ס“ו “התרחבות הישוב במוצא”, כותב: “ואנכי אשר דירתי היתה במוצא, ולא יכולתי להתעכב בעיר ולטפל במכירות, מסרתי הדבר לסוחר מר נטע צבי האמבורגר, שהיה ידידי, והוא קבל עליו להתעסק בזה “שלא על מנת לקבל פרס”. וגם כספי התח”ב (התחלת פרעון) השארתי בידו עד גמר הקושנים אשר מסרו לסרסר אחד להוציאם”.

שם בעמוד 171, כותב: “כאשר שמעו זאת הקונים התפחדו כולם, ודרשו מגיסי וממלא מקומי הרנ”ץ (הר' נטע צבי) הנזכר להשיב להם את החצאי נ“פ (נפוליון) שנתנו לתחלת פרעון, ובהיות שלא רציתי לגרום להרנ”ץ יסורים של תביעות וטענות עם הקונה, צויתי שישיב להם את כספם.

בספר “לצאצאי”, מאת הגברת איטא ילין, עמוד 34, פסקא בשם “דאר המבורגר” כותבת: “למשפחת המבורגר היה בנק פרטי שהתפתח יפה, משום שהחלפת הכספים היה עסק טוב לרגל התנועה הגדולה של התירים שבאו לאלפים ולרבבות מרוסיה ורומניה מיון ותורכיה ומארצות אחרות. מחוץ לפסטה האוסטרית והתורכית, שיהודים לא הרבו להשתמש בהן, היתה קיימת גם הפסטה של האחים המבורגר, ששרתו את היהודים בקו יפו ירושלים”.

ר' משה ישראל טויבנהויז בנה לו בית בשכונת מזכרת משה, ולא היה בידו לשלם להטייח שיטייח ביתו סך 27 נפוליון זהב, והטייח לא רצה לטייח. בא אצל אבא וספר לו. אבא נתן לו פתקא להטייח. טח לו הטייח את ביתו והוא שלם לאבא את הכסף קמעה קמעה.

בעת שהיתה הגזירה מהממשלה שלא להניח שום עולה להכנס לארץ, בא איש בשם ר' יעקב גרייך וביתו לארץ. לא הניחו אותם לרדת מן הספינה, ואז היה אבא ביפו. כששמע, הלך ואמר שהם בנו ואשתו ונכדיו שבאו מחוצה לארץ. מיד הניחו להם לרדת. ור' יעקב הנזכר, תמיד כשרואה אותי אומר לי: אבא שלך הביא אותנו אל הארץ.

 

חלק שני    🔗

עולמי שלי    🔗

קורות חיי בירושלים בין השנים תרכ“ח-תרצ”ב

מאת

חיים המבורגר

איש ירושלים

ירושלם תש"ו

לזכר רעיתי היקרה

מרת חנה יוטא המבורגר ע"ה

בת הר“ר אריה מרדכי רבינוביץ זצ”ל

נלב“ע כ' סיון תרצ”ב

עם החלק השני

א) החלק השני מספרי שלשה עולמות, הוא “עולמי שלי” שבו אני מספר דברים כהווייתם ומעשים כמו שהיו, בלי הגזמה או משוא פנים, ובלי לפגוע בכבוד של מישהו.

ב) מי שכותב זכרונות יום יום, מנעוריו עד ימי זקנותו, יכול לכוון בדיוק הזמן, איזו שנה ואיזה חדש. אני שהתחלתי לכתוב את ספרי בעת זקנותי – בשנת תרצ"ד – איני זוכר בדיוק סדר הזמנים, ועל זה נאמר: “אין מוקדם ומאוחר בספרי”.

ג) יודע אני שיש דברים הכתובים בספרי שכבר קדמוני אחרים בספריהם, אולם לא מלקט אני מספרים ולא מפי סופרים ואיני כותב דבר מפי השמועה מאחרים, רק מה שיודע אני וזוכר בבירור, או מה ששמעתי מפי הסבא ומפי אבא ומבעל המעשה בעצמו.

ד) יודע אני שהרבה מן הסופרים והמעתיקים ישתמשו בחומר שבספרי זה, אבקש אותם כי יזכירו שמי ושם ספרי, “וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”.

ירושלים, אלול תש"ו המחבר

[תמונה: חיים המבורגר]

ולציון יאמר איש ואיש ילד בה וגו' (תהלים פ

אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה (כתובות ע'

קורות חיי בירושלים    🔗

פרק א'

ביום החמשי כ“ג אדר תרכ”ח נולדתי לאבא רבי נטע הרש – בן רבי משה נאועמעסטא – ולאמא מרת רחל – בת ר' ראובן כהן, – הורי גרו אז בעיר העתיקה ברובע הבאשעטים⁵⁸ שבין רובע הארמנים ורובע היהודים, מתחיל מרחוב המוביל לשער ציון – דרך רחוב חב"ד – וכלה מצד השני אצל “חצר הכולל”.

הכניסה הראשית לרובע זה היא מרחוב המוביל לשער ציון דרך רחוב ארוך וצר עד שמגיעים למבואות האפלים וסמטאות חשוכות עד לפני שערי החצרות ומשערי החצרות אל הבתים, גם יש ברחוב הצר והארוך הזה דיר של עזים וצאן שריח רע נודף ממנו לאפם של העוברים ושבים.

ברובע זה דרו יהודים – אשכנזים וספרדים – וערביים בשטים.

המוהל שלי היה דודי רבי מאיר המבורגר מיפו – אחי אבא – וסנדקאי הרב מאיר אוירבך (קאלישער רב) ורב בירושלים.

משום שלא נתקיימו אצל הורי הילדים שנולדו לפני, אמרו לאבא סגולה שיקרא לי שם נוסף לשמו של הבן הקודם שמת. ונקרא שמי חיים (שם החדש) אליהו יוסף (שם אחי המת שקדמני), ברם השם אליהו יוסף נשתקע והורי קראו אותי וכן אחרים קוראים אותי רק בשם חיים וכן חותם אני את שמי חיים בלבד.

כמו הילדים שנולדו לפני שהיו חלושי המזג כן נולדתי גם אני חלש ורזה וסבלתי בקטנות מהרבה מחלות עוברות, ומיני פורעניות שונות התדבקו בי פעם, שתים ושלש והרבה סבלו הורי בטיפולי עד שגדלוני וראוני בריא כאחד האדם.

בימים ההם לא היו רופאים מומחים. הרופא היחידי היה ר' “זאב אסיא מסלנט” – כן חתם עצמו – קראו אותו “דער סלנטר דוקטור”. בהיותי בן שנה נחלתי קשה במחלת השלשול והרזון עד שנהייתי כשלד עור ועצמות. ר' זאב אסיא ביקר אותי יום יום וריפא אותי בביזמוט לעצור את השלשול ולא הועיל, אחר כך יגע ומצא תרופה אחרת היינו: לעשות לי אמבטיות חמות פעמים ביום ולשים בתוך האמבטי המוח והשומן של רגלי צאן. מחום המים ימס השומן ויכנס לגופי, מומחה אמר ואין לשנות את פקודתו. אבא כתת את רגליו יום יום בבקר לבית המטבחים הרחק מן העיר – עגלות לנסיעה לא היו – כדי להשיג רגלי צאן ובקושי גדול עלה לו להשיג איזה רגלים משום שהרבה קופצים היו עליהן – בקר לא שחטו אז – וכל דאלים גבר. כמה דחיפות וקללות קבל אבא מן הערביים הקצבים בגלל זה, סוף סוף הביא את הרגלים שברן והוציא את שומנן מתוכן ונתן להאמבטיה, אולם כל הטרח בזה במשך איזה ימים היה ללא תועלת וכבר התיאשו מחיי.

והנה ספרה לי אמא איך נרפאתי סוף סוף ממחלה זו. פעם ישבה לבדה אצל עריסתי ובכתה עד שנרדמה, נדמה לה שאביה רבי ראובן כהן נכנס לבית וניגש אל העריסה והביט בפני שאל אותה: בתי למה תבכי? אמרה: איך לא אבכה כשבני יחידי הוא חולה מסוכן. אמר לה: מראשותיו תחת הכר יש צלוחית קטנה עם נוזל צריך ליתן לו איזה טפות מן הנוזל הזה, נגש אל השלחן לקח כפית והלך לכד המים שעמד אצל הפתח מילא את הכפית מים וטפטף בהן איזה טפות של הנוזל ונתן בפי. הקיצה אמא משנתה ולא ראתה דבר. מאז התחלתי להתרפאות מעט מעט עד שהבראתי לגמרי. אמרה אמא: ברי לי שאבא הביא לך רפואה מגן עדן.

בהיותי בודד בבית בלי חברותא של ילדים השיגה לי אמא חתולה קטנה לבלות עמה זמן ולשחק בה, ואמנם היתה זו המצאה טובה. החתולה נתגדלה עמי ולא סרה ממני. כשנתנה לי אמא לאכול קפצה על השלחן ובקשה גם לה אוכל, בלילה כשהכניסוני במטתי עלתה גם החתולה קפלה עצמה אצל רגלי ושכבה עד הבקר וכשקמתי בבקר וירדתי ממטתי קמה וירדה גם היא ולטפה בי – סימן שניתן לה אוכל.

כשהייתי בן שתי שנים בערך נחלתי במחלת ה“צהוב”, אמא עשתה לזה סגולות מסגולות שונות ואבא השתמש ברופא הסלנטאי, אולם גם הסגולות וגם הרפואות לא הועילו, ובאחד הימים כשקם אבא בבקר משנתו שמע שאני נוחר קשה ונושם בכבדות. מיהר למטתי מצא שהחתולה ששכבה תמיד אצל רגלי שוכבת הפעם על לבי פיה מול פי ואפה מול אפי והיא ישנה. בא והורידה לארץ הלכה לקרן זוית שבבית קפלה עצמה ושכבה, אחרי עבור שעה מצאנו את החתולה מתה משום ששאפה מעלי את המחלה ואני מאז התחלתי להתרפאות והבראתי. אמרה אמא: זהו מה שכתוב שהקדוש ברוך הוא מקדים הרפואה למכה וכל גידולה של החתולה מלכתחילה היתה להציל את נפשי ושתשאב ממני את המחלה בזמנה.

הגיע זמני להרכיב לי אבעבעת, ובירושלים היו שני מומחים מרכיבי אבעבעת יהודים ספרדים שבתי סידיס ובנו “חכם” יעקב סידיס. אותי הרכיב המומחה החכם יעקב סידיס שלש שלש על כל יד – כי היה מחמיר בזה ואמר תמיד להוסיף כדי שיתוסף לו על שכרו – הפצעים התפשטו על כל הידים והתאדמו והתנפחו וסבלתי מעצם הכאבים, לא יכולתי לישן ולא הנחתי את הורי לישן כמה לילות וסבלו ממני הרבה. אמא הלכה ל“המומחה” להתאונן לפניו ניחם אותה ואמר: “ירחם ה', יכאיב עד שיחדל”, נתקיימה בי ברכתו של אותו חכם, כאב וכאב הרבה עד שנתרפאתי.

שבתי סידיס ובנו החכם יעקב:

שבתי סידיס זה היתה לו חנות בעיר העתיקה ברחוב היהודים סמוך לבתי הכנסיות של הספרדים שעסק בה בתוצרות סוכריות עגולות – קונפיטס בהישפנולית – באופן כזה: לקח קלחת גדולה של נחשת ישנה ונקב בה שני חורים מלמעלה אצל שפתה ולקח חבל והכניס בשני החורים ואת הקצוות של החבל קשר למסמר עב וארוך שאצל התקרה, נשארה הקלחת תלויה, תחת הקלחת נתן אח עם גחלים לוחשות ובקלחת נתן סוכר שיתחמם וימס אחר כך לקח פתיתי לחם רך ועגל אותם באצבעיו והעגולים שם בקלחת, סלסל אותה ונענעה הלוך ושוב עד שעלה על העגולים קרום דק של סוכר והיו ל“קונפיטס”, כן עשה מין מרקחת לבנה של סוכר ומי ורד והיו לו על מרקחת זו לקוחות רבים מאד, לפי שהיה נהוג בכל חתונה או ברית מילה ושאר שמחות שהיו אצל היהודים בירושלים שעמדה בעלת השמחה או אחת מקרוביה כשהיא בעצמה לא יכלה – אצל פתח הבית מבפנים עם צלחת המרקחת וסביב הצלחת כפיות וכל אשה שבאה אל השמחה כשדרכה על סף הבית ולפנים היו מושיטים לה כפית עם מרקחת. האשה טעמה וברכה ברכת “מזל טוב ויהי רצון שהשמחה תהא ערבה ומתוקה”. והמחלקת השיבה: “בשמחת בניכם”.

מן העגולים והמרקחת הזאת היתה פרנסתו של שבתי סידיס מצויה אולם יחד עם זה היה שבתי גלח וספר, הקיז דם – ובימים ההם השתמשו בהקזה הרבה – עקר שנים, העמיד עלוקות, הרכיב כוסוח־רוח (בנקעס באידיש) עשה חוקן והכניס שבר, החזיר אבר שנפרק וחבש פצעים. שפשף את הגוף (מאסאז') שפך עופרת – סגולה לפחד ולדעת ממי נפחד הילד או הילדה – כיבה גחלים – גם כן סגולה להסיר את הפחד – והרכיב “אבעבעת”.

לפני מותו מסר את מלאכתו ואומנתו לשני בניו שם הבכור משה המכונה מישאן פריסיאדו ושם השני חכם יעקב. מישן היה חבוש תרבוש יפה ומגוהץ שציצת משי שחורה תלויה לו מאחוריו – כמו האפנדים – ולבוש בגדים אירופיים, בעל זקן גדול וצהוב שהגיע עד הבטן ושפם גדול עב וארוך וסלסל תמיד את קצות השפם. הוא לא עסק במלאכת העגולים גם לא כרופא בעיר העתיקה אצל היהודים רק נסע על סוס אל הכפרים פעמים בשבוע לרפאות את הפלחים והפלחיות באיזה סמים שקבל מהרוקחים היהודים שבעיר העתיקה וזה הביא לו פרנסתו בריוח. את הימים הפנוים מנסיעתו בילה היום בבית הקפה הספרדי שהיה בתחלת רחוב היהודים שהולכים לשער ציון, ולפני פתח בית הקפה ברחוב ישב לו עם מרעיו כשנרגיליהם בפיהם ושחקו במשחק שש בש – מלה תורקית.

בנו השני חכם יעקב סידיס היה האומן והרופא של יהודי עיר העתיקה, לבש מעיל ארוך ורחב עם בתי ידים ארוכים ורחבים, חבש תרבוש עם מצנפת שחורה כמנהג חכמי ספרד ולמד ב“ישיבת” החכמים. בעל זקן צהוב שחור, עיניו גדולות ובולטות לחוץ.

כשהגיע זמן של הרכבת אבעבעת – בתחלת הקיץ – היו ידיו מלאות עבודה. רץ כל היום מן הבקר עד הערב מבית לבית להרכיב אבעבעת לילדי היהודים שבעיר העתיקה וכמעט כל ילדי בני ישראל שבעיר העתיקה וגם הרבה מילדי הערביים הרכיב להם אבעבעת החכם הרופא הזה⁵⁹. את האיזמל לא רחץ בספירט גם לא שטף במים ולא השגיח שהנסיובה תהא טריה גם הסיר את המוגלא מידי הילדים יום או יומים אחר ההרכבה בטרם קלטה ההרכבה. האמהות שלא הניחו להסיר המוגלא מהידים התנפחו ידי ילדיהם ונתמלאו פצעים והיו מקרים שהוזקקו לרופאים לטפל בהם עד שנתרפאו וגם שמתו בלא עתם בסיבה שהמוגלא התפשטה בכל הגוף והדם נעכר.

האדמת:

מנהגן של האמהות בירושלים היה כשנחלה אחד או אחת מילדיה באדמת, לקחה את כל ילדיה והשכיבה אותם במטת החולה כדי שידבקו כולם בהמחלה ו“יפטרו” כולם בבת אחת. קראו לחכם יעקב לביקור, צוה שהחלונות יהיו סגורים והוילנות מורדים. להשקותם מי סלק מבושלים תכופות ולהאכילם לחמניות קטנות מסוכר ושקדים בצבע אדום – מעשה ידיו – פקד שישארו במטה עד שיבריאו או שיחלה יותר והרופא יקח את החולה לבית החולים.

גם אני נחלתי במחלה זו ודוקא באופן קשה מאד והורי סבלו ממני, אולם תודה לה' כי עברתי את בקרת חכם יעקב בשלום, נשארתי בחיים וגם לא הוצרכו הורי למסור אותי לבית החולים.

דלקת הגרון ושקדי הצואר:

ילד או ילדה שהצטננו והאדים הצואר מבפנים או שהתנפחו שקדי הצואר, למחלה זו היה מומחה מיוחד החובש הנוצרי-ארמני (“דער דזשאראח”). קומתו ממוצעת, פניו כהות, זקנו מגוזז, לבש קפטן וחגורה רחבה ותרבוש ומעיל קצר על הקפטן שהגיע רק עד החגורה. כשבא לבקר ילד או ילדה שכאב להם בגרון תחב את אצבעו הגס והמזוהם בפי החולה, דחק את הלשון שלא יעכב אותו מלראות מה שבפנים הצואר – לא על ידי כפית – והיה: אם מחמת צינה נתאדם הגרון צוה לקחת חלב של עזים ושומים קלופים וצואה יבשה של כלב – שהיה מצוי בגלי האשפה שבעיר – ולהרתיחם יחד, אחר כך לסנן את החלב וליתן להחולה לשתות בעוד שהוא חם איזה פעמים ביום, גם בלילה להעיר את החולה בכל שעתיים שישתה את המשקה הנזכרת, ואם שקדי הצואר התנפחו אמר: צריך לדחוק את השקדים ולמעכם. תחב את אגודלו הגס והמזוהם לתוך הצואר ודחק בכח את השקדים עד שמעך אותם ויצא דם, צוה לגרגר עם מים קרים ולשתות המשקה הנזכרת. ואם בפעם אחת לא נתמעכו השקדים בא גם ביום השני ולפעמים גם ביום השלישי, דחק ודחק עד שנתמעכו השקדים לגמרי.

כן סבלתי גם אני ממחלת השקדים בילדותי וגם בנערותי ובכל פעם בא ה“דחקן” דחק ומעך והסב לי יסורים רבים עד שגדלתי ונתפטרתי מהמחלה הזאת ומהדחקן, אחרי סבל של יסורים קשים ומכאובים גדולים.

אחרי איזו שנים העתיקו הורי דירתם מרחוב הבשטים ושכרו להם שני בתים מפוארים ומאירים ב“חזקת” רבי זליג הויזדרף ברחוב היהודים במורד הרחוב שנקרא בשם “על המעלות” (אויף דיע טרעפלעך באידיש) ושעלו ממנו כעשר מעלות לרחובות וסמטאות מרובים, המעלות הללו היו ארוכות וצרות ועקומות כי האבנים שבהן נרצפו המעלות היו ישנות וחלקות וחודיהן היו זקופות לחוץ.

משני צדי המעלות ישבו אושקפים “מטליאי נעליים” (לאטניקעס באידיש) וכלי מלאכתם לפניהם היינו: בול עץ ישן שבו היה תחוב ברזל חלוד עתיק יומין וכפוף להקיש עליו את המסמרים בנעליים, כלי פח שעלתה עליו חלודה ובו היו מים סרוחים שבהן היו מטבילים ומרככים חתיכות של עור קמוט ויבש להכשירם עד כדי שיוצלחו לתפירה ולהטליא בם את הסדק או הקרע שבנעל.

בצדי המעלות אי אפשר היה לעלות ולהחזיק מעמד שלא ליפול מפני המטליאים שהיתה להם חזקה זו מדור דור, והיו צריכים לעלות בקושי באמצע המעלות העקומות והחלקות ולהשען במקל יד, ובימות הגשמים היו רבים שנכשלו מאבני נגף אלו והתגלגלו עד להרחוב וקבלו מכה בגב או בחזה ולפעמים גם שבר יד או שבר רגל.

במעלה העשר מעלות נמשך רחוב קטן וראשי שממנו התפצלו סמטאות לארבעה רוחות כעין “פרשת דרכים” ובצד ימין היתה סמטא גדולה ורחבה חשכה ואפלה שקרקעיתה היתה מלאה אבנים ועפר וגומות ובימות הגשמים נקבצה שם שלולית של מים שהגיעו עד הברכים והיו צריכים לנעול מגפים בכדי לעבור את הסמטא.

בשני צדי הסמטא היו חצרות ובתים שגרו שם יהודים וערביים. כשעברו את הסמטא כולה עד לצדה השני התפרדו שוב סמטאות רבות למזרח ולמערב לצפון ולדרום ובכל סמטא חצרות ובתים, חצרות אצל חצרות, חצרות על גבי חצרות, חצרות לפנים מחצרות כעין “גטה”. בכניסה לכל חצר וחצר היתה דלת גדולה של עץ שהיתה נסגרת בלילה מפני הגנבים. חצר אחת גדולה היתה בסוף הסמטא הרחבה לצד ימין והרבה בתים לה ושתי כניסות לחצר זו אחת ראשית ושנית צדדית, הכניסה הראשית היתה בסוף הסמטא הרחבה – שהזכרתי לעיל – דרך מעבר חשוך מאד, ובתחלת המעבר כשירדו ג’־ד' מדרגות היה מרתף גדול וחשוך שבו היה בית הדפוס של פרומקין (בעל החבצלת) וגשצינני – במרתף זה סידר ר' יצחק גשצינני את עתונו “שערי ציון” – בצד ימין של המעבר החשוך היו מדרגות לעלות להחצר ומפני החשכה אי אפשר היה בבלי מקל יד – לאיש שאינו רגיל שם – לעלות מבלי שיפול מן המדרגות וינזק. החצר הזאת היתה נקראת “גבריאל’ס חצר” – על שם הקונה או בעל החזקה – והמון העם קרו לחצר זו בשם “חצרמות”.

ברובע זה או בגיטו זו גרו אז הרבה מבני הישוב, יהודים וערביים. בצד השני של אותה הסמטא הרחבה היה רחוב קטן מרובע בלתי מקורה, הרחוב הזה היה פתוח רק מצד אחד וממנו הלכו לכמה רחובות שהתפצלו לכל הרוחות ומשלשה צדדים היו חצרות. מימין הרחוב גרו יהודים ומשמאל הרחוב ערביים, מצד ימין נכנסו לסמטא קטנה וחשכה שעלו בה ג' מעלות לחצר אחת שקראו אותה “החצר התחתונה” ושוב עלו ג' מעלות נוספות לחצר אחת גדולה ורחבה מורצפת באבנים שקראו אותה “החצר העליונה”, שתי חצרות אלו היו החזקות של ר' זליג הויזדרף, בחצר העליונה דרו חשובי העיר: רבי זליג בעל החזקה, רבי מאיר שהנבוים – נודע בשם ר' מאיר פוצ’טער – רבי יצחק צבי מדרהוי, ר' אייזיק מקלר (ספסר) ועוד. בחצר זו שכר אבא שני חדרים לדירתו, התקרות היו עגולות בנויות מאבנים רכות (אקד בערבית), כל כפה נשענה על ארבע קשתות אבנים בארבע רוחות הבית מבפנים, קרקעיתם של הבתים לא היו מורצפים באבנים חלוקים (בלט בערבית) רק בטיח של חול וסיד מעורבים, טחו את הרצפה והחליקוה במחלק וקראו לזה “בריק”. חלונות הבתים היו נמוכים עד להרצפה וכשהיו צריכים להשקיף מן החלון היו מוכרחים לשבת על הרצפה – כדרך הבנין של בתי הערביים להיות רואה ואינו נראה והשכן הדר ממול הבית לא יכול להסתכל בנשים.

מטבח כללי אחד היה לכל הדיירים שבחצר. במרתף ארוך מאד – שעליו היו בנוים בתים – במרתף זה היו מקומות מוקצעים לכל דייר ודייר בשביל תשמישי כירים, כד של מים ומקום שתעמוד הדיירת⁶⁰ לבשל, למעלה מכל כירים היה חור גדול יוצא לחצר, דרך אותו חור נכנס אויר ויצא העשן. מחיצות של הוצי ודפני הפסיק בין חלק כל דייר ודייר וסימנים על כל מחיצה לדעת למי מהדיירות⁶¹ שייך המקום למען לא תכנס אשה בגבול חברתה. מובן שכל הדיירות ראו – מבעד למחיצה – מה שיש בקדרה שמבשלת בה חברתה. על יד המטבח הכללי היו מדרגות לחצר חזקת רבי אליהו מניש שמש (עיין להלן בטפוסים מיוחדים אות א').

בחצר התחתונה – שהזכרתי לעיל – דר איש זקן “מלמד דרדקי” בשם ר' שמואל זביל ואשתו חינקא. היו חשוכי בנים, המלמד ישב כל היום על דוכנו ולמד עם הצאן קדשים שלו, אשתו היתה אשת חיל ודברנית והיא המציאה לבעלה תלמידים רבים, בכח דבורה ובשפת חלקות משכה את לבות ההורים ומסרו לה את בניהם בתנאי שהיא תטפל עמהם להוליכם בבקר מבתיהם לחדר ולהחזירם בערב הביתה. היא “ריש דוכנא” שעמדה על המקח וקבלה שכר הלימוד מהורי התלמידים ואם נמצאו בין התלמידים פעוטים שלא יכלו עוד לקבל תורתו של בעלה, למדה היא עמהם והכשירתם להכנס לרשות בעלה.

כל דיירי עיר העתיקה האשכנזים הכירו את “חינקא הרבנית” (הינקה די רעבּעצין). היתה טובת הלב, אהבה את התלמידים וטפלה בהם ברוך ובחבה והיתה מתפארת שכמה מאות תלמידים בחוץ לארץ למדו אצל בעלה וביניהם גם אבות ובנים, והוא היה אומר שהרב מבריסק – דיסקין – למד אצלו בהיותו קטן וכשבא לקבל פני הרב בחג כאן קם הרב ואמר: הנה רבי בא.

בעת ההיא הייתי עוד ילד פעוט ועדיין לא יכולתי ללכת ישר ברגלי רק לטפס על הידים ועל הרגלים, כן לא דברתי עוד צחות. פעם לא הרגישה בי אמי יצאתי מן הבית וזחלתי לאט לאט עד המדרגות, אחזתי בידי את מעקה המדרגות וטפסתי מעט מעט ממדרגה למדרגה עד שירדתי למטה, זחלתי על ידי ורגלי ונכנסתי לבית המלמד. הרבנית שמחה בי מאד הושיבה אותי על ידיה ונתנה לי סוכר, ידעה שיבא זמן שגם אני אהיה מתלמידי בעלה, הורידה אותי על המחצלת הפרושה על רצפת הבית ונתנה לי צעצועים לשחק בהם, שמעתי איך אומר בניגון מיוחד: קו עקום וראש עליו מלמעלה בצד ימין וראש אצל הקו מלמטה מצד שמאל הוא “אלף” ילדים! עוד הפעם וכו' הוא א‘, צעקו כולם “אלף”, קו ישר לאורך וקו ישר לרוחב מלמעלה ולמטה גם כן קו לרוחב ובצד שמאל פתוח כעין תיבה פרוצה הוא “בית” עוד הפעם וכו’, צעקו כולם “בית”, קו ארוך וראש עליו מלמעלה ולמטה תלוי כעין כיס הוא “גימל” עוד הפעם וכו' צעקו כולם גימל, וכן הלאה כל סדר האלף בית. אני הטיתי אזני לדבריו ולצעקת התלמידים. בינתים הרגישה אמי שהילד איננו הזעיקה את כל השכנים לחפש אותי והיא פרצה בבכי. הרבנית שמעה את ההמולה יצאה ואמרה לאמא למה תבכי? התכשיט שלך יושב בביתי ושומע תורתו של בעלי, “אוי לי! איך ירד מן המדרגות בעוד שאינו יכול לילך ישר ברגליו? כמו כן הלוא יכול גם לרדת להרחוב ויהיה למרמס הגמלים או החמורים” ניחמה אותה הרבנית: מה לך לחשוב מה שיכול להיות, עכשיו הוא במקום המשתמר. אמא הניחה לי לשבת בבית המלמד עד לעת ערב כשהרבנית הוצרכה להחזיר את התלמידים לבית הורם נטלה אותי ומסרה לאמא ואמרה: הנה הבן יקיר שלך.

בלילה כשבא אבי לבית ספרה לו אמא מה שהיה ואני ישבתי על המחצלת הפרושה על הרצפה. שמע אבא איך שאני משנן בשפת עלגים כל הלימוד והניגון של אלף בית, תמה אבא ואמר: הילד שלנו מהיר לשמוע הלואי שיתגדל בתורה, אחר זמן הייתי מתלמידי הרבנית חינקה ואחר כך מתלמידי ר' שמואל זביל ובזמן קצר הייתי מתלמידיו הטובים והמצוינים אף שהייתי הצעיר שבתלמידיו.

בו בזמן שדר אבא בחצר הנזכרת היה לו תלמיד אחד צעיר שאבא למד אותו קריאה בתורה על פי הדקדוק והמסורה, שמו היה רבי מנדל לבל – חתן הרב משה נחמיה כהנוב (הרב מחסלביץ) – הצעיר סדר לו את הקריאה בינו לבין עצמו ביום הששי, ובשבת בבקר קודם אור היום בא לביתנו שישמע אבא את קריאתו לתקן לו במקום שצריך לתקן וכשנכנס רבי מנדל לבית מיד הקיצותי וישבתי במטתי לשמוע את קריאתם, ר' מנדל הביא לי בכל פעם שבא “חלבה” – תערובות של קמח וסוכר ושמן שומשמין –, פעם שמעתי אבא אומר לתלמידו: בני יהיה מבין ומקשיב.

אבא היה הקורא בתורה בשבת בבית הכנסת הגדול “בית יעקב” – כמבואר בעולמו של אבא בחלק ראשון של ספרי –, בקשתי את אבא שיקח אותי לבית הכנסת והבטחתי לו שאשב בשקט ולא אפריע אותו בשעת קריאתו, לקח אותי עמו בכל שבת והושיב אותי על האיצטבא שאצל הבימה אצל שמאל בקרן זוית, בכל פעם שקרא הטיתי אזני והבטתי בפניו לחקות אחרי תנועותיו, פעם אמרתי לאבא: “היום רננת כל כך יפה”, צבט לי על לחיי ושמח.

כשהייתי בן ארבע סבלו ממני שוב הורי ממחלת שיני, שן אחת מן השנים הקדומות יצא חודו של השרש באמצע החניך אצל השפה העליונה וחודו של השרש השני באמצע החניך לצד הלשון, החודים דקרו את השפה והלשון ורופא שנים אמר שקשה להוציא את השן משום שהחניך מעכב. בימים ההם עלה והתיישב בירושלים רופא אחד בשם ד"ר לונדון – בנימין – ודר ברחוב המוביל לכותל המערבי בחצר חזקת הרב משה מלכה, אבא הוליכני⁶² אל הרופא הזה, הלה העמיד אותי בין ברכיו באמרו לאבא שיחזיק את ראשי למען אעמוד במנוחה, לקח איזמל וחתך את החניך והוציא את השן ועצר את הדם ואמר לאבא: אלמלא חתך החניך להוציא את השן היתה השן גדולה ונוקבת את השפה והלשון וגם היה מקשה עלי הדיבור.

אחר כך שכר אבא דירה יפה בת שני חדרים ב“חש של רבי צדוק”⁶³ וגם הסבא רבי משה דר שמה בחש ההוא. וזה דבר החש:

בשנת תקצ“א-צ”ב בא לירושלים עשיר גדול מעיר שקלוב שברוסיה בשם ר' צדוק הלוי הוא ואשתו ובתם היחידה. קנה מן הערביים רובע זה הנקרא “חש”, אחר כך נסע לאמריקה בתור שליח מכוללות הספרדים והאשכנזים שלא על מנת לקבל פרס – שהיה עשיר – הוא הצליח בשליחותו ואסף להכוללות כסף רב, מסר הכסף לממוני הכולל ונסתלק. בו בזמן שהיה בשליחותו עלו לארץ מגרמניה רבי יוחנן צבי שלנק ואחיו רבי גמליאל שלנק, ורבי משה זקס וכשחזר רבי צדוק משליחותו מכר שליש מהחצרות והבתים שבחש ליוחנן צבי הנזכר, שליש אחד מכר לכולל הורדנה לדירות בעד עניי הכולל ושליש אחד השאיר בעדו ובעד ביתו, את בתו היחידה השיא לרבי משה זקס הנזכר לעיל, הוא ראש משפחת זקס בירושלים שממנה הסתעפה גם משפחת קרויז הירושלמית.

החש הזה עומד בקרן זוית. מארבעה רחובות יכולים לבא אל תוכו: מרחוב היהודים – דרך רחוב חב"ד –, מרחוב הצבעים, מרחוב הארמנים, ומרחוב הביקור חולים שבעיר העתיקה, מכל רחוב צריכים לעבור סמטאות חשכות עד שמגיעים לסמטת החש, אצל סמטת החש חצר בתים שערביים גרו שם, הכניסה לחש היתה דרך סמטא ארוכה חשכה ואפלה משום שבסוף הסמטא עומד כותל גבוה מאד – מבוי שאינו מפולש – בשני צידי הסמטא מבפנים היו אבנים זבל ועפר שהשכנים הערביים היו משליכים בתוכה ורק דרך צר יש בסמטא כדי הילוך איש אחד ולא שנים זה בצד זה. בתחלת הכניסה דלת־עץ גבוהה ועבה שבקושי גדול יכולים לזוז אותה עם בריח גדול ועב של עץ שהיו סוגרים בו את הדלת בלילה. ואי אפשר היה ליכנס לחצרות משום שלא היה כניסה אחרת רק דרך סמטא זו, ובשנים המאוחרות כשסר פחד הגנבים והשודדים היתה הדלת פתוחה גם בלילה. בסמטת הכניסה פחדו ללכת יחידי בלילה כי לא היה דולק בה שום פנס ולא היה בה שום אור וגם ביום קרו בסמטא זו מקרים לא טהורים… מהערבים השכנים…

כשעברו את סמטת הכניסה המקורה והחשכה נכנסו לסמטא ארוכה וצרה בלתי מקורה, שהיתה משתמשת כעין פרוזדור לחצרי החש וממנה התפצלו סמטאות רבות קטנות שמהם הגיעו להחצרות והבתים.

מצד שמאל של סמטת הפרוזדור נכנסים שוב לסמטא חשכה שנפרדת לחצרות שונות עם בתים תחתיים, שניים, ושלישים, בתחלת הסמטא עלו בג' מעלות לחצר כולל הורדנה חצר מפוארת עם בתים רבים בה, גם בית טבילה – מקוה – של מים קרים שטבלו בה בימי הקיץ ובית הועד של הכולל הזה – סופר הכולל היה אז רבי ליפא קמניץ בעל “מלון קמניץ” – על הבתים היה בית הכנסת הגדול והמפואר בשם “בית הלל” שחלונותיו המרובים נשקפים על פני העיר – שנבנה בנדבת ר' יצחק יהודה מדובנא ואשתו חיה – (נפטר אב תרכ"ה).

בסמטא הנזכרת עמד סוס של שכן ערבי שהכניסה לחצרו היתה מחוץ להחש ורק פתח צדדי היה לחצרו לסמטא זו להוציא את הסוס שיאכל מן האבוס – כנראה היה זה מתנאי המכירה לר' צדוק שיהיה הזכות להערבי בעל החצר לו וליורשיו שסוסו יעמוד בסמטא חשכה זו – וכשנכנס איש בסמטא ודרך – מפני החשכה – על זנב הסוס או על אחת מרגליו קבל מהסוס בעיטה ברגלו.

כשעברו סמטא קטנה וחשכה זו נגלו חצרות אחרות תחתונות אמצעות ועליונות ובתים מרובים עם דיירים רבים, בחצר העליונה היה גג גדול ורחב ומרוצף ומעקה של ברזל סביב לו, הגג השתמש לשני דברים א' לשאוף אויר צח – משום שהחצרות היו דבוקות יחד והבתים היו צפופים ולא היה בהם די אויר – ב' בשביל סוכות לשבעת ימי החג שלא היה להם מקום בחצרות למטה.

מצד ימין כשעברו כל הפרוזדור לארכו היתה סמטא קטנה וחשכה שממנה התפרדו כמה כניסות⁶⁴ לחצרות ובתים אחרים דרך מעברות קצרות וקטנות שהיו שייכים לרבי יוחנן צבי שלנק וחצר אחת גדולה עם בתים גדולים ומפוארים דר בה ר' יוחנן צבי וביתו ואחר כך בניו אחריו.

מסמטא אחרת הגיעו לחצר אחת ושוב לסמטא קטנה וחשכה וממנה לחצר אחת שבחלקו של ר' צדוק שדר בה רבי משה זקס ובניו אחריו ר' יצחק זקס ור' אברהם אלקנה זקס, שוב נכנסים לסמטא קטנה וחשכה וממנה לחצר תחתונה שדר בה ר' גמליאל שלנק ור' אברהם זקס – אחרי שהשכיר דירתו הקודמת – בחצר התחתונה היה בית המדרש בשם “אהבת ציון” שבו התפללו דיירי החש מצאצאי גרמניה והשכנים הקרובים לחצר זו, ובבית הכנסת "בית הלל' של כולל הורדנה התפללו דיירי הבתים הסמוכים לחצר הכולל והשכנים הקרובים לחש.

בית המדרש “אהבת ציון” היו לו רק שני חלונות קטנים אצל הפתח וחלון אחד קטן על יד התקרה ונשקף על גג אחד של בתים שמחוץ לחש, אצל בית המדרש היו שני בתים גדולים זה לפנים מזה ולא נכנס בהם שום אור ואויר – משום שהיו מוקפים בכל רוחותיהם בתים – ור' צדוק שכר בנאים שהקציעו בהתקרה העבה של הבית “ארובה” שעל ידה נכנס אור ושמש, מחצר זו עלו במעלות לחצר אחת יפה ובתים יפים עם כל הנוחיות שבה דר ר' יוסף משה קרויז חתנו של משה זקס, כל אלו החצרות והבתים היו שייכים לר' צדוק, וחצר זו האחרונה השכיר ר' יוסף משה לאבא.

החש הכיל כאמור שטח גדול עם חצרות ובתים רבים חצרות על גבי חצרות תחתונים עליונים ועליונים שבעליונים, והיה גובל מצד אחד לחצר חזקת רבי בנימין יחזקאל יהודה – בוגדדי – ברחוב חב"ד ולחזקת ר' זאב ספיר אחר הקנטרה ועד אמצע רחוב הארמנים המוביל לשער יפו, אבל כל הצדדים היו סגורים מבלי לצאת ולבוא רק דרך הסמטא הצרה והחשכה עם דלת העץ שלה כאמור לעיל.

אולם כל אלו החצרות שהיו נפרדות זו מזו מצד אחד, היו מאוחדות על ידי מעלות ומורדות ומעברות של גשרי עצים על ברזלים מחצר לחצר ובשעת התקפה מבחוץ או אזעקה להציל חולה וכדומה יכלו כל הדיירים להמצא תיכף זה אצל זה ולא הצטרכו להקיף כל שטחי החש “קפנדריא”.

בו בזמן הביאו לירושלים פיל גדול. בעלי הפיל שכרו מרתף גדול פתוח לרחוב אצל שער יפו, ובעד 2 מאטאליק של נחשת – 7 מא"י – היו נכנסים לראות את הפיל, המבקרים נתנו לפיל סוכר ושארי אוכל לפי חוטמו עגל את אפו והכניס לתוך פיו. אני וחברי פישל – בנו של ר' אברהם זקס – הלכנו גם כן לראות את הפיל, חברי רצה לצחק את הפיל ונתן אבן קטנה לחטמו הפיל עגל את אפו ונתן לתוך פיו, כשהרגיש שזו אבן פשט את חוטמו והכה על ידו של חברי פישל, מיד ברחנו הביתה.

באחת מן החצרות שבחש, דר ר' יהודה הירשזון ממתפללי בית הכנסת “בית הלל” של כולל הורדנה, ויהי היום בפרוס הפסח ילדה לו אשתו בן, ובשבת שלפני המילה שבת ה“שלום זכר” באו כנהוג כל בני המשפחה והשכנים לקידושא רבא לבית היולדת, וכל אחד הביא עמו בקבוק יין ועוגה שנילושה עם ביצים וסוכר וברכו ברכת “מזל טוב”, ומשום שהיה סמוך לפסח חלק אבי הילד לכל הבאים גם לנערים חתיכות גדולות של עוגה כדי שיאכל החמץ קודם הפסח, אבל חמותו של ר' יהודה שהיתה קמצנית גדולה לא יכלה לסבול זאת שחתנה מפזר כל כך את העוגות עד שנתן לרבים עוגה שלמה לכל אחד ואחד בעד בני ביתו, מה עשתה? לקחה חמש–שש עוגות בסתר ונתנה אותן בפח והחביאה את הפח עם העוגות במרתף עד לאחר הפסח, אחר הפסח הביאה את העוגות לבית ואמרה לחתנה: פזרן שכמותך! הא לך שש עוגות שחשכתי ואלמלא אני – שלקחתי בסתר את העוגות להחביאן – היו נאכלות ביום אחד ועתה ראה שאני יודעת איך לסדר… אמר לה חתנה: אבל זהו חמץ שעבר עליו הפסח וטעון שרפה. שחקה ממנו ואמרה: מה? הזהו חמץ שעבר עליו הפסח? האם זה לחם? הרי אלו אינן אלא עוגות ומה שייך להם חמץ? שלח רבי יעקב קרינדלס הרב של החש לאמר לה שתמסור העוגות לשרפן ולא רצתה. הדבר נודע לנערי החש, באו כולם וסבבו אותה בצעקות, גויה! תמסרי לנו העוגות לקיים בהן מצות שרפה ואם לאו ישרפו אותך בשבעה מדורי גיהנם, נתבלבלה ואמרה: אם הרב שמואל סלנט ישלח לה לאמר שהעוגות אסורין באכילה תמסור את העוגות, הלך חתנה להרב סלנט וספר לו המעשה, שלח את ר' פיבל הירשברג שמש בית דין לאמר שתמסור את העוגות לשרפן אז מסרה את העוגות להנערים ויעשו מדורת אש ושרפו כהלכה.

פרק ב

מהעולים האשכנזים הראשונים בראשית המאה הששית באו בין העולים מגרמניה מספר רווקים צעירים והתאכסנו אצל רבי משה זקס שהיה אף הוא מילידי גרמניה, מיד השתדלו המתיישבים הליטאים לקחת אותם לחתנים ואחדים מהזוגות האלו דרו בחש והיה ערבוב לשונות בין דרי החש, שפת גרמנית צחה עם שפת ליטאית אידיש ועברו ימים רבים עד שהתרגלו האיש עם האשה להבין זה את זו וזו את זה, והיה זה ענין רב לי ולשאר קונדסי החש ללכת ולהאזין אל השיחות שבינו לבינה ומלאנו עליהם שחוק

בין תושבי החש היו טפוסים שונים ומענינים, הן מהעולים מגרמניה והן מהתושבים האחרים, אזכיר אחדים מהם:

א. רבי ליב מנדלשטם:

הוא היה הזקן שבחבורה, גבוה ורחב עצמות, זקנו מגודל וכולו הפך לבן, שתקן, מיד אחר התפלה עזב את בית הכנסת והלך לביתו, גם תפלתו היתה בלחש וכן בביתו היה ממעט בדיבורו עם אשתו כי על כן קראו לו בשם ר' “ליב השותק” לא השאיר בנים אחריו.

ב. רבי יצחק צבי צלניקר:

קטן הקומה צנום וצולע ברגלו האחת, היה שוקד בלימודו כל הימים בבית המדרש, מקומו היה בכותל מזרח אצל העמוד וגמרא לפניו על השטענדר, בידו האחת אחז והעלה את קצה זקנו עד לפיו ולמד בעיון ובעמקות, היה יושב שעות ארוכות כשראשו מופנה להצד ולוחש לעצמו, מעיין וחושב ושקוע במחשבות, כשנכנס איש לבית המדרש וראה את ר' יצחק צבי יושב בעינים פתוחות וחושב, נדמה לו שהוא מביט עליו, אולם באמת לא הרגיש כלל ר' יצחק צבי שמי שהוא נכנס, כל כך היה שקוע בלימודו, אף הוא לא שח שיחה בטלה עם המתפללים וכששאלו אותו דבר השיב בקצרה ובחשאי, הוליד בן יחיד ובנות אחדות. 

ג. רבי שלמה ליבריכט:

בא רגלי לארץ ישראל מגרמניה בשנת תרט"ו, היה קצר הקומה וזקנו מגודל, לבש קפטן וחגורה רחבה מעיל ארוך ורחב, תרבוש מרוקני לראשו ומצנפת לתרבושו (לפפה) – כמנהג חכמי ספרד – דיבר שפת גרמנית עמוקה, ובכל דקדוקה של השפה, ולא היה יכול להתרגל לדבר אידיש ליטאית בשום אופן, אשתו דיברה אידיש ליטאית ולא התרגלה לדבר גרמנית וכמעט שלא הבינו זה את זו.

הוא היה כורך ומטליא את הספרים הישנים של בית המדרש “אהבת ציון” ואף הביאו לו ספרים משארי בתי המדרש שבעיר להטליאם ולכורכם ועסק בזאת לשם מצוה ובחנם, ועל שם מלאכתו זה קראו לו בשם “ר' שלמה בוך בינדר”, מלאכתו זו היה עושה בבית המדרש אחר לימוד שיעורו, הוא אהב את הנערים וילדי החש ואף הם היו מצוים אצלו, ובשעת מלאכתו סבבוהו והטריחוהו לראות איך שהוא מטליא וכורך והוא היה נותן להם סוכריות וטבק – מה שאהב להריח הרבה – ובקש מהם ברכות שלא יפריעו אותו ממלאכתו.

מנהגו היה לקום כשעתיים קודם אור הבקר, הלך לבית המדרש, הדליק את הנרות ובשל קפה במיחם גדול של נחשת קלל שעמד בבית המדרש בקרן זוית, ועד שרתחו המים היה אומר תהלים, וכשנגמר בישול הקפה לקח פנס גדול והלך לחצרות שבחש לעורר את הדיירים שישכימו ללמוד ואחר כך להתפלל כוותיקין והכריז בקול: “יתגבר כארי הקפה כבר מוכן” ומשום שלא היה רגיל לדבר עברית או אידיש אלא גרמנית צחה היה נשמע קולו שאומר: “יתקפה כרי דיע קאפע איזט פערטיש” ועל כן קראו לו הנערים: רבי שלמה יתקפה כרי, ולא היה רוגז עליהם ואדרבה כשראה את הנערים הקדימם ואמר: נו! יתקפה כרי.

יום יום בבקר בשעת חזרת השליח ציבור תפלת שמנה עשרה, פתח את קופסתו הגדולה המלאה טבק וסבב על כל המתפללים וחלק טבק לגדולים וגם לנערים וכולם לקחו ממנו להריח ובעיקר לעשות לו קורת רוח כי הכל אהבו אותו מפני⁶⁵ תמימותו וטוב לבו.

היה לו ספרי משנה שהביא עמו מגרמניה עם תרגום גרמני באותיות שקוראים “הילצרנע דויטש” ואחר התפלה למד שיעור משנה בסדר, הפנים והברטנורא והתוספת יום טוב ואחר כך בתרגום הגרמני, הנערים והצעירים וגם אחדים מהזקנים אמרו לו שזה אינו סדר הלימוד אולם לא יכלו להעבירו מדעתו והיה אומר בגרמנית: “איך בין איין גראדער מיכל ניכט קיין פאלאק” (אני גרמני ישר לא פולוק). 

פעם בליל הסדר של פסח נכנסו שכנינו ר' יוסף משה קרויז ור' אברהם זקס לאבא ואמרו לו: בא ושמע את סדר הגדה של ר' שלמה ליבריכט, הלכו יחד וגם אני נטפלתי שמענוהו אומר את הגדה בהתלהבות וברגש: תרח אפי, אברהם ואפי, נאחאור וכו', בסוף ימיו נסתמא ואשתו הוליכה אותו יום יום לבית המדרש להתפלל.

הוא היה איש תם וישר ואיש אמת ירא ה' וחזרן במצות, יקר רוח וטוב לב, עניו ונוח לבריות, אוהב ומכבד את הבריות ואהוב לכל, הניח אחריו בן יחיד.

ד. רבי שלמה עלבע – פבריקנט –

היה גבה קומה מאד, גבור, בעל כתפים רחבות, זקנו שחור ויורד עד טבורו, בחול לבש “צילנדר” נמוך ובשבתות ובחגים צילנדר גבוה ולרוב גבהו וצילנדרו הגבוה הוצרך לכוף את ראשו כשנכנס לבית המדרש, מקומו היה בכותל מזרח אצל העמוד, התפלל בהברה הגרמני, בראש השנה ויום הכפורים התפלל בקול רם והחזן רבי אברהם זקס המתין בתפלתו עד שר' שלמה גמר את שלו.

בבית המדרש “אהבת ציון” נהגו לומר בראש השנה ויום הכפורים כל הפיוטים מבלי לדלג אף על הפיוטים שבקדושה, ובמוסף ליום ראשון פסקא ב' בסיומה ואז י’תרעם ה’גלגל ו’יתרעש ה’כסא – ראשי תיבות של שם הויה – היה צועק ר' שלמה את המלים האלו בקול גדול במבטא הגרמני וקולו נשמע למרחוק כמו רעם הגלגל, הנערים היו קוראים לו על כן “רבי שלמה יתרעם הגלגל” היה איש ירא ה' באמת ומדקדק במצות, הניח אחריו בן יחיד.

ה. רבי שמעון אלכסנדר מדנמרק:

בעל קומה ממוצעת ובעל בשר לבש קפטן וחגורה בלא מעיל וכובע של משי נמוך ויפה על ראשו, זקנו מסולסל ופאותיו מסולסלות וארוכות, אף הוא היה שתקן פגש כל אדם בצחוק, ישב בבית המדרש וספר לפניו מביט בו ושותק ולא יכלו לתהות על קנקנו אם תלמיד חכם הוא, הנשים אמרו עליו שהוא צדיק נסתר מן “הל”ו צדיקים", אף עם אשתו לא היה מדבר ולא יכלה לסבול שתיקתו ומנהגיו המוזרים ונתגרשה ממנו.

הוא היה מחלק צדקה לעניים רבים בסתר מהכספים שבאו לו מקרוביו בחוצה לארץ, מת חשוך בנים.

ו. רבי יוסף עלזאסער:

היה גבה הקומה, צנום ודל בשר, לבש קפטן ומעיל, זקנו מגודל ופאותיו ארוכות ולא העלה עליהם מסרק שמא יתלוש מהם שער, היה מגמגם בדיבורו ובתפלתו, טבל בכל יום במקוה, בשעת ברכה סגר את עיניו וכפף אצבעותיו לתוך ידו והתאמץ בכל כחו לכוון ולהוציא המלים כראוי, בשביל שהיה מגמגם בדיבורו אמר: ב-ב-ב רו-רו-רו-ך א-א-א-ת-ה, וכשהגיע להשם צעק בקול גדול א-א-א-ד-ד-נ-נ-ני ואם נדמה לו שלא התכוון כראוי בתיבה אחת חזר על כל הברכה עוד הפעם. הלך בראש מורד שלא יסתכל בנשים, אף הוא לא יכלה אשתו לדור עמו מפני מנהגיו המוזרים ונתגרשה ממנו. נערי החורבה – שהתפלל במנינים שם כשחזר מן המקוה – קראו לו ר' יוסף ב-ב-רו-רו-ך, מת באמצע שנותיו חשוך בנים.

ז. רבי יוחנן צבי שלנק:

היה אדם גבוה וחזק, תלמיד חכם מופלג, מתלמידיו של “החת”ם סופר" זקנו מגודל בעל פנים שוחקות ונוח לבריות, הריח הרבה טבק רוסי מתוך קופסא גדולה, אהב את הנערים והיה רגיל להקניט אותם, תחב באפם הטבק החריף וכשהתעטשו ועיניהם נתמלאו דמעות היתה לו מזה קורת רוח, ואחר כך היה נותן להם סוכריות לפייסם, אף היה צובט את הנערים בלחייהם וצרם להם באזניהם וכשהתחיל הנער לבכות נתן לו סוכריות לפצות אותו, כשבא לבית המדרש ראוהו הנערים ונחבאו, רדף אחריהם סביב הבימה עד אשר השיג את מי שהוא תחב לו טבק בחוטמו, הנער התעטש, שחק ונתן לו סוכריה.

ח. רבי גמליאל שלנק:

קומתו ממוצעת, וקנו מגוזז ועשוי יפה, חבש תרבוש עם ציצת משי שחורה מאחוריה – כמנהג האפנדים הערבים – ולבש מלבושים קצרים כבני אירופה, ידע קרוא וכתוב בשפה הגרמנית בכל דקדוקה וכתב ידו היה יפה מאד, הקונזל הגרמני בירושלים צירף אותו תמיד לדון בין נתיניו כי ידע היטב את חוקי גרמניה, כן ידע מלאכת הרקחות והיה רוקח בבית הרפואות האמשטרדמי שבחצר רבי ישעיהו ברדקי וגם ריפא חולים ונתן להם רצפטים, כשהיתה המחלוקת על רבי משה יצחק גולדשמיד (שהזכרתי בעולמו של אבא, ויוזכר עוד להלן בספרי) היה גם ר' גמליאל ממתנגדיו של ר' משה יצחק ואז התפטר ר' גמליאל ממשרתו הנזכרת ונכנס רבי יעקב גולדצויג במקומו, גם הוא אהב לצרום באזני הנערים ולצבוט אותם בלחייהם כאחיו רבי יוחנן צבי והיתה לו מזאת קורת רוח מרובה.

ביפו היה אז הקונזל של אוסטריה הונגריה ארמני ידוע בשם "פאסקאל' הוא היה גם המנהל הראשי של הדאר האוסטרי שם, בחדשי החפש שלו היה ר' גמליאל ממלא מקומו כקונזל ומנהל הדאר, בכל ימות חשבוע היה שוהה ביפו והתאכסן⁶⁶ במלון קמיניץ וביום הששי בא לשבות עם בני ביתו בירושלים. 

הוא מת בדמי ימיו על ידי אסון, כשהיה ממלא מקומו של ה' פסקל ביפו ודר שם במלון קמיניץ, באחד מימות החורף, המשרת רצה לחמם את חדר השינה שלו באח גדולה עשויה מנחשת קלל (מאנגאל בערבית) שהיה לה בית קיבול מלמעלה כעין קערה ושתי ידיות היו תלויות לה משני צדיה לשאת בהן את האח, את הבית קיבול היו ממלאים באפר ורמץ עד שפתה, על הרמץ נתנו גחלים לוחשות והעמידו את האח בחצר שהרוח ילבה את הגחלים ויצא עשנם, אחרי שהגחלים עממו והוחם גם הרמץ והאח הכניסו את האח לחדר השינה ונתחמם הבית. המשרת של המלון לא השגיח והכניס את האח לחדר השינה של גמליאל כשהיו עדיין אודים עשנים שלא נשרפו כל צרכם, ר' גמליאל לא הרגיש בעשן עלה למטה ונרדם, חלונות הבית היו סגורים, נתמלא החדר עשן ונחנק, בשעה מאוחרת בבקר שברו את הדלת ומצאו אותו גוסס ואחרי שעה מת, הביאו אותו לקבורה בירושלים בהר הזיתים, הניח בן יחיד ובנות.

ט. רבי יעקב קרינדלס ממינסק:

קצר הקומה ובעל בשר, בחול חבש “ספדיק” נמוך וצהוב שנקרא “חצי שבתל” ובשבת ספדיק גבוה חום, היה ממונה דכולל מינסק וגבאי ביקור חולים, ורב של דיירי החש, מקומו בבית הכנסת היה אצל ארון הקודש משמאל והתפלל מתוך סידור “דרך החיים” מלה במלה. היה מאריך בקריאת שמע ובתפלת הלחש, ולו היה ממתין השליח ציבור עד שסיים תפלתו, כשהגיע בתפלתו לתיבת "ה' " היה מכווץ ידיו ומרתת בכל גופו ועמד בדומיה לכוון מה שצריך לכוון, אחר התפלה למד בבית המדרש שעתיים את שיעורו בתלמוד כשהוא מעוטף בטלית ותפלין, אחר כך הלך לביתו ולעסקיו בעניני הכולל, בשבת דיבר רק בלשון הקודש וגם בזאת היה ממעט לדבר בכל האפשר, מת חשוך בנים.

בעת שהורי נכנסו לדור בחשׁ והייתי אז ילד כבן ארבע ידעתי כבר הברת האותיות והנקודות גם סדר התפלה – מתורתו של ר' שמואל זביל – והייתי מועמד להתחלת “מקרא” – חומש –.

ובעיר העתיקה היה מלמד אחד ושמו רבי ישכר לבינזון קראו אותו ר' ישכר פינסקר – שהיה מעיר פינסק שברוסיה – או ר' ישכר מלמד, הוא היה נחשב על המלמדים המצוינים שבירושלים, היה מתמיד בלימודו קפדן ומשגיח היטב על תלמידיו ומשום כך היו תלמידיו מבני הבעלי בתים החשובים והאמידים. “עדר של צאן שמנים” ושלש כתות תלמידים היו לו: א' מתחילים מקרא ורש“י, ב' מתחילים תלמוד – גמרא –, ג' גמרא רש”י ואיזו תוספת, אבא שרצה בתקנתי בחר לי במלמד המומחה⁶⁷ הזה.

רבי ישכר דר ברחוב גמילות חסד הכללי, סמטא ארוכה מאד וחשכה שנמשכת לרחוב שהולכים בו לכותל מערבי ולרחוב המידאן שמשני הצדדים גרו יהודים וערבים יחד.

אבא עטף אותי בטליתו ואמא אפתה עוגה ודבש עליה, ושניהם הוליכו אותי אל “החדר” המלאך השליך מן השמים סוכריות, לקקתי את הדבש מעל העוגה ואמא חלקה את העוגה לתלמידים, והרבי התחיל ללמדני בפרשת ויקרא אלף זעירא עם ילד זעיר ונצטרף אל העדר עוד שה קטן, הריש דוכנא היה לוקח אותי בבקר בבקר מבית הורי ולערב החזיר אותי לבית. את סעודת הצהרים אכלתי בחדר משום שדירתנו היתה רחוקה מבית הרב, והונחתי כלוא ב“חדר” מן הבקר עד הערב. למדתי אצל ר' ישכר שנה אחת ונהייתי בקי בחמשה חומשי תורה עם פירוש רש"י, ורבי תלה בי תקוות טובות ואמר: אם תרצה ללמוד תהיה גדול בישראל כי יש לך כשרונות נעלים.

גם הורי חשבו עלי גדולות והרבו לטפל עמי, לא זזה ידו של אבא מתוך ידי, הלבישני מלבושים יפים ונקיים חזיה ומכנסים שחורים ומעיל קטן ותרבוש יפה על ראשי – מתנה מאת דודי רבי מאיר המבורגר⁶⁸ מיפו –. בבקר בבקר העיר אותי אבא להתפלל עמו בציבור, ואולם בשעת התפלה הייתי ברשות עצמי, אבא ידע שבקי אני בסדר התפלה ולא השגיח עלי גם⁶⁹ לא חשדני שאדלג בתפלתי, אבל טעה בזאת כי אהבתי לחקות תנועת המתפללים והוצרכתי לפעמים לדלג שלשה או ארבעה דפים כדי שאסיים עם הציבור, פעם ראה אבא שאני מהפך בסידור שלשה דפים בבת אחת צרם לי באזני ובבית קנסני שאחזור על כל התפלה, קבלתי עלי אז את הדין אבל גם אחר כך עוד הוספתי לקצר בתפלתי בשעת הדחק…

אבא התנהג עמי תמיד ברוך ובפקחיות, שאל אותי פעם: למה אאכיל אותך אם לא תשמע לדברי? השבתי לו: אני מוותר על האוכל אלך לי אל הדודה בראינדל – אחות אבא שאהבה אותי מאד – היא תאכילני וגם תתן לי מקום ללון, אמר אבא: אבל! המלבושים היפים שאתה לובש הרי הם שלי אפשיטם מעליך ותלך להדודה שתלביש אותך, אמרתי: “על מנת כן”, הפשיטני ואנכי פתחתי את הדלת ויצאתי והתחלתי לרוץ עד המדרגות, רץ אחרי תפסני והכניסני ואמר לי ללבוש את בגדי הלא רק שחוק עשיתי עמך, אמרתי: מי שפשטני הוא ילבישני, הלביש אותי ואמר “קונדס אתה מאין כמוך” ובת צחוק עברה על שפתיו.

יום אחד באתי לבית המדרש במוקדם מצאתי שמה את רבי יוחנן צבי שלנק יושב לו על הספסל, כשראני תפס אותי ואמר לי: חיימקה! אומרים עליך שאתה יודע כל החמשה חומשי תורה עם פירוש רש"י וכי בקי אתה בסדר התפלה בעל פה, אשאל אותך איזה דברים והשבני עליהם תשובתך, אמרתי: ומה יהיה שכרי? שחק ואמר: שאלה גדולה שאלת, אם תדע תקבל ממני שלש סוכריות גדולות, ואם לא תדע אתחוב באפך טבק וגם תקבל צרימה באזן, קבלתי עלי דינו כיון שכבר הייתי במלכדתו, שאל אותי איך מסדרין: וחלקלקת, ועקלקלה, האחשדרפנים, האחשתרנים, ארתחששתא, סדרתי לי ביני לבין עצמי ואמרתי לו כראוי, צבט לי על לחיי ונתן לי ארבע סוכריות במקום שלש ואמר: מובטחני בך שתהיה סופר בישראל.

אחר שלמדתי לדעת מקרא עם רש"י ועמדתי לבחינה ויצאתי בדימוס, התחיל רבי ללמדני גמרא, מסכת בבא מציעה פרק ראשון, מאז הרגשתי טינא לרבי המתמיד והקפדן שיגע את מוחי ילד שלא הגיע עוד לשש שנים בשנים אוחזין בטלית פלוגתא קשה של בן ננס וחכמים, התרגזתי אבל ללא הועיל עבר עלי חצי שנה הנקרא “זמן” עמדתי לבחינה ויכולתי – משום שהייתי מהיר לשמוע וקשה לאבד – אז נהייתי בן שש שנים רצה רבי לקיים בי מכאן ואילך “ספי ליה כתורא” ובישר אותי שבזמן הבא “חיימקה, תכנס לכתה ג' ואלמוד עמך גם איזה תוספת” חשב שמבשר לי בשורה טובה שאני הקטן אזכה ללמוד בכתה ג' בין הגדולים, אולם בשורה מעציבה היתה בידעי את העול הנוסף המוטל עלי בלימוד התוספת, קבלתי עלי את הגזירה ובלבי שמרתי עברה על הרבי הקפדן הזה המייגע אותי בלימודים קשים.

ויהי היום בתקופת תמוז, החום היה גדול והאויר מחניק ובביתו של הרבי היה רק חלון אחד נשקף להחצר, התלמידים ישבו צפופים ועייפים, התחיל רבי לייגע אותי בתוספת בפרק אלו מציאות עד שזעה כסתה פני, וחשבתי אין להפטר מן החום המחניק הזה, לא שמתי לב ולא הטיתי אזן ולא הבנתי את דברי הרבי, שאלני מה יום מיומים? האם נטמטם מוחך? אמרתי לו: אני צריך לצאת החוצה, הפסיק מלימודו ויצאתי מן החדר וברחתי לבית הורי, אף שהייתי ילד קטן ופחדן גדול והוצרכתי לעבור כל הרחובות והסמטאות ובכלל גם הסמטא של החש שלא הלכתי בה לבדי בשום פעם. באתי לבית הורי בקוצר נשימה ובפנים חורים מרוב פחד, אמא נדהמה. ואמרה: מה לך יקירי? מדוע פניך לבנים כסיד ונשימתך קצרה? האם הכו אותן הגוים או חמור בעט בך, ולמה באת באמצע הלימוד? אוי לי שראיתיך בכך! ואמרתי לה: הרגעי אין כאן מכות רק ראשי כואב לי, אבל! – המשיכה אמא – איך הניחך הרבי ללכת יחידי ברחובות שעוברים בם גמלים וחמורים? “אל תדאגי” שלשה מן התלמידים הגדולים לווני עד החצר, “לי יהיה בעד ראשך אקשור את מצחך במגבת שרויה במים קרים ומלח עם לימון להפיג את החום? או אספלנית המיוחדה לכאב הראש? אמא יקרה! אל תצטערי אין דבר אני צריך למנוחה לישן איזה שעות ויוטב, אמא הציעה לי את המטה, עליתי במטתי לישון, ובלבי חשבתי כי נתתי לקח להרבי כדבעי, אחזני שינה ואישן. אבא בא בצהרים מצאני במטה ומגבת לחה על מצחי, בין כה וכה הקיצותי משנתי נגש אלי אבא ושאלני מה לך בני? האשלח אחר הרופא? אמרתי לו: לא כלום, ראשי כואב לי מעט ועתה מרגיש אני את עצמי בטוב אחר שישנתי. הרבי, אחרי שעבר זמן ולא נכנסתי חזרה לחדר התחיל לדאוג עלי אולי נפלתי על האבנים שבסמטא או בחור של בית הכסא, הדליק פנס גדול והלך הוא והרבנית והתלמידים לחפש אחרי בהסמטא ובבית הכסא, התלמידים התפזרו לאורך הרחוב ובכל רחובות וסימטאות הסמוכים, והילד איננו, אחרי החפוש כשעתיים חבש הרבי כובעו ולבש את המעיל ומקלו ביד, ומהר לביתינו בפחי נפש להגיד הבשורה המעציבה להורי, מצא אותי ישב אל השלחן ומגבת לחה על מצחי. כשנכנס לבית קדמו אותו ההורים ואמרו לו בטח בא לראות אה שלום תלמידו? ברוך השם הוטב לו, ואין פחד, הוא הביט עליהם כמתפלא ולא הבין פשר דבר, לבי התחיל לדפוק שנתפסתי בקלקלתי, הרב ספר להורי מעשה שהיה, אבא שאלני למה ברחת מן החדר? אמרתי ברורות: משום שהרב מייגע אותי בהחום הגדול עד שלא יכולתי עוד לסבול. “שייגץ! אין אתה רוצה ללמוד חשבתי שתהיה רב וגדול בישראל כי יש לך כשרונות נעלים ולבסוף לחנם כל יגיעותי”, ואמא אמרה: אינך רוצה ללמוד ומה? האם תהיה סנדלר או נגר? בשביל זה סבלתי כל כך לגדל סנדלר או נגר? ושניהם סיימו: חזרה לחדר ותלמוד בחשק תהיה תלמיד חכם וישמח לבנו, הרבי אחזני ונהגני כאסיר לבית האסירים, כשבאנו לחדר ספר להתלמידים מה שהיה ואמר: ראיתם מה שנער קטן ושייגץ גדול עשה, עכשיו תראו מה שאני עושה לו, העמידני בכהונה או בקונע – פסק דין של בזיון – ואח”ז, אמר לי: עתה מוכרח אתה ללמוד את התוספת ולהבינו כראוי אף אם תשב עד הלילה, בדלית ברורה השלמתי עם הרבי ועם התוספת והאזנתי לדברי התוספת, והבנתיו כראוי.

בימים ההם שדרנו בחש דר גם הסבא בחש כמבואר לעיל, בחצר קטנה שלא היו בה דיירים אחרים, ולכן בקש מאבא שאבוא בכל לילה לישון אצלו שלא יהיה בחדר יחידי, על ידי זה נתקרבתי אליו מאד ואהבני אהבה עזה, בהיותי ילד עליז ופטפטן ועסקן בדברים, היה נותן לי בכל יום חמשיה של נחשת – 2 מא"י – ומראה לי חבה רבה, פעם כשפתח את ארגזו שהיו בתוכו כתבים ומכתבים שונים ראיתי שם מגרה קטנה צדדית סגורה, בקשתי את הסבא שיראה לי מה שבמגרה זו, לא רצה והזהירני שלא אפתח את המגרה, – ובמגרה היו השטר קנין על מקום קברו ותכריכים, כמבואר בעולמו של סבא –, אולם עם סרובו להראות לי רבתה תאותי לדעת מה שיש בתוכה, ויהי בשבת אחר הצהרים כשהלך הסבא לישן נגשתי אל הארגז לפותחה, מיד הרגיש הסבא והקיץ משנתו אמר לי: מה תחפש שמה? ירד ממטתו וסגר את הארגז והוציא את המפתח להצניעו ואמר: נער קטן אסור לראות⁷⁰ מה שיש כאן! ואני הייתי משתוקק עוד יותר לדעת מה שאסור לנער קטן לראות, שוב פעם הצלחתי להשיג את המפתח בעת שהסבא לא היה בבית ונגשתי אל הארגז לפתוח אותו ולמזלי נכנס הסבא לבית טרם שעלה בידי לפתוח את המגרה ואמר: תסגור את הארגז, ואני מזהיר אותך שאסור לך לראות מה שבתוך המגרה, ואת המפתח לקח מידי ונתן בכיס החזיה שלו נתייאשתי מזה. הוא היה נותן לי כל מה שבקשתי ממנו ולא מנע ממני שום דבר רק כשהגיע להמגרה הפצרתי בו כמה פעמים שהוא לבדו יראה לי מה שבתוכו ולא רצה בשום אופן, אמר: הכל מותר לך וזה אסור לך.

יום אחד נפל בינינו סכסוך בעניני שינה, בימים ההם היו משתמשים בלילה לאור מנורות קטנות של נפט “גזיק” באידיש (מבואר בהוי ירושלמי אות ב'), הסבא לא היה הולך לישון ומשאיר את הנר דלוק מפני חשש העשן של מנורה כזו, ואני שהייתי ילד ופחדן יראתי לישון בחשכה וסבלתי מזאת. באחד הלילות הגיע זמנה של אשה אחת שדרה בחצר התחתונה, ללדת, וצעקת מחבלי לידה, אני לא הבנתי מה היו הצעקות ולא יכולתי לישון, גמרתי בדעתי שלא לישון יותר בחשכה, בלילה השני כיבה הסבא את הנר ועלה על המטה ואני עמו, כשנרדם ירדתי והדלקת את הנר וחזרתי למשכבי, כשהרגיש בדבר ירד וכיבה, נרדם – ירדתי עוד הפעם והדלקתי, וכשחזר סבא והרגיש בדבר אמר לי: “מה אתה רוצה ממני: איני יכול לישון כשהנר דולק” אמרתי: “ואני איני יכול לישון כשהנר כבוי”. אמר לי: “לעת עתה יהיה הנר כבוי ולמחר אשתוה עמך”. בבקר אמר לי שיתן לי כסף ובלבד שלא אדליק את הגזיק שיש בזאת חשש סכנה גם בשבילי, שאם יעלה העשן באפי – אחלה, וישאל אותי: “כמה אתה רוצה?” אמרתי: מלבד החמשיה דמי כיס יוסיף לי, עוד שמניה ½3 מא"י במזומן, בכל לילה לפני השינה, נתרצה ואני הסכמתי לכבות את הנר ונעשה שלום בינינו.

כאמור לעיל היה החש גובל עם חזקת רבי בנימין יהודה יחזקאל, שם היה בית הכנסת של “מכוונים” – מקובלים –, חלונות הבית היו פתוחים אל הגג הגדול שבחש – שהזכרתי לעיל –, כשהייתי מטייל בכל יום על הגג עברתי גם על יד החלונות של ביהכ"נ ופעם קודם יום הכפורים, הבטתי בחלון וראיתי אנשים בבית המדרש, חונקים איש את רעהו במטפחות, אחר כך טפטפו על גבי מערומו של האיש טפות אחדות מנר של חלב דולק עד שנרתע האיש והכו על לבו באבן. הניחו את האיש בסדין לבן גדול וארבעה אנשים החזיקו בקצותיו וטלטלו את האיש הלוך ושוב, ובסדר הזה עשו לכל איש ואיש, בלילה ספרתי הדבר לאבא, אמר לי כי בזה הם מקיימים דין של ארבע מיתות בין דין כמנהג המקובלים, לא הבנתי את הענין וסמכתי בזה על אבא (עיין בספר שני לוחות הברית (של"ה) בהלכות ראש השנה ויום הכפורים פרק תשובה), מאז עליתי יום יום הגגה לראות במחזה זה למרות צעקת הגבאים והשמש.

בכסלו תרל“ה נולד אחי – אברהם אריה ז”ל (כמבואר בעולמו של אבא).

כשהייתי בן שבע מסר אותי אבא לאחיו רבי פנחס שהיה אז מלמד עם נערים, דירתו היתה תחלה ברחוב חברון סמוך לבית המדרש רייסין, בחזקת רבי אליהו בסן שנקרא “אליה ז’אלעס” ואחר כך בחזקת בנו השיל בסן – “השיל אליה ז’אלעס”. אצל דודי זה למדתי רק זמן אחד עד שנכנס בשותפות עם אבא בעסק החלפנות, ואצלו למדתי סדר הקריאה בתורה עם הטעמים וכלליה.

בחצר ההיא דר גם רבי טודרוס ברמן מאודיסה (שם נתידדתי עם בניו, רבי יהושע ורבי אליהו, ברמן בעלי המאפיה הראשונה והגדולה “מאפיית ברמן” בירושלם) ורבי מנדל יפה ממינסק (ר' “מנדל מינצקר”)

רבי השל בסן:

היה תלמיד חכם וצנוע עניו ושתקן, מושלם בספרות ודקדוק ומדעים, מתנודד בינו לבין עצמו לא התערב בעניני ציבור וממעט בדיבורו, אולם היה אוצר בלום פקח וידען בהויות העולם. כשלמדתי אצל דודי רבי פנחס ובטבעי לדעת את הכל ולראות את הכל הייתי יוצא ונכנס אצל ר' השל שהסביר לי פנים וענני על כל שאלותי ונהנה מאד שנער כמוני מתענין לדעת הכל, ספר לי כמה מעשים מאביו (יבאו בסדר זכרונות להלן אות ה') גם לאחר חתונתי כשהתפללנו יחד בבית המדרש “מנחם ציון” הייתי שואל אותו כמה דברים בתנ"ך, ובשכלו הישר הסביר לי את הכל באופן נעלה מאד.

רבי מנדל יפה:

יהודי צנום ודל בשר וזקנו מגודל, לבש “חלט” מין קפטן שהמציא הוא בעצמו, והיה מאריג פשוט כעין מעיל פולני ומרוכס על ידי כפתורים עד למטה. בגבו של החלט היתה דבוקה חגורה צרה מאותו האריג שחגר את החלט סביב ושני קצוותיה היו מרוכסים בכפתור – אחריו התחילו רבים ללבוש כחלט זה – וכובע גבוה על ראשו, היה תלמיד חכם גדול ומפורסם עוד בהיותו בעיר מינסק, ומחשובי ונכבדי בני ירושלים, היה מלמד גפ"ת בתלמוד תורה ההונגרית עם נערים גדולים והיה נחשב מן המסבירים המצוינים, אף הגיד שיעור בתלמוד לפני תלמידי חכמים בבית הכנסת שבשכונת “משכנות ישראל” כשעבר לדור שם – היה פקח חרוץ בעל נימוס ובעל טובה ובעל תפלה יפה ונסחן טוב וסופר הגון, עם זה היה מושלם באומניות שונות נגרות וחייטות, והמציא כמה המצאות והוציאם לפועל בידיו עצמו, כן עשה ספה נאה של עץ מעשה חרש וחשב ונתנה במתנה לידידו ושכנו רבי יעקב מן, לקשט בה את סוכתו, ובכל פרוס החגים הביאו לו השכנים את האריג שלהם של משי ושל חצי משי, שיגזור אותם לפי מדותיהם לקפטנים או חלטים, ואחר “גזירתו” לא היה לפקפק, והכל עשה בחנם.

כן המציא מין מרסק ענבים במקום דריכת הענבים ברגלים מטונפות, (עיין בהוי ירושלמי) ומין מכבש להוציא את היין מן הענבים (עיין בהוי ירושלמי) והכל עשה בידיו עצמו, וכך היה תארו של המרסק: לקח קרש וחתכו לאורכו על שלשה חלקים, שפם במעצד והחליקם, צדם האחד היה דק וחד כעין סכין, בצד השני חתך כעין יד לאחוז בו את הענבים, נתן לתוך אגן גדול של נחושת מלובן בבדיל ובסכיני עץ, הללו היו מכים בענבים עד שהתרסקו ויצאו מימיהם.

המכבש: היה מטבלא של עץ מרובעת ושפה אותה והחליקה, הדביק עליה כותלים של עץ והיתה כמין תיבה פתוחה למעלה, בצד אחד מן התיבה נקב נקבים קטנים, העמיד התיבה על בסיס של אבנים וקורות עץ, על התיבה שם כיסוי טבלא רחבה ומרובעת קטנה מעט מן המדה של התיבה כדי שהכיסוי יכנס לתוך התיבה, נתן הענבים המרוסקים עם מימיהם לתוך התיבה, מי הענבים זבו דרך הנקבים לתוך האגן, כשנגמרה זיבת היין ונשארו הענבים הגושים נתן הכיסוי ודחק אותו שיכנס להתיבה ועל הכיסוי נתן אבנים גדולות ויקרות וברזלים כבדים כדי שידחקו את הענבים, כה עמדה התיבה עם הכיסוי והאבנים יום יומים שלשה עד שיצאו כל היין והענבים היו יבשים, פתח את התיבה הוציא את החרצנים והזגים היבשים, פזרם על המחצלת בקרן זוית שבמרתף, וכן חוזר חלילה, הפסולת מכר לעושה יין שרף לבשל מהפסולת יין שרף והיה זה עסק ועבודה של איזה ימים, כשיצא לדור חוץ לעיר בשכונת משכנות ישראל קנה לו דוד של משרפה ליין שרף לספירט, ושם טוב יצא להיין שרף של רבי מנדל מינסקר וקפצו עליו לקוחות⁷¹ רבים ומזה היתה פרנסתו.

בימים ההם הכרתי את דודי רבי פישל כהן – אחי אמא – תלמיד חכם ופקח אבל יהודי כעסן וקפדן ועל כן היה מתבודד ומרוחק גם מבני המשפחה רק עם הורי חי בשלום ואחר שגירש את אשתו אכל בביתינו והוקצע בעדו חדר לשינה, מתחלה לבש תרבוש עם מצנפה – לפפה – כמנהג המתיישבים הראשונים, אחר כך תרבוש מרוקני לבד, ואחר כך כובע שחור כמנהג האשכנזים. הוא היה איש אמת ולא נרתע מפני כל, בזמן המחלוקת הידועה עם הרב מרדשקביץ כשעמד הרב לדרוש בבית הכנסת והתחיל לומר: לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, נתרגז רבי פישל ואמר בקול רם: אין אנו צריכים ליראת ה' שלו, ולקח השטנדר של הרב וזרקו לארץ ונשבר, הוא נסע לערי המערב ונדד בגולה כמה שנים ואחרי עבור שנים רבות פגשהו רבי יוסף משה קרויז בעיר בירות ודיבר על לבו שיחזור לירושלים ולא להיות נודד בודד, ולא רצה, בקש ממנו את כתבתו, אמר אין לי כתבת אני נודד מעיר לעיר. לא נודע איפה תעה ומתי מת ובאיזה עיר מת ונשכח זכרו מן המשפחה.

בחש של ר' צדוק גר אברך תלמיד חכם ושמו ר' פנחס רוטנברג מיגיסטוב שברוסיה, שכרו אותו אבא ורבי אברהם זקס שילמד עמי ועם בנו של ר' אברהם, פישל, בבית המדרש אהבת ציון שהזכרתי לעיל, רבינו זה היה איש יקר, בעל פנים שוחקות וטוב לב, לא הכביד עולו עלינו בלימוד והיה נותן לנו חופש כמה פעמים ביום להתעמל ולשחק. אמר: “ילדים צריכים לשובב במעט כדי שיתפתחו ולימודם לא יהיה מחמת אונס וכפיה, רק ברצון” בניגוד לר' ישכר מלמד שהוגיע את תלמידיו כל היום, אהב אותנו ואמר לנו מילי דבדיחותא, משום זה גם אנו אהבנו אותו, וסרנו למשמעתו, למדנו אצלו תלמוד ומקרא והרבה נ“ך: אמר: “תנ”ך הוא יסוד של כל הלימודים”, והזהיר אותנו שנחזור בהיותנו בבית ובימי החפש את הנ"ך, ואמר לנו: “כשתהיו גדולים תודו לי על זה”, המציא לנו ספרי לימוד עברים ואמר שהקריאה מביאה לידי דיעה, והרגל הקריאה מביא לזכירה.

אחר כך נוסף לנו חבר שלישי זונדל הירשברג, בנו של רבי אליעזר דוב הירשברג, שהזכרתי אותו בעולמו של אבא (חברי זה למד עמי גם אצל רבי יעקב מן כמבואר להלן בספרי), אחר כך נלוה אלינו עוד צעיר, גדול מאתנו בשנים, בשם דוד גרף (אחיו של רבי משה גרף מברינסק בעל מגרש “כרם” סמוך לבית יתומים של שנללר) ואח"כ נלוו אלינו עוד נערים והיינו נקראים שם “קונדסי החש”. בכל לילה נאספנו בבית המדרש אהבת ציון ושחקנו במשחקים שונים והיינו מתגרים עם הללו שבאו לבית המדרש ונרדמו על ספריהם ונחרו מתוך שנתם, וכשאחד התחיל לנחור לקחנו את קופסת הטבק של רבי שלמה ליבריכט והנחנוה פתוחה אצל אפו של הנוחר, בנשימתו שאף הטבק לנחיריו הקיץ והתחיל להתעטש. 

ויהודי היה בחש בשם ישראל משה צז’יבר צעיר שאשתו נתגרשה ממנו, הוא בא בכל לילה לבית המדרש פתח את ספרו ומיד נרדם ונחר בקול ולו לא הועיל סגולות הטבק כי מיד אחרי שהתעטש נרדם עוד הפעם ונחר שוב, הוסכם אצלנו לעשות עמו עסק שלא יבא עוד בלילה לבית המדרש. בלילה אחד אחר שנתרוקן הבית המדרש מהלומדים והוא היה ישן כבינו את הנרות מלבד את הנר תמיד הכהה, בכותל מזרח העמדנו שטנדרס עטופי טליתים – מטליתי הציבור שהיו מונחים במגדל – לפני העמוד העמדנו שני שטנדרס נמוכים אחד על חברו עטוף בטלית, השטנדרס הריקנים העמדנו במלא בית המדרש בשורה ישרה, יצאנו מן בית המדרש וסגרנו את הדלת ודפקנו עליה שלש דפיקות חזקות והסתלקנו, מקול הדפיקות ניער משנתו, ראה שחשך בבית המדרש רצה לצאת ראה עטופי טליתים, נפל עליו פחד גדול התחיל לרוץ כדי לצאת נפלו השטנדרס ונכשל בהם קבל מכות ברגליו התחיל לצעוק בקול בכי. מיד התחלנו לכנוס בבית המדרש אחד אחד ושאלנו אותו: מה הצעקה שהזעיק כל השכנים? ספר לנו בבכי מה שהיה, אמרנו לו: אלו הם הנשמות של המתים שבאים בחצי הלילה להתפלל ואחר שפתחנו את הדלת שמענו רוח רעשן שיצא מן בית המדרש אלו הנשמות שיצאו כשרואים אנשים חיים, רתת ושאל עצה להפיג פחדו, אמרנו לו: שצריך לטבול שבע טבילות במקוה כשרה ואם לא יטבול עצמו ידבקו אליו רוחות ויהיה שרוי בפחד כל ימיו, אבל! עכשיו הוא באמצע הלילה ובחוץ חשך אפלה? אמרנו לו: נלך עמך למקוה שבחורבת ר' יהודה החסיד, הדלקנו פנס גדול והלכנו עמו כל הדרך רעד מרוב פחד. באנו לבית הטבילה חכינו לו בחדר שפושטין בו את הבגדים, פשט, ירד וטבל שבע טבילות, כשעלה מן המים לקחנו את הפנס ויצאנו מן הבית נשאר בחשך התחיל לבכות ולצעוק, נכנסנו, לבש את בגדיו והחזרנו אותו לביתו והזהרנו בו שמכאן ולהבא ישגיח שלא לישן בבית המדרש שמא תפול עליו תרדמה וישאר לבדו יתדבקו בו הרוחות של מתים ושוב אין לו תקנה בטבילה, מאז חדל לבוא בלילה לבית המדרש.

בעת ההיא חלו הילדים של רבי אברהם זקס, אחרי שהבריאו ייעץ לו הרופא שבני ביתו יחליפו את אוירה של עיר העתיקה ויצאו לגור איזה זמן חוץ לעיר באויר צח, והיות שר' דוד גרף היה דר בחש והתרועע אתנו הלך לאחיו רבי משה גרף בעל מגרש “כרם” ובקש אותו שימסור שני חדרים בעד ר' אברהם ובני ביתו וחדר שבו ילמוד עמו רבינו ר' פסח, נתרצה ויצאו ר' אברהם וביתו לגור בכרם, ורבינו למד עמנו גם כן שם. בבקר יצאנו עם רבינו לכרם ובערב חזרנו עמו לבתינו בחש.

אז היתה שנת השמטה ובזמן בישולן של הפירות ובכרם של ר' משה בריינסקר – כן קראו אותו – היו עצי תפוחים אגסים ואפרסקים וקיימנו בהם מצות שמטה, קטפנו את הפירות מהאילנות ורבי משה קיים בעצמו: והשביעית תשמטנה ונטשת וגו‘, והיה מעשה: בראש חודש אחד שיש חפש חצי יום לתלמידי החדרים באו נערי החש – החברים שלנו – לבקר אתנו וליהנות מאוירה של כרם ואגב לקיים מצות שמטה פשטו על העצים וקטפו פירות, אחר כך טיילנו לתור את הסביבה – שלא היו בה בתים בנוים רק מגרשים ריקנים – ר’ דוד גרף היה המורה דרך שלנו, הלכנו עד לבית הספר “שנללר” נכנסנו להשער הגדול של בית הספר בא תלמיד אחד ושאל אותנו בגרמנית מה אתם רוצים? השבנו לו שאנו תלמידי בית הספר שבכרם ורצוננו לראות את בית הספר הגדול הזה – חברינו פישל לא היה אז עמנו – אמר התלמיד צריך נטילת רשות מהמנהל, בא ואמר המנהל הרשה וגם נתן לנו מורה דרך להראות לנו כל מה שבבית הגדול הזה, ראינו את בית הדפוס ואת בית היוצר – של כלי חרס – ובתי הלימוד ובתי התלמידים והמורה דרך הסביר לנו את הכל, הודינו להמנהל והמורה דרך והסתלקנו.

בדרכנו חזרה ראינו אשכול ענבים גדול טעון על גפן שמודלה על הגדר אמרנו: השנה היא שנת השמטה ידעו הערלים האלו גם כן טעם של שמטה, ובקפיצה אחת על הגדר היה האשכול בידינו, נעשה בו דין חלוקה וטעמנו טעם של שמטת גוים. שני תלמידים מבית הספר ראו מעשנו מן החלון רדפו אחרינו אבל לא השיגונו, כשבאנו החדרה לחברנו פישל ספרנו לו מה שראינו בבית הספר שנללר ומסרנו חלקו בענבים וחשקה נפשו שילך לראות מה שראינו, הלך יחידי, והנה אך נכנס להשער תפסו אותו שני תלמידים גדולים והובילוהו לחדר צר וחשוך והחזיקו אותו על חטא אשכול ענבים שקטפנו, היום נטה לערוב והוא לא בא הביתה, התחיל אבא⁷² לדאוג עליו, אמרנו לו שראינוהו נכנס להשער של שנללר הלך לחפשו שם ולקח אותי למורה דרך, נכנסנו לשער בית הספר ראיתי שהמורים והתלמידים מתלחשים זה לזה ואחד רמז עלי ושלחו לקרוא את שני התלמידים שהיו עדי ראיה, הבנתי שזה אודות האשכול מיד הסתלקתי וברחתי ונשאתי את רגלי עד שבאתי לכרם והנחתי את ר' אברהם לבדו, הראו לו שם שבנו אסור בחדר קטן, נתפס כגנב, אמר ר' אברהם: הלא בני לא היה מן התולשים? השיבו שיודעים זה אולם נתפס כערב ועל האדון להביא את התולשים או אחד מהם או הנער שבא עמו זה עתה והתחמק וברח, אחרי טענות ודברים הסכימו שר' אברהם ישלם קנס בעד האשכול ענבים 4 בשליק –120 מא"י – והוא יגבה הקנס מן התולשים, שילם ר' אברהם את הקנס ובא עם בנו לשלום, בינתים היה לילה ואנו שבנו העירה, למחרת לא דרש ר' אברהם מאתנו את כסף הקנס והערלים לא קיימו מצות שמטה…

רבינו נסע לאמריקה⁷³ על זמן קצר וכשחזר הראה לנו חפצים יפים ומחודשים שהביא עמו וספר לנו על פרטי נסיעתו ועל אמריקה, ואחר איזה זמן נסע עם אשתו ובני ביתו לאמריקה ונתיישב שמה עד יום מותו.

אחר כך נתפרדה החבילה של חברי החש, אבא שכר לו בית דירה בחצר אור החיים שהיתה חזקת רבי יצחק פח רוזנטל, הסבא יצא לדור בחזקת רבי נתן גרינגרד ברחוב חב“ד ושאר דיירי החש יצאו בבתי חצרות אחרים, אולם אני ופישל בנו של ר' אברהם זקס נשארנו חברים וידידים כל הימים. חברי זה נפטר בצעירותו בכסלו תרנ”ג על ידי סבה, אשתו הצעירה ילדה לו בת שניה ומתה, אחרי לידתה נשאר אלמן צעיר שבור ורצוץ, שבועות אחדים אחר מיתתה אכל לחם חם שהיה רעב נהפך לו על ידי זה המעי וחלה ומת, ותהום כל העיר מאסון הבית שאיש ואשתו צעירי ימים מתו בזמן קצר זה אחר זו.

פרק ג'

כשנכנסו הורי לדור בחצר אור החיים הייתי כבן שמנה שנים, בלילות הקיץ בגבור החום היה פושט אבא מחצלת וכר על הרצפה שבחצר ושכב שם לשאוף אויר, פעם בליל מוצאי שבת כששכב אבא בדרכו על המחצלת ואני שחקתי עם בן גילי משה בנו של ר' יצחק פח, שאל אותי אבא, “ויתן לך” אמרת? בטח – עניתי – והלא לא היה בידך סידור של תפלה? בעל פה אמרתי – באמת לא אמרתי כלל – וכי יודע אתה בעל פה? כן אבא אם כן תאמר לפני, “ויתן לך” עד גמירא, ואם תאמר בלי שום שבוש תקבל ממני חצי בשליק – 15מא"י –, טוב, נעשה העסק אמרתי על פה וכהלכה וקבלתי חצי בשליק אמרתי לאבא: אגיד לפניך כל התפילות של שבת בעל פה בשכר⁷⁴ בשליק אחד, אמר לי לך לעסקיך.

(רבי יצחק פח היה מהעשרה ראשונים מהעולים השניים של האשכנזים לירושלים, היה איש גבוה ורחב כתפים, לבש כתלבושת עוד יחידים מהמתיישבים הראשונים, מעיל שחור ארוך ורחב ידים וקפטן עם חגורה רחבה וחבש תרבוש מרוקני עב וגדול עם ציצית חוטי תכלת עבים. מסביב לתרבוש מצנפת ארוכה – לפפה –, הוא מת בחודש שבט תרמ"ו בזקנה מופלגת).

כאמור דר אז הסבא בחצרו של רבי נתן גרינגרד, בחצר העליונה דר העשיר המפורסם בשעתו רבי “מרדכי יפה” ואשתו חנה המפורסמת נדיבה ועסקנית גדולה, קראו אותה “חנה מרדכי יפה’ס”, היא קנתה איזה חצרות עם בתים ברובע “חאן עיל זעת” ונתנתם לעניים בזול ולהרבה גם בחנם (עכשיו דרים בחצרות ובהבתים ערביים), רבי מרדכי יפה היה לו בן יותר גדול בשנים ממני, ובבואי להסבא נתידדנו והיה מראה לי הרבה כלי כסף וכלי זהב ותכשיטים, סיכות עם יהלומים של אמו, ובין השאר הראה לי צילנדר של משי גבוה מאד ויפה – שחבש אותו ר' מרדכי יפה בשבתות ובחגים – שהיה מונח בתיק של כסף נמוך, על ידי דחיקה מבפנים הורם הצילנדר ונעשה גבוה, דחקו שוב מלמעלה נתקפל ונעשה נמוך והכניסו לתוך התיק, הדבר היה לי לפלא ור' מרדכי יפה אמר לי זה קונץ! כשתהיה גדול תבין, הוא מת כסלו תרמ"א.

בשנה ההיא היה זול גדול ונהירנא שבמורד הרחוב שהולכים מרחוב חב“ד לרחוב היהודים היו מוכרים בחנות של אברהם הספרדי 18 ביצים בגרוש אחד – 10 מא”י –.

דירותיהם של הסבא והאבא היו או סמוכות לחורבת ר' יהודה החסיד (כאמור לעיל) ועל כן התפללו בימי החול במנינו של הרב סלנט בישיבת עץ חיים כוותיקין, אבא שתלה בי גדולות ורצה לזכות אותי בתורה ותפלה כראוי לקח אותי יום יום להתפלל בציבור, המתפללים במנין זה היו הרב סלנט, הסבא שלי, אבא, רבי יעקב סופר גיטין מזקני ילידי הארץ – נולד בצפת – חבש תרבוש מרוקני עם מצנפת –, לפפה- – רבי יעקב ספיר (מחבר ספר אבן ספיר) קצר הקומה חבש תרבוש מרוקני עם מצנפת ולבש מעיל רחב ואדום כהה, רבי אליעזר דוב הירשברג בעל קומה בינונית זקן ארוך כמעט עד הברכים וכולו הפך לבן, רבי בנימין בינש – בהרב שמואל סלנט – רבי יהודה ליב – בהרב זונדל סלנט – רבי בנימין זאב ספיר – בן רבי יעקב ספיר – רבי יהושע ילין חבוש תרבוש מודרני בלא מצנפת, רבי זאב וולפנזון שהיה נקרא ר' ועלויל באבעס – על שם אשתו אשת חיל באבע מוכרת קמח – חבש תרבוש מרוקני עם מצנפת והיה גבאי בחברה קדישא מת במיתה חטופה אייר תרמ"א, בני רבי בן ציון וולפנזון, רבי משה אהרן חלבני לבש תרבוש עם מצנפת ונעלים אדומות מעור גמל כנעלי הבעדעוים, רבי דוד כהן מווילנה, דודי רבי פינחס –אחי אבא – רבי יואל מוינעס בן ר' מרדכי יצחק שהיה נקרא “מוניע קרעמער” בעל מכלת ושמנים ולפיכך קראו לבנו יואל “מוינעס”, רבי יצחק סופר בן רבי יעקב סופר, דודי רבי שאול יעקב סולומון – בעל אחות אבא – רבי יהושע יונה רופא. רבי זלמן נתן בן ר' יעקב ספיר – ישב על שרפרף אצל שער חצרו ביום עסק בקלית וטחינת קפה ובלילה כתב מאמרים לעתון הלבנון ועוד, רבי יצחק יעקב טאפצירער – רפד – זה האחרון היה הגבאי והשמש והקורא לעלות לתורה של מנין הרב סלנט. 

דודי רבי שאול יעקב סולומון⁷⁵:

היה תלמיד חכם גדול ובקי בש“ס ובן ישיבה בעץ חיים, שקדן בתורה כל ימיו, לא התערב בעניני צבור, היה פקח ותמים ואיש אמת, ידע היטב חכמת התכונה והליכת הכוכבים, וסדר לוח על אלף שנים עם זמני שקיעת החמה הוא הלוח שעל פיו מסדר רבי מיכל טוקצינסקי את לוח הקיר בכל שנה ושנה, ורבי שאול היה מקבל מישיבת עץ חיים בכל שנה ושנה שלשה נפוליון זהב – 47 שיללינגים בערך – בעד סידור הלוח, וראוי היה האיש שיזכר שמו בלוח הקיר, גם חבר ספר נכבד על תקופות מר שמואל ורב אחא ועל מולד בהר”ד – ראיתי אצלו את הכתב יד –, ובימי מלחמת העולם נגנבו מביתו כל הרהיטים ובתוכם גם הכתבי יד וחבל על אוצר יקר זה שהלך לאיבוד, כן ידע היטב את השפה העברית היה מדקדק גדול וידע כל ספרי הדקדוק על בורים, והיה הקורא בתורה בשבת ובחגים במנינו של הרב סלנט וקרא בדקדוק להבדיל בין א' לע' בין ח' לכ' בין ס' לת' והשגיח על מלעיל ומלרע ודגש חזק ורפה, ועל כן היה מאריך בקריאה למרות אי הסבל של המתפללים, למד בישיבת עץ חיים עד סוף ימיו וקבל דמי חודש משלם, אף שהישיבה היתה מיועדת רק לצעירים אולם על רבי שאול הסכים הרב סלנט שילמוד בהישיבה כל ימיו, היה איש האשכלות מלא וגדוש בכל, מבקר שנון והתריע ברבים על שגיאות וטעויות שרבים דשו בהן, פעם אמר לי שלפי הדקדוק צריכים לומר שבבת בדגש חזק מאז בכל שבת בבקר אחר התפלה אמרתי לו טוב שבבת, דודי אמר לי: כן נכון.

רבי דוד כהן מווילנה:

תלמיד חכם גדול ובקי בש"ס. למד יום ולילה מתוך דוחק, עני מדוכא אבל שמח בחלקו, סופר ומושלם, פקח חרוץ, היתה לו משרפה לקלית קפה ובשעה שסבב את המעגלה של הקפה למד בעל פה או בספר, וכן בטחנו את הקפה, ואשתו היתה מוכרת את הקפה ללקוחות, בכל שנת חבר והוציא לאור חוברת בשם “עיר דוד” על פרטי השנה שכלל דברים מענינים דברי תורה ומילי דבדיחותא⁷⁶ וכל שתי תיבות או שלש צורפו “לפרט” השנה ונודע כבעל גימטריאות מומחה ורב כשרון, (ספריו נשכחו מן הביבלוגרפים הארץ ישראלים וראוים הם שיאספו למשמרת וישאר זכרם בספרותינו).

הקדים בשלום כל אדם שפגע בדרכו בשמחה ובפנים יפות, והיו אנשים שהתכוונו לומר לו שלום טרם יקרב אליהם אולם הוא הבין כוונתם ועד שהללו חשבו כבר קדמם והקדים להם שלום.

בשעות הבקר היה נושא בכיסו רקיקים אחדים וכשראה אנשים משוקעים בשיחה אמר להם שלום והוסיף: נו! פת שחרית? והוציא מכיסו רקיק אחד ונתן להם ואמר “טול בריך” שלא יחלש לבך או לבכם, היה מדקדק לנהוג מנהגי הגר“א – הרב אליהו מווילנה – והשפיע במנהגיו אלה על אחרים, בחג הסוכות כשבא לבקר את ידידיו ואת נכבדי העיר מיד כשנכנס לסוכה היה מברך בקול רם ברכת “לישב בסוכה” כדעת הגר”א, ישב מעט ואמר “חג שמח” קם והלך לו, לא לקח “כיבוד”, רק היה מוציא כעך או רקיק מכיסו וברך בקול “בורא מיני מזונות” אם בעל הבית הקפיד ורצה שיקח כיבוד היה אוכל אצלו כזית עוגה וברך ברכה אחרונה בקול, בסיומה של ברכה זו נוהגין בארץ ישראל לסיים על הארץ ועל מחיתה והגר"א פוסק לומר על הארץ ועל המחיה, כדי לצאת ידי שניהם היה רבי דוד מסיים “על הארץ ועל המחיתה הייסט דער גאון ניט זאגען”.

רבי יהושע יונה רופא:

כן נקרא. אבל באמת היה רק “חובש” – פעלשער באידיש – זקן כבן ששים שנה, בעל עינים כהות אדומות ומדמיעות, לבש קפטן וחגורה צרה, כובע ישן חבוש לראשו, גרביים שחוטים אדומים שזורים בתוכן, נעלי בית גדולים וישנים היו לרגליו, היה הבעל תפלה בשבתות במנין של הרב סלנט והיה לו ניגונים משלו, היה גלח וספר וגזז במספרים חלודים בלי מסרק. ומי שרצה דוקא מסרק השתמש במסרק ישׁן שניטלו ממנו רוב שיניו והגזיזה יצאה במעלות ומורדות, פעמים רבות פצע את מתגלחיו בראשיהם משום שתערו לא היה חד וחלק, אולם עיקר פרנסתו היתה משני דברים, א) העמדת עלוקות – בימים ההם השתמשו בזה הרבה – והיה היחידי שנמצאו אצלו עלוקות ממה שהביאו לו הערביים, קדרה של חרס עתיקה היתה לו שבתוכה גדל את העלוקות כשקראו אותו להעמיד עלוקות לפי פקודת הרופא לקח כוס של פח חלוד – באנקע באידיש – שם איזה עלוקות בכוס מכוסה בסמרטוט ישן שלא יצאו העלוקות. העמיד העלוקות, ומשום שהיה לקוי בראיתו לא העמיד כראוי, הוסיף על המספר, וכשהקריב את העלוקה לאחורי האזן התגנבה והתדבקה בעורף החולה, כשהרגיש החולה את העקיצה וצעק ר' יהושע יונה מה זאת? העלוקה דבוקה בעורף! השיב: אין דבר נתקה בכח והחזירה לכוסו, כשגמרו העלוקות למצוץ שיעורן היה מנתקן ואמר לעלוקה די לך למצוץ, צריך לעצור את הדם, אחר כך לקח חתיכה גדולה של צמר גפן פשוט פיזר עליה קפה קלויה ושם על הנקבים שיסתמו. כמה פעמים לא הועיל הקפה והדם שטף והוצרך להביא רופא מומחה לעצור אה הדם. ב) היה לו מין נוזל של מים צהובים וסרוחים ובהם היו כמה חתיכות קטנטנות שחורות, להנוזל הזה קראו "יהושע יונה’ס וועסערל' וזה היה מועיל לכל צרה שלא תבא לפצע וחבורה, מכות אש, מכת אבן או ברזל, נפיחת יד או רגל, לפתוח פצעים ולהגלידם, דבר והיפוכו, כן הועיל לדלקת העינים מכל המינים, שהתאדמו עינים שהתנפחו וכו‘, באיזה פעמים סר הנפוח והכאבים ונפתחו העינים, הכל השתמשו בנוזל זה ואף הרופאים המומחים הרשו להשתמש בנוזל זה (וכאן השאלה למה לא השתמש בהנוזל שלו לרפואת עיניו? ואולי מטעם שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים), היה לו כלי חרס עתיק גדול שבו היו המים הצהובים האלו ולקוחותיו באו עם כוס או צלוחית בידם והוא מדד במידה קטנה של פח ישן וחלוד מדה אחת או שתים, צוה לטבול חתיכת בד בהנוזל לסחטו מעט ולהניח על מקום הכאב פעם ופעמים ויוסר הכאב, כשכלו המים מן הכד עשה עוד – וליצני הדור אמרו שהנוזל נעשה ממי רגלים עם חפשיות או נמלים גדולים מרוסקים – שאלו וחקרו אותו כמה פעמים על מהות מי מרפא הללו ולא רצה לגלות סודו זה היה פטנט נסתר וכשמת ר’ יהושע יונה מת עמו גם הנוזל שלו ואבדה טובה מיהודי ירושלים.

רבי יצחק יעקב טאפצירער – רפד –:

משכמו ולמעלה גבוה מכל העם, בעל גוף, כתפים רחבות זקנו מגודל, שפמו מכסה את פיו וגבותיו מכסות את עיניו, וקולו עב וחזק היה מרפד למזרונים היחידי בעיר העתיקה (ספות מודרניות לא נמצא עוד בימים ההם ומי שרצה לקשט את ביתו בספה, לקח שנים שלשה קרשים משופים סדרם על תיבות של עץ שהביאו בהם פחים עם נפט – גאז קעסטלאך באידיש – פרשו סדין על הקרשים והיתה לספה, לישיבה ביום ולשכיבה בלילה.

הוא היה הגבאי וסדרן בבית התפלה של הרב שמואל סלנט – כמבואר לעיל – ארגז מיוחד היה לו שבו כד השמן ושלש מנורות של קפיצים – פלומפן באידיש – (מתואר בהוי ירושלמי אות ב'), את שלש המנורות סדר על השלחן שעמד בצד צפון שלא היה בו תלונות, בצד דרום היו שני חלונות גדולים ולא העמיד על השלחן פלומפן. אחר תפלת הלחש של שחרית כשזרחה החמה היה מכבה את המנורות כחס על השמן כחס על הפתילה, ועד שהיה עומד בתפלה טפלתי במנורות הללו ושחקתי בהם לדחוק את הקפיץ שיעלה השמן ותתפחם הפתילה. הוא היה צועק עלי נו, נו, וכשראיתי שהוא פוסע ג' פסיעות הקדמתי וכביתי את המנורות, היה צועק עלי יום יום ואני את שלי עשיתי.

אחר זמן כשהובאו כאן מנורות נפט קנה ר' יצחק יעקב שלש מנורות נפט קטנות מספר 1, קנה פח עם נפט ובטל את המנורות של קפיצים שנתבטלו, הוא הראה להמתפללים בגאון את המכונה החדשה והזהיר על השגחה יתרה שצריכים בשימוש עם מנורה שכזו, בהדלקתה שלא תתפקע הזכוכית גם יש חשש סכנה שמא תקפוץ חתיכה קטנה של זכוכית חמה לתוך העין או על המצח, הראה איך ממלאים את הנפט במחסנה של המנורה ואיך מסבבים את הסובב להעלות את השלהבת או להורידה והכל ביאור על פי חקירות מדעיות…

פעם באתי עם אבא קודם התפלה בעת שהיה ר' יצחק יעקב מטפל עם המנורות, בקשתיו שיניח לי לסדרן לא להדליק חלילה שזה היה אסור כאמור לשום איש מפני הסכנה, רק לשפוך את הנפט בהמחסן ולשים את הזכוכית ולסבב עם הסובב. גם אבא בקש ממנו שיעשה קורת רוח לנער קטן, ולא רצה. אמר: הוא עדיין ילד יכול לקלקל וזה עולה בדמים מרובים, גמרתי בדעתי להכעיס אותו זקן על שלא הניח אותי להתעסק בהמנורות, באמצע תפלת העמידה שאסור להפסיק העליתי את השלהבת, צעק נו! נו! הורדתי את הלהב עד שהיה חשך בבית התפלה צעק שנית נו! נו! העליתי את הלהב הראה לי באצבעו על אפו, קודם שפסע ג' פסיעות כביתי את המנורות לגמרי כשגמר את תפלתו צעק עלי ואמר: הלא יכולת לגרום היזק או שרפה חס ושלום אמרתי לו: זה תשלומין לכבודו שלא הניח אותי להתעסק בהן כשאני וגם אבא בקשנו ממנו שאסייע לו בהדלקת המנורות, כל המתפללים צחקו על אומץ לבי. פעם עשה מזרונים בבית הורי וכדרכו לספר חידושים על פי חקירה ספר לנו: פעם הזמינו אותו ליריחו לעשות מזרונים, זה היה בתקופת תמוז כשהשמש לוהטת, רכבתי על חמור עד שהגעתי ליריחו עיף ויגע, כשנחתי מדרכי העלו אותי לעליה של בית אחד לעסוק שמה במלאכתי, הבית הזה היה גדול מאד וחלונות מרובים בכל ארבע הרוחות, החום היה גדול ומחניק לא ידעתי עצה מה לעשות, לפתוח כל החלונות שמא יבא רוח פרצים ויתנפחו פני או האזנים או השינים, פתחתי חלון אחד לא הועיל, עוד חלון והשגחתי שלא יהיה מול החלון הפתוח ולא הועיל, עד שהוכרחתי לפתוח כל החלונות נשב רוח מצויה אז יכולתי לעבוד ורק אחר הצהרים, ולפני הצהרים אי אפשר היה בשום אופן לעסוק במלאכתי מפני החום המחניק – באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: א' שרוח פרצים מזיק. ב' שביריחו החום גדול מאד, ג'. שביריחו אין רוח פרצים מזיק –

אבא היה מנוי על עתוני הארץ וחוצה לארץ וקוראם, כן קרא הספרים⁷⁷ החדשים שיצאו לאור מסופרי הזמן ההוא, בצהרים בשעת הסעודה ובלילה קרא על מטתו עד שתקפה עליו שינה נתן העתון למראשותיו בין הכרים וישן, כשאבא נרדם נגשתי בלאט והוצאתי בחשאי את העתון וקראתי בו עד שאחזני שינה החזרתי העתון על מקומו, לא היה בי אז בינה להבין כל הכתוב בהעתון והרבה מלים שלא ידעתי פירושן, אולם תוכן הענינים ידעתי.

לילה אחד כשהייתי שקוע בקריאה ניער אבא משנתו ראה אותי יושב אל השלחן ושתי ידי על מצחי ומעיין, שאל אותי: במה אתה עסוק? השבתי לו: אני קורא בעתון, מה? עתון! וכי אתה יודע הכתוב שמה? ממתי נהיית לאיש משכיל ומבין? מתי? אין נפקא מינה אבל יודע אני מה שאני קורא אם לא כל כך כראוי, אמר: אם כן עכשיו לך לישון שכבר השעה מאוחרת, מחר בלילה אבחין אותן אם באמת אתה יודע או מביט אתה בהעתון כתרנגול בבני אדם – בשעת כפרות בערב יום הכפורים –, למחרת בלילה היתה הבחינה שאל אותי כמה דברים בסירוגין וראה שאני יודע התכן של החדשות ושל דברי ספרות וכו' נענע בראשו ואמר: אני חושב עליך שתהיה בקי בלימודי קדש ותהיה רב וגדול בישראל, ברם על זה לא חשבתי כלל ולא עלה על רעיוני כי נער כמוך כבר קורא בעתונים ויודע הכתוב בהם, לעכב אותך איני רוצה ולא יועיל לי כיון שנפשך חשקה בזה ואם אעכב על ידך תמציא לך את אלה בסתר ותעזוב את כל הלימודי קדש, מוטב על כן שתקרא בהיתר ולא באיסור, אולם בבקשה ממך כשם שאני עושה רצונך כן תעשה רצוני שתזהר בלימודי קדש שלך, עשה תורתך קבע וספרי חול ארעי, ומהיום והלאה אמסור לך את העתונים, אחרי קריאתי תקרא גם אתה ומה שלא תבין אפרש לך, אבא קיים הבטחתו והיה מוסר לי העתונים וספרי השכלה החדשיים והשנתיים, ועל ידי זה למדתי לדעת את שפתנו וגם אני קיימתי הבטחתי לאבא ולמדתי בסדר כל שעוריי בלימודי הקדש – בזה היה אבא שפקח היה יוצא מן הכלל ידע שאי אפשר לעכב אותי ולבוא עלי בעקיפין ובכפיה כמו האבות הקפדנים בימים ההם שהיה להם מלחמה תמיד עם בניהם וגרמו שבניהם למדו השכלה ועזבו את לימודי הקדש לגמרי –.

אבא שכר לי מלמד מומחה בימים ההם, הוא רבי משה בהרב מוני זילברמן שלמד עם עשרת תלמידיו המצוינים בעזרת נשים של בית המדרש שערי ציון על חורבת ר' יהודה החסיד, סדר לימודו היה גמרא רש“י ותוספת ובכל יום פרשה אחת מפרשת השבוע עם פירוש רש”י, ביום החמשי חזרנו על לימוד הגמרא מהשבוע וביום הששי חזרנו על כל הסדרא של השבוע עם רש“י, ארע פעם, בפרשת ויחי לא חזרנו משום מה על הפרשה ובשבוע שלאחריו פרשה שמות ביום הששי אמר לנו רבינו שעלינו לחזור את השתי סדרות ויחי ושמות עם הרש”י, התלמידים קבלו עליהם את הגזרה, אולם אני וחברי שבתי טרכטנברג ז“ל התעקשנו ולא רצינו בשום אופן לחזור על השתי הסדרות שיש בהן הרבה רש”י וכיון דאידחי אידחי, אמר רבינו: מוכרחים אתם לחזור ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? לא תלכו מכאן לביתכם עד שתגמרו השתי סדרות, סגר את הדלת עלינו ואת המפתח שם בכיסו, רצה להושיב אותנו אל השלחן בעל כרחנו טפסנו על הספסלים הארוכים שבעזרת נשים וקפצנו מספסל לספסל לאורכם ואל גביהם ולא היה יכול להשיג אותנו, צעק, שקצים! עכברשים! שקצים היום שקצים מחר, לא ולא, אמר לא תצאו מכאן אפילו עד הערב שהנשים תבאנה להתפלל אמרנו: על מנת כן, כשראה רבינו שאי אפשר לו לנצחנו לא בנחת ולא בזעם וגם הוא רצה ללכת הביתה אמר לנו שיתפשר עמנו ואחרי שנתן לנו הבטחתו הנאמנה שלא יכה אותנו ירדנו מן הספסלים ונגשנו אליו נתפייסנו והתפשר עמנו שביום ראשון נחזור פרשה ראשונה של ויחי ופרשה ראשונה של שמות ותו לא. פתח לנו את הפתח ויצאנו כמנצחים.

היה מעשה: בעזרת נשים של בית המדרש הישן מנחם ציון היה בא בכל לילה בחור עזוב ונדח – לא נודע משפחתו וטיבו – שכב על אחד מן הספסלים וישן, בבקר יצא ובלילה בא, כה נמשך זמן רב והיה נקרא “הבחור של עזרת נשים” ויהי היום הרגישו שחסרים נרות של חלב מבית המדרש, אחר זמן נעדרו טליתים וספרים ולא נודע מי הוא הגנב – משום שבבית זה למדו יומם ולילה ולא ראו שום איש שיצא וחבילה בידו – הבחור לא היה נכנס שום פעם לבית המדרש רק בלילה בא לעזרת נשים ובבקר הלך לרחוב, אולם נפל חשד על הבחור הזה והתחילו לדבר עמו רכות וקשות והוא אמר איני יודע מאומה, איני נכנס לבית המדרש, מסרו הגבאים את הדבר לרבינו – שהיה פקח – שיטפל עם הבחור הזה אולי יכול להוציא מפיו דבר אודות הגנבות, רבינו נגש לחקירה הבטיח לו כסף אם יודה והוא באחת איני יודע. בקר אחד ראה רבינו את הבחור יושב בעזרת נשים ומטליא את בגדיו נכנס רבינו עם תלמידיו להעזרת נשים סגר את הדלת והעמיד משמר על הפתח שלא יברח, אמר לו רבינו אני אומר לך שוב פעם שתודה על הגניבות ואז נמחול לך על שעבר בתנאי שלא תגנוב עוד והבחור אמר איני יודע מה אתה סח, אם כן – אמר רבינו – נבדוק עצמך כסוטה ואז יודע האמת, ציוה לנו רבינו להביא כוס מים מן הכיור שנוטלים ממנו הידים ולהביא קומץ עפר מקרקע בית המדרש שמתחת לארון הקדש, הבאנו את המים ואת העפר, רבינו חתך קיסמים דקים מגפרורים עם הראשים שהתאדמו⁷⁸ המים, כתב איזה מלים על נייר לבן וטבל את הנייר בהמים, נמחקה המגילה (המדומה) לקח חומש וקרא לפני הבחור פרשת סוטה ואמר: פתח⁷⁹ פיך ושתה המים או תן תודה על הגנבה, אמר איני שותה ואינו מודה, אמר לו: מיד אני מצוה להתלמידים שיתקפו בך ואני אשקה אותך בעל כרחך, פחד והודה שהוא גנב ומכר החפצים לסוחרים ואכל את הכסף והמעט הוא שנשאר בידו ונשבע ששוב לא יגנוב, הגבאים והמתפללים הודו לרבינו על עצתו הנפלאה.

עשיתי חיל בלימודי והוצרכתי לרב חריף ועמקן, מסר אותי אבא להרב הגדול בתורה רבי ליב חפץ נקרא בשם “לייבה משה חיימ”ס" על שם אביו רבי משה חיים חפץ. מקום למודנו היה בחדר הקטן שממעל עזרת הנשים של בית הכנסת הגדול בית יעקב – שם למדו בצותא אבא ורבי יהושע ילין ורבי ליב כמבואר בעולמו של אבא – רבי ליב למד עמי בעיון רב ולמד עמי מלות ההגיון להרמב"ם עם פירושו של רבי נפתלי הירץ ויזל. וכן פרקי אבות בפירושו של הנזכר, חבל שלמדתי אצלו רק זמן קצר לא הצליח במלמדות והניח עסק זה אולם בזמן הקצר שלמדתי אצלו קבלתי ממנו הרבה תורה ודרך הלימוד בעיון.

רבי ליב חפץ:

הוא היה איש צדיק תמים ירא ה' באמת ובעל שכל ישר, רחמן וטוב לב משתתף בצערו⁸⁰ של כל אדם, עניו ושפל ברך ומדוכא בעניות ויסורים, היה נוח לכעוס בפרט לקנאת הדת בדבר הנוגע ליהדות או לכשרות כן היה נוח להתפתות ולקבל השפעה ובשביל זה היה למקל חובלים בידי הקנאים הקיצונים בירושלים, ראש הכת בימים ההם שהיה פקח ושתקן ישב וסדר מאחורי הקלעים את מעשי הקנאות ורבי ליב היה כף הבוחש של הקדירה הרותחת והמוציא לפועל, כשנתיישבה עליו דעתו התחרט כמה פעמים על מעשי קנאותו, והתאונן לפני – בהיותי תלמיד חבר שלו כמבואר להלן בספרי – שסובל על ידי זה הרבה אולם למחרת נתעוררה בו קנאתו והלך שוב בשליחותם ועל ידיהם סבל כעס ומכאובים ורדיפות עד שמת בלא עתו סבול עוני צער ויגון, יהי זכרו ברוך.

פרק ד'

אבא שכר בית דירה בחצר חזקת ר' אהרן שוכמן, אחת מן החצרות המפוארות שבעיר העתיקה. הבית נמצא במקום גבוה מאד ומשלשה רחובות היו יכולים לבוא לחצר זו. רחוב הצבעים. רחוב הבטרק, ומרחוב הביקור חולים, בחצר זו דרו שלשה דיירים בעל החזקה, אבא, ור' לוי יצחק ברוכין – שמש כולל חב"ד – בתוך החצר נשקפו רוב בתי עיר העתיקה וכשעלו על גג הבתים שהיה מוקף מעקה ראו את מגרש הרוסים שמחוץ לעיר במערב ואת הר הצופים במזרח, דירתנו היתה שלשה בתים א' לאכילה ושתיה א' לשינה וחדר שינה עבורנו ארבעת הילדים. חדר שינה שלנו היה במורד החצר סמוך למדרגות הכניסה, מטות שינה לילדים לא היו בירושלים וישנו על מחצלת פרושה על רצפת הבית ועליה כרים וכסתות, בנין החדר הזה היה עתיק יומין, ארגז של עץ היה בנוי בתוך הכותל ובמעמקו היו חורים גדולים מלאי עפר וסיד בלוי. באחד מן החורים קנן נחש גדול ועב וארוך שעורו צהב שחור לבן, בלילות כשהרגיש שכבר שקט בבית ואנו ישנים יצא מחורו ונכנס בין הכרים שלנו התעגל וישן וחם לו ובבקר כשהרגיש שאנו כבר נעורים התפשט וחזר ונכנס לחורו, בפעם הראשונה פחדנו ואחר כך התרגלנו בו. הזהרתי את אחי ואחיותי שלא יגעו בו יד ושלא יתגרו בו למען לא יתרגז ויטיל ארסו המסוכן, כשנודע לאבא דבר הנחש רצה להרוג אותו ועכבו בידו אמא ובעל החזקה – שהיה מן המתיישבים הראשונים – ואמרו: שקבלה בידם שבנחש תלוי פרנסת הבית ואם הורגים אותו תופסק הפרנסה אף אמרו עכן בית הוא זה שאינו מזיק (עיין ברכות דף נ"ז הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו, ועיין ירושלמי תרומות פרק ח' הלכה ה'), לי היה עסק מיוחד ומעונין לטפל עם הנחש, בכל בקר הבאתי צלחת קטנה עם חלב ושומים כתושים (עיין ביצה דף ד' ע“א, ר' יוסי וכו' וברש”י שם, ועיין מדרש רבה פ' וירא) ושחוקים והעמדתיה אצל חורו, מיד יצא ולקק מה שבצלחת וחזר לחורו, (עיין ירושלמי תרומות פרק ח' הלכה ה' ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא י') סלקתי את הצלחת והנחתיה במקום מיוחד שלא תתערב עם שארי הצלחות.

באחד הימים שדרנו בחצר זו נתקררתי ונפחו לחיי וצוארי קראו לרבי ישראל מוהליבר הלוחש שילחש עלי ויסור הנפוח מאז הכרתי לדעת את היהודי הלוחש והטפוס הירושלמי המצוין הזה.

רבי ישראל מוהליבר:

היה איש תם וישר וירא ה‘, הקדים בשלום כל אדם בשמחה ומכבד את הבריות, עניו ועני המתפרנס מיגיע כפיו ושמח בחלקו ונכבד בקהל עדתו, לבש מעיל וקפטן עם חגורה רחבה, כובע שחור לראשו ונעליים על גרביים לבנות כמנהג בעלי בתים חשובים, ושתי מלאכות היו לו, אחת של קבע ואחת של ארעי, של קבע: “סבלות” כי היה איש אמיץ ובעל כח (עיין להלן בזכרונות כ*ז) בזמן משך דירות – מוחרם – היה מעביר את רהיטי וחפצי בית של המחליפים דירותיהם מחצר לחצר ומשכונה לשכונה, הוא נשא משאו לא על חמור או בעגלת יד אלא על כתפו ועל גבו, כשעסק בסבלות חגר את מתניו בחבל ארוכה והפשיל שולי מעילו וקפטנו לאחוריו ותחבם בחבל – שלא יפריעו אותו בעבודתו – הסיר כובעו ותחבו בקפטנו אצל החזה, נשאר בירמלקותו על ראשו לקח המשא והובילה ממקום למקום, לא עמד על המקח בתחלה עם בעלי הבתים כשגמר עבודת משאו הוריד שולי המעיל והקפטן למקומם הסיר את החבל מעל מתניו חבש כובעו ושוב נראה כבעל הבית הגון, בא לו אצל האיש שעבד אצלו לקבל שכרו, הלה ידע שיש לו על מי לסמוך שלא השאיר מאומה בבית שיצא ממנו וגם שלא נאבד ולא נשבר שום דבר, ואם ר’ ישראל אמר שכבר גמר עבודתו והכל בסדר היה לב בעל הבית בטוח, כששאלו לר' ישראל מה שכרו? ענה: כמה שיתן לי סבור אני ומקובל, בעל הבית חשב מספר הרהיטים וההובלות ושלם לר' ישראל בעין יפה עם באקשיש – וכולם התחשבו עמו בגלל נאמנותו ותמימותו ובכן ר' ישראל המרוצה כבודו? – שאל בעל הבית – בטח, ברוך ה' שקיימתי בזעת אפיך תאכל לחם ושאיני מקבל מתנת חנם ואין אני בא בטרוניא על הזן ומפרנס אותי.

כשהיה למי שהוא לטלטל משא כבד ממקום למקום קראו לר' ישראל מוהליבר אביר הסבלים והוא היה מרים את הקופה הכי כבדה של ברזל, חבית מלאה יין או שק מלא סחורה משימם על גבו קשר בחבל והלך כהולך ומטייל, וכשלא היתה לו עבודת סבלות נתקשט בבגדי בעלי בתים, וכן היה דרכו פושט צורה ולובש צורה, מבעל הבית לסבל ומסבל לבעל הבית, של ארעי: היה לוחש על המכה, של נפיחת לחי, כאב השנים או הצואר, רוח רעה ועל כל צרה שלא תבא, על פי רוב לחש על כל דבר שלש פעמים, וכשנתקררתי הובא הלוחש ר' ישראל ללחש עלי ועל כאבי וכן עשה: נכנס לביתנו אמר בשמחה ובקול “בקר טוב” לקח לו כסא וישב למראשותי ואמר: “אין דבר” זה רוח בעלמא, א לופטעלע" שאל את שמי ושם אמא והתחיל מיד בלחישה כשידו על מצחו ומכסה בה את עיניו, אחר כך הרים קולו ואמר ארפוסו ארמוסו ארסוסו!… קם וסבב את ראשו סביב הנפוח, רקק על הארץ ואמר "פו! “על היערות השוממות” סבב פעם שנית ורקק ואמר פו! “על המדברות החרבות”. סבב שלישית רקק ואמר "פו! “על המים העמוקות”, חזר וישב לו על כסאו ולחש שוב בלחישה ארפוסו וכו' ושוב סבב ואמר כמקדם. וכן עשה פעם ג‘, אחר כך אמר שלש פעמים “אין פחד” שלש פעמים “זה רוח בעלמא” שלש פעמים “רפואה שלמה” “יום טוב” והלך לו, וכן בא למחרתו ועשה כסדר הנזכר, ביום השלישי הזהיר לאמא שאשאר במטה עוד איזה ימים. בין אלה שקראו לר’ ישראל ללחוש על צרותיהם היו הרבה שלא האמינו ללחשים אולם שרצו להנות אותו עני חשוב ואמרו: בזכות צדקה זו תבוא רפואה להחולה.

הלכתי מחיל אל חיל בלימודים ואבא שקד עלי למצא עבורי המלמדים הכי מומחים והכניסני⁸¹ בחדרו של המלמד המומחה היותר גדול ומוכשר למקצוע זה בימים ההם שהיה מפורסם למסביר מצוין גם תלמיד חכם גדול, הוא רב דוב אטינגר שנקרא, “ר' בערל מערקס” משכורתו מכל תלמיד היתה 80 גרוש לחדש – מחיר מופרז בימים ההם – תלמידיו היו הצעירים המובחרים שבעיר העתיקה, היה מסביר, עמקן פלפלן, וסלסלן, בלל לתלמידיו את התלמוד ורש"י ותוספת עם הראשונים ואחרונים יחד, אולם לעומת המעלות האלה ואגב חורפיה, לא היה לו הסבלנות ללמד איזה שעות רצופות והיה מתפנה לענינים אחרים והניח את הצאן קדשים שלו שעות רבות בלי רועה.

בימים ההם משל בירושלים הפחה ראאוף, תורכי קפדן ושונא ישראל לעומת זה היה אז מתורגמנו יהודי טוב ונעלה בשם “יוסף קריגער”. הפחה העריץ הוציא פקודה לתושבי ירושלים היהודים שכל נתינים הזרים צריכים להביא ולאשר את תעודותיהם אצל הפקידות האזרחות ומי שאין לו תעודה כזאת מחויב להרשם במספר נפשות ביתו כאזרח הארץ ומי שיעבור על הפקודה יענש ככל חומר הדין, והנה רוב היהודים האשכנזים בפרט ילידי הארץ לא היה להם שום תעודה של נתינות חוץ וכן לא רצו לחסות בצל ממשלת תורכיה והערביים המציקים, הפחה נתן צו – אחר הגבלת זמן לבוא – לקצין עם חיילים שיסובבו בכל בית יהודי לבקר את התעודות ולמנות את מספר הנפשות. מתורגמנו ה' יוסף קריגר גלה בחשאי לראשי העדה יומים קודם זמן הבקרת ועצתו היתה שאבות המשפחות ילכו מן הבתים כשיבאו החיילים, והנשים תאמרנה שבעליהן אינם בבית והן אינן יודעות כלום, רבינו היה גם כן מן ה“נעלמים” – כן קראו אותם שלא היה להם שום דרכיה או תעודת הממשלה – צוה לנו תלמידיו שנקדים לבוא באותו יום אל החדר ובבקר קבץ את עדרו והלך עמנו לשכונת מאה שערים שהיתה בראשית הוסדה וכבר נבנו אז ששה בתים – בצד השער הגדול של הכניסה למאה שערים מול בתי הונגריה – גם התחילו לחצוב הבור הגדול ממול הבתים, על הדרך הרבה רבינו ללמדנו פרקי חקירה, ידיעת הטבע, נגינה בהיותו ידען בכל הענינים האלה, ונהירנא שני דברים שהסביר לנו אז, א) אמר לנו שננגן לפניו את טעמי הקריאה בתורה, התחלנו לסלסל את הזרקא ואת השלשלת ואת הפזר בקול רם באין מפריע כי כל הדרך היתה שממה אין בית ואין איש עובר זולת הכנסיה של סט' פאול, כשהגענו לטעם “רביע” אמר שכל אחד ינגן מעומק הגרון ומי שידע היטב לנגן הרביע אמר: זה מוכשר להיות חזן ובעל תפלה בישראל וזהו הבחינה הראשונה שמנסים לאיש מועמד לחזן – אחר איזה שנים כשהייתי הקורא בתורה בבית הכנסת הגדול אמר לי גם חזן בית הכנסת רבי שלמה ברדקי את המסורת הזאת – ב) היה מונה שבחן של תלמידיו זה פלפלן זה ישרן זה תפסן וזה זכרן, כשהגיע לשבחי אמר: חיים שלנו אין אני יכול להבין את מהותו, הוא תפסן מהיר וכיצד יכול להיות גם זכרן הלא אלו שני הפכים בנושא אחד, והסביר לנו את תמיהתו על פי חקירה.

תפסן למה הוא דומה? לאחד שתוחב יתד בשעוה רכה עד מהרה נכנס היתד אולם כשמוצאים את היתד אינו ניכר הנקב משום שהשעוה הרכה מכסה את הנקב. זכרן למה הוא דומה? לאחד שרוצה לנעוץ יתד בדבר קשה שמוכרח לדחוק היתד בחזקה ולפעמים גם להכות על היתד בדבר כבד, אבל כשמוציאים את היתד נשאר הנקב כפי מדת היתד הלא אם כן כשהוא תפסן הוא כמו יתד בשעוה רכה ואם הוא זכרן הרי כמו שנועצים יתד במקום קשה הרי אלו תרתי וסתרי אהדדי! אמרתי לו: ילמדנו רבינו מה שכתוב בפרקי אבות “מהיר לשמוע וקשה לאבד זה חלק טוב” אמר לי: אמנם יודע אני שכן כתוב באבות אולם על פי הטבע הדבר קשה…

הגענו עם רבינו לשכונת מאה שערים ונתעכבנו שם כל היום והתבוננו אל חציבת הבור הגדול. עם דמדומי חמה שבנו העירה כל אחד לביתו, למחרת חזרנו ללמוד בבית רבינו בעיר העתיקה כי נשתתק הדבר ולא הלכו חיילים לבתי היחידים.

אחרי שבועיים יצא קול בעיר שהמחפשים יבאו לחפש בלילות, אז החליט רבינו לעבור לזמן מה בשכונת מאה שערים ונתרצו האבות, משום שבביתו פנה לבו לבטלה מפני פחד המחפשים⁸².

הדיירים הראשונים בשכונת מאה שערים היו אז: ר' יעקב שרהזון קראו אותו “ר' יעקל ר' ליישקעס” על שם גיסו הרב אליעזר דן רלב"ג שהיה נקרא “ר' ליישקע”, ר' שמחה סולביציג שבא לארץ ישראל מלונדון בשנת תרל’ג קראו אותו “ר' שמחה לונדנר” והיה גם חבר הועד של השכונה, דודי רבי אברהם המבורגר – אחי אבא – רבי אהרן לוי – בנו של הראש בית דין רבי יעקב ליב לוי – רבי יוסף הכהן מבריסק שנודע בשם “ר' יוסל בריסקר” ר' אלטר בנימין קראו אותו אלטר פרומה’ס – על שם אמו פרומה הכובסת – רבי ישראל חיים שהנבוים – בן ר' מאיר שהנבוים – שקראו אותו ר' מאיר פוצ’טער – אבא סדר אותי בבית אחיו לכל ימות השבוע ויום הששי בצהרים הייתי בא לבית הורי לשבות שבתי וביום הראשון בבקר חזרתי לחדרנו במאה שערים.

אשת ר' יוסף הכהן היתה נקראת “שרה דיע בריסקרן” היתה אשה פקחית ואשת חיל ועסקנית במצות ובעלה היה כפוף לה. הקציעה בעד רבינו ותלמידיו בית צדדי מביתה לשם מצות תשב"ר – ת’ינוקת ש’ל ב’ית ר’בן – הבית הזה שדר בו ר' יוסף הכהן ובני ביתו היה הראשון של שורת הבתים אצל השער שבו יוצאים לרחוב של מאפיית ברמן ולבתי וורשה.

רבי שלמה זלמן לוי בהרב רבי נחום היה נא מעיר העתיקה להשכונה בכל יום לנצח על הבנין שלא על מנת לקבל פרס והוא ביחד עם רבי שמחה סולביציג חבר הועד נצחו שם על המלאכה.

רבי שלמה זלמן לוי:

נודע ומפורסם בשם ר' זלמן ר' נחומ’ס מי לא שמע שמעו הטוב, היה עסקן ורב פעלים מחשובי בוני הישוב, היה פעיל בבנין השכונות ומן העסקנים הגדולים לישוב הארץ שלא על מנת לקבל פרס, היה חונן דלים וחזרן במצות תמיד אסף כסף בעד עניים בעד תלמידי חכמים ובעד הכנסת כלה, ביקור חולים ועזר יולדות וכו' עם זה היה גדול בתורה חריף ובקי ולמד בשעותיו הפנויות עם תלמידים צעירים בחנם, היה איש צדיק תמים – אילמלי חי היום היו כותבים עליו הגאון הגדול וכו' בימים ההם קראו אותו רק בשם “רבי זלמן” ותו לא –.

כל המפלגות התחשבו עמו כי היה אהוב לכל, עניו ופשטן ובעל פנים שוחקות, לא עשה את תורתו קרדום לחפור בה, קבל כל אדם בסבר⁸³ פנים יפות כקטן כגדול, בשעה שהיה הולך לאוסף כסף לצדקה היה נכנס להנפש בחניות הרחוב ודיבר במילי דבדיחותא ובשעת השיחה היה מפריד ציציותיו הקדומות של הטלית קטן ומונה את החוטים כדי לקיים וראיתם אותו וזכרתם וגו'.

מעשיה מחוכמת ומבדחת מר' זלמן:

כשרבו הבתים בשכונת מאה שערים ונתרבו דיירים, נתוספו עוד איזה אנשים לועד השכונה ורבי זלמן היה ראש הועד פעם היו בני הועד שוים בדעותיהם נגד דעת רבי זלמן, ולא הסכימו להצעתו למעשה הוא שהיה לו שכל ישר לא רצה לוותר על הצעתו והיה סכסוך ביניהם הוא עמד בשלו ואנשי הועד בשלהם, מה עשה? הדפיס פתקאות “בפקודת הגרש”ס" שאין לזוז מההצעה של ר' זלמן ולא לשנות שום דבר ומה שיעשה הוא עשוי, והדביק את הפתקאות בהשכונה, כשראו אנשי הועד את הפתקאות לא סרו מדבריו, ונעשה הסדר כמו שאמר רבי זלמן, אחר כך נודע שהרב סלנט לא דיבר עמו כלל בענין זה שאלו אותו: רבי זלמן! היתכן שכבודו ידפיס שקר שכזה? שחק עליהם ואמר: אתם חשבתם שהמלה הגרש"ס היא הגאון רבי שמואל סלנט לא כי, פירושה של המלה היא הגבאי ר' שלמה סנדלר שהסברתי לו הענין ואמר שהצדק אתי וכן אעשה, ואם ישאלו אותי על זה אני יאמר שכן אמרתי שחקו כולם על חכמתו והמעשיה⁸⁴ הזו נתפרסמה⁸⁵ בעיר העתיקה חכמתו של רבי זלמן.

הכנסתו היתה משמירת הכשרות והוראות שאלות בבית המטבחים, בפרוס חג הסוכות היה הוא “המבין” המצוין על האתרוגים אם מורכבים הם או לא, היה נוסע לגני ההדר בכפרים ובדק את האתרוגים לסדר אותם לסוגים. 

הסוחר של אתרוגים בסיטונות היותר גדול בארץ היה אז רבי בינש סלנט ורבי ליב סלנט ושותפיהם. מבין השותפים היה אחד מיוחד שנדע תכופות לכפרי הבעדעוים הרחוקים אום אל פחם וכו', שמו היה “מנדל מן האתרוגים”, הוא ידע שפת ערבית על בוריה עם דקדוקה של השפה ולבש כבעדוי, חרבו חגורה על ירכו ורובה על גבו ורכב על סוס אציל. הוא חכר וקנה את פרי ההדרים – הקניה היתה בקופיא על פי אומדנא כמה אתרוגים באילן, לפעמים נתרמה הקונה ולפעמים המוכר –.

השני היה ר' מאטיע מן הדגים – כן קראו לו משום שהיה החוכר את זכות סחר הדגים מים יפו ופורט סייד מן הממשלה ומן השולים את הדגים מן הים, – השלישי ר' מרדכי שולמן נקרא מאטיע בן נח – על שם אביו נח – נסע לפעמים להכפרים ועיקר עבודתו היתה במכירת האתרוגים והיה ראש המוכרים (עיין זוטות אות ל"ח).

ספר לי רבי זלמן ר' נחום’ס פעם נמצאו שלשת החוכרים ר' מנדל והשני מאטיעס בכפר אום אל פחם והוא – ר' זלמן – היה בין העצי הדר לבחון את האתרוגים ולסדרם לסוגים, ישבו השלשה בכפר ואכלו את הצהרים ממה שהביאו להם הפלחים פתות אפויות על רמץ של גחלים וביצים מבושלות וקשות אכלו לתיאבון וכל אחד אכל כעשר ביצים קשות, התכווצו החלמונים במעים וצעקו מכאבם, הפלחים מיהרו לקרוא אותי שאבוא לעזרתם, באתי וצויתי לכל אחד למלאות שלשה כוסות עם יין שרף – שהיה אצלם די והותר – ונתתי לכל אחד שישתה כוסו, שתו ומיד הוטב להם וחזרו לבריאותם⁸⁶, ואמר לי: שזה בדוק ומנוסה שהיין שרף מרכך את קושי החלמונים, ואם אתה רוצה לנסות קח חלמון קשה ותשים אותו בתוך יין שרף תיכף יתרכך החלמון וימס, (עיין שבת ק“ח ע”א ד“ה תני ר' יהודה בן חביבא וכו' וברש”י שם).

עוד ספר לי: פעם ישבו השני חוכרים, והערבי הבעל הבית הביא להם בבקר צברים גדולים ומתוקים בעוד שכבת הטל עליהם, מרוב המתיקות אכלו לתאבון ולמעלה מן המדה ונסתמו מעיהם שלהם מפני הגרעינים הקשים והמרובים של הצברים. אמרתי להפלח שיקח שני צברים בלתי מחותכים ויחפור בחול גומא במקום שהשמש לוהטת וליתן השני צברים לתוך החול ויכסה אותם בחול שיהיו שמה בערך חצי שעה עד שיחמו הרבה, אחר כך הוציא הפלח את הצברים החמים וחתכם ונתן לכל אחד צבר שיאכל בעודו חם, הצבר החם רכך את הצברים שבבטן ואחר שעתיים חזרו לבריאותם.

רבינו למד עמנו במאה שערים את תורתו בטוב טעם, אולם בטל הרבה מזמננו על ידי התענינותו בחציבת הבור הגדול והרבה בשיחה עם רבי זלמן לוי ועם הקבלן הנוצרי מיטרי והבנאי הנוצרי מיכאל – בנאים יהודים טרם היו בטיב העבודה – ואת הצאן קדשים שלו עזב לשעות, ממילא היו לנו “ימים טובים”, טיילנו בסביבה השממה עד למגרשים של שכונת בית ישראל ועסקנו בעבודת חקלאות, נטענו עצים וצברים לקיים מצות ישוב הארץ. זמורות וצברים לא חסר לנו כי ממול הבתים הבנויים – עכשיו בית הכנסת של כולל בוקרשט – דר סנדלר מומר (משומד) שכל היום עסק במלאכתו במגרש המסיון בעיר העתיקה מול מגדל דוד, למומר זה היה לו גן על יד ביתו וטפסנו על הגדר שלפני חצרו ותלשנו יחורים דקים של התאנה ועלי צבר קטנים, מרא וחצינא שאלנו אצל הפועלים של הבור ברשות ושלא ברשות, כל אחד מאתנו הביא כלי עם מים ונטענו נטיעות, צופה העמדנו על המשמר חליפות שישמור אותנו מעיני רבינו, וכשראה שרבינו הולך לחפש את עדרו הניף בסודרו ונתפזרנו לארבע רוחות וחזרנו לחדר שוב כל אחד על מקומו וספרו פתוח לפניו, וכשחזר רבינו מחפושו מצאנו מתפלפלים בשעורא דיומא, שתק ולמד עמנו כשעתיים ושוב היינו נשמטים אחד אחד לצאת לנטוע נטיעות, רבינו חפש אבל לשוא, פעם ארב לנו רבינו ויצא אחרינו בלאט לראות אנה אנחנו הולכים, בא דדך עקלתון שלא נרגיש בו, מצא אותנו חופרים ונוטעים, עקר בכעסו את הכל והשליך למרחוק המים שפך, גם הכלי חפירה לקח בידו צרימה באזן שקצים! הנה השגתי אתכם, החדרה! פקד להפועלים שלא יתנו לנו כלי עבודתם, ואולם אך יצא שוב רבינו לנצח על הבנין ואותנו הזהיר שלא נהין לצאת מן החדר החוצה, יצאנו גם אנחנו לנטוע נטיעות במקום רחוק מהקודם שלא תשיג יד רבינו לתפוס אותנו שם.

יום אחד בא שליח מיוחד מעיר העתיקה לאמר: מחר יבא קצין עם חיילים לשכונת מאה שערים לחפש אחרי דרי עיר העתיקה שמצאו להם מקום שמה להשתמט מן הממשלה, למחרתו בבקר השכם אסף רבינו את תלמידיו ויצא עמנו חוץ לשכונה – עכשיו שכונת הבוכרים – המקום היה שממה לגמרי לא נראה בו שום איש ולא ניכר עליו שום פרסה של איש או בהמה רק מרחב של שדות זרועות חטה ושעורה השייכות לפלחי הכפרים שמסביב, גם שומר השדות הזרועות לא היה אז, וקיימנו בתבואות מצוות לקט, שכחה ופאה, ושדה שנמצא בה קרחת ורבינו חזר עמנו בין השבלים את השיעור בעל פה, כה סבבנו וטיילנו כל היום, לעת ערב חזרנו למאה שערים וכל אחד חבילה של שבלים בידו לקלות קליות של חטים, לבסוף נתבדה הדבר, לא באו הקצין וחייליו למאה שערים.

אחר זה שכר לנו רבינו בית בשכונת מאה שערים, שבו היח דר עד סוף ימיו, מחוץ להבתים הבנוים אי אפשר היה אז לצאת בלילה מפחד הזאבים וצעקתם שבאו עד להחלונות ולטשו את עיניהם בחלון, ומיללת התנים ונביחת כלבים וגם אי אפשר היה להניח בלילה החלון פתוח.

אחר שרבינו קבע דירתו במאה שערים עקרנו את החדר מבין ר' יוסף הכהן מבריסק ל“עזרת נשים” של בית הכנסת ישועת יעקב – שנבנה מכספו של הנדיב ר' יעקב יהושע ואשתו חיה בשנת תרל"ה – העזרת נשים לא נגמרה אז עדיין בנינו, ולמדנו בו בלי רצוף וטיח ובלי חלונות. רבינו הלך כפעם בפעם לפקח על הבנין ולשוחח עם רבי זלמן לוי על עסקי הבניה – הבור הגדול כבר היה נגמר ומרוצף למעלה – ואנחנו המשכנו לנטוע עד שעזבנו את רבינו זה אחד אחד…

אבא מסר אותי ללמוד אצל רבי יוסף בנימין שימנוביץ מי שהיה ראש השוחטים בירושלים למד עמי ועם בנו בן גילי בשיטת הלמוד של ההונגרים – הוא היה הונגרי – סוגיות עמוקות, “תוספת” אחת בריש מסכת שבת למד עמנו ביותר משבוע, כן למד עמנו שלחן אורח חיים על הסדר עם פירושי מגן אברהם וטורי זהב, אמר: כל איש אם לא יעלה בידו להיות גדול בתורה ויהיה סוחר או בעל מלאכה, לפחות יהיה בקי בדינים של סדר השנה בפרט הלכות שבת, אצלו נהייתי בקי באורח חיים כמעט בעל פה.

כשלמדתי אצל רבי יוסף בנימין הייתי בן י"א שנה, אבא רצה לזכות אותי שאתחיל להניח תפלין כבר אז, משום שני טעמים: א) התלמוד אומר קטן היודע לשמור תפליו אביו “חייב” לקנות לו תפלין, ב) אולי על ידי זה אתפלל כל התפלה בלי לדלג כדרכי, שאל אותי, אם אני מסכים לזה ואם אשמור את החיובים של מניח תפלין ולהתפלל כל התפלה כהוגן, אמרתי לו: “בטח” כוונתי היתה כמובן להתגדר בפני חברי בירושלים שמתחילים להניח תפלין רק חדש או חדשיים לפני הבר מצוה, אבא שאל בזה את דעת הרב שמואל סלנט, אמר לו שישלח אותי אליו לתהות על קנקני, באתי להרב סלנט שאל אותי “אתה חיימקה נטע הרש’ס? כן, בן כמה שנים אתה? בן י”א שנה, דיבר עמי דברים פשוטים מהוית העולם, אחר כך שאל אותי איפה אתה לומד ומה אתה לומד? השבתי לו על הכל, אמר: אתה לומד שלחן ערוך אורח חיים תוכל להשיב לי על מה שאשאלך? השבתי, אראה, שאל אותי כמה דינים המפוזרים בשלחן ערוך ואחר כן אמר: גם הלכות תפלין למדת? אוכל לבחון אותך ולא תבוש להשיב לי? אמרתי: נו? שאל אותי שאלות רבות ויצאתי בדימוס, צבט לי על לחיי ואמר לך ותשלח אלי את אביך, אבא בא להרב אמר לו: תוכל לקנות תפלין לבנך הוא מפותח הרבה בשכלו ויודע הלכות תפלין כדבעי.

אבא קנה לי תפלין יפים וכיס של תפלין יפה ומצויר, וסידור קטן ויפה, הרגשתי כאילו יצאתי מרשות אבא לרשות עצמי, הלכתי להתפלל ב“המנינים” בחורבת ר' יהודה החסיד, והייתי⁸⁷ מתכוון להתפלל בכל יום במנין אחר ובבית תפלה אחר כדי לפרסם בין הנערים שאני כבר מניח תפילין וכן ידעו המתפללים המבוגרים ויראו שנער קטן כמוני מניח תפלין, אולם התחלתי גם להתפלל כל התפלה כהוגן מטעם שבתפלין אסור לדלג וקבלתי עלי את החיוב ברצון ובשמחה בהכבדי לעיני כל חברי.

פרק ה'

בשנת תרל"ט נתנו להסבא בית דירה בבתי מחסה שבעיר העתיקה – דויטשער פלאץ – סמוך לבית הכנסת שם כדי שלא יטריח אותו זקן בהליכה להתפלל, בגין הסבא נתנו גם לאבא בית דירה סמוך לדירת הסבא למען ישגיח עליו ולהיות מצוי אצלו בכל עת, בזמן ההוא דרו בבתי מחסה רבנים, וגדולי העיר, ותלמידי חכמים מופלגים, מסלתה ומשמנה של עדת האשכנזים. בדירתנו היתה בנויה בכותל למעלה ארגז של עץ מחולק במחיצות בשביל חפצי הבית, ותחח הארגז היתה איצטבא בנויה טוחה ומסוידת, אצל האיצטבא העמידו הורי מטה של ברזל וישנו ארבעת הילדים על המטה והאיצטבא, ליל שבועות אחד הקיצותי משנתי ראיתי שבין אחיותי מונח במטה איזה גוש גדול ושחור עוררתי את אבא נגש למטתנו ראה והנה עקרב גדול ושחור – שירד מן הארגז הישן –מונח במטה עורר את אחי ואחיותי וצוה לנו רק לרדת מן המטה לאט לאט, אבא לקח צבת של כירים (מאשא בערבית) פתח את חלון הבית שהיה נשקף חוץ לחומת העיר אחז בצבת את העקרב וזרקו חוץ לחומה – לא רצה להרוג אותו מפני קדושת החג.—

בימים ההם בא לירושלם מעיר דברצין שבהונגריה איש עשיר בשם רבי אברהם גוטמאן ואשתו שהיו חשוכי בנים, היה פולני מעיר וורשה ובבחרותו נסע להונגריה ושם הצליח ונתעשר, כשהגיעו לשנת החמשים עלו לירושלים לעסוק במצוות ומעשים טובים, ונודע כאן בשם “רבי אברהם דעבריצינער”, היה ירא ה' תם וישר, נדיב לב ונאמן רוח, ובשביל עשרו וישרו בחרו בו בני כולל הונגריה שיהיה המנהל והממונה של הכולל, המשרה הולמתו כי היה איש רב פעלים מסור בכל לבו לטובת העניים, בא יום יום למשרד הכולל לסייע להסופרים והמשמשים בכל דאפשר, בגלל נאמנותו נמנה גם⁸⁸ להנאמן של גמילות חסדים הכללי.

בימים ההם היתה בירושלים רק תלמוד תורה אחת בעיר העתיקה היא תלמוד תורה עץ חיים שבחורבת ר' יהודה החסיד, התלמידים ישבו שם צפופים כי המקום והחדרים צרו מהכיל את כל הנערים, אמר ר' אברהם לייסד תלמוד תורה מיוחדת לנערי בני כולל הונגריה וקבע לו תכנית יפה למען תעלה תלמוד תורה זו במעלות על התלמוד תורה עץ חיים והיא: א) לשכור מלמדים מומחים ומצוינים משופרי דשופרי. ב) שלא ילמדו הרבה תלמידים אצל מלמד אחד. ג) לשלם להמלמדים את שכרם במיטב, כן החליט שהתלמוד תורה ההונגרית תהא פתוחה גם לנערים שלא מבני הכולל ותהיה “תלמוד תורה כללית”, אסף את זקני ונכבדי הכולל והציע לפניהם את הדבר והסכימו לו, ולהכולל היתה חצר אחת ושני בתי כנסיות בתוכה ברחוב חברון בהרחוב שהולכים ל“החניות” בנה הכולל על גגי הבתי כנסיות שני חדרים יפים עבור שני מלמדים, בהשני בתי כנסיות למדו שני מלמדים ולמטה בהחצר היה בית צדדי ומואר בשביל מלמד חמישי, ר' אברהם גוטמן נתן מכיסו סך מסוים לבניית הבתים שתהא המצוה נקראת על שמו, הבתים היו גדולים ומפוארים, שכר מלמדים מומחים לכתה א' נערים בני ט“ז י”ח שנה את רבי אהרן לוי – בנו של הרב יעקב ליב ראש בית דין דמתא. לכתה ב' בני י“ג ט”ו שנה את רבי יעקב מן, לכתה ג' את ר' מנדל יפה ממינסק – שנזכר לעיל בספרי – לכתה ד' את רבי יעקב שרהזון שהיה נקרא “ר' ינקל ר' ליישקע”, לכתה ה' את רבי אברהם המבורגר – אחי אבא –, בכל חדר היו רק ט“ו ט”ז תלמידים ולא יותר.

“הבוחנים” היו הרב חיים זוננפלד והרב משה נחום וולנשטין – דיין בבית דין של הרב מבריסק – והרב טוביה אריה גולדברגר, בחנוני ומסרוני לחדר רבי יעקב מן בכתה ב' עם נערים גדולים ממני ומצוינים, הלימודים התנהלו בסדר נכון ובהשגחה מעולה והתמדת הלימוד והתלמוד תורה ההונגרית יצאה לה שם טוב בעיר, רבי אברהם גוטמן היה בא בכל יום או יומים והיה מפקח על הלימודים ועל הסדרים ולבבו רחב משמחה שעלה בידו לעשות דבר גדול שכזה.

רבי יעקב מן:

סדר לימודו: למד “על הדף” בפשטות וישר, למד אותנו לדקדק בפירוש רש“י והוכיח שלפעמים בתיבה אחת מתרץ רש”י את קושיית התוספת ואמר: רש“י היה מדקדק מאד בדבריו ומי שמעיין היטב בדבריו מיושבים לו הרבה קושיות וכאשר הגענו להתוספת ראינו לעצמנו שקושית התוספת מתורצת בדברי רש”י, לפני הצהרים למדנו תלמוד ואחר הצהרים מקרא עם רש“י ופירושי שאר הפרשנים הפשטנים, – ועדיין שמורים בזכרוני הרבה מפשטיו היפים במקרא – אחר המקרא למדנו קפיטל או שנים נ”ך. ואחר כך קפיטל תהלים או שנים בנעימה מיוחדת ואמר: תהלים שגור בפי כל אבל מעטים הם היודעים את פירוש המלות כראוי.

את תלמידיו סדר זוג זוג שיחזרו יחד את השיעורים, כן קבע מקום לשבת לכל זוג וזוג בעת שחוזרים על למודם ודקדק על זה מאד שלא יכנס אחד בגבול חברו, בן זוגי היה בנו רבי חיים מן – עכשיו ראש המלמדים בעץ חיים ונשיא הסתדרות המלמדים בירושלים – ומשום ששמותינו היו שוים קרא לבנו חיים הגדול – שהיה קצת גדול ממני⁸⁹ בשנים ובקומה – ואותי קרא חיים הקטן, וזה היה סדר לימודו: ביום הראשון לפני הצהרים הגיד הוא את השיעור לפני התלמידים, ביום השני חזר על השיעור, ביום השלישי האריך בשאלות ותשובות, קושיות ופירוקים, ותלמיד שלא הבין כראוי שאל את הרב והוא הסביר לו פעמים ושלש ולא הקפיד עליו עד שהתלמיד ידע ודמי כמאן דמונח בקופסא, ביום הרביעי חזרו התלמידים לעצמם זוג זוג וביום החמישי היתה הבחינה בסדר הזה, קרא לתלמיד פלוני שיסביר לו תוספת פלוני לתלמיד אחר – שלא כסדרן – שיסביר לו מימרא פלונית בגמרא וכו' התלמיד שענה כהלכה הסביר לו פנים ואמר: זה תלמיד המחכים את הרב, נער שפי וטוב ועוד דברי תהלה וכבוד כאלה. ולעומת זה תלמיד שנכשל בתשובתו גער בו ואמר: חבל על זמנך וזמני אמור לאביך שילמד אותך נגרות או סנדלרות ולא ליגע אותי עם תלמיד שכמותך.

למדנו אז מסכת פסחים וסוגיית ר' חנינא סגן הכהנים למד בעינן ובטוב טעם, כשהגענו לפרק תמיד נשחט – שכבר נגמר סדר פסח ראשון – שלח פתקא לרבי אברהם גוטמן שיכין סעודת סיום בעדנו וכתב לו פתקא: אביי אמר “תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן” (שבת קי"ח), שמח ר' אברהם והכין סעודה גדולה על חשבונו, נוכחו כל מלמדי התלמוד תורה עם תלמידיהם ונכבדי הכולל ורבינו למד איזה תלמידים לומר “הדרן” יפה.

אחר כך למדנו אצלו מסכת שבועות מן פרק שבועות העדות עד גמירא בעמקות ועיון רב אולם בפשטות בלי פלפולים ולמדנו בחשק גדול.

לרבינו זה היתה עין חדה ובסקירה אחת תפס מי ששומע את השיעור ומי שמסיע עצמו לדבר אחר, וכשראה תלמיד אחד שאינו שומע וחושב מחשבות זרות, רמז לתלמידים שישתקו ואמר: פלוני! במה אנו עסוקים עכשיו? כשהתלמיד לא ידע להשיב גער בו וקנס אותו שיגיד את השיעור מתחלתו עד המקום שנכשל בו, וזה השפיע הרבה להאזנת כל התלמידים לשיעורים.

חברי רבי חיים מן ואני היינו בחירי התלמידים וכבר ביום השני ידענו את השיעור השבוע, וביום השלישי פניתי לבי לבטלה, ושחקתי בחתיכות נייר וכדומה תחת השלחן, פתאום אמר לי רבינו, חיים הקטן במה אנו קיימים? ובהיותי בקי בהשיעור בעל פה וגם היתה לי תפיסת עין מהירה כיון ששמעתי המלה האחרונה שסיים הרב והתלמידים מיד הראיתי לו באצבע על המקום המדויק נענע בראשו ולמד, שהוא עסק בשלו ואני בשלי, המתין חצי שעה ושאל אותי באיזה תוספת אנו עסוקים – אז למדו גמרא ואמר בכוונה כדי שאתבלבל – אולם אני ששמעתי התיבה האחרונה השבתי לו: מה אומר רבנו באיזה תוספת הלא עכשיו למד בגמרא? אמר: אתה שייגץ! ולמד להלן, בפעם השלישית שאל אותי באיזה ענין בגמרא אנו לומדים? השבתי לו: בתוספת פלוני, רצה לתפוס אותי ולא יכול, ומכיון שלא תפסני לא עשה לי כל רע.

פעם נכשל תלמיד אחד שלא האזין כהוגן, ורבינו שאל אותו מה למדנו עכשיו? נתבלבל התלמיד ולא ידע להשיב צעק עליו הרבי ואמר לו: עוד הפעם תשמע מה שאני לומד, התלמיד הזה היה לו עוז ואומץ ושאל: הכל יודעים גם רבינו יודע שחיים הקטן אינו שומע השיעור ומשחק תחת השלחן ורבינו שותק לו ואני נכשלתי פעם אחת בשגגה ורבינו צועק עלי? וכי נשיאת פנים יש כאן? השיב לו רבינו בצחוק, יודע אני אבל מה אעשה לו אם הוא משיב לי על אתר כהוגן ובדיוק, וכי בעלילה או בטרוניא אבוא עליו? וידוע מאמר העולם שאין מענישים את הגנב על שגנב אלא על שלא ידע להזהר שלא יתפסוהו.

פעם שאל אותי ביני לבינו, יודע אני בך שאינך רוצה ללמוד ואין אתה מאזין להשיעור למה זה? אין לי צער משום תלמיד כמו ממך. השבתי לו: רבי היקר את השיעור יודע אני כבר ביום השני ועיפה נפשי לשמוע ביום השלישי שוב מפי כמה תלמידים את השיעור, ויאמר לי רבי אם קרה אף פעם ביום החמישי שלא ידעתי השיעור על בוריו, האם נכשלתי אף בכל שהוא? אם שומע אני או לא אחת היא, העיקר שיודע אני השיעור ומה אעשה שאחרים מפגרים ילמוד עמי רבי דבר חדש יראה אם אטה אזן או לא, ומה שרבי אומר שיש לו ממני עגמת נפש, אדרבה צריך לשמוח בזה שאינו צריך לייגע עמי כמו עם תלמידים אחרים, אמר לי: אתה שייגץ פקח! ומה אעשה שלא תפסתי אותך בקלקלתך.

פעם ישב תלמיד אחד וגרד עצמו בפדחתו בשעת השיעור. אמר לו רבינו בהלצה “פשפש ולא מצא יתלה בביטול חורה” (ברכות דף ה') וכן היה אוהב לדבר עם תלמידיו מילי דבדיחותא פתגמים יפים ומלים יפות כדי לבדח ולשמח את נפשם אבל כל זה היה קודם הלימוד – כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא – (שבת דף ל' ע"ב), בשעת לימודו קיים זרוק מרה בתלמידים והקפיד מאד על מי שלא נתן לבו ללמודים וכל התלמידים פחדו ממבטו, ואך נגמר השיעור פשט את צורתו הקפדנית ולבש צורה של פנים שמחות אהבה ורוך ושח שיחת חולין עם התלמידים והרי כחבר לחבריו ולא כרב לתלמידיו. 

הוא היה פקח חרוץ איש יקר הערך, איש שכולו טוב ובת צחוק תמיד על שפתו, כשאחד בקש ממנו דבר ופטפט הרבה הניח לו שיפטפט, וכשגמר הלה מלפטפט השיב לו בפנים שוחקות, לעת עתה איני יודע מה שתרצה אמור לי בקצרה ובירור דברים, מה רצונך?

הוא היה גם סופר וכתבן טוב ויפה ואת המלות “בעזרת השם” בתחלת המכתב סלסל יפה ומהודר מאד, כן חתימת ידו היתה מסולסלת ויפה.

בימים ההם לא היו עוד בירושלים עטים של עץ וצפורן כתיבה ברזל לכתוב בהם ונוצות-אוזים שמשו לעט ולצפורן, וברחוב היהודים היה איש אשכנזי אחד בשם ר' ישראל שפירא מוכר שמנים וטבק להריח, הוא עסק גם במסחר זה, הביא מהונגריה נוצות של כנפי אוזים ומכרם לבעלי בתים ולסופרים, הסופרים קנו כתריסר ושני תריסרים בבת אחת משום שהיו מתקלקלים בנקל בהתרחבות הסדק מרוב שימוש והרבה נתקלקלו בשעת עשייתן, והיו מקרים שאזלו הנוצות מבעל החנות וסופרי ירושלים חכו לחבילה חדשה מהונגריה זמן רב, כל סופר היה לו אולר קטן שקראו לו “סכין של נוצה” שבו היו מחתכין את הנוצה אתלת קרנתא הסדיקו את הנוצה על הצפורן של אגודל השמאלית סדק קטן ודק שלא ניראת לעין ובשתי אצבעות של יד ימין סניקנקו על הנוצה נתארך הסדק ונצרך לזה אומנות לכוון שיסדק הסדק בבת אחת ושלא יצא הסדק רחב, ולא רבים היו בקיאים באומנות זו.

רבי יעקב מן היה מן המומחים המצוינים במלאכה זו, כשגמר עשיית הקולמס לקח פסת נייר וכתב עליו בזה הלשון “אנסה את הנוצה, אם תלך במרוצה אכתוב עמה בדיצה ואם לא אשליך אותה החוצה” אחר סלסל בה סלסולים רבים הלוך ושוב ימין ושמאל, והנוצה נכנסה למלאכת הכתיבה.

במערת “שמעון הצדיק” הידועה בירושלים שנחצבה מאבן שבהר לא היה שום חלון שיכנס האור לתוכה, ובתוך המערה היה חשך אפלה ואויר מחניק כל כך עד שנכבו הנרות שהביאו עמם המבקרים והוצרך לחצוב חלון בעוביה של כותל המערה כדי שיכנס האויר, המשגיח על מערה זו היה רבי יום טוב ליפא מהונגריה שעסק בזה שלא מנת לקבל פרס⁹⁰, קרא לרבי יעקב מן שיראה אם אפשר לחצוב חלון, בא ומדד את עוביו של הכותל ואמר: שמקבל עליו להקציע חלון בהכותל סמוך לפתח המערה, מכוניות חשמליות⁹¹ לא היו אז ורבי יעקב מן הביא חוצבים ומסתתים והיה מנצח – לפי תכנית מחושבת היטב – על המלאכה באיזה מקום ובאיזה אופן לחצוב והכל נעשה על חשבונו של רבי ליפא שהיה עשיר וחשוך בנים. הפועלים עסקו בזה ימים רבים עד אשר נקבו את עובי הכותל, ורבי יעקב מן נתפרסם מאז כידען ואדריכל מפליא לעשות, ועל דבר זה החלון במערת שמעון הצדיק היו מזכירין אותו לשבח.

שמו העצמי היה יעקב מן ושם משפחתו⁹² פרידלנד אולם לא חתם עצמו בשם המשפחה רק “יעקב מן מרציצא” – עיר חבדי"ת במדינת רייסין. –

כשהייתי מיועד להיות חתנו כאשר יובא להלן ובאתי לביתו בשבתות ובחג התפללתי על ידו בבית הכנסת שבשכונת משכנות ישראל – שהיה דר בשכונה זאת – מקומו היה שיעור שני פתחים מכניסה לבית הכנסת סמוך לפתח בקרן זוית. פעם במוצאי שבת התבוננתי והנה אחר תיבת אחד שבקריאת שמע שתק רגעים מספר ורנן בחשאי ניגוני התדבקות ומכה באצבע צרדה בצנעא ובחשאי, וכן עשה באמצע תפלתו בלחש, והיה לו דביקות עילאה, פעם שאלתי אותו על כך, והגיד לי שבעיר רציצא מקום מולדתו מתפללים על פי נוסח חב“ד במוחין דגדלות ואביו וכן הוא היו נוהגים להתפלל נוסח חב”ד ובדביקות שלהם, בירושלים נתחברו להאשכנזים פרושים, אולם הרגל נעשה טבע להתפלל על פי שיטה החבד"ית בפרט במוצאי שבת עם עזיבת הנשמה יתירה אז מתגברות עליו ההתלהבות והדביקות.

הוא היה גדול בתורה ובמעשים, בעל גמילות חסדים בהלואות כספים לעניים, ולבעלי בתים נצרכים, חכם גדול בהויות העולם מצוין במידות ואהבת ישראל וירא ה' באמת יהי זכרו ברוך.

בחמשה עשר בשבט קנה רבי אברהם גוטמן שק מלא פירות על חשבונו וחלק בעצמו הפירות להמלמדים והתלמידים בהרחבה ובעין יפה.

כן היה כאן ספרדי בוגדדי כבן שלשים בשם משה… קראו אותו⁹³ “סיניור מישאן” שבכל ראש חודש היה בא וחלק להתלמידים עגולי סוכר (קונפיטס) ושתי עשיריות לכל אחד – 6 מא"י בערך – כקטן כגדול כעני כעשיר.

התלמוד תורה ההונגרית יצאה לה שם טוב בעיר ונתוספו ספסלים⁹⁴ מהרבה נערים שאינם מבני הכולל, ושכר ר' אברהם עוד מלמד הוא רבי יצחק שלמה בלוי, בין התלמידים שנתוספו היה אחד בן איש ממיוחסי הכולל נכבד ונשוא פנים, שמפני כבוד אביו הכניסו אותו לחדרנו אף שהיה קטן במדרגה בחדר זה, כן היה התלמיד קטן הקומה ונראה כילד בן תשע שנים. ולא רצינו שילמוד אתנו, כשבא ללמוד עשינו “שביתה כללית” והחלטנו שלא נלמוד ולא נשמע שיעורו של רבינו, רבינו שאל אותנו מה זו שביתה: השבנו כולנו בבת אחת שישלח את הילד הקטן הזה מעמו, בושה לנו שילד קטן כמותו ילמוד יחד עם תלמידים מצוינים כמונו, הרב צעק שקצים! הוא ילמוד אצלי בעל כרחכם יש לו ראש טוב יותר מכם. יהי כן יכול להיות גאון הגאונים רק עמנו לא ילמוד ילך לו למלמד דרדקי וכל זמן שהקטן הזה יבא ללמוד אצל רבינו אנחנו לא נלמוד ורבינו ילמוד עם זה הקטן לבדו, רבינו שפקח היה וזהיר במעשיו היה חדל עצה, לצעוק על כל התלמידים לא ההין, לשלוח את התלמיד רק משום⁹⁵ שהתלמידים עשו שביתה התבייש שתק ולא למד אתנו יומים שלשה, אחר כך הוחלט אצלנו התלמידים שאי אפשר להמשיך עוד בשביתה שכן צריכים אנו ללמוד והוסכם לבטל את השביתה רק לגרום להקטן צרות עד שילך לו, התחלנו ללמוד ולהתלמיד הקטן התרינו שלטובתו הוא לא יבוא עוד, ואם לא, יסבול מאתנו עד שיגורש בחרפה, הוא התעקש ואמר בעל כרחכם אלמוד כאן, ואולם “הלכה כרבים” מררנוהו בנגישות שונות ובאזהרות חמורות עד שעזב את החדר, בדיעבד שתק גם רבינו שגם הוא לא היה שבע רצון מתלמיד זה.

בימי הקיץ כשאזלו המים מן הבורות והוצרך לקנות מים מן השקאים היה במחכמה – בית המשפט המושלמים ומושב המופתי – ברז שהיה באמצע האכסדרה שלפני הבתים וגדר של אבנים נמוך סביבו, והשמש של המחכמה – ערבי נמוך זקן עם חטוטרת על מצחו – חלק מים להתושבים מן הסביבה פח מים אחד לכל איש ואשה ליום בחנם, הרבה אנשים ונשים יהודים וערביים עמדו בתור, כה נהגו בכל יום בשעתיים שלש קודם הצהרים, כשאזלו המים מן הבור של התלמוד תורה היה הסדר שבכל יום ויום הלכו שני תלמידים חליפות מכל חדר ופח בידם להביא מים מן המחכמה, השמש המחלק פנה מיד מקום לתלמידים ואמר: שהם קודמים לכל משום שהמה תלמידי בית הספר (וולאד על מעדרעסה בערבית) ולא יבטלו מלימודם. גם עם שאר התושבים הערביים הגדולים והקטנים חיינו בשלום ואהבה.

פעם אמרנו להשמש הנזכר שרוצים אנו לתור את בתי המשפט, קבע לנו חצי שעה אחר הצהרים בעת שהשופטים הולכים לסעודת הצהרים, ובאנו יחד עם התלמידים הגדולים מחדר רבי אהרן לוי והשמש הראה לנו את כל הבתים ואת ספרי הדיינים ואת בית מושב המופתי, אחר כך רצה להוליך אותנו במעלות דרך השער שיש באכסדרה להר הבית ומסגד עמר, אמרנו: זה אסור לנו כהיום אמר: אני רציתי להראות לכם את הכל מפני שאתם תלמידי חכמים תלמידי בית הספר, ואם אין אתם רוצים אין האשמה בי, הודינו לו ונסתלקנו.

בהתלמוד תורה ההונגרית הנהיגו שהתלמידים היו צריכים להבחן בכל שבת אצל בוחנים מיוחדים, תלמידי רבי אהרן לוי הגדולים היו פטורים מזה, הבוחנים היו הרב זוננפלד שבת אחד, הרב וולנשטין שבת אחד, והרב גולדברגר שבת אחד וכן חוזר חלילה, הבחינה היתה בשבת אחר הצהרים בבית הבוחן – שלשת הבוחנים דרו בבתי מחסה – תלמידי החדר שלנו לא רצו להבחן בכל שבת, אמרנו: די לנו היגיעה כל ימות השבוע, בא שבת בא מנוחה, ועוד בושה לנו שנלך להבחן כמו נערים קטנים, הוחלט לעשות שביתה ושלא ללכת לבחינה. אני שמרתי את ההחלטה, ואולם ביום הראשון כשבאתי ללמוד נודעתי שכל התלמידים הלכו לבחינה, הטפתי להם מוסר: מוגי לב! פחדנים! ילדים קטנים! יראתם פן ירביצו בכם, ביום הששי השני הוחלט עוד הפעם לשבות ולא ללכת, אני ועוד אחד מן התלמידים לא הלכנו לבחינה ושאר התלמידים הלכו, ביום הראשון קמנו שוב אנו השנים השובתים ואמרנו להם: שוטים שכמותכם! מה יעשו לנו? יקנסו אותנו במה? והרי אני שלא הלכתי שתי שבתות מה עשו לי? ואם ירצו לקנוס אתכם עלי דידי הדר, תאמרו שאני הוא הפורץ גדר עד שהבטיחו כולם שלא ילכו ואם יתרעמו עליהם יאמרו שהכל הוא מן חיים הקטן, נעניתי להם בראשי, בשבת לא הלכו כל התלמידים לבחינה ושבת של הרב זוננפלד היה. ביום השני כשבא לבקר את התלמוד תורה נכנס גם לחדרנו ודרך אגב שאל: מדוע לא באו התלמידים שבת זו להבחן? קמתי אני ממקומי ואמרתי: יסלח נא לי הרב שאני הקטן שבתלמידי הרב לוקח לי החפש לדבר ולתרץ את חברי, הבחינה היא על אחת משמש דרכים, א' בילדים קטנים לראות אם הם לומדים או עסוקים במשחקים, ב' להוכח אם התלמידים יודעים את השעור, שבזה יש חשש גם בגדולים, ג' להודע על ידי זה אם הרב לומד כראוי או מתעצל, אצלנו אין כל החששות האלה, אין אנו ילדים קטנים, את השיעור יודעים אנו כולנו ולא קרה אף פעם שאחד מאתנו נכשל בשעת הבחינה, רבינו כבר איתמחי גברי בהתמדת למודו ובסדר הלימוד, ולמה לנו להטריד את הרב בשבת אחר הצהרים ולבטלו משינת שבת וגם לבטל את שעורנו של שבת, הרב זוננפלד שפקח היה והבין שזה רק אמתלא, השיב: יפה דברת! פטורים אתם מלבוא ונתפטרנו מן הבחינה, והיה לנו השבת למנוחה.

בכל יום בצהרים למד רבי יוסף משה קרויז – סופר הכולל – את התלמידים כתב ולשון עברית משעה 1 עד 2. אני הייתי מתקשה בכתיבה, קשה היה עלי לסדר האותיות בשורה שוה, גם לכלכתי הנייר והידים בדיו, פעם כעס עלי הסופר המורה ואמר לי: כשם שיכולים לצמוח שערות בכפות ידי כן תוכל אתה לכתוב כראוי יש לך יד קשה וכתב מכוער ואינך יודע להזהר שלא יתלכלכו⁹⁶ הידים והנייר, מיד יצאתי מן השלחן ובבית אמרתי לאבא שאיני הולך ללמוד כתיבה אצל ר' יוסף משה כיון שלריק יגיעתי, נכנס בי רוח קנאה ונצחון, והתחלתי לכתוב על כל ניירות שמצאתי ועל הדפים הקדומים שעל הספרים וכתבתי כל כך הרבה עד שנעשיתי סופר אומן וכתב ידי נתפרסם ליפה ומצוין, אחר זמן מה באתי לר' יוסף משה במשרד הכולל ואמרתי: שיראה לי כפות ידיו לראות אם צמחו שערות, הוא שכבר שכח את הדבר הביט עלי כמתפלא ואמר לי מה כוונתך בזה? הזכרתי אותו מה שאמר לי ואמרתי לו: כמדומני שנצחתי אותו יודע אני לכתוב כהוגן וגם את השפה העברית כהלכה, השיב לי: יגעת מצאת תאמין.

ביום כ“ג אדר שנת תרמ”א נהייתי לבר מצוה שחל בשבת של פרשת החודש, ביום ראשון הקודם שאלני רבי אם רוצה אני שילמוד אותי דרשה, ואם רצוני בדרשה פשוטה או פילפולית השבתי: רצוני בדרשה ודוקא מפולפלת. ביום ג' התחיל ללמדני בשעות הפנויות של הצהרים מן שעה 12 עד 2, ובערב אחרי שהלכו התלמידים לביתם התעכב עמי כשעתיים, ביום השלישי והרביעי למד אותי כל הדרשה וביום החמישי חזרתי עליה בעצמי חזרתי לפניו וידעתי על בוריה, הדרשה היתה על משנה: מיום שחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה וכו' (סוכה דף מ"א), הרבי נהנה מאד ממהירת תפיסתי והכה אותי על כתפי ואמר לי אתה “חכם לכשירצה”.

בערב אמר לי רבינו, היות שאביך בטח יכין סעודה שלישית של שבת עבור ידידיו וקרובי המשפחה לכן אלמד אותך דרשה מודרנית ואשלב בה פרשת החדש עם חג הבר מצוה וחג המצות יחד עם פתיחה נאה, הדרשה הפילפולית תדרוש בבקר בשעת קידושא רבא לפני הרבנים ודיירי בתי מחסה, והשניה תאמר בערב בשעת הסעודה. חושב אני שתלמוד בנקל ותוכל לומר לפני הקהל כהוגן שאינך מן המתביישים כידוע לי, טוב הדבר עניתי, רוצה אני בכל לבי. רבי אמר לפני ביום הששי שתי פעמים את ההרצאה ומיד חזרתיה לפניו, ותיקן במקום שהיה צריך לתקן ויצאתי מלפניו מלא וגדוש בשתי דרשות ונהנה מאד.

אבא היה אז מן המתפללים אצל הרב שמואל סלנט – כמבואר לעיל – והתפללנו שם. ביום הבר מצוה קראו אותי למפטיר וקראתי בעצמי “בתורה” פרשת החדש הזה לכם וגו' וכן ההפטרה “בנביא”, זכורני שבתורה קראתי בלי שום שבוש אף לא בטעמים, רק בההפטרה אמרתי למען אשר לא יפצו עמי, שכתוב יפצו בשורוק ואני אמרתי יפצו בחולם – משום שכתוב חסר ו' – אבא שש ושמח וכל הציבור אמרו לי “יישר כחך” “מזל טוב”, נכנס בי רמות רוחא אחר כך נגשתי להרב סלנט אמר לי “מזל טוב” וצבט לי על לחיי ואמר: טוב! טוב!

אחר התפלה באו כל הרבנים והנכבדים שבבתי מחסה לקידוש בביתינו ואמרתי הדרשה המפולפלת והתלמידי חכמים פלפלו יחד בפלפולא דאורייתא, בענינא של דרשתי:

אחר תפלת מנחה באו “לסעודת הבר מצוה” ממוני כולל הונגריה, גבאי החברה קדישא והראשי דגלים ורבים מידידי אבא גם הרבי רבי יעקב מן בא מביתו שבשכונת משכנות ישראל חוץ לעיר – בבחינת יבא בעל השור ויעמוד על שורו –, אחר אכילת הדגים קם רבי ממושבו ואמר: רבותי! תלמידי חתן היום למדתי אותו הרצאה יפה אולם משום שלא למדתי אותו רק שתי פעמים מסופקני אם יוכל להרצותה לפני קהל גדול שכזה כדבעי מה דעתכם הינסה לאמר או לא? ענה הרב זוננפלד ואמר: נשאל את חתן היום, שאל אותי רבי: מה תשיב על שאלתי? קמתי ממושבי ואמרתי ואדברה בעדתיך נגד מלכים מאן מלכי רבנן ולא אבוש, והתחלתי לומר בקול ובמתינות את הפתיחה וההרצאה כולה על בוריה וישבתי במקומי קם רבי ממושבו ואמר: רבותי, חובתי היא להגיד שבחו של תלמידי בפניו ובפניכם לא האמנתי שיהיה כל כך מהיר לשמוע וקשה לאבד מסופקני אם אני בעצמי הייתי יכול לומר בפומבי לפני קהל גדול בלי שום שגיאה אחרי חזרה מועטת כזו, יהי רצון שיתגדל בתורה ובמצות ובמעשים טובים לתפארת הוריו ולתפארתי ולתפארת כל ישראל בן חכם ישמח אב, – משבת זו נתן רבי עיניו בי לקחת אותי לחתן לבתו שהיתה בגילי, כאשר אספר להלן – ושמי יצא בעיר לנער טוב בעל כשרונות ובקי בתנ"ך ובגמרא וכו'.

פרק ו'

דירתנו בבתי מחסה היתה צרה⁹⁷ לבית אבא משום שאנו צאצאיהם גדלנו ושכר לו אבא שני בתים גדולים בחצר חזקת רבי אברהם ברבי אשר לוי – גיסו של רבי בינש סלנט – בפנת רחוב חברון ורחוב כותל מערבי. תחלת הרחוב שהולכים לבית המדרש רייסין, בחצר העליונה דרו רבי יהושע ילין ורבי נפתלי ליאון – בנו של רבי בן ציון ליאון – ובחצר התחתונה דרו הורי ורבי אברהם בעל החזקה, והסבא נשאר דר בבתי מחסה עד יום מותו. הסבא שנשאר יחידי בדירתו בקש מהורי שירשו אותי להתגדל אצלו והוא ידאג עבורי באכילה ולינה כדי שלא יהיה בודד לעת זקנתו ויהיה לו עם מי לשוחח כי חשב אותי לבר חכים, ההורים הסכימו וקבעתי דירתי אצל הסבא עד חתונתי. בקטנותי הייתי גם בצוותא של הסבא כמסופר לעיל, ואולם הפעם הייתי מפותח וגדול והכרתי לדעת את ה“סבא” היקר באמת, הכרתיו לגדול בתורה צדיק תמים במעלות ומדות תרומיות בעל נפש עדינה ואצילה וכו' – כאשר כבר כתבתי בעולמו של הסבא –. 

הסבא אהב אותי מאד קנה לי הספרים שחפצתי בהם, הרב טוביה פרינד מאוהלי שבהונגריה מדרי בתי מחסה – אהובו של אבא – נתן לי ביום הבר מצוה דורן דרשה ארגז טוב ויפה לספרים ואספתי ספרי ומספרי הסבא ואבא וגם הרבה מהידידים שנתנו לי ספרים ביום הבר מצוה היה לי ארגז מלא ספרים משלי, ביניהם גם ספרי חול שנתן לי אבא והסבא לא מיחה בי, גם אז בנערותי סבל הסבא ממני על ידי זה שהרגזתי אותו כמה פעמים בחפצי לדעת מה בהמגרה הקטנה שבארגז הספרים שלו – כמסופר לעיל פרק ב' – והוא אסר עלי החפוש ואמר לי אין לי שמה צרור כסף או תכשיטים יבא יום שתדע מה יש שמה והבטחתי לו שלא אחפש עוד.

אשתו השניה של הסבא, מינדל – שהיתה גם חמותו של בנו רבי פנחס כמסופר בעולמו של הסבא – היתה גם כן אשה יקרה וטובת הלב, וטפלה בי בעין יפה, פעם בעת ארוחת הצהרים הרגזתי אותה באמרי לא ערב לי המאכלים שהתקינה ודרשתי שתעשה בשבילי מאכל אחר שאני אהב. לא רצתה אמרה: מה שאני מכינה⁹⁸ צריכים לאכול, לא אכלתי, בקש הסבא אותה שלא לצער אותי ולהכין לי המאכל אשר אהבתי נענתה⁹⁹ לו ואכלתי, בעת שאכלנו, שאלה מהסבא שלש שאלות: א' למה הוא אוהב אותי יותר מכל נכדיו המרובים ואינו מונע ממני שום דבר, בה בעת שהרבה פעמים אני מרגיז אותו ואותה? ב' למה אינו קונה ספרים לשום נכד שגם המה לומדי תורה, לא נגרים או פחחים? ג' למה בחרת ב“חיים נטע הרש’ס” שיהיה אצלך ולא ב“חיים פנחס’ס” שהוא נכדך וגם נכדי – הוא היה צעיר ממני בחצי שנה – השיב לה: א' הוא הנכד היותר גדול מכל נכדיי – רבי יוסף ישראל בנו של אהרן כבר היה נשוי – ב' הוא התלמיד חכם והחכם מכל נכדיי ובו אני מתפאר, הוא¹⁰⁰ נער עליז מושלם ובעל נפש שמחה ואם לפעמים עושה מעשה נערות ומרגיז אותי הלא בשחוקו ובדבריו לוקח את לבבי ואני מתפייס אליו, ומה ששאלת למה איני קונה ספרים לשאר הנכדים? האם בא אחד מהם אף פעם לבקש אותי על כן המה באים אלי ביום השבת לברכני בברכת שלום והולכים להם, אמרה: נכדך ונכדי הוא ביישן. אם כן מה אעשה לך? חיים זה אינו ביישן הוא מבקש ולוקח מה שנותנים לו.

אחר זמן נתבטלה התלמוד תורה ההונגרית משום שעלתה בדמים מרובים ועל ידי החזקתה נקפחו מחלקם בני הכולל שלא היה להם נערים, או שהיו להם בנים גדולים, ורבים צעקו שאסור לשנות מרצון המנדבים ותקנת הכולל שמכספי רמב“ן יהנו כל בני הכולל, הוסכם על כן לבקש מהנדיבים שכל אחד יפריש תרומה מיוחדת לתלמוד תורה – מבלי לגעת מכספי רמב”ן – או להפריש אחוזים מהכספים הבאים וליתן להורים סיוע דמי חודש להחזקת בניהם בתלמוד תורה וכל אב יש לו רשות ללמד את בנו בכל מקום שיבחר ואצל איזה רב שירצה בלי אונס וכפיה, נתפזר העדר של רבינו, ותלמידיו הלכו ללמוד מי אצל הרב זוננפלד¹⁰¹ ומי אצל הרב שלמה זלמן לוי – בהרב נחום – אני ועוד איזה מחברי הלכנו ללמוד אצל הרב זוננפלד, אולם בשביל שהיה מהיר בלשונו ובלימודו היה קשה לנו להבין ההסבר שלו, ונשמטנו אחד אחד, נשארו לו רק התלמידים הגדולים ואני בחרתי ללמוד אצל הרב משה נחום וולנשטין שהיה דר בבתי מחסה, יחד עמי למדו גם שני בניו רבי עמרם ורבי אליעזר.

רבי אברהם גוטמן נפטר בתשרי תרמ"ג מלא מצות ומעשים טובים בצדקה וחסד.

ספר לי אבא על רבי אברהם גוטמן שהיה דייקן ומשגיח מצוין על הסדר בשעה שר' אברהם נבחר למנהל כולל הונגריה ואבא היה המזכיר ומנהל החשבונות, היה משרדו של הכולל באחד מן הבתים שבחצר הכולל ברחוב החניות – הבית הזה הוקדש אחר כך לבית הכנסת בנוסח ספרד וגם לבית אולפנא של התלמוד תורה כמבואר לעיל בספרי – במשרד עמדה קופה של ברזל שבה היו שמורים הכספים והשוה כסף של הכולל, להקופה היו שני מפתחות אחד בידי רבי אברהם ואחד בידי אבא, רבי אברהם שהיה פעיל וזריז היה בא בכל יום בבקר בשעה המיועדת – הוא היה הקופאי וישב אצל הקופה על יד שלחן קטן ושלם הכספים תמור המחאה מאבא – כשבא ר' אברהם בבקר מסר לאבא את המפתח שבידו ואבא פתח בשני המפתחות את הקופה והמפתחות היו קבועים בהקופה כל היום עד שנפסקה העבודה שאז סגר ר' אברהם הקופה והחזיר לאבא את המפתח האחד, בקר אחד מסר ר' אברהם את המפתח שלו לאבא שיפתח את הקופה פתח את הסוגר במפתחו ורצה לפתוח גם הסוגר השני על ידי מפתחו של ר' אברהם ולא נפתח, ר' אברהם שתק והמתין עד שיפתח, משך אבא את דלת הקופה נפתחה אמר לו אבא: כבודו שכח לסגור את הקופה במפתחו, השיב: שגיאה, ביום השני מצא אבא גם כן הקופה בלתי סגורה במפתח של ר' אברהם הוכיח אותו אבא על זה שלא יהיה כל כך טרוד עד שישכח לסגור את הקופה, טוב – אמר – מכאן ואילך אשגיח על זה, כן עברו איזה ימים שהיתה הקופה סגורה, אחר כך בקר אחד מצא אבא שהקופה לא היתה סגורה במפתחו של ר' אברהם אמר לו אבא שנותן יד לגנב שיגנוב בלי טרחה שחק ואמר: לא שכחתי היום וגם השתי פעמים לשעבר רק רציתי לנסות אותך אם נאמן אתה, בערב מניתי את הכסף שנשאר בהקופה – בעת שהיית עסוק בעבודה ולא השגחת – ואחר כך בבקר לדעת אולי תחשוב שאני פזיז ותמיד אני שוכח תרשה לך לקחת כסף, תאמר האיש הזה הוא מפוזר ולא ידע אם חסר כסף, עכשיו מצאתי אותך נאמן ומהיום והלאה לא אשכח עוד לסגור.

בימים ההם עלה מגרמניה יהודי רווק בשם ר' אהרן זקס כבן ארבעים שנה ובבתי מחסה דר יהודי בשם מר מאיער¹⁰² בן ששים מעיר פרנקפורט וקראו אותו בשם “דער פרנקפורטר” היה לו אשה ובנות בוגרות, בתו הבכירה היתה למעלה משלשים שנה, באו שדכנים ושדכו אותה עם מר זקס, נשא אותה ומצא לו פרנסתו משעורים בגרמנית שנתן לנערים צעירים, שכר אותו אבא שילמד גם לי שפת ולשון גרמנית שעה אחת יום יום בבית הורי, – אבא רצה ללמדני גם השפה הערבית ולא רציתי שהיתה אז שפה מתה, וקשה היה לי למודה, אחר כך התחרטתי על זה – התחילו האחים של אבא ואחיותיו שהיו קנאים לרנן באהליהם אחרי אבא שמקלקל אותי לגמרי ולא בלבד שמניח אותי לקרוא בספרים החיצונים אלא ששכר לי מורה ללמוד שפה זרה והגיעו הדברים עד שאחיו הצעיר רבי אברהם לא היה יכול להתאפק ובא אצל אבא ואמר לו: אני מזהירך שסוף סוף יהיה בנך אפיקורס והקולר יהיה תלוי בך. השיב לו אבא: רצוני שבני יהיה שלם במדעים, – אחר כך נודע שה' זקס השאיר אשה בגרמניה שלא גרשה וחותנו בקש שיתן גט פטורין לבתו. –

הסבא ידע שאני לומד שפת גרמנית. כן ידע שלמדתי מעצמי לקרוא גרמנית, רוסית, הונגרית, צרפתית, רומנית ויונית, ויודע אני לכתוב כתובת באלו השפות ולקרות כתובת על פי דקדוקה של השפה ולא מיחה בי ולא באבא.

פעם אמרתי להסבא: שאלה יש לי לשאול ממך למה בחוצה לארץ היית קנאי גדול כנגד ללמוד כתב ושפה נכריה עד כדי כך שנסיעתך לארץ ישראל עם בניך היתה בשביל שלא יכשלו בחינוך בבתי ספר, וגם כאן אתה מן המתנגדים לבתי ספר ומדוע אינך מעכב אותי מלמודי שפות זרות? ואם אין אתה קנאי אלי למה אתה קנאי לאחרים? שחק ואמר: שאלה גדולה שאלת תא ואסברך, בעצם הדבר אין אני קנאי ואני אומר שהאדם צריך להשתלם כדי שלא יהיה בור וחסר השכלה, וראיה לדבר שאביך למד מעצמו כתב ולשון והשכלה ולא עכבתי על ידו – בני האחרים לא רצו ללמוד ולא למדו – וגם איני מעכב עליך, אני קנאי דוקא כנגד בתי ספר שלומדים בהם בכנופיא אצל המורים קלי הדת והמשרישים בלבות התלמידים רוח של כפירה ומינות ומטילים ארס בתלמידיהם להיותם קלים בתורה ובמצות ועל כן בחוצה לארץ שחייב כל איש לשלוח את בנו לבית הספר – על פי חוקי הממשלה – לא רציתי להשאר שמה עם בני, מה שאינו כאן שלא יש חובה. מתנגד אני רק שלא ילמדו הבנים בבתי הספר, אולם ללמד את הבנים על ידי מורה פרטי – בפרט אם המורה מוחזק לשומר תורה ומצוה – בביתו של אבי התלמיד ביחידות ולא בכנופיא אני אומר שכל אב צריך ללמד את בנו שיהיה בקי במקרא ובנביאים וכתובים לדעת כתב ושפה עברית וגם לועזית – אם הבן רוצה בכך –לפיכך אני מרשה לאבא שלך שילמדך הכל וגם יש לי קורת רוח מזה שאתה משתלם, – דברים טובים מפי קנאי זקן –.

אחר הבר מצוה אמר לי אבא שאתרגל לקרות בתורה כי יש לי כשרון בזה וזכרון טוב לזכור את הטעמים, קנה לי חומשים מדפוס רדלהיים הראשונים מכורך בעור יפה ותיקון סופרים – דפוס ווילנה הראשונים – והתחלתי לקרות הפרשיות במנחה של שבת ושני וחמישי בהמנינים שבחורבת ר' יהודה החסיד, אחר זמן בחן אותי אבא ומצאני ראוי לקרות כל הסדרה בשבת בבקר וקראתי במנינים את כל הסדרה ובכן נעשיתי קורא מובהק ורגיל ואז הייתי בן ט"ו שנה.

בשנת תרמ"ג כבר נחשבתי בין הקוראים בתורה המובהקים אבא “הקורא” בבית הכנסת הגדול בית יעקב וגם היה המוהל דמתא כמבואר בעולמו של אבא –ארע שביום הכפורים של השנה ההיא שהיה לאבא למול שני ילדים בחוץ לעיר ואי אפשר היה לו לבוא חזרה העירה קודם קריאת התורה בבית הכנסת, שאל אותי אם אני רוצה למלא את מקומו ולקרות בתורה בבית הכנסת לפני הצבור הגדול שהיה מלא אל פה, ואם יש בידי אומץ שלא יהיה לי אימתא דצבורא, השבתי: מצדי אני מוכן אבל! אולי לא ירצו הגבאים והרבנים והקהל ואצא בבזיון, אמר לי: סייג לחכמה שתיקה, תסדר עצמך ואני אבחין אותך ואם אמצאך מסודר¹⁰³ כהוגן אז כשיגיע זמן של קריאת התורה בבית הכנסת ולא אהיה יחפשו אחרי בבית המדרש מנחם ציון מקום שאתפלל ולא ימצאו אותי ויחפשו אחר קורא בתורה, אז תעלה על הבימה ותאמר שתקרא אתה, תתעטף בטלית שיהיה אצלך מן המוכן ותתחיל לקרות…

כשהגיע זמן קריאת התורה הלך רבי שמעון מונזון השמש הראשי של בית הכנסת לקרוא את אבא, בא ואמר שאיננו, הספר היה כבר מונח על הבימה עליתי ואמרתי אני אמלא מקומו של אבא, ותיכף עטפתי עצמי בטליתו של אבא, קראו לכהן ואני התחלתי לקרות, הזקנים שבצבור רננו בחשאי; ביום כפור יקרא לפני הצבור בבית הכנסת הגדול שמתפללים שמה רבנים וזקנים ונכבדים נער בן ט"ו שנה? אחרי הקריאה התחיל “ויצעקו” כעסו על אבא ועלי הנער שהיה לו חוצפה יתירה לעלות ולקרות בלי נטילת רשות מהגבאים ומהרבנים אולם כבר היה אחר המעשה, – אבא לא קבל שכר בעד קריאתו בתורה רק קרא

לשם מצוה ועל כן עשה מה שעשה. –  

מיום כפורים זה התחלתי לקרות בבית הכנסת הגדול בסירוגין בשבתות שהיו לאבא למול שני ילדים ולא היה ספק בידו לבוא לקריאת התורה.

קביעות לימודי היתה בבית המדרש מנחם ציון: יחד עם חברי נחום נתנזון ולמדתי עמו עד שנשא אשה בת רבי בנציון זילברשטין, ואני נהייתי כבן י"ז שנה והתחילו לדבר לי שידוכים.

פרק ז'

הימים ההם היו רובם של יהודי ירושלים האשכנזים מעולי וצאצאי רוסיה והונגריה שהיו נקראים “פרושים” או “מתנגדים” שהתפללו נוסח אשכנז. “חסידים” או כמו שקראו להם נשי ירושלים “חסידיים” היו רק מעט משום שהעליה מפולניה היתה אז קטנה, הפרושים והחסידים היו רחוקים אלו מאלו, פרושים לא התפללו אצל חסידים ולא חסידים אצל פרושים ורבים מהפרושים הותיקים מעריצי הרב אליהו מווילנה – הגר"א – לא התפללו בשום אופן בבית הכנסת שאומרים בו בקדיש ויצמח פורקניה או “הודו” קודם “ברוך שאמר” גם לא השתדכו כמעט אלו עם אלו ונראה אז כעין נשואי תערובות…

בין האדמורי“ם הקדומים נודע האדמו”ר רבי יעקב יצחק מפשיסחא שבפולניה ושם אשתו שיינדל, הוא היה תלמידו של האדמו“ר רבי יעקב יצחק מלובלין “החוזה מלובלין”, האדמו”ר הזה רבי יעקב יצחק מפשיסחא היה גאון וחריף עצום והעמיד תלמידים הרבה רבנים וגאוני תורה ונהרו אחריו אלפי חסידים ומפורסם בעולם בשם “היהודי” – למה קראו אותו כן יש על זה ספורים ונוסחאות שונים אבל זה אינו נוגע לספרי – היהודי נולד תקכ“ז ונפטר בתשרי תקע”ה, הוליד שלשה בנים האדמו“ר רבי ירחמיאל מפשיסחא האדמו”ר רבי יהושע אשר שהיה גם רב בעיר פוריסוב וזליחוב שבפולניה, האדמו“ר רבי נחמיה מבעכעווע, הרב והאדמו”ר רבי יהושע אשר מפוריסוב ואשתו לייצא הולידו ד' בנים רבי יעקב צבי, רבי אריה מרדכי – נולד שנת תקצ“ג – רבי אברהם ורבי מאיר שלום, רבי יעקב צבי היה גם כן אדמו”ר ורב בעיר פוריסוב חבר ספר “עטרה לראש צדיק”, רבי אריה מרדכי רצו למנותו לרב בעיר נאועמינסק שבפולניה ולא קיבל הרבנות וגם לא חפץ להיות רבי או אדמו“ר, רק חי כאיש פרטי ולמד תורה יום ולילה ואחיו החזיקו אותו שהיו רבים ואלפי חסידים להם, רבי אברהם היה אדמו”ר לחסידים, רבי מאיר שלום היה אדמו"ר וגם רב בעיר גאריויעלין שבפולניה, חבר ספר “נוה שלום”.

רבי אריה מרדכי נשא לאשה את בת הרב והרבי ר' שמשון מזואלין שהיה מתלמידי היהודי וילדה לו בן את רבי יעקב שהיה רב באיזה עיירות שבפולניה, ובמות¹⁰⁴ אשתו בצעירותו נשא אשתו השניה הבתולה לאה בת איש עשיר מוורשה בשם רבי נפתלי דוב פעניגשטין ותלד לו בוורשה בן אחד ושש בנות.

בשנת תרל"ד חשקה נפשו של רבי אריה מרדכי ליסע לירושלים אמר: אני לא רב ולא “רבי” ופרנסתי היא מה שאחי מחזיקים אותי נכון הוא שאדור בירושלים לקיים מצות “ישוב הארץ” ואחי יחזיקו אותי בכספם יהיה גם להם חלק בישוב הארץ, לקח את אשתו ושבעת ילדיו ונסע לארץ ישראל בדרך נסיעה קשה מאד בימים ההם מוורשה לאודיסה ומשם בספינה עד איסטנבול ומשם ליפו.

כשעלו באודיסה על הספינה מצאו שם את רבי יעקב שפירא הירושלמי נ"י שחזר לארץ מביקור בחוצה לארץ שהיה כאן שוחט עופות ואחר כך “משולח” של ועד הכללי וועד אפריקא בדרום אפריקא – רבי אריה מרדכי שמח מאד בבן לויתם הירושלמי. כן נלוה להם באניה משפחה אחת מגליציה שנסעה גם כן לירושלים, והוא הרב יהודה ליבוש ארנשטין שהיה רב בעיר פולטושן שברומניה ואשתו, חתנו רבי חנניה הלפרן ואשתו. נתקרבו הלבבות כדרך הנוסעים בספינה “אחים של הספינה”, רבי אריה מרדכי שהיה לו בן בשם יהושע אשר ורבי חנניה שהיה לו בת בשם חנה השתדכו ביניהם והסכימו לכשיסתדרו בירושלים לישא יהושע אשר את חנה.

באלול תרל"ד הגיעה הספינה לנמל יפו. הנסיעה מיפו לירושלים היתה עדיין ברכיבה על חמורים, והקטנים שלא יכלו עוד לרכוב בעצמם על החמורים נסעו בתיבות שבצידי החמור באופן שכזה, קשרו שתי תיבות של עץ על האוכף של החמור מימין ומשמאל בכל תיבה הושיבו שני ילדים, וכדי לכוון את המשא נתנו אבן או אבנים בצד הקל שישתווה המשא, החמורים הלכו והתיבות התנענו כשעלה החמור על הר פחדו הילדים אולי יפלו לאחוריהם, כשירד פחדו פן יפלו לפניהם, ותהי צעקה גדולה, לרבי אריה מרדכי מסרו החמרים סוס לרכוב עליו, ומשום שלא הורגל לרכוב על סוס גם בעבור שהילדים בכו בשעת עליה וירידה, הלך רגלי על יד הילדים כל הדרך במשך מעת לעת בחום השמש עד שהגיעו לירושלים עייפים ויגעים, ורבי אריה מרדכי בא שבור ורצוץ וברגלים נפוחות סרו לבית קרוביהם הנהו תרי אחי החסידים המפורסמים רבי אליעזר מנחם והרב יצחק דוד בידרמן שבאו לירושלים מכבר, זולתם נמצאו עוד כמה משפחות מפולניה.

רבי אריה מרדכי הסתדר מעט מעט ושכר לו מערבי אחד חצר מפוארת עם בתים יפים, ונהיה תושב ירושלים, אחר כך התחילו לבוא משפחות מפולניה של חסידים ושל רבנים ורביים וגם ממשפחת היהודי, נתרבו מתפללי נוסח ספרד ושכרו להם ואף בנו בתי מדרשות לתפלה.

רבי אריה מרדכי היה בירושלים ראש החסידים הפולנים “רבי” או אדמו"ר בבחינת זעיר אנפין, בכל שבת נהרו חסידים לביתו לקידושא רבא וגם היו רבים שבאו אל ביתו בשבת לאכול פשטידא. כמו כן במוצאי שבת התאספו אצלו אנשי פולניה לסעודת מלוה מלכה וכן לסעודת ראש חודש, פרנסה היה לו בשופי כי האחים שלו וחסידים שבפולניה החזיקו אותו בהרחבה ובכבוד וביתו היה פתוח לכל.

רבי אריה מרדכי – רבינוביץ שם המשפחה שלו – נתפרסם בירושלים בכבוד רב באשיותו הנעלה רחש לו לידידי נפש את גדולי¹⁰⁵ וטובי ירושלים גם מהפרושים ביניהם¹⁰⁶ הרב מאיר אוירבך – הרב מקליש – רבי שלמה זלמן לוי – בנו של הרב יעקב ליב ראש בית דין – רבי שלמה זלמן ביקר אותו תמיד בביתו וכן הוא ביקר את רבי זלמן בביתו, גם הרב מקליש בא כמה פעמים לבית רבי אריה מרדכי לסעודת ראש חדש, כה הסתדר וחי בירושלים משך שנים חיים טובים שלוים ושקטים ונעימים.

בירושלים נולדו לו עוד שני בנים ראובן ישראל בשנת תרל“ז, ונפתלי דוב בשנת תרל”ט.

בנו יהושע נשא את חנה בת רבי חנניה הלפרן לאשה כמדובר והוסכם על הספינה, הולידו בנים ובנות נינים ונכדים דור ישרים בירושלים, רבי יהושע אשר הוא הסוכן והמזכיר הראשי של תלמוד תודה וישיבת חיי עולם, והוא זקן החסידים של האדמו"ר מבויאן,

בין חסידי פולניה היה כאן רבי שלמה יצחק טורנהיים שוחט שנתחרש ועל כן קראו אותו כאן “דער טויבער שוחט” הביא עמו צעיר רווק ממקורביו בשם אלעזר מנחם ועקסלשטין, הצעיר הזה היה תלמיד חכם וטוב רואי¹⁰⁷ ופקח נשתדך הצעיר עם חיה בת רבי אריה מרדכי, חיו חיי שלום אך לא הולידו איזה שנים, דרשו ברופאים עשו סגולות ומרחצאות¹⁰⁸ בימה של יפו ובחמי טבריה ולא נתפקדו.

וכאן היה זקן אחד שמכר קמח במרתף אחד אצל חצר כולל גליציה סמוך לבית המדרש רייסין ושמו ר' “אברהם מעלער” – קמחי – על שם פרנסתו, אמרו עליו שהוא יודע סגולה או רפואה לחשוכי בנים שיולידו, הלכו הזוג אצלו, אמר: שיתן להם רפואה או סגולה בתנאי שאם יולידו בן זכר שיתנו לו “סנדקאות”, אינו רוצה כסף רק המצוה. הבטיחו לו נפקדו ונולד להם בן והיה סנדק כמובטח לו.

רבי אלעזר מת בצעירתו בתשרי תר“נ על ידי אסון. הוא היה משגיח על הכשרות בבית המטבחיים יחד עם חברו רבי יעקב יצחק טיטלבוים והוצרכו ללכת יום יום רגלי מביתם עד הבית מטבחים שהיה רחוק מן העיר במורד הר הזיתים בצד מזרח, ביום ג' תשרי הלך עם חברו לבית המטבחיים כרגיל תקפוהו כאב הבטן ושלשול חזק ועד שבא לביתו נהפך לו מעי וחלה כארבעה ימים ומת – רופאים מנתחים לא היו אז – אשתו חיה מתה תשרי תרפ”ג הניחו בן יחיד.

בימים ההם עלה לירושלים צעיר רווק נכבד מעיר הורדנה בשם ישראל אלעזר גולדויכט נשא את הדס בתו השניה של רבי אריה מרדכי היו להם בנים ומתו בקטנותם, הוא היה סוחר של אריג בד ומשי בסיטונות והיה נחשב בין הסוחרים הגדולים במקצוע זה, וסוכן וגבאי של תלמוד תורה חיי עולם כאן וגבאי בית הכנסת תפארת ישראל לחסידי בויאן, אשתו מתה עליו בחייו בשבט תר“פ והוא בחודש??? תרצ”ו.

אבא היה בימים ההם הבנקאי היחידי של היהודים האשכנזים בירושלים וכל הצ’יקים וכספי חוץ שבאו מחוצה לארץ היו נמכרים ונתחלפים אצל אבא, גם רבי אריה מרדכי החליף אצלו הרובלס שהגיע לו מהאחים שלו בפולניה, והיה לו אשראי אצל אבא על חשבון הרובלס שיבאו לו ונתידדו זה עם זה. הוא נהג מנהג חוצה לארץ לשלוח את הבנות לשוק לקנות צרכי הבית ולפעמים גם להחליף הרובלס. אשתו היתה טרודה בהנהלת הבית וטיפול הילדים והוא עסק בתורה ובמילי דחסידותא, ושתי בנותיו השלישית והרביעית עסקו בקניית צרכי הבית והחלפת הכספים, בהרגלי לבוא להבנק של אבא פגשתי לפעמים את שתי האחיות, וכן הייתי פוגש אותן ברחוב היהודים בשוק האטלזים ושוק הדגים ובחניות המכלת, ראיתי אותן יפות ומסודרות מלבושן נקיות זריזות ובת צחוק על שפתן – כבנות הרביים שבחוצה לארץ – אמרתי בלבי אחת מאלו הייתי בוחר לי לאשה ופרט את השלישית, שניראית יותר יפה וזריזה.

וכאן היה זקן תלמיד חכם ונשוא פנים זריז ושמחן בשם רבי יוסף שעהגואלד קראו אותו ר' “יוסלה דאמברעוער” שהיה מעיר דומברווע שבגליציה היה מן החסידים אבל מעורב עם כל הבריות ואהב את כל יהודי כחסיד כמתנגד, וכולם אהבו אותו, סחר בשטרי גורל של זכסיה¹⁰⁹, ברונשויג, וברלין, של חמש מערכות שמכר בירושלים ומזה התפרנס הוא וביתו, לעת זקנתו לא שחק לו הגורל ואבד את כספו בעסק זה ונעשה עני ואביון, מפני זקנותו לא הוכשר עוד לנהל עסקים או פקידות, ובכל זאת היה עליז ושמח ולא ניכר עליו שהיה עני, הסוחרים ובעלי בתים החזיקו אותו¹¹⁰ בהלואות – על מנת שלא להחזיר – בדרך של כבוד, היה לו מספר אנש־ם שהיה בא להם בפנים שוחקות ובדברים: מה שלומך ר' פלוני? והלה תחב לו מטבע בידו והלך לו, בין המלוים והתומכים האלה היה גם אבא וגם רבי אריה מרדכי שאצלו היה גם יוצא ונכנס בתור חסיד והיה מן העושים קידוש בביתו וגדולה לגימה כו'.

פעם בא ביום החמישי להבנק של אבא לקבל את שלו ולא היה אבא במשרדו, בא לביתנו לחפש את אבא ולא מצא לא את אבא ולא את אמא, רק אני ישבתי אל השלחן ועיינתי בספר, אמר לי שלום והחזרתי לו שלום הכה אותי על גבי ואמר מה שלומך חיימקה? ושאל אותי על אבא אמרתי לו: בטח יבא עוד מעט שיחכה נתתי לו כסא לשבת, עלה בדעתי: הזקן הזה סובב כל היום ומתייגע בטח הוא רעב שאלתי אותו: אם הוא רוצה לטעום איזה דבר מתחלה סרב ואחר כך קבל נתתי לו רקיק וכוס קטן עם יין שרף ברך ואכל ושתה הבנתי שכוונתי את השעה המתין והמתין ואבא לא בא, נתתי לו חצי בשליק – 15 מא"י – מדמי כיס שלי ברכני והלך לו לבנק של אבא וקבל את שלו, עברו איזה שבועות, שבת אחת כשישב אצל רבי אריה מרדכי ואכל פשטידא דברו יחד ענינים שונים עד שהגיעו לעניני שידוכים אמר לו רבי אריה מרדכי מאד רציתי להשיג חתן טוב ותלמיד חכם וממשפחה הגונה עבור בתי השלישית שהיא מצוינה מכל בנותי, השיב לו ר' יוסף: אריה מרדכי! – דיבר עמו בלשון נוכח בהיותו זקן ורבי אריה מרדכי כבן חמשים שנה – ראיתי בן אצל נטע הרש הבנקאי והנה הוא אתרוג יפה, שמע לעצתי וחזור אחריו וקחהו לחתן לבתך ותהיה שבע רצון. ואף כי בימים ההם היה זה מן הנמנעות שחסיד ישתדך עם מתנגד אבל ר' אריה מרדכי שפקח היה אמר: נראה, ור' יוסף אמר איש חכם כמוך לא תשגיח על שטותים כאלו, אמר: אם מה' יצא הדבר יהיה למזל טוב.

ושדכן היה בירושלים, שדכן בר סמכא שלא רימה ולא שיקר ושמו ר' מנשה רוט. הוא היה השדכן של בני הרבנים והעשירים, הכיר את כל דיירי עיר העתיקה האשכנזים, היה לוקח דמי שדכנות פרס הגון משום שלא הונה מעולם ואמר האמת. כאשר שאלו חות דעתו על שידוך ואם הבין שאינו ישר, השיב כלך לך מזה, זה לא בשבילך פלוני לא ישתדך עמך וכדומה, רבי אריה מרדכי שלח אחריו ושאל אותו אם מכיר את נטע הרש ואת בנו השיב לו: זה שידוך טוב והגון אבל מסופקני אם נטע הרש יואל זה משום: א) הוא פרוש או מתנגד כמו שאומרים, ולא ירצה להתחתן עם חסיד וגם ממשפחת רביים, ב) הוא יכול לשדך את בנו עם בת עשירים או רב שירצו להשתדך עם הבנקאי, בפרט שבנו יש לו שם טוב שהוא מן הטובים והמצוינים ויוכל לקבל נדוניא גדולה מה שאין יד כבודו משגת, השיב לו: מה איכפת לך, ילך וישאל אותו ואם הוא זווג מן השמים יתרצו שני הצדדים. בלילה בא ר' מנשה לאבא והציע לפניו את השידוך, אבא שפקח היה נכנסו הדברים באזניו ואמר אם נכבד כזה ממשפחת גדולים ואצילים צדיקים מפורסמים, איש אשר ביתו פתוח לרוחה והוא רב צדקות והבת יפת תואר נקיה ומסודרת רוצה לשדך בנו מה טוב, אני פרוש והוא חסיד בשביל זה אין לדחות את הדבר, התבונן ואמר לר' מנשה שיתעסק בזה והזמין את רבי אריה מרדכי לפגישה, נפגשו ודיברו באריכות ולא באו לעמק השוה ונפרדו, זה היה בחודש אייר תרמ"ה, אחר כך נסע רבי אריה מרדכי לפולניה לסייר נכסיו ונשתקע הדבר.

אחרי כשבועיים בא רבי יעקב מן – שנתן עיניו בי עוד ביום הבר מצוה שלי כמסופר לעיל – לילה אחד לאבא ואמר לו: רצוני שנתחתן בנך תלמידי החביב לי ישא את בתי, היא והוא מכירים זה את זו ואין אנו צריכים לשדכנים נשתוה בינינו, כמה אתה נותן לבנך, כמה אני נותן לבתי במשך יומים השתוו על הכל, אבא שאלני להסכמתי נענעתי לו בראשי, כתבו ראשי פרקים והוגבל זמן החתונה לחודש אלול.

ראש חודש אלול כשנצטרכנו לכתוב תנאים אחרונים ולהגביל יום החופה אמר מחותני רבי יעקב מן לאבא רצוני לעכב זמן החתונה עד אדר כדי שהזוג יתבגרו יותר, מה דעתך? הסכים אבא, ולפני ראש השנה חלתה הכלה בדלקת הריאה וקודם יום הכפורים מתה. אחי אברהם ע"ה שהיה צעיר ממני בשבע שנים ורבי יעקב מן היה לו בת בגילו של אחי זה אמרו רבי יעקב מן ואשתו להורי אם לא זכינו להשתדך בבתנו זו, נשאר מחותנים בבתנו הצעירה ובנכם הצעיר, וכן היה ואחי נשא את פעשע בת רבי יעקב מן ונשארנו מחותנים וקרובים כל הימים.

אחר חג הסוכות חלה רבי אריה מרדכי בפולניה בצדו הימנית, דרש ברופאים ולא הוטב לו, פרופיסר גדול אמר לו שיש לו אבנים בכבד, פחד וחזר לירושלים בשלהי חשון, בו ביום שלח אחר רבי מנשה רוט השדכן ואמר לו שילך לאבא לגמור השידוך, ואודות התחייבות לא תהיה מניעה כי יתן כפי אשר יושת עליו, אבא אחרי שראה מה שקרה עם השידוך הראשון, לא הפריז הפעם בבקשת נדוניא ואמר לרבי מנשה: רבי אריה מרדכי יתראה עמי ונשתווה, נפגשו ונשתוו שאבא יתן 50 נפוליון זהב – 40 לא“י – והוא יתן 500 רובל – הרובל היה 5 מא”י – ושש שנים מזונות על שלחנו, כדי שאשתלם בלימודים ואהיה כרצון אבא רב וגדול ומושלם בישראל. רבי אריה מרדכי רצה לתהות על קנקני, אחר תפלת ערבית נפגשנו יחד בבית הכנסת של הספרדים – המיוחס לרבי יוחנן בן זכאי – פתח במילי דעלמא סיפורים שונים, והקשה לי קושיא אחת על תוספות בבבא¹¹¹ מציעא ותירצתי לו תיכף בפשיטות, צבט לי על לחיי צביטה של חבה ונפרדנו בידידות.

רבי אריה מרדכי שלח לומר לאבא שרוצה לכתוב “ראשי פרקים”, עוד בלילה זה אמרתי לאבא לא! רצוני לדבר עם הבת, וגם צריכה לדבר עמי, אלא שלא היה קיצוני גם רצה בתקנתי אמר הצדק אתך. שלח לאמר לרבי אריה מרדכי שרוצה שהבן עם הבת יתראו יחד, הוגבל מקום לפגישה שהיינו שנינו לבדנו¹¹² שוחחנו ושאלתיה אם היא מסכמת בכל ואמרה: כן, כן שאלה אותי אם אני מסכים בכל לבי ועניתי כן.

שמחת התנאים נערכה בבית רבי אריה מרדכי, באו משפחת אבא ואמא וידידיו של אבא, מצד רבי אריה מרדכי באו בני משפחתו וחסידיו, והיה זה חידוש בירושלים שמתנגד יתחתן עם חסיד ועוד גם ממשפחת רביים, אבא היה הראשון שפרץ גדר זה והאחים שלו ואחיותיו לחשו זה לזה: נטע הרש הפקח השתדך את בנו המושלם עם חסידים, הבחור יתקלקל שיטה מדרך הפרושים לפגר זמן התפלה וזמן קריאת שמע וכו' וכו' אולם מפני כבודו של אבא לא אמרו לו הדברים בפניו.

התנאים נערכו בלילה כיד העשירים בהרחבה ופזרונות ובסדר טוב, הכלה בעצמה שרתה את המסובים כנהוג אז באירופה¹¹³, גם לי החתן הגישה עוגה ותה ונתנה בפנים שוחקות, ה“קיצונים” וכן רבים ממשפחת אבא קרצו בעיניהם איש לרעהו ורמזו בידיהם על הקלות שבדבר שהכלה תסובב בין הגברים לשרת את המסובים ולתת להחתן כיבוד בפרהסיא¹¹⁴… כשהציבור נתמעט ונשארו רק הקרובים ביותר ושותפיו של אבא הזמין אותנו המחותן לסעודה קטנה ויפה, הרב שלמה זלמן לוי גבאי החברה¹¹⁵ קדישא וידידו של אבא ושל המחותן, היה הסדרן והעסקן בעבודה זו, בילו איזה שעות בילה ונפרדו כולם באהבה ושמחה.

התנאים היו בראש חודש כסלו, והחתונה הוגבלה לחודש שבט, וארשתי לי לאשה את הבת השלישית שלו חנה יוטא כמו שהיה בדעתי מכבר, כשבאתי להתפלל במנינים שבחורבת ר' יהודה החסיד¹¹⁶ סבבוני המתפללים והחבריא של אבא בדברים: מזל טוב! נשתדכת עם חסידים? אחד אמר: מה בכך! הוקבעה הלכה עמוני ולא עמונית, אמר השני: מפורש בתלמוד ונשותיהן יותר מהם, הייתי לשיחה¹¹⁷ בפי הפרושים הקיצונים שאמרו יהרג ואל¹¹⁸ יעבור אף כקוצו של יוד ממנהגי הרב מווילנה – הגר"א – כמו כן שאלו החסידים את מחותני מה ראה לשדך את בתו עם מתנגד, כלום לא מצא בין החסידים בחור בעל כשרונות וטוב? השיב להם: וכי תחשבוני לטפש דברתי עם הנער ומצא חן בעיני, סחורה כאשר אהבתי, אינו ביישן ואינו בטלן יש לו שכל ישר ועל הקושיה שהקשיתי לו – שהיה קושיה עצומה – השיב על אתר בפשיטות, נדבק אל לבי ולא יכולתי להסתלק ממנו, אני מקוה שהוא זיוג של בתי ומה' אשה לאיש.

בחנוכה הזמין המחותן אותי ואת אבא משפחתו ושותפיו,ואת משפחתו וידידיו לסעודה גדולה עם לביבות והיה ציבור גדול, אמרתי דרשה קטנה – במקום הדרשה של התנאים – הרב זלמן לוי עסק במטבח והיה הסדרן של המשתה והכלה שרתה את המסובים, אחר הסעודה נתנו להמסובים תה עם רבה – על ידי הכלה – והכלה קבלה מתנות מהמסובים 40 חירה’ס מטבע של זהב דקה מאד – בערך 300 מא"י – נקבו בהן נקב קטן וחרזו אותן על פתיל תכלת ולבשו על צווארן לתכשיט שנקרא “סאלבע”, – נשי הפלחים נושאים עוד כהיום תכשיט כזה – השמחה היתה גדולה, וזו היתה הפעם השניה שפרושים עם חסידים היו מסובים על שלחן אחד באהבה וריעות.

בחודש טבת נולד נכד לקרובנו רבי יעקב שפרה’ס – המוזכר בעולמו של אבא פרק א' – כיבד אותי ואת הכלה שלי בהבאת הילד לבית הכנסת על ידי הכלה ומסירתו ליד החתן וכן בחזרה (קוואטער באידיש).

רבי יעקב שפרה’ס:

נולד בירושלים בבית האר“י – הבית שנולד בו הרב יצחק לוריא – בית ישן וחשוך שבו היה רק חלון קטן יורדים אליו בג' ד' מדרגות, ושם מרתף חשוך שהיה בית השינה. במאגארא זו, – כן נקראת בערבית – נולד לפי המסורה האר”י וגם רבי יעקב, הוריו גרו בבית הזה כל ימי חייהם וגם הוא דר בבית הזה עם בני ביתו כל ימי חייו, היה איש חלוש וסבל מאיזה מחלה, היה ירא ה' צנוע ומעלי, יהודי מתבודד, גמר תפלתו ולימודו והלך לו לביתו לעסוק במלאכתו קליית קפה וטחינתו בגלגל גדול ועבד קשה בחולשתו לסובב את הגלגל הגדול, אשתו – גיטל – עסקה במכירת הקפה שקלה את הקפה באוקיות, חצאי אוקיות, ורבעי אוקיות, ונתנה בכיסי נייר ורשמה על כל כיס המדה ואת שם בעלת הבית שלה מיועד הקפה, נתנה¹¹⁹ הכיסים לפח הנפט וסבבה ברחובות לחלק ללקוחותיה¹²⁰, בקפה של ר' יעקב שפרה’ס לא היה שום חשש של תערובת שעורים או אפונים כי היה איש אמונים מאד, ולחג הפסח קנו כמעט כל האשכנזים את ה“קפה של ר' יעקב שפרה’ס” שהיה נאמן ומוחזק למדקדק בעניני כשרות, והקפה שלו היתה נקראת “קפה שמורה” ומזה היה מתפרנס הוא וביתו בדוחק והיה עני כל ימי חייו.

סמוך לראש חודש שבט התאספו אבא והמחותן ושני חתניו בביתו של הסבא – מפני כבודו – להשליש הנדוניא ולהגביל יום החופה, כשגמרתי שיעורי עם חברי רבי נחום נתנזון אמרתי לחברי אני הולך לבית הסבא להיות נוכח בשעת כתיבת “תנאים אחרונים” שלי, עליתי לביתו של הסבא דפקתי על הדלת ונכנסתי בלתי קרוא שמחו בי מאד וכבר היה אחר הכתיבה והסבו על אכילת כעכים ותה והמחותן אמר לחתניו: החתן אינו בטלן כלל ונתן לי מיד 10 פרנק זהב – 8 שיללנגים – מתנה בשביל אמיצות לב שהיתה בי, אמרתי לו מה שייכות אמיצות בזה, רציתי לדעת אם הכל הולך למישרים הלא זה נוגע לי, הכה לי מחותני על כתפי וקרא לפני מה שכתוב בתנאים אחרונים ושאלני מה! אתה שבע רצון? שב אצלי ואכול כעך עם תה, אמר ר' אלעזר חתנו הכעך צריך החתן לשלוח להכלה ואני אהיה השליח בדבר וכן עשו.

פרק ח'

יום החופה הוגבל ליום ג' שבט תרמ"ד, הורי גרו אז בחצר חזקת רבקה אגאסי ברחוב שאצל כותל מערבי על יד חזקת הרב משה מלכה, נגד הרחוב שהולכים להמידאן ורחוב המחכמה – בתי הדיינים של הערביים – השכנים היו רובם ערביים ממשפחת החוסיינים הנשישיבים¹²¹ והחלדים וחזני מסגד עמר¹²², חיו אתנו בידידות ואני התרועעתי עם בניהם בני גילי, בקרתים בבתיהם והם בקרו בביתנו, בתחלת הכניסה לרחוב המוביל למידאן, גר בחצרו שייך יוסף אל חוסייני מלומד גדול חבש לפפה ירוקה על ראשו ולבש מעיל שחור ארוך וגדול וסביב צוארו מטפחת גדולה של צמר לבן, הוא היה בקי בחמשה חומשי תורה וידע הרבה מדיני ישראל, פעם הייתי בביתו ושוחחתי עם בנו שהיה מעט יותר גדול ממני בשנים, אמר לי השייך יודע אתה שהנביא שלנו מוזכר בתורתכם: כתוב ולישמעאל שמעתיך וגו' וארבה אותך “במאד מאד” גימטריא “מחמד” את שייך יוסף פגעתי בספינה בפעם הראשונה שנסעתי לחוצה לארץ והוא נסע לקושטא – איסטמבול¹²³ – ביום השבת כשהיינו מטיילים על הספינה בא אלי והביא לי כוס עם קפה שחורה חמה אמר לי: אצלך היום שבת שאסור במלאכה ובבישול הנני מכבד אותך בקפה חמה, אני יודע את הדין שאצלכם אסור לשתות מה שאינו יהודי מבשל לכתחלה בשבת בשביל ישראל אולם אני אומר לך שלא צויתי לבשל ביחוד בשבילך רק בשבילי, ואמרתי לבשל שיעור שני כוסות שיהיה גם לך וזה מותר, לקחתי ממנו הקפה והודיתי לו כפי נוסח הערביים.

שבת לפני החתונה היה בבית הורי “קידושא רבא”, באו כמה מאות אנשים עד שהבתים והחצר הגדולה היו צר מהכיל, ואבא אמר לי שבשבת זה נתחלקו 1000 עוגות – שקורין לעקאח –

אז לא היה נהוג לכתוב בעתונים הזמנה לחתונה, וכן לא שלחו הזמנות על ידי הדאר כנהוג היום, רק על ידי מודפסים שנשלחו על ידי שליח מיוחד. אבא שהיה הבנקאי של ירושלים, וכל בני ירושלים כיהודים וערביים ונוצרים סחרו עמו, כן היו לו ידידים רבים מהשכנים הערביים שברחובות הסמוכים, וכן למחותני היה משפחה גדולה והחסידים הרבים שלו, הזמין על כן אבא 4000 כתבי הזמנה שנתחלקו על ידי ארבעה שליחים, לבד הזמנות בגרמנית וצרפתית עבור הקונזלים והפקידים, פקידי הבנקים, פקידי בתי הדאר, פקידי דיר אל¹²⁴ ארמן ודיר היוני ולכל הרופאים היהודים ושאינם יהודים.

החופה היתה בחצר הגדולה שעל חורבת ר' יהודה החסיד, והרב שמואל סלנט היה המסדר קידושין, הקונזל אוסטריה-הונגרי שלח את ארבעת סריסיו (קאוואסים בערבית) וביד כל אחד מהם מטה עם ידית עגולה של כסף בראשו ובידו השניה שרביט עם יד של כסף, שני סריסים הלכו לפני והכו במטותיהם על הארץ דרך כבוד כמו שהולכים לפני הקונזל כשהולך לביקור רשמי ובהשרביט פנו את הדרך, ושני סריסים הלכו לפני הכלה מהבית להחורבה וכן מהחורבה חזרה עד להבית, חצר החורבה היתה מלאה כולה עד להרחוב מרוב הבאים. נוכחו כמעט כל יהודי עיר העתיקה וממלאי מקום הקונזלים האוסטרי, הצרפתי והרוסי, ממלא מקום האפטריירך הארמני והיוני, פקידי הבנקים, פקידי בתי הדאר האוסטרי והתורכי כל האפנדים¹²⁵ הערביים השכנים ברחוב, לא היתה עוד חופה שכזו ברוב עם ובהשתתפות כל המפלגות, כשעברנו דרך שוק הערביים יצאו כולם מחנויותיהם וברכוני ברכת מזל טוב והרימו את ידם דרך כבוד, כי כולם הכירו את אבא ואמרו זה לזה הנה חתונת בן הבנקאי עם בתו של רב (חכם) גדול.

כשיצאנו מרחוב החניות של הערביים אמר חותני לאבא שהזוג ילכו שלובי יד בכל הרחוב עד הבית, נתרצה אבא ושוב נמצאו קיצונים שרננו בקול ואמרו זה לזה זהו מנהג החפשים ובירושלים לא נראה עוד כדבר הזה!

כשהגענו לבית חלק אבא וחותני כספים לעניים, במטבעות של 10 מא“י, 15 מא”י, 20 מא“י, 80 מא”י, בקשם שיברכו את הזוג והשמחה תהא מבורכת.

מנגנים בכלי זמר לא היו בחתונתי כי נאסר זה בירושלים מטעם הרב מאיר אוירבך והרב שמואל סלנט משום מעשה שהיה. (עיין בזכרונות אות נ"א), במשתה הלילה נוכחו אנשים כל כך עד שהרבה חזרו לבתיהם כי לא היה להם מקום בבתים ולא בחצר אף לעמוד צפופים.

בכל לילה בשבעת ימי המשתה ערך אבא סעודה להרבה מידידיו, חליפות בכל לילה, היה שבוע של קור ושלג ושתו יין הרבה להפיג את הצינה, והאריכו בשמחה ובריקודים לילה לילה עד שעה ארבע קודם את הבקר.

אבא ספר לי שהכין חמשה כדים גדולים מלאי יין אבל וודאי ששתו פי ארבע וראה בעין שהברכה היתה מצויה שאבו ושאבו והיין לא כלה…

ביום השביעי אחר הצהרים הכין אבא סעודה גדולה מיוחדת ל“חברה¹²⁶ קדישא”, נוכחו כל גבאי החברה והראשי דגלים וכל החברים גם שותפיו של אבא ואוהביו וכן של חותני, הסעודה נמשכה עד שעה תשע בלילה, בלילה ההוא היה שלג גדול והיו צריכים ללוות אותנו לבית חותני, הקהל היה מבוסם הוחלט שכל הציבור ילכו עם החתן והכלה לבית חותני לשתות תה, הסכים חמי לזה, כן הוחלט להשיא משואות, לקחו קורות ארוכות שמו רשתות של ברזל על הקורות, ברשתות נתנו עצים והדליקום, צעירי בני החברה קדישא הלכו עם המשואות, הערביים שישבו בבתי הקפה שברחובות עם נרגילהם יצאו כולם לראות בשמחתנו ואין מכלים. כשבאנו לבית חותני בחאן אל זעת סביבה של ערביים – כהיום יש פחד ללכת שמה אף ביום – אמרו הציבור: השלג גדול והקור חזק צריכים לחמם את נפשותינו על כן יכין להם חותני משקה של פונש (מרתיחין מים ונותנים לתוכן הרבה סוכר ורום חזק ושותים את המשקה בעודה חמה זה מחמם את הגוף ומשכר מאד), “אומר ועושה” השיגו שני מיחמים של נחשת קלל גדולים הביאו רום וסוכרה והצעירים טפלו במהירות, נגמר הפונש והשתיה כדת אין אונס, יש ששתו שתים שלש כוסות ויש ששתו ארבע וחמש, המשקה עשתה את פעולתה עד שהיו כולם מבוסמים שתו ושמחו עד סמוך לאור הבקר, וכל מי שגמר לשתות הטמין את כוסו באפר הכירה כה טמנו קרוב לחמשים כוסות באפר הכירה והלכו לביתם מבוסמים. כשקם חותני בבקר ופתח את פתח ביתו מצא את רבי אברהם פרוסט – קורפירער – ואת רב אברהם זקס – שותפו של אבא – ורבי מנדל לבל מונחים כפגרים בהאכסדרה המקורה אצל פתח הבית, פחד וחשב מי יודע מה קרה להם הקיצם ופתחו את עיניהם ופהקו, שאל אותם פשר דבר? אמרו: לא כלום, לא היו יכולים לילך לביתם מרוב השתיה הטילו עצמם על הארץ וישנו, חמי וחמותי ראו שחסרים 50 כוסות וחשבו אם נשברו היכן השברים? ואם נאמר שנגנבו זה דבר שאי אפשר, בטח עשו הקהל איזה “שפיצל” חפשו ומצאו את הכוסות באפר הכירה והיתה טרחה גדולה לנקותם.

ביום השמיני בערב הכין חותני סעודה מיוחדת למנויו אנשים נכבדים והיתה כעין סעודה של עצרת ובזה נגמר סדר שבעת ימי המשתה עם ביטול עבודה ביטול עסק וביטול לימוד וכל אחד חזר לעולמו, ואני יצאתי מעולמו של אבא ונכנסתי בעולם שלי לראות חיים עם אשתי.

למחרתו הלכתי להרב שמואל סלנט – כפי הנימוס – ברכני ברכת מזל טוב, ואמר לי: מה שהחסידים אומרים על היהודי איני יודע, רק זאת אני יודע שהיה גדול בתורה וחריף עצום.

יומים אחר שבעת ימי המשתה קרא חותני אותי ואת אשתי חנה יוטא ואת חמותי, לנו הזוג הצעיר למד איך להתנהג בחיים לחיות בשלום ואת חמותי בקש שלא תתערב בין הזוג ואמר: זו רעה חולה אם האמא או החותנת מתערבים בין הצעירים, זה גורם לידי קטטה שנאה וגירושין, לאשתי אמר: את בתי יצאת מרשותי לרשות הבעל וכו' וכו' עכשיו אתם נכנסים לעולמכם הפרטי תחיו חיים טובים ומאושרים לשמחת הוריכם, את תהי אשת חיל ועקרת הבית ואתה תגדל בתורה ובמעשים טובים.

שני גיסי רבי אליעזר ורבי ישראל למדו יחד בכל לילה שיעור טור אורח חיים עם בית יוסף בבית הכנסת תפארת ישראל, בקשם חותני שיצרפו גם אותי עמהם כדי לתהות על קנקני, למדתי עמהם איזה לילות ואחר כך הפסקתי. חותני שאל עלי את חות דעתו של גיסי רבי אליעזר – שהיה תלמיד חכם ובעל שכל – אמר לו: הוא לומד במהרה ויותר טוב מאתנו והבית יוסף שגור בפיו.

לעיל בספרי כתבתי שחותני בהיותו בפולניה הרגיש כאב בצדו הימנית, והרופאים אמרו לו שזה לקותא בכבד, בשלהי תרמ“ד נתעוררה המחלה לחותני ובחודש תשרי תרמ”ה נפל למשכב וסבל כאבים ויסורים ושכב חולה כעשרה חדשים, על ידי זה הורע מצבו הכלכלית מריבוי ההוצאות לרופאים ורפואות, הכנסתו מחוצה לארץ גם כן נתמעטה ונמצא במצב דחוק, אולם עלינו דאג שלא יחסר לנו מאומה. וקמץ מהוצאתיו כדי שיהיה אצלנו הכל כדבעי. לא יכולתי לסבול דאגתו וצערתו ממחלתו ומצבו הקשה, והרגשתי כי אנחנו – אני ואשתי ובתנו הפעוטה – נופלים עליו למשא, אמרתי לאשתי: רצוני שנעזוב את שלחן הוריך, בית לדור יש לנו כמו בעלי בתים חשובים. 13 פרנק לשבוע יש לי – חצי לא"י ועוד – את תדעי איך לנהל ולסדר הכל. תקני איזה כלי בישול וצלחות וכו' ועוד בלילה זה נאכל משלנו. ועל שלחננו לעת עתה די לנו עד שאראה איזה מוצא לכסף מאיזו פרנסה, היא היתה שבעת רצון שבאה ההצעה מצדי לא מצדה, אומר ועושה. נכנסנו לבית חמי ואמרנו לו שהוחלט אצלנו מהיום והלאה לאכול משלנו ולא ישונה – אשתי אמרה לו שזה בא מצדי אני – נשתומם חמי ואמר לי: יש לך נפש יקרה ולב טוב.

אחר חג הפסח גברה מחלת חמי והרופאים אמרו שמוכרח ליסע לקרלסבד, במשך שעתיים השיג דרכיה – אז לא היה נצרך לא בקשה בכתב ולא תמונה ולא ויזה – והוסכם שיסעו עמו אשתו – חמותי – ובנם הגדול רבי יהושע אשר ארזו את המזודות ונסעו בעגלה – רכבת לא הייתה עדיין – ליפו טלטלו עצמם כל הלילה ובאו ליפו עייפים מאד, החליטו לנוח יומים, בערב יום בוא הספינה קנה בנם כרטיסי נסיעה עד טריאסט, ביום הנסיעה בבקר אמר חותני לאשתו ולבנו: איני נוסע לחוצה לארץ. בשום אופן לא, אולי אמות שם מה יאמרו הבריות אריה מרדכי הפקח עשה שטות גדולה ומת בחוצה לארץ ולא בארץ ישראל, החזירו את הכרטיסים וחזרו לירושלים, באו בבקר לפני שער יפו ועד שהביאו אלונקה לשאת אותו עליה לבית היה מונח בעגלה תחת השמש הלוהטת ובכה הרבה, מחלתו התגברה וסבל כאבים חזקים ויסורים גדולים והגיע לביתו במצב של מסוכן בנו רבי יהושע לא סר ממטתו – כשבני ביתו היו כבר ישנים – היה אומר וידוי שכיב מרע בכל לילה והתפלות שבספר מעבר יפק בחשאי ובצנעא שלא ישמעו בני ביתו ויצטערו.

כשבועיים לפני מותו צוה להביא לפניו את בתנו הפעוטה – כמבואר להלן – נשק אותה ובכה הרבה.

סמוך לפטירתו שלח לקרא את רבי ניסן בק, ראש בית הכנסת תפארת ישראל לחסידי בויאן ובקש ממנו שאחר פטירתו יטפלו אותו במקוה כשרה של מ' סאה ולא של מים¹²⁷ שאובים בהמקוה שתחת בית הכנסת הנזכר וצוה שישפכו את המים שבמקוה וינקוה היטב ואחר כך ימלאו מים כשרים ויחממום למען יכלו גם בני החברה קדישא לרדת לטבול אותו, ואחר טבילתו ליתן מים אחרים בשביל הציבור, ותיכף עשה עם רבי ניסן חשבון ההוצאות ושלם לו הכסף בתנאי שאסור לו לגלות מזה לשום איש בעודו בחיים למען לא יתוודעו בני ביתו ויצטערו, קבל ממנו תקיעת כף על זה ור' ניסן נתן לו קבלה ופתקא חתומה שיעשה הכל כפי המדובר ביניהם.

אור ליום ג' תמוז נפטר חותני מתוך וידוי, הוכרז בעיר לבוא לגמול עמו חסד האחרון, תיכף בא רבי ניסן בק והודיע שגמר עמו לטבול אותו במקוה על כן יעכבו את ההלויה עד שיסדר הכל כראוי, אבא שהיה הגבאי ראשון של החברה קדישא ומחותנו של הנפטר פשט את בגדיו ונכנס למקוה להטבילו אחז את הנפטר תחת אצילי ידיו וטבל אותו ג' פעמים והרים אותו מן המים ואמר אבא: שהרגיש שהמת מרים את עצמו מן המים כמו איש חי וזה היה בעיניו חידוש ופלא, וכמה פעמים כשהגיעה שיחה מחותני שח לי על הפלא הזה, נטמן בהר הזיתים אצל קברי שארי בשרו הנהו תרי אחים הרבנים הצדיקים אלעזר מנחם ויצחק דוד בידרמן מלעלוב, וזה נוסח מצבתו: “פ”נ הרב החסיד מוה“ר ארי' מרדכי בהרב הצדיק ר' יהושע אשר בהרב הקדוש יעקב יצחק זצללה”ה (ר"ת ז’כר צ’דיק ל’ברכה ל’חיי ה’עולם ה’בא) נפטר ג' לחודש תמוז תרמ“ה תנצב”ה".

בן נ"ב שנה היה במותו (מיתת שמואל הרמתי) יהי זכרו ברוך.

ביום הכפורים שנת תרמ"ה התפלל חותני בבית המדרש של העגונה – החצר והבית המדרש היו שייכים לאשה עגונה ידועה בירושלם – משום שבית המדרש הזה היה סמוך לביתו וקשה היה לו לילך ולהתפלל בבית הכנסת הוורשאי שהתפלל תמיד שמה, אשתי היתה אז מעוברת עם בתנו הבכירה ולא יכלה גם כן לילך לבתי מדרשות הרחוקים התפללה גם כן בבית המדרש הזה, אחר תפלת כל נדרי ואמירת הפיוטים הלך לביתו בלוית אשתי ראתה איך שהוא מביט על הארץ ושוב סבב עצמו לכל ד' רוחות ומביט על הארץ, ומנענע בראשו והיה נרגש שאלה אותו: אבא מה לך כל כך נרגש ומביט סביבך? אמר לה: איני רואה את הצל שעל ראשי – סימן הוא שבשנה זו ימות – והזהיר אותה בכל תוקף שלא תגלה זאת לשום אחד מהמשפחה, שמרה הדבר בלבה ואחר פטירתו ספרה זאת ואמרה שהיא ידעה שבשנה זו ימות ותיכף אחר סוכות נחלה בחליו שמת בה.

רבי אריה מרדכי רבינוביץ:

היה גבה הקומה ובעל הדרת פנים יפה תאר וזקנו מגודל ומסורק בסדר, פאותיו מרוחצות מסורקות ומסולסלות, כשעבר ברחוב הביטו אחריו לרוב יופיו והדרתו, כשבא מפולניה¹²⁸ לבש ספדיק גם בחול אחר כך לבש בחול כובע גבוה של קטיפה ובשבת ספדיק יפה, היח מקדים בשלום כל אדם בפנים יפות ושמחות כשבת צחוק על שפתיו, היה בעל נפש עדינה, אוהב כל ישראל באין הבדל של מפלגה היה חבר טוב ומועיל לכל אחד והתענין בחייו ומצבו של כל יהודי ועזר לכל בכסף או בעצה והשתתף בצערו של כל איש, עם זה היה חכם מדיני ופקח גדול וחרוץ עמקן ובעל מעשה, תלמיד חכם גדול ואיש האשכולות במלא המובן.

גם בין הערביים היה אהוב ומכובד קראו אותו “חכם מרדכי” היה קונה מבעלי בית הבדים הערביים שמן שומשמין ושמן זית להצטרכות משפחתו הגדולה ולחלק לבעלי בתים עניים צנועים והרבה שאכלו על שלחנו בשבתות ומועדים, פעם פגע אותו ערבי אחד בעל בית הבד ושאל אותו, למה זה זמן רב שלא קנה ממנו שמן שומשמין? התנצל לפניו שאין לו כסף כהיום, השיב לו הערבי: אם רק בשביל זה אין עכוב, יקח כמה כדי שמן שרוצה ואם חסרו לו כסף הרי לפניו המפתח של קופת כספי יפתח ויקח כמה שרוצה, נאמן עלי חכם מרדכי לומר כמה לקח.

מעשיו הטובים:

היה ירא ה' ולמד הרבה, התפלל בדביקות עילאה, ביום הכפורים עמד על רגליו כל המעת לעת מתחלת כל נדרי עד אחר ערבית מוצאי יום הכפורים – לבד בשנה שמת בה שהיה חולה כמבואר לעיל. בעל צדקה מופרז ובעל גמילות חסדים, בעל הכנסת אורחים שאין דוגמתו, כשאיש צנוע התאנן לפניו על מצבו הרע מסר לו את כספו מבלי השאיר לעצמו מאומה, והיה אומר: אריה מרדכי יכול להשיג כסף בהלואה או לקנות צרכיו בהקפה. כמה פעמים בא ערב שבת לביתו מבית הטבילה ולא הביא חזרה את חבילתו – הבגדי חול שפשט כתונת ומכנסים וגרביים – כי מצא איש שבגדיו קרועים או בלוים, מסר לו את בגדיו ובא לביתו שמח. כאשר שאלה אשתו איפה בגדיך? השיב: הייתי באיזה מקומות ושכחתי את החבילה במקום שאיני זוכר, בטח ישלח לי האיש החבילה לביתי.

כשאכלו אצלו אורחים עניים הראה להם פנים שוחקות באהבה וחבה יתירה האכילם מן המיטב שבמאכליו ואמר להם שיאכלו לשבעה אמר: כתוב בתורה ואכלת “ושבעת” וברכת, ויאכלו בהרחבת הדעת כמו בביתם ושאל אותם: אם ערב להם המאכלים ואם רוצים איזה דבר להנעים להם מאכלם דיבר עמהם מילי דבדיחותא למען יאכלו בקורת רוח לקיים המאכילו והמפייסו.

בליל הסדר היה מדקדק שיהיה לו הרבה אורחים, ואחר חתונתי שהייתי מיסב אצלו בביתו בליל הסדר, והיה לו יותר מן שלשים אורחים היה שש ושמח שלחן ערוך ומסודר יפה ולכל אחד מן המסובין נתן ממחטה חדשה מתנה שיהיה לו לנקייון האף.

היה מקפיד על שתיית יין שרף למעלה מן המדה גם לאורחיו. נתן לכל אחד רק כוס קטן יין שרף. ואם ראה שאורח שותה יותר מדאי לקח את הצלוחית מן השלחן ואמר: מאכילים את האדם ומשקין את הסוס – ששותה הרבה –.

כל מי שבא לביתו היה שואלו תיכף אם רוצה לטעום לפחות איזה דבר, בכל שבת באו עמו מן המתפללים שבבית הכנסת לעשות אצלו קידוש ולאכול פשטידא ואחדים מהם עניים וזקנים אכלו אצלו סעודת היום של שבת.

הלך תכופות לאסוף כסף בעד עני צנוע, הכנסת כלה, ביקור חולים וכדומה והכל התחשבו עמו ונהגו בו כבוד, חברו למעשה זו היה ידידו רבי זלמן לוי שאף הוא היה מיקירי ירושלים ונכבדיה והיה מעשה: כאן היה רב אחד מרוסיה – היה דר בבתי מחסה – מפורסם בעיר העתיקה לגדול בתורה ושקדן ואיש צדיק אבל עני וצנוע שלא הודיע צערו ברבים וסבל הרבה, בנו הבכור כבר היה בחור זקן ולא היה לו אמצעים במה להשיאו אשה, אחד משכניו ספר לרבי אריה מרדכי מזה, הלך לבקרו ודיבר עמו ענינים שונים וסבב הדברים על בנו למה אינו משיאו אשה? הרב ענה באנחה כי מציעים לפניו שידוך הגון שמצא חן בעיניו ובעיני בנו אך העיקר חסר, הכסף, אם משום כך, אמר לו ר' אריה מרדכי, אל דאגה, ה' יעזור ויוכל לגמור בעזרת השם השידוך, הלך לו לביתו ושלח אחרי שותפו למעשה רבי זלמן לוי, וספר לו כל הענין, הלכו ואספו די כסף, השידוך נעשה והתנאים כתבו בבית ר' אריה מרדכי עם חגיגה על חשבונו ועמד מצד החתן לכל חיוביו, אחר הנשואים השיג משרה ציבורית בירושלים וחי חיים מאושרים עם אשתו והולידו בנים ובנות נכדים ונינים, גם השאיר חצר ובתים משלו.

רבי אריה מרדכי היה ה“בורר” היחידי המצוין והמוכשר בירושלים ישב ב“בוררות” בין איש לאשתו, בין סוחרים, בהיותו פקח גדול ובעל שכל ישר ודברן גדול שלקח בדבריו את לבות המתדיינים לפניו, התאמץ תמיד בכל יכולתו לקרב ולא לרחק, לעשות שלום בין איש לאשתו ולפשר בין היריבים, על פסק דינו לא ערער שום איש. עסק בענינים אלו יומם ולילה בשכר ובחנם אצל אלו שלא מצאה ידם לשלם, והוה עובדא: מחלוקת היתה בין איש לאשתו בעניני הנדוניא שלא סולקה בשלמות ההורים התערבו והתדיינו לפני הבית דין ולא יכלו להשלים, ההורים לא רצו לוותר וכבר היו מוכנים להתגרש, אמר להם אחד שינסו לילך לרבי אריה מרדכי אולי ימצא דרך לשלום, התייצבו לפניו הורי הבעל והורי האשה, ראה שזה עסק ביש אולם טרח ויגע הרבה מאד עד שרכך את לבות המחותנים והתפשרו ביניהם לעשות שלום, ונתארך עד איזה שעות בלילה, וכסף הנדוניא של הזוג היו מושלשים ביד רבי שמואל שלמה מוולקוביסק שברוסיה ממונה¹²⁹ של כולל הורדנה, אחר שכתבו וחתמו המחותנים והזוג על הפשר הוצרך גם השליש לקיים השלום בחתימת ידו, שלח אחריו ר' אריה מרדכי בשעה אחד עשר בלילה כשעלה כבר על מטתו, אולם למען השלום וכבודו של המשלח הלביש ובא, הנוכחים בקשו ממנו סליחה על שהטריחו אותו לבא בלילה בשעה מאוחרת אמנם גדול השלם וכו' קראו לפניו את הפשר וחתם ואישרו אחר כך כיבד ר' אריה מרדכי את המסובים יין ועוגה ושתו לחיים

והשלימו נתן גם לרבי שמואל שלמה, אמר: אסור לי לאכול ולשתות שכבר קראתי קריאת שמע וגם סדר הוידוי, השיב לו ר' אריה מרדכי: אם מותר לשתות אחר וידוי של שכיב מרע לאחר שיבריא כל שכן שמותר לשתות אחרי וידוי שלפני השינה, אכל ושתה וכולם הודו וברכו להעושה שלום ביניהם, הזוג חיו כל הימים באהבה ושלום והולידו בנים ובנות.

רבי אריה מרדכי היה כאמור שאר בשרם של הנהו תרי אחי הרב אלעזר מנחם והרב יצחק דוד בידרמן והיה יוצא ונכנס אצלם. פעם חלתה בתו של רבי אלעזר¹³⁰ מנחם במכה שבצואר, הרופאים נתנו לה סמים לגרגר ותחבושת מבחוץ וסבלה מכאובים גדולים, כשבא ר' אריה מרדכי לבקרה, נגשה אליו מאטל אשת רבי אלעזר מנדל ואמרה לו: “אריה מרדכי אין בי כח עוד לסבול צער של בתי אשליך עצמי להבור ואפטר מן הצרות” השיב לה שטייה שכמותך! את אשה עבה ושמנה ובעלת בשר ופי הבור צר, איך תוכלי להכנס בפי הבור, נקח חבל ונמדוד את עביך ואת פי הבור, וצוה להביא חבל, פרץ בבית צחוק גדול וגם החולנית שחקה הרבה ומרוב השחוק נתפקעה המכה ובזריזות לא חכה לרופא והכניס את אצבעו בפיה ודחק את הפצע להוציא המוגלא ונתן לה לגרגר והוטב לה, הרופא בא והודה לו על מעשהו זה שעל ידו ניצלה החולה מסכנה גדולה.

בהיותו בחוצה לארץ – קודם שבא לכאן – היה משתדל להציל צעירי בני ישראל מעבודת הצבא והיה ממציא לאבות הצעירים כסף בהלואה או במתנה לשם מצות פדיון שבוים, פעם בא אליו אחד ממכיריו ביום הששי לפני הצהרים ואמר לו בנו צריך לעמוד לבחינה עוד היום אחר הצהרים ואינו משיג ללוות כסף שצוין לו לפדות את בנו, לא היה אצלו כסף מזומן, לילך לאסוף כסף לא היה פנאי שכבר היה קרוב לצהרים אמר להאיש בא עמי לביתי ואתן לך מנורת הכסף הגדולה של שבת ועוד שאר כלי כסף ותמשכן אותם ותלוה עליהם כסף, האיש הלך עמו לביתו, אשתו ראתה שרצונו לקחת את המנורות סגרה את המגדל ולקחה את המפתח אצלה נגש אל המגדל ושבר את הזכוכיות היפות של המגדל לקח את המנורות והכלי כסף והלך בעצמו עם האיש ולוה כסף ומסר להאיש, כשחזר לביתו אמר לאשתו זהו מצות פדיון שבוים ואנו ימצא ה' לנו כלי כסף אחרים.

פעם בכל ארבע-חמש שנים נסע לפולניה לחזק את “המעמד” שלו, וביחוד כשהיה צריך להשיא את אחת מבנותיו, לא התמהמה בנסיעתו רק זמן קצר, ולו הרבה מכירים וידידים שהתאכסן אצלם בכל עיר ועיר, בעיר אחת היה לו ידיד אהוב עשיר וסוחר, שבכל פעם שהיה בפולניה סר אליו, פעם כשגמר נסיעתו והיו בידו סכום של איזה אלפים רובל, סר לאוהבו הנזכר ומצא אותו¹³¹ עצוב, הבין שאין הכל אצלו בסדר, בקש שיגלה לו מה שבלבו, מתחילה סרב הפציר בו וגילה לו שגלגל מסחרו ירד והפסיד הרבה, ומפחד שיהיה מוכרח לפשוט את הרגל ואז הוא אבוד, אמר לו רבי אריה מרדכי שיספר לו כל פרטי עסקו מבלי להעלים אף כל שהוא, ספר לו הענין, נתן לו עצה איך שיסדר שלא יבא לפשיטת הרגל, אולם היה צריך לזה איזה אלפים רובל כדי שיסדר הענין, מה עשה רבי אריה מרדכי לקח את הכסף שאסף ונתן לו, אמר: ידידי אל דאגה תראה שיהיה לי כסף אחר, חתך את כיס החזיה שלו ונסע לאחיו ואמר: בהרכבת עלו גנבים ובלילה כשנרדם מעט חתכו הכיס עם הכסף והלכו להם, מיד יצאה פקודה מהאחים שלו שהחסידים יביאו כסף, כל אחד הביא את תרומתו עד שהיה לו כסף יותר מבתחלה, כשהכסף היה בידו ספר לאחיו את המעשה שמסר הכסף הראשון לפלוני הסוחר שלא יפשוט את הרגל – סיפור זה שמעתי בהיותי בקרקה מאחד מחסידי פוריסוב שהיה נוכח בשעת מעשה ואמר: שהדבר הזה מפורסם בכל פולניה –.

שוב סח לי יהודי וורשאי בקרקה, פעם בא רבי אריה מרדכי לוורשה ולא היה לו אף רובל אחד בכיסו אולם טבעו היה שלא התרגש כלל, והיה אמיץ לב ואמיץ רוח ושמחן, התאכסן תמיד בהמלונים הגדולים שבעיר, סר למלון גדול ויפה ושכר לו חדר מיוחד, ציוה להביא לו שכר וסיגריות, בלילה ירד לאולם האורחים ישב וקרא עתון, ראה שלשה אנשים מסובים על יד שלחן קטן ומשחקים בקלפים נגש אליהם ונודעו שמכירים זה את זה, כבדו אותו בסיגריות ושאלו אותו על מצבו, אמר מאי נפקא מינה, אינו כל כן טוב, והלך לו לחדרו, הם שחקו כל הלילה, בבקר נכנסו אצלו ומסרו לו סכום מסוים אחוזים שהפרישו בעדו מהמשחק, בינתים נודע שהוא בוורשה, בוורשה היתה אשה עשירה מאד – שכחתי שמה – מפורסמת בעיר ובעלת בית מסחר גדול ומפורסם היה לה סכסוך עם אחד הסוחרים מלקוחותיה בסכום גדול, לקחה אותו למפשר, התעסק בזה ופשר ביניהם בפקחות וחריצות וקבל סכום כסף שכר בוררות, נסע מוורשה עם סכום כסף גדול אמר: “אריה מרדכי אינו דואג על כסף ה' עוזר לו”.

כשהיה בפוריסוב – קודם שנסע לארץ ישראל – בא אליו פעם רב מאיזה עיירה בשעת הצהרים אמר לו להרב שיצטרף אליו לסעודת הצהרים, השיב לו הרב שהוא שבע ולא קבל ההזמנה אולם הוא הבין שהרב רעב אמר לו: רב! טוב יותר לאכול “באמת” משלא לאכול “בשקר” נענה לו וסעד.

בתורה מציון שנה ד' חוברת ב' סימן כ“א¹³² פרסם הרב שלמה ורטהימר ז*ל בשם רבי אריה מרדכי תרוץ על קושית התוספת במסכת בבא קמא דף צ”א באופן פשוט וישר מאד.

ספר לי חותני, פעם כשהיה בוורשה ראה בשוק אכרות¹³³ מוכרות עגבניות ובפולין נחשבו בימים ההם העגבניות למאכל טרפה ואמרו שהוא מלא תולעים והם מאכל של “פריצים” נזכר בהעגבניות שבארץ ישראל רצה לקנותם, נטפל לו יהודי בצעקה רבי יהודי! מה הוא עושה? עגבניות הם טרפה ואסור לאכול אותם, השיב לו: אני איני מפולניה ולא ידעתי, הודה לו על אזהרתו, כשעזבו היהודי וראה שאין איש קנה את העגבניות והלך לאכסניה שלו וסגר את הפתח ותיקן את העגבניות בחומץ ומלפפנות ובצלים ואכלם לתאבון.

פרק ט'

אחר חתונתי למדתי יחד עם חברי הנאמן רבי נחום נתנזון בביתי בהתמדה גדולה ש"ס בעיון עם נושאי כליו, חותני היה לו מזה קורת רוח מרובה והביא לנו בכל יום פירות ואבטיח ותה, גם בלילה למדנו איזה שעות עד אשר חברי נשא אשה את ריזה בת רבי בן ציון זילברשטין ונכנס לעבוד בתור פקיד בחנות של חותנו, אולם מאז נשארנו אוהבים נאמנים וידידי נפש כל הימים.

בשבעת ימי המשתה של חתונת חברי הנזכר ארע הדבר הבא: אביו רבי משה נתנזון שנקרא ר' משה קידאנער – על שם עירו קידאן שברוסיה וכאן היה מלמד עם נערים היה חרדי קיצוני, בנו הבכור בן ציון נתפס בהשכלה והצטער מאד מזה, הטיף לו מוסר תמיד אבל היה לשוא, וכל נחמתו ושמחתו היה בבנו השני נחום שהיה תלמיד חכם וירא ה‘, יום אחד בשעת סעודת הצהרים שבשבעת ימי המשתה נוכחתי גם אני, נתגלגלו הדברים לשיחה על המשכילים והסופרים הראשונים, התערב גם החתן נחום בשיחה והזכיר שמות איזה סופרים וספרי השכלה ואמר דעתו, אביו שמע ושתק, ואחר ברכת המזון קרא אותי החוצה ובכה לפני ואמר: חוששני שגם בני נחום נחמץ כמו בן ציון אוי לי שכך עלתה לי לעת זקנתי ובקש ממני שאני בתור חברו ודברי יהיו נשמעים אצלו שאטיף לו מוסר ולומר לו כלך מדרך זו ויותר טוב שילמוד תורה ויהיה ירא ה’, נחמתי אותו שלא יחשוד בבנו שנטה מדרך התורה והמצוה, לא! בנו הוא ירא ה' ושומר מצוה ולא נכשל חלילה לאפיקורסות אף כחוט השערה, והסופרים והספרים שהזכיר בטח שמע שמותיהם מאחיו או מאחרים וגם אני יודע מהספרים והסופרים, אז נחה דעתו עליו ואמר לי נחמתני,

רבי נחום נתנזון ידוע לאיש בעל רגש, עסקן פעיל ובעל מרץ, פקח ואיש ישר, טוב ומטיב, וסוחר נכבד, הוא הוא “שיסד” ונהל עשרות שנים את המפעל הכביר והטוב “בית חנוך עורים” בירושלם ולקח לו “לעזר” את רבי משה לונץ.

כן “יסד” את שכונת “זכרון משה” יחד עם חברו למעשה רבי יצחק נחום לוי ז"ל, והקדיש כל עתותיו ומאמצו ביסוד השכונה, כן היה מגיד שיעורים להמונים ולתלמידי חכמים, לפני המלחמה העולמית נהפך עליו הגלגל ואבד כספו נסע לאמריקה ומשמש שמה בתור רב.

רבקה רחל בת חותני נישאת לרבי משה יצחק רוזנטל, בנו של רבי יעקב רוזנטל שקראו אותו “ר' יעקל דנציגר” – על שם מולדתו דנציג שבגרמניה – הולידו בנות ולא נתקיימו, היא מתה בחודש??? תרצ"ג, אביו היה מהפרושים הקיצונים והוא נהפך לחסיד קרליני, נודע בשם ר' משה יצחק דנציגר, הוא סוחר בחיטי שמורה ומצות שמורה לפסח, והמהדרין בירושלים מחזירין על המצות “מצות יד” של ר' משה יצחק דנציגר.

זיין טבת תרמ“ה ילדה לי אשתי את בתנו הבכירה חיה בשה תי' וחותני שמח מאד, ונתן לי אז מתנה קופסת כסף שהביא עמו מפולניה זכרון מאביו הרב והרבי יהושע אשר ז”ל.

אחרי פטירת חותני קבעתי עתים לתורה בבית המדרש מנחם ציון – המרכז של תורה ביום ובלילה – הרב ליב חפץ שלמדתי אצלי בנערותי כמסופר לעיל התכונן להיות דיין בבית דינו של הרב מבריסק, ולמד שלחן ערוך חשן משפט הלכות טוען ונטען עם כל המפרשים הראשונים והאחרונים אמר לי: שנלמוד יחד כל הדינים ולישא וליתן בהם עד שיתחוור הדין שזה קשה ללמוד יחידי הסכמתי ללמוד אתו יחד בתור תלמיד חבר, ביום למדנו בחדר הקטן שלמעלה מעזרת נשים של בית הכנסת הגדול בית יעקב – הוא המקום שלמדנו יחד בהיותי תלמידו ובלילה למדנו כמה שעות בבית המדרש מנחם ציון שהיה מקום קבוע לחברת משמורים אור תורה¹³⁴ ושמרל שמש שרת את הלומדים בתה וסוכר.

לילה אחד למדנו הלכות טוען ונטען עם אורים ותומים של הרב יהונתן¹³⁵ איבשיץ מפראג סימן גדול וארוך עם פלפולים רבים, עמד רבי ליב בקצה השלחן מצד אחד ואני בקצה השנית ממולו ולמדנו בעמידה ובגב שחוח איזה שעות רצופות – הרב אפרים בנימין הוכשטין–קמינער רב שהיה אחר כך מחותנו של דודי רבי פנחס – נתפעל משקידתנו אמר: עוד לא ראיתי אברך צעיר כל כך מתמיד כמוהו ללמוד בעמידה כמה שעות, כששמעתי אמרתי לו שטעה בי, איני מתמיד אלא לכשארצה כשבא לי הרצון ויש שאני מפנה לבי לבטלה הרבה…

שמרל שמש חברת משמרים אור תורה:

הוא היה סריס לא היה לו אף שערה אחת בראשו לא בסנטרו ולא בלחייו ולא שום סימן של פאות הראש, מטפחת אדומה וישנה היתה כרוכה מתחת לסנטרו והשתי קצותיה העלה על ראשו וקשר אותם על ראשו והכובע הישן עליהם כדי שלא יראו בקרחת ראשו, לבש חזיה ומעיל ישן ומלוכלכים ולא החליפם, רגל אחת היתה עקומה וכל כובד גופו נשען על רגלו האחת משום זה הלך אט ובקושי גדול, פניו וידיו היו תמיד מפוחמות ושחורות ושאף טבק הרבה מאד.

בחצר בית המדרש אחורי הכיור הגדול של נטילת ידים היה לו חדר קטן שבו חלון קטן אחד, בחדר היתה איצטבא קטנה של אבנים וכסא ישן ובאמצע החדר עמד מיחם גדול וישן של פח מחזיק בערך 50 כוסות מים ולמטה ברז של נחשת קלל עתיק יומין, במיחם זה בשל שמרל תה להלומדים בלילות ואנשי המשמר, – המשמרה ראשונה מתחלת הלילה עד חצות, והשניה מחצות עד אור הבקר – את המיחם היה מסיק בקסמי עץ ובזרדים – לא בפחמי עץ – וחדרו הקטן היה תמיד מלא עשן ופיח, חתיכה גדולה של בד היה לו שבתוכה נתן את עלי התה, קשר את קצות הבד בחוט או במשיחה וקצה האחת היתה ארוכה ששמשה כיד לאחוז בה את החבילה שלא יכוו אצבעותיו. כשהמים הרתיחו טבל הבד עם העלים במים הרותחין שבמיחם ובקיסם דק וארוך תחב את חבילת התה בהמים והניחה שם עד אשר יצבעו המים והיה בהם טעם של תה, אחר כן הוציא את החבילה פתחה ופרש את עלי התה על גבי האיצטבא להתייבש ולהשתמש בהם עד ג' פעמים, בחתיכת הבד השתמש עוד כמה פעמים.

על החלון שבבית המדרש סמוך להפתח היו מסודרים עשרות כוסות ריקנים, כשרתח התה מילא בכד של פח חלוד ומלא קמטים עלה לבית המדרש והכריז לבוא לקחת תה, מיד התפשטו הצעירים והצמאים לחטוף כוס ריק להיות מן השותים הראשונים, כל אחד בא עם כוסו בידו, שמרל מילא ונתן שתי חתיכות של סוכר לכל אחד, ירד שוב ומילא את הכד ועלה עד שגמרו השותים הראשונים, להזקנים והנכבדים שישבו על מקומם ולמדו הגיש להם תה ושלש חתיכות סוכר כדי שלא יבטלו מלימודם.

ומקל ארוך היה לו שבו היה מבריח את הצעירים הבריונים שהטרידוהו על דבר התה והסוכר, והיו שציערו אותו ופתחו את הברז שתצא המים, לקום ממקומו לגרש אותם לא היה לו האפשרות שקשה היתה עליו הליכתו, וכמה פעמים עשו עמו הקונדסים מלחמה. כשהושיט את המקל לפגעם אחזו בקצה השני של המקל הוכרח לקום ולצאת להחצר סבבו אותו בעיגול והוא צעק שקצים! עכברושים! עד שהרפו ממנו.

גם חיילי הממשלה השומרים בלילות ברחובות העיר שהיו מתחלפים בכל שלש שעות באו בשעת מנוחתם אל שמרל לנוח על האיצטבא שבחצר ובקשו תה, שמרל נתן לכל אחד כוס תה ושלש חתיכות של סוכר, כן ר' שלום המעורר – וועקער –(יוזכר להלן) כשגמר לעורר קודם אור היום בא לשמרל ושתה אצלו תה, ואמנם יש לציין כי עם¹³⁶ כל הלכלוך ואי הנקיון היה בתה של שמרל טעם לשבח…

מנהגו היה לומר תיקון חצות בכל לילה ולילה לא דקדק בשעות רק “בין מיחם למיחם” עד שהרתיחו המים אמר תיקון חצות, היה עם הארץ גמור שלא הבין פירוש המלות, וזה סדר תיקון חצות שלו: היה עולה על המעלות שלפני הבימה העמיד שם על הספסל נר פרש על הרצפה מגבת או מטפחת הכיס שלו הישנה חלץ מנעליו הגדולים והכבדים וישב לו על הרצפה והתחיל לומר תיקון חצות בקול רם ובניגון עצוב, כשהתחיל לערוך התיקון חצות נפסקו הלימודים כדי לשמוע איך שמחבר את האותיות בשיבושים רבים.

ביום היה ישן וכל הלילה עסק בעבודתו ושרת את הציבור עשרות שנים, כשמת ניכר חסרונו כי הבאים אחריו לא מלאו¹³⁷ את חובתם להציבור כמוהו.

כשנתרבה הישוב חוץ לעיר מעטו הלומדים בבית מדרש הזה ונתבטלה חברת משמורים עתיקת היומין.

ר' שלום וועקער – המעורר –:

שמו היה שלום פרידמן מלאכתו חיט – לא חיט תופר בגדים חדשים רק מטליא מעילים וקפטנס – וג' שמות היו לו, שלום תהלים זאגער – אומר תהלים – שלום וועקער – המעורר – ושלום כל מקדש שביעי, היה לו קול חזק ושאגתו שאגת ארי, בשבתות ובמועדים אחר הצהרים אסף נערים מבית התלמוד תורה ונערים עזובים לבית הכנסת הגדול בית יעקב שבחורבת ר' יהודה החסיד ואמר עמהם תהלים, הוא עמד לפני התיבה ואמר לפניהם והם ענו אחריו פסוק בפסוק וקולו היה נשמע עד הרחוב, סמוך למנחה כשגמרו כל ספר תהילים חלק להם סוכריות, מנאן שמו *שלום אומר תהלים".

הוא היה מן המעוררים בלילות קודם אשמורת הבקר – מן ט“ו באב עד הפסח – הלך בכל הרחובות שבעיר העתיקה אף ברחובות הערביים שדרו בם יהודים וצעק בקול רם “עורה למה תישן שטעהט אוף, שטעהט אוף – עמדו עמדו – לעבודת הבורא כי לכך נוצרתם”, כשסיים בקולו החזק כי לכך נוצרתם” נשמע קולו בכל הרחובות הסמוכים, והילדים ניערו ואמרו “שלום צועק” שוטרי הלילה והשומרים ברחובות העיר לא מיחו בו ואדרבא התחשבו עמו וכבדוהו¹³⁸ קראו אותו “חוואג’ה שלום” (האדון שלום).

בלילי שבתות – שאסור לטלטל פנס דולק – סבב יחידי בחשך בכל רחובות העיר והכלבים המרובים שהיו ישנים ברחובות לא הניחו שום איש לעבור במנוחה ונבחו גם נשכו, עם שלום השלימו, סבבוהו כשומרים עליו ולווהו מרחוב לרחוב ומסרו אותו לכלבי הרחוב השני וכן השלישי, כשבא לרחוב היהודים ששמה היה קן של כלבים מרובים (שגרדו וכרסמו העצמות היבשות שהושלכו מהאטלזים להרחוב) ולא הניחו שום איש לעבור בלילה את הרחוב בחשך, כשעבר שלום רבצו על העצמות והניחו אותו לעבור וגם לצעוק מכאן השם “שלום המעורר”.

בירושלים נשא נשים רבות ואמרו עליו שבכל שנה נשא אשה, גרשה ולקח אחרת, לא הבדיל בין אשה לאשה "אשכנזית, ספרדית, תימנית, מערבית גורז’ית כולן מוכשרות לפניו מכאן השם “שלום כל מקדש שביעי”.

ספרו שגם בהיותו בחוצה לארץ היה נוהג כן: נשא אשה והוליד בנים וגרשה, נסע לעיר אחרת נשא אשה והוליד בנים וגרשה, כן נהג כמה פעמים עד שהוליד וולדות שלא הכיר אותם והם לא הכירו אותו כן לא הכירו הוולדות זה את זה כי היו מפוזרים בעיירות שונות ורחוקות, והיה מעשה: בעיר אודסה שברוסיה למדו בבית ספר אחד צעיר וצעירה התאהבו ונתארסו והוגבל יום החופה, והנה ביום החופה בשעת כתיבת הכתובה שאלו שמו אמר פלוני בן שלום פרידמן מעיר פלונית, שאלו את שמה אמרה פלונית בת שלום פרידמן מעיר פלונית, היה זה דבר חידוש שאבות החתן והכלה יהיו שמותיהם שוים וגם שם משפחתם שוות נעשה חקירה נתוודע שהם אח ואחות ונתבטל הנשואין, הוא מת בזקנה מופלגת ואמרו שהיה למעלת ממאה שנה.

בכולל הונגריה – שגם אני נחשב לבן הכולל – התחלקו כספי רמב“ן “החלוקה” בכל חדשיים לפי חשבון “גראדען” (מעלות) הגראד היה לפי הכספים שבאו לחלק – גרוש אחד הגארד או שתים או שלש וכן הלאה – רווק הסמוך על שלחן אביו היה מקבל 18 גראד נשא אשה הוסיפו לו עד 85 גראד לא יותר, הצעירים שתורתם אומנתם באו בקובלנא לפני מנהלי הכולל וטענו: אנחנו הלומדי תורה למה נהיה שוים בחלוקה להפועל או הסוחר שמרויח לחמו, זה גורם לביטול תורה כי כל אחד יבחר לו להיות פועל או בעל מלאכה וסוחר ותורה מה תהא עליה? – “ישיבה” מיוחדת ללמודי תורה לא היתה עוד לכולל הונגריה – על כן מבקשים להוסיף להם על הגראדן, המנהלים וטובי הכולל התאספו ודנו ואמרו: לזה שומעין שאומר כהלכה, החליטו להוסיף להצעירים שתורתם אמונתם עד ארבעים גראד שהוא ההערכה היותר גדולה שקבלו כל הזקנים והתלמידי חכמים המופלגים שבכולל – לבד שני בני הכולל שקבלו 45 גראד והם: הרב חיים זוננפלד שהיה היותר גדול בתורה בבני הכולל בבחינת רב הכולל ואבא שהיה ממייסדי הכולל ושרת בפקידותו עד שנת תר”ס – והוסכם שהאברכים התלמידי חכמים מבני הכולל ילמדו מסכתא אחת מן התלמוד אשר יבחרו המנהלים ויקבעו זמן למתי יגמרו לימוד המסכתא ואחר כך תהיה בחינה וכל הגדול מחברו יקבל הוספה יותר גדולה, מלבד זה קבעו פרסים של כסף ומי שיצטיין ביותר יקבל מלבד ההוספה גם פרס, וארבעה פרסים הוקבעו זה למעלה מזה. עשרים וחמשה צעירים נשואים בתוכם גם אני קבלו עליהם את הבחינה, ומשום שהיה בתחילת החורף בחרו המנהלים בלימוד מסכתא תענית – ששם מדובר על תפלת גשמים – וקבעו זמן שלשים יום להיות בקי בגמרא רש“י ותוספת והרא”ש והר"ן על בוריין. את המקום ללמוד קבעו בשני בתי הכנסיות של הכולל. וגם נתנו לכל אחד גמרא תענית, היו שלמדו ביחידות והיו שלמדו זוג זוג וגם שלשה ביחד, אני וחברי רבי יוסף איזנבך (ע"ה) – שלמדנו יחד בנערותינו אצל רבינו רבי יעקב מן – נתחברנו בלימוד זה והיינו הצעירים שבחבורה. עלה בדעתנו למה לנו לייגע עצמנו שלשים יום רצופים בענין אחד ולבטל שיעורנו הרגילים נלמוד לעת עתה כל אחד את שיעורו הקבוע וארבעה ימים קודם הבחינה נלמוד יחד בהתמדה את מסכתא תענית ביום ובלילה. בלילה שלפני הבחינה נהיה נעורים כל הלילה ואחד יבחין את חברו בשאלות ותשובות וחסל. עשינו חשבון שבדרך זו נצליח יותר ונקבל הפרס היותר גדול והוספה בגראדן היותר גדולה. כל האברכים יגעו עצמם שלשים יום רצופים ואמרו: יוסף וחיים בטח יפסידו שאינם לומדים מסכתא תענית.

ארבעה ימים לפני הבחינה הלכנו שנינו לבית המדרש של רבי פישל לאפין – שלא היו שמה מפריעים – ולמדנו מסכת תענית עם רש“י ותוספת וקיצור פסקי תוספת ורא”ש וקיצור פסקי הרא“ש ור”ן. בלילה שלפני הבחינה היינו נעורים בביתי עד חצות. באנו להבחינה. הבוחנים היו הרב חיים זוננפלד והרב משה נחום וולנשטין והרב טוביה גולדברגר מנהלי הכולל ועוד זקני תלמיד חכמים. הבחינה הלכה לפי הגיל, הגדול מחברו בשנים הובחן קודם. היו רבים שנכשלו. הגיע תור שלנו הצעירים שבחבורה. חרזנו מגמרא לתוספת ומתוספת להרא“ש כל ההלכות לפי שיטת רש”י ולפני שיטת התוספת והרא“ש בחנו אותנו ישר והפוך, יגעו אותנו בשאלות ודינים והשבנו כדבעי ויצאנו בהצלחה, הבוחנים אמרו: הצעירים כחם יותר יפה מהגדולים, אחר הבחינה נתנו פתקאות, להסוכן – אבא – ליתן הפרסים ולסופר הכולל לרשום בפנקס הוספה על הגאדן, אמר הרב זוננפלד שהיה יושב ראש: על פי היושר מגיע הפרס הראשון לשני הצעירים שהצטיינו מאד, אולם הם סמוכים על שולחן הוריהם ויש כאן איש גדול בשנים שהוא אב לבנים ועומד ברשות עצמו יקבל הוא הפרס הראשון והם השנים יקבלו הפרס השני וחטיבה זו נעשה להם לרשום אותם בהוספה היותר גדולה 5 גראד לכל אחד ומעכשיו יקבל 40 גראד וליתר החברים רק 2.1 גרד והמצוין מהם יקבל 37 גראד, הסכימו כולם לזה, האברכים ששמעו הפסק דין עשו הפגנה ונגשו להרב זוננפלד ולהמנהלים בטענה רבותי! כלום נשיאת פנים יש כאן? אנו שיגענו בלימוד שלשים יום רצופים יגרע חלקנו מחלק אלו השני צעירים שלא למדו ועסקו בשלהם? השיב הרב זוננפלד: אמרנו שנבחון את הלומדים מי שיודע בטוב והצטיין בידיעת הגמרא רש”י ותוספת, לא אמרנו שילמוד שלשים יום או יום אחד או לא כלום, מה איכפת לנו אם השני צעירים לא למדו, אולי בא מלאך ולמד אותם או בעל החלום הגיד להם, העיקר הם הצטיינו יותר מכולם.

אחר כך למדתי בבית המדרש מנחם ציון ביום יחידי ובלילה בכנופיא של ט“ו אברכים תלמידי חכמים מצוינים שיעור בש”ס בעיון רב ושקליא וטריא בסדר הזה: כל לילה הגיד אחד מהכנופיא את השיעור, אולם כדי שכל החברים יסדרו להם השיעור ולא יסמכו על מגיד השיעור, היו מטילים גורל בכל לילה קודם הלימוד מי שיגיד השיעור, ומי שיצא עליו הגורל הגיד השיעור בלי עכוב או מסירה לאחר, והיו מקרים שאחד הגיד השיעור ג' או ד' פעמים בשבוע ואחד פעם בחודש אבל הכל היו זקוקים להכין השיעור כדבעי.

בשעת לימודנו באו הרבה בעלי בתים סוחרים ותלמידי חכמים מופלגים לשמוע בלימודים, והשלחן הארוך והספסלים היו מלאים משומעים.

בשלחן השני לצד הפתח של בית המדרש הנזכר הגיד הרב אליעזר דן רלב"ג שיעור במדרש רבה של פרשת השבוע ורבים היו שומעיו.

רבי אליעזר דן רלב"ג:

נודע בשם “ר' ליישקה” אחד מגדולי ירושלים ובחירי לומדיה, בעל זקן צהוב-לבן, קומתו למעלה מבינונית גבות עיניו מלאות ויורדות על עיניו, קצר הראות ובעל מחשבות, בחול לבש ספדיק צהוב נמוך שקראו “חצי שבתל” ובשבת ויום טוב ספדיק חום וגבוה, הצטיין כפרשן טוב ובעל מסביר נפלא ביחוד נחשב למומחה גדול בלימוד המדרש רבה, כשלמד עם הציבור היה נשמע קולו למרחוק, כמה שנים היה הבעל מוספים בראש השנה ויום הכפורים בבית המדרש שערי ציון שבחורבת ר' יהודה החסיד, כן שרת כמה שנים בתור גבאי בחברה קדישא וראש ישיבת עץ חיים.

בתשעה באב הסיר את הספדיק וחבש כובע ישן ומנוקב ומעיל ישן נושן והלך יחף לגמרי בלי גרביים אף ברחוב, ליל תשעה באב היה ניער כל הלילה והגיד מדרש איכה לפני קהל גדול, נפטר אב תרנ"ה.

בזמן שלמדנו יחד בכנופיה – כמבואר לעיל– רכשתי לי שני חברים ידידי נפש רבי זאב פרידמן – לידער – בן שלשים, בעל חנות של מכלת ברחוב היהודים היה תלמיד חכם מובהק ורבי שלמה סלנט תלמיד חכם פקח וחרוץ, פעם בא אלינו רבי יהודה הירשזון מלמד בתלמוד תורה עץ חיים – שהיה גם כן מידידנו – ואמר לנו שראוי לייסד גמילות חסד עבור המלמדים ובני הישיבה לצרכי שבת על משכון שכירתם, קבענו תכנית שכל המלמדים ובני הישיבה לצרכי שבת על משכון שכירתם, קבענו תכנית שכל המלמדים ובני הישיבה יהיו לחברים בדמי חודש מועט, גם להשיג חברים מן החוץ אנחנו השלשה אני וחברי הנזכרים נתנו כל אחד¹³⁹ דמי קדימה ויסדנו חברה בשם “חסד של שבת”, רבי זאב היה הסוכן, רבי שלמה סלנט היה המאסף חברים, ואני ורבי יהודה היינו הגבאים – יום ה' היה היום של ההלואות – החברה התנהלה איזה שנים והביאה תועלת רבה גם לבעלי בתים צנועים שלא ממלמדי התלמוד תורה ובני הישיבה שהשיגו הלואות לצרכי שבת על ידי ערב בטוח, עד שנכנסתי לעבוד בתור פקיד בבנק של אבא, – שיסופר שהלן – רבי שלמה מת בחצי ימיו חשוך בנים ורבי זאב פרידמן נסע לאמריקה בשליחות בית יתומים דיסקין, ואחר כך מת גם רבי יהודה והחברה נתבטלה.

פרק י'

בשנת תרמ"ז נוסדה בירושלים חברת דגל תורה במטרה לייסד ישיבה של אברכים נשואים שילמדו אצל הרב נפתלי הירץ מביליסטוק, הגבאים היו רבי בצלאל לפין שהיה מסור כל ימיו למוסדי התורה וכל דבר מצוה, רבי שלמה זלמן פרוש, רבי אליעזר חפץ – סלנטר – רבי ישעיהו הריסון – מנקר – אחיו רבי מיכל הריסון – מנקר – ורבי מנדל וואלפערט – שנסע אחר כך בשליחות ועד הכללי לאפריקה –, הרב נפתלי הירץ היה דר בשכונת מאה שערים והוסכם שהישיבה תהיה במאה שערים סמוך לדירתו.

הכנסת הישיבה היתה מהוצאת שטרי גורלות, הוציאו שטרי גורלות בחמש מערכות בסדר שטרי הגורל של ברלין זכסיה וברונשויג “קלאסען לאטריע”, בכל חודש הגרילו מערכה אחת לזכויות קטנות ובמערכה החמישית זכו סכום גדול של איזה אלפים לא“י – פרעמיה – כל מערכה היו השטרות בצבע אחר, השיגו רשיון לכך מאת הממשלה, שכרו משרד ברחוב הבטרק וסדרו כל מכשירי הגורל, הדפיסו שטרות שלמים, חצאים, רבעים גם שמניות הכל כדבעי, מנהלי הגורל היו רבי מנדל וולפרט הראש ומנהל הפנקסאות ומסדר רשימת הזוכים, ורבי ישעיהו הריסון ורבי מיכל היו האחראים, והם השלשה חתמו שמותם על השטרות “חברת דגל תורה בירושלים”, גבאי הישיבה פרסמו כרוז להלומדים שיבאו לרשום עצמם לישיבה זו בבית הכנסת העליון שבשכונת מאה שערים – עכשיו תפארת בחורים – הרב נפתלי הירץ יגיד שיעור בגמרא קודם הצהרים ואחר הצהרים שיעור בשלחן ערוך אורח חיים עם ביאורי הגר”א, נרשמו הרבה אברכים¹⁴⁰ מצוינים מעיר העתיקה ובתוכם גם חברי רבי חיים מן ואני, והתחילו הלימודים.

הרב נפתלי הירץ מביליסטוק:

היה חלוש הלב חולני ומשתעל, ירא שמים בסתר, האריך מאד בתפלתו בלחש ולא עשה שום תנועה והיה מונה את אצבעתיו בסתר בכוונו על דעת המקובלים, היה איש צדיק ועניו, ובת צחוק על שפתיו תמיד, לא כעס מעולם על תלמידיו ודיבר עמם רכות ובדברי בקשה, היה בקי בכל התלמוד בעל פה, פשטן ובעל שכל ישר, לא אהב את החידוד רק לפעמים כדי לחדד השכל, כל מימרות הש“ס שהביאו התוספת אמר כל הסוגיא שלהם בעל פה, הגיד שיעור כשעתיים ואחר כך חזרנו זוג זוג השיעור – חברי לחזרת השיעור היה רבי חיים מן כמו כשלמדנו אצל רבינו רבי יעקב מן בשעת לימודו את השיעור הקשה קושיא ואמר שכל אחד ימצא תירוץ, והוא היה אומר איזה תירוץ היותר נכון, אחר הצהרים למד עמנו יום יום סימן שלחן ערוך אורח חיים עם ביאורי הגר”א וכל המקורות בש“ס שהגר”א קצר בהם כדרכו היה הוא מרחיב הדיבור עליהם ואמר הלשון שבתלמוד במלואו בעל פה.

כשהגיד השיעור ישב לו על הספסל הארוך בין תלמידיו ולא בראש השלחן כדרך כל מגידי שיעורים, חברי רבי חיים מן ואני ישבנו אצל הרב אחד מימינו ואחד משמאלו, פעם בתחלת השיעור הקשה קושיא עצומה ונתן זמן כשעתיים לתרץ הקושיא, כשהגיע תורי אמרתי לו תירוץ פשוט אמר: חבל עליך יש לך שכל ישר, אולם אין לך חשק ללמוד חבל!

בדבר התשלומין החדשי לבני הישיבה הוסכם מהגבאים שרבי נפתלי הרץ יתן בחודש¹⁴¹ הראשון לכל אברך תעודה ולפי התוארים יהיה התשלום בכל חודש וקבעו להם סימנים לכל תואר כמה גרושים ישולמו, הגבאים התאספו בראש חודש בבית המדרש של גמילות חסדים שערי חסד בעיר העתיקה, בני הישיבה באו עם התעודות וקבלו הדמי חודש בתעודתי כתב “כאשר יבא לפניכם האברך המופלג ושנון ובעל שכל זך ולימודו בשקידה כו' וכו' יקבל פרס כפי המדובר, בפתקתו של חברי רבי חיים מן היו התוארים שוים רק במקום “ולימודו בשקידה” כתב “ושוקד על לימודו” שנינו קבלנו מכסת הדמי חודש היותר גדול ארבעים גרוש לחודש – 400 מא”י – מדי חודש בחדשו, אחר כך שאלתי את רבינו כיון שהתוארים של חברי רבי חיים מן ושלי שוים, למה שינה וכתב אצלי: “ולימודו¹⁴² בשקידה” ואצל חברי כתב: ושוקד על לימודו? בת צחוק עבר על שפתו ואמר לי: אמור אתה! הוא מתמיד בלימודו ולומד תמיד בהתמדה כתבתי עליו: שוקד על לימודו, אתה רק כשמגיע לך הרצון אתה לומד עשר שעות רצופות ויש שאתה בטל יום ויומים ולא תלמוד, לכן כתבתי “ולימודו” כלומר בעת שרוצה לללמוד הוא לומד בשקידה, חבל עליך יש לך ראש טוב ובעל שכל ישר ואילו למדת בהתמדה היית גדול בישראל.

אחר כך לוקח הרב נפתלי הרץ ליפו להיות שם רב העדה, נפסקו הלימודים במאה שערים והתחלנו ללמוד בכנופיא בבית המדרש גמילות חסדים בעיר העתיקה בלי מגיד שיעור.

הגבאי רבי אליעזר חפץ “ליזר סלאנטער” היה דר בחצר זו למעלה בקומה שניה, וחלונות ביתו היו נשקפים מול בית המדרש, הוא היה עלינו המשגיח שלא נבטל מהלימוד ולעסוק בשיחה¹⁴³ בטלה, כשנפסק¹⁴⁴ קול התורה מיד בא וזירז אותנו קראנו אותו “משגיח מן החלונות”, לא יכולנו לסבול השגחתו היתרה שהיה יושב בית ולא עסק בשום דבר וממילא היה בא בכל חצי שעה לזרזנו, העמדנו צופים מתחלפים, וכשראה את ר' לייזר יורד מן המדרגות אמר והנה “הגואל בא”,“דער לייזר” והתחלנו ללמוד, פעם הטרידנו הוחלט אצלנו להפטר ממנו, הסכמנו כשיכנס לבית המדרש נצא כולנו לקראתו ונוציאהו מבית המדרש באזהרה שלא יבא עוד הפעם להשגיח עלינו כי אין אנו זקוקים למשגיח וכו', למחרתו בא כדרכו ולא היה לשום אחד מבני הישיבה האומץ לזה, ברם אנכי העזתי ויצאתי מן השלחן ואחזתיו בין אצילי ידיו והוצאתיו מחוץ לפתח בית המדרש והתריתי בו שלא יבא עוד אצלנו וסגרתי הדלת אחריו, כעס והלך לקבול עלי לפני הגבאים ולפני אבא, אבל מה שעשוי עשוי אמר: שלא תדרוך עוד כף רגלו על מפתן בית המדרש בעת ש“השקצים” יהיו שמה, הבין שלא עשיתי על דעת עצמי רק בהסכמת כל בני הישיבה.

הישיבה הלכה והתפתחה, למדנו בחשק והתמדה ויצאה לה שם לתפארת, והנה קרה מאורע שגרם לביטול החברה וישיבת דגל תורה.

היסוד של ההכנסה היה משטרי גורל כאמור לעיל, בעת ההגרלה נוכח ועד המפקח שהשגיח על ההגרלה שתהיה בצדק, כן נוכחו¹⁴⁵ בעלי שטרות ומוזמנים רבים, נער טרף בקלפי והעלה פתקא עם מספרים מסרה לרבי מנדל וואלפרט שהיה המנהל הראשי והפנקסן ומסדר “רשימת הזוכים”, נער שני טרף בקלפי השניה והעלה פתקא שרשום סכום הזכיה ומסרה לר' מנדל והוא פתח את הפתקאות והכריז בקול מספר פלוני זכה סכום פלוני והראה לכל את הפתקאות. רבים מן הנוכחים רשמו לפניהם את המספרים והסכומים ור' מנדל סדר רשימת הזוכים והדפיס את הרשימות ופרסם ברבים, ארע פעם: במערכה החמישית שכסף הזכיה היתה “אלף לא”י" הכריז ר' מנדל כנהוג מספר פלוני זכה הזכיה הראשונה (פרעמיה,) אותו מספר היה שייך לרבי יחיאל שמרלינג שדר ביפו ובקש מאחד ממכיריו שיהיה נוכח בשעת ההגרלה. מיד הודיע הלה לר' יחיאל שזכה בזכיה הגדולה וחברך חברא אית ליה, נודע בעיר שר' יחיאל שמרלינג זכה אלף לא"י. אחרי ימים אחדים נדפסה רשימת הזוכים בגורל והנה רשומה שם הזכיה הגדולה על מספר אחר מספר שטר שנשאר בידי החברה ולא נמכר לחוץ פרצה בהלה ורינון שר' מנדל זייף, ר' יחיאל שמרלינג בא לקבל כספו ושטרו בידו והמנהלים אמרו לא היה דברים מעולם ורבי מנדל טעה בחפזו, כל הגבאים של הישיבה אף שלא התערבו בעניני הגורל היו לשיחה בפי הבריות, ר' יחיאל שמרלינג תבע את מנהלי הגורל לבית דינו של הרב סלנט והתפשרו עמו ונתנו לו איזה סכום, הממשלה נודעה מזה בטלה הרשיון והחרימה את כל השטרות סגרה את המשרד נתבטלה ההגרלה ונתבטלה חברת דגל תורה וגם הישיבה דגל תורה ותהום כל העיר, היו מזכים והיו מחייבים.

בין הגבאים היה כאמור לעיל גם היקר האוהב תורה וחזרן במצות, איש ישר ואיש הגון רבי בצלאל לפין, והוא היה רוח החיה ביסודה של הישיבה ושמח מאד בזה כדרכו, אולם בענין המעשה שבהגרלה היו רבים שהתרעמו עליו כי מלבד שלא גער בנזיפה על המנהלים, עוד היה מצדד בזכותם שטעו, גם אני שאהבתי אותו, מאד חרה לי על ביטול הישיבה. כתבתי שלש מודעות ופרסמתים ברבים שר' בצלאל מסייע ידי אנשים שאינם מהוגנים, הנושא של המודעות היה “רעיא חיגרא ועיזי רהיטן” (שבת ל"ב), ביום הששי צויתי להדביק מודעה אחת על השער הגדול שבכניסה לחורבת ר' יהודה החסיד, השניה על פתח בית המדרש של גמילות חסידים הכללי, השלישית על פתח בית המדרש של רבי פישל לפין כדי שרבי בצלאל יקראה ביום השבת, הוא קרא את המודעה ושם הנושא כעס עלי ואמר לי ביום הראשון: עד כאן, מהיום והלאה איני מדבר עמך ואם תדבר אלי לא אשיב לך, הופסק השלום ביני וביניך, ועברו איזה שנים ואף אחר כך כשהיה דר ביפו שהיה מנהגו בכל עת שבא לירושלים לבוא להבנק של אבא לדרוש שלומו ושלום אחיו רבי פנחס, ואני הייתי פקיד אצל אבא, לא נתן לי שלום ולא החזרתי לו שלום, והנה פעם בא לירושלים ובא אצל אבא כדרכו נתן לי שלום ושאל במצבי ושלומי אמרתי לו מה יום מיומים? השיב לי: חלמתי חלום והנה אני הולך ברחוב לדרכי לא הרגשתי שיש שם שוחה עמוקה נפלתי בתוכה ולא יכולתי לצאת התחלתי לצעוק ולבקש מעוברי הרחוב שיוציאו אותי ושום איש לא פנה אלי נזדמן שאתה עברת ושמעת צעקותי שאלת מי זה? אמרתי: אני בצלאל לפין אמרת לי: הב לי ידך נתתי לך את שתי ידי והוצאת אותי מן השוחה ואיקץ, נראה מזה שאתה אוהבי על כן כורת אני עמך היום ברית שלום לכל הימים.

אחרי מות חותני רבי אריה מרדכי נשארו בביתו שתי בנות שהגיעו לפרקן ושני בנים צעירים שנולדו בירושלים נסעה חמותי לפולניה למשפחת בעלה ומשפחתה היא, ואספה כסף לשם הכנסת כלה, כשחזרה מנסיעתה השיאה את בתה גולדה פרידה עם הבחור שאול יצחק בן הרב אלכסנדר אברהם פריינד שהיה רב בעיר נירבאכטע שבהונגריה ועלה עם ביתו בשנת תר"מ, שאול יצחק היה בחור תלמיד חכם תלמיד אביו הרב וישיבות אונגרן. הולידו בנים ובת אחת נכדים ונכדות, גיסי זה רבי שאול יצחק הוא תלמיד חכם גדול ובקי, ירא ה' מרבים ואיש ישר מאד יקר הערך וטוב לב, פקח ואהוב על הבריות, מחשובי הסוחרים בירושלים, עכשו ראש הפירמא ש. י. פרינד את ש. סמוט, סוחרי ספרים וטליתים אתרוגים וכו'.

בנו של חותני ראובן ישראל נשא לאשה את מירל בת רבי שמעון הויזמן בחברון, דרו בירושלים ואחר כך בחברון הולידו בן ובת הוא מת בצעירותו¹⁴⁶ אדר שני תרע"ג.

בשנת תרמ“ה בא לירושלים הרב מנדל רובין שהיה רב בעיר קראטשין שבגליציה עם אשתו ושתי בנותיו, בתו השניה חוה נישאת לבן חותני נפתלי דוב בשנת תרנ”ד הולידו בנים ובנות נכדים ונכדות.

גיסי רבי נפתלי דוב היה בצעירותו סוחר בירושלים¹⁴⁷ חרוץ וישר, והיה בו ממדותיו של אביו היה טוב ומטיב, פנים שוחקות, גם קלסתר פניו ופאותיו המסולסלות היה דומות לשל אבא, היה מספר שנים מנהל כולל וורשה ובימי המלחמה העולמית עשה הרבה לטובת עניי כולל זה לעניים ולנזקקים בכולל ומסר נפשו על זה עד שהצורר ג’מל פחה שלח אחריו ורצה לשלוח אותו לגלות וה' היה עמו שידע איך לכלכל דבריו ופטרו לשלום, אחר המלחמה נסע לאמריקה וגם בני ביתו נסעו אחריו, בנוירק היה מנהל ישיבת רבי עקיבא איגר רב בבית הכנסת “עבודת ישראל” וחבר נכבד בחברת “חסידי גור”, וגם שם הרבה טובות עשה לבני הארץ שבאו לאמריקה והיה מאכסנם בביתו השתדל עבורם בכל יכולתו מת בנוירק בחודש כסלו תרצ"ח.

בתו הצעירה של חותני חוה נשאת לרבי אביש צהנוירטה בן החסיד וירא ה' רבי יוסף הולידו בנים ובנות ומתה בדמי ימיה.

בשנת תרמ"ח יצאתי מעולמי של תורה ונכנסתי לעולם העשיה, והייתי סופר עוזר לרבי יוסף משה קרויז בכולל הונגריה.

י“א אדר ראשון תרמ”ט ילדה לי אשתי את בתנו השניה¹⁴⁸ שקראנוה בשם אסתר, בשנת תרנ"ב חלתה במחלת דלקת המוח, והרופא צוה להניח קרח על ראשה, בבית המלאכה של כל ישראל חברים – אליאנס – היתה מכונה קשה ופשוטה לקרח, עד שבחמש שש שעות עשו בלוק של קרח בינוני והמחיר היה מג’ידי אחת הבלוק – 200 מא’י – והלכתי יום יום וחכיתי שעות רבות עד שהשגתי את הקרח.

כשגברה המחלה והיתה בסכנה הלכתי להרב דיסקין שישנה את שמה – הוא היה מתעסק בענינים כאלו – אמר לי: שמך חיים, שם אשתך חנה, שם בתך הבכורה חיה, אם כן לקרוא את שמה מהיום חוה כי היא היתה אם כל חי, מאז נשתקע לה כמעט שם אסתר וקראו אותה רק בשם חוה.

בעת ההיא סדרתי לדפוס את הספר לחמי תודה (על ערכין תמורה ומעילה) שחבר הרב מרדכי אליעזר וועבר, הרב מאדא שבהונגריה (נתן לי בשליק אחד

– 30 מא"י – בעד כל עמוד כתב יד).

הרב מרדכי אליעזר וועבר:

היה מפורסם לגדול בתורה וחריף, מגדולי חסידי צאנז ירא ה' מרבים, וקנאי קיצוני, החמיר על עצמו חומרות יתירות, פקח וחרוץ ובעל צדקה, ידע כתב ולשון הונגרית ואשכנזית על בוריים אולם היה מפוזר ונוח לכעוס, אבא היה מאוהביו ותמיד בא לאבא בקובלנא על המתימרים בכבוד התורה ואינם כל כך גדולי תורה, או חסידי צאנז שאינם מתנהגים בכל דרכי האדמו"ר.

פרק יא

בשנת תרמ“ט פרצה מחלוקת גדולה בכולל הונגריה – שהייתי שם סופר עוזר כאמור לעיל – המנהלים והממונים היו אז הרב חיים זוננפלד הרב משה נחום וולנשטין והרב טוביה גולדברגר שנבחרו ברוב דעות נעלמות כפי תקנת הכולל, בהכולל הזה היתה משפחה אחת מרובה באוכלסין בעלי זרוע ותקיפים שלא הין מרוצים בהמנהלים הנזכרים סדר הבחירות בכולל מיום הוסד הכולל על ידי הסבא וחבריו – היו כזה: בכל חנוכה בחרו בשלשה מנהלים ושמנה עוזרים, ביחד י”א אנשים – שלא יהא בית דין שקול – מהם היו שני רואי חשבונות, הבחירות נעשו על פי זה הסדר לקחו קופסא של פח עגולה, סגרו אותה במסגרת וקשרו הכיסוי עם המסגרת בחוט וחתמו את ראשי החוט בחותם של שעוה, הקופסא נמסרה לשמש של הכולל יחד עם רשימות של בני הכולל הנשואים, סבב על כל בני הכולל מבן כ“ה שנה ומעלה, כל אחד רשם בקלפי סימנים למנהלים (ממונים) וסימנים להעוזרים. קפל את הרשימה ותחב אותה בסדק בכיסוי הקופסא “דעות נעלמות ממש”, פתיחת הקלפי היתה פומבית ובמעמד רבים ומי שהיה לו רוב דעות הוא הנבחר, כה התנהג עד חנוכה שנת תרמ”ט.

בני המשפחה הנזכרת התאמצו לבחור באנשיהם, לא בחרו בהם ולא נבחרו לשום משרה.

בחנוכה שנת תרמ"ט התאספו כל בני המשפחה הזאת, ועל ידי הוצאת דבה על המנהלים הקודמים משכו אליהם עוד אנשים מבני הכולל, רובם מאלו שבאו מהונגריה מקרוב שלא ידעו עוד דבר מהנהלת הכולל, נגמר ביניהם לבטל את הבחירה בדעות נעלמות. רק לעשותה בדעות גלויות, על ידי זה חשבו למצוא להם מספר אנשים שיטרידום וירבו עליהם דברים שיבחרו בשלהם, באו כולם בכנופיא למשרד הכולל ועשו בלבול גדול, רצו לשרוף את הפנקסאות והארכיב של הכולל, התקוטטו עם המנהלים והפקידים עד כדי הכאה, הוסכם במקום שתמיד היה השמש הולך לכל אחד לביתו, שיש לחשוד שמשפיע על הבוחרים, תהיה הקופסא של הקלפי במשרד הכולל, הרשימות תהינה חתומות משלשה חברי ועד המפקח, וכל הבוחר צריך לבוא בעצמו להמשרד לבחור ויקבל רשימת אנשי הכולל מועד המפקח וירשום יחידי – בבית צדדי – ויטיל רשימתו בהקופסא וכו‘, בני הכת התאחדו בחתימת ידם ובשבועה ותקיעת כף שכל אחד מחויב לבוא ולבחור בשלשה אנשים משלהם, שהוסכם במעמד כולם, העמידו זקיפים על הדרך ואצל פתח הכניסה של המשרד ונתנו לכל הבא רשימה משלהם נעריהם וצעיריהם עמדו ודברו על לב כל הנכנס לבחור שהמנהלים שלהם יחלקו כסף רב וישגיחו שיהיה הכל בצדק וכו’, הרב זוננפלד כשראה שיש מחלוקת, אמר בפומבי שלא יבחרו בו כי לא יקבל עליו את ההנהלה, נפתחה הקלפי יצאו שלשה המנהלים הקודמים ברוב דעות של בני הכולל, הרב זוננפלד לא קבל עליו בשום אופן גם אחרי הפצרות רבות ונכנס השלישי, הראש שלהם שהיה לו דעות מועטות, היה תלמיד חכם אבל בני הכולל לא רצו בו בשום אופן, אמרו: כיון שהרב זוננפלד אינו רוצה להיות מנהל יעשו בחירה מחדש למנהל שלישי, גם הפקידים והסופרים לא רצו בו כי היה אדם קשה ועקש, היתה מחלוקת גדולה, בני הכולל והפקידים מצד אחד, ובני המשפחה מצד השני – המחלוקת היתה פנימית כאן בירושלים לחוצה לארץ ולהנשיאים לא הודיעו כלל –.

הלכו בני הכולל וחתמו רוב מנין ורוב בנין על בקשה להבתי דינין שיטילו עיקול בית דין על כספי הכולל ויצוו לאבא – שהיה המורשה והסוכן של הכולל כמבואר בעולמו אבא – שכל המכתבים והכספים שיגיעו בעד הכולל יהיו מעוקלים אצלו ולא ימסרם לשום איש עד שיהיה שלום בכולל, הנבחר שלהם ראה שאינו מרוצה לקהל ועל ידו פרצה המחלוקת בהכולל, נדר בבקר אחר התפלה בפני כל הקהל “נדר על דעת רבים” שלא יהיה מנהל ולא יבא עוד להמשרד ולא יתערב עוד בענין זה, למחרתו בא להמשרד בתור מנהל, שאלוהו: הלא נדר על דעת רבים שלא יבא עוד להמשרד? השיב: חברי רבו עלי ובני הגדול אמר לי: אבא! אם תסתלק עצמך מההנהלה ישפך דם בחוצות ופחדתי אולי יהרגו איש את רעהו בטלתי רצוני מפני רצון בני.

נמשכה המחלוקת איזה חדשים, עברו ימי ראש השנה ויום הכפורים וחג הסוכות ולא נתחלק כסף לבני הכולל וגם לא נתנו שום עזרה, אבא סבל מזה הרבה שיום יום באו והפריעו אותו מעבודתו שימסור להם הכספים והמכתבים, כשראו שאינו מוסר להם אספו אספה ונגמר ביניהם שבחול המועד¹⁴⁹ של חג הסוכות יבאו כולם בכנופיא לביתו של אבא וידרשו ממנו בחזקה, יאיימו עליו, באו כולם צעקו איימו עליו שיכוהו, אבא שהיה אמיץ לב וחזק בדעתו השיב: מה לכם כי נזעקתם עלי לכו להבתי דינין ואם תביאו לי פתקא מהם או מהרב סלנט למסור לכם תיכף אמסור לכם הכל, הלכו מאבא בפחי נפש ולקחו דרך אחרת להפיץ כתני פלסתר לחוצה לארץ לבני המדינה ונשיאי הכולל להתאונן לפניהם איך שלוחמים מלחמת מצוה, כל ההנהלה נתונה בידי מתחדשים בלתי יראים, מהכספים נהנים אלו המתקדמים. והתלמידי חכמים והיראים מקבלים חלק רזה, בא מכתב מהרב מפרשבורג שהיה נשיא הכולל על שם אבא ורבי יוסף משה קרויז סופר הכולל, בו צוה הנשיא לבחור בארבעה מכת המתנגדים שישתתפו עם המנהלים – בהשמנה עוזרים לא נבחר אף אחד מהם – והאיש שנבחר מהם למנהל ישאר במשרתו ואם לא: לא ישלחו עוד את כספי¹⁵⁰ רמב"ן לירושלים, אבא ורבי יוסף קרויז לא ספרו לבני הכולל מהמכתב הזה כדי שלא להגביר את המחלוקת שגם בני הכולל יכתבו לחוצה לארץ ויהיה חילול ארץ ישראל ודיה לצרה בשעתה כאן בירושלים, הראו המכתב להשני מנהלים הקודמים ולהרב זוננפלד, הוסכם שאבא ורבי יוסף משה ישיבו להנשיא כיון שהמכתב הגיע להם על שמם, הודיעו להנשיא את הענין בקצרה, ובקשו ממנו שלא יכניס את ראשו בין הפטיש והסדן או כמו שאומרים בהונגריה בין המשקוף והדלת, אין להנשיא שום רשות לעכב את הכספים לפי שאינם שלו, הוא רק הנאמן והשליח מצוה של המנדבים וכאשר בני הכולל שנפשם מרה להם יתודעו מזה יפרסמו בחוץ וכבודו של הנשיא יחולל, המחלוקת היא פנימית בכאן ובטח ישלימו הצדדים ביניהם, וגם בירושלם יש רבנים גדולי תורה ובתי דינים מומחים היודעים לפסוק דין תורה ולהתערב בזה אם ידרשו מהם. הנשיא ומנהלי הכולל בפרשבורג אז, היו גדולי תורה ויראי ה' שעסקו לשם שמים ולשם חבת הארץ וטובת העניים משכו את ידיהם מן הענין ולא התערבו עוד בדבר הזה, שלחו את הכספים כבתחלה על הכתבת “כולל שומרי החומות” ובקשו לעשות שלום כראוי לאנשים ישרים.

בהמחלוקת הנזכרת היו המתעסקים מצד המשפחה והמערערים הרב מרדכי אליעזר וועבר – הרב מאדא – הרב ישכר דוב צובנר, הרב דוד ילויס ובנו רבי זלמן, מצד הממונים הישנים היו רבי יצחק שלמה בלוי הרב שלמה ורטהיימר, רבי עמרם וולנשטין ואני שהייתי הסופר והמזכיר ורבי אליעזר וולנשטין היה המוציא לפועל, עוזר לצד המשפחה היה גם דודי רבי יצחק בהרא"ד – בעל אחות אבא – הוא היה כעסן ובעל התרגשות צוו עליו שיכוף על אבא ועלי שלא נתעסק בענין זה, בא לביתנו וצלוחית נפט בידו ואמר אם חיים לא יסתלק מהענין ישפוך עליו הנפט ותשאר אחותו של אבא אלמנה, אבא שהיה איש מתון ושקט אמר לי: מה תשיב על זה, הלכתי למטבח והבאתי קופסא עם גפרורים ואמרתי לדודי זה שפוך עליך הנפט והא לך גפרורים להדליק, העמיד את הצלוחית עם הנפט על הארץ והלך לו.

הרבה מן הצד של המשפחה הסתלקו מעט מעט מהם, הראשון היה הרב מאדא מפני איזה סבה, בהיותו באדא היתה לו מחלוקת עם הרב שלמה גנצפריד בעל מחבר ספר “קיצור שלחן ערוך”, והרב מאדא הדפיס קונטרס כנגד הרב גנצפריד עם השגות ופגיעה בכבודו, וכשהדפיס הרב גנצפריד את ספרו קיצור שלחן ערוך צירף בסוף הספר קונטרס בשם “מכסה לאהל” כנגד הרב מאדא – בתוצאה השניה והשלישית השמיטו המדפיסים את הקונטרס הזה – והקונטרס הזה לא היה בנמצא, בשעת המחלוקת בהכולל השגנו קונטרס אחד והדפסנוהו והדביק המוציא לפועל על פתח בית הכנסת ההונגרי, ועל פתח ביתו (בלילה), כשקם בבקר וראה הקונטרס דבוק הסתלק עצמו תיכף מן המחלוקת ולא התערב בריב ושב לתורתו ולעבודתו.

סוף סוף כשראו הבעלי זרוע שלא נתמלא רצונם והכספים אינם נתונים להם לשלוט בהם כרצונם, וגם הרבה אנשים¹⁵¹ שסרו מהם הוכרחו לעשות שלום, הרב זוננפלד היה לראש ההנהלה והשנים הקודמים והאיש שלהם הרב דוד יוליס היה הרביעי והכולל התנהל כבתחלה ואני הייתי סופר עוזר.

בערב יום הכפורים כשהושב השלום בהכולל אמר לי אבא: רצוני שתלך לפייס את הרב מאדא על מה שפגעת בכבודו בקונטרס שהדפסת, מעולם לא עברתי על דברי אבא אף בדבר הפסד ממון (כאשר יסופר הלאה) חשבתי מעט הפעם ואמרתי לאבא “הקשית לשאול” אולם הולך אני, כשנכנסתי לביתו מצאתי מעוטף בטליתו ומעיין בספר, כשראה אותי התחיל מרתת ופניו הלבינו, נגשתי אליו ואמרתי לו: הרב מאדא! רצוני להתפייס עמו ולבקש סליחתו על העלבון שעשיתי לו בהדפסת הקונטרס “מכסה לאהל”, נענע בראשו וחשב איזה רגעים – הרגשתי שיש לו מלחמה פנימית – אחר כך נתן לי את ידו ואמר: מחול לך מחול לך וברכני בגמר חתימה טובה ונפרדתי ממנו בשלום, כשחזרתי לאבא וספרתי לו, אמר לי: יישר כחך, ומאז נעשה שוב אהוב וידיד לאבא ולי כבתחלה.

בזמן ההוא מת רבי עזריאל השמש של כולל הונגריה, הרבה מבני הכולל הגישו בקשות למשרה זו, ביניהם היה אברך אחד תלמיד חכם ממשפחה נכבדה, אולם היה תקיף ומבוהל ומשום כך לא רצו בו המנהלים ובני הכולל, גם הפקידים והסופרים של הכולל לא רצו בו, ידעו: שלא יעשה שירותו כראוי, ובפרט שהוא תלמיד חכם יאמר תמיד ודאשתמש בתגא חלף אבל שום איש לא הרהיב בנפשו לצאת נגדו בגלוי מפני היראה ומפני הכבוד של אביו שהיה איש מפורסם, משום זה דחק את עצמו והשתדל לקבל המשרה, יום אחד בא למשרד הכולל ובידו פתקא מהרב זוננפלד¹⁵² ומאביו ועוד נכבדי הכולל להמנהלים והפקידים שיקבלו אותו לשמש ונכנס לעשות שירותו¹⁵³ ולא התריס איש כנגדו, קם אבא וקרא אותו לחדר ההנהלה ואמר לו בחשאי: לך לביתך כי לא תהיה שמש בהכולל כל זמן שאני בתוכו, עמד כנגד אבא בתקיפות ואמר: בעל כרחו של אבא יהיה שמש הלא יש לי פתקא מהרב זוננפלד וזקני הכולל, השיב לו אבא: אף אם תבא כתב חתום מכל בני הכולל אני איני מסכים, אם תשמע לעצתי ובטח תשמע שאינך שוטה, לך מכאן בצנעא ובחשאי לבל יודע בחוץ, הבין שאין כאן מקומו כיון שאבא אומר לא, יהיו דבריו לריק הלך לו, אבא קרא לאחד מן הצעירים שהגישו בקשות שהכיר אותו לאיש ישר שקט וצייתן ואמר לו אתה תהיה שמש של הכולל – האיש הזה עודנו פקיד בהכולל מן היום ההוא שכבר עברו חמשים שנה, עלה ממשרת שמש לפקיד – הצעיר שהורחק שמר עברתו בלבו ונטר שנאה לאבא ובעת המשבר של הבנק של אבא היה גם הוא מן הגורמים לזה – כמבואר בעולמו של אבא – ואני סבלתי ממנו הרבה, כאשר יוזכר להלן.

עבדתי זמן מה במשרד הכולל בתור סופר עוזר, אבא סבל הרבה מבני המשפחה הידועה, הטרידו אותו שיתן להם שטרות על חשבון חלוקתם יותר ממה שמגיע להם לפי תקנות הכולל או שילוה להם כסף מכספי הכולל על חשבון חלוקתם, אבא אמר שאסור לו לשנות מתקנות הכולל שהוא הנאמן של הכולל ואי אפשר לו לישא פנים למי שהוא, הפריעו את אבא מעבודתו במשרדו וגם בלילה באו לביתו והדריכו המנוחה¹⁵⁴, אחד מהם היה איש אלם וטרדן, יום אחד¹⁵⁵ בא לאבא ולא סר מלהטרידו כל היום, גם בלילה בא לבית אבא ולא נתן לו מנוחה, הייתי אז אצל אבא, אמר לי: אם תשמע לעצתי לא יהיה חלקך במעשי הצדקה ובעניני ציבור, ובפרט בכוללנו שיש בהם אנשים קשים וטרדנים, אם תשמע להם יהיו לך חיי רוגז ואם לא תשמע להם תתרגל להיות אכזר, התפטר מהמשרה בהכולל ואקח אותך לפקיד בבנק ותהיה לי לעזר, תעלה מעלה להיות איש יודע בעסק ובמסחר ומעורב עם הבריות ואם תשאלני אם כן למה אין אני מסתלק מזה? שתי תשובות בדבר: א) זה יסוד של אבא שלי ואני מנהלו מיום הוסד הכולל עד היום, ב) כעת אני מוכרח לעמוד כנגד התקיפים החפצים להחריב את הכולל ואני מקוה אמנם להסתלק מעט מעט מן הענין הזה, שמעתי לדבריו והגשתי את התפטרותי ונכנס במקומי רבי צדוק קרויז בנו של סופר הכולל רבי יוסף משה ואני נכנסתי והייתי פקיד בהבנק של אבא.

פרק יב

בשנת תרנ"א נכנסתי לעבוד בתור פקיד בבנק של אבא, וזו היתה חלוקת העבודה: אבא היה ממונה על הפנקסאות של עובר ושב הקונה והמוכר, והוא הלך לבתי הבנקים ולהמוסדות להתחשב עמהם, רבי פנחס אחיו היה הקופאי, רבי אברהם אלקנה זקס היה הממונה על פנקס היומי וגם קונה ומוכר, את המכתבים לחוצה כתב רבי דוד פינשטין בשפת גרמנית ואנגלית – שלא על מנת לקבל פרס. – הוא היה בא בכל יום משלוח הדאר האוסטרי לאירופה¹⁵⁶ וערך המכתבים, והטיפול בהם לסדר ולכתוב הכתובת היה מוטל על אבא, העבודה של אבא היתה מרובה לפיכך נתכוון לקבל אותי לעזור לו בכל עבודותיו הנזכרות, ראשית עבודתי היה הפנקס היומי שעבר מרשות רבי אברהם זקס לידי, אחר כך למדתי לקנות ולמכור, כל יום בא טלגרף מרוטשילד שבווין על המשערה היומית של כל שטרי כסף שבעולם בסימנים של מספרים, בזמן קצר למדתי ידיעת המספרים והייתי בקי בכל עניני הבנק כדבעי ורוב העבודה הוטלה עלי.

בשנה זו שנת תרנ“א בא לירושלים יהודי מעיר דובראונע שברוסיה בשם ר' שמעון צאדקין כבן ששים שנה, סבב בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ואמר: שכל הטליתים שמביאים מחוצה לארץ יש בהן חוטי פשתן שהם שעטנז בטליתי צמר, והוא מומחה לבדוק ולמצוא החוטי פשתן ולהוציאם, ובעד בדיקת טלית יקבל גרוש אחד מכל חוט שימצא ושיוציא לעיני בעל הטלית כזה, יעשה סימן בסיכה במקום שיש בו חוטי פשתן ויביא את הטלית לבעליה ויוציאם בפניו, ואם יקרה שלא יצא פשתן יקבל בעד טרחתו חיפושו רבע מג’ידי – 75 מא”י –, וצריך לקחת את הטליתות לביתו על יום או יומים לחפש החוטי פשתן, יהודים רבים מסרו לו את הטליתות שלהם לבדיקה והיה לו מזה פרנסה בריוח, גם אותי בקש איזה פעמים שאמסור לו טליתי ולא רציתי, חשבתי שיש כאן איזה ערמה וכי אפשר שכל הטליתים יהיה בהן פשתן? גמרתי לבדוק אותו בעצמו ולבוא על ערמתו, בקר אחד ראיתי אותו סובב בהמנינים של חורבת ר' יהודה החסיד אמרתי לו: רצוני שיבדוק את טליתי יבא לביתי לעת ערב ויביא עמו טלית שמצא בו פשתן כדי שאוכיח שהוא אמת, בא לביתי אמרתי לו: כמה הוא מקבל בעד חוט של פשתן אמר: גרוש אחד, אמרתי לו: יש לי בעדו עסק טוב שירויח הרבה, אני מוסר לו הבית שלי שישב במנוחה ויקבל גם תה וסוכר ויבדוק טליתי ואתן לו שכר טרחה מג’ידי אחת – 220 מא"י – ומה איכפת ליה, לא רצה בשום אופן רק בביתו, אמרתי לו: באתי על ערמתו, בביתו יש לו הרבה חוטי פשתן תוחב בהטלית באיזה מקומות חוטים כאלו ועושה סימן בכדי שהוא בעצמו ימצא המקום וכך הוא מרמה את הבריות, זהו ערמה מצוינה, ועוד אני שואל אותו: למה החוטים שמוציא כולם קשים לא רכים? זהו אניצי פשתן דקים שיוכל לתחוב אותם בין השתי והערב של הטלית, נסתתמו טענותיו, הזהרתי אותו שיחדל ממעשה זאת ואם לא, אפרסם ברבים שקבל כספים בערמה, הבטיח לי ונפסק הפשתן מהטליתים.

בראשית כהונתי בבנק של אבא נכשלתי בדבר הלכה בנקאית שעלה בסכום רב, כפי שכתבתי בעולמו של אבא היו בין אלה שעסקו עם אבא גם הדיר הארמני, האפטריירך של הדיר היו לו שני שמשים שהביאו השטרי כסף של הדיר להחליפם בבנק שלנו בכספי המדינה וכן לשלם המגיע מהדיר שלקחו למפרע, שמש אחד היה שמו חאצ’א איש אמונים ושקט¹⁵⁷, השני היה שמו ג’ורג’ה דברני וערום. הוה עובדא: יום אחד בא ג’ורג’ה להבנק בשעת הצהרים שאני הייתי יחידי (אבא ודודי ור' אברהם הלכו לסעודת הצהרים) והביא למכירה שטר של מאה דולר אמריקאים בדקתי את השטר היטב מצאתי אותו כשר ככל הדולרים נתתי לו הכסף והלך לו, כשבא אבא הראיתי לו את השטר אמר גם כן שהוא כשר כן דודי רבי פנחס ורבי אברהם בחנו אותו ואמרו שהוא כשר, השטר נשלח לרוטשילד שבווין עם עוד שטרי כסף כיסוי להמחאות עליו, בא השטר חזרה משום שהיה מן השטרות הקדומים שנפסלו והתאריך של השנה העיד על זה, היה עסק: אבא הלך לאפטריירך לדרוש הכסף חזרה, אמר: שאינו שייך להדיר ויוכל היות שג’ורג’ה לקח השטר מאיש שידע שהוא פסול ונתן לו שכר הגון בעד המכירה, קרא האפטריירך לג’ורג’ה, לא הכחיש רק אמר שלא ידע שהוא פסול וכסף אין לו, גמר האפריירך שג’ורג’ה ישלם קמעא קמעא ממשכורתו עד שישולם כל המחיר והוא יקח הכסף מבעל השטר, ג’ורג’ה שלם עד מחצית המחיר והמחצה השניה לא רצה לשלם.

השקעתי עצמי כל כך בעניני בנק ועניני מסחר עד שנהייתי לידען גדול בעניני בנק ועניני שטרי כסף ממדרגה ראשונה. הייתי בקי בכל שטרי כסף שבעולם, בשטרי ערך ושטרי מניות ובמחיריהם, וכל מי שרצה לקנות שטרי ערך או שטרי מניות שאל בעצתי. כן היה לי תפיסת עין מהירה, ובמעוף עין על השטר ידעתי אם הוא כשר או מזויף, היה מעשה: רבי יעקב צבי עדלמן ממונה דכולל ווהלין קבל עבור הכולל על ידי הדאר האוסטרי מכתב בטוח בכסף סכום שמנים פלורין – שטרי כסף של אוסטריה – כולם בני אחד אחד פלורין בא לאבא והוציא את השטרות מסרם לאבא שיתן לו כסף המדינה ורבי משה יצחק גולדשמיד מנהל של בנק וואלערו היה גם כן נוכח, לקחתי השטרות ועברתי עיני עליהם אמרתי לאבא אלו השטרות הם מזויפים, נתפלאו כולם הראו את השטרות לרבי משה יצחק הזקן ורגיל אמר הם כשרים. אמרתי לו: סליחה! אף שהוא מנהל של בנק גדול כמה שנים ואני איש צעיר לימים אומר אני שהם מזויפים, נטפל לי רבי משה יצחק – שהיה לו קצת ביוש – ואמר: אתה הצעיר במה תוכיח שהם מזויפים?, בקשתי מאבא שיוציא מהקופה איזה פלורינס ואמרתי לו לרבי משה יצחק שיסתכל בהסריות ובהמספרים של הכשרים שהמספרים הם בזה אחר זה ואלו השמנים פלורין המספרים שוים והסריה שוה ודאי המה מזויפים, עוד הראתי לו שהמספרים של הכשרים מעט יותר גדולים מהמספרים האלו, שאל אותי רבי משה יצחק אבל איך עלה דעתך שצריך בדיקה? אמרתי לו: הרגשתי שכל השמנים שטרות המה כולם חדשים, ועוד שכל השטרות המה בני אחד פלורין חשבתי שצריכים בדיקה ובמעוף עיני עליהם באתי על הדבר, הודה לדברי ואמר יש לך טביעת עין של תלמיד חכם ונצחת אותי.

רבי משה יצחק גולדשמיד:

לבוש היה כמנהג אירופה רק במקום הכובע חבש תרבוש ערבי יפה ומגוהץ, זקנו היה עשוי וגזוז בעל כרס וקומה ממוצע, סבל הרבה ממחלת שגרון (רבמטיזם) וקוצר נשימה עם זה היה פעיל זריז בהנהלה של הבנק וולרו ושותפיו, כשתקפוהו כאביו בעת עבודתו סר להבנק של אבא לשוחח מעט עם אנשים ולהקל מעליו הכאבים ואמר לי: שיש לו כח התגברות ואלמלא זאת אי אפשר היה לו להתקיים, וכשהכאב תוקף את לבו מוכרח הוא להנפש מעבודתו ולדבר עם אנשים להסיח דעתו מהכאבים, היה תקיף בדעתו ונצחן אולם איש טוב לב, עשה הרבה טובות לרבים בהלואת כספים, ותמיכת כספים לכמה משפחות בצנעא, בפניו נדמה איש קשה וכעסן אבל מי שהיו עמו בהיכרות מצאו איש יקר רוח, פקח וחרוץ, היה שנא חונף והפכפך ולא נשא פנים ולא משקר מעולם, כלבו כן פיו, ושנא את החנפים מאלו העוסקים בצרכי ציבור, לא התערב בעניני אחרים זולת במשרתו כמורשה בתי מחסה שבעיר העתיקה וכולל הו"ד –ה’ולנד ו’דיטשלנד – נהל הכל בסדר מצוין ושמר את תפקידו כמצווה עליו מאת הבעלים, היה ממייסדי השכונה מאה שערים בראשית יסודה, היה לו חברת אנשים ישרים, והיה רגיל לבוא להבנק של אבא שהיה מיודד עם אבא ועמי. בביתו היה לו מספר של חברים וידידים שבילו זמנם אצלו, בבית הכנסת שבבתי מחסה שהיה רוח החיה בבנינו ובסידורו, קבע לו מקום אצל פתח בית הכנסת ולא עמד בכותל מזרח, עם זה היה עניו ברח מן הכבוד ומן הפרסום, ולא היה משקר אף בינו לבין עצמו ואפילו במחשבתו, כשעלה בדעתו לעשות מה שהוא אם אחר כך על פי איזה סבה היה צריך לעבור מדעתו היה נזהר שלא יעשה על ידו שלא ישקר בינו לבין עצמו, ובדידי הוה עובדא בעת שהייתי מזכיר של תלמוד תורה מגן אבות בחברון כאשר יסופר להלן.

סח לי פעם: דע שלא שקרתי מעולם ובמדה זו אני מתפאר וספר לי: בזמן שהיתה המחלוקת עליו בכולל הו"ד – כמסופר בעולמו של אבא – והחולקים עליו היו: רבי יהודה ברגמן, רבי זליג הויזדרף, רבי אברהם זקס, רבי גמליאל שלנק ועוד, שלח לו רבי יהודה ברגמן מכתב, כשקבל המכתב לא פתחהו והטמינו בארכיב סגור וכבר מונח איזה שנים סגור, כל כך היה ארך רוח ומתגבר, וכשראה שאני מסופק בדבר לא עזבני עד שהלכתי עמו לביתו וחפש בין ניירותיו¹⁵⁸, והוציא את המכתב והראו לי סגור (אף הבול היה עליו) שאלתי אותו וכל כך למה? היה לו לפתוח ולראות מה כתוב במכתב, השיב לי: כיון שלא רציתי להתחשב עם דבריו צריך הייתי לבלי שמוע כלל את דבריו – קונסקבנט – עכשיו אתה רואה שאיני משקר בך.

בימי המחלוקת הנזכרת דר רבי מרדכי הויזדרף – בנו הבכור של רבי זליג הויזדרף – ביפו לרגלי מסחרו, פעם היה נחוץ לו סך 25 נפוליון זהב – 20 לא"י – הלואה. ביפו לא השיג בא לכאן ולא מצא, אמר לו אחיו רבי חיים תשמע לעצתי לך לר' משה יצחק גולדשמיד והוא ילוה לך, הדבר היה קשה עליו כמובן, באין ברירה הלך לביתו של רבי משה יצחק ובקש ממנו הלואה סך 25 נפוליון לשלם בזמן פלוני, ר' משה יצחק היה בטבע מתון בדיבורו ולא מיהר להשיב, שם אצבעותיו למעלה מעיניו חשב והתבונן התיישב בינו לבין עצמו ואמר לר' מרדכי תביא לי שטר על הסך כתוב על ידי רבי גמליאל שלנק – שהיה סופר מובהק בגרמנית וידע חוקי השטרות – ואתן לך ההלואה, הביא ר' מרדכי השטר כתוב וחתום וקבל הכסף, ר' מרדכי אמר לו תודה, השיב לו: תודה איני צריך ואיני מבקש, לפחות לא תשלם לי רעה תחת טובה.

אחר זמן רב ספר לי ר' מרדכי הויזדרף בעצמו הדבר הזה והוסיף שאחר כך שהיה נצרך לאסוף חתימות מבני כולל הו"ד נגד משה יצחק ולשלוח לאמשטרדם בקש אותו אביו שיחתום, לא רצה לחתום שלא לשלם רעה תחת טובה.

בשעת המחלוקת שמינו את אבא לפקיד זמני בכולל הו“ד – כמסופר בעולמו של אבא – אף שאבא היה בזה כמו מתנגד לו, היה עם אבא בידידות כי ידע שלא מחמת קנאה או שנאה קבל עליו את הדבר רק לטובת הציבור, פעם היה אבא קצת חולה ולא הלך להבנק, בלילה בא ר' משה יצחק לבקרו והייתי גם אני שם ושוחחנו יחד, בתוך הדברים ספר לאבא שהיום הלך לפלוני הידוע למתנגד עליו,- – שהיו לו גם מתנגדים שלא מבני¹⁵⁹ כולל הו”ד מחמת קנאה – שאלתי אותו: הלא פלוני הוא ממתנגדיו היותר גדולים ואינו מדבר עמו ואינו נותן לו שלום ומה ראה שילך לביתו? שחק ואמר לי: הייתי צריך לדעת דבר שיהיה לי לתועלת וידעתי שממנו אתודע מזה שהוא ישמח בביאתי וידבר עמי ובתוך הדברים אדע מה שעלי לדעת, ויש לי האומץ ללכת למתנגדי היותר גדול בעת שיודע אני שעל ידו אדע מה שצריך לי לדעת.

ספר לי: בעת שנסע מכאן לאמריקה¹⁶⁰ פרצה מחלת החלי רע על הספינה ומתו הרבה והטילו אותם לים נגד עיניו, והוא בקר רוחו ישב במנוחה אכל ושתה שש ושמח בילה זמנו בטוב, ושלט ברוחו כי שקל בדעתו שאם יצטער או ידאג סופו גם כן לחלות במחלה זו, כך נסע בפחד פנימי עד שהגיע לנוירק, אחר כך הרגיש חולשה בעצבים מרוב הפחד שהיה לו בנסיעה זו.

בעת שנשבר הבנק של אבא היה איש סודי ויועץ נאמן כי חפץ בטובתי בדרך כלל היה האיש מהמצוינים בירושלים בזמן ההוא, טוב לב, איש אמת צנוע ומעלי, מת במחלת קוצר הנשימה – אסתמה – בסיון תר“ס בן נ”ח שנה ערירי בלא בנים.

פעם הביא אחד למכירה בהבנק שלנו שטרות רבים של שלשה שלשה רובל. ראיתי את השטרות ואמרתי מזויפים הם, והוכחתי הדבר מיד בהשוותי אותם אל השטרות של בני שלשה רובל שבהקופה, הכשרים הצבע שלהם ירוק חזק ואלו השטרות שהביאו צבעם לצבע צהוב, כן מצאתי למטה תחת הסריה מלבד המספר של השטר עוד מספר קטן לסימן, נהייתי מומחה לבדיקת שטרות והשלחנים הזעירים שברחוב הבטרק לא קנו שום שטר כסף עד שהביאו אלי לפסוק הלכה אם כשר הוא או פסול.

במשך הזמן נזדמנו לפני כל מיני מטבעות משונות שאינם בנמצא כהיום כלל, ביניהם, דולר זהב אמריקני¹⁶¹ בעל שש קצוות, חצי דולר כדמות משולש רבע דולר מרובע ועוד.

אחר כך מסר לי אבא גם סידור הדאר הרוסי – שבא על ידי אבא כמסופר בעולמו של אבא –, פעם בשבוע היה בא הדאר. היו כמה מאות מכתבים פשוטים ומכתבים באחריות, מכתבי כסף שהשוברות שלהם היו בכתב רוסי, כן היו כתבות בשפת רוסיה, צרפתית וגרמנית משובשת, נתלמדתי קרוא שפת רוסית וצרפתית וכל מיני כתיבה מטושטשת עד שנעשיתי תלמיד חכם בקי במקצוע זה, לקחתי הדאר לביתי ובלילה סדרתי על פי א. ב. צ. ובתפיסתי וזכרוני קלט מוחי כל השמות של האנשים שבאו להם מכתבים, וכשבאו למחרתו לשאול על מכתב השבתי לכל אחד ואחד על אתר הן או לאו ולא הוצרכתי לחפש במכתבים. היו שלא רצו לסמוך עלי בזה ובקשו לחפש בין המכתבים אולי שכחתי. עשיתי רצונם וחפשתי ולא מצאתי.

נתפרסמתי כ“מומחה של קריאה” ובאו רבים להטרידני בקריאת כתבות וכתבים משובשים. כן היו כמה טלגרפים משובשים, הפקידים לא היו מלומדים ויודעי שפה והסדרן של הטלגרף – ארמני ירושלמי – כשבא טלגרף בשפה הגרמנית או צרפתית או אנגלית כשהעתיק את הטלגרף סירס את המלות והאותיות. הפסיק את המחובר וחבר הנפסקים ובפרט אם הטלגרף היה כתוב עברית, והמקבל לא ידע פירושו של הטלגרף. הביאו לי, קרבתי ורחקתי ודרשתי סמוכין וסמוכין דסמוכין וחילופי אותיות עד שהוברר הטלגרף כדבעי. פעם בא טלגרף לרבי זאב ספיר שהיה יודע שפות והיה יודע בצירופי אותיות אבל טלגרף זה לא הבין פירושו. בא לאבא ואמר יגעתי ולא מצאתי נשאל לאותו תינוק דלא חכים ודלא טפש אולי יודע הוא, מסר לי הטלגרף וסדרתי אותו בלי עמל. פעם ישב רבי נתן גרינגרד בבנק של אבא וקרא מכתב שהחזיק בידו ואני ישבתי ממולו, קראתי את המכתב מצדו האחורי, כשגמר לקרות אמרתי לו: אני יודע מה שכתוב בהמכתב וקראתי לפניו, נתפלא ואמר נביא אתה או חוזה, ספרתי לו שקראתי מצד הנייר החלק, אמר: אם כן אסור לקרות שום דבר כשאתה נוכח.

רבי נתן גרינגרד:

קראו אותו ר' “נוסקה בריסקר” שהיה מעיר בריסק שברוסיה כבן ששים נמוך ובעל בשר, פקח חרוץ שחקן וליצן אהב לומר מילי דבדיחותא ולספר מעשיות יפות ממנו ומאחרים, היה אהוב לכל וסוחר חרוץ בעסקיו. עסקו היה בחלפנות, והיה שותף עם רבי בן ציון ליאון בחכירת הטבק לעישון מהממשלה, אחר

הצהרים לא היה לו במה להתעסק כי עיקר קניית הטבק והחלפנות היה קודם הצהרים, אולם ישב בחנותו כל היום, כששאלו אותו למה יושב לבטלה אחר הצהרים בחנותו – ברחוב הבטרק – ילך לביתו לנוח, השיב: חצי היום עד הצהרים אני עוסק כדי שארויח אני וחצי היום השני אני עוסק שלא ירויח השני, בשבת בבקר התפלל במנינים שבחורבת ר' יהודה החסיד והתעסק עם האנשים במילי דבדיחותא כשבת צחוק על שפתיו, כן אהב להתעסק עם הצעירים שהיה ליצן ואהוב וקשה היה להקניטו. עם אשתו הראשונה לא הוליד בנים ולעת זקנתו כשמתה עליו אשתו הראשונה נשא אחרת והוליד בנים.

פנקס מיוחד היה בבנק של אבא שבו היו נרשמים אלו שפגרו בתשלומיהם או שנחשבו לאבודים הוא פנקס של “חובות ישנים” שהתנהל על ידי רבי אברהם זקס, בכל שבוע עברתי על הפנקס וזכרתי בעל פה היטב כל האנשים וחובתם מבלי שאצטרך לחפש בפנקס, ואם אחד מהם עבר דרך הבנק קראתי אותו ואמרתי לו חייב אתה כך וכך מיום פלוני ומעסק פלוני בבקשה לשלם, בין המפגרים בתשלומיהם היה גם הרופא סנדרעצקי מומחה למחלות נשים – גרמני או יוני אינו יהודי – שכבר עברו איזה חדשים מחובו, פעם בא להבנק ושאל על חובו לשלם, אמרתי לו על אתר כך וכך מיום בחודש פלוני, ופתחתי את הפנקס וברגע אחד הראתיו חשבונו התפלא ואמר: מה האיש הזה עושה כאן? מקומו אצל הבנקים הגדולים שבאירופה כח זכרונו¹⁶² ותפיסתו מצוינים “דאסס איזט איין קערל”.

פעם היה לרבי יואל וייט איזה ענין עם סוחר בחוצה לארץ שבא מכתב מהסוחר, ולא היה בסדר ולא ידע עצה, שלא רצה להתקוטט עם הסוחר, בא הוא ומחותנו רבי זאב ספיר לשאול בעצת אבא שהיה זקן ורגיל וגם רב יהושע שטמפר היה נוכח במשרדנו דברו יחד בענין זה, טבעו של רב זאב ספיר היה שהתעמק בענין וגרד כדרכו את זקנו מתחת לסנטרו ואמר מה שאמר והדברים היו יגעים, הכנסתי עצמי בענין ואמרתי להם עצתי, חדל ר' זאב ספיר מלגרוד את זקנו ואמר על עצתי “מהר”ם שיף" ורבי יואל וייט אמר! גאון המסחר". 

בימים ההם פשטו את הרגל מנהלי כולל הורדנה ולא שלמו את שטרי הכולל שלהם, מנהלי הכולל השתוו עם הבעלי שטרות הפרטים לשלם להם קמעא קמעא עד יסולק כל החוב, לגמילות חסדים הכללי לא רצו לשלם השטרות שהוא דבר צבורי, היקר רבי שלמה זלמן פרוש שהיה אחד מן הגזברים של הגמילות חסדים הצטער מאד מזה שכספי החברה ילך לאיבוד, מה עשה בא אלי ומסר לי השטרות לגוביינא, תבעתי בתוקף ונשתוו עמי הממונים ולשלם את החוב בארבע שנים, ולבטחון שעבדו את שכירות הבתים של הכולל – בשכונת בית יעקב – ובמשך ארבעת השנים נגבה הכסף בשלמותו.

רבי שלמה זלמן פרוש:

איש ירא את ה' מאד, בעל מדות טובות, עניו ופשטן, קבל כל אדם בסבר פנים יפות, היה רחמן וטוב לב והשתתף בצערן של העניים, משרתו בתור גזבר בגמילות חסדים הכללי הולמתו, תמיד נטה לטובת הלוים ולא דקדק עמם כחוט השערה, בפנים שוחקות קבל את הלוה ודיבר עמו רכות שלא לביישו ולא לצערו, אם הלוה בקש הלואה יותר מכפי תקנת החברה חפש ומצא דרך למלאות בקשת הלוה ושלא לעבור על התקנות, הוא היה אומר: עיקרה של החברה נתייסדה להלוות כסף לעניים ולא לצבור הון של החברה, כן היה מסייע לעניים שילוו על שמות אחרים וישיגו הלואות כפי צרכם – כמה פעמים היה על ידי –, לא נהנה כלום מחברת גמילות חסדים שעסקו בה הרבה, אף נייר וקסת ודמי דאר שהוצרך נתן מכיסו כדי לקמץ בהוצאת החברה.

כשהשיא את בנו הבכור כבדוהו בכסף החברה בדורן דרשה, בעל כרחו נתנו לו לירה תורכית זהב – 18 שיללנגים – לא היה יכול לסרב ולקח, ואחר כך החזיר הלירה נדבה ממנו לקופת גמילות חסדים, כן היה גם ממונה דכולל מינסק שלא על מנת לקבל פרס.

פרנסתו היתה מחקיקת ציורים של מקומות הקדושים על אבנים שחורות ורכות, כן עשה מהאבנים האלו כוסות צלחות קטנות וכלים אחרים שנשלחו לחוצה לארץ מזכרת מירושלים, התפרנס מזה בדוחק ולא רצה ליהנות מצדקה וחסד, היה אהוב ונחמד לבריות איש טוב וישר באמת (עיין עוד להלן ב“זכרונות”

אות נ"ג).

פרק יג

בשנת תרנ“ד¹⁶³ התאספנו יחד עשרים וחמש הצעירים נשואים מבני כוללנו כולל הונגריה והוסכם בינינו ליסד כפר עברי בשם “קהלת יעקב” הרחק מהמונה של עיר, סמוך למוצא או כדומה, התכנית היתה שיהיה לכל אחד ואחד דירה של שנים-שלשה חדרים ועל ידה כברת ארץ גדולה בשביל זריעת ירקות וגידול עופות ומשק של חלב. פנינו בחוזר לבני מדינת הונגריה נמצאו לנו גואלים רבים מהם שרצו ליתן לנו את ידם ולסייע אותנו במפעלנו זה, אולם הקיצונים שבכולל כאן פנו מיד בקול קורא ממנהלי הכולל והזקנים לבני המדינה בהונגריה, והנשיאים שם קיימו את דבריהם באיסור גמור לסייע אותנו מטעם: א) שזה יזיק לכספי רמב”ן, ב) ענין זה יזיק להדת ולהיהדות, יחד עם זה קנסו אותנו בעכוב החלוקה ובדרכים שונים, לא היה לנו די אומץ ודי כסף לעמוד בקשרי המלחמה בפנים ובחוץ, עם המנהלים והקיצונים כאן והגבאים והנשיאים בחוצה לארץ, נתבטלה האגודה.

כשנתיסדה התלמוד תורה “שערי תורה” ביפו על ידי העסקן המפורסם הזריז לכל דבר מצוה רבי בצלאל לאפין ז“ל ועוזרו רבי משה בצלאל טודרסביץ ז”ל, רצו לאסוף כסף לטובת התלמוד תורה מאנשי ירושלם. בא רבי משה בצלאל לכאן ובקש לו חבר שילך עמו להעשירים והסוחרים. בקש אותי שאקדיש לו שעתיים ביום ללכת עמו לקבל כסף כי ידע שדברי יהיו נשמעים ויתחשבו עמי, הסכמתי והלכתי עמו יום יום משעה 1 עד 2 אחר הצהרים ובערב אחר תפלת ערבית לעשירי ונכבדי העיר ואספנו בשבוע אחד 50 נפוליון זהב – 40 לא“י, בימים האלה התאכסן אצלי בביתי באש”ל (א’כילה ש’תיה ל’ינה) וספר לי הסבה שהביאהו לארץ ישראל, הוא היה סוחר עורות או עושה עורות אשתו לא ילדה לו, שבת אחד פרשת לך לך קראה “בצאינה וראינה”, ה' אמר לאברהם כאן אתה אי זוכה לבנים שמה זוכה אתה לבנים כו', התחילה לדבר על לבו שיסעו לארץ ישראל אולי יזכו להוליד בנים, הטרידה אותו ולא נתנה לו מנוח עד שבאו לארץ ישראל והתיישבו ביפו ושמה ילדו את בנם הוא הקצין תדהר הידוע, אחר כך בא רבי בצלאל לפין לכאן והלכו שניהם להשלים הקיבוץ.

פעם בתענית צבור – כמדומני שהיה ט' באב – הלכנו אני ורבי משה בצלאל להתפלל מנחה ומעריב אצל הרב שמואל סלנט, בין מנחה למעריב ישבנו ושוחחנו עם הרב, היה כחצי שעה לפני שקיעת החמה אמר רבי משה בצלאל: אני צמא ומחכה לתפלת ערבית שאוכל לשתות, שמע זה הרב סלנט, קם ממקומו ונכנס להמטבח והביא כוס עם מים והגיש לרבי משה בצלאל ואמר לו: ישתה, התחיל להתנצל ואמר: הלא רק חצי שעה ללילה, אמר לו הרב אני מצוה עליו שישתה, שתה ואמר החייתי את נפשי.

בעת שהיו מערערים על רבי שמעון רוקח בהנהלת “נוה צדק” ונבחרו לבוררים ורואי חשבונותיו אבא ורבי יעקב מן – כמבואר בעולמו של אבא – והיה נצרך לבקר את הפנקסאות, אבא היה טרוד במסחרו ורבי יעקב מן בשלו ולא יכלו לנסוע ליפו, הוסכם בין אבא ורבי יעקב מן לשלוח אותי ליפו לבקר הפנקסאות, ואם אמצא שהכל כראוי ונכון אקיים בחתימת ידי ואחריו יקייימו גם הם, נסעתי ליפו והתאכסנתי במלון קמניץ, ומשום שרבי פיבל כהנוב הסופר והפנקסן של רוקח היה טרוד ביום בעסקיו, המציא לי רבי שמעון רוקח ספרים לקריאה ביום, ובכל לילה בא רבי פיבל כהנוב למלון קמניץ וישבנו ובקרתי הפנקסאות ור' פיבל ברר לי הכל. כה ארך שבוע אחד מצאתי הכל צדק קיימתי בחתימת ידי, למחרת הזמין אותי רבי שמעון לסעודת הערב שהכין בעדי ובעד רבי פיבל “סעודת פרידה”, בשעת הסעודה אמר לי רבי שמעון רוקח: מה נשתנו הזמנים, לפנים בישראל כשאחד למד תנ“ך וידעו על בוריו היה לסופר בישראל וחבר ספר בעברית או מתרגם משפה אחרת בסגנון תנכ”י, היום משתמשים במלות ארמיות¹⁶⁴ וכותבים בסגנון המשנה והתלמוד, עתה צריכים אנו בשנים שלנו להתחיל ללמוד משנה ותלמוד ומדרש, רבי פיבל נסע עמי לירושלים והביא עמו את הפנקס הוצאה והכנסה מאושר בחתימתי ואבא וכן רבי יעקב מן קיימו בחתימת ידם ונשתתקו המערערים, אחר איזה ימים בא רבי שמעון רוקח לירושלים הזמנתי אותו ואת אבא ואת דודי לביתי לסעודת הצהרים שארכה איזה שעות, מאז נתידדתי ביותר עם רבי שמעון רוקח.

בימים ההם היה בירושלים, איש עשיר ופקח חרוץ כבן חמשים בשם רבי אליעזר הלפרן הדור במלבושיו הנקיים והמהודרים, ממונה של כולל ווהלין, ראש של בית הכנסת תפארת ישראל של חסידי בויאן ומורשה של הרבי מבויאן כאן ולו אשה חשובה אשת חיל עקרת הבית ונער אחד כבן שתים עשרה שנה שמואל שנתגדל אצלם – הוא היה רגיל לבא לבנק של אבא בענינים מסחרים והתיעצות, אחר חג הפסח של שנת תרנ“ה כשבא אמר לאבא אני משתוקק ליסע למירון להלולא של ל”ג בעומר, אולם שלא כדרך הנוסעים על חמורים או על פרדות, רק בעגלה – כבישים בדרכים לא היו אז – היינו לשכור עגלה ולהתנות עם העגלון שיסע רק ביום ובלילה ננוח, משום סכנת דרכים, הנוסעים הוא ואשתו וגידולם הרי שלשה, רוצה שעוד שנים ישתתפו עמו בנסיעה זו, לחשתי באזני אבא שרצוני להשתתף בנסיעה זו, הסכים, גם דודי ורבי אברהם הסכימו שאסע לחפש מעט, היינו כבר ארבעה והיה צריך חמישי (אבא ודודי לא היו אף פעם בצפת וטבריה ואבא לא היה גם במושבות רק בפתח תקוה כשני ימים), בקש רבי אליעזר שהיה הממונה של כולל ווהלין וראש בית הכנסת תפארת ישראל את רבי אלטר וורשבסקי שהיה פקיד בהכולל וגם בבית הכנסת שישלח את בנו ר' טודרוס עמנו שישמש לנו כחייל של הממשלה בהיותו לבוש תרבוש כמנהג הערביים וידע לדבר ערבית כהלכה, שכרנו עגלה אצל העגלון יעקב יצחק גרף קראו אותו יעקב איצ’קע מן העגלונים המומחים והמפורסמים בירושלם בשכר חמשה נפליון זהב – 4 לא“י –, על מנת שיסע עמנו רק ביום ולא בלילה עד טבריה ושם יחכה עלינו עד בואנו חזרה מצפת –, מטבריה לצפת אי אפשר היה לנסוע בעגלה מפני רוכסי ההרים והאבנים –, רבי אליעזר הכין צדה לכל דרכנו דגים מטוגנים, בשר צלוי, לחם, כעכים, עוגות, פת הבאה בכיסנין, הרבה צלוחיות עם יין כרמל יין שרף וקוניק, לימונים וסודה וסוכר, והרבה קופסאות עם סיגריות ממין המובחר וכיד עשרו, לקחנו עמנו שתי מזודות גדולות מלאות כל טוב, לבד מזודה קטנה לכל אחד למלבושים, ר' טודרוס לבש קפטן וחגורה רחבה תרבוש וגלימה לבנה (אבאיע בערבית) כמו האפנדים, יצאנו מכאן ביום הראשון בבקר ובאנו ליפו לעת ערב, סרנו ל”מלון מרים הורביץ" ונלן שם, בבקר נסענו לפתח תקוה ונלן שם, מפתח תקוה יצאנו לחדרה שאלנו את העגלון אם בקי הוא בדרך שנוסעים לחדרה כי כביש אין והדרכים מלאות חול ועפר חרושות וזרועות, השיב: מה זו שאלה?! נסענו יותר משבע שעות באין דרך ואין מסלה רק בעפר תחוח של חרישת השדות, העגלון טעה ותעה מן הדרך, לעת ערב הגענו סמוך לכפר הערבי “סידנה עלי” עמי נשאתי יותר ממאה נפוליון זהב למסור לאי אלה אנשים בצפת, היה בינינו חלוקי דעות, אם להכנס להכפר פחדנו אולי יגנבו מה שיש לנו ואף את הסוסים יקחו ויהרגו גם אותנו, או נלון באמצע הדרך מבלי ליכנס להכפר או נחזור לפתח תקוה, סוף סוף החלטנו ליכנס אל הכפר ולעמוד על המשמר כל הלילה שלא יגנבו חפצינו, בני הכפר ששמעו את קשקוש הסוסים והעגלה שלא ראו זאת מעולם, יצאו כלם מקצה הכפר אל קצהו לראות החידוש מפלאות העולם ואמרו זה לזה זה הוא “שטן” בית של עץ מתגלגל ושלשה סוסים הולכים לפניו סבבו אותנו ואמרו “האט בכשיש – תן בקשיש”, אנו עומדים באמצע הכפר ברחוב ומוכתר של הכפר ערבי זקן לבוש חצי אוירפאית נגש אלינו, ר' טודרוס¹⁶⁵ המתורגמן שלנו שידע כל מנהגי הערביים ונימוסם תחב ידו לתוך חגורתו של המוכתר ואמר אידי פי “אחזאמאק” – ידי נתונה בחגורתך – כלומר אנו נכנעים ומסורים תחת רשותך שתשגיח עלינו, מיד הכריז המוכתר בקול ואמר: כל איש ילך לביתו ולא יהין 

שום איש לנגוע באנשים או בחפציהם ומי שיעבור ענש יענש, צוה להכניס את העגלה והמזודות והסוסים לרחבה של בית העם ופתח לפנינו בעצמו את השער הגדול, העגלון פתח את סוסיו והאכילם. המוכתר פקד לפנות עבורנו בית גדול של הכנסת אורחים שבחצר הגדולה שתחת המגדל שהחזן שלהם קורא בו לתפלה, פרשו מחצלאות של קש והעמידו באמצעה שני כדים עם מים ושני פנסים גדולים והביאו לנו שמיכה גדולה ורחבה לכסות בו והמוכתר אמר לנו התכבד להכנס אל הבית – איטפאדאלו בערבית – אל תדאגו כלל לא יחסר לכם אף כחוט השערה, הביאו פיתות עם חמאה ודבש, אמרנו תודה כי יש לנו משלנו וכיבדנו את המוכתר שיסעוד עמנו סעודת הלילה, אמר תודה והלך לו, ישבנו על המחצלאות כשרגלנו בין הברכים בנוסח ערבי, רחצנו פנינו ידינו והתפללנו תפלת ערבית ואכלנו לתיאבון, שתינו יין מן המובחר ועשנו סיגריות מן המובחר, כשעתיים אחר כך באו בני הכפר לבקר אותנו הפרנג’ים, כינוי לבני אירופה¹⁶⁶ אמרו שלא היו עוד בירושלים ושאלו אותנו על קודש ירושלים – כמה רחוקה היא מכאן, ומה מדת גדלה וארכה ורחבה ומסגד עמר איפה הוא עומד מה תארו, והקיפו אותנו שאלות כתנורו של עכנאי, כבדנו אותם בסיגריות של “אל קודש” גלי הים שטפו לאזנינו ולא ידענו מקום המצאנו, המוכתר בא ואמר לנו מצאתי איש צעיר ושאטר (פקח בעברית) שבקי ורגיל בדרכים אלו הוא יסע על יד העגלון להיות לו למורה דרך עד חדרה ושמה נשלם לו שכר טרחתו 4 בשליק – 120 מא"י – להמבקרים צוה שילכו לביתם ליתן מנוחה להפרנג’ים האורחים לישן כי עיפים הם, הלכו כולם סגרנו את פתח הבית וישנו על המחצלאות ועל המלבושים שקפלנו מתחת לראשנו במקום כרים וכסינו עצמנו בשמיכה הרחבה שהביא לנו המוכתר ושנתנו ערבה לנו, קמנו בבקר השכם התפללנו ואכלנו וסדרנו, מצאנו שצלוחית אחת עם יין נשברה תחת המחצלאות כסינו במחצלות לבל יראה כי שתינו יין דבר איסור למוסלימים, המוכתר והמורה דרך כבר חכו על ידינו רצינו לשלם להמוכתר שכר הלילה, נתן ידו על לבו ואמר סטאח פי אללא – חלילה בעברית – קיימתי מצות הכנסת אורחים. הודינו לו בכל לב על הטובה שעשה לנו ונפרדנו בידידות, המורה דרך היה צעיר אביר וגבוה בעל עינים גדולות ושחורות, עגל שחור על מטפחתו הלבנה ומקל עב וארוך מאד בידו בראשו תחוב ברזל חד (פיקה בערבית), נסענו איזה שעות על שדות חרושות בלי שום סימן של מסלה, המורה דרך בעצמו לא ידע איך לפנות ימין או שמאל נסענו נסיעה עורת אל מקום שהסוסים הלכו בלי שום מטרה, העגלה שקעה והתרוממה במעלות ומורדות חפירות וגומות, למזלנו היו סוסינו בריאים וחזקים אכלו הרבה ונחו הרבה ויכלו למשוך אה העגלה עם נוסעיה ומזודותינו, הגענו אל נחל מים לא צר וארוך מאד שלא נראה סופו, ירד המורה דרך ונכנס למים למדוד את גובה המים שבנחל ועמקו של הנחל הגיעו המים עד ברכיו, ירדנו מן העגלה את המזודות קשרו המורה דרך והעגלון על העגלה למעלה ואחזו ברסן הסוסים בידיהם והעבירם את הנחל עם העגלה, ואנו חלצנו את הנעליים ואת הגרביים, ואת המכנסים הגבהנו והקפטנים והמעילים הפשלנו ונעבור את הנחל, כשהגענו לעבר השני נחנו לבשנו הבגדים בסדר, ונסענו הלאה ושוב בלי שום מטרה, נסענו כשעה וחצי והנה נחל רחב מאד לקראתנו שהמים הגיעו אל שפתו, המורה דרך ירד וגשש במקלו הארוך לדעת עומק של הנחל אמר: שעמוק מאד ואי אפשר לעבור ברגל וגם נחל שוטף הוא. הלך לחפש אולי ימצא מקום לעבור בו ולא מצא ואמר: אין עצה רק לפרק את המתג והרסן של סוס אחד, לשבת עליו ולאחוז בשערות צוארו והוא ישוח עם הרוכב עד שיגיע אל עבר השני, ירד האיש מעל הסוס ויאחז אותו והשני יושב על הסוס השני, והשלישי על הסוס השלישי והוא – המורה –דרך גם כן יהיה אחד מן הרוכבים ויחזור עם השלשה סוסים עד שכולם יעברו את הנחל ואמר לנו: בעת שירכב האיש על הסוס יכה אותו הרוכב ברגליו על הבטן כדי שימהר לשוח ולעבור את הנחל, עשינו כך, מתחלה רכבה אשת רבי אליעזר על סוס והמורה דרך על הסוס השני ועמו רכב הנער שמואל כדי שישאר עם האשה, המורה דרך חזר עם שני הסוסים וישב ר' אליעזר על סוס והמורה דרך על השני. שוב חזר המורה דרך רכבתי אני על סוס והמורה דרך עמי על השני, הסוס שנפל בגורלי היה צמא וכשנכנס עמי להנחל הטה ראשו והתחיל לשתות והוכרחתי לסלק משערותיו ומורא עלה על ראשי. חשבתי עוד מעט ואפול בתוך המים, גמר לשתות אחזתי בשערות הצוואר שלו ועברתי¹⁶⁷ את הנחל בשלום, אחר כך עבר ר' טורדוס את הנחל, העגלון והמורה דרך רתמו שלשת הסוסים להעגלה, המזודות קשרו למעלה על העגלה והם נכנסו לעגלה והכו את הסוסים בחזקה, שטו הסוסים עם העגלה במים השוטפים והנחל מלא על גדותיו עד שהגיעו לשפת הנחל והעגלה עמדה על הקרקע עברנו את הנחל בשלום, ישבנו לנוח אכלנו רבה עם מי וורד, הסוסים נחו ואכלו ונסענו הלאה, היה כשתי שעות אחר הצהרים השמש להטה, פתאום אמר המורה דרך שלנו עד כן, איני נוסע עוד, רצוני לשוב אל כפרי עוד קודם הלילה אתם סעו הלאה עד שתבאו למושבה יהודית, הפצרנו בו ונסע עוד שעה, ראינו מרחוק בתים ואילנות¹⁶⁸ סימן של מושבה שלמנו לו שכר טרחתו וסיגריות והלך לו, בכל הדרך לא פגשנו שום איש הכל כמו במדבר שממה, לעת ערב הגענו לחדרה, נכנסנו להמושבה – אז היו יושביה מועטים בשל מחלת המלריה שעשתה שם שמות – נכנסנו אל בית החלוץ הראשון של חדרה מיד בכניסה להמושבה, קבל אותנו בסבר פנים יפות ומסר לנו חדר מיוחד בשבילנו, העמיד את המיחם לבשל תה ספרנו לו את כל התלאה אשר מצאתנו פחדנו מתחלה לשתות מים או תה בחדרה מכל שכן ללון שם מפני המלריה, אולם בלי דרך אחרת שתינו התה ונלן שם וחכינו בקוצר רוח שיאיר הבקר ליסע משם, בבקר השכם נסענו. בעל האכסניה למד להעגלון איך ליסע צפונה מזרחה וכו', נסענו והגענו להמושבה זכרון יעקב סרנו לבית מכר רבי גדליהו שוחט שהיה חתן רבי מרדכי ברודר מירושלים קבל אותנו באהבה ונלן שמה.

בדרך מחדרה לזכרון יעקב עברנו על יד כפרים של בעדוים שלא ראו מעולם עגלה כעגלתנו והביטו אחרינו בהשתוממות. השמש להטה אותנו בכל חומה. על יד כפר אחד גדול הוכרחנו לנוח ולשתות מים, גם סוסינו היו עייפים והוצרך להאכילם ולהשקותם, עמדנו באמצע הכפר וילדי הכפר סבבונו בצעקות: “תנו בקשיש”. לצמאוננו שתינו מי סודה שהעלו רתיחה. כשהתחילו המים להרתיח והעלו אבעבעת התפלאו הבעדוים ואמרו זה לזה הפרנג’ים שותים מים רותחין ואינם מפחדים שמא ישרפו את לשונם, אמר להם ר' טודרוס – הקאואס שלנו – מי שישתה כוס מים רותחין יקבל בקשיש גדול, פחדו ולא רצו, נער אחד כבן ט“ו שנה התאמץ ואמר אם יתנו לו חצי בשליק – 15 מא”י – ישתה. אחזו ר' טודרוס¹⁶⁹ בידו ונתן בכוס מים ומלח חמוץ וסודה כשהתחילו המים לרתוח אמר לנער: קח ושתה. התחיל הנער לצעוק הוי אבי. איני רוצה לשתות ולשרוף את לשוני ואיני רוצה החצי בשליק וברח לביתו, באותה שעה בא בעדוי ושאל את ר' טודרוס אם הוא רופא שיוכל לרפאות חולה שבביתו, השיב לו כן אני רופא אולם הביקור יעלה במג’ידי אחת – 220 מא"י נתן לו המג’ידי והלך ר' טודרוס ¹⁷⁰ לבית החולה נתן לו מי סודה ואיזה טפות של מיץ ריחני, כשהתחלנו לנסוע רדפו אחרינו הילדים שוב בצעקות: “תנו בקשיש” נטפל להם ר' טודרוס ¹⁷¹ ואמר מי שישים ידו על אופן העגלה בשעה שהאופן מתגלגלת יקבל בקשיש. מהר נער אחד ושם ידו על האופן בשעת גלגולה נצרבה ידו צעק הוי אבי! איני רוצה בקשיש והסתלקו הילדים אחד אחד ונסע הלאה לחיפה.

הגענו¹⁷² לחיפה אחר הצהרים סרנו למלון כשר היחידי שבעיר ליהודי אשכנזי אכלנו ונלן אצלו, בבקר סיירנו את הר הכרמל ונכנסנו למערת אליהו ואת העיר חיפה ונסענו לנצרת. הגענו שם כשעתיים אחר הצהרים, לא רצה רבי אליעזר ליסע הלאה למען לא נכנס לטבריה בלילה, התאכסנו במלון גדול של אשה נוצריה, היא מסרה לנו חדר מיוחד, נסגרנו בתוכו מפני השכנים שכולם נוצרים אדוקים, רחצנו במים חמים ובלינו הערב במנוחה ובשיחות על נסיעתנו המענינת, בתוך שיחתנו שמענו קול שופר תשר“ת, שערנו שהיו במלון כומרים שרצו לעניין אותנו ותקעו בשופר להפתיענו, בבקר רצינו ליסע לטבריה זה היה ביום הששי, והנה נשמט גלגל של עגלתנו ונתעכבנו באמצע הרחוב בשביל תיקונה, הנערים והצעירים סבבונו בצעקותיהם: “תנו בקשיש, והדריכונו מנוחה עד שהעגלה הותקנה ונסענו, באנו לטבריה אחר הצהרים, וארכה הנסיעה שלנו מירושלים עד טבריה ששה ימים, את ה”הדלקה” שעל קבר רבי מאיר בעל הנס בט“ו איר אחרנו, כל אחד סר למכירו לשבות שבתו, אני סרתי למכירי העשיר רבי דוד זימברגר מוורשה שהיה לפנים בירושלים ובקרני בביתי כמה פעמים, שמח בי מאד הלכנו לטבול עצמנו במקוה חמה ונקיה על יד ים כנרת, אצל הכניסה למקוה דרך מעלות ומדרגות היתה כמין גומא ארוכה ורחבה טוחה בטיט וטיח ששמשה לרחיצה מוקדמת במקום אמבטי, בקשתי את הבלן שינקה אותה ויתן בה מים צלולים וחמים, דרש שכרו חצי בשליק – 15 מא”י – המחיר בעד טבילה במקוה לבד היה 2 מא“י, בעד אמבטי 6 מא”י אולם כשראה אותי בא מירושלים וגם בעגלה, חשב בטח עשיר אני, העלה את המחיר, נתתי לו חצי בשליק, – כשרציתי ליכנס להאמבטיה מצאתי איש אחד שרחץ בהאמבטיה, אמרתי להבלן מה זאת, צעק הבלן על אותו האיש צא מהר מן האמבטיה זוהי בשביל האיש שאין אתה רואה שהוא “מהעיר הגדולה” – כוונתו היה על ירושלים, כי לא רצה להזכיר שם ירושלים בבית הטבילה – בשעת התפלה בבית הכנסת סבבו אותנו כל יהודי העיר נתנו לנו שלום וכל אחד רצה לזכות בנו לאורח על שבת, ביום השבת באו כל נכבדי העיר לבקרנו הסוחרים שעסקו עם אבא הביאו יין ופשטידא לבעל הבית שלי שמחו “בן הבנקאי, נתן המבורגר מירושלים בא”, שמחנו בשבת זה עד שכחנו את כל התלאה שעברה עלינו בדרך.

ביום הראשון סיירנו את המקומות הקדושים הקדומים, גם רחצנו פעם אחת בחמי טבריה מדרגה א' שעלה לכל אחד רבע מג’ידי – בערך 60 מא“י – ולמחרת ביום השני בבקר היה עלינו לעשות דרכנו צפתה, אמר רבי אליעזר: ליסע על חמורים מכאן עד צפת קשה מאד, ליסע על העגלה אי אפשר מפני הסלעים שבדרך מטבריה לצפת, על כן החלטנו שהעגלון עם העגלה ישארו בטבריה עד שובנו חזרה מצפת ואנו נסע בחמורים בדרך אשר מעבר לים כנרת המוביל צפתה שהיא יותר נוחה, את הים כנרת נעבור בסירה עד המקום שחחמרים וחמוריהם יחכו עלינו, להעגלון נתן רבי אליעזר שכרו והוצאותיו עבור כל הזמן עד שובנו מצפת וכן עשינו, עברנו את הכנרת בסירה עד המקום שהחמרים המתינו עלינו על החמורים, כאן התחיל הקשות כי לא הורגלנו לרכוב על חמור גדול שעליו אוכף רחב ולפשק את הרגלים הברכים נתחככו באוכף וכאבו, רכבנו בצער עד שהגענו להמושבה ראש פנה, סרנו שם בבית אחד ממכירנו ואכלנו סעודת הצהרים ונחנו כשעה, עלינו שוב על חמורינו והפעם היתה הנסיעה יותר קשה כסכנת נפשות ממש, החמורים הלכו במסילות צרות שכלם סלעים וצוקים. החמורים התחלקו במהלכיהם ולמראה העמקים העמוקים ופחד נפילה נבהלנו מאד ורכבנו בעינים סגורות שלא נראה במצבנו… ויתבלבל הראש, במקומות רבים מסוכנים הוכרחנו לילך רגלי. עלינו וירדנו שבעה הרי אבן עד שהגענו לצפת עייפים ויגעים מאד, בני צפת קיימו בנו מדה יפה של הכנסת אורחים וחלקו ביניהם את האורחים בשמחה גדולה ובסבר פנים יפות, מצאנו בצפת הרבה מכירים מירושלם שבאו כמונו לחוג יום ל’ג בעומר במירון, שמחנו יחד ואכלנו בכנופיא חלצנו עצמותינו ונחנו מעט מרוב עמל הדרך, בערב יום ל’ג בעומר עלינו למירון רוכבים על סוסים והשתתפנו בהלולא ה”הדלקה“, בקרנו במערת רבי שמעון בן יוחאי ובנו רבי אלעזר וכו' כנהוג, היו כמה אלפי אורחים אנשים ונשים וילדים, רובם נעורו שם כל הלילה, אולם רבי אליעזר וחבורתנו רצינו לישן ועלינו להמוסד “מושב זקנים” וכבר היה מלא אל פה, על כל הספסלים והשלחנות כבר היו מלאים אנשים. וקימנו בנו: ועל הארץ תישן על מחצלאות הפרושות על הרצפה, שם מצאנו את מכירנו מירושלים רבי יצחק מאיר רוט ז”ל שהיה שחקן ומבדח ואמר לנו: הנה ארצי לפניך לישן, התחלנו לרדום והרגשנו שמושכים את הנעליים מעל רגלינו מעשי ידי גנבים של מירון, גערנו בהם והלכו להם.

בבקר יצאנו חוץ לבית מושב זקנים לשאוף אויר צח, מצאנו רועים עם עזים ותישים, ועמנו היה גם רבי יצחק מאיר רוט, ראה אברך אחד כשהוא מבוסם וראשו עליו סחרחר ואשתו משמרתו רצה להתל בם אמר: אברך הנה עז לפניך עם שדים גדולות חלוב ושתה אליבא ריקנא, ואמור לאשתך שתאחז בקרני העז כדי שתניח לחלוב אותה, וזה היה תיש גדול בעל קרנים, האשה אחזה בקרני התיש והוא דחק את התיש דחק ולא יצא חלב, אמר לו ר' יצחק מאיר דחוק בחזקה וכל האנשים שחקו איך שהוא לוחם עם התיש עד שבא אחד ואמר לו: תיש שכמותך מה תרצה מתיש חברך, הרפה את התיש והלך לו, ומשם הלכנו לבקר את בית החרב שלפי המסורה עסק בה ר' יוחנן הסנדלר במלאכתו ושם כעין שרפרף קטן ומקום למים לרכך שם את העור, כן בקרנו מערות שמאי והלל ועוד ועוד, חזרנו העירה ביום החמשי, בקרנו את כל הקברים והזכרונות הקדומים, החלטנו לשבות בצפת, התאכסנתי אצל השותפים בלוי את הרטמן שסחרו עם אבא, בשבת התפללנו בבית הכנסת של האר"י והגבאים כיבדו אותי לעבור לפני התיבה בתפלת שחרית ומוסף, באו לבקר אותנו נכבדי עיר צפת ואנו החזרנו להם ביקור, ובלינו בשמחה עד חצות הלילה במוצאי שבת, ביום הראשון בבקר נפרדנו בחבה מיהודי צפת ונסענו לטבריה כדרך כל הארץ. שבנו לטבריה שם הצטרף לנו רבי צדוק קרויז מירושלים שרצה לטעום טעם של נסיעה בעגלה אבל התחרט אחר כך – כשהגענו לפני נצרת במעלה הר גדול וזקוף מאד לא יכלו הסוסים לעלות עם הנוסעים וירדנו מן העגלה ונלך רגלי עד ראש ההר, ישבנו בעגלה ליסע במורד ההר התהפכה העגלה, למזלנו נפלנו על עפר תחוח ואני ור' טודרוס ¹⁷³ נפלנו על רבי צדוק וכמעט שנחנק, הקמנו את העגלה בעמל כולנו ונסע לחיפה מחיפה ליפו ומיפו לירושלים, הנסיעה ארכה יותר משבועיים – עכשיו נוסעים בחמש שעות – ובירושלים כבר דאגו עלינו ושמחו לראות אותנו.

אבא היה המוהל דמתא – כמבואר בעולמו של אבא, כן היה אחי הצעיר אברהם ז"ל מוהל מומחא דמתא, רצה אבא לזכות אותי גם כן במצוה זו, למדני האומנות וכיבד אותי למול ילד תימני בכפר סילון, נוכחו אז אבא ודודי רבי פנחס ואחי שלשה מוהלים מומחים, מלתי את התינוק כהלכה ונקרא שמו שמואל, אבל אחר המילה הנחתי את האיזמל ואמרתי אי אפשי באמנות זו.

בעת שרבי מיכל כהן וחתנו רבי חיים מיכל מיכלין התפטרו ממשרתם בתור סופרים בתלמוד תורה עץ חיים – משום מעשה שהיה – דרשו גבאי התלמוד תורה הרב אבא יעקב סנדרוביץ ורבי יהושע שלנק מאבא שאהיה סופר בהתלמוד תורה לשלש שעות ביום ואוכל על כן לעבוד גם עבודתי בבנק של אבא ורצו לשלם לי שכר הגון, לא רצה אבא אמר: שאינו מסכים שאעבוד במוסד ציבורי – כמו שביארתי לעיל בספרי – לא עברתי על דברי אבא, אף כי רבות הפצירו גם בי וזו היתה משרה טובה וקבועה.

בזמן ההוא הקים המומר ברגהים – שדודי רבי פנחס עשר את תבואותיו כמבואר בעולמו של אבא – טחנה חשמלית חוץ לשער שכם ברחוב המוביל לקברו של שמעון הצדיק הזמין אותנו: את אבא ודודי ואותי לבוא לראות את החשמל – שהיה דבר חידוש בירושלים – קבלנו את ההזמנה והראה לנו את המכונות ואת עבודת החשמל והיה לנו זה כאחת מפלאות העולם.

פרק יד

בשנת תרנ“ה-תרנ”ו נוסדה בחברון תלמוד תורה וישיבת “מגן אבות” הגבאים היו רבי ברוך מרדכי גלויברמן איש זקן ונשוא פנים, רבי מרדכי דוב סלאנים ורבי שמעון הויזמן, דאר לא היה אז בחברון וכל דיירי חברון היו להם מורשים בירושלים לקבל עבורם מהדאר הירושלמי מכתבים וכספים, רבי שמעון הויזמן שהיה בן כוללנו וידידינו וסחר עמנו פעל שאבא יהיה המורשה של מגן אבות, לסופר המוסד מנו את רבי יעקב אורנשטין שהיה אחד מן הסופרים המצוינים שבירושלים ואותי מנו למזכיר, – הם נתנו לנו עבור עבודתנו אחוזים ידועים מההכנסה, – רבי יעקב היה הסופר ערך כל המכתבי כקשות¹⁷⁴ בביתו ושני לילות בשבוע בא לביתי ועבדנו יחד נהלנו את כל הקורספונדנציה¹⁷⁵ והחלפנו את הכספים וההמחאות ושלחנו המכתבים והתשובות והכספים על ידי החמר עבדל רענו לחברון שקבל דמי חודש מסוים מהמוסד, באו כספים מגרמניה ומהאדמורי"ם שבפולניה ומאמריקה שתלמוד תורה וישיבה בעיר האבות משכה את לבם וכל הנדיבים הגדולים שהיו רגילים לשלוח כספם לירושלים, לבד כששמעו שגם בחברון נוסדה תלמוד תורה וישיבה תמכו בה ברצון רב, המוסד התנהל זמן רב באין פוצה פה ומצפצף, והנה היה מעשה: בית היתומים מיסודו של הרב הגאון יהושע ליב דיסקין – הרב מבריסק – היה לו מעמד גדול בארצות הברית והשליח הראשי שלהם היה רבי אבא יצחק אפשטין מירושלים, אדם בעל צורה תלמיד חכם, דרשן ועסקן פעיל, בעיר נוירק התוודע עם נדיב גדול ועשיר תלמיד חכם בשם רבי “שמואל¹⁷⁶ הלל איזיקס” – ששלח כסף שנתי לכל בתי החסד שבארץ ישראל שהיה בא אליו שנה שנה ומקבל ממנו תרומה שנתית הגונה, אנו כתבנו גם כן להנדיב הנזכר שישלח דמי שנה לתלמוד תורה מגן אבות שבחברון ולא איסתייע מילתא, בינתים מת העשיר והניח אחריו צוואה שבה עזב סכומי כסף להמוסדות שבאמריקה ושבארץ ישראל, ובכלל זה נרשם סך 1000 דולר עבור “בית היתומים שבחברון”, העורך דין של הצוואה הודיע בעתונים היומים שבנוירק על תוכן הצוואה ושם נזכר גם כן “אלף דולר לבית היתומים שבחברון”, המוסדות נתבקשו להמציא זכות בעלותם וביאות כח וכו', אני שקראתי כל העתונים גם האידישאים שבאמעריקא עמדתי על הודעה זו ואמרתי לחברי רבי יעקב אורנשטין שבטח כוונת המצוה על התלמוד תורה שבחברון, הוסכם בינינו ללכת בדרך האמת לכתוב להעורך דין שאין בחברון מוסד מיוחד בשם בית היתומים רק תלמוד תורה מגן אבות אלא שבתלמוד תורת זו לומדים גם הרבה יתומים וכוונת המנדב היתה להתלמוד תורה, ערכנו מכתב באנגלית כאמור בחתימת הגבאים ואשרנוהו אצל הקונזל האמריקאי ושלחנו להעורך דין, הגיע מכתב סגור מאת העורך דין על כתבת תלמוד תורה מגן אבות בחברון אליו נלוו תעודות חוקיות, וכח והרשאה להעורך דין עם קבלה חוקית שגבאי המפעל יחתמו עליהם ויקיימו אצל הקונזל אמריקאי, במכתב הפרטי מהעורך דין כתב כאשר יקבל כל התעודות והקבלה ישלח מיד את הכסף 1000 דולר להתלמוד תורה “מגן אבות” שבחברון, העורך דין קבל את התעודות וכתב לנו שקבל הנשלח לו והכל בסדר רק צריך לחכות זמן מה עד שיסודר הענין.

בינתים נודע לגבאי בית יתומים דיסקין בארצות הברית שהמנדב רבי שמואל הלל מת והניח צוואה והשאיר סכום הגון בעד בית היתומים, בא השליח לנוירק והלך לחקור אצל אפטרופסי המנוח, אמרו לו: שעליו לפנות אל העורך דין, הלך אליו אמר לו העורך דין הכסף שייך לחברון ולא לירושלים וכבר מוכן הוא לשלוח את הכסף לחברון, העורך דין לא אמר לו מה שכתבנו שאין בחברון בית יתומים רק אמר לו סתם שאמרנו “הכסף שייך לחברון”, חשב רבי אבא יצחק ששקרנו וכתבנו ברמיה שיש בית יתומים בחברון, מיד כתב מכתב לגבאי בית יתומים דיסקין כאן, שרמינו את העורך דין, וכתבנו שיש בית יתומים בחברון, אספו אספה ואספו חתימות שבעיר חברון אין בית יתומים, וקיימו חתימתם אצל הקונזל האמריקאי ושלחו לרבי אבא יצחק שימסור זה להעורך דין וזה היה להם לרועץ שקיימו מה שכתבנו אנו בעצמנו שאין בית יתומים בחברון ברם כתבנו כי כוונת המנדב היתה בעד התלמוד תורה מגן אבות, גבאי בית היתומים בנוירק והשליח הלכו להעורך דין שימסור להם הכסף, או לשלוח להמוסד בירושלים, והעורך דין באחת, הכסף שייך לחברון, שאל להם העורך דין: מה שם המוסד בירושלים אמרו בית היתומים “דיסקין” השיב: בהצוואה אין מוזכרה שם “דיסקין” אם כן שכוונת המנוח לא היה על מוסד זה והכסף אין שייך להמוסד וכוונתו היה על בית יתומים אחר וכיון שכתוב “שבחברון” ולא ירושלים מגיע הכסף לחברון, השתדלו הגבאים והשלוחים אצל העורך דין שלפחות יעכב שלוח הכסף עד שיתבהר הדבר, העורך דין נתרצה לזה, והוא ערך מכתב לגבאי מגן אבות שרצה לשלוח הכסף ואינו יכול מפאת העיקול של המערערים עד שיתברר למי הצדק, התחילה המלחמה כאן, גבאי בית יתומים ובראשם רבי ליב חפץ ז“ל הנלהב אספו אספות והרעישו את העיר, העיר נעשה כמרקחה, מעריצי בית היתומים צעקו: איך העיזו שלשה גבאי מגן אבות לשקר בפומבי שיש בית יתומים בחברון, בא גם מכתב מהגבאים והשלוחים שבאמריקא לגבאי התלמוד תורה מגן אבות בכעס ובתמהון: איך מרהיבים שלשה אנשים פשוטים לכתוב דבר שקר שכזה, ולקפח אח המוסד הגדול בית יתומים דיסקין. על רבי יעקב אורנשטין היה מוטל להשיב על המכתב – הוא היה ממעריצי הרב דיסקין זצ”ל – היטב חרה לו על הגבאים שבאמריקה והשלוחים תמן שכתבו מכחב מלא בוז על שלשה אנשים גבאי מגן אבות שהיו ידועים לישרים ונכבדים יראי ה' ותלמידי חכמים השיב להם מכתב רבי יעקב כיד ספרותו הטובה עליו וכתב בין הדברים “במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב” קראתי את המכתב ואמרתי לו המכתב מצוין ולית מאן דפליג אך חוששני עליך חברי שיתגלגל המכתב לבית יתומים כאן ונכשלת בפיך שסיימת שם: במקום שיש חילול ה' וכו' ואתה הלוא ממעריצי הרב ומהיותר מקורבים אליו ואבא שלך מן המעריצים ואנשי ביתו ומי יודע מה יגיע אליך, השיב לי: יהיה מה שיהיה איני מתחרט, וכן היה, המכחב נשלח וחזר ליד גבאי בית יתומים דיסקין כאן, מיד עשו בו כדין על בזיון הרב, והוכרח לקבל נזיפה בחליצת נעליים וישיבה על הקרקע ומיד התירו לו.. ועסק בעבודתו כבתחלה, הרב סלנט לא התערב כלל בענין זה ולא רצה לשמוע ממני דבר בנידון זה כשבאתי לבקש ממנו עצה, כאן מצא העורך־דין מקום לעכב הכסף לעצמו כיון שהיו עוררים, וכבר היתה לו קבלה רשמית מגבאי מגן אבות על הכסף ועבר על הדבר בשתיקה זמן רב, כתבנו לו ודרשנו הכסף ולא השיב, אנו נצטערנו שעל חנם טרחנו ונסתבכנו במלחמה¹⁷⁷ עם גבאי בית יתומים בעת שלא פעלנו מאומה.

גבאי בית היתומים הביאו לאבא "עיקול* מכל בתי הדינים שבעיר, על הכסף לכשיבא שיהיה מעוקל תחת ידו עד שיעמדו לדין תורה בין בית היתומים ובין גבאי מגן אבות בחברון.

כשאנו לעצמנו השתדלנו להוציא את הכסף מיד העורך דין ולכשיבא הכסף אמרנו נראה מה לעשות, התיעצנו עם רבי שמעון הויזמן – שהיה פקח וסוחר –שבא לכאן במיוחד, עצתו¹⁷⁸ היתה עצה מסחרית שהגבאים יערכו שטר על סך 1000 דולר לחובת העורך דין עם חתימת הגבאים וקיום הקונזל האמריקאי ואבא ישלח את השטר לבנק בנוירק לגוביינא ולכתוב להבנק שאם לא ישלם העורך דין להגיש עליו מחאה (פרוטסט) שרוצה לגנוב את הכסף וכן עשו. אבא שלח את השטר להבנק ס' ירמולבסקי את קומפ. בנוירק וכתב לו גם כן שישלח טלגרף, אם ישלם לטלגרף רק מלה אחת “הן” ואם לא ישלם לטלגרף “לאו” בא טלגרף “הן” ואחר כך בא גם הכסף ליד אבא, אולם אי אפשר היה לו למסור הכסף ל“מגן אבות” מחמת עיקול הבתי־דינים, ומי יוכל לדין עם שהתקיף ממנו, שום בית דין ושום רב לא רצה להזדקק לדין תורה זו מפני כבודו של הרב דיסקין ז“ל, הרב סלנט לא רצה בשום אופן להתערב בדבר והענין היה יגע מאד, אני דרתי אז בשכנות הגאון שניאור זלמן לאדיער ז”ל הרב מלובלין (כאשר יובא להלן) והייתי אצלו עייל בלא בר, נכנסתי אליו באחד הלילות וספרתי לו על הסכסוך בין בית יתומים דיסקין ותלמוד תורה מגן אבות שבחברון – שאני המזכיר – אודות עזבון אחד ושום רב או בית דין אינם רוצים להזדקק לזה, בכן מהראוי שרבינו יזדקק לזה ויקיים מה שכתוב בתורה לא תגורו מפני איש וגו' וכו' וכו', התיישב מעט בדעתו ואמר: אני מקבל עלי להיות הדיין בדין תורה זו וקבע זמן ליום פלוני בשעה פלונית, שיבאו שני מורשים מורשה מבית היתומים ומורשה ממגן אבות, הודעתי את הדבר לחברון וחברי רבי יעקב הודיע שהרב מלובלין יהיה הדיין וישלחו מורשה “אחד” ביום פלוני ובשעה פלונית, זו היתה להם הפתעה בלתי נעימה, כי לא פללו על זה שלחו את רבי ליב חפץ להרב מלובלין לשאול אם אמת הדבר השיב “הן”, גבאי בית היתומים הוכרחו לקבל הדין משום כבוד תורתו הגדול, גם ידעו שאין להעבירו מדעתו ואם אמר הן לא ישנה.

המורשים באו ליום המוגבל, המורשה של הבית יתומים היה רבי ליב חפץ ז“ל והמורשה של מגן אבות היה רבי שמעון הויזמן ז”ל, שאל הרב: מי הוא התובע ומי הנתבע? אמר רבי ליב שהוא התובע, הוסיף ושאל אותו אם רוצה פשר או דין תורה, השיב רבי ליב דוקא דין תורה אמר הרב להרצות טענתם. אמר רבי ליב: בנוירק מת איש עשיר בשם פלוני והניח מכספו עזבון סך 1000 דולר עבור בית היתומים, ובטעות נכתבה בהצוואה “חברון” במקום “ירושלים” סופרי התלמוד תורה מגן אבות קראו זאת בעתון, שלחו גבאי מגן אבות מכתב להעורך דין שיש בית היתומים בחברון שישלח להם הכסף, והשקר הזה נתקיים אצל הקונזול אמריקאי כאן על ידי אחד ממכירי הבנק המבורגר, אחר כך כשגבאי בית היתומים שבאמריקה והמשולח רבי אבא יצחק אפשטין התחילו לערער על זה שחדו את העורך דין ושלחו לו סך מסוים כדי שישלח להם הכסף, אמר הרב: "מה משיב על זה רבי שמעון? אמר: אדרבה, אנו כתבנו להעורך דין שבחברון אין בית יתומים מיוחד, לבית יתומים דיסקין בוודאי לא שייך הכסף א) שבית היתומים נושא שם “דיסקין” לא סתם בית יתומים ב) בהצוואה כתוב “חברון” לא “ירושלים”, ובכן היתה כוונת המנדב להתלמוד תורה מגן אבות שבה ילמדו גם יתומים והניח הכסף לטובתם, הקונזול קיים רק חתימת הגבאים, וכותב המכתבים באנגלית היה רבי דוד פינשטין הידוע לאיש נכבד ולא יכתוב דבר שקר, שאל הרב לרבי שמעון כמה הוצאות הוציאו על הענין, אמר בערך 12 דולר שאל לרבי ליב כמה הוצאות הוציא הבית יתומים על זה? אמר ארבעים נפליון זהב ועוד – 160 דולר – חשב הרב מעט בינו לבין עצמו וחזר לעצמו הטענות: רבי ליב טוען הכסף הפריש המנדב עבור בית היתומים דיסקין וגבאי מגן אבות כתבו שיש בית יתומים בחברון משום שבהצוואה היה כתוב המלה “בחברון” וכותב המכתבים באנגלית כתב שקר והקונזול קיים השקר על ידי איש שהלך להעיד על זה, רבי שמעון טוען שהגבאים כתבו האמת שאין בית יתומים בחברון וכוונת המנדב היתה בהתלמוד תורה שבה לומדים גם יתומים עוד טען כיון שאינו כתוב בהצוואה שם “דיסקין” כפי השם של הבית יתומים כאן, יוכל להיות שכוונת המנדב היה לבית יתומים אחר ולבית יתומים דיסקין בטח לא שייך הכסף, אולם כיון שכתב “בחברון” אינו שייך לשום בית היתומים בירושלים.

אחר כך שאל הרב: מי העד שהעיד לפני הקונזול על חתימת הגבאים? השיב רבי שמעון: איש עשיר ונכבד הידוע לכל בשם רב שמעון יעקב רויז מאמריקה, אחר כך שאל: אם יש ביד רבי שמעון מכתבי העורך דין שנכתבו באנגלית ואם תורגמו בעברית ומי הוא המתרגם? מסר המכתבים להרב ואמר שתורגמו על ידי רבי דוד פינשטין קרא הרב כל התעודות והמכתבים התיישב שוב בינו לבין עצמו ואמר נחזי אגן, טענת רבי ליב שהגבאים ממגן אבות כתבו שיש בית יתומים בחברון אינו עולה על הדעת כי שלשה האנשים ידועים ליראי ה' וישרים ולא יחתמו על דבר שקר שכזה במילתא דעבידא לגלויא, לא יעלה על הדעת שאיש עשיר שהלך להעיד שלא על מנת לקבל פרס וידוע לנכבד יעיד שקר בחנם לפני הקונזול ולא יחשוש שמא יתודע הקונזול מזה ויתבדה כשקרן, ועוד: ממכתבי העורך דין נראה שהגבאים לא כתבו שיש בית יתומים בחברון דאם כן היה כותב להם אין בית יתומים בחברון ולא להם שייך הכסף וזו היתה טענה חזקה, אם גם לומר שרבי דוד פינשטין כתב מכתבי שקר וכי לא תרגם כראוי זה לא יאמר אפילו רבי ליב, מוכח על כן שהגבאים כתבו כמו שאמרו שאין בית יתומים בחברון וכו' ועוד: חזקה על עורך דין שהממשלה סומכת עליו שבקי בחוקים ובדינים של אותה מדינה והוא הכיר בטענותיהם של גבאי מגן אבות ושלח להם כל הניירות הרשמיות וגם הכסף, אין גם לומר שגבאי מגן אבות שחדו את העורך דין ואדרבה יש מקום לחשוש שהשלוחים של בית יתומים הרבו בהוצאות להכריע לזכותם משום שעלו בהוצאותיהם לערך 40 נפוליון זהב בעת שלמגן אבות עלו ההוצאות רק 12 דולר מוכח על כן שהכסף שייך למגן אבות שבחברון בשלימות ולא לבית יתומים דיסקין, אולם מכיון שהיה לבית היתומים הוצאות 40 נפוליון “היושר” להחזיר להמוסד את הפסדו ובכן תקבל התלמוד תורה בחברון 200 נפוליון זהב ובית היתומים 50 נפוליון זהב אף שההוצאות לא עלו לסך 60 נפוליון יהיו המותר נדבה, הרב שלח את השמש שלו לאבא לאמר שכן יצא מלפניו, רבי ליב שתק ולא אמר דבר והלך לו, והכסף נתחלק כאמור, הדבר היתה לשיחה בפי כל העובדא ששני אברכים נצחו את גבאי בית יתומים, וזה שהרב מלובלין קבל עליו להיות דיין בזה, בעוד שלא נזדקק לשום דין ולא פסק אז שום שאלה, אמר: דיני ממונות שייך להבתי דינים ואיסור והיתר שייך להרב סלנט, אחר יומיים הייתי אצל הרב סלנט וספרתי לו הכל שתק ולא אמר דבר.

המוסד מגן אבות בחברון הלך וגדל הודות לעמלנו, באו הרבה כספים מרוסיה ומפולין וגרמניה, עזבונות כספים עבור שמירת ימי הפקודה (יאהצייטן) באו הרבה מגרמניה, גם במדינת פולניה היו הרבה אדמורי“ם ששלחו כספים למגן אבות שבחברון, ביניהם היה רב אחד גבאי בעיירה קטנה ששלח פעם כפעם הנקבץ על ידו, פעם כתב לנו שכבר עברו יותר מעשר שנים אחר חתונתו ולא נפקד עוד בבנים וכבר הלכו לרופאים ונסעו למעיני הרפואה ולא נפקדו על כן בקש מאתנו לשלוח לו איזו רפואה מרופא מומחה שבארץ ישראל או איזו סגולה שלחנו לו אזוב ומים מירושלים ועוד סגולה, וזאת הועילה, אשתו ילדה לו בת שלח תודה עם פדיון ח”י רובל.

בקיץ לקחתי לי חופש לשלשה שבועות ונסעתי לחברון ששם האויר צח וקריר והתאכסנתי אצל ידידי רבי שמעון הויזמן גבאי התלמוד תורה מגן אבות שהיה לו חצר ובתי קנין שלו, והוא היה גם ידידנו ובן כוללנו כאמור. 

בזמן בישולן של הענבים נהוג שכל תושבי חברון הערביים יוצאים מן העיר ללון בכרמים ולאכול ענבים, רבי שמעון עסק עם הפלחים הערביים שהלוה להם כסף על זריעה ועל נטיעה, כשהייתי בחברון בא אליו פלח אחד ממכיריו, ראה שיש לו אורח מירושלים, הזמין אותנו לצאת לכפרו על איזה ימים ללון בכרמו וגינתו לשאוף אויר צח ולאכול מפריו קבלנו ההזמנה נסענו על עגלה כשלש שעות ואחר כך הלכנו ברגל כחצי שעה עד בואנו אל הכפר, בני הכפר באו לברך אותנו בשלום, בלילה בא “השייך” של הכפר והזקנים להזמין אותנו “לבית העם” “הכנסת אורחים הכללי” כל בני הכפר ישבו על מחצלאות בעיגול ובאמצע היו שלשה מקומות פנוים בעד בעל הבית ושני אורחיו, כשנכנסנו לבית העם קמו כולם לכבודנו וכל אחד הרכין את ראשו כשידיו על לבו, ישבנו באמצע וכולם בעיגול סביב לנו, התחיל סדר קליית הקפה וטחינתה ובישולה, קלו את הקפה על מחבת גדולה ונקובה, אחר כך כתשו את הקפה במכתשת של אבן גדולה וכבדו את כל אחד ואחד שיכתוש מעט – שיהיה לכולם חלק בכיבוד האורחים – בשעת הכתישה השמיעו קול – שהקול יפה לבשמים – נגמרה הכתישה בשלו את הקפה בקומקומים קטנים וכבדו את המסובים בכוסות קטנים עם קפה, תחלה לנו האורחים ואחר כך לבעל הבית שלנו אחריו להשייך והזקנים ולכל העם כל זמן שהאורח או האורחים אינם שותים אסור לשום איש מהמסובים לשתות, והאורח או האורחים ממתינים עד שמלאו כוס קפה לכל המסובים, כשנגמרה השתיה מרים כל אחד את ידו כלפי מצחו לאות תודה ואומר ואומר “דאימאן” כלומר “תמיד” ברכה שישתו תמיד בתוך מסבה חשובה, גמרו לשתות יצא אחר ממקומו ומכבד בקפה להמסובין וחוזר לילה עד שכל המסובים כבר לקחו חלק בכיבוד הקפה, אחר כן הגישו נרגילות “מקטרת מים” – מקטרת טבק שהעשן עובר דרך מים בבקבוק המצורף למקטרת ושואפים את העשן על ידי שפופרת ארוכה מעור אדום שמתכפף –.

בעישון הנרגילה יש גם סדר של כיבוד מיוחד: האורח או השייך מעשן שתים שלש שאיפות ומקנח את ראש קנה השפופרת¹⁷⁹ (ארביטש בערבית) וכופף אותו עד לאמצע השפופרת ¹⁸⁰ ומוסר לחברו, ובזיון גדול הוא למסור את קצה השפופרת ¹⁸¹ בלתי מכופפת, השני מוסר להשלישי וחברו לחברו, השייך ישב וספר מעשיות נפלאות מהשייכים הגדולים עד קרוב לחצות הלילה, ברכונו בליל מנוחה ונפטרו כל אחד לביתו, לכרמו, לגינתו, בעל הבית שלנו הוליכנו לגינתו של עצי תאנה תפוחים ואפרסקים פרש לנו מחצלת ושם עליה כרים ושמיכה עבה לכסות וכד עם מים וכלי עליו ונלך לישון, הוא ישן גם בהגינה רחוק מאתנו ורובהו אצלו לשמור עלינו, בבקר השכמנו רחצנו והתפללנו והלכנו לטייל בין העצים, לקטנו תאנים שביכרו ששכבת הטל היתה עליהם היו קרים וטעימים ושאר פירות שנגמרו בישולן, בעל הבית הביא פיתות שנאפו ברמץ עם דבש, חמאה, וחלב לסעודת שחרית, אבל אנו אכלנו משלנו שלקחנו עמנו צדה לדרך, לחם, דגים מטוגנים, נקנקיות ביצים גבינה ועוד, אחר האכילה כיבד אותנו בקפה, בצהרים כשגבר החום נכנסנו לבית של בעל האכסניה שלנו, או לבית העם ובלינו שמה את הזמן עם זקני הכפר והשייך שספרו שוב מעשיות נפלאות ויפות עד רד היום, בערב חזרנו לגינתו של בעל הבית לשבת בצל האילנות.

באחד הימים כשנודע להשכנים של כפר הקרוב, “שעבדלטיף” – שם הבעל הבית שלנו – יש לו אורחים הגונים בביתו באו כולם לבקר אותנו, והתחיל עוד הפעם סדר הקפה והנרגילה כנזכר לעיל.

כשישבנו בבית בעל האכסניה שלנו, ראינו והנה סל של נצרים תלוי באמצע¹⁸² הבית קשור בחבל שקצה השני קשור בתקרה. שאלנו מה יש כאן בסל? אמר: בסל הזה נמצאת נחש נקבה אחת שילדה וולדות שהם עודם קטנטנים או קטנטנות. – עכן בית שלפי מסורתם אסור להרוג שעל ידי זה נעדרת ההצלחה מן הבית, כאשר הזכרתי מזה לעיל. – בלילה ישנה האם בסל עם ילדיה, ובבקר היא משאירה את ילדיה בסל והיא יוצאת ועולה דרך החבל עד התקרה וזוחלת משם החוצה לבקש אוכל, בכל שעתיים או שלש היא באה מניקה את ילדיה וחוזרת¹⁸³ ותצא לשדות, ועכשיו אמר: אראה לכם דבר חדש, לקח כסא ועלה עליו והוציא נחש קטנטן מן הסל והחביאו במקום צנוע, האם באה להניק את ילדיה, מצאה שחסר לה אחד חשבה שאחד מגרי הבית לקח את וולדה. ירדה הביתה וראתה לפני פתח הבית שעמד כד של חרס עם מים עלתה עליו והקיאה בו ארסה לתוך המים כדי שבני הבית ישתו המים וירעלו והלכה לה, לקח הבעל הבית את הולד והחזירו לתוך הסל, כשחזרה אחר שעתיים להניק את ילדיה מצאה הקטנטן שחסר לה, ירדה וכרכה עצמה על צוואר הכד שבו היו המים והשליכה את הכד לארץ נשבר¹⁸⁴ הכד ונשפכו המים כדי שלא ישתה שום איש ויוזק, כל זה ראינו ויהי זה לפלא גדול בעינינו. (עיין בירושלמי תרומות פרק ח', מעשה שהיה כעין זה.)

פרק טו

בעיר חברון היו התושבים הראשונים מהאשכנזים בני שתי משפחות הנוטים אחרי האדמורי“ם של חב”ד הם משפחת סלונים שראשם היה רבי לוי יצחק סלונים ומשפחת רבלין החבדי“ת שראשם היה רבי בנימין רבלין, הרביים החבדים הקודמים הצמח צדק וכו' רצו שהישוב בחברון יתגדל ופקדו על בני משפחתם וחסידיהם שידורו בחברון דוקא “עיר האבות” והיו מחזיקים אותם ביד רחבה. כל עיקרו ורובו¹⁸⁵ של ישוב עיר חברון היו מבני משפחת סלונים ורבלין, אליהם נצטרפו עוד משפחות ליפקין וקלונסקי שלא היו ממשפחת האדמורי”ם, בכל בתי הכנסיות התפללו נוסח חב“ד ונהגו שם כל מנהגי חב”ד, בשנים המאוחרות התיישבו בחברון גם חסידים אחרים וביניהם שני אחים הונגרים ממעריצי הרבי מסנדז –גליציה – רבי ליב הויזמן ורבי זוסיא הויזמן הם ונשיהם ובניהם, מתחלה היה קשה להם להתפלג מן החבדי“ם כי בני משפחת סלונים ריבלין לא הניחו שחסידי רביים אחרים ייסדו שם כתה חדשה, אולם אחר כן כשנתגדלו הבנים והבנות ומשפחת הויזמן גדלה והתחתנו עם משפחות לא חבדיו”ת¹⁸⁶ אחרות והולידו בנים ובנות, התפלגו מן החבדים ויסדו להם “קהל הונגרית” עם בית הכנסת מיוחד ונתפלגו¹⁸⁷ יהודי חברון לשתי עדות קהל חב“ד וקהל הונגרים – שלהם נספחו גם ליפקין וקלונסקי –, אחר כך התיישב בחברון רבי מאיר צבי הרשלר מירושלים שהיה גם כן יהודי הונגרי נשא אשה חברונית וקבע דירתו בחברון, התחיל לסחור בתבואות והצליח הוליד בנים ובנות, והיתה גם משפחת הרשלר שנספחה לעדת ההונגרים, הויזמן והרשלר השתתפו במסחרם והצליחו וקנו להם בתים וחצרות, עסקו בשותפות שנים רבות והיו אוהבים זה לזה ובני המשפחות היו כולם באהבה ושלום, אחר כך נכנס השטן וקמו מריבות בין משפחות סלונים ורבלין ומשפחות ליפקין וקלונסקי, רבי אלטר רבלין שותפו של קלונסקי נתפלג וקנא לרבי לוי יצחק סלונים שהתנהג כראש כל היהודים האשכנזים¹⁸⁸ תושבי חברון בחינת אדמו”ר בזעיר אנפין.

גם השותפים הויזמן והרשלר לא יכלו לשבת יחדיו בטלו השותפות והתחילו מתחרים זה בזה, ורבי שמעון הסתלק מן ההונגרים ונתחבר למשפחת סלונים רבלין החבדי"ם ונתפלגה העדה סלונים רבלין והויזמן מצד אחד, ליפקין קלונסקי והרשלר מצד שני.

התלמוד תורה וישיבת מגן אבות נוסדה והתנהלה על ידי הצד של סלונים רבלין והויזמן. והצד שכנגד חתרו חתירה להרוס את המוסד של מתנגדיהם כתבו לכל המוסדות שבירושלים ולהרב סלנט ששקר הדבר, אין בחברון לא תלמוד תורה ולא ישיבה רק שלשה זקנים יושבים בבית הכנסת ומקבלים שכר בטלה, לאלו קוראים הגבאים שם ישיבה ועוד ועוד ומשכו לצדם את רבי משה סולומן בירושלים.

כאן מצאו גבאי בית יתומים דיסקין לגבות את חובם ונתחברו להפלגאים, גם רבי משה סולומן עשה את שליחותו ועורר את ראשי המוסדות בירושלים שלא ימסרו כספים הבאים על ידם לישיבת מגן אבות שבחברון.

אני וחברי רבי יעקב אורינשטין הלכנו להרב סלנט ודיברנו עמו בנידון זה. אמר לנו הרב: נוהג אני כששולחים אלי כסף בעד מוסד או יחיד אם המנדב כותב סתם למסור לפלוני או למוסד פלוני אף אם יודע אני שהמוסד הוא שקר או היחיד אינו צריך לכסף רק הוא שנורר, אני מוסר הכסף, כיון שהמנדב עושה אותי רק שליח אין האחריות עלי, אם המנדב שואל אותי על איזה מוסד או יחיד אף שיודע אני שאין אמת כותב אני בתשובתי יש כאן מוסדות אלו ואלו גדולים ונצרכים ואיני כותב מפורש שהמוסד או היחיד אינם כותבים האמת מפני שזה לשון הרע, בנידון שלכם תלמוד תורה יש, נודעתי מאיש פרטי מסיח לפי תומו שלומדים חמשה או ששה מלמדים עם תלמידים רבים, ישיבה לא יש ואם יושבים כעשרה צעירים ולומדים זו אינה “ישיבה”, ובכן מה שהדפסתם על הניירות והמעטפות תלמוד תורה ו“ישיבת” מגן אבות זה אינו אמת היה לכם להדפיס הפירמא רק תלמוד תורה מגן אבות, הכספים שבאו על ידי והמתנדב כתב למסור למגן אבות אף שכתב “ישיבת” מגן אבות מסרתי לכם וכן אמסור לכם גם מכאן ולהבא שאין האחריות עלי.

רבי משה יצחק גולדשמיד מסר לי הפתקאות אמשטרדם – כן קראו אותם – המחאות על בנק וולרו שהוא היה צריך לקיים חתימת הגבאים על הקבלות, כשהבאתי אותם לקיים אמר לי: איני רוצה להתערב במחלוקת גם איני רוצה להיות איש צדדי תקיים אצל רבי יוסף רבלין או אצל רבי אלימלך פרלמן שהם יכולים גם כן לקיים כמוני, קיימתי אצל רבי יוסף רבלין וקבלתי הכסף.

כשראו הפלגאים שבירושלים אי אפשר להם לעכב הכספים ואנו מקבלים הכסף מכל מקום התחילו לשלוח מכתבים לחוצה לארץ לאמריקה, לגרמניה, ולאמשטרדם ואספו חתימות מזקנים עם נערים שאין תלמוד תורה וישיבה בחברון והגבאים מרמים את העולם בזה שכותבים שהישיבה סמוכה למערת המכפלה וקול התורה נשמע לאבות העולם, נתקבלה הלשון הרע ופקידי אמשטרדם – שכל הכספים שנקבעו בגרמניה ובהולנד נשלחו על ידם – שלחו ההמחאות שהיו שייכים למגן אבות להמורשה שלהם רבי משה יצחק גולדשמיד וכתבו לו שיעקל ההמחאות אצלו עד שיתברר הדבר, הלכתי אליו ודברתי עמו השיב לי: אתה כבר מכיר אותי איני מתערב בשום דבר של ציבור בפרט של חברון אני פקיד העושה שליחותי, ואיני יכול – אף שאני רוצה – למסור לך ההמחאות עד שיתבהר הענין, עברו איזה חדשים והכספים המרובים שבאו מגרמניה היו מעוקלים.

באותו זמן היה הרב שמואל סלנט קצת חולה ורופאו יעץ לו להחליף האויר וליסע לשנים שלשה שבועות ליפו או לחברון, השתדלתי על ידי בנו רבי בינש ורבי יוסף רבלין שייעצו אותו שיסע לחברון אמרו לו: ביפו לא יהיה לו מנוחה גם שם החום גדול על כן יותר טוב שיסע לחברון, גם אני באתי ואמרתי לו שיסע לחברון משום ג' טעמים א) לא היה עוד בחברון, ב) האויר שמה נוח וטוב ג) על ידו יבורר האמת אם הוא כמו שאומרים הפלגאים אסתלק עצמי מזה, ואם יש תלמוד תורה וישיבה למה לעכב הכספים של עניים שלא שלמו להמלמדים את משכורתם והרב הוא מהימן שכל העולם יסמכו עליו, נכנסו דברינו באזניו ונסע לחברון.

כשבא הרב סלנט לחברון יצאו לקראתו כל יהודי חברון הספרדים והאשכנזים וקבלו אותו בכבוד גדול מאד והכינו בעדו מלון יפה במקום אויר צח, נח איזו שעות באו הרבנים והזקנים לבקרו גם גבאי התלמוד תורה והמלמדים וגם מתנגדי התלמוד תורה, הגבאים מסרו לו כתב הזמנה שיבא לבקר את התלמוד תורה והישיבה, הגביל להם זמן כי למחרת בשעה פלונית יביאו עגלה ויסע לביקור, הפלגאים אמרו לו שהגבאים אספו אנשים מן הרחוב שישבו בתור מלמדים בעד איזה סך כסף כן מאספים נערים עניים שנתנו להוריהם איזה בשליקעס – הבשליק הוא 30 מא"י שישלחו את בניהם מחר לבית הכנסת – ששמה אומרים הגבאים יש תלמוד תורה – ואחר שהרב יסע חזרה לירושלים לא יהיה לא מלמד ולא נערים ולא צעירים, הרב סלנט היה טבעו שלא התפעל משום דבר, השיב בקרירות כדרכו: נו!. 

למחרת בשעה המוגבלת נסע לבקר את התלמוד תורה בא ומצא ששה מלמדים לומדים עם תלמידיהם מתחלת מקרא עד גמרא ותוספת, בחן את התלמידים של כל מלמד ושבע רצון, כן מצא שם כתריסר צעירים יושבים ולומדים יחד, אחר ביקורו באו הגבאים של התלמוד תורה וגם רבי יצחק לפקין – ראש הפלגאים – לשמוע דעתו אמר: לא באתי לכאן אלא לנוח בבקשה שלא להטריד אותי, כשאחזור לירושלים אשיב לכם במכתב, היה בחברון איזה ימים וחזר לירושלים באתי אליו למחרת, אמר לי לשלוח אליו את רבי יוסף רבלין כשבא רבי יוסף רבלין אצלו ואני הייתי נוכח אמר לו לכתוב בזה הלשון כבוד… גבאי התלמוד תורה וכו' מגן אבות בחברון, כשהייתי בחברון ביקרתי את התלמוד תורה וכו' ומצאתי שיודעים היטב מה שלמדו, ואלו האומרים שאין בחברון תלמוד תורה וכו' עליהם נאמר שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר כו' כו' ח"ש יום… חודש… שנה… שמואל סלנט (החותם), התעודה מסר לידי, בקשתי את רבי יוסף ריבלין שיקיים בתור עד וסופר שכתב מפי הרב אות באות קיים בחתימת ידו בתור סופר ועד, שאלתי את הרב למה כותב בכל פעם וכו' ואינו מזכיר “ישיבת” אם אין ישיבה לא צריך לכתוב וכו' רק תלמוד תורה לבד השיב לי: לשיטתי לא נקראת “ישיבה” רק כשלומדים לכל הפחות 50–60 צעירים ומקבלים פרס, ולא תריסר צעירים, על כן אי אפשר לי לכתוב בהדיא ישיבה, שלא לכתוב כלל גם כן איני רוצה משום שלומדים כתריסר צעירים ומקבלים פרס על כן כתבתי וכו' שהקורא יחשוב שיש ישיבה…

את התעודה הזאת הדפסנו אות באות ושלחנו לכל בתי החסד שבירושלים, גם לרבי משה יצחק גולדשמיד ולהפקידים באמשטרדם ולהגבאים שבאמריקה ופני הפלגאים חפו, רבי יצחק ליפקין שתק ורבי משה סולומן הסתלק מן הענין.

אחרי ששלחנו התעודה לאמשטרדם שלחו לבא כחם רבי משה יצחק שימסור לנו כל הכספים המעוקלים אצלו, כשהבאתי אליו הקבלות לקיים לקח העט בידו לחתום וחשב מעט והניח את העט מידו אמר לי: על אלו הקבלות איני רוצה לחתום את שמי תקיים אותן אצל רבי יוסף רבלין משום שאיני רוצה לשקר אף ביני לבין עצמי להיות מתחרט על דיבורי שאמרתי לך אז בבואך אלי שאיני חותם, איני רוצה לעשות ההיפך מדעתי של אז, ראה שאני רוצה לבקשו אמר לי: חיים! בבקשה אל תפציר בי את אלו הפתקאות לא אקיים, ברם מכאן ואילך אקיים לך בכל הכבוד – זהו מה שכתבתי לעיל בטיפוסו שלא רצה לשקר אף בינו לבין עצמו – קיימתי הקבלות אצל רבי יוסף רבלין ולקחתי הכסף שבעים נפוליון זהב בערך.

פרק ט"ז

בשנת תרנ“ז־תרנ”ח נכנסתי לאח באגודת אחוה, נשיא האגודה היה אז רבי פיבל מנדלזון ז“ל שהיה רוקח בביקור חולים הכללי, באספה הראשונה נבחרתי לראש ועד הפועל ובבחירה השנתית – בחנוכה – נבחרתי פה אחד לנשיא האגודה, הסגן היה רבי ליב ליפשיץ ז”ל, יסדתי באגודה “ועד המסחר” והייתי גם ראש הועד הזה ועשינו רבות לטובת המסחר בירושלים, כן עשינו תכנית לפתיחת חנות “כלבו” שיעסיק הרבה מן האחים, בזמן כהונתי באגודה סדרתי את כל עניני הכספים של האגודה נגבו כל החובות והיה עודף בקופה, בזמני נכנסו הרבה חברים מחשובי ונכבדי העיר, כן יסדתי לאגודה “חברה לינה” וכשחלה אחד מן האחים או מי מבני ביתו היו שני אחים – על פי הסדר – מטפלים עם החולה ולנים בביתו, המשמעת בהאגודה היתה חזקה והאחדות היתה שלמה וכל אחי האגודה עשו את המוטל עליהם ברצון טוב ובאחוה גמורה.

כן יסדתי באגודה מסבות “על כוס תה”, וכל אח מן האגודה – על פי הסדר – היה צריך להזמין לביתו 10–15 אחים בכל ליל מוצאי שבת לשתות תה כדי שיתקרבו הלבבות ויתאחדו האחים.

בעסקי האגודה נסעתי כמעט בכל שבוע ליפו עם אחי ויד ימיני רבי זלמן סלביציג שהיה או ראש ועד הפועל ואחר כך נשיא האגודה בעסקי אחים סוחרים וענינים אחרים.

לאות הכרה על התמסרותי לטובת האגודה ענדה אותי האגודה במדליה של זהב מעשה צורף זהב אומן נפלא, – נשארה בהלשכה –, שם האגודה וטבעה גדל בארץ והיתה לתפארת במעשיה הכבירים.

אולם לא ארכו לי ימי שלותי: א) לא יכולתי למלאות חובתי אצל אבא מפני טרדות האחים שבאו אלי בענינים שונים בזמן עבודתי ולא ישנתי בלילות מרוב האספות והישיבות בועד הפועל ובועד המסחר, פטם בכל שבוע הוכרחתי לנסוע וללון ביפו, ב) אשתי הצטערה מיגיעתי הרבה בימים ובלילות ודברה על לבי להסתלק מהעבודה הקשה שכזו, ג) הדריכוני מנוחה קנאים ומתקנאים שצעקו עלי שאני חבר לאגודה חשאית ומסתורית חדש שאסור מן התורה ובאו בטרוניא על אבא שמניח אותי להתעסק בזה, פעם אמר לי אבא: – אף שהיה מלא אמונים בי – איני חושד אותך בכל שהוא, אולם משום לזות שפתים בקשתי שתסתלק מזה. ואני לא עברתי על דברי אבא, כשהגיעו ימי חנוכה – זמן הבחירה – בקשתי שלא יבחרו בי עוד ולא אקבל עלי המשרה ונבחר רבי זלמן סלביציג לנשיא, עזבתי את האגודה לגמרי והכנסתי ראשי שוב בעניני מסחר בהבנק של אבא.

כל הפנקסאות ופרטי כלן ומכתבים רבים ורשימות הפעולות והמעשים שנעשו על ידי שהכיל חומר רב ומעונין נלקח על ידי הצורר ג’מל פחה בשעת מלחמת העולם ואינם וחבל.

בשנת תרנ"ח בא לירושלים העשיר ר' מנחם נויטן משיקגו באמריקה וקנה את המגרש שעליו נבנה בתי נויטן – כמבואר בעולמו של אבא פרק ה' – כשנגמרה הקניה, והקונה היה צריך לשלם הכסף שהמוכר יצדיק את המכירה בטאבו לא האמינו זה לזה, הקונה לא רצה ליתן הכסף אולי לא יצדיק המוכר. והמוכר לא רצה שילך להצדיק עד שיקבל הכסף, הושלש בידי צרור הכסף אלף לירות תורכיות זהב ואנכי הלכתי עם ה' נויטן להטאבו, כשראיתי שכבר הורשם בפנקסי הממשלה מסרתי הכסף להמוכר, בחזירתי נתן לי ה' נויטן לירה זהב שכר טרחה ואמר לי: שהוא נוסע חזרה לאמריקה ורוצה להתחיל בבנין בתים על מגרשו וכו' בדעתו למסור לי את האפטרופסות וההשגחה וההנהלה על הבנין הבתים, השבתי לו בשלילה, אמר לי אחרי יומים שמציעים לפניו את רבי ראובן שלמה יונגריז ואת ר' זביל שפיצר, במי יבחר? הצעתי לפניו את ר' זביל¹⁸⁹ שפיצר.

העבודה בבנק של אבא הלכה ורבתה וקשתה עלי, אחר כך נתוספה לי עוד עבודה מיוחדת, מנהל הדאר האוסטרי לא שלם כל המחאת הדאר למי שלא היה מכיר אותם רק בקיום זהותו על ידי, כמו כן לא מסר מנהל הדאר התורכי מכתבים באחריות למי שלא הכיר אותם רק בקיום זהותו על ידי וכן הבנק לא שלמו צ’קים למי שלא הכירם רק בקיומי ודבר זה הטרידוני הרבה שבכל יום ויום באו אלי עשרות אנשים ונשים לקיים זהותם, באו אלי בהבנק ובביתי בשעת ארוחת הצהרים וגם בלילה, קבלתי את כולם בסבר פנים יפות ובסבלנות יוצא מן הכלל.

אבא עשה לי חטיבה ונתן לי כח והרשאה לחתום על צ’קים שמשך על הבנקים שבחוצה לארץ, היה לי חותם בצרפתית, – בכח והרשאה מנתן המבורגר חיים המבורגר –, אבא – שכבר הגיע קרוב לששים שנה – חשב להסתלק מעט מעט מן העסק ולמסור ההנהלה לי ולאחי אברהם ז"ל בשם “בניו של נתן המבורגר”.

שם הבנק נתפרסם בעולם והצ’קים שלנו גם בחתימתי לבד נתקבלו באמונה בכל הפירמות הגדולות בחוצה לארץ, והיה מעשה: הסוחר יעקב טאג’יר ע"ה נסע לצרפת לקנות עורות בסכום רב – והוא היה קונה סחורתו רק במזומן להרויח האחוזים מבית החרשת – לקח מהבנק שלנו צ’יק על רוטשילד פריז בסך 45000 פרנק זהב, אבא אמר לי לחתום לקח הצ’יק נסע וקנה בו סחורתו, כשחזר מר טאג’יר ספר לכל סוחרי הבטרק את החידוש שהצ’יק בסכום גדול כזה וחתום רק בידי חיים המבורגר שול בבנק רוטשילד תיכף ומיד בלי שום עכוב, ואם אבא כתב שטר חוב על פסת נייר היה שוה כמו שטרות של הממשלות.

לפני חמשים־ששים שנה היה רחוב הבטרק המרכז המסחרי של ירושלים בכלל, כל העסקים והמסחרים והחניות הגדולות של כל דבר היה ברחוב הבטרק, מתחלת הרחוב אצל רחוב הצבעים ורחוב הבשמים עד שער יפו והרחוב היה הומה מרוב אדם, כה הייתי לפקיד גם המנהל של הבנק עד שנת תר"ס שאז בא האסון ונהרס המרכז הכספי והמסחרי החשוב שעזר הרבה לבנין ירושלים מוסדותיה, ומסחרה באשמת אנשים רעים שזרקו אבן אחר הנופלים והרעו להם ולנו.

בשמנת השנים תרנ"ב–תר’ס שעבדתי במסחר בבנק אבא, נתוודעתי אל כל גרי עיר העתיקה היהודים ספרדים ואשכנזים ערביים ונוצרים כן אל היהודים שביפו, ונתידדתי עם כל המפלגות כסוחרים ועסקנים ראשי המוסדות ומורי בתי הספר, רבנים וחרדים סופרים ומשכילים וחכמי ירושלים והיה לי שיח ושיג עם כמה סוגי אנשים וספגתי מהם ענינים מעונינים, אביא על כן בספרי זה ענינים וטיפוסים שלא ידועים לכל כאשר יעלה זכרוני באין מוקדם ומאוחר.

בין מכירי אבא ומכירי היה הזקן רבי שמעון אלעזר כהנא, סחר בחוצה לארץ בחכירת יערות עצים נמדינת בסרביה, לעת זקנתו עלה לירושלים, היה פקח חרוץ ורב פעלים דייקן וקפדן, כשבא לכאן נמנה לממונה בכולל הורדנה וקנה עבור הכולל חצר אחת בשכונת מחנה יהודה וכרה בה בור גדול למים ובנה עשרים בתים בעד עניי הכולל, אחר כן נמנה לממונה בועד הכללי ולגבאי בביקור חולים, אמר לי: אף שהוא בימי הזקנה אמנם האדם צריך שיהיה לו במה להתעסק ולהרויח, ובכן היות שבירושלים נפרץ העסק של שטרי גורל מחוצה לארץ כגון ברלין המבורג ברונשויג וזכסיה יתן לי כסף שאביא את השטרי גורל הללו על שמי ואני אמכרם ובטח יהיו לי קונים רבים והריוח יהיה לחצאין, ודרש לבל יודע שהוא נתן לי כסף וכי הוא שותף עמי בדבר זה, סחרנו בזה זמן ולא הצלחנו כי לא נפלה אף פעם בגורלנו איזו זכיה גדולה, ואולם סחרנו יחד עד יום מותו בחודש אלול תרנ"ח.

רבי אברהם משה לונץ הידוע היה בא תכופות להבנק של אבא והיה מתכוון לבא בשעת הצהרים כשהייתי לבדי בהבנק ובילה את זמנו במילי דבדיחותא ודברי הלצה, ונתן לי מספריו במתנה (עיין זוטות אות י"ח).

גם רבי מיכל פינס היה רגיל לבוא להבנק של אבא להנפש מעבודתו ואף אנכי הייתי רגיל לבקרהו בשעת עיפותי במשרדו ושוחחנו במילי דעלמא, היה רגיל לכתוב כשהנרגילה בפיו, בבואי כיבד אותי בכוס תה מסוכרה הוציא שרביט הנרגילה מפיו ושוחחנו יחד. פעם אמר לי שמך חיים הלא? מוחזק אתה לבקי בתנ“ך הגד לי איפה הוא הפסוק בנ”ך: ויין ישמח “חיים”? אמרתי לו מקרא הוא בקהלת בקפיטל יוד: לשחוק עושים לחם ויין ישמח חיים והכסף יענה את הכל, אמר: בדידי הוה עובדא כשהייתי ברוזנוי והרב דמתא היה רבי מרדכי גימפל, ויהי בשבת חולו מועד של סוכות שקראו כנהוג מגלת קהלת, ואנכי לא האזנתי לקריאה ודיברתי עם שכני, אחר הקריאה שאל אותי הרב: מיכל! שמעת קריאת קהלת? “בטח” השבתי לו, לא אמר לי דבר, אחר התפלה קרא אותי הרב ואמר לי מיכל! אומרים עליך שאתה בקי בתנ“ך תאמר לי איפה בנ”ך ויין ישמח חיים? השבתי ואמרתי פסוק זה אינו בנ"ך אמר: נו מיכל! הלא שמעת קריאת קהלת ואיך לא תדע שזה כתוב בקהלת. נתביישתי והודיתי לו שלא שמעתי.

פעם נתגלגל שחתנו בענין ישו והרומאים, שהרומים האמינו בעבודת אלילים והרגו ושרפו את כל המאמינים בישו – עיין ספר קוואדיס – אמר לי: שבזה מובן מאמר התלמוד (עבודה זרה דף ט“ז ע”ב): תנו רבנן כשנתפס ר' אליעזר למינות כו' כו' אמר לו אותו הגמון זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו נאמן עלי הדיין כו' אמר לו הואיל¹⁹⁰ והאמנתי עליך דימוס פטור אתה, כלומר הלשינו על ר' אליעזר שהוא נוטה להמאמינים בישו שזה היה מינות אצל הרומאים, שאל אותו ההגמון זקן שכמותן יעסוק בדברים בטלים הללו שמאמין אתה בישו השיב לו ר' אליעזר: נאמן עלי הדיין, כלומר גם אני סובר כמותך שישו אינו אלוה. – משום שר' אליעזר היה יהודי – אמר לו פטור אתה.

בהיותי ברומניה שליח מהביקור חולים – כאשר יסופר להלן – כתבתי פעם מכתב לגבאי הביקור חולים בתלונה שאינם ממלאים מה שדורשים מהם וכו' המכתב נערך בטוב טעם, כשקרא רבי מיכל פינס מכתבי אמר: “ראיתי עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ”.

כמסופר לעיל הייתי הקורא בתורה בבית הכנסת הגדול בית יעקב, התוקע בשופר בראש השנה היה שם רבי משה סולומן, המקריא הייתי אני, שכן היה המנהג בבית הכנסת הגדול שהקורא בתורה הוא המקריא לתוקע – כדי שלא להטיל קנאה בין הראוים להיות מקריאים – שנה אחת לא בא רבי משה לתקוע הזמינו במקומו את רבי יעקב רוזנטל שהיה תוקע מומחה, ברך והתחיל לתקוע ולא היה יכול לתקוע בשום אופן, נעשה בהלה כי לא היה בעל תוקע אחר בבית הכנסת, לקחתי אני את השופר ותקעתי תקיעות מוצלחות ורבי יעקב היה המקריא, נתתי תודה לאבא שקנה לי שופר טוב ויפה בבחרותי ולמדני לתקוע אמר: אולי תזדקק לזה בימים הבאים.

שוב היה מעשה בראש השנה אחר, כי רבי משה סולומן שהיה מומחה הראשון בירושלים בתקיעת שופר ומעולם לא אירע לו תקלה בתקיעותיו לקח אז את שופרו המיוחד ולא יכול לתקוע בשום אופן, הפך השופר ונפח בו, אמר ז' פעמים ויהי נועם לתוך השופר ולא הועיל עד שרבי שמעון מונזון השמש הראשי לקח את השופר והדיחו במים יצא מתוכו “עכביש גדול” אחר כך תקע רבי משה כהלכה, אמרו השטן נכנס בשופר בדמות עכביש ועכב התקיעות.

רבי אברהם יעקב הכהן שהיה סופר ופקיד בביקור חולים ספר לי: רבי שמואל דוב אש שהתפלל תמיד בבית המדרש מנחם ציון הלך בראש השנה אחד עמו לבית הכנסת הגדול לשמוע את תקיעותיו של רבי משה סולומן, ראה המקריא עטוף בטליתו חשב מי יודע מי הוא אותו זקן תלמיד חכם שזכה להיות המקריא בבית הכנסת הגדול, וכשראוני אמר לרבי שמואל דוב אש, הנה חיים נטע הרש’ס הצעיר מקריא התקיעות בבית הכנסת שבו מתפללים צבור גדול ורבנים וגדולי תורה וזקנים נכבדים?

טפוסים אחדים ממתפללי בית הכנסת הגדול בית יעקב:

א) רבי אהרן ברוקנשטין קראו אותו ר' אהרן זימבגר – מטרנסלבניה – היה גבאי בית הכנסת זקן בעל בשר, לא דיבר בשבת בלשון של חול, ועברית לא ידע על כן דיבר ברמז על “הן” אמר “אי” על לאו “אה” היה עומד על הבימה בקרן זוית שבצד ימין ופנקס העולים בכל שבת בידו שבו רשם רבי שמעון מונזון שמות העולים לתורה שיקראו על פי התור, המכריז היה רבי משה דיסקין – יאניבער – שהיה מוחזק בזה מכמה שנים, המכריז שאל את הגבאי ר' אהרן את מי לקרות, ר' אהרן היה מביט בהמשקפים הגדולים שלו בפנקס ונותן פקודתו.

ר' אהרן לבש בשבת קפטן של אריג לבן יפה משוזר בחוטים אדומים ועל שולו היה טבוע חותם גדול ועגול של בית הכנסת למען ידעו שהוא הוא הגבאי של בית הכנסת.

רבי שמעון מונזון:

קראו אותו ר' שמעון שמש, היה השמש הראשי של בית הכנסת, גם שמש דמתא, ושמש ראשי בועד הכללי ומחלק את הדאר הרוסי והתורכי, דברן גדול היה כשאחד שאל אותו על מכתב ולא היה מכתב עבורו אמר לו ר' שמעון “מען שרייבט נאך” – עדיין כותבים – עסק בעבודתו באמונה ובזריזות, בבית הכנסת כשמש ראשי ושני שמשים עוזרים היו לו, נהל בסדר ובחריצות והיה מכבד את כל המתפללים ואף הם נהגו בו כבוד, בשבת ובמועדים בשעת קריאת התורה עמד גם כן על הבימה להעיר למי לקרות לעלות לתורה, ומשרתו הולמתו.

בליל פורים גברה עליו העבודה היה מזיע מעיפות וקולו היה צרוד מצעקותיו על הנערים שהרבו להכות את “המן” בפטישים ובמקלות על הספסלים הארוכים ומקול הברה מגובה של בית הכנסת נחרשו האזנים, סבב בבית הכנסת וצעק: שקצים! בריונים! היוציא מהם את הפטישים והם התכוונו להכעיסו שרקו וצפצפו ורדף אחריהם, והרבה פעמים ארך זמן רב עד שיכול הקורא להמשיך בקריאתו.

בבית הכנסת היתה קופסת בשמים גדולה של כסף להריח במוצאי שבת, קודם הבדלה פתח ר' שמעון את הקופסא וסבב על כל המתפללים כקטן כגדול שיריחו את הבשמים חשב זאת למצוה רבתי.

ר' פישל פערטיג:

יהודי הונגרי פשוט היה ממתפללי בית הכנסת, כשהתחיל להתפלל בבית הכנסת הגדול ארע פעם שהנביא שקורין בו ההפטרה – כמנהג האשכנזים – לא היה בבית הכנסת בשעת גמר קריאת התורה כי לקחו אותו לאיזה מנין, שאל ר' פישל לשכנו על מי מחכים? השיב לו: על הנביא, ר' פישל לא ידע שבירושלים קוראים “בנביא” כתוב על הקלף התחיל לצעוק בקול רם באידיש “אשריכם יושבי ירושלים שיש לכם נביא שבא בכל שבת לבית הכנסת לנבא”.

רבי אברהם זוסמן מטלז:

ממשכילי רוסיה בימיו, כבן חמשים, היה גם כן ממתפללי בית הכנסת לבש קפטן ושטריימל ומעיל כמנהג בימים ההם, היה “מבקר” את הרבנים ואת הדיינים ואת כל אנשי ירושלים, היה אומר שאנשי ירושלים לא טעמו טעם של השכלה ומדעים, ואינם יודעים פשוטו של מקרא, חזנים אינם יודעים חזנות כו' כו', היה קפדן ורגזן ומבודד מן הבריות.

מקומי בבית הכנסת היה אצלו, נודענו איש לחברו מצא אותי לאיש מתקדם ומשכיל ושמע ממני לפרקים פשוטו של מקרא, התרועע עמי ושפך לפני לבו שהוא מבודד מכל האנשים ויש לי מצוה כשאדבר עמו ושמח באמרו לי דברים יפים בסדר השבוע, היה תלמיד חכם משכיל ומושלם ופקח גדול אולם היה מבטל כל האנשים ושלמו לו מדה כנגד מדה.

פרק יז

אחרי חתונתי קבעתי לי מקום תפלתי בבית המדרש מנחם ציון עד שנת תרס"א, החזן שם היה רבי אברהם רובינזון – נקרא בשם אברהמ’ל בריסקער – שהיה בעל תפלה מצוין קולו ערב ונעים ונסחן מסודר, כן היה גם הגבאי של בית המדרש, אבא התפלל שמה רק בלילי שבתות ובראש השנה ויום הכפורים,

היה בית המדרש מלא מפה אל פה תלמידי חכמים ויראים ומבינים על חזנים מסלתה ושמנה של האשכנזים מעיר העתיקה, ספגתי כל סדר התפלה של רבי אברהם וממנו למדתי מושג יפה בעניני תפלה. בם היה לי קול ערב וחזק אולם לא עלה על דעתי אז להיות חזן, פעם כבדני רבי אברהם בתפלת לכו נרננה וערבית של שבת, הייתי אז צעיר לימים ועברתי לפני התיבה בפעם הראשונה בבית המדרש שהיה מלא מפה לפה, אחר שתי שבתות כיבד אותי בתפלת שחרית ומוסף לפני התיבה ואמר: יש לך כשרון נעלה לחזנות ותהיה בעל תפלה טוב, אמרתי לו איני רוצה להשתמש בזה, השיב אף על פי כן, לפעמים תצטרך אולי גם לזה.

בראש השנה ויום הכפורים היה רבי מנדל יפה ממינסק ה“בעל שחרית” כמה שנים, כשיצא לדור בשכונת משכנות ישראל, התפלל אבא שחרית ביום ראשון של ראש השנה ור' נפתלי הבנאי – שהיה גם אחד מהמקהלה של ר' אברהם בתפלת המוספים – התפלל ביום שני של ראש השנה, ביום הכפורים התפלל דודי רבי אברהם – אחי אבא – שחרית לפני התיבה, כשיצא גם הוא לדור חוצה לעיר התפלל אבא גם ביום הכפורים שחרית לפני התיבה, כה היה נהוג

שנים אחדות.

פעם היה רבי נפתלי קצת חולה ולא יכול להתפלל אמר לרבי אברהם ביום א' של ראש השנה – שהיה הגבאי –, שלמחר לא יתפלל ויזמין ש"ץ אחר במקומו בקש את אבא וסרב כי היה קשה עליו להתפלל בשני ימים, נגש אלי רבי אברהם ואמר לי: תתפלל מחר שחרית לפני התיבה ובלילה תסדר לך נוסח התפלה, אמרתי לו: הא כיצד? עוד לא נסיתי בזה ואיך ארהיב בנפשי להתפלל לפני קהל גדול שכזה בפעם הראשונה? השיב לי: אני אומר שתתפלל ותוכל ואני אעמוד אצלך והוריתיך את אשר תדבר, רק חזק ואמץ, גם אמר לי: תתרגל להתפלל לפני התיבה, רבי נפתלי חשש שמא ירבו עליו חבריו שיתפלל הוחיל עד בוש ליכנס לבית המדרש עד שכבר הגיעו סמוך לקריאת שמע, התפללתי ויצאתי בדימוס, כל הציבור אמר לי יישר כחך ורבי אברהם נגש אלי ואמר: אמרתי לך שתוכל אולם שתתפלל כל כך טוב ויפה לא פללתי יישר כחך! גם ר' נפתלי נגש אלי ואמר: שמע לעצתי תתחיל להתפלל תפלת מוספים לפני התיבה כי מומחה אתה בנוסח, בנעימות, במתינות ובהטעמת המלות ותהיה בעל תפלה מצוין. מאז נהייתי לחזן של תפלת שחרית ביום ב' של ראש השנה, ביום ראשון התפלל אבא.

רבי אברהם היה מיודד הרבה עם אבא וכיבד את אבא בתפלת ביום הכפורים בכל שנה ושנה, כשכבר הורגלתי לעבור לפני התיבה כבדני אבא בתפלת נעילה, נטלתי רשות מרבי אברהם הגבאי והחזן ונתרצה, תפלת הנעילה עלה יפה, ומאז התפללתי בכל שנה שחרית יום ב' של ראש השנה ותפלת נעילה ביום הכפורים בבית המדרש שהיה מלא אל פה, היה לי חשק לתפלת המוספים לפני התיבה.

לפני ראש השנה תרנ"ח הרגיש ר' אברהם את עצמו חלוש קצת, הסליחות ליום ראשון היה נהוג – וגם היום – שהבעל מוסף אמרן לפני התיבה מי במקהלה ומי שלא במקהלה. והיה זה מוטל על רבי אברהם הבעל מוסף לאמר הסליחות ליום ראשון, ויען שהיה חלוש ולא יכול לעבור לפני התיבה, הציע ר' קלמן שמש לר' אברהם לכבד את חיים נטע הרש’ס – אותי – הסכים, ר' קלמן בא אלי בשם רבי אברהם וכיבד אותי לאמר סליחות לפני התיבה.

כשנודע שאני אעבור לפני התיבה לאמר סליחות בבית המדרש הישן והגדול עם מקהלה של רבי אברהם באו רבים המתפללים בשאר בתי המדרשות שבחורבת ר' יהודה החסיד וגם חברי המקהלה של החזן רבי שלמה ברדקי מבית הכנסת הגדול – אחים של אגודת אחוה – לשמוע “איך חיים נטע הרש’ס אומר הסליחות בבית המדרש הישן עם המקהלה של ר' אברהמ’ל בריסקר”, בית המדרש והחצר היו מלאים אנשים שבאו לשמוע את החידוש הזה, אמרתי ויצאתי בדימוס אמרו: “חיים יהיה בעל תפלה טוב”.

ביום ראשון של ראש השנה התפלל רבי אברהם תפלת מוסף לפני התיבה ולא עלתה לו יפה שהיה קצת חולה. ביום השני הרגיש עצמו חלוש ושכב כמעט כל תפלת שחרית וקריאת התורה, אני התפללתי תפלת שחרית כנהוג שנה שנה, אחר קריאת התורה אמר ר' אברהם שקשה לו להתפלל, בקש את אבא אמר: שקשה לו גם אינו רגיל בתפלת מוספים, מצא שוב ר' קלמן שמש מקום ואמר: מה לנו לחשוב הרבה לפנינו ר' חיים שלנו הוא אמר סליחות הוא התפלל שחרית יתפלל גם מוסף, הוא כבר זקן ורגיל, ותיכף נגש אלי ואמר בשם הציבור: מכבדים אנו את ר' חיים, שיעבור לפני התיבה לתפלת מוסף. אחר כך נגש אלי גם ר' אברהם – מפני כבודו של אבא – ואמר לי: לך, חזק ואמץ! הלכתי להעמוד, ותיכף נגשו אלי גם חברי המקהלה של רבי אברהם, והתפללתי תפלת מוסף, בפעם הראשונה, במקומו של רבי אברהם בריסקר. כל מתפללי החורבה באו לשמוע את תפלתי. התפללתי בטוב טעם ובמתינות. אחר התפילה אמרו לי הצבור: “יישר כחך! זה היה לעילא ולעילא – ממדרגה ראשונה”. אבי אברהם אמר לי גם כן יישר כחך, אבל בשפה רפה – חשש אולי אקפח את משרתו חלילה. נגשתי אל אבא, אמר לי: חזק וברוך! אולם אשאלך – למה לא שאלת אותי על זה, כדרכך תמיד, ועשית מעשה על דעת עצמך? השבתי לאבא: לא שאלתי אותך, אף שידעתי שבלבך תסכים לזה, אך חששתי, אולי תהסס, מפני היראה שמא אכשל ואגרום לך אי נעימות; אמרתי בלבי, אעבור בשתיקה ואראה איך יפול דבר; ועכשיו יודע אני שיש לך ענג רוחני. אמר לי: אהניא שטותא להאי גברא. מהיום ההוא יצא לי שם “מומחה לתפלה”.

בליל יום הכפורים, אמר ר' אברהם כל נדרי עם המקהלה, ותפלת ערבית כיבד אותי להתפלל עם המקהלה, עד הסליחה "יעלה תחנוננו וכו' “. בחג הסוכות כיבד אותי בתפלת ערבית, ולמחר בתפלת שחרית ואמירת הלל. כשהגיע ליל שמחת תורה, כיבד אותי להתפלל ערבית עם המקהלה שלו וגם לומר כל הפסוקים של “אתה הראת וגו' " (ב“בית המדרש הישן” לא נהגו למכור “אתה הראת”, גם לא אמרו שם פסוקי פסוקי, רק החזן אמר מראש עד גמירא). בכיבוד ההקפות הכריז ר' קלמן שמש בפומבי ובקול: מורנו ר' חיים ש”ץ דקהלתנו מכובד בספר תורה בהקפה ראשונה. כאן פקעה סבלנותו של ר' אברהם, ממה שהכריז בפומבי “ש”ץ דקהלתנו”, שהיתה בבחינת “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית”. התחיל לקנא בי אולי אירש את מקומו, ומאז ואילך לא כבדני לעבור לפני התיבה לא בשבת ולא במועד.

---

בזמן שהדאר הרוסי לירושלים הובא על ידי אבא (כמבואר בעולמו של אבא פרק ז), ארע פעם, קודם חג הסוכות, שבאו מכתבי כסף – פביקעס ברוסית – בסכום של 54000 רובל. סכום שכזה לא יכלו למסור למישהו, וגם על ידי מוביל הדאר האוסטרי חשש אבא לשלוח סכום גדול שכזה. הוסכם שאסע ליפו ואביא את מכתבי הכסף אתי. שכרתי לי כרכרה מיוחדת ונסעתי בערב ליפו. באתי שם בבקר. נחתי ואכלתי סעודת הצהרים אצל דודי ר' מאיר. שוב שכרתי לי כרכרה מיוחדת לעצמי. העגלון היה ערבי, נסענו כל הלילה. את המכתבים הנחתי בכיס של הטלית ותפלין שלי והנחתי את הכיס על הספסל אצלי, שלא ירגישו שיש עמי כסף.

אצל בית החולים שערי צדק עמדו שוטרים וחפשו בכל עגלה או כרכרה מיפו. חפשו טבק רוסי ריחני מוברח, שהמלחים ופקידי הספינות הרוסיות הביאו עמהם תמיד טבק רוסי וחריף ולהם לקוחות רבים, ואם בדרך חיפושם מצאו גם סחורות אחרות אסורות לקחו את הסחורה. טלגרפתי לאבא, שבבקר יחכה לי אחד על יד המגרש שנבנה עליו אח"כ מושב זקנים ויקח את המכתבים וילך רגלי לעיר, שאז לא יחפשו אצלו השומרים. בבקר השכם, כשבאתי אל המקום המיועד, מצאתי שם את דודי ר' פנחס – שותפו של אבא – עומד ומחכה לי. מסרתי לו את החבילה, ואני נסעתי הלאה. כשבאתי אצל הנוטרים, חפשו בכרכרה, מששו אותי ולא מצאו כלום.

בדאר התורכי היו שני פקידים ארמנים: וניס אפנדי וחנא אפנדי, וניס היה מסדר המכתבים ומוסרם לבעליהם וסגן המנהל, (המנהל היה תורכי) וניס זה היה מקודם פקיד בדואר האוסטרי כמה שנים ומוחזק לפעיל וזריז, סדרן טוב וזכרן, ומשום שנמצא בו פסול פטרוהו משם ונתקבל בדאר התורכי, הוא הכניס שם סדרים יפים והמכתבים שבאו נתקבלו בו ביום, תיכף אחר סידורם. חנא היה הטלגרפיסט הראשי וגם המוליך את הדאר על ידי הרכבת לשלוח לחוצה לארץ, ולהביא הדאר שבא מחוצה לארץ לירושלים, בין הקרונות שברכבת היה תא מיוחד קטן, שהיה כתוב בשלט על פתחו: הדאר – הכניסה אסורה“. שמה ישב לו חנא עם הדאר והוביל הדאר מיפו לירושלים וחזרה. שניהם היו מיודדים עמי מאד, על ידי עסקי אבא, והיו לי מהלכים במשרדם. כן ידעו שעל ידי אבא בא הדאר הרוסי והיהודי, ולא אמרו דבר. מנהל הדאר התורכי לא היה יכול לעכב את אבא בזה, משום שאבא הלא היה נתין אוסטרי, אולם היטב חרה לו על זה. פעם נתן צו: מי שיתפוס את הדאר האסור יקבל אחוזים מהקנס של הבולים שיודבקו על המכתבים. ומהדאר הרוסי, יקבל חלק מן החרם שיוחרם על ידי הממשלה. חנא הוביל הדאר מיפו לירושלים ומירושלים ליפו ונסע בכל יומים ברכבת, שם לבו לתפוס את הדארים האסורים ולא יכול. המתין עד שעת הכושר. והיה מעשה: יום אחד נזדמנתי ליפו ובחזירתי לקחתי עמי את הדאר הרוסי והיהודי. קניתי סל של קנים ונתתי בתוכו את המכתבים ועל המכתבים שמתי תפוחי זהב. עליתי על הרכבת, ראה אותי חנא מרחוק, טלגרף לירושלים לדאר, שכבוא הרכבת לתחנת ירושלים יעמדו הכן פקידי הדאר ושוטרים, כי חבין שאני מוביל את הדאר האסור בסל. ישבתי בקרון שאצל התא של הדאר בקרן זוית. העמדתי את הסל תחת הספסל שלא יתראה, ועל ידי ישב רבי ביניש סלנט (בן הרב שמואל סלנט). וכשהרכבת התחילה לנסוע פתח חנא את התא וקרא אותי ליכנס לתאו לשוחח עמו, כיון שהוא יחידי. אמרתי לו: – “הכניסה אסורה”, השיב לי: לא איכפת, אני מתיר לו. כוונתו היתה שאם אכנס עם הסל יחפש הוא בסל ואם אשאיר את הסל במקומו ירמוז למבקרי הכרטיסים שיחפשו המה בסל. אמרתי לו: תודה, איני רוצה לפרוש מן הציבור, כיון שאסור, אסור גם לי. המתין מעט ויצא אלי ויאמר: היום הזה עלה בידי לתפוס את הדאר שלכם. בבואך את התחנה האחרונה יכנס שוטר לשמור עליך שלא תצא מהקרון ואחרי שיצאו כל הנוסעים עד אחד – יכנסו פקידי הדאר ויחפשו בסל ששמה הדאר. אמרתי לו: טוב. ספרתי זאת לרבי ביניש סלנט ואמרתי לו שיחליף את מקומו וישב לו אצל פתח הקרון ויצא הראשון ואושיט לו את הסל דרך החלון וילך העירה בדרך צדדית וימסור את סל לאבא. וכן היה. יצא ראשון, ואושיט לו את הסל דרך החלון, והלך לו. נכנס חייל אחד וחנא הראה לו עלי. רציתי לצאת מן הקרון, אמר בתורכית” “יַסַק” (עמוד)! כשנתרוקנה התחנה מכל הנוסעים ירדתי והחייל אחרי, חכו עלי שני פקידי הדאר וחנא עמהם. ירדתי בלא סל ובלא מזודה. הפקידים הביטו איש בפני רעהו והביטו על חנא ואמרו לו: מה אתה רוצה מזה האיש? איפה הסל שאמרת? חנא נשבע בחיי ראשו שהיה לי סל ואינו יודע האיך נעלם הסל. צחקתי בפניו, והוא אמר להם: “הדה אפריט” (זה שד)! והלך בבושת פנים.

---

פעם שלח אבא לאחד ממכיריו שבהונגריה חבית קטנה בת 2 ליטר ובתוכה יין ישן נושן על ידי הלויד האוסטרי. החבית הורדה למחסן הספינה ומפני קטנותה נתגלגלה לקרן זוית וחשבוה לאבודה. אחרי עבור י“ב שנה פינו את מחסן הספינה ומצאו את החבית הקטנה, העלוה, וחפשו בפנקסאות הישנות של הלויד ומצאו שזוהי החבית הקטנה ששלח נתן המבורגר מירושלים¹⁹¹ לפני י”ב שנים. החזירו החבית לאבא. אבא מצא שהחותמות היו שלמים והחבית סתומה וחתומה כדת, פתח את המגופה ולא זב היין. שבר את המכסה ומצא שהיין התיבש עד כדי שליש מן החבית, והיה כדבש גמיש עד שהוצרך להוציא את היין בכפית. זה היה קודם פורים, ובפורים שלח אבא מן היין “משלוח מנות” להרב דיסקין, להרב סלנט, להרב זוננפלד ולהרבה מידידיו, לכל אחד כוס יין קרוש, שכשערבו ממנו כפית קטנה בכוס מלא מים היה היין ראוי ונעים לשתיה.

---

חצר אחת גדולה יש בעיר העתיקה ברחוב חברון אצל ה“חנויות” ואצל מרחץ של הערביים “חמס אל עין” (שייך עכשו ליורשי העשיר רבי מנדל רנד). החצר הזאת מתחלקת לארבע חצרות ושתי כניסות להן, אחת מן הרחוב דרך שער גדול, ואחת בפנים החניות דרך סמטא קטנה וחשוכה, כשנכנסו דרך השער שברחוב, עלו ג' מעלות רחבות, הית החצר אחת גדולה ורחבה עם בתים ודיירים, ומשמאל החצר היה מגרש פנוי – גגי החניות שברחוב. עברו סמטא קטנה בלתי מקורה, באו לחצר אחת גדולה ורחבה ובה שני בתים גדולים, שמה דר רבי שלמה רוט.¹⁹² עלו כעשר מעלות לצד ימין, היתה חצר עם שני חדרים יפים, שמה דר בעל החזקה ראובן בוינעס עם בני ביתו, מערבי עשיר וסוחר באריג ובד ושטיחים בחנות, בסוף הבטרק, בכניסה לחנויות הערביים שקראו אותן “החנויות החשוכות”. בחצר זו היו עוד שני חדרים מפוארים, שמה דרתי אני וביתי. אצל פתח ביתי היו מעלות שעל ידן עלו על גג החדרים שדרתי בהם, מוקף מעקה בנויה מאבנים, לטיול ולשאוף אויר צח; כי הבתים עמדו במקום גבוה מאד ומהגג היו רואים את הר הצופים ממזרח, ובתי עיר העתיקה וחוצה לה עד מגרש הרוסים ממערב.

מצד מערבה של החצר התחתונה, עלו כעשרים מעלות, היתה חצר אחת ארוכה ובה שני חדרים גדולים ויפים ואויר צח, משום שחלונותיהם היו מרובים והחדרים עמדו במקום גבוה מאד. לשני החדרים היו שלשה פתחים – אחד מחדר לחדר ופתח לכל חדר לצאת להחצר. אצל פתח אחד של החדרים היה בנוי חדר קטן כעין פרוזדור וחלונותיו נשקפים לחצר. בחדרים אלו גרו דיירים.

בעת שהייתי דר שמה נתידדתי עם רבי שלמה רוט ובכל ימות השבוע, גם לילי שבתות, התפללנו יחד בבית הכנסת של כולל הונגריה (שני בתי כנסיות היו – בשביל מתפללי נוסח אשכנז ומתפללי נוסח ספרד) שהיה סמוך לחצר שדרנו בה. בכל ערב, אחר מנחה, היו צעירים וגם ממתפללי בית הכנסת לומדים שיעור בתלמוד. המגיד שיעור הייתי אני. וזכורני פעם בשעת לימוד השיעור, בדף שלמדנו, הובא בגמרא פסוק מנ“ך ואמרתי, כמו שידעתי אני, בדקדוק הנקודות, ורבי שלמה רוט שהיה גם כן בקי בנ”ך, חשב¹⁹³ שהנקודות הם לא כמו שאמרתי. הלך באמצע הלמוד לארון הספרים ולקח אחד מכתבי הקדש לראות אם שגיתי, ומצא כמו שאמרתי. אמר לי: אתה יודע יותר ממני ודייקן בשעת לימודך.

מול החצר היתה חזקת רבי יהודה ברגמן. שמה התפללו כל דיירי הרחוב תפלת מוצאי שבת ושמעו ממנו הבדלה על הכוס, ואני חלקתי סיגריות לכל אחד ואחד מהמתפללים.

בשנת תרנ“ה, כשנתפנו החדרים מהדיירים, וגם רבי שלמה רוט יצא, שכרו להרב מלובלין את שני החדרים שלמעלה. למטה דר ר' עוזר שטוק נוקב נפות (יובא להלן בספרי בין בעלי התעשיה הראשונים). מכיריו של הרב המציאו לו גבאי, איש תלמיד חכם, כבן שלשים שנה, בשם דוב שפירא, חבד”י (גם הרב היה חבד"י), ומשמש אחד בשם דוד, איש כבן ששים שנה, איש פשוט, ואני הייתי שכנו של הרב מן שנת תרנ“ה עד שנת תר”ס, ויען שהכרתי אותו היטב ולא זזה ידי מתוך ידו ביום ובלילה, ונכתב עליו מעט, גם לא הרבה הכירו אותו, כי היה צנוע ועניו, אקדיש לו פרק אחד שלם, מה שיודע אני בתור עד ראיה.

---

פרק יח

בשנת תרנ“ב עלה לירושלים הרב הגאון המפורסם שניאור זלמן לַדִיֶיר מעיר לובלין שבפולניה, היה נקרא “לובלינר רב” (הרב מלובלין). רבי ישראל דוב פרומקין בעל עתון חבצלת, נסע לאלכסנדריה והביא אותו ואת אשתו ובנו יחידו רבי דוב ואשתו ובני ביתו. כשבאו לירושלים יחדו בשביל שתי המשפחות חדרים לדור בחצר של הגביר שמואל שטרויס מקרלסרוה (גרמניה) ברחוב מצררה. דרו שמה עד שנת תרנ”ה. אז מתה אשתו של הרב ונשאר אלמן, מוטל על כלתו, שתטפל בו, שהיו לה בנים ובנות קטנים.

בשנת תרנ“ה שכרו לרב את שני החדרים שהיו בחצר חזקת ראובן בוינעס – שכתבתי לעיל בספרי. כשנכנס הרב לדור בחדרים שלו היה יחידי, היה מוכרח לישא אשה שתטפל בו, והוא ילמוד. וכאן היתה אשה אלמנה, ממשפחת האדמו”ר מהוסיטין שבגליציה, חשוכת בנים, ודודה ר' חיים יעקב הרליק היה המשמש של האדמו“ר (יובא להלן בספרי). היא ראתה התנהגות של הרביים כידוע. הרב לא התנהג ב”חסידות" שכזו. רק למד תמיד ונהג בפשטות¹⁹⁴. השידוך נגמר. ביום החופה הזמין הרב את שלשת הרבנים הגדולים: הרב יעקב שאול אלישר רב של הספרדים, הרב יהושע ליב דיסקין מבריסק ואת הרב שמואל סלנט. הרב דיסקין היה מסדר קידושין, הרב אלישר ברכה ראשונה, הרב סלנט ברכה שניה. זאת הפעם היו ארבעת הרבנים בכפיפה אחת. כשהסתדר באתי אליו תכופות עד שהייתי בן בית אצלו ועייל בלא בר.

תארו של הרב:

היה כמעט גבוה, קלסתר פניו יפה, גבות עיניו העליונות מלאות שערות ארוכות שכיסו את עיניו, כשרצה לראות פני איש הדובר אליו היה צריך להגביה את ראשו וגבות עיניו כדי להסתכל בו. אפו היה גם כן מכוסה בשערות וכן על אזניו ובתוך אזניו, – משום זה היה מראהו איום ואימתו היתה מוטלת על הבריות כאיש קפדן ועצבן, אולם באמת היה איש יקר רוח, רך המזג, טוב לב ועליז.

מעיל של משי שחור יפה מאוד היה לו, שסביב הצוואר וכן סביב בתי הידים של המעיל היתה קטיפה שחורה ויפה. ספדיק גבוה ויפה של שערות, מראה צהוב, היה על ראשו, ומלבושיו הוסיפו לתואר פניו חן, ומה נהדר היה לראות אותו לבוש בהדרו. בחורף לבש מעיל של משי שחור עם שערות יפות של ביבר, וצווארון של שערות ביבר יפות שהגיע עד לגבו, וכן בתי הידים של המעיל היו מכוסים בשערות עד רוחב טפח. כשלבש המעיל והספדיק ונעליים מצוחצחות היה מראהו כאחד השרים.

סדר היום שלו:

הציבור התפללו בפרוזדור שאצל פתח ביתו. הוא התפלל בביתו כשפתחו פתוח כדי לשמוע ברכו וקדושה ותפלתו בלחש תהיה עם הציבור. לא האריך בקריאת שמע ולא בתפלתו בלחש, שלא להטריח את הציבור להמתין עליו. רבי דוב הגבאי עמד אצל הפתח, כשראה שהרב פסע שלש פסיעות. התחיל השליח ציבור אומר חזרת התפלה. בכל שבת היה עולה לששי ונכנס לבית המדרש, ברך ברכתו בחשאי, וכשגמר הברכה האחרונה נכנס לביתו. זמן התפלה בכל יום היה בשעה שמונה בבקר. מאחר התפלה עד כשעתים אחר הצהרים היה מתבודד בחדרו. אחר כן היה מקבל פני הבאים, עד זמן מנחה, והיו מביאים לו פתקאות – בלי פדיון – להתפלל על כל צרה שלא תבא, וגם באו אנשים לראותו ולדבר עמו, מראשי הקהלה האשכנזית, וראשי המוסדות. קודם תפלת מנחה קרא את הפתקאות, וכן היה דרכו: האיש שמסר לו הפתקא עמד והרב עמד ממולו, קרא את הפתקא והרים גבות עיניו והביט בפני האיש, קרא עוד פעם והביט בפני האיש, וכן פעם שלישית, והניח את הפתקא על השולחן. כשאחד הביא פתקא והרב הביט בה ונתנה תיכף על השלחן, לא הביט בפני האיש ולא קרא עוד פעם, היה סימן לא טוב. זה אינו מפי השמועה רק בעיני ראיתי כמה פעמים.

אחר מנחה עלה על גג ביתי, דרך חדר רבי דוב הגבאי, שהיה בו פתח צדדי לצאת אל הגג, מבלי לרדת המדרגות הרבות ולעלות על המעלות לחצר שהייתי דר (זה נעשה ביחוד שיוכלו גם דרי החצר הגבוהה, לשאוף אויר צח על הגג ברשות הבעל הבית שדר שמה), ולמד ח“י פרקי משנה בח”י רגעים, רגע רגע לפרק. הגבאי הביא כסא עם משניות. על הכסא ישב הרב. ר' דוב פתח את המשניות והביט בו והרב אמר בעל פה, וכל כך אמר הרב במהירות עד שכשהגיע להפוך הדף מצד השני, והגבאי לא הספיק להפוך, כבר הביט הרב עליו לסימן שכאן צריכים להפוך הדף. כה נהג בכל יום ויום עד שגמר ששה סדרי משנה וחוזר חלילה.

בכל ספרי המשניות – גדולים או קטנים, מדפוסים שונים, שלקח הגבאי – או שומע אחר, כמבואר להלן – ידע המקום שנגמר העמוד וצריך להפוך את הדף. כן ידע בכל משניות מה שרשום בהצד או באמצע כמו נוסחא אחרינא או בגמרא כתוב כך ואמר כאן רשום כו'. כל כך היה בקי בעל פה בששה סדרי משנה.

הח"י פרקים משנה לא אמר בפני שום איש, רק לפני הגבאי או לפני כשבאתי מהבנק של אבא, שהייתי פקיד שמה, כי חשש לעין רעה, ולפעמים אמר גם לפני מי שחשב אותם לאוהביו, אם נזדמנו בביתו אז.

היו פעמים שבאמצע אמירת הח"י פרקים הפסיק וחשב איזה רגעים. אז היה אסור להפסיקו, משום שהיה בזה הענין סוגיא חמורה בתלמוד חזר על הסוגיא. והיה מעשה, פעם הפסיק אותו רבי צבי שמרלינג שוחט, שהיה בא תכופות לבית הרב, חשב שהרב שכח לומר, הקפיד עליו מאד ואמר: איני שוכח, ועוד הפעם לא יפסיק אותו.

פעם אמר הרב הח"י פרקי משנה על גג ביתי ואני שמעתי כשהמשניות פתוח לפני. מן הגג היו רואים את המסגד של הערביים שבהר הבית – שהחצר היתה קרובה להר הבית אצל החניות – ונהוג הוא אצל הערביים שקודם הלילה עולה המואזין על המסגד ומכריז שהגיע זמן תפלה. עלה המכריז והתחיל לצעוק בקול. הרב התעמק אז באיזו סוגיא, נבהל הרב ונתבלבלו מחשבותיו. הקפיד הרב ואמר: אה! מה רוצה הגוי ממני לבלבל אותי? מיד נהיה קולו של המכריז צרוד ולא היה יכול לפתוח פיו ולצעוק וירד ולא הכריז לתפלה. – זה ראיתי בעיני ואינו מעשיה של הסבתא רק פשוט כפשוטו.

שלש פעמים בשבוע היה נוסע לטיול אצל בית מושב זקנים של עכשיו, שמה היה מגרש של עצי זית בודדים. נסע בעגלה משער חצרי – דרך שער שכם – עד לשם. הגבאי לקח עמו כסא של פרקים ומשניות וישב לו אצל העגלון והרב ישב בפנים לבדו. הגיע אל המקום, אמר הח"י פרקי משנה ואחר כך הלך כחצי שעה לטיול, חזר לביתו לתפלת המנחה. הרבה פעמים נסעתי גם אני לטיול, וישבתי אצל הרב בעגלה, ולאו כל אדם זכה ליסע עמו בעגלה אחת, ולשבת אצלו.

אחר תפלת המנחה שכב על מטתו להנפש ואז ניתן רשות לכל אחד ליכנס לחדרו. שעה זו היתה לשמוע ולהשמיע חדשות. כל אחד ספר מה יודע ומה ששמע, עד תפלת ערבית. אחר תפלת ערבית אסור היה ליכנס לחדרו רק לדבר תכוף מאד. בלילה לא ישן רק ד' שעות, משעה 12 עד 4 בבקר.

בימים הראשונים שנכנס לדור בחצר זו, ארעה בביתי שאלה על עוף. עלתה אשתי להרבנית שתשאל את הרב אם התרנגולת כשרה. יצאה ואמר: הרב אמר שתלך להרב שמואל סלנט שהוא מורה הוראה, ולא פסק שום שאלה לשום איש. אחר כך, כשהייתי בן בית אצלו, פסק לי הרב.

כשהתיישב הרב בדירתו, היה הומה כל יום ויום מאנשים, שבאו רבנים ספרדים ואשכנזים, חשובי ונכבדי העיר. בין האנשים שבאו אליו תכופות היו רבי משה קבלקין – שהכיר את הרב עוד בילדותו, רבי יוסף ריבלין – סופר ועד הכללי, רבי משה סלומון ורבי מיכל ליב כץ. רני משה סלומון בא בכל שבוע, ולפעמים פעמים בשבוע להתבשם מתורתו ובקיאותו של הרב, שהיה מתפעל מזה, כמו שיסופר להלן.

כשהרב הכיר אותי היטב, שלא זזה ידי מתוך ידו, וידע שאני אוהבו הנאמן, אמר שרוצה לעשות אותי למורשה שלו, לקבל המכתבים ומכתבי אחריות והכספים והמחאות הדאר שיבאו על שמו, בחתימתי לבד. מתחלה היה הסדר שהגבאי הביא המכתבים באחריות ושל כסף והמחאות הדאר, ואחרי שחתם הרב על השוברות החזירם הגבאי להדאר וקבל המכתבים. בעת שהזדמנו אצלו יחד רבי יוסף ריבלין ורבי מיכל ליב כץ, אמר להם שיכתבו הרשאה בגרמנית והוא יחתום והם יהיו עדי קיום. רבי מיכל ליב כתב ההרשאה וחתם הרב והמה קיימו חתימתו, ומסר לי הרב ההרשאה. מאז נהייתי “מורשה של הרב”.

הגיע פורים. שלחתי להרב משלוח מנות על ידי בתי בתיה תי' שהיתה כבת תשע שנים, (עכשיו היא ובני ביתה באמריקה), בקבוק יין ישן ותפוחי זהב גדולים. כוונתי היתה שיברך אותה. נכנסה ונשקה להרב על ידו, ברך אותה ושחק אליה. אחר כך עליתי אליו, אמר לי לשבת על כסא, והוא ג"כ ישב, הביא שני כוסות קטנים, מלא לו מעט יין ושתה ולי מעט יין וגם אני שתיתי ואמר לחיים, כשבת צחוק על שפתיו, ונפטרתי ממנו.

ביום ל"ג בעומר הגיע תורי ללכת להקונסל, לבחינת הצבא. עליתי להרב, שיברך אותי. אמר לי בזה הלשון: לכשיחזור – לא אמר לכשתחזור – יביא עמו בקבוק עם יין ישן לביתי. כשחזרתי ופסולי בידי, קניתי בקבוק עם יין ישן ובאתי אליו. מיד היתה בת צחוק על שפתיו. מלא גם כן שני כוסות קטנים עם יין ואמר לחיים ר' חיים. הבקבוק עם היין השארתי אצלו.

הרב חשש מאד לעין רעה. לבד שלא אמר הח“י פרקי משנה בפני כל איש, עוד כשבא אליו איש שלא נתיישר בעיניו, כשהלך האיש אמר הרב: פלוני הביט עלי בעין רעה, ונכנס למטבח והקיא. לפיכך בכל לילה כשהלכו כל האנשים הוצרכו שנים ממכיריו לאמר לפניו את הלחש לעין רעה של החיד”א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) בשמו שניאור זלמן בן אידל.

פעם אמר לי ר' משה סלומון שרוצה לשמוע אמירת ח"י פרקי משנה של הרב. לראות בעיניו הפלא. אמרתי לו: היות שהרב נוסע לטייל ג' פעמים בשבוע – יום א, ג, ה, – בשעה 5 אחר הצהרים, יבוא הוא קודם לכן מעט, בעת שהרב יאמר להגבאי שיזמין כרכרה, ויאמר שרצונו ליסע עם הרב לטייל, וירשה לו הרב, כי א) הרב חושב את כבודו לאוהבו, ב) אין טבעו של הרב לומר לשום איש “איני רוצה” ואף לעשות תנועה מתנגדת כי הוא בעל נימוס וביישן (כמבואר להלן). שמע לעצתי ונסע עם הרב, שמע אמירת הפרקי משנה ואחר כך דיבר הרב מילי דעלמא, וחזר עם הרב לביתו ונפטר ממנו. למחר כשעבר דרך הבנק של אבא אמר לי: יישר כחך, חיימקה (כן קרא אותי תמיד בלשון של חבה) ולאבא אמר, כי לדעתו הרב הוא רבי אליהו מוילנה השני. חשבתי שהרב הוא רק גדול בתורה, כהיום ראיתי שהוא מלא וגדוש גם חדשות זמניות וקדומות, חקירה ומדעים, איש שהכל בו, וענג לי ליסע עמו לטיול, וכן עשה ד' ה' פעמים.

הרב היה בעל נימוס ודרך ארץ ועניו שאין למעלה הימנו. לכל איש, יהיה מי שיהיה, אף לצעיר נשוי, לא אמר בלשון נוכח “אתה” רק “אתם”. גם להגבאי שלו, שהיה צעיר לימים, וכן להמשמש הפשוט ר' דוד, לא אמר בשום פעם “אתה” רק “אתם”. כשבא איש לראותו או לדבר עמו באיזה ענין, או להראות להרב גדלו בתורה, הרב ידע שהאיש שלא ישב על כסא מפני הכבוד, שהוא ישב והלה יעמוד לא רצה מפני הנימוס, ולכן כשנכנס האיש לחדרו – אף צעיר לימים – עמד הרב מכסאו ודיבר עם האיש פנים אל פנים בעמידה. כשרצה הרב שהלה ילך, היה בו ממדת הדרך ארץ שלא יהפוך פניו וגבו יהיה מול הדובר או שירמוז בידו או בתנועת הראש שכבר נגמר הראיון, רק התחיל לצעוד אחורנית מן האיש שיתרחק מעט מעט מן האיש והלה יבין שעליו לצעוד אחורנית וילך לו. והיה: האיש שהבין כוונת הרב, התחיל לצעוד אחורנית עד הפתח ונסתלק, והאיש שרצה לבלבל את הרב בחידושי תורה שלו או שאר דברים ולא הבין כוונת הרב, כשראה שהרב צועד אחורנית צעד הוא לפניו שיהיה סמוך להרב, הרב צעד עד האיצטבא שלפני החלון שלא יכול עוד לצעוד – עמד הרב והאיש ייגע את הרב, והרב לא בייש את האיש לומר לו שיסתלק, רק עמד כל כך זמן, עד שבא הגבאי ורמז להאיש שילך, או עד שהלה גמר דבריו והלך לו. כשהסתלק האיש, נכנס הרב להמטבח והקיא את מאכלו, מההקפדה וכבישת היצר. התאונן רק שגוזלים ממנו זמנו של הלימוד. זוהי מדה טובה שאינה מצויה אצל שאר בני אדם, ואף לגדולי ישראל, ועל הרב נאמר במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו.

הרב נהג לחדש הלבנה אחר ז' שלמים. אעם נכנסתי אליו אחר קידוש לבנה, אמר לי: רבי אליהו מוילנה פוסק לחדש הלבנה אחר ג' מעת לעת, ברי לי שאם היה בארץ ישראל היה פוסק לקדש אחר ז' שלמים, ומשום שהיה רב בחוץ לארץ, שרוב ימי השנה השמים מכוסים בעננים, לפיכך פסק שדי ג' מעת לעת אם השמים בהירים.

ערב ראש השנה היה סגור בביתו כל היום ואסור היה לשום איש ליכנס אצלו. רציתי לראות מה מעשהו. כתבתי פתקא להזכיר אותנו בתפלתו ועליתי לחדר הרב. – כי מותר היה לי ליכנס תמיד בלי נטילת רשות. דפקתי על הדלת ונכנסתי. הדלת לא היתה סגורה במפתח, כיון שאסור היה להכנס. הרב לא הרגיש בי, נפל עלי פחד. מראהו היה כמלאך א' נורא מאד. על השלחן היו הרבה ספרי ש"ס והוא הלך בחדרו הלוך ושוב ולמד בעל פה בקול נמוך, פתח גמרא והביט בה ועוד ועוד. אני עמדתי מן הפתח ולפנים איזה זמן עד שראה אותי. הפסיק ונגש אלי. בקשתי סליחתו, אמר: אין דבר. מסרתי לו הפתקא ואמרתי: רצוני שהרב יזכיר אותנו מחר בתפלתו. קרא הפתקא והביט בפני כדרכו. בקשתי סליחה עוד הפעם, אמר: כתיבה וחתימה טובה לנו בתוך כלל ישראל, ונפטרתי ממנו בשלום. – גם מזה נראה גודל צדקתו וטוב לבו, שלא הקפיד עלי ביום איסור הכניסה.

בחג הפסח ובחג הסוכות היה הומה ביתו מאלפי אנשים אשכנזים וספרדים שבאו לקבל פניו ברגל, כתות כתות, אלו הלכו ואלו באו, והרב כיבד כל הבאים בכוס יין, כשיושבים על כסאות סביב לשלחנו.

הרב היו לא אלפי ספרים והכתלים של חדרו, מן הרצפה עד מחצית הכותל, היו מסודרים קרשים על רגלי עצים ועל הקרשים מסודרים שורות שורות של ספרים, וכל כך היה הרב בקי בכל ספר ואיפה הוא מונח, כשהיה צריך לו איזה ספר, בשניה אחת פגע בהספר והוציא אותו מן השורה. לילה אחד הייתי אצלו ודברנו מהויות העולם. נתגלגלה השיחה כי אבא הוא המוהל הראשי בירושלים. אמר הרב: בימים הקדומים היה מוהל שם תואר כמו רב או גאון – הרמב“ם בתשובה פלונית דף פלוני כותב תשובה לאחד בתואר ל”המוהל המובהק“, ואמר להגבאי שיוציא ספר קטן וישן מן שורה פלונית מספר פלוני שהוא ספר תשובות הרמב”ם ויראה לו. הלך הגבאי, ועד שחפש השורה והספר ארך איזה שניות. לא סבל הרב ששוהה כל כך, הלך בעצמו ובשניה אחת הוציא את הספר, ובמעוף עין פתח הספר וכבר היתה התשובה לפני ובאצבעו הראה: כאן כתוב. כל כך היה בקי בכל הספרים והבהיל את העין לראות מהירות תפיסת העין שלו והזכרון שהיה חוץ מהטבע.

כן היה הרב בקי בספרי הרפואות שקרא בשפת רוסיא. בעת שנכנס לבית הכסא קרא הרבה וידע הרבה, והוא בעצמו אמר לי שקרא ספרי רפואה בבית הכסא, שאסור להרהר בדברי תורה.

הרב קבל בכל דאר הרבה ספרים ממחברים שבחוצה לארץ. כאשר קבל ספר, הביט במעוף עין אחד בדפים הראשונים ובאמצע הספר ודפדף איזה שניות והניח את הספר על האיצטבא שלפני החלון. כל כך היה מהיר התפיסה. פעם אמר לי: עם החתם סופר נחתמה התורה, לפיכך שמו “חתם סופר”.

רבי ישראל דוב פרומקין – שהיה ממעריצי הרב – שלח להרב בכל יום ששי העתון חבצלת שהוציא לאור. לקח הרב סכין וחתך למעלה, שיהא נוח לקרות, הביט שניה אחת על העמוד הראשון וכן על השני וכן להלן רק איזה שניות. אחר כך לקח את העתון ופרש על המפה שעל השלחן, ועליו היתה הרבנית מעמדת המנורות של שבת – שלא יטפטף מן החלב על המפה. חשבתי שאינו קורא כל הכתוב בעתון, המכיל 8 עמודים שלמים, רק מעט בצד זה ומעט בצד השני, וכן הלאה. פעם, בין מנחה למעריב, כאשר שכב על מטתו ושמע חדשות (כאשר הבאתי לעיל), ספר אחד חדשות מענינות, אמר הרב: זה מודפס בעתון חבצלת של שבוע זה, ואמר לי להביא את העתון, שהיה מונח על האיצטבא. מסרתי לו, ותוך כדי דיבור פתח העתון והראה: בעמוד פלוני שורה פלונית כתוב זאת. נשתוממתי שבמהירות כל כך קורא את כל העתון ובשניה אחת הראה איפה מודפס.

הרב היתה לו שמיעה חזקה ורחוקה וגם הרגשה דקה, כשהרגיש או שמע כל שהוא, מיד ניעור משנתו ולא היה יכול עוד לישון. משום זה היה צריך להיות שקט בחצר וברחוב. כשהגיעה השעה העשירית בלילה היתה כל הסביבה כאלו מתה, גם הערביים שברחוב שקטו לגמרי, מגודל הדרך ארץ שהיה להם. השכנים הערביים אמרו: החכם הגדול דר ברחוב זה ואינו יכול לישן כי אם בשקט גמור.

פעם בא הרב יעקב שאול אלישר – שהיה נקרא בשם בכור אלישר – בעת שישן הרב, אחר הצהרים. כשעלה על המעלות באו לקראתו ואמרו לו כי הרב ישן, שילך בחשאי, מיד חלץ מנעליו ונכנס בלאט לחדר הרבנית וישב בשקט. הרב היה ישן בחדר השני, כשהפתח היתה סגורה, הרגיש הרב שאיש יושב בחדר השני, שאל: מי שם? נכנס הרב והתפעל איך הרגיש הרב מיד, מה שאי אפשר לאחר להרגיש אף אם היה ניעור. בקש סליחתו. אמר לו הרב אין דבר, וקבל אותו בכבוד כראוי.

היה מעשה: רבי אריה גבריאלביץ – בנו של הרב אליעזר דן רלב"ג – שדר ברחוב רחוק הרבה מחצר הרב, השיא בן או בת. זמרו בלילה של החתונה. הרב שהיתה לו שמיעה רחוקה וחזקה, אמר: בלילה זה לא אוכל לישן. רצה הגבאי לילך לבית החתונה לבקש שלא יזמרו. אמר הרב: חלילה להפריע השמחה של החתן והכלה והציבור. אולם הרב ידע שאם לא יישן בשעות המועטות שלו יהיה למחר חולה, אמר להגבאי שיקרא אותי. באתי אליו, אמר לי: אם רוצים אנו לקיים מצות הכנסת אורחים נרשה לו, אני ואשתי, שיישן לילה זה בביתנו, שהחלונות נשקפים לחצר ולהר הבית. מובן ששמחתי בזה מאד. אמר להגבאי שילך לשאול את אשתי אם היא מסכמת לכך. השיבה: בטח, ולכבוד גדול יהיה לנו אם הרב יישן בחדרנו. הצענו לו מטה כבודה ונקיה ואף שחדר השינה שלנו היה נקי וטהור, אבל בשביל הרב שהיה מרגיש, טהרנו הבית, פזרנו סם הממית זבובים ופרעושים. – לי ולביתי מסר שכני בעל החזקה חדר משלו לישון. הרב בא דרך המעבר של הפתח הצדדי שבחדר הגבאי, דרך גג החדרים שלנו. בבקר השכם בא הגבאי והחזיר את הרב לחדרו. אחר כך עליתי ושאלתי את הרב אין הרגיש אצלנו ואם שנתו ערבה לו. אמר: הכל היה בסדר וטוב, רק “זבוב אחד” היה בחדר. כל כך הרגשה היתה לו. ממחרת כשנודע הדבר בעיר, קנאו אותנו, שהיה לנו אורח שכזה, מה שלא זכה שום איש לא בחוצה לארץ לא בירושלים.

כאשר הייתי המורשה של הרב – כמבואר לעיל – ולהרב באו הרבה מכתבים וספרים, הוצרכתי להביא לו מה שבא, בלילה, בשעה שאין אנשים אצלו. מסרתי לו והוא פתח המכתבים בפני – לא חשש שאדע הכל. נתעכבתי אצלו איזה זמן, שמעתי ממנו הרבה שיחות חולין ומילי דבדיחותא מה שארע לו בימיו.

ספר לי: כשנשא אשתו הראשונה, פזר לו חותנו, שהיה עשיר גדול, הרבה נדוניא ולקח אותו לביתו וכל מחסורו היה עליו, שיהיה לו לפנאי ודעה צלולה ללמוד, ולא עלה על דעתו כלל שיצטרך להיות רב. פעם אחת היתה שרפה בעיר, נשרף כל רכוש חותנו¹⁹⁵ וגם כל רכושו, ולא נשאר לו כי אם אשתו וילדיו, בן ובת, והוכרח לקבל עליו משרת הרבנות בעיר פלצק (עיר חבדי"ת). אמר לי הרב: עלי התכוון רבי אליהו וילנר בהגהה שלו בתלמוד במסכתא עבודה זרה דף י“ט ע”ב: “כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים לו”, מוחק הגר"א התיבה “נכסיו” ומגיה: צריך לומר “דרכיו”; אם כן, אם היה כתוב “נכסיו” הרי ראיתי שנכסי לא הצליחו ואינו אמת מה שאומר התלמוד, אולם אם כתוב “דרכיו” יוכל להיות שהנכסים ישרפו.

בעת שהיה רבה של פלצק היו שמה הרבה אנשים פשוטים והרבה קצבים בורים ממש. ספר לי איזה מעשיות של פלצק: פעם בא אליו ליל ערב יום הכפורים איש, ותרנגל לבן בידו, ואמר יש לי שאלה: היות כי התרנגול אינו סובב את ראשו ג' פעמים אם כשר הוא לכפרה. הבין כי הוא ראה בסידור כתוב “ויסובב ראשו ג' פעמים”, שהתרנגול צריך להיות כל כך גדול, שאם יתחיל למדוד בו ראשו, צריך התרנגול להיות ארוך ג' פעמים ממדת ראשו. לדחות אותו בקש לא רצה, כי על ידי זה יקל לו בשאלה של איסור, הביט בספר, ושאל אותו כמה ס"מ היה חסר מן המדה, אמר: כך וכך. אמר לו: בדיעבד כשר, ולשנה הבאה ישתדל לקנות תרנגול יותר גדול וארוך, והלה הלך בשמחה, שלא נפסלה כפרתו.

שנה אחת חל ראש השנה בשבת, וממילא חל יום הכפורים ביום שני וסידור כפרות היה במוצאי שבת. התווכחו שני קצבים בבית הכנסת, אחד אמר שצריכים קודם להבדיל על הכוס ואחר כן סידור הכפרות והשני אמר לא כי, אלא סידור כפרות קודם, ואף אחד לא רצה לוותר. נטפל להם איש תלמיד חכם ואמר: מה תתווכחו, נפתח את סידור התפילה ונראה מה שכתוב שמה: כשחל ראש השנה בשבת אז אומרים יקנה"ז פירושו: יין קפרות, מתחלה מבדילין ואחר כך סידור כפרות. נפסקה הלכה הבדלה קודמת לכפרות ונגמר הויכוח.

בפלצק היה איש שנקרא “ספדן העיר”. כשמת איש או אשה והיורשים רצו להספיד אותו או אותה, בא הספדן והספיד, ואחר כך קבל שכר הספדו. דרכו היה שהתחיל בפסוק כשמו של המת: אברהם – ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וגו‘, יצחק – ויצא יצחק לשוח בשדה, יעקב – ויצא יעקב מבאר שבע וגו’, וכן בשאר שמות. פעם מת עשיר בשם נח והוא לא היה בן תורה ובניו לא נהגו כשורה. באו הבנים להספדן, שיספיד את אביהם. התחיל ויאמר ה' אל נח בא אל התבה – זה הארון וכו‘. כשבא הספדן לבקש שכרו לא רצו בניו לשלם לו. אמרו: קלל את אביהם, באמרו: ויאמר ה’ אל נח בא אל התבה – שימות. אמר המספיד: נלך אל הרב לשמוע מה שהוא אומר. באו אלי ושמעתי טענת הבנים. אמרתי להם: צריכים אתם לשלם, כי לדבריכם שזה קללה מה היה אם אמר “בא אל התבה אתה ובניך ונשי בניך אתך”, הייתם צריכים למות כולכם חלילה, ואם אמר רק “אתה” לבד, מגיע לו שכרו. שלמו לו ונסתלקו.

העשיר רבי משה קבלקין הכיר את הרב עוד מימי ילדותו בלאדי, והיה בא להרב כאן בכל יום ויום. התידדתי עמו, וספר לי: הורי הרב היו עניים ובלאדי היה איש עשיר גדול ולו בחורה מכוערה. השתוקק העשיר לקחת את הילד, שהיה מצוין מאד, לחתן. הבטיח הרבה כסף וגם מזונות תמידית, כמבואר לעיל, ונתחתנו בעת שהילד היה כבר שית כבר שבע, שכשיגדלו ישא פלוני את פלונית. שם הנער יצא לעילוי ומהיר התפיסה, והיו אנשים שאהבו להתעסק עמו ולשמוע ממנו דברי חכמה. פעם שאל אותו איש אחד בבית הכנסת: “זלמלה” איך הכלה שלך? השיב: “כפשוטו ולא כתרגומו”. הלך לו האיש ולא הבין התשובה. שאל מאחרים ולא ידעו. כשבא הנער לבית הכנסת, שאל אותו האיש: זלמלה מה פירושו של הדבר שאמרת לי? השיב: אצל משה רבנו כתוב: “כי אשה כשית לקח” ואונקלוס מתרגם “ארי אשה שפירתא נסב”, אמרתי: כפשוטו “שחורה” ולא כתרגומו “שפירתא”.

עוד ספר לו רבי משה קבלקין: כשהרב היה כבן עשר שנים הלך פעם ברחוב. פגע בו איש אחד, אמר לו: זלמלה, כמה לבנים יש בכותל הבית הזה מול פנינו? העיף עיניו למעלה ולמטה ולאורך ולרחב ואמר: כך וכך לבנים יש. מתוך כך באו עוד אנשים ומנו את הלבנים ונמצאו בדיוק כמו שאמר.

היה זמן שהרב הרגיש עצמו חלוש. יעצו לו רבי יוסף ריבלין ורבי משה סולומון והרבה ממכיריו שיסע לחברון על איזה זמן, להחליף האויר. שאל להרופאה והסכים. נסעו לחברון הוא והרבנית והגבאי והמשמש. מיום שנסע הרב לחברון היתה הדרך לחברון הומה באנשים שנסעו לבקרו ולראותו, ולדרוש עצה. אוירה של חברון פעל על הרב לטובה. הוא נשאר איזה ירחים שמה.

מאכלו של הרב היה מעט והוצרך לו לחמניות קטנות לבנות ואפויות היטב, כי סבל מחולי מעים בעתים תכופות. בימים ההם טרם היו מאפיות חשמליות והלחמניות היו נאפות אצל האחים ברמן, בתנור סגור. בחברון לא היו לחמניות, רק מה ששלחו מכאן. פעם לא נשלחו הלחמניות בזמנן ולא היה לרב מה לאכול. שלחו לרבי צבי שמרלינג, שישלח לחמניות כי הרב אמר שאינו רוצה להטריח אותי תמיד. רבי צבי, או שלא רצה להטריח עצמו לילך למאפיה של ברמן או שלא מצא מן המוכן, שלח לחם פשוט. לא יכול הרב לטעום וסבל מזה. אחרי יום או יומים נשלחו לחמניות לחברון. עבר איזה זמן וארע עוד הפעם שלא היו לחמניות בחברון, והרב ישב בתענית יום אחד, שלא היה לו מה לאכול. חשבו ממי לבקש שישלח לחמניות – אם מרבי צבי שוחט או מאחר, כי לא רצה הרב להטריח אותי. לבסוף אמר הרב: אף שקשה לי להטריח את ר' חיים שלנו בכל פעם, אולם חושב אני שהוא שכן טוב ואוהב ומסור לי וישתדל למלאות רצוני, שהוא איש טוב ונברא לעשות טוב ועושה רק טוב (הגבאי אמר לי שהרב אמר בזה הלשון).

בימים ההם נסעו לחברון על חמורים וארכה הנסיעה לילה שלם. ביום לא נסעו, בקיץ מפני השרב ובחורף מפני הגשם. נסעו גם בעגלה של 10 נוסעים שהנסיעה ארכה 8 שעות. לא היה כביש והעגלה טולטלה מצד אל צד, ואם היו צריכים לשלוח דבר נחוץ מהכא להתם ומהתם להבא שכרו ערבי “רץ” שרכב על סוס דרך ההרים, ובשתי שעות ויותר בא לכאן. שכר הגבאי רץ שכזה בתחלת הלילה ושלח אותו אלי עם פתקא לשלוח לחמניות בעד הרב. בשעה 10 בלילה בא הערבי ודפק על פתחי, פתחתי הדלת והנה ערבי לקראתי. מסר לי הפתקא והלכתי עמו למאפיה של ברמן. הפועלים היו ניעורים ועסקו בעריכת לחם. במאפיה מצאתי את ידידי רבי אליהו ברמן, אמרתי לו: נצרך בעד הרב מלובלין לחמניות קטנות ולבנות. מיד צוה ללוש עיסה ולעשות לחמניות. חכינו במאפיה עד שנאפו ונצטננו, כרך הלחמניות בנייר, גם שתי לחם בעד הרבנית, ולהערבי נתן גם כן לחם אחת. שאלתי אותו: כמה יעלה לי זה? השיב: לא כלום, בשביל הרב מלובלין איני לוקח כסף, וכבוד גדול לי לעשות לו רצונו. הערבי לוה אותי לביתי, וקודם אור הבקר כבר היה הרץ בחברון, עם הלחמניות. הרב היה שבע רצון מאד, אמר: אמרתי לכם כי ר' חיים שלנו יעשה באמת ובזריזות. צוה לכתוב לי בשמו תודה וברכה. מן היום ההוא שלחתי להרב בכל יומים לחמניות על ידי החמר ששלחתי¹⁹⁶ הדאר להרב, שהיה שכיר חודש. פעם הביא החמר לחמניות ודרש קבלה, ובשעה זו לא היתה הרבנית וגם הגבאי בבית הרב, כתב לי הרב בעצמו קבלה בזה הלשון: “לאוהבי המופלג מו”ה חיים קבלתי הנשלח שניאור זלמן".

היה מעשה שיום אחד התקרר הרב וכאב לו בגרונו וקולו נהיה צרוד מעט. קראו את רופא העיר, ד“ר ירמנס, הביט בגרונו ומשה לו בפנים על ידי מברשת. כאב להרב מאד ויצא מעט דם. הרב היה חלוש המזג ואם חייו לא היו בסדר, כאב לו תיכף. כן היה פחדן וחשב שהוא חולה גדול; אמר להרבנית והגבאי שיסעו עמו מיד לירושלים, ואם אי אפשר, לפחות יביאו לו רופאים מירושלים, להתיעץ יחד. שכב במטתו ולא דבר מאומה, רק רמז שישלחו רץ לירושלים, שיבוא רופא. שלחו אלי רץ עם מכתב לשלוח מיד רופא, כי הרב חושש בצוארו וכואב לו הרבה. הרץ בא אלי קודם אור היום. להזעיק את אוהביו אי אפשר שעוד לא האיר היום, כן רופא לא יסע בזמן ההוא. הוכרחתי לחכות עד שהאיר השמש. הלכתי לרופא וולך, שהיה ממעריצי הרב, שיסע לחברון. אמר: בכל לבי ונפשי רצוני ליסע לרפאות את הרב, אולם עד שיבא הרופא השני, שעלי למסור לו סדר הלילה, אסור לי ללכת מבית החולים. בבית החולים “בקור חולים” יבא הרופא בשעה 9. הלכתי להרופא יצחק קריצ’בסקי, שהיה רופא פרטי וענה להחולים בביתו, בחצר הסמוכה ל”בקור־חולים“. אמרתי לו שיסע עמי לחברון. התחיל להסס. דרשתי ממני בחזקה, שהוא מחויב ליסע, כי הוא רופא פרטי, והרופאים הפקידים בבתי חולים אי אפשר להם להניח החולים ששוכבים שמה בלי רופא. חשב מעט ואמר לי לשכור כרכרה רתומה עם שלושה סוסים בשבילנו לבד, כדי שלא יארך זמן הנסיעה. לאבא אמרתי שיודיע לידידי הרב, אולי יצטרכו רופאים להתיעץ. בשלש שעות ועוד הגענו לחברון, ונסור לבית הרב. נראתה על שפתיו בת צחוק. הרופא הביט בגרונו ואמר שאין חשש סכנה, ורצה למשוח לו בגרונו באיזה נוזל. לא הניח הרב, כי פחד אולי ישרוט אותו במברשת או יכאיב אותו. נגשתי להרב ואמרתי לו: אני אמשח לרב, שיש לי יד קלה. פתח הרב את פיו ואני משחתי לו בפנים הגרון סביב. שאלתי אותו אם כאב לו או הרגיש איזו שריטה, ואמר לי כי היה טוב, ונתן לי ידו לאות תודה, בבת צחוק על שפתיו. וזה היה חידוש, כי הרב לא הניח לשום איש זר לטפל בו, שהיה איסטניס גדול. הרופא ואני הלכנו למלון לסעוד ולנוח והרופא אמר כי בעוד שעתים או שלוש יבא לבקר אותו, ובינתים יגרגר הרב בנוזל שנתן הרופא. אבא שלח להגיד לרבי יוסף ריבלין ורבי משה סולומון ורבי מיכל ליב כץ, שהרב חולה. מיד ותהום כל העיר. רבי משה סולומון לקח את רופא ביקור חולים ד”ר אינזלר (אינו יהודי) ורבי מיכל ליב לקח את ד“ר וולך ונסעו לחברון. נסעו מנהלי ועד הכללי, מנהלי בית מושב זקנים, ממוני כולל חב”ד ורבנים ומקורבים, עד שבשעה 3–2 אחר הצהרים באו כשלשים עגלות עם נוסעים. נכנסו לחדרו, מצאוהו שוכב במטתו ושאלו לו לשלומו. אמר להם, שהיה בחשש סכנה, עד שבא ד“ר קרישבסקי ור' חיים המבורגר וכשזה משח לו בגרונו הוקל לו כאבו, ומקוה שיוטב לו לגמרי. אחרי שנחנו במלון חזרנו להרב ומצאנו שם רופאים ואנשים. אמרתי להרב: כבר אנו יכולים לחזור לירושלים. שחק מעט ורמז בידו לשלום. בחזרה לירושלים אמר לי ד”ר קרישבסקי כי בראשו של הרב יש איזו צורה מיוחדת, שאינה בשאר בני אדם, כי לפי הטבע אי אפשר להיות מהיר התפיסה כל כך ובעל הרגשה דקה וזכרן כמוהו. כשבאנו להקליניק שלו, שאלתי אותו: כמה יעלה לי ביקורו זה? אמר: לא כלום, וכי אקח כסף בעת שצריך ליסע לחולה שכזה הרב מלובלין? שמח אני שהייתי הראשון ועל ידי הוקל לו הכאב. אחר כך אמר לי: המבורגר, כבודו הוא עשיר? שאלתי אותו: שאלה זו למה? אמר: שבא אלי בעקיפין ובחזקה, בבחינת “עשיר יענה עזות”. אמרתי לו: אין כאן לא עשירות ולא חוצפה – בשעה קשה שכזו הייתי נרגש מאד. אמר: אין דבר. אני נותן לו תודה שגרם שיהיה על ידי. נתן לי ידו והסתלקתי. בעוד איזה ימים, כשנתרפא הרב לגמרי, בא חזרה לירושלים, שלא ידור במקום שאין רופאים מצוים.

בזמן שהייתי שכנו של הרב, אירע שבתי הבכירה בתי', שהיתה אז כבת תשע כבת עשר, חלתה בדלקת הריאה, והרופא בקר אותה יום יום. הרב התענין מאד במצבה ושלח כמה פעמים ביום וגם בלילה לדעת שלומה ומה אמר הרופא, ואף בשעה 12 בלילה, טרם הלך לישון, שלח לשאול על מצבה. המחלה התגברה, עד שביום חמישי אחד היתה כמעט מיואשת. הלכתי להרב עם פתקא ואמרתי לו: הרופא אמר שהיא בסכנה. הביט בהפתקא ועלי כדרכו, ואמר בפשטות ובודאות: “ביום השבת אחר הצהרים יבא שינוי ותתחיל להזיע ותרפא לאט לאט”. שני מעת לעת היו קשים – בין חיים למות ובשבת אחרי הצהרים התחילה להזיע ונחלשה מאד. החיינו אותה והתחילה להבריא.

כל זמן שהייתי שכנו של הרב היה בידידות עם הרב שמואל סלנט, משום שהייתי בן בית גם אצל הרב סלנט ולא הנחתי את מחרחרי הריב לעשות פירוד בין שני הגדולים, וחיו בשלום. פעם אכלו קורצא אצל הרב, על ידי הרבנית וגירי דילה, וספרו שהרב סלנט אמר על הרב כך וכך. טבעו היה לשתוק בכגון זה. בלילה שלח אחרי ואמר: היות שאני רגיל להיות אצל הרב סלנט, שאתוודע אם זה אמת, כי הרב היה לו אימון בלתי מוגבל בי, ממחרת בלילה באתי להרב ואמרתי לו שלא ישמע לדברי רכילות ולשון הרע, ושהרב סלנט עמו בידידות והוקרה. ממילא לא יכלו המסכסכים לעשות פירוד ביניהם, כי תמיד הייתי מטשטש את הרכילות.

מהרבנית שלו לא היה שבע רצון, שהתחילה להציק לו. היא היתה ממשפחת משמשים של אדמורי“ם וראתה ההתנהגות אצל הרביים. לכן רצתה להלביש את הרב באיצטלא של אדמו”ר, שיבואו חסידים לבלות זמנם בעריכת סעודה שלישית של שבת והיא תהא המושלת; כל אחד יבוא לביתה קודם הכנסו להרב ולספר לה בקשתו, כמו שנהוג אצל הרביים, כן תקבל הפדיונות וכו'. היא הסבירה לו כי על ידי זה יתגדל שמו ויהיו לו אלפי חסידים. לא היתה לו אמיצות לומר אינו רוצה ושתק. היא דברה אליו יום יום וצערה אותו והוא שתק כדרכו. הוא שפך שיחו לפני ואמר: וכי אני רבי לישב בסעודות? גוזלים ממני זמני, שרוצה אני ללמוד, ומה רוצים היא והחסידים שלה ממני? כן רצתה שהמכתבים והכספים שיבואו להרב, אמסור לידה, והיא אחרי שתראה ממי באו המכתבים וכמה כספים הגיעו, תמסור להרב. והרב לא רצה, משום שבכל שבוע באו לו הרבה מכתבים ושאלות מכל מדינות העולם, כן באו לו כספים מרובים מיודעיו ומכיריו וממי שהיו עמו בקרלסבד (הרב נסע בעת היותו בפלצק ולובלין¹⁹⁷ בכל שנה לקרלסבד), והרב הוצרך לפרנסתו ופרנסת הרבנית, חוץ

ממה שחסכה בלא יודעים, לפרנסת בנו רבי דוב וביתו – שלא עשה שום עסק ורק למד, פרנסת הגבאי וביתו והרבה בעלי בתים צנועים ומכובדים חבדי"ם שנתן להם פרנסתם בצנעא. אמר לי, שלא אמסור להרבנית שום מכתב, אף אם תבקש אותי. קיימתי בקשתו. נכנסתי להרב דרך פתח חדרו, באפן שהיא לא ידעה אפילו מביאתי. פעם ראתה שאני נכנסתי להרב והרב ראה מעטפה אחת, שלא רצה שהיא תראה. תחב אותה מיד בכיס קפטנו, וכשיצאה פתח המכתב והוציא מה שהיה בתוכו והצניע. 

אצל האדמו"ר מהוסיטין היה משמש זקן גבה הקומה וצנום בשם חיים יעקב הרליק, שהיה דודה של הרבנית. פטרו אותו מלהיות עוד משמש, ולא היתה לו פרנסה. כתב להרבנית, היות שבעלה הוא אדם גדול ומפורסם ויש לו כספים מרובים, הוא רוצה לבוא לירושלים ולנהל את עניניו, הוא יהיה הגבאי ומנהל משק הבית והסדרן וכו‘, ועל ידי זה יגדל כבוד הרב וגם כבודה של הרבנית, כי הרב יהיה רבי לאלפי חסידים. על כן תבקש מהרב שיתן לו כסף הוצאות הנסיעה שלו לירושלים. כשקבלה המכתב נכנסה להרב וספרה שדודה רוצה לבוא לירושלים, והוא פקח וחרוץ ותלמיד חכם וירא ה’. על כן היא מבקשת מהרב שיתן עבורו כסף להוצאות הנסיעה, ויצא הפסד כסף ההוצאות המעטות בשכר שיהיה לרב איש שכזה, וירויח מה שעולה לו פרנסת הגבאי וביתו, שחיים חיי רוחה¹⁹⁸, בעת שדודה הוא איש יחידי ויסתפק במועט. הרב לא רצה בזה, אולם היא ציערה אותו והציקה לו מאד, וידוע טבעו של הרב, שלא היה לו אמץ לומר “לא” ובעל כרחו נתן לה הכסף שיבוא “המשמש בקדש”.

לעיל בספרי כתבתי כי בחצר התחתונה היו איזה חדרים להשכיר, והיות שהרב לא רצה שבעל החזקה ישכיר החדרים למי שיש לו ילדים קטנים או לבעלי מלאכה, שיפריעו אותו ממנוחתו, היה הרב השוכר והמשכיר על ידי, כלומר למראית עין הייתי אני השוכר והמשכיר, על אחריותו של הרב, באפן שאם לא אמצא דיירים נוחים ישלם הרב שכר דירה של הבתים. תמיד מצאתי בעלי בתים נוחים, שקבלו עליהם להיות שקטים, הם ובני ביתם. כשהוצרך דודה של הרבנית לבוא בקשה הרבנית אותי, ששני חדרים, זה לפנים מזה, ישארו פנוים בשביל דודה. שאלתי אותה: מי ישלם שכר דירה שעולה 20 נפוליון זהב (18 לא"י)? אמרה: בודאי דודי ישלם (היא לא ידעה שאני המשכיר על אחריותו של הרב). נשארו שני החדרים פנוים. בא הדוד ונכנס עם המזודות והרהיטים שלו לשני החדרים. כאשר נח כשעה עלה עם הרבנית לקבל שלום מהרב. אני הייתי אז גם כן נוכח, כי רציתי להכיר את האיש. קבל שלום ופטפט הרבה מפעולות מעשיו ועוד ועוד, עד אשר הלך עם הרבנית לסדר חפציו. כשהלך, אמר הרב, לי ולהגבאי, נראה שהוא עם הארץ ופטפטן וגם נראה שיש בו עזות יותר מדי. אמרנו כי כן נראה גם לנו. חיים יעקב זה בא אל הרב יום יום לבלבל מוחו, שיתחיל להתנהג בחסידות כמו אדמו"ר, והוא יהיה הגבאי, והטיף מוסר להרב על שהתחבר עם “ליטבקים”. כשראה את רבי יוסף ריבלין ורבי משה סלומון ורבי מיכל ליב כץ באים תכופות להרב, אמר: מה רוצים הליטבקים האלו מהרב, וביניהם אנשים במלבושים קצרים (דויטשען בלעז), כי רבי מיכל ליב לבש בגדים קצרים ותרבוש בראשו. פטפט ופטפט, והרבנית עזרה לו, אולם כשם שהרב היה רך הלבב וחלש המזג, כן היו יכולים לדבר על לבו כמה זמן שלא רצה, והוא שתק. בלילה מסר לי הרב סדר היום ובקש עצה איך להפטר ממנו. אמרתי לו: לפי שעה איני יודע וימים ידברו.

קודם שאספר המעשה הבא עלי להעיר: א) הגבאי רבי דוב שפירא היה מסור לרב בלב ונפש, אהב את הרב ושירת אותו באמונה וחבה יתירה. ב) כשם שהיה מסור לרב, כן היה מסור אלי, כי היינו כאחים נאמנים, ולא עשה כל שהוא בלי שאלת פי. בכל לילה בא לביתי ומסר לי סדר היום ושאל עצתי. ג) כשם שהרב היה לו הגבאי כן היה להרבנית דוד המשמש שהיה שלוחה, וכשהרב היה צריך לי שלח אלי את הגבאי, לפיכך כשבא דוד המשמש אלי בשליחות מהרב לא הטיתי אזני ולא עליתי להרב כי ידעתי ששלוח הוא מהרבנית ולא מהרב.

מעשה שהיה: היה כאן יהודי בשם ר' שמואל בק, מחסידי בויאן, והיה לו דין תורה עם אשתו, שנתגרשה ממנו בעניני כספים וקרקעות – ענין מסובך מאד, ונמשך העסק זמן רב, לפני בית דינו של הרב סלנט, שהיה אז היחידי בירושלים. כנראה ידע ר' שמואל בק שלא יצא זכאי בדינו ורצה שהרב מלובלין יהיה הדיין בענין זה. בא לבקש את הרב שיזדקק לדין תורה זה. לא רצה הרב בשום אופן להיות הדיין, בקש ר' שמואל בק את ר' חיים יעקב, שישתדל אצל הרב, בסיוע של הרבנית, שיהיה הדיין – משום שבבית הדין מעוותים את הדין. מפני שהוא מכת החסידים, והבטיח לו שאם יפעל, ישלם לו שכר טרחה במיטב. הבטיח לו שישתדל בזה – בסיועה של הרבנית. לאחר יומים מצא ר' חיים יעקב שעת הכושר לזה, בשעה שלפני תפלת ערבית, כשהרב נח על מטתו ושומע מהוי שבעיר, כאשר כתבתי לעיל, יוכל הוא להלשין על הרב סלנט ובית דינו. באותו ערב היה ציבור גדול בבית הרב, אבל לרוע מזלו הייתי גם אני אז בחדר הרב, ועמדתי אצל מטתו של הרב ממול פניו. התחיל חיים יעקב להלוך בחדר הלוך ושוב וצעק בקול בדברי עזות וחוצפה: היתכן שבירושלים העיר הקדושה בית דין יעוות את הדין, ושמואל סלנט מסייעם? שומו שמים! חוב מוטל על הרב, שהוא יותר גדול ודבריו נשמעים, להתערב ולהסיר את המכשלה הזאת בעיר קדושה שכזו!… אני הסתכלתי בפני הרב, ראיתי פניו מתאדמות ומלבינות מרוב ההקפדה עליו. הציבור שמע ושתק, מפני כבוד הרב. יצאתי ממקומי ונגשתי לחיים יעקב ואמרתי לו: שייגץ וחצוף! איך מלאך לבך, אתה איש בור וגס, להטיל דופי בהרב סלנט ובית דינו? ויצאתי מחדר הרב מרוגז וסגרתי את דלת החדר בדפיקה חזקה והתחלתי לרדת מן המדרגות לעלות לביתי. הרבנית ששמעה דברי מיהרה ויצאה מחדרה ואמרה לי: ר' חיים, הרשית לעצמך הרבה מאד! השבתי לה: טעיתי רק בזה שאמרתי לו “שייגץ” והוא כבר “זקן ועז פנים”. בבית הרב קמה בהלה והציבור היו נשמטים אחד אחד.

כשנתישבה דעתי אמרתי בלבי: עוד בלילה זה צריך אני לעלות אל הרב ולא לחכות עד מחר: א) כי רצוני לדעת איך פעלו דברי על הרב ואם יש לו טינא בלב עלי, ב) אם אחמיץ בואי ידברו עלי לשון הרע ויגרמו פירוד בינינו. ג) אסור לי להניח את הרב לבדו, כי יצערו אותו וימררו את חייו. עליתי אל הרב. הרבנית שראתה אותי סגרה דלת חצרה, שלא אכנס להרב דרך חדרה. נכנסתי דרך פתח חדר הרב, מצאתיו יושב על כסאו אצל השלחן. אחרי ברכת שלום אמרתי לו: חכמינו אמרו בתלמוד כל המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם כו' וכו' בפרט לפני אדם גדול כהרב; אמנם ראיתי בפני הרב שהיטב חרה לו על הדברים של עם הארץ זה, והרב רצה לומר לו מה שאמרתי אני, רק משום שאין זה לפי כבודו הייתי שלוחו של הרב. בת צחוק נראתה על פניו, דיבר עמי עוד ענינים והבנתי שאין לו עלי שום קפידא והכל בסדר. אמרתי לו שלום והשיב לי שלום ונסתלקתי. ממחרת ותהום כל העיר. אבא לא אמר לי דבר. הראשון שפגע בי ברחוב היה רבי משה סלומון. בא לו מאחורי, הכה לי בידו על כתפי ואמר: בן חיל אתה! מי שבא לאבא אמר לי יישר כחך. כשהייתי אחר כך אצל הרב סלנט וספרתי לו, שתק והוציא אנחה מקרב לבו: אוי!

חיים יעקב, אחר שקבל ממני מכה שכזו, פרש מהרב ופנה לו לבלות זמנו עם חסידי הוסיטין. הרבנית לא דיברה עמי וכשראתה אותי בא אל הרב, מיד סגרה פתח ביתה שלא אכנס דרך חדרה. כמו כן כשהיתה בחדר של הרב וראתה אותי נכנסה לחדרה. אולם הרב וכן הגבאי היו עמי כבתחלה.

הרבנית, בזמן שהיתה עמי ברוגז, לא ידעה משום מכתב ומהכספים שבאו להרב, כי לא נכנסה כל זמן שהותי בחדר הרב, וזה כאב לה מאד. חיפשה דרך להשלים עמי. אמרה לרב שיאמר לי שאפייס אותה ומה שעבר עבר. אמר לי הרב מבוקשה, השבתי להרב: כבודו יקר וגדול בעיני מאד, אבל כבודי גם כן יקר לי ולפייס אותה ולדבר עמה לא אוכל כי כבודה אינו נחשב אצלי לכלום, אך למען כבוד הרב, אם היא תתחיל לדבר עמי אשיב לה, עבר עוד איזה זמן, ויום אחד כשבאתי אל הרב וראתה אותי פתחה את דלת חדרה ואמרה לי שאכנס אל הרב דרך חדרה וכשנכנסתי אמרה לי ברוך הבא, והתחילה לדבר עמי.

חיים יעקב, כשראה שנתקלקלה לו פרנסתו להיות גבאי של הרב, אמר שאין לו לשלם שכר דירתו, וכיון שהרבנית שכרה החדרים על ערבותה תשלם היא. באה אל הרב ואמרה: חיים ינקל אין לו במה לשלם שכר דירה, ואני הייתי הערבה, על כן ישלם הרב שכר הדירה, ויתן לה 20 נפוליון זהב לשלם לבעל החזקה. שאל ממני הרב עצה, כי קשה היה לו לשלם סכום שכזה ומה גם בעד איש בור ועז פנים שכמוהו. אמרתי להרב: אל דאגה; יהיה בסדר אבל בבקשה שהרב¹⁹⁹ יהיה סבור ומקובל מה שאעשה ואל יפריע אותי.

כמבואר לעיל, דר בעל החזקה עמי בחצר אחת לא גדולה. הוא היה איש עשיר ונכבד מאד, חלק כבוד גדול לרב, והוא וביתו ואני וביתי, חיינו בשלום ואהבה חמש שנים. בכל הזמן לא עבר בינינו, וכן בין הנשים והילדים שלו ושלי, שום דיבור קשה. הוא התחשב עמי וכל מה שאמרתי לי עשה בלי היסוס. אמרתי לו כי בלילה ילך לחיים יעקב ויבקש ממנו שכר דירה, כי עברו תשעה חדשים ממוחרם; ויעלה עמו להרב ויתרה בו בפני הרב והרבנית והגבאי שאם עד ג' ימים לא ישלם שכר הדירה יסיר את המסגרות עם הזגוגיות מהחלונות ואת הדלת מן הציר וידור בחלונות פתוחים ופתח פתוח, אך יזהר שלא יבינו שאני מעורב בדבר. בעל החזקה עשה כאשר אמרתי. מובן כי חיים יעקב חשב שזה רק איום ולא שם לבו לזה. הגיע יום השלישי. בערב ירד בעל החזקה והסיר את המסגרות ואת הדלת והביאם לביתו. קמה מהומה בבית הרב, ואני ישבתי בביתי, כאילו אינו יודע מכלום. חיים יעקב עלה אל המשכיר ואמר לו שיקבול עליו לפני הקונסול האוסטרי-הונגרי ויהיה לו משפט והלך לו. נכנס אצלי ה' בוינעס המשכיר וספר לי זאת. אמרתי לו: אל יפחד! אם יגיש משפט עליו אלך עמו ואקבל עלי את הדין. הלך לו לביתו. הרבנית נכנסה אל הרב ואמרה לו שישלח אחרי. שתק ולא אמר כלום. שלחה את דוד השמש אלי להגיד לי שהרב קורא לי. אני ידעתי שכשהרב צריך לי הוא שולח את הגבאי ולא השמש, כמבואר לעיל. אמרתי לו: עכשיו איני פנוי ולכשאפנה אבוא. חזר ואמר שאין לי פנאי. שלחה עוד הפעם את דוד להודיע שהרב צריך אותי בשביל ענין נחוץ. שאלתי אותו: מה יש ומי שם? ספר לי מה שעשה בעל החזקה. אמרתי: ומה אוכל אני לעשות? השיב את תשובתי. התחילה להציק לרב שישלח את הגבאי אלי ואבוא לסדר הדבר. עליתי ושאלת י מה יש. ספרה לי הרבנית מהחוצפה של בעל החזקה, שעשה כזה וכזה, על כן מבקש הרב שאסדר את הדבר. שאלתי את הרב אם הוא מסכים, אמר: נו. עליתי לביתי וחכיתי ערך 20 רגעים. חזרתי ואמרתי כי בעל החזקה אינו רוצה לשמוע שום דבר ולא שום ערבות – רק כסף, ואחר רוב דברים פעלתי אצלו, שאם אין לר' חיים יעקב כסף על אתר, יכתוב שטר חוב, לכל מביא כתב זה, ויחתום עליו, והרבנית תחתום בתור ערב, ואני אהיה ערב בעל פה ודוקא על משך ג' ימים לא יותר. כתבו וחתמו שטר חוב, ומסרתי לבעל החזקה ואמרתי לו שיחזיר המסגרות והדלת. אחר ג' ימים הביא חיים יעקב 20 נפוליון והרבנית מסרה לי הכסף שאמסור לבעל החזקה ולהחזיר השטר חוב. שאלתי את הרב אם הכסף הוא שלו, אמר לי: הכסף אינו שלי, ואיפה לקחו את הכסף איני יודע. אמרתי: אם כן הכל בסדר. הודה לי הרב על זה.

כבא משבר הבנק של אבא בשנת תר"ס (כאשר יבואר להלן בארוכה) והייתי טרוד, אמרתי להרב, שאיני יכול להיות יותר המורשה שלו, כיון שיש לי עסק בעניני הסידור ואי אפשר לי לבוא אליו תכופות. הצטער מאד. הוא ביטל את ההרשאה אולם לא מסר לשום איש והיה כבתחלה – הרב חתם על השוברות והגבאי החזיר לדאר והביא את המכתבים.

בימי עסקי עם הסידור עליתי לפעמים אל הרב ושאל אותי איך מצב הענין. התאנח ונחם אותי. אמר: ה' יעזור לו. כן בכל פעם שבאתי אליו, אמר: אל דאגה, וה' יעזור לו. ונתקיימה בי ברכתו עד היום.

הגיע “מוחרם” והרב יצא לדור מחוץ לעיר. אני וביתי יצאנו מדירה זו לדירה אחרת ונתפרדה החבילה. אחר כך נסעתי לגרמניה, וחזרתי אחרי פטירת הרב שהיתה בחודש ניסן תרס"ב. זכותו תגן עלי.

כל הדברים שכתבתי עד כאן אין בהם לא הפרזה ולא הגזמה לא נשיאת פנים ולא חנופה, רק דברים כהוויתם, המעשים כמו שהיו והאמת כמו שהיא.

מילואים    🔗

א) סח לי ידידי רבי זלמן בן טובים, בשם אביו רבי איזיק בן טובים. שהיה גבאי בית מושב זקנים, כי הגביר ר' אריה ליב פרידלנדר מפטרבורג שלח לספריה של מושב זקנים כאן, ספר רמב“ם עתיק יומין שנדפּס בשנת ר”נ. רבי ישראל דוב פרומקין, שהיה ממעריצי הרב, הביא פעם את הרב מלובלין שיבקר את בית מושב זקנים, ובשעת ביקורו אמר לו ר' ישראל דוב שיראה את הספריה של הבית, וגם הראה לרב את ספר הרמב"ם עתיק היומין. דפדף הרב בספר בערך שתי שניות, אמר כי חסר בו פרק פסולי המוקדשין, השתוממו כולם איך הרב מהיר התפיסה כל כך, שבדפדפו שתי שניות כבר ראה שחסר אותו פרק.

ב) הרופא של בית החולים “ביקור חולים” ד“ר אינזלר (לא יהודי) היה רופא של בית הרב ובא תכופות לבקרו בחנם, בהשתדלות ר' משה סלומון, ממילא הכיר יפה את הרב ומהותו. אמר פעם לרבי משה סלומון שבראש הרב יש ודאי איזו יצירה שאינה מצויה אצל שאר בני אדם, כי תפיסתו והרגשתו וזכרונו אינם לפי הטבע. כן אמר לי גם ד”ר קריששבסקי בעת שחזרתי עמו מחברון כנכתב לעיל.

ג) הסופר ר' אברהם לונץ כותב באחד מספריו, כי פעם היה צריך לדעת איזה מאמר, ממדרש או ילקוט ישן, איפה כתוב המאמר. שלח להרב מלובלין לשאול אותו ומיד אמר לו איפה המאמר. שאל לכמה גדולי תורה והבקיאים במדרשים וילקוטים, לא ידעו היכן זה. שלח להרב מלובלין לשאול אותו ומיד אמר לו איפה המאמר. כל כך היה הרב בקי וזכרן.

ד) בספר תורת חסד שחבר הרב מלובלין בחלק אבן העזר שאלה כ' מי שמת בלא בנים ואשתו היתה זקוקה לחליצה ואחי המת היה מומר וכו' מאריך הרב אם חליצת מומר הוי חליצה וכו' ומסיים “לכתחלה לא תנשא ואם נשאית לא תצא”. אמר לי ידידי הרב חיים נאה, שזו השאלה שאל הרב דוד צבי חן, בעת שהיה רב בצ’רניגוב מהרב מלובלין (הרב דוד צבי חן בא לירושלים אחרי כן הכרתיו היטב והתפללנו יחד בבהכ"נ אורנשטין עד יום מותו). עברו ימים רבים ולא באה תשובת הרב מלובלין. כתב לו הרב חן עוד הפעם ודרש תשובה. עבר עוד זמן והרב השיב ששאלה כזו אי אפשר למהר להשיב. עברו עוד ג' חדשים, כתב עוד הפעם ולא קבל שום תשובה. האשה הטרידה את הרב חן ואמרה שתסע לאיזה רב שיתיר אותה להנשא. אמר לה: מה אעשה? אין תשובה! נסעה האשה לאיזה רב והתיר אותה להנשא. נישאית לאיש, והרב חן כתב להרב מלובלין שהאשה לא רצתה לחכות עוד. מיד באה התשובה, שהיתה כבר כתובה מזמן, אלא זה היה מחכמת הרב, לעכב התשובה, משום שכתב לכתחלה “לא תנשא”, המתין הרב עד שהאשה לא תוכל לחכות ותנשא לאיש. זה ספר הרב חן להרב חיים נאה. יהי זכרם ברוך.

פרק יט

שנת תרנ"ט היתה שנת עסק ומסחר בהצלחה בארץ. האשראי היה גדול ואבא היה עסוק מאד במסחרו. אז מצא שעת כושר להתפטר ממשרתו בכולל הונגריה בתור סוכן ומזכיר וקבלת מכתבים מן הדאר. קבלת מכתבים נמסרה אז לשמש הכולל ולסוכן נבחר רבי יעקב בלומנטל, אבל גם לאחר כך היה אבי מלוה לכולל פעמים רבות סכומים שונים, בתורת גמילות חסד על חשבון הכספים שהוצרכו לבוא.

בחג הסוכות שנת תר“ס כשמת פלוני אלמוני ונשאר חייב לאבא סך 1000 לא”י ועוד סכומים גדולים לכמה אחרים (כמבואר בעולמו של אבא) רצה אבא לסגור את הבנק ולמסור את המפתחות לקונסל האוסטרי-הונגרי, שיעשה ליקוידציה מהעסק, כי כבר הרגיש אבא שאין הענינים כשורה, אולם חשש שיעלה כסף רב להסנדיקט ולרואי חשבונות – וילך לטמיון יותר ממחצית הכספים. גם לא רצה למסור הדבר בערכאות. נמלך בי, אני לא חשבתי שיש לנו עסק עם אנשים זרים, שאינם מבעלי חובות של אבא ושחותרים חתירות להפיל את הבית, רק יש לנו עסק עם בעלי חובות, שלהוטים אחרי ממונם, וחשבתי שאתם נוכל לסדר והבית ישאר כבתחלה. אמרתי לאבא: בתחלה חסל החשבונות עם הבנקים של חוצה לארץ, למען לא יצא לך שם באירפה כפושט את הרגל, ואחר כך נסדר עם בעלי חובות כאן. אבא שמע לדברי וסדר כל החשבונות עם הבנקים בסדר גמור עד שבאירפה נשאר השם נתן המבורגר בכבודו המלא.

כשנים שלשה שבועות אחר הסוכות, כשנתפרסם בעיר שפלוני חייב כסף להרבה אנשים ושהלכו לבקש הכסף שלהם ואין עונה, התחילה המהומה. באו כל בעלי הפקדונות, שהיו להם כסף אצל אבא, לדרוש את כספם, עמדו בתור, אנשים ונשים, לפני פתח הבנק. וזכור לטוב היקר רבי דוד פינשטין, שקבל עליו העמל והיגיעה לסדר הדבר. את אבא ואת דודי שלח הביתה והוא ישב בבנק עמי, וטען עם הבעלי חובות, שלא ידחקו את השעה, כי אי אפשר לשלם כל הכסף בבת אחת, משום שהכספים מושקעים בידי סוחרים רבים ואסור לדחוק את מי שהוא שישלם תיכף המגיע ממנו, כי הבנק הוא כעין שלשלת של חוליות, שקשורות זו בזו, וצריך זמן עד שמפרקים החוליות. הוסכם שבעלי החובות יתאספו ויבחרו מתוכם ארבעה או חמשה מורשים והמורשים ישבו יחד עם רבי דוד ועמי וידונו על דבר הסידור. רבי דוד טרח ועבר על הפנקסים וסדר כל החשבונות ומצא שיש לשלם מאה אחוז אחר שיגבו כל החובות, מסוחרים, מהמוסדות ומיחידים. אבל לא בבת אחת. המורשים התאספו בבית רבי דוד פינשטין וגם באו הרבה מבעלי החובות שלא מן המורשים. הוחלט שכל בעל חוב יקבל את כספו במילואו במשך שלש שנים, היינו: שליש אחרי חדשיים מיום הסידור, בשנה השניה שליש, ובתחלת השנה השלישית שליש, ויותר על הרבית של הארכת הזמן; ואם הבית ישאר ויעבוד כמקודם ישולם הכסף קודם, במשך שתי שנים. רבי דוד פינשטין ערך כתב סידור והמורשים הסכימו וחתמו עליו.

באותו לילה שהיתה האספה בבית רבי דוד פינשטין לסדר עם בעלי החובות, באו שליחי אגדת בני ברית שבירושלים לבית רבי דוד, להתעסק בסידור, על ידי השתדלות ידידי מנוער רבי יהושע ברמן, בעל המאפיה של האחים ברמן, וגיסו אברהם יחזקאל בלום שהיה עמי מיודד הרבה. כוונתם היתה רצויה, לטובתו של אבא, אולם למעשה לא פעלו כלום, בשביל שרבי דוד פינשטין חשב שנסדר בלעדם על צד היותר טוב.

הסידור שעשה רבי דוד פינשטין עם המורשים הוצע לפני בעלי החובות ורבים חתמו עליו אולם היו הרבה אנשים שפלים וגסים, מלוי ברבית וספקולנטים, ואספסוף של אמריקאים, שהעבר שלהם לא היה כל כך מזהיר, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו ואספו כסף ובאו לארץ ישראל שלא רצו להסכים בשום אופן, ודרשו מיד הכסף, והיו להם מנהלים ויועצים מאלו האנשים שרצו שהבית יפול, כדי להבנות מחורבנו של הבית – והדברים עתיקים…

אחרי שסידור זה לא יצא לפועל נתאספו רבי דוד פינשטין ורבי יצחק נחום לוי העסקן הנלהב (אח עמי ב“אחוה”), ורבי משה אלשטין מבירות, שאבא סחר עמו ועם אחיו בשם האחים משה ואברהם אלשטין, שבא במיוחד מבירות לבקשת אבי, לסדר באופן אחר, אולי יש תקוה. הוסכם ביניהם להמציא לאבא סך 500 נפוליון זהב (כ־400 לא"י), שיהיה לשלם לבעלי החובות הקטנים והטרדנים, וחשבו שאם יראו בעלי החובות שהבנק משלם לא יפחדו ויביאו אחר כך את הכספים המוצאים. רבי משה אלשטין נתן 300 נפוליון ורבי יצחק נחום הביא 200 נפוליון, שהשיג מאיזה ידידים. רבי דוד ורבי משה ישבו בבנק ואני הייתי הקופאי. האנשים הקשים והטרדנים קבלו את כספם על פי פקודת הנאמנים רבי דוד ורבי משה. גם הסידור הזה היה עולה יפה וכבר היו אי אלה שהביאו את כספם חזרה, אלמלא אלו האנשים הרעים שפתו והסיתו את בעלי החובות, שילכו לקבל כל כספם בעוד מועד, שזה רק סמיות עיניים, ומתקנה זו יצאה קלקלה, שהלכו לטמיון גם חמש מאות נפוליון ששולם ליחידים ונחסר מהסכום הכללי של סידור בעלי החובות והשנים היקרים משה אלשטין ורבי יצחק נחום לוי, שרצו בטובתו של אבא, הפסידו את כספם. אלו שרצו בחורבנו של הבית, מכמה טעמים, סובבו ברחובות והדביקו מודעות בבתי כנסיות, שכל אחד ילך לבקש את כספו ולא ישמע לשום אמתלא והבטחה. (ראשי המסיתים שקלו למטרפסם בהאי עלמא, במחלות ופגעים רעים²⁰⁰ ועגמת נפש, ומתו עניים ואין שם וזכר למו. אחד עוד חי אתנו כהיום והוא ידוע חולי, כלוא בבית וחציו עבר ובטל).

כשראו רבי דוד ורבי משה שאי אפשר להם – לסדר מפני המסיתים הרעים – מסרו הדבר לידי בית דין, שיעשו סידור עם בעלי החובות וסידורי שבועה לאבא לאבא ולאחיו לפי בקשת הבעלי חובות, (אני הייתי פטור משבועה מכיון שלא הייתי חתום על שום שטר חוב).

נפל תורא חדד לסכינא. באו המלוים בעלי פתקאות של אבא שהיה נותן לטובת הסוחרים הזעירים והכניסו גם את הפתקאות להסידור בשם בעלי החובות של הבנק. הלוים מצאו מקום להפטר מתשלומין והספסר השמיט עצמו מכל הענין, והוטל על אבי חוב של כספים שלא קבל כלל. בין בעלי החובות הקיצונים היו שכבר קבלו מחצית כספם בשיעורין וגם ששים ושבעים אחוז מכספם.

בינתים הלכה משלחת של אנשים ונשים אל הקונסול האוסטרי-הונגרי לקבול על אבא. הקונסול לא הזדקק להם ואמר: יודע אני בהמבורגר שהוא איש ישר. הוציאו בעלי החובות קול שהקונסול משוחד ולקח חלק בראש. כשראו שאין שומע להם אצל הקונסול, אספו אספה, והאמריקאי ראש המדברים שלהם, אמר: אפשר שהאחים ישרים הם, ונעביר ענינים לידי בית דין, אולם בנו שהיה פקיד וגם סגן מנהל וידע הכל מתחלה, לקח בטח כספים מרובים ושלח להבנקים שבחוצה לארץ, ולכסשיסודר הכל וישתתק הדבר, יפתח בנק ויתעשר על חורבננו, ומשום זה הוא מטפל בדבר יומם ולילה, שיסודר במהרה. על כן עצתי שנתחיל לדחוק אותו – את הבן – שישלם לנו את כספנו. אמרו ועשו: הציקו אותי בבית וברחוב ובאו אלי הם ונשיהם ובני ביתם ולא נתנו לי מנוחה להתעסק בדבר. לא השבתי להם דבר. יום יום הלכתי לבית הדין, לזרז אותם שיתחילו לסדר הענין. א) להכריז בכח התורה כי כל מי שחייב כסף להמבורגר הן בשטר והן בעל פה והן על פנקסו מחויב לסלק את חובו עד יום פלוני ולהכניס הכסף למנהל הבנק הגרמני דויטשה פלשתינה בנק, שקבל עליו הטיפול בזה שלא על מנת לקבל פרס בשביל ידידות לאבי. ב) לסדר שבועה לאבי ולאחיו שלא העלימו שום כסף. הוציא הכרוז ויום השבוע נקבע ליום ו' ניסן תר"ס.

בו ביום ו' ניסן ארע מעשה: שאר בשרי רבי מאיר המבורגר – בנו של אחי אבא רבי אברהם – היה צריך להכניס את בנו אריה נ“י (כיום עורך דין בתל-אביב), בבריתו של אברהם אבינו. הוא כיבד כמוהלים את אבא ואחיו רבי פנחס וקבע הזמן בשעה תשע בבוקר. הוא דר אז בשכונת אהל משה סמוך לשכונת משכנות ישראל. כשעברו שעתיים אחר תשע והמוהלים לא באו, שלח רבי מאיר שליח לאבא. חזר השליח ואמר שאבא מסופק אם יכול לבוא, כי עליו ללכת לישבע אצל בית הדין, ומי יודע מתי יגמר הדבר, על כן יזמין מוהל אחר. אבל רבי מאיר אמר שלא יקח מוהל אחר עד שיחשיך ואם לא יבואו עד אז יהיה מוכרח לקבל מוהל אחר, כדי שהמילה תהא בזמנה ביום השמיני – אמר: כל מכיריו וידידיו של דודי עזבו אותו בעת צרתו כשנוכחו²⁰¹ שאינם יכולים עוד ליהנות ממנו אני לא אבגד בו ובטובה שעשה עמי. כמעט כל הקרובים והמזומנים הלכו לביתם ונשארו רק אנשים מעטים. בשלש אחר הצהרים התחילו אלו המעטים להציק לרבי מאיר שיזמין מוהל אחר וגם היולדת דרשה להביא מוהל אחר, כדי שהמילה תהיה בזמנה. והוא אמר: אחכה עד שעה ארבע וחצי. בארבע באו אבא ודודי והודיעו שבית הדין פטרו אותם משבועה ועמם בא דודי רבי אברהם הסבא של הנולד ורבי מיכל ליב כץ ואני ואחי רבי אברהם ע”ה ועוד. אבא הודה לרבי מאיר על שהמתין עליו במצוה שכבדהו. הברית מילה היה בבית הכנסת הגדול של הספרדים בשכונת אהל משה.

יום יום הייתי צריך לילך לבית דין ולסוחרים שונים לרגלי בירור החשבונות ומצב הענין. בעלי החובות עקבו אחרי ברחוב, כתרוני סבבוני וביזוני, ואני כאלם לא יפתח פיו.

יום אחד, כשהלכתי ברחוב בדרכי לבית הדין, פגע בי מנול אחד, בור גס, איש רומני, בשם יהודה בר (שם המשפחה), שהיו לו אצל אבא רק 30 נפוליון, וכשאקדח בידו אמר לי: תן כסף ואם לא אורה בך. מיד פתחתי את המעיל ואת החזיה ואת הכתונת וגליתי לפניו את חזי ואמרתי: ירה! נדהם והוריד את אקדוחו.

ומעשה בתיבה אחת קטנה – “די קעסטעלע”:

במוחרם של שנת תר"ס העתקתי דירתי לבית אחר. הדירה הקודמת היתה בת שני חדרים, חדר אכל וחדר שינה, בחזקת שמואל ברוך הספרדי. בחדר השינה היתה הרצפה מטויחת בטיט וסיד, שקראו “בריק”, וכשיצאתי מדירתי תקנו הרצפה ואיש אחד… שכר החדרים האלו. ויקח בנו של האיש תיבה קטנה של עץ ומילאה עפר וכיסה בעפר והוציא קול בעיר כי נמצאה תיבה קטנה מלאה עפר תחת מטתו של חיים המבורגר והיא התיבה שבה היו הכספים שהעלים וכשיצא מן הבית לקח עמו את הכסף ומלא את התיבה עפר. הלכו בעלי החובות להרב סלנט, שחק מהם ואמר: הלא יכול לקחת עמו גם התיבה ולמה הניח אותה? הלכו להרב זוננפלד שילך למדוד ולחקור אם באמת נמצאה התיבה תחת מטתי. לא היה יכול להפטר מהם, הוכרח ללכת, מדד ואמר איני יודע. הלכו מחדש אל הקונסול וספרו לו המעשה מהתיבה הקונסול גרש אותם וסגר אחריהם את הפתח והלכו מאתו בפחי נפש.

אבא סבל כעס ומכאובים אף כי היה כלוא בבית. בעלי חובות באו אליו וגם נשיהם ובניהם וצעקו עליו והדריכו מנוחתו. דודי, שותפו של אבא הסתלק מן האחריות כי אמר: הייתי רק הקופאי ולא ידעתי כלום בהנהלה והחשבונות. הוא היה בן בית אצל הרב סלנט ושרת אותו. וגם מוסדות שונים תמכו בו בצנעא, אבא היה כאמור כלוא בביתו, לא התאונן ולא התרפס לפני שום איש, ולפיכך סבל עוני ומחסור. אנכי סבלתי בכפלים, כי כל נגישות בעלי החובות נהפכו עלי, וצערו של אבא נגע בי עד הנפש יותר ממה שפגע בי צער עצמי. ואולם מחסור לא ידעתי בבית! ידידי ואוהבי באו ונתנו לי כסף בהלואה עד שאסדר את הענין. האחים של אגודת “אחוה” זכרו לי את ידידותם ואת מעשי הטובים לאגודה, החזיקו בי, כבדוני כמקדם וחזקו את לבבי. נתקיים בי: “אח לצרה יולד”, לעומת אבא, שנתקיים בו: “קרובי ורעי מנגד נגעי יעמודו”, שכל אהבתם הקודמת לאבא היתה אהבה התלויה בדבר לבקש ממנו טובה, פרנסה, כסף וכו', בטל דבר בטלה אהבה. מוסדות שונים, בעת שהצטרכו טובת אבא, חנפו לו וחלקו לו כבוד, ואחר כך כשנשאר חייב להם איזה כספים, שכחו אותו ואת מעשיו ורבים מידידיו התביישו אף לדבר עמו ולנחמו, כדי שלא יגרע מכבודם אף כל שהוא חלילה. אנכי נעזרתי הרבה גם מאת משפחת אשתי, שדאגו לפרנסת ביתי, למען אוכל לעסוק בענין הסדור, שהייתי טרוד בו זמן רב.

רבים מידידי שראו בצערי אמרו לי: מה לך ולצרה הזאת? הסתלק ממנה, כי סוף סוף היית רק פקיד, ואין שום שטר עליך ויכול היית להשתמט מראש ולומר אינו עסק שלך. אמרתי להם: א) אף אם הייתי פקיד וסגן מנהל אצל איש זר כעשר שנים לא הייתי רשאי להניח את בעלי לבדו לטפל בענין שכזה, בפרט שכאן עסקו של אבא. ומי כמוני יודע שהוא איש יקר ואינו אשם כלל – איך מותר לי להניח שיפול תחת משאו. ב) חשבתי שיש לי עסק עם אנשים ולא עם פראים. ג) אף זו, כי כל כוונתי היתה, שיסודר הענין! להעמיד את הבית כבראשונה, ולולא האנשים הפוחזים והרעים היה עולה לי הדבר אבל…

בית הדין עשו את מעשיהם לסדר החשבונות והפנקסאות בעצלתים, לא הועיל מה שזרזתי²⁰² אותם וגם מה שבעלי החובות באו לפניהם וצעקו לגמור הענין.

רבים התחרטו על שלא נענו להצעות התיווך הראשונות, אבל אחרו המועד והרעו לנו ולהם עצמם.

פרק כ

אבא ואני היינו שייכים לכולל הונגריה. החלוקה של כולל זה היתה היותר טובה ומרובה מחלוקת שארי הכוללים בירושלים. אבא פנה למנהלי הכולל שיתנו לו חלקו מהכולל, אחרי שאין לו במה להתפרנס. נתנו לו. גם אני פניתי אליהם ואמרתי להם שאני טרוד בסדור החובות ואיני מרויח כלום, על כן יתנו לי ולבני ביתי החלוקה כמו לכל בני הכולל. שני הממונים הרב זוננפלד והרב גולדברגר אמרו ליתן לי בלי שום דיחוי, אבל השלישי הרב משה נחום ולנשטין התעקש ואמר שלא יניח ליתן לי כלום מקופת הכולל, כי היתה לו טינא על אבא, בשביל עסקי בנו וחתירותיו כנגד אבא – כמבואר לעיל – משום שקודם ראש השנה לקחתי מסוכן הכולל רבי יעקב בלומנטל ציקים ודולרים של הכולל ומסרתים לאבא, כנהוג, ולפי דבריו כבר ידעתי שהבנק עומד לפני פשיטת הרגל, ואם כי לכאורה אינם יכולים לתבוע ממני הכסף, אולם הרי זה דומה למי שנטל ארנק עם²⁰³ זהב של חברו והשליך לתוך הים. שמחויב לשלם, על כן לא הניח ליתן לי שום כסף, עד שיקובץ הסכום 150 נפוליון מחלוקתי ואחר כך יתנו לי חלוקה, והזהיר את הסופרים והפקידים שבל יהינו ליתן לי כלום. לשני המנהלים הנזכרים אמר, כי אף שיש בידם היכולת ליתן, שהמה שנים כנגד אחד, הנה הוא יקים מהומה וצעקות ויריב עמהם בפומבי אם יתנו. אני אמרתי לו כי קודם ראש השנה לא ידעתי עדין מאומה. לא היה שום גורם לפשיטת הרגל, לולא מיתתו הפתאומית של פלוני, ואלמלא נגישת בעלי החובות על ידי הסתה של החותרים שגם בנו היה ביניהם, היה הבית עומד על תלו גם היום. שני המנהלים הנ"ל אמרו שמאמינים לי אבל הוא התעקש והיה קשה כאבן, ואני התחלתי לסבול מחסור, כי הסידור נמשך איזה חדשים. באו אליו הרבה מנכבדי העיר, והרבה מידידי הנאמנים וטענו עמו שהם ישבעו שלא ידעתי קודם ראש השנה מזה. הרב ר' זלמן בן הרב ר' נחום וכן בנו הצדיק והתמים רבי ישראל חיים, באו אליו לביתו יום יום, כי הם ור' משה נחום דרו בבתי מחסה והתפלפלו עמו שאין הדין כדבריו, ואם אני חטאתי בני ביתי מה חטאו? דברו אליו רכות וקשות והוא באחת: לא, כי היה מושפע גם מבנו, שהיה דברן וספר לו שבודאי אני ידעתי קודם ראש השנה, עד שנכנסו הדברים בלבו, ועל ידי זה סבלנו אני וביתי עוני.

הציקני מצבי והכריחני להתעסק בעצמי עם רבי משה נחום. באתי לביתו ואמרתי לו שילך אתי לדין לפני בית דין, ואם יסרב אוציא מבית הדין שטר סירוב. אז אמר שבמקום הקבוע של בית דין אינו רוצה לילך, משום זילותא דבי דינא (כי הוא היה חבר בית הדין של הרב מבריסק). השבתי לו: נושיב בית דין מיוחד ונשלם להם שכר בטלה לחצאין – מחצה יתן הכולל ומחצה אני. שאל: מי יהיו הדיינים? השבתי לו: בית הדין הקבוע של הרב סלנט, שהם: הרב חיים יעקב שפירא ראש בית דין, הרב שאול אלחנן שאולזון והרב אריה ליב בה"ר אלימלך הרשלר. ודרשתי ממנו שיגמור הדבר תוך שבוע ולא ידחה אותי בלך ושוב, למען אדע מה עלי לעשות הלאה. הדברים האלו אמרתי בתקף ובכעס. אמר: מרוצה אני, אולם לך ושאל את בית הדין אם ירצו להזדקק לדין תורה זה ושיקבעו זמן. הוא חשב שבטח לא יזדקקו לזה, בשביל כבודו, שהוא דיין בבית דינו של הרב דיסקין. הלכתי לביתו של הרב אריה ליב הרשלר, שהיה פקח גדול, בעל שכל ישר ומתון וטוב לב, ואמרתי לו: אני רוצה שבית הדין יזדקק לדין תורה שלי עם רבי משה נחום, מנהל כולל הונגריה. חשב מעט ואמר לי: מחר תבא בשעה הקבועה לישיבת בית הדין ותבקש מאתנו כולנו שנזדקק לדינך. באתי בשעה הקבועה ואמרתי בקשתי. מתחלה היו שני הדיינים האחרים מהססים, הסביר להם רבי ליב שראוי להזדקק לזה, והסכימו. קבעו מושב בית הדין בבית המדרש הורשאי, בחצר הרב מקליש, מקום שקט ואין מפריע, ותיכף שלחו את ר' פיבל הרשברג, שלוחא דבי דינא, לרבי משה נחום, להזמינו לדין תורה, בשעה פלונית ובמקום פלוני, ויביא מג’ידי אחת כסף (230 מא"י) חצי שכר בטלה. רבי משה נחום נדהם בקבלו ההזמנה, כי לא פלל שבית הדין יזדקקו לזה, אבל עכשיו אי אפשר היה לו להשתמט.

רבי משה נחום לקח עמו את רבי יעקב בלומנטל סוכן הכולל, שיתבע ממני תביעת הצ’יקים ושטרי כסף בערך 150 נפוליון, כמו שנזכר לעיל. הוא בקש גם את הרב זוננפלד והרב גולדברגר, שילכו עמו לבית הדין, בתור תובעים של הכולל. אבל הם אמרו: דעתנו שצריך ליתן לר' חיים חלקו וחלק בני ביתו כמו לכל בני הכולל ואם כבודו מתעקש ילך ויתדיין.

רבי משה נחום ורבי יעקב טענו טענותיהם כנזכר לעיל, ואנכי עניתי: קודם ראש השנה לא היה לי שמץ ידיעה שהבנק יבא במשבר כי לא היתה אז שום סבה לכך, לולא מיתתו הפתאומית של פלוני, ואלמלא באו כל בעלי החובות לדרוש את כספם ובבת אחת, ואלמלא היו אנשים ששיסו בנו את בעלי החובות, היה הבית עומד שוב על תלו והייתי מביא את הכסף לסוכן כנהוג. גמרנו טענותינו, ויצאנו לחוץ. דנו הדיינים ביניהם כרבע שעה ואז קראו לנו ואמרו לרבי משה נחום: אנו מאמינים לר' חיים שאומר אמת וכן נראים הדברים, שהסבה היתה רק מיתתו של פלוני ולחיצת הבעלי חובות, על כן מגיע לו חלקו וחלק בני ביתו מן תשרי שעבר עד היום, וכן מכאן ולהבא, כמו לכל בני הכולל באין גרעון משהו.

כשראה רבי משה נחום שהפסיד בדין, אמר לדיינים: אתם מאמינים לו אולם אני בתור מנהל של הכולל איני מאמין לו ורוצה אני שישבע לפני מנהלי הכולל שבועה דאורייתא שלא עשה זה בערמה. אמרתי: אני נשבע. שאלתי לרבי משה נחום מתי אבוא לישבע ובאיזה מקום. אמר: מחר אחר הצהרים תבוא למשרד הכולל, שמה יהיו הממונים והעוזרים, י"א אנשים, גם הפקידים הסופרים, ותשבע בבית המדרש “אהבת ציון” שבחצר המשרד. הסכמתי ואמרתי לספרא דדיינא שיכתוב נוסח שבועה כדת. טרם שהלכנו אמר רבי ליב הדיין לרבי משה נחום, שלא יתעקש ולא ישביע אותי, שיהיה חילול ה' ויביא עליו תרעומות וכבודו יבוזה. אבל הוא באחת: לא ולא, רק שאשבע.

ממחרת אחרי הצהרים, באתי למשרד הכולל, בעת שהיו שם המנהלים וכל הפקידים אמרתי להם: רבותי בבקשה ליכנס לבית המדרש, שרוצה אני לישבע, כפי דרישת רבי משה נחום. נזדעזעו²⁰⁴ כולם, ואמרו: מה זו שבועה? מי רוצה שתשבע? אמרתי: רבי משה נחום רוצה שאשבע, ואני אשבע. אמרו²⁰⁵ שוב: מה לנו בזה? אין רצוננו להשביעך. אמרתי לר' משה נחום: בבקשה ליכנס לבית המדרש ואשבע. האנשים שהיו במשרד שחקו ממנו ורננו עליו. עקש! אבל הוא נכנס לבית המדרש, שאשבע. אמרתי: רבותי, טרם שאשבע הנני מוסר מודעה, שכל מי שכופה אותי לישבע על האמת יחול העון של השבועה עליו ועל זרעו. הרב זוננפלד והרב גולדברגר יצאו תיכף וכן איזה מן האנשים שהיו בבית המדרש, והרב גולדברגר קרא בקול רם ובפומבי לר' משה נחום עקש, אבל זה עוד נשאר לבדו. לקחתי את סדר השבועה פתחתי את ארון הקדש, והתחלתי לומר “הריני”, ורציתי להמשיך. נבהל רבי משה נחום ואמר: רד, פטור אתה! השבתי לו: לא אתן שיתלוצצו ממני, אני אשבע! התחלתי לומר “הריני נשבע…” אחז אותי בידו וחטף מידי את סדר השבועה וקרע אותו לגזרים, נכנס למשרד וצוה לסופר שיסדר את חשבוני מן תשרי עד היום ההוא וליתן לי צ’יק אל הסוכן לקבל את הכסף. אמרתי: רצוני שיתנו לי שטרות, כמו לכל אחד ואחד מבני הכולל, ודרשתי שטרי חוב על שנתים, אחרי שיצא פסק הדין שיש לי זכויות כשאר בני הכולל. שני המנהלים הנ“ל הסכימו אבל ר' משה נחום אמר שוב כי אם על שטרות צריך אני להביא פסק מבית הדין על זה בכתב, כי הוא ידע שבית דינו של הרב סלנט נמנע מליתן פסק דין בכתב זולתי בענין גדול ונחוץ, וחשב שלא אצליח להביא פסק דין בכתב. הלכתי אל הספרא דדיינא וכתב לי פסק דין. הלכתי לרבי ליב דיין, שדר אז בשכונת שערי פינה, וספרתי לו הענין, שרבי משה נחום אינו רוצה ליתן שטרות עד שאביא פסק דין בכתב מהדיינים, והנה הבאתי את הפסק כתוב ורצוני שיחתום עליו. חשב מעט וחתם ונפטרתי ממנו בשלום. אחר כך חתמו על הפסק גם רבי שאול אלחנן ורבי חיים יעקב שפירא ראש בית הדין. הלכתי לשמש בית הדין וחתם על הפסק בחותם בית הדין. באתי למשרד הכולל ונגשתי לרבי משה נחום ואמרתי לו: הנה הבאתי פסק דין על השטרות חתום ע”י שלשת הדיינים. קפץ ואמר: זה שקר, אי אפשר! מסרתי הכתב לסופר הכולל וקראו בפומבי לפני המנהלים והעוזרים. פרץ שחוק, והרב גולדברגר אמר לרבי משה נחום: אמרתי לו שלא יתעקש והנה לא עלה בידו כלום. הסופר ערך חשבוני וכתב השטרות וחתמו עליהם הרבנים זוננפלד וגולדברגר ונתתי גם לרבי משה נחום שיחתום עליהם. אמרתי: באמת די בחתימת שני מנהלים בלבד, אולם על אלו השטרות צריך לחתום גם הוא, שלא יאמרו רבי משה נחום אינו ציית דינא. חתם והלך בכעס.

הרב ליב הרשלר דיין:

היה איש פעיל, פקח וחריף, בעל שכל ישר ומתון, בקי מצוין בדיני ממונות. מתחלה היה ספרא דדיינא בבית דינו של הרב סלנט ואחר כך היה לדין. בדין תורה קשה נמלך ברב סלנט, היה גבאי בישיבות עץ חיים ומאה שערים ותורת חיים, חבר בועד השחיטה שלא על מנת לקבל פרס, ממיסדי בית התבשיל הכללי והשכונות בית ישראל הישנה, שערי פנה, גבעת שאול ונחלת צבי. השכונה בית ישראל נבנתה על ידו והוא היה האדריכל, מנהל בנינה וראש הוועד של השכונה. במורד המגרש של השכונה היתה שלולית גדולה, שמי הגשמים והשופכין נתקבצו לתוכה והיו לקלקלה רבה, ועל ידי השתדלותו אצל הממשלה מלאוה עפר, והותקנו תעלות שדרכן יצאו המים אל השדות שמחוץ לשכונה. בהשתדלותו נבנה בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בשכונה זו – במורד השכונה – ובית כנסת גדול ומפואר בשם “באר שבע” – נדבר חיה בת שבע גגוזין – במעלה השכונה. על ידו נבנו חדרים בחצר בית הכנסת בשביל תלמוד תורה לנערים והוא נתן 10 נפוליון זהב (8 לא"י), וחרות על האבן: נדבת פלוני על ידי רבי ליב דיין. כן יש חדרים בודדים בשכונה, מאנשים ונשים מתנדבים שידורו בהם עניים, וחרות על האבנים: בהשתדלות רבי ליב דיין. הוא היה הגבאי הראשי בבית הכנסת ו“רבה” של שכונת בית ישראל. הוא היה בא כח של היהודים האשכנזים במועצת העיריה, והלך לשם בקפטן וחגורה על משי מעיל של קטיפה בצבע תכלת, כובע יפה של קטיפה וטלית לבנה של צמר על צווארו, שקצותיה תלויות לפניו לימין ולשמאל, כמנהג האפנדים הערבים וחכמיהם. כן היה יושב בועדת הדיירים של הממשלה (מיג’לס אדרה) וידע ערבית על בוריה.

בימי מלחמת העולם שוחררו על ידו הרבה צעירים מעבודת הצבא מפני ידידותו עם מפקד הצבא (קלרס בתורכית). כן היה חשוב ומקובל אצל הצורר ג’מל פחה והיה מעשה, כששני גנבים פתחו בלילה את המשרד של ישיבת מאה שערים, על מנת לגנוב כספי הישיבה, מצאו במשרד מזודה גדולה סגורה וחשבו שבודאי יש בתוכה כסף. מפתח לא היה להם לפתוח המזודה ולראות מה בתוכה, לכן לקחו את המזודה עמהם על מנת לפתוח אותה בביתם שבעיר העתיקה. כשהגיעו אצל שער שכם פגעו בחילים והחיילים אמרו להם שיפתחו את המזודה לראות מה בתוכה, והיות שלא היה להם מפתח, לקחו החיילים את המזודה ואמרו להם שילכו עמהם למשטרה. שני גנבים התחמקו מהחיילים וברחו והחיילים הביאו את המזודה לפני ג’מל פחה, פתחוה ומצאו בתוכה טפסים של “קול קורא” לטובת הישיבה, בחתימת הרב שאול חיים הורביץ מדוברבנה, ראש ישיבת מאה שערים, והגבאים, והיות שגם זה היה אסור בשעתו של ג’מל פחה, חבשו את הרב והגבאים בבית האסורים. הרב היה איש זקן וחלוש, ובהשתדלותו של רבי ליב יצאו לחפשי. היה בעל מעשה כביר והכל התחשבו עמו, יהודים וגם הערביים, וידוע שהרבה ערביים סוחרים, כשהיה ביניהם סכסוך או דבר שצריך דין, הלכו לבית הדין שיתפשרו ביניהם, משום שהיה שם הדיין רבי ליב, שהכירו אותו לאיש ישר וקראו אותו “חווגה ליבה על חכם'' (האדון ליב הרב). בסוף המלחמה ירד וחלה ומת מתוך עוני, בחדש שבט תרע”ז. יהי זכרו ברוך.

---

אני הייתי הקורא בתורה בבית הכנסת הגדול, כססופר לעיל. פעם נאספו אחדים מבעלי החובות והאמריקאי בראשם והלכו להרב סלנט וצעקו לפניו שיתן פקודה שלא אקרא בתורה בבית הכנסת. הרב דחה אותם ואמר שאינו מוצא בי כל עול. יצאו ממנו בפחי נפש. בשבת הבאה, פרשת יתרו, שקוראים את עשרת הדברות, נתאספו יחד, והוסכם כי בשבת בבקר, יבואו בכנופיא לבית הכנסת, לעכב הקריאה, ואמרו שיעלו אל הבימה להוריד אותי בעל כרחי. כשנודע זה לאוהבי וידידי האחים מאגודת אחוה, באו להתפלל בשבת זו בבית הכנסת הגדול, להפריע מזימתם. המנצח הראשי היה רבי ירחמיאל אמדורסקי נ“י, שהיה מידידי הנאמנים באגודת אחוה, וגם ידידי הנאמנים רבי שמואל זביל רובין ור' מרדכי הירשביץ ז”ל ועוד ידידים. כשהתחלתי לקרוא בתורה, נכנסו בהמולה איזה אנשים ונשים, והאמריקאי בראשם, בצעקות גדולות ורצו לעלות על הבימה, אולם חברי וידידי גרשו אותם מיד מבית הכנסת וסגרו הדלת אחריהם.

ביום הראשון שלאחר כך, התאספו מתפללי בית הכנסת הגדול ובראשם רבי שלמה ברדקי חזן בית הכנסת והסכימו לערוך בחירות לגבאים בבית הכנסת ולבחור בי בתור גבאי ראשון וברבי אברהם רוקח לגבאי שני. ערכו כתב גבאות ורבי שלמה ברדקי חתם עליו הראשון, גם רבי אברהם רוקח חתם על התמנותי לגבאי ראשון, ואחר כך חתמו רוב מנין ורוב בנין של המתפללים, על ידי ר' ירחמיאל אמדורסקי, שטפל בזה. כשגמרו כולם לחתום, הלך רבי שלמה ברדקי עם כתב הגבאות לחותנו הרב סלנט וגם הוא חתם עליו, דבר שלא היה עוד מיום הוסד בית הכנסת, למנות גבאי בבחירות, ושהרב סלנט יקיים. הביאו לי נזר הגבאות, קראתי אותו, ואמרתי להם: יישר כחכם ויפה מאד מצדכם, ואני מודה לכם שהראיתם את אהבתכם אלי. לקחתי את כתב ההתמנות ומסרתי לרבי אברהם רוקח ואמרתי לו: אתה תהיה הגבא שני גם הגבאי ראשון במקומי, עשה והצלח, ואני מתפטר גם מלקרות בתורה. רבות הפצירו בי רבי אברהם ורבי שלמה ברדקי וחברי הרבים, אולם סרבתי ועמדתי על דעתי לא לקרות עוד בתורה בבית הכנסת כדי שלא ליתן מקום ופתחון פה למחרחרי ריב.

שנה תמימה נמשך הסידור של בעלי החובות ואחרי ניכוי ההוצאות המרובות ואחרי שלא נתקבל מיורש פלוני על חובו 1000 לא“י אף לא”י אחת והרבה סוחרים שהיו חייבים כסף לאבי לא שלמו חובתם, עלה לשלם 30 אחוז מהחובות. שאלתי את בית דין: היתכן שמי שחובו עולה לסך מסוים וכבר קבל מחצית כספו או יותר יקבל עוד שלשים למאה משארית חובו ומי שלא קבל עד היום אף גרוש אחד יקבל גם הוא רק 30 אחוז ויפסיד 70 אחוז? אמרו לי שכן הדין בסידור בעלי חובות ורק אם בעל החוב איש ישר ורוצה לותר על האחוזים שלו כדי שישארו יותר אחוזים לאלו שלא קבלו כלל, מוסיפים על האחוזים, אולם לא היו אנשים כאלה, שיותרו, אדרבה, אלה שכבר קבלו 50–60–70 אחוז, אלה היו הצועקים והטרדנים ביותר, הלכתי ושאלתי את פי הקונסול ואמר שגם בדיניהם הדין כך, שבסידור נכנסים כל בעלי החובות ומי שמוותר מוסיפים על האחוזים ליתר בעלי החובות.

המנהל של הדויטשה פלשתינה בנק שעל ידו נשתלמו האחוזים אמר שאינו יכול לטפל עם שטרו של כל אחד ואחד ולחשוב חשבונות וגם שיש שטרי חוב כתובים בעברית ואינו מבינם. על כן מסר לי לערוך חשבון עם בעלי החובות ולרשום לכל אחד ואחד כמה מגיע לו וגם לחתום שמי על כל שטר. גם בית הדין הסכים לזה. התחילו לבוא אצלי אחד אחד ושטריהם בידם. רובם בקשו ממני מחילה על הצער והבזיונות שגרמו לי. ערכתי לכל אחד חשבונו וקיימתי בחתימת ידי והלכו וקבלו את האחוזים שלהם. כשגמרתי קיומם של השטרות הלכתי למנהל הבנק לגמור החשבונות ולדעת אם נכנסו כל השטרות. הכל היה בסדר. כל הסכום של הכסף שאבא נשאר חייב היה 2000 לא"י אשר כהיום לא בא אף בחשבון, ועל סכום כזה גרמו אי אלה רשעים ואי אלה פראים למהומות ובלבולים והבית הגדול נפל.

---

כשנגמר ענין הבנק וסדורו, החילותי לדאוג לפרנסת אבי ולפרנסתי. סובבתי במוסדות ובקשתי שיתנו לאבא איזו פקידות אף נמוכה שיהיה לו במה להתפרנס בדוחק, וכדי שיהיה לו במה לבלות זמנו, שלא יהיה בודד²⁰⁶ ועצוב. ידעתי שבבית מושב זקנים יש עבודה רבה, הלכתי למי שהיה ידידו של אבא, רבי מיכל פינס, שהיה דר אז בשכונת בית יעקב, לבקש ממנו עבור אבא רק משרה כל שהיא. כשבאתי אליו והצעתי לפניו בקשתי כעס ואמר: “במושב זקנים אני עובד” – כלומר אם אני כאן הכל כאן. הלכתי ממנו בשברון לב ואמרתי: מה נאמנו דברי התלמוד: “אבב חנותא נפישי אחי ומרחמי אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי”.

---

פרק כא

בשנת תרנ“ט פשטה בירושלים מחלת דלקת העינים בשם “מחלת מצרים”. הרבה נסתמאו והרבה נשארו לקוים בראייתם. אז נוסדה חברת “פוקח עורים”. שכרו שני בתים גדולים בחצר רבי מנדל רנד בעיר העתיקה וסדרו שם בית חולי עינים. שכרו רופא ומנו גבאים מכל המפלגות: רבי גדליה נחמן ברודר, רבי פנחס המבורגר, רבי יצחק נחום לוי, רבי עזריאל זליג לידר, רבי ישראל חיים לוי בנו של רבי זלמן ב”ר נחום, רבי צבי סלנט, רבי נתן גולומב ורבי יוסף זיו. רבי שלמה רוט היה המזכיר ורבי שלום אדלר המטפל בחולים ועוזר לרופא. פרסמו “קול קורא” שחתם עליו הרב סלנט ונכבדי ירושלים וגם רופאי העיר ומנהלי בתי הספר, ופנו בו לאחינו שבגולה, שיתמכו במוסד ההכרחי הזה. קול הקורא מצא הד בגולה ונתקבלו כספים מרובים. סופר המוסד היה ר' שמואל זוננפלד, ואותי לקחו בשנת תרס“א לסופר ומנהל התעמולה. עבדתי שם כשעתים ביום. אבל במשך הזמן פחת הצרך בבית החולים הזה וגם מפני מריבות שונות נסגר המוסד. בינתים נוסדה חברת “למען ציון” בהשתדלות החכם רבי מרדכי אדלמן ז”ל, שנהלה בית חולים לחולי העינים, שבמשך הזמן הביאה רופא מומחה, ופעולתה היתה חשובה לתועלת חולי העינים בירושלים.

רבי מרדכי אדלמן:

היה ממיודעינו וידידינו ובא תכופות לבנק של אבא, לרגלי עסקיו אתנו, וכן גם סתם להנפש מעבודתו כמורה. הוא היה איש יקר ונכבד, נבון וחרוץ ועסקן, אדם מצוין ועסקן ומשכיל באמת, ידע עברית וגרמנית על בורין ושיחתו היתה נאה. היה ענותן וקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שיחתו בנחת ובמתינות והיה רב פעלים. הוא יסד ישוב של יהודים ברמלה ואיזה משפחות דרו שם, אולם הישוב לא האריך ימים, שכולם נסעו משם (עיין על זה להלן בספרי, מבואר בפרטות), והכל בהשכל ודעת, בלי רעש ופרסום, ולא להתגאות או בשביל כבוד. הוא אמר לי הרבה דברים מחוכמים ויפים ואין כאן מקומם בספרי. היה איש יקר ונכבד מאד, וחכמתו על הכל. 

---

בימים ההם בשנת תרנ“ט, נפלה מחלוקת בתוך העדה היהודית שבעיר יפו, בעניני ההנהלה של העיר וראשותה, עד שנתפלגה העדה לשני צדדים: מנהלי ועד העיר הקודמים והשוחטים ותומכיהם מצד אחד ומצד שני ועד חדש שנוסד עם מנהלים ותומכיהם. המנהלים של הועד החדש היו: מר אליהו מויאל ומר משה מטלון מצד הספרדים, ומצד האשכנזים ד”ר שטין, מר דוב ברגר ומר אפרים יפה. אנשי הצד הזה הביאו את רבי שניאור סלונים מחברון לרב חדש ואת רבי יוסף שמרלינג מירושלים²⁰⁷ לשוחט חדש ויהודי יפו נתפלגו לשתים. המחלוקת נמשכה עד שנת תרס"ב והיו בעדת יפו שני ועדים ושני רבנים ושני שוחטים. הרב שניאור סלונים הכיר אותי מעבודתי כסופר ומזכיר בתלמוד תורה וישיבת “מגן אבות” בחברון (כמבואר לעיל בספרי), יעץ לועד החדש ביפו שיקחו אותי לסופרם ומזכירם. באו אלי שנים שלוחים והציעו לי שאהיה סופרם, ואקבע דירתי ביפו ויתנו לי דירה ומשכורת הגונה. נעניתי להם בתנאי שאהיה סופר קהלתם רק כלפי חוץ אולם כלפי פנים איני רוצה להתערב במחלוקת. הסכימו. קבעתי דירתי עם בני ביתי בעיר יפו והחלתי בעבודה. סוכן הועד היה סי' אליהו מויאל²⁰⁸, עשיר וחשוך בנים, והמתעסק כלפי פנים היה ר' אפרים יפה. פעם בא אלי ר' אפרים יפה עם אחדים מחבריו ובקשוני לכחוב ספר על השתלשלותה של העיר יפו וההנהלה, וקבעו לי עבור זה במיוחד 5 נפוליון זהב (כ־4 לא"י). כתבתי ספר קטן בערך 186 עמודים בשם “יפו”. הנושא היה “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו”. מסרתי לר' אפרים יפה ונתן לי הכסף. מה שנעשה עם ספר זה איני יודע וחבל על אבדתו כי היה בו חומר רב לתולדות עיר יפו. הועד החדש לא האריך ימים, מפני מחלוקת פנימית שהיתה בין הסוכן סי' מויאל ור' אפרים יפה ונתפרדה החבילה. הרב והשוחט נשארו וסבלו מהמחלוקת עד שנעשה שלום בעדת יפו. ידידי חפצו לסדר אותי ביפו בפרנסה אחרת, ולא רציתי. חזרתי עם ביתי לירושלים. הוסכם שאסע לחוץ לארץ, לשנות מקומי ולנוח מרגזי, אולם לא היה לי כסף להניח לבני ביתי ואף לא להוצאות הנסיעה.

---

הגבאי הראשי של תלמוד תורה וישיבת “חיי עולם” בירושלים היה אז רבי מאיר אדלר ז“ל, איש יקר ונכבד מאד. והוא היה ממשפחת אשתי ע”ה. הציע לי שאסע בשליחות התלמוד תורה והישיבה לגרמניה. הסכמתי ועשה עמי חוזה לג' חדשים, בתור נסיון. המוסד נתן להוצאות הדרך ומשכורת קטנה לבני ביתי. לקחתי דרכיה הונגרית ונסעתי לגרמניה דרך קושטא (איסטמבול) בספינה צרפתית (עין בחלק ג' מסע גרמניה).

בשנת תרס“ב עלה לירושלים רבי שמואל צייגר, שוחט מעיר זברוב שבגליציה, ואשתו ובנם ובתם. בנו היחיד משה אריה היה בחור טוב יפה תאר ונחמד. דברו אתו נכבדות עם בתי בתיה ת”י עוד טרם נסיעתי לגרמניה, ובימי שהותי בגרמניה נגמר השידוך ואשתי עשתה הנשואין בלעדי. אביו רבי שמואל מת בדמי ימיו כאן בירושלים. לבתי וחתני נולד בן שנקרא שמואל על שם אבי חתני.

---

בימי שהותי בגרמניה החל המוסד בית היתומים דיסקין בירושלים בתעמולה לבנין בית לעצמו, כי עד אז היה המוסד בבתים שכורים. ראש הגבאים היה אז הרב זוננפלד, והרב מנחם אוירבך, שהיה מחותנו של הרב זוננפלד, קבל עליו להתעסק בתעמולה גדולה בארץ ובחוצה לארץ לבנין בית גדול, ובעד עבודתו הבטיחו לו אחוזים ידועים מההכנסה הנקיה. ר' מנחם אוירבך היה מומחה לתעמולה ועשה פרסום גדול לבנין בית בתי מחסה לבית היתומים דיסקין; פתח משרד בביתו והדפיס “קול קורא” ושלח מכתבים רבים ולקח לו סופר ומזכיר.

---

בין ראש השנה ליום הכפורים שנת תרס"ו חזרתי מנסיעתי לגרמניה והונגריה ובו ביום אחרי הצהרים בא אלי המדפיס הידוע מירושלים רבי שמואל צוקרמן ואמר לי שצריך לדפוסו מגיה דייקן וזריז ובקשני לעבוד אצלו שעתיים שלש ביום, לעשות ההגהה השלישית והאחרונה מכל הנדפס בדפוסו; ושכרי קבע ל־2 מג’ידי כסף (420 מא"י בערך) לשבוע. נתרציתי והייתי למגיה – עבודה חדשה שלא נסיתי בזה, ועשיתי מלאכתי בהצלחה. (הדפוס היה בעיר העתיקה בחצר הרב מבריסק).

גם רבי מנחם אוירבך, כשנודע לו שחזרתי מנסיעתי, בא לביתי ובקשני להיות לסופר עבור “בנין בית היתומים”, וכשאמרתי לו שאני עסוק בדפוס צוקרמן בא אל צוקרמן ונתפשרו שאעבוד אצל צוקרמן לפני הצהרים ואחרי הצהרים אצלו. משכורתי קבע לחצי נפוליון זהב (8 שיללינגים) לשבוע וחמשה אחוזים מן ההכנסה הנקיה, שתבוא למוסד מיום החלי בעבודה. באפן כזה לא היתה לי עוד דאגת פרנסה. במשך זמן עבדתי את שתי העבודות, לשביעת רצון הבעלים ושביעת רצוני אני. התעמולה של בנין בית היתומים הצליחה, באו כספים מרובים, בפרט מגרמניה מקום שהרב זוננפלד היה מפורסם מאד, וגם רבי מנחם עצמו היה שם פעם, והכירו אותו שמה, וגם מפני שהיה נכד הרב מקליש, שהיה מפורסם בעולם. העבודה נתרבתה ורבי מנחם נזקק לשמש. הצעתי למשרה זו את רבי שמואל פסח בן דודי רבי אברהם המבורגר שהיה איש כשר כפשוטו, זריז ונאמן, תמים ויקר רוח, פעיל וטוב לב, ולא היתה לו פרנסה אז, ורבי מנחם קבל אותו לשמש.

---

איש היה בירושלים, רבי מנדל רנד, מעיר ליטיביסק שבגליציה. הוא היה עשיר ידוע שבנה בירושלים מכספו שכונה לעניים, הנקראת בשם בתי מנדל רנד. הוא אמר להביא סדרים חדשים בכולל גליציה. הממונים של כולל זה אז היו רבי אלעזר שפירא ורבי מנדל רובין מבלוזוב שבגליציה, והמזכיר והמנהל היה רבי פנחס שפירא, בנו של רבי אלעזר, והסופר היה רבי משה שפירא, נכדו של רבי אלעזר. רבי מנדל הקדיש עליהם מלחמה, להורידם ולקבל ההנהלה לידו, באמרו שהוא עשיר גדול, ואין לו פניות כספיות, ולא ישא פנים לקרובים ולמכובדים. אולם כל הרבנים ואנשי השם שבגליציה וכן בני הכולל בירושלים היו מרוצים ומאמינים בצדקת הנהלת הממונים הנ"ל והיה קשה לרבי מנדל לסלקם. פרצה מחלוקת גדולה בין שני הצדדים, שארכה כמה חדשים, וכמה כספים ירדו לטמיון בענין זה. פעם ניצחו אלו ופעם אלו ולא הגיעו לשום שלום. רבי מנדל לקח לו לסופר את רבי מנחם מרדכי פרנקל, שהיה ידוע לסופר שנון. הדפיסו שני הצדדים כרוזים ושלחו מכתבים לגליציה זה כנגד זה, רבים עמלו לעשות שלום ביניהם ולא עלתה בידם.

בעת שהייתי סופר הועד החדש ביפו (כמסופר לעיל) היה בין הקייטנים הממונה רבי מנדל רובין הנזכר לעיל, שבא לרחוץ בימה של יפו. התאכסן במלון ואכל אצלי בבית. הוא היה מחותני, כי חתנו רבי דוב רבינוביץ, היה אחי אשתי ע“ה. הוא היה חכם וסופר, בעל כתב יפה, וידע עברית וגרמנית על בורין. הוא ראה אותי בעבודתי כסופר, ואמר לי: אני אומר לך מקצת שבחך בפניך: א) אינך כותב מליצות, כי אם כותב בקצרה וקולע אל המטרה. ב) הנך תופס את הענין במהרה ונכנס לעומקו של הענין. ג) אתה כותב בחום וברגש ויש כח בדבריך שיחדרו לתוך תוכו של הקורא. ד) אינך כותב זלזולים על מתנגדיך, רק מדבר לתכלית. כשהיתה אסיפת הממונים בבית רבי אלעזר שפירא בענין המחלוקת, הציע רבי מנדל רובין שיקבלו אותי בתור סופר זמני, ובטוח הוא, שאם אקבל עלי את הדבר ואכניס ראשי בענין זה, אנצח. שלחו אחרי את השמש, באתי והציעו לפני הדבר הזה. אמרתי: מקבל אני עלי הדבר הזה בתנאים: א) שאתעסק בזה רק במטרה שתנצחו את הצד שכנגד מבלי לזלזל באישיותו הפרטית²⁰⁹ של רבי מנדל רנד או אחר, ורק אהיה כמו דין מומחה, הבונה וסותר כל חלקי הדין עד שמוציא דינו לאור, או כרופא מומחה, מנתח שמוצא שרשו של הפצע ומוציאו. ב) שאראה את כל עניני ההדפסה והפולמוס מראשית המחלוקת עד היום, הן מצד שלכם והן מהצד שכנגד, ממה שיש בידכם. הסכימו. ורבי משה שפירא מסר לי חבילה גדולה מכל דברי הדפסה, מכתבי חוזרים ומכתבים וקיומי בית דין וכו' וכו', ועיינתי בכל אלה וראיתי שהעיקר חסר: כי עסקו רק בזלזולים וגידופים ולא בעיקר. לאחר שתפסתי את הענין ונקלט במוחי, אמרתי להם: אקוה שאנצח אותו ורבי מנדל יסתלק מן הדבר; הנה אסדר “קול קורא” גלוי, שעליו יחתמו הזקנים ונכבדי הכולל. ה”קול קורא" הזה לא יהיה סודי ור' מנדל יוכל לראות אותו, ועם זה אסדר מכתב חוזר סודי, שלא יראה ולא ימצא כאן, רק הכל ישלח לגליציה, אל הרבנים והגבאים והאדמורי“ם, מבלי שיודע לא לרבי מנדל ולא לאנשיו. על מכתב חוזר זה יבוא קיומו של בית דין על חתימת האנשים, וכל זה יעשה בסוד. הם הבטיחו לי משכורת עבודתי זו 80 פרנק זהב, ובמוקדם פניתי לעבודה זו בכולל גליציה, ועזבתי עבורה את²¹⁰ עבודתי בהגהה בדפוס צוקרמן, ואבא נכנס לעבוד במקומי להגיה, והכל היה בסדר. אני ערכתי את כל הטענות של רבי מנדל ושוברו בצדו. כתבתי שם: אם באמת רוצה ר' מנדל בתקנתם של העניים ומחפש רק האמת, מה לו להתעסק בעניני הכולל ולקפח פרנסת העניים הסופרים והשמשים, לעני המהפך בחררה וכו'? והלא עשיר גדול הוא, ייטיב לעניים משלו. ייסד גמילות חסדים או קופה של צדקה אחרת; ואם אינו עושה כן, ורוצה דוקא שההנהלה של הכולל תמסר לידו, הרי מתכוון הוא רק להשתרר; וכן הוספתי עוד דברים של טעם, המוכיחים שהוא רוצה דוקא להשתרר. המכתב נערך בטוב טעם, בדברים המתקבלים אל הלב. ה”קול קורא" והמכתב חוזר נשלחו ביום אחד לכל המדינה. אחרי ימים אחדים השיג ר' מנדל “קול קורא” (לא סודי) והביא אותו לר' מנחם מרדכי הסופר, קרא אותו, נזדעזע ואמר זה אינו מעשה ידי הסופר ר"מ שפירא, זה מעשה ידי סופר אמן, המכה במקל עבה. עלינו לדעת מי הוא הסופר וצריכים אנו לתכסיסי מלחמה אחרים. אחרי יומים פגע בי ר' מנדל ברחוב. שאל אותי: מה עשיתי לך שגם אתה נהיית ממתנגדי? אמרתי לו: חלילה לי להתנגד לאישיותו הפרטית, וראיה לזה שבקול קורא שערכתי אין שום פגיעה קלה בכבודו, ומחויב אני להתעסק באמונה. נתפייס עמי. המכתב חוזר עשה את שלו ולא בא שום פירכא מן הצד שכנגד. נתקיים הדבר וכל הרבנים והגבאים שבחוץ לארץ יצאו בקול קורא ליהודים שבמדינה, לשלוח הכספים לממונים הקבועים, ואסור לשום איש לשנות, וכי הצד שכנגד רצו להרוס את יסוד קופת רבי מאיר בעל הנס וכו'.

בינתים נודע לר' מנחם מרדכי שיצא מכתב חוזר, חפש להשיגו ולא מצא. פגע בי ר' מנדל רנד ברחוב ואמר לי שיתן לי 60 פרנק זהב, אם אתן לו מכתב חוזר אחד. אמרתי לו: אחשוב בדבר. יחד עם זה אמר לי שיש לו ברכה מצדיק גדול אחד כי מי שמצר אותו או חולק עליו אינו מוציא שנתו. השבתי לו: זאת נראה לאחר שנה אם הוא אמת. הלכתי אל הממונים ואמרתי להם: ר' מנדל רוצה ליתן 60 פרנק זהב בעד מכתב חוזר אחד ודעתי ליתן לו, אקבל הכסף ואמסור לכם, תמורת השכר שנתתם לי; אני חושב שאין סכנה בדבר, כי כבר נסתם הגולל. לא רצו. אחרי איזה ימים קבל מכתב חוזר אחד מידידו שבגליציה. אחר כך בא ספר מודפס מכל רבני גליציה והאדמורים והגבאים והעשירים, שאסור לשום איש לשנות ממה שהיה קודם וכל כספי רמב"ן –רבי מאיר בעל הנס – ישלחו לרבנים שעמדו בראש עד כה וכל המשנה ידו על התחתונה כו' כו‘. כשראה רבי מנדל רנד את הספר, הסתלק מהענין, וההנהלה נשארה כבתחילה. לאחר שנה פגעתי בר’ מנדל רנד ברחוב ואמרתי לו: כמדומני שהוצאתי את שנתי. שחק ואמר: רציתי להפחיד אותך.

---

המשכתי את עבודתי אצל רבי מנחם אוירבך ואבי עבד כמגיה אצל צוקרמן. ההכנסה לבנין בית היתומים הלכה וגדלה ורבי מנחם התחיל להצטער על שעשה עמי חוזה ליתן לי 5 אחוזים משלו, ויותר טוב היה לו לשלם במזומן 20 או אף 30 פרנק זהב לשבוע ולא לתת אחוזים, שיהיה יותר (החוזה היה בלי זמן מוגבל). חפש דרך לשנות את החוזה עמי. הוא גם לא רצה שהשמש ידע חשבון האחוזים שלו וכמה כספים יגיעו כי השמש לקח המכתבים מהדאר וגם היה מביא לפני הרב זוננפלד, ראש הגבאים, חשבון ההוצאה וההכנסה. התחיל להקניט את השמש והטיל עליו עבודה קשה והתקוטט עמו. בא רבי מנחם בטענה עלי שאני הצעתי לו איש קשה שכזה. אחר כך בא עלי בטרוניא שאיני עוסק כראוי ועוד. הסכמתי להתפטר מהמשרה הזאת כי הייתי איש אוהב מנוחה וידעתי שבכל מקום שעבדתי היו הבעלים שלי שבעי רצון, כי עבדתי באמונה והייתי מסור בכל לבי למפעל, והוא רק תואנה מבקש ולא אוכל לעבוד עמו יחד.

---

באותו זמן חפש בית חנוך יתומים הספרדי סופר אשכנזי. הלכתי אליהם לבקש שיקחו אותי לסופר במשרדם. הרב יעקב מאיר ז"ל היה ראש המוסד. הוא הכיר אותי היטב, מזמן שעסק עם אבא בשכונת עזרת ישראל וכספי רוזליה דיביטון, שבאו על ידו ונמסרו לאבא שהיה הסוכן. כן היה שותף לאבא בהתיסדות השכונה ובא תכופות לאבא. המלילץ עלי לפני גבאי המוסד וקבלו אותי לסופר ומזכיר, עבוד המדינות אירפה ואמריקה, בערים שיש בהם אשכנזים, חוץ ממצרים, איטליה וארצות המערב, שיתעסקו המה לבדם.

בימים ההם יסד הרב זרח ברוורמן מוסד בשם “שומרי תורה”, ושלח אחרי שאהיה לסופר ומזכיר המוסד. גמרתי גם עמו, לעבוד בשומרי תורה לפני הצהרים ובבית חנוך יתומים אחר הצהרים. עברו יומים שלא באתי לעבוד אצל רבי מנחם, שלח אלי את השמש לשאול מדוע לא באתי. אמרתי לו: נתפטרתי מעבודתי אצלו וכבר קבלתי עבודה בשני מוסדות אחרים. אמר לי השמש: אם כן גם אני אתפטר. רבי מנחם שלח אלי שליח מיוחד לרצות אותי בדברים והבטיח שמעתה יהיה הכל בסדר נכון. השבתי לשליח: כבר גמרתי עמהם ואין להשיב. ר' שמואל נתקבל לשמש בכולל הונגריה והיה נאמן ומסור לעבודתו, שהיתה רבה וקשה, ובהיותו חלוש לב, נפל תחת עבודתו הקשה, חלה ומת בערב יום הכפורים שנת תר"ע, בעיר יפו.

עבדתי עבודתי, בשני המוסדות הנזכרים לעיל, בשביעת רצון משני הצדדים. ב“שומרי תורה” היה הרב זרח ברוורמן ז“ל הראש ואתו שני גבאים: רבי יהודה ליב פרנק, אבי הרב צבי פסח פרנק נ”י, והחכם החימאי רבי אריה ליב גורדון ז“ל, המבאר והמדקדק המפורסם. בבית חנוך יתומים היה הרב יעקב מאיר ז”ל הראש ואתו גבאים: הרב גבריאל שבתי ז“ל, בנו הרב חנניה גבריאל נ”י, הרב אברהם פילוסוף ז“ל והרב אברהם פינטו, הרב יוסף לוי נ”י, גבאי וסופר, הרב בן ציון עוזיאל – עכשיו “ראשון לציון” – גבאי, סופר ומזכיר. ישבנו במשרד במסבה אחת, כל אחד על שלחנו, אני והרב יוסף לוי והרב בן ציון עוזיאל. הגבאים התאספו למועצה פעמים בשבוע וחתמו על המכתבים שנשלחו לחוץ לארץ, והיינו מאז לידידים ורעים אהובים.

בית חנוך יתומים הספרדי היה גם כן בבתים שכורים, והגבאים רצו לקנות מגרש ולבנות עליו בית עבור היתומים. החליטו להוציא מניות לשם כך, כל מניה בת 20 פרנק זהב, ולהפיצם בארץ ובחוץ לארץ, על ידי גבאי המוסד שבכל עיר ועיר, ולשלוח שלוחים נכבדים למכור המניות. המוסד היה נקרא “בית חנוך יתומים” סתם, שפירושו כללי, ליתמי ספרדים ויתמי אשכנזים. ישבו ודנו את מי לשלוח לאיטליה. הייתי נוכח באספה, כשדברו על לב אברהם פינטו והוא

היה מהסס. אמרתי לגבאים, שאני מוכן לנסוע. הרב יעקב מאיר ז“ל אמר תיכף: “בסימן טוב”. מיד הסכימו כל הגבאים פה אחד. נלכדתי בדיבורי. חשבתי מעט, ואמרתי: אולם בתנאי שגם רבי אברהם פינטו יסע עמי, וכונתי היתה לדחות הדבר. אולם רבי אברהם פינטו אמר תיכף שהוא יסע עמי. נעשה ונגמר, שנסע יחד לאיטליה, ספרדי עם אשכנזי. חפשתי סופר אשכנזי, שימלא את מקומי, ומצאתי את רבי שמואל משיוב והתניתי עמו, שימלא את מקומי לכל זמן היותי באיטליה. ובשובי יפנה לי את מקומו. הסכים בעל פה אולם לא קבלתי התחיבות בכתב על זה. נדפסו המניות ונכרכו חמשים בפנקס. נתנו לנו הוצאות הדרך והלבשה כדבעי, וקבעו משכורתנו באחוזים ממכירת המניות. יעצתי לחברי ר' אברהם שיתלבש בגדי אירפה, ולא כמו חכמי ספרד, ונענה לי. הגבאים ערכו מכתבים לרבנים שבמצרים ובאיטליה על נחיצות הבית להיתומים ועל התנדבות השנים, גבאי של המוסד פלוני הספרדי והסופר הראשי של המוסד פלוני האשכנזי, לנסוע לאיטליה, למכור את המניות לשם מצוה וכו' וכו'. הדפסתי לי כרטיסי ביקור בשפה הצרפתית: “חיים המבורגר סופר הראשי של בית חנוך יתומים בירושלים”. נסענו יחד לאיטליה בחודש אלול תרס”ח (עיין מסע איטליה בחלק ג'). עסקתי בשליחות רק בערך 9–7 שבועות וחזרתי אחר חג הסוכות לירושלים וחברי רבי אברהם פינטו נשאר באיטליה. – (סבת חזירתי המהירה מבואר במסע איטליה בפרטות). ר' שמואל משיוב לא רצה להשיב לי את מקומי ולתבוע ממנו המשרה בדין לא יכולתי, משום שלא היתה לי התחיבות ממנו בכתב, וכך נשארתי שוב בלי עבודה וחפשתי פרנסה חדשה.

---

באותו שבוע שלח אחרי רבי משה זילברמן, ממונה דכולל ווהלין שהיה ממונה הכולל בעיר צפת וקראו אותו ר' “משה מחלק”, על שם חלוקת הכספים. אמר לי: היות שיש מחלוקת בין האדמו“ר מבויאן, נשיא הכולל, ובין האדמו”ר מקיפיציניץ, שחפץ להוציא ממנו את נשיאות הכולל, שצריכים לסופר מומחה ובעל סוד, מלבד הסופר הקבוע של הכולל ר' משה שפירא, ובכן רצונו לקבל אותי כסופר ויועץ סתרים, לשלש שעות אחרי הצהרים, משעה 4 עד הלילה, אחרי שעות עבודתו של הסופר הקבוע. קבלתי העבודה. העבודה היתה קשה, כי היה צורך לכתוב הרבה מכתבים ארוכים יום יום. הוא היה שבע רצון מאד ממני ושבח אותי בפני כל מכיריו, שאני תופש ענין במהירות ואני סופר חרוץ ומהיר מאד וכו' וכו'. עבדתי אצל רבי משה זילברמן עבודה קשה מדי וגם משכורתי היתה מצערה מאד. בקשתי הוספה על משכורתי וכשלא קבלתי נתפטרתי מעבודה זו.

---

בימים ההם, בעת שעבדתי אצל רבי משה זילברמן באה סיעה של יהודים לתור את הארץ. היו ביניהם מ“חובבי ציון” עשירים, שעלו לראות אם יכולים להתיישב בארץ. בין הבאים היו הגבירים רבי יצחק טורגביצקי ורבי שמחה שיינפינקל. הרבה מהבאים חזרו לעומת שבאו, שלא נתיישרה בעיניהם הארץ, אבל השנים ר' יצחק ור' שמחה נשארו. ר' יצחק טורגביצקי היה ממדינת ואהלין והיה בא תכופות לרבי משה זילברמן לשאול עצתו, ועשינו הכרה זה לזה. היה מתון בדעתו ופקח. פעם שאלתי אותו אם נתיישרה בעיניו ארץ ישראל, ומדוע נסעו הרבה חזרה. אמר: סומא פטור מראיה, כלומר איש שאין לו עינים פקוחות לראות מרחוק ולראות את הטוב והמועיל שבארץ, זהו סומא שפטור מראיה; אני איני סומא, ראיתי את המגרעות, אולם ראיתי ראיה רחוקה שיש גם טוב ומועיל; פקח אני שחייב בראיה ואשתקע בארץ.

---

בו בזמן באו הרבה חלוצים ופליטים מרוסיא: “פליטי קשינוב”, ובתוכם היו אנשים שהציקו אח"כ לראשי המוסדות וממוני הכוללים ליתן להם כסף, באו בטרוניא ובעקיפין ועשו מהומה ושערוריה. פעם התאספו יחד כנופיא של יותר מחמשים איש ובאו יום יום לרבי משה זילברמן שימסור להם הכספים שבאים מערי ווהלין. צעקו והדריכוהו מנוחה. אמר להם: אין לי כסף ואני רק המורשה של נשיא הכולל, ששולח אלי פעם או פעמים בשנה עם רשימה מפורטת ומספר נפשות של בני הכולל. והמה באחת: ליתן להם הכספים. יום אחד באו כולם ואחד מהם הוציא אקדח לירות בו. בני ביתו ומקורביו הוציאו מידו האקדח ואמרו שימסרו אותו להמשטרה. מרוב דברים שדיבר עמהם יום יום ומן ההתרגשות ורוב פחד נחר גרונו של ר' משה וחלה במחלה קשה בגרונו, נסע לווין לדרוש ברופאים ולא הועילו לו, ומת במבחר שנותיו.

---

בחודש סיון תרס“ט נישאה בתי חוה אסתר לשאר בשרי רבי אליעזר ריבלין ז”ל, שהיה פקיד וסופר בבית מושב זקנים המאוחד. היא ילדה לו שני בנים: הבכור נתן צבי – על שם אבא – שנפטר בילדותו בשנת תרע“ו, והשני בנימין נ”י נולד כ“א טבת תרע”ה (הוא עכשו מורה בירושלים). בתי ובעלה גורשו מירושלים בשנת תרע“ז עם נתיני אמריקה לדמשק, שם חלתה בתי ומתה ביום י”ט טבת שנת תרע"ח ונקברה בדמשק. יהי זכרה ברוך.

בשנה ההיא מת המחסנאי של “ביקור חולים הוספיטל”, ר' אברהם צבי אייזמן. הלכתי לרבי משה סולומון, גבאי הבית, שימסור לי המשרה הזאת. אמר לי: את משרת משק הבית תניח בשביל אחר, שיהיה די לו בעשרים פרנק לחודש, ואנחנו נשלח אותך בתור שליח המוסד לגרמניה ורומניה, העיקר לגרמניה אלא שלרומניה תסע מקודם לנסיון (משום שיצא לי שם שהצלחתי בשליחותי לאיטליה). אם תצליח, תתעכב שמה, ואם לא תצליח, תסע לגרמניה. הכינותי עצמי לנסיעתי. היה קשה להשיג כאן ויזה לרומניה וגם עלה בכסף רב, יעץ לי רבי אברהם יעקב הכהן, פקיד ב“ביקור חולים”, שאסע בספינה עד איסטמבול ולרדת מן האניה בעיר איזמיר ושם יתן לי הקונסול הרומני ויזה. יצאתי מירושלים בסוף תמוז תרס“ט (עיין בחלק ג' מסע רומניה) ובשנת תרע”ג חזרתי לירושלים מנסיעתי זו.

פרק כב

כשחזרתי מרומניה, נכנסתי לעבור כסופר במוסד “בית חינוך ילדים”, המנהל היה אז ר' אלתר איזנשטין. כן עבדתי בבית יתומים של רבי אברהם יוחנן בלומנטל, כמה שעות ביום, ובכולל חב“ד היתה אז מחלוקת בין אנשי ליבביץ ואנשי לאדי. הממונה רבי מנדל נאה לקח אותי כסופר פרטי של המכתבים הסודיים בעניני המחלוקת. זה נמשך עד פרוץ המלחמה העולמית. כן הייתי אז סופר פרטי בישיבת *אור חדש”. המנהל היה רבי שמואל שנקר חתנו של הרב זוננפלד. אז היה בעיר בריסק שברוסיא משרד ראשי של מוסדות הישיבות שבירושלים וכל הישיבות שבירושלים קבלו תמיכתם על ידי המשרד הזה, שהתנהל על ידי ר' בנימין קורמן, ומשם שלחו שלוחים לכל רוסיה ורומניה וגם קבלות. המנהל רבי בנימין קורמן מבריסק שלח לכל ישיבה אחוזים שלו. כפי שסדרו במשרד. את ישיבת “אור חדש” לא רצה מנהל המשרד שם לקבל תחת רשותו (על פי רמז מכאן) ובהשתדלותי ובהשפעתי על המנהל בטענות ובחזקה, הכניס גם את ישיבת “אור חדש” ברשימה של הישיבות. בינתים פרצה המלחמה העולמית והמשרד שבבריסק נתבטל²¹¹.

---

בו בזמן נסע חתני רבי משה אריה צייגר לאמריקה, בתור שליח מבית היתומות וינגרטן, ומפני המלחמה העולמית שפרצה בינתים לא יכול לשוב, ואשתו בתיה, היא בתי תחי‘, נסעה אליו עם בנה שמואל שי’ (שמה ילדה שני בנים: נתן, על שם אבא ז"ל, ואברהם מרדכי ובת אחת חוה תי', על שם בתי חוה שמתה בדמשק. כולם בארצות הברית עד היום).

---

בי“ט כסלו תרע”ו מתה עלי אמי רחל ע“ה. בי”ט אלול תרע“ו מת אחי היקר והמושלם רבי אברהם ע”ה. היה פעיל וזריז ופקח גדול. איש טוב ומיטיב, ותלמיד חכם מופלג. הרבה עשה בימי המלחמה לטובת הצעירים, שעמדו לצבא, ולהרבה פליטים ונרדפים מהצורר ג’מל פחה בחייהם ובמותם, כשהיה בבאר שבע, וכך חרות על מצבתו: “פ”נ האיש היקר יליד ירושלים הר' אברהם אריה בה“ר נטע צבי הלוי המבורגר נלב”ע י“ט אלול תרע”ו בן מ“ב שנה היה במותו תנצב”ה"²¹².

---

בשנת תרע“ו כבדוני גבאי בית הכנסת “בית יעקב” בשכונת בית ישראל הישנה, להתפלל אצלם “מוספים” בראש השנה ויום הכפורים, וכן תפלת ליל יום הכפורים. קבלתי ההזמנה, שלא על מנת לקבל פרס, ורק כמנהג הימים ההם, שלחו לי קודם ראש השנה רוטל סוכר, ואוקיה אחת תה, ורוטל יין טוב, למען ישתה החזן ויהיה קולו צלול בתפלתו. הרב של בית הכנסת והגבאי הראשי היה רבי ליב הירשלר דיין דמתא, ועל פיו היה כל הסדר בבית הכנסת, בעניני התפלות וזמני התפלות. הוא הנהיג להתפלל בראש השנה ויום הכפורים בהשכמה, מיד כשהאיר היום, ולומר כל הפיוטים, עד אחד לא נעדר, והיו מאריכים בתפלות ראש השנה עד שעתיים אחר הצהרים. היו אנשים שהתרעמו על שמתחילים בשעה מוקדמת וכן היו צעירים שהתנגדו לאמירת כל הפיוטים, אולם אף אחד לא ההין לומר דבר לרבי ליב, כי ידעו שלא יפעלו מאומה. בשנה זו שכיבדו אותי להיות השליח ציבור ספרו לי האנשים והצעירים שהם מצטערים על אריכות זמן התפלה. הלכתי לרבי ליב לפני ראש השנה ואמרתי לו: יש לי בקשה מכבודו. אמר: שאל, בני, שאל, אמרתי: היות שקשה עלי לקום בשעה מוקדמת לאור היום, וכיון שבין כך אין מתפללים כוותיקין עם הנץ החמה, על כן בקשתי שיתחילו להתפלל עם הנץ החמה או חצי שעה אחר כך ועל ידי זה יבואו הכל קודם התפלה, ויתפללו כראוי ולא תפלה חטופה. מפקחותו וטוב לבו נענע לי בראשו ואמר: בשבילך אני מוותר על הנהוג כמה שנים. בראש השנה ערבית הוכרז בשם מורנו הרב אריה ליב: זמן התחלת התפלה בבקר תהיה בשעה פלונית. כל הקהל הודה לי על זה. נערים אחדים מבני המתפללים, התנדבו לעזור לי במקהלה. כשהגיעו לפיוטים שבין מלכיות וזכרונות ושופרות – שרבים אינם אומרים אותם – ורבי ליב התחיל לומר בקול רם. נחתי כשלשה רגעים והתחלתי לומר זכרונות וכן שופרות. נשתתקו הקהל וגם רבי ליב. גמרתי התפלה ורבי ליב לא אמר לי דבר. וכן עשיתי גם ביום השני. ביום השני הזמין אותי אחד מידידי מן המתפללים – שהיה אח עמי גם באחוה – שאסור לביתו קודם תקיעת שופר לשתות קפה עם חלב. אולם יראתי שמא יקפיד עלי רבי ליב. אחר קריאת התורה, בשעת הפסקה, קודם תקיעת שופר נגשתי לרבי ליב בשאלה, היות שאני רוצה לשתות כוס קפה, אם אשתה קודם תקיעת שופר או אחר תקיעת שופר. הוא הבין ששאלה זו אינה אלא נטילת רשות, ואמר בטח קודם תקיעת שופר. באותה שנה מת אחי ביום י”ט אלול (כמבואר לעיל) והייתי בראש השנה בתוך השלשים, אמר אחר הסליחות ליום ראשון ובראש השנה התפללתי אני (רבי ליב אמר כיון שראש השנה מבטל שלשים ואין אחר מותר לי להתפלל). התפללתי שלש שנים רצופות בראש השנה ויום הכפורים תפלת המוספים בבית כנסת זה עד שנסעתי לחוצה לארץ.

---

בשנת תרע"ז היה הארבה הגדול בארץ ובירושלים. הממשלה הוציאה פקודה על כל התושבים לאסוף את ביצי הארבה כדי לשרוף אותן וכל אחד ואחד היה מחויב להביא משקל כך וכך של ביצים. גם אני הייתי בין המלקטים בפלוגה אחת שיצאנו להרים שאצל מראלייס (מערת אליהו), על הדרך לחברון, סמוך לקבר רחל. מסרנו הביצים בכל ערב לפקיד ולקחנו קבלה חתומה מהפקיד. אחר כך כשראה הפקיד שיש לו עבודה רבה לטפל עם כולם, חלק התעודות למשרתי הקונסולים וכל משרת (קווס בערבית) חלק תעודות לנתינים של הקונסול. הקווס של אוסטריה-הונגריה, רשיד שמו, בא בכל ערב לבתי הונגריה ונתן קבלות בשכר חצי בשליק (15 מא"י) התעודה, ובדרך זו נתפטרנו כולנו, בני הונגריה, לצאת וללקוט ביצי ארבה.

הארבה אחרי אשר אכל כדי שבעו, ירד מהעצים ויעף על פני כברת ארץ עד שהגיע למקום שאין שם שום ירק או אילנות אלא ארץ מישור או מקום הרים ושם חנה והטיל ביצים. כאן בירושלים חנה בהר שאצל מר אליאס. בזמן שאספתי ביצי הארבה, כנזכר לעיל, התבוננתי כיצד הם פרים ורבים והוייתם. ראיתי הנקבה עושה חור באדמה בבטנה החד, והזכר, שכבר אכל לשובע, עולה על הנקבה, שכבר אכלה שבעה, ומטיל בבטנה זרע מימי ירוק. הזרע הזה מתערב בבטנה עם זרע שלה והיא מטלת לארץ מרחמה טיפות טיפות ירוקות. הטיפות האלו נכנסות לאדמה בחור שנקבה בבטנה. הזכר עומד עליה עד שיתרוקן הבטן שלו ושלה ואז יורד וימותו שניהם במקומם, והבטן נראה כעין נייר דק. מהטיפות נתהוה גוש של ביצים קטנות מ-20–40 כפי גודל הזכר והנקבה. הביצים מתחממות באדמה עד זמן מוגבל ואז תבקע האדמה ויוצאים ממנה תולעים ירוקים. הגוף מונח בכיס צהוב בלי כנפים. ילק התולעים האלה שהם לאלפים ולרבבות ילכו מרחק רב וימלאו הרחובות והבתים ומטפסים על קירות הבית ונכנסים דרך החלונות, עד שמוצאים מקום של עצים, לעלות עליהם לאכול, כאשר ראינו, שהתולעים באו מרחק של שתי שעות ויותר ומלאו את העיר והבתים, ועולים על העצים, שמה ישארו עד שיצמחו להם כנפים, ואז שמם חסיל. כשגדלו ועשו כנפים, משליכים הכיס שעל גופם, ויעופו חצץ למקום אחר, והמה יחיו גם כן עד החיבור של הזכר והנקבה וימותו וכן הלאה.

---

בזמן מלחמת העולם לא יכלתי להמשיך בעבודה כסופר. אשה אחת הלותה לי 20 נפוליון זהב ופתחתי בביתי – בבתי הונגריה – חנות של מכלת מהמאכלים שאכלו בימי המלחמה; תאנים, זיתים כבושים, עדשים, בצלים ושומים ועוד. מכרנו לדיירי בתי הונגריה קמעא קמעא, ונשאר לנו מעט רוח להחיות את נפשותינו. לאחר איזה שבועות דרשה האשה את כספה בחזרה ובית מסחרנו נסגר.

ג’מל פחה פקד אז כי הצעירים נתיני תורכיה וכן אלו שאין להם נתינות מחויבים לעבוד עבודת הממשלה, וישלח אותם הרחק מן העיר, הרבה לעבוד בסלילת הכבישים, וכן שלח הרבה לבאר שבע (כמבואר לעיל בספרי). הרבה ברחו למצרים, וקהיר ואלכסנדריה היו מלאות פליטים צעירים. כשראה ג’מל פחה שאינם כאן, פקד על האבות שיביאו את בניהם, ואם לא יצטרכו הם למלאות חובת בניהם. שלח חיילים להביא את האבות, ומהם הרבה חלשים והרבה זקנים, וחבשו אותם בבית האסורים שבמגרש הרוסים (מקום האסירים גם היום). שם סבלו מאד, ישבו צפופים בבית אחד, ומטות לא היו להם, גם אוכל לא נתנו להם רק כל אחד מן האסירים אכל ממה שהביאו לו מביתו ומסרו לחייל השומר על הפתח והוא מסר לכל אחד ואחד מן האסירים את שלו. גיסי, אחי אשתי, רבי יהושע רבינוביץ, היה גם כן אסיר, שנתפס בעון בנו שברח למצרים. דירתו היתה בעיר העתיקה, ואני ואשתי הבאנו לו אוכל שלש פעמים ביום. אלה היו כבושים כמה ימים, עד ששלחו אותם לעבר הירדן, לעבוד עבודת כפיה. הרבה חלו, הרבה נשארו חלושים, והרבה מתו.

בו בזמן פשטה בירושלים מחלת החלירע, אבל היתה באפן קל ולא מתו הרבה אנשים. בכל זאת מתו כמה אנשים ונשים. בעיני ראיתי, יום אחד, איך שמתה אשה צעירה, באחד מן הבתים העליונים שהיינו דרים שם. באו ערביים פקידי מחלקת הבריאות והביאו תיבה מלאה סיד בלתי כבוי, ואחד לקח את הצעירה על כתפו מעוטפת רק בסדין לבן והשליכה להתיבה. שהיו שמה עוד שלשה מתים, והלכו לקבור אותם בקצה הר הזיתים.

בזמן ששלטה החולירע, היו בכל שכונה ושכונה “משפשפים” – אנשים שהתנדבו לכך, שבאו וטפלו בחולים, להצילם ממות. בלילה היו ניעורים כמה מהם, לפי התור, וסובבו בשכונה, אם ישמעו איזו צעקה או בכיה, יכנסו מיד לבית. לקחו אתם קוניק ומיני נוזלים לפי הצרך. בשכונת בתי הונגריה היו גם כן מתנדבים כאלה והנוזלים עם הקוניק היו אצל שני דיירים, אחד בראשית השכונה ואחד בסופה. שם האחד היה ר' דוד ליב גוטליב, שדר אצל שער הכניסה להשכונה, מול שכונת מאה שערים, והשני היה ר' חיים יהודה פלדמן, שדר בסוף השכונה, מול בית החולים לעינים של ד"ר טיכו. בשורת הבתים האלה, דרו הרבה מבני הכולל, ואני וביתי בתוכם. כדי לבדח את הלב ולפכח את הצער, הוסכם להתאסף פעם אחת לשבוע ולשבת יחד כל הדיירים שבשורת הבתים האחרונים לשוחח ולשמח את הלב. הוגבל הזמן לליל מוצאי שבת, לאכול סעודת “מלוה מלכה” אצל אחד מן הדיירים, על פי תור ולבלות ולשוחח עד חצות, מובן שהסעודה היתה סעודת עני האוכל פתו במלח, פת קיבר ואיזה זיתים כבושים, בצלים ושומים, ודרי מעלה עם דרי מטה התקבצנו יחד אצל הדייר שבביתו ערכו הסעודה הדלה הזאת. משקה לא היה בנמצא והיינו נזירים מן היין ומן יין שרף. במוצאי שבת חול המועד סוכות, בסעודת העוני שלנו, רצינו לטעום מעט יין שרף, להתעודד מעט, השעה היתה כבר 12 בלילה, הוסכם כי כאשר בשורת הבתים הסמוכים לנו דר ר' חיים יהודה פלדמן, לילך אצלו ולבקש קוניק בעד איש אחד שכואב לו בבטן. רחוק משורת הבתים האחרונים היו בתים בודדים קטנים שמה דרו אנשים יחידים בלי בני בית. בבית אחד קטן דר איש בשם מיזלבך. הלכו שני אנשים וכוס גדולה בידיהם לר' חיים יהודה פלדמן ואמרו לו: נצרך קוניק בשביל אותו זקן. ר' חיים יהודה היה מבני החברה קדישא ובא באותה שעה מהר הזיתים מקבורת מת וכבר פשט את בגדיו על מנת לישון. דפקו השלוחים על הדלת, פתח ושאל מה יש. אמרו השלוחים: היות שמיזלבך הזקן כואב לו בבטן נצרך קוניק. מיד מלא להם את הכוס ושאל אם לטפטף בהקוניק נוזל המיוחד לכך. אמרו לא צריך, כי רק כאב קל לו, הלכו להם וצחקו על שהדבר עלה להם. אולם כוס אחד לא היה מספיק לכל המסובים. הלכו שני שלוחים גם לר' דוד ליב והביאו בקבוק של קוניק על חשבון אותו זקן מיזלבך. שתינו בהרחבה והתעודדנו. ר' חיים יהודא היה מתפלל בכל יום כוותיקין וגם מיזלבך התפלל כוותיקין ובכניסתם לבית הכנסת בבקר נפגשו השנים יחד. שאל ר' חיים יהודה למיזלבך אם כבר עבר לו כאב הבטן. הלה הביט עליו כמתפלא. ספר לו ר' חיים יהודה ששני דיירים באו אליו בשעה 12 בלילה שיתן להם קוניק עבור מיזלבך, שכואב לו בטנו. אמר לו: איני יודע מה אתה שח. הבין שזאת היתה הערמה כדי לשתות קוניק. הוא היה קפדן מאד וגם השלוחים והמתפללים שחקו ממנו, התרגז ולא דיבר עם השלוחים איזה שבועות.

---

פרק כג

בזמן מלחמת העולם היה קשה לשלוח כספים לחוצה לארץ ולהביא כספים משם. כולל הונגריה בירושלים היו לו כספים מרובים מקופת רמב“ן שנאספו בהונגריה והיו מונחים אצל הגבאים והנשיאים. פנו הנשיאים אל רוטשילד בווין, שירשה לממונים של הכולל בירושלים, שיתנו צ’יקים עליו והוא ישלם, ואת התמורה, כל הכספים שנתאספו בהמדינה לשם קופת רמב”ן, ישלחו הנשיאים אליו. נענה להם והרשה הרשאה בלתי מוגבלת. מובן שהצ’יקים הללו נהיו עובר לסוחר. הסוחרים והסיטונאים, כשהוצרכו להביא סחורה מאירפה שלמו כסף למנהלי הכולל, תמורת צ’יק על רוטשילד. הצ’יקים האלה שולמו בלי שום גרעון של קומיסיון, והסוחרים קבלו את סחורתם. נתמלאה העיר כולה בצ’יקים אלה, ומי שהיה לו כסף ופחד להשאיר אצלו או בהבנקים כאן, קנה צ’יק של כולל הונגריה על סכום הכסף שלו, והצ’יק החביא אצלו. כן היו מלוים שקנו הצ’יקים האלה ברבית גבוהה כי חשבו שהמלחמה לא תמשך הרבה. גם ממוני הכולל לא חלקו כספי רמב“ן בשטרי כסף של ממשלת תורכיה, רק נתנו לכל משפחה צ’יק על הסכום המגיע לה והם מכרו לקונים בניכוי אחוזים, אולם במטבעות כסף או זהב ולא ב”ניירות", שערכם היה רק 20 אחוזים מן לירה זהב תורכית.

בין אלה הקונים היו אנשים שלא רצו בפרסומם שיש להם כסף, ואותי הכירו משעבר, באו אלי ונתנו לי כסף שאקנה בעדם צ’יקים. כן הרבה אנשים בני רוסיה שהיו להם מניות או אובליגציות של רוסיה, הבנקים לא קנו את התלושים, והיה אחד ממכירי, רי"ש, שהוא קנה את התלושים על ידי בנכיון רבע מהמחיר ויותר, כי חשב שהמלחמה תפסק מהר ויתעשר. ויהודי רוסי היה כאן בשם שמחה גלס, כילי וקמצן גדול שלבש מלבושים מכוערים וכובע ישן נושן על ראשו, לקט ברחובות פיסות ניירות מכוערים, ולו כסף רב. הוא היה דר עם אשתו, שהיתה גרועה וקמצנית יותר ממנו, בחש של רבי צדוק, במרתף חשוך ואפל, ואכלו ציר של דגים מלוחים עם פת קיבר וכן עגבניות וענבים שנרקבו. פעם בא אלי בשעה שאין איש אצלי ובקש אותי לסגור את דלת ביתי במפתח. אמר לי: יש לי כסף סכום גדול ורצוני להלוות את הכסף על משכונות של תכשיטי זהב ומרגליות ויהלומים ברבית של 25–20 למאה. כן רצונו לקנות תכשיטים במחיר נמוך משער היום, על כן יתן לי כסף, בידעו שאני איש ישר ונאמן, שאני אלוה בעדו ואקנה בעדו, לבל יודע שהוא המלוה והקונה. שטרי החוב ושטר עסקא יהיו כתובים על שם “מביא כתב זה”. מסר לי כסף, סכום הגון, ואמר לי: כשאביא לו תמורת הכסף תכשיטים, יתן לו עוד ועוד כסף. הייתי הקונה והמלוה והרוחתי פרנסת ביתי, עד שהייתי הספסר הראשי, וכל ספסרי היהודים פנו אלי. כה נמשך זמן רב, המלחמה לא פסקה ומחיר הצ’יקים ושטרי ערך והתכשיטים ירדו מיום ליום. הלוים לא שלמו את הרבית, וגם לא פדו את המשכונות והיה לי עסק להשלים בין הלוים והמלוים, המוכרים והקונים, ואת פרוטותי הרוחתי ביגיעה רבה. הוכרחתי לגלות למלוים והמוכרים מי הוא המלוה והקונה, שיתעסקו יחד וישלימו ביניהם.

---

בו בזמן השיא מחותני רבי שמעון הויזמן בחברון את נכדתו, בת גיסי רבי ראובן רבינוביץ (אחי אשתי וחתנו של רבי שמעון) והזמין את משפחת אשתי לבוא אל החתונה. נסעתי אני ואשתי חברונה לחתונה. ביום השלישי לביאתנו חלתה אשתי במחלת דיזנטרי. קראו לרופא העיר ד"ר נגורני, נתן לה ביזמוט לעצור, שאינו שייך למחלה זו ונחלתה קשה עד שהיתה נטולת ההכרה, מבלי לדעת מה עמה. שכרתי עגלה מיוחדת ליסע עמה חזרה לירושלים. טולטלנו על העגלה כשבע שעות, ובתחלת הלילה באנו לירושלים. בכל הדרך היתה כמתעלפת והוצרכיתי ליתן בפיה בכל חמשה רגעים כפית קפה מתוק. כשבאנו לביתנו שבבתי הונגריה קראתי תיכף לרופא, נתן לה סמי מרפא ואחר שלשה ימים קמה ממטתה אולם היתה חלושה מאד. הרופא אמר עצתו שתסע מירושלים, שהיא חלושה, וכאן שכיחות מחלות. קראתי את הרופאה הגברת קגן, וגם היא אמרה ליסע עמה מכאן, אבל אינה יודעת אם תוכל לסבול הנסיעה ברכבת של אנשי הצבא.

בחודש חשון שנת תרע"ח שלח הקונסול האוסטרי-הונגרי להגיד לנתיניו כי היות שבארץ שורר רעב ומחלות, ומי יודע כמה תמשך המלחמה על כן מי שרוצה לנסוע להונגריה אל העיר שהוא שייך לה, יתן הוצאות הדרך לכל אחד, עד שיגיעו לעירם. אמר לי הרופא עכשיו יש לך שעת הכושר לנסוע עם אשתך לאירופה. הלכתי אני ואשתי להרשם בין הפליטים שנסעו מכאן לעריהם בחוצה לארץ. אז היו צריכים מהממשלה התורכית רשיון יציאה מן הארץ והיתר כניסה לאיסטמבול (“ווסיקה”) והיו צריכים ללכת יום ויום עד שהשיגו “ווסיקה”. סוף סוף השגתי בעדי ובעד אשתי ואז היינו זקוקים לדרכיה מהקונסול האוסטרי-הונגרי והוצאות עד לעיר פרשבורג, שמשם מוצא משפחתנו.

כפי שכתבתי לעיל, הייתי ספסר לאיזה מלוים שלא רצו שיודע מי המה. בין המלוים היה איש קשה אחד, קמצן וטרדן, שאף לאשתו ובני ביתו לא נתן להם סיפוקם לאכול, והתקוטטו עמו תמיד, עד שהוציאו ממנו כסף לאכול בצמצום. הוא היה עכבר דשכיב אדינרי בשם שלמה זלמן רוזנברג, שהלוה על ידי לאחד סכום כסף, ברבית גבוהה. כשהגיע זמן הפרעון, לא פדה הלוה את המשכון. בשטרי העסקא כולם היה כתוב בצד השני שאם הלוה לא יפדה את המשכון בזמנו, הרשות ביד המלוה למכור את המשכון בלי שומת בית דין, ואין להלוה שום טענות ותביעות, ועל זה חתם הלוה שמו בקיום שני עדים. הלך המלוה הנזכר למכור המשכון, רצו ליתן לו פחות מסכום ההלואה, כי השער של כסף וזהב ירד מיום ליום. בא אלי יום יום והטריד אותי שאקח את המשכון ולהשיב לו כספו. ולא הועילו כל דברי שאני איני הלוה רק פלוני, שילך אצלו להטרידו. בקר בקר בא לביתי שהיה קרוב אליו וצעק והכה במקלו על שלחני לאמר: תן לי כספי, לא עניתי לו. צעק, צעק והלך לו. התחשב והלך לעורך דין אחד כאן, ונתן לו לירה תורכית זהב, שיתבעני למשפט, כדי שאחזיר לו כספו, כי רמיתי אותו, שידעתי כי המשכון אינו שוה בערך הכסף שהלוה. בשבת אחרי הצהרים בא אלי שוטר וקרא אותי לבית המשפט. הלכתי. אמר לי ראש המשטרה שהוגשה עלי קובלנא כזאת וכזאת, על כן אשאר כאן עד היום השני שיהיה המשפט. בינתים נודע הדבר בשכונה, הלכו הדיירים למוכתר, שבא והיה ערב, שביום השני אבוא לבית המשפט, ושלחו אותי הביתה. בלילה שלחו גם גרי השכונה לומר לשלמה זלמן הנ"ל ואמרו לו שאם לא ילך לעורך דין ויגיד לו שיבטל המשפט, אז ילכו לרבנים ולבית דין שיכריחו אותו בכח התורה לבטל המשפט, וגם ילכו למנהלי הכולל שלא יתנו לו חלוקה, ולא יניחו אותו ליכנס לבית הכנסת. הלך לעורך דין ביום הראשון בבקר ואמר לו שיבטל הקובלנא כי כבר התפשר עמי. נתן לו העורך דין סטירה בלחי וגרשו מביתו. נתפטרתי ממנו, ובינתים הכינותי עצמי לנסיעה, כי רציתי לנסע בפומבי ולא בחשאי והסתר פנים. בא אחד חרדי ורב יתקרי, לבית דין של הרב סלנט, שישלחו אלי לומר שאסור לי לנסוע עד שאתדיין עמו אצל בית דין על התביעה שיש לו עלי. ישבו הדיינים במיוחד לשם זה בבית הרב צבי פסח פרנק.

לעיל בספרי כתבתי, שהיה איש אחד שהציק לי בעת שעסקתי בסידור הבנק של אבא, ואחר כך התפייס עמי ואמר לי אז, שהוא מוכן לעשות עבורי לטובתי בכל עת שאדרוש ממנו. אמרתי לו, שיתראה הלה עם התובע, להתודע היטב, מה הן טענותיו בעת שחתם על העסקא, שהרשות ביד המלוה למכור את המשכון אחר זמן פרעון, בלי שומת בית דין. הלך אליו הלה, שידע שזה האיש היה ממתנגדי והציק לי. גלה לו, שאחד לוה ממנו כסף על אלו המשכנות והם אינם שלו, וכשהגיע זמן פרעון הכסף ודרש מהלוה כספו, אמר שישלם לו בניירות הממשלה תמורת הזהב שקבל ממנו, שהיו שוים רק 15 אחוז מהזהב, ואם אינו רוצה יקבול עליו לפני הממשלה, וכשראה שהוא במיצר לוה על ידי סכום הכסף שהלוה היה חייב לו, במטבעוח זהב, כדי להציל כספו, ועכשו שנמכר המשכון יתבע המשכון, ואי אפשר לי ליתן לו, אז אתפשר עמו, לתת לו איזה נפוליונים זהב. שאל אותו: יש לך עסקא מהלוה שלך? הראה לי את העסקא! ראה שכתוב: באם הלוה לא יפדה המשכון עד זמן פלוני רשאי למכור המשכון בלי רשות הלוה. אמר לו האיש: תן לי העסקא שיש לך מפלוני. נתן לו, הלך והראה העסקא לבית דין ואמר בתורת עדות כל הדברים שאמר לו הלה, שרוצה רק להוציא איזה נפוליונים ממני. כתבו בית דין פסק, שמותר לי לנסוע לחוץ לארץ, בלי שום עכוב, ואמרו לסופר, שיעתיק את השטר עסקא שהיה להתובע מהלוה שלו, ונתקיים על ידי בית דין ונתנו לי, אולי אצטרך לזה. הלה לא בא עוד לבית דין בזמן הקבוע, משום שהתחרט ממה שמסר העסקא להאיש. חשב והגיש קובלנא לקונסול, שלא יתן לי דרכיה, עד שאגמור עמו, ונתן הרשאה רשמית לאחיו שהוא יתבע, כי בעצמו התבייש להגיש קובלנא. שלא יאמרו איש חרדי ותלמיד חכם הלך לערכאות. כשבאתי לקונסול לקחת דרכיה, אמר לי פלוני הגיש עליך קובלנא שתשלם לו כספו המגיע לו. אמרתי לו: כבר היה לי דין תורה עמו אצל בית דין ואין להלה שום תביעה, ורשאי אני לנסוע, וגם חתמו על העתק השטר חוב (עסקא). אמר לי הקונסול, שאלך לסופר פלוני, שהיה נאמן אצל הקונסול, להעתיק הפסק דין והעסקא בשפה הגרמנית ולכתוב להקונסול שעל ידי זה אבקש שיתן לי דרכיה (אייסערונג בלע"ז). עשיתי כן והבאתי אליו, כתב למטה, שהיה האייסערונג נגד עיניו, וקרא אותו, וחתם שמו וחותם הקונסוליה, ומסר לי התעודה הזאת, וגם דרכיה רשמית שהיתה מהמיניסטריום בפרשבורג (לא דרכיה פשוטה כמו שהיה נהוג). לקחתי הדרכיה וגם מכתב אשראי, אשר בכל מקום שיש שם קונסול אוסטרי הונגרי, שיתן לנו – לי ולאשתי – כסף בשביל אכסניה ולינה וגם הוצאות הדרך עד פרשבורג. אמרתי לקונסול שלום והוא ברך אותי בנסיעה צלחה ונסתלקתי ממנו.

(ספור נסיעתנו להונגריה ושהותנו בה ואח“כ בעיר ווין עד לסוף שנת תרפ”ט, עת שחזרנו לירושלים, יבוא בחלק שלישי).

פרק כד

בסוף חודש אלול תרפ“ט, כשבועים אחרי הפרעות, באנו חזרה לירושלים על פי דרישת משפחתנו ובקשת הרבה מידידינו, שבקרו אותנו בוין והבטיחו לנו שכשנבא ישתדלו למצוא בעדי איזו משרה. בו ביום שבאנו בקרו אותנו ידידים ובני המשפחה ונתנו לנו כסף כדי להסתדר, לשכור דירה ורהיטים וכו'. אחרי שהסתדרנו ושכרנו דירה בבתי הורנשטין, רצו ידידי הנאמנים מאגודת אחוה, רבי זלמן סולוביציג, רבי אלטר סטרעלצר ורבי אלטר וישנצקי ועוד אחים ידידים למצוא עבורי איזו משרה, ואספו אספה ביחוד לכך, אבל לא עלה בידם, שהיה תיכף אחרי הפרעות, ולא היה עוד הסדר על כנו. הוסכם אצלם לכבד אותי בתפלת מוספים של ראש השנה ויום הכפורים לפני התיבה בבית הכנסת הגדול בשכונת אחוה וליתן לי 5 לא”י, שלא תהא כמתנת חנם. ידידנו הנאמן רבי אלטר סטרלצר יגע מאד להשיג עבורי איזו משרה. פעם פגע אותנו בלילה כשאנו מטיילים, שאל לשלומנו וחתאונן, שקשה בימים אלה, אחרי הפרעות, למצוא משרה, אולם אמר לי: חושב אני להשיג עבורך איזו משרה – היות שהמוסד בית חולי רוח, שגם אני פקיד שמה, צריך איש שיסע לתל אביב ולמושבות, לאסוף כסף ולמנות חברים, ומחרתים תחיה אספה של ההנהלה, אציע אותך למשרה זו ואראה לפעול שיקבלו אותך לנוסע עבור המוסד, ותיכף כשאפעול אבוא לביתכם לבשר אתכם. עברו ג' ימים אחר האספה ולא בא. הלכתי אני אליו לדרוש תשובה, אמר לי: צר לי עליך אחי וידידי, שלא עלה בידי, כי הגבאית איטה ילין אמרה: “אני” אסע לאסוף כסף ולא נצרך לנו איש אחר… אחרי שבוע פגע בי ידיד נעורי רבי יהושע מאיר ריכמן, דברנו יחד ושאלני מה רצוני לעשות. אמרתי לו: רצוני באיזו משרה שהיא. אמר לי: ב“ביקור חולים” צריך איש שימנה חברים בירושלים ותל אביב והמושבות ושיקבע קופות בכל בית ובית, ואם כי יש לנו אחד בשם ר' נתנאל כהן שמתעסק בזה, אולם אין אנו שביעי רצון ממנו. אסף אספה של הגבאים של הבית והסכימו, וקרא לי ושאל אם רצוני בכך. אמרתי לו: כנראה היא עבודה קשה בשבילי, שאיני יותר צעיר לימים, ואיני יכול לכתת רגלי מבית לבית, וגם שיש בזה משום השגת גבול, כי לא פטרתם אותו קודם שדיברתם עמי שאוכל לומר אם לא אנכי יהיה אחר. לא קבלתי המשרה והגובה הראשון נשאר על מקומו. אחר כך באה הצעה אודות רב אצל כותל המערבי. הלכתי אל הרב אוסטרבסקי, שיקבל אותי לרב שם. קבל אותי בסבר פנים יפות ואמר לי: בכל לבי אני רוצה בו, אולם הראשון שהציעו אותו לפני הוא רבי יצחק אורנשטין ואיני יכול לקבל אותו, אלא אם ר' יצחק ימאן בהמשרה הזאת, אז יהיה כבודו בעל המשרה הזאת. רבי יצחק קבל המשרה והוא הרב של כותל המערבי עד היום. אחר כך הציע לי רבי אלתר וישנצקי שאלך לקבל כסף לנטיעת אילנות בשכונת קרית שמואל על שם הרב שמואל סלנט ז"ל, והסכים לזה גם רבי יצחק פרנקנטל סופר של ועד הכללי. אולם זאת המשרה אני בעצמי לא רציתי, שיש בה טורח הרבה ויגיעה ורוח מועט. על כל פנים השתדלו הרבה מידידי למצוא לי משרה. זכרה להם א' לטובה.

כשראה שאר בשרי הנכבד דר. יוסף יואל ריבלין שאי אפשר לי למצוא משרה, בא אלי ואמר: יקירנו, מה לנו לחפש משרה בעדך? די לך שעבדת הרבה בימי חייך ועכשו צריכים אתם לחיות חיי מנוחה, וכבד אתה בן ששים שאז כל העובדים והפקידים ובעלי משרה עוברים לפנסיה. אסף אספה מבני משפחתנו ואמר להם שמהראוי להקציב לנו דמי חודש, שכל אחד יתחייב ליתן סכום כסף והוא מקבל עליו הטרח לגבות בכל חודש מן המתחייבים, שלא אצטרך לסובב בעצמי לגבות את דמי החודש, שיהיה בדרך כבוד. כולם קבלו את הדבר באהבה ובחבה יתירה וכך סודרה פרנסתנו וכן נמשך הדבר עד היום על ידי שארי הנכבד הנזכר, בעל הנפש היקרה ועדינה ואצילה, שמסור היה לי ולאשתי כל הזמן וכן היום מסור בכל לבו ונפשו, כאב ופטרון בכל דבר. ברכת ה' תהא עליו ועל רעיתו ויראו נחת מצאצאיהם.

---

בעיר וין אשתי התרגלה בכבישים ישרים, שאין בהם מעלות ומורדות. ושם בחורף חם בבית, וכן לא ראתה פרעות, והיתה רחוקה ממשפחתי ומשפחתה, ולא ידעה מה שעבר עליהן, והיתה בריאה וחיה חיי נוח וטובה. כשבאה לירושלים, שיש בה מעלות ומורדות ואבנים מרובות, ובחורף אין תנורי חימום, וראתה מה שארע בתוך המשפחה, מחלות ועניות, ועוד היתה לה עגמת נפש מעוד ענינים, התחילה לסבול מעט מלחץ דם גבוה. בשבת אחת בחודש טבת תרצ“ב הלכה עם אחדות מבני משפחתה לשכונת שערי חסד לביקור של שמחה. בחזירתן נפלה באמצע הדרך והתעלפה. הוכרחו האנשים שהלכו עמה להביא אותה בעגלה לבית החולים “הדסה”, וכפשע היה בינה לבין המות. הרופאים טפלו בה זמן רב עד שהחיו אותה והתחילה לדבר. אני חכיתי עד הלילה לבואה, ולא באה, והנשים שהלכו עמה לא רצו להודיעני. אחרי שפתחה עיניה והתחילה לדבר, בקשה שאבוא לראותה. שלחו לומר לי שאלך להדסה, מבלי שיאמרו לי על מה ולמה. הלכתי להדסה ומצאתי שער הכניסה סגור והמשרתים לא רצו להכניסני. ובעוד אני עומד וטוען עמם, יצא הרופא שטפל בה ושאל אותי מה רצוני. אמרתי לו. אני בעל האשה שהביאו אותה מתעלפת ורצוני לראות שלומה. הרשה לי להכנס למשך עשרה רגעים. כשנכנסתי לחדרה שמחה מאד וספרה לי שהיתה כבר מיואשת מן החיים. היא שכבה בבית החולים חמשה ימים ויצאה בריאה. הרופאים אמרו שאם לא תבוא לה עוד התקפה תוכל לחיות חייה על פי הוראות הרופאים ושתשגיח שלא תתקרר. אחרי איזה שבועות באה לה התקפה. בא הרופא וציוה להקיז לה דם. אמר: לעת עתה לבה בריא, אולם אם תבא עוד התקפה אין תקוה לחייה. שלח אחר הרופא של הביקור חולים הוספיטל ד”ר משה ניימן להתייעץ עמו, והוסכם לקחת אותה לבית החולים. שכבה שמה שני שבועות והוטב מצבה. אחרי עבור זמן נחלש לבה וחלתה במחלת אסטמה והוצרך בכל יום לעשות לה זריקות, עד שחלתה רצינית ונלקחה שוב ל“ביקור חולים” ושכבה שמה איזה זמן עד שמתה ביום ו' כ' סיון אחר הצהרים. לא הוכרז להלויה, שהיה כשעתיים לפני שקיעת החמה, ורק בני המשפחה הלכו ללוות אותה. באנו חזרה מהר הזיתים כחצי שעה לפני שקיעת החמה. מיום שחלתה עד יום מותה היו בערך ששה חדשים. וכה חרות על מצבתה: “מ”ק אשה כשרה וצנועה יראת ה' ב“ק אשת חיל ורבת הפעלים חנה יוטא המבורגר נלב”ע כ' סיון תרצ“ב יהי זכרה ברוך תנצב”ה²¹³".

ארבעים ושמונה שנים חיינו יחד באהבה ושלום, מסורים אחד להשני בכל לב. בה היו כל המעלות והמדות של אביה רבי אריה מרדכי ז"ל. מעשיה הטובים כאן ובווינה הם בלי מספר. כל הארצי ישראלים, אנשים ונשים, שבאו לווין להתרפאות או לטיול, היתה היא להם אם ואחות והתענינה במצבם ועזרה להם בכל שיכלה, להקל מעליהם צערם ובדידותם, וביתנו היה הומה יום יום מאלו שבאו לשאול עצתה ושתעשה להם טובה, והיתה מטפלת בהם, לילך עמהם להרופאים ולראשי הקהלה שלא על מנת לקבל פרס. בשבתות ובמועדים היו לנו הרבה אורחים מירושלים ומפולין, שבאו לאכול פשטידא שלה, גם כאן, כשבאה חזרה מווין, התענינה מאד במצב העניים והשכנים, אף שכבר היתה חולה והכל בחשאי ובצנעה בלי שום פרסום ובקשת תודה. אף בעת שכבה בבית החולים איזה שבועות, התמסרה לחולות ששכבו עמה בבית אחד והתענינה במצבה של כל אחת ואחת וחלקה להעניות החולות כסף, וממה שהביאו לה בני המשפחה פירות ורבה ומעשה אופה, נתנה חלק לאלו שלא היתה להן משפחה, ולא היה להן במה להשיב את נפשן, בלב שמח ובת צחוק על שפתה. אני הייתי אצלה כמעט כל היום ותמיד אמרה לי שאביא לה איזה שילינגים ובל יודע לאיש. שאלתי אותה על מה ולמה, אמרה לי שמחלקת זאת להחולות העניות ולמשרתי הבית, שמשכורתן זעירה, ועשיתי לה רצונה. כל הנשים ששכבו עמה בחדר אחד קראו לה אמא וכשמתה געו כולם בבכיה, שחסרה להן אחות רחמניה ועל נפש יקרה שכזו שמתה, ועד היום כל מכיריה והשכנים שדרו עמנו בשכונה אחת מצטערים, וכשמזכירים את שמה מספרים בשבחה ובצדקתה. אשת חיל עטרת בעלה, יהי זכרה ברוך!

כאן עלי להודות למנהלי “ביקור חולים”, ששימשו בזמן ההוא, שזכרו לי חסד נעורים והטיבו עמי בסדור התשלומים וגם לא חשכו כסף והמציאו מה שהרופא ציוה בזריזות בלי שום עכבה. לילה אחד היתה מכונת החמצן ריקה, שלחו אחרת, אף על פי שכבר היה קרוב לחצות, ועלה להם הדבר יותר מלא“י אחת. כן תודתי להאחיות הרחמניות ולאחות הלילה שעבדו אז בבית, שהיו כולן מסורות לה, וטפלו באשתי בזריזות ואהבה, וכן משרתי הבית טפלו בה כראוי ורצוי. כי אשתי ע”ה היתה אהובה לכל, ורצו מאד שתחלים. וביחוד מודה אני לרופא הבית ידידי מנוער הנכבד ד“ר משה ניימן, שהיה מסור אליה ביום ובלילה, ואף באמצע הלילה, כשטלפנו אליו, מיד בא, וטיפל עמה הרבה. גם פעם הזמין את ד”ר וולך להתיעץ עמו ולא לקח ממני, לא הוא ולא ד"ר וולך, אף מיל. יגע ועמל להחזיר אותה לאיתנה ולא הועיל. הטיבה ה' לטובים.

---

רשימת המשפחות שהתחתנו עם משפחת המבורגר

– ראש המשפחה ר' משה המבורגר: קונשטאדט.

– משפחת בנו הבכור ר' מאיר המבורגר:

בלטנר, זליגמן, יפה, ליאון, רובוביץ.

– משפחת בנו השני ר' אהרן המבורגר:

הירשקביץ, זילברמן, זיסלוביץ, לוי, פיקרסקי, פרדקין, פרידגוט, פרופניק, רייכמן, שלנק, שפר.

– משפחת בנו השלישי ר' נתן צבי המבורגר:

איסקולוסקי, וינברג, ון-פרג, וסטין, זבלודובסקי, יעקובסון, כהן, מן, פריימן, צייגר, רבינוביץ, ריבלין, שווארץ, שורצשטיין,

– משפחת בנו הרביעי ר' פנחס המבורגר:

אייזנבאך, אמסטל, בטלמאן, גולדהירש, דובינר, דובשני, הוכשטיין, הילפרין, וייס, חייסון, חרלפ, טננבום, יעקובסון, כהן, לנדסברג, מרגלית, עלבע, ראב, ריבלין, שפיצר.

– משפחת בנו החמישי אברהם ארי' המבורגר:

אייזנבאך, בת עמי, גוטפריד, גולין, הורביץ, ויינשטיין, וייסנשטרן, ליאון, מלצר, מופר, רוזנפלד.

 

חלק שלישי    🔗

עולמי שלי

(המשך)

א) הוי ירושלמי בשבעים שנה אחרונות

ב) בעלי התעשיה הראשונים

ג) טיפוסים מיוחדים

ד) זכרונות ירושלמיים וזוטות

לזכר בתי

מרת חוה אסתר ע"ה

אשת הר“ר אליעזר ריבלין ז”ל

נפטרה בדמשק בי“ט טבת תרע”ח

עם החלק השלישי

א) חלק זה בא להשלים את קודמו בזכרונות וספורים ירושלמיים כלליים בעיקר מימי התקופה של עולמי שלי בירושלים בין השנים תרכ“ח-תרצ”ב.

ב) עוד עמדי בכתובים קורות חיי וזכרונות מרובים ומענינים מקורות חיי בחוץ לארץ (גרמניה, הונגריה, איטליה, רומניה, צ’יכיה ואוסטריה ) בין השנים תרס“ב-תרפ”ט, והנני מקוה להדפיסם אי"ה בקרוב.

ג) יודע אני שהרבה מן הסופרים והמעתיקים ישתמשו בחמר שבספרי זה אבקש אותם כי יזכירו שמי ושם ספרי, “וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”.

ב“ה. ירושלים, תשרי תש”ח.

המחבר

הוי ירושלמי בשבעים שנה האחרונות    🔗

פרק א

היה נהוג כשהשתדכו שתי משפחות לזו בן ולזו בת, קודם שנגמר השדוך, באה אמה של הבן לבית אמה של הבת עם איזה אמות חוטים מדולדלים ובעלי קשרים מרובים, ונתנה למיועדת להיות כַּלָתָה, שתפרק הדלדול ותפתח את הקשרים בפניה, ולעשות פקעת (כדור) לדעת אם הנערה אינה עצלנית ורגזנית ויש לה סבלנות לשבת אילו שעות ולטפל בזה, והיה אם ישבה הנערה בשקט וגמרה עבודתה זו, הלכה אם הבחור לביתה והשידוך נגמר, ואם ראתה שהנערה מתרגזת או מתעצלת הלכה לביתה ואמרה לבעלה: " זו אינה בשבילנו ".

בחור ובתולה שנתארסו וקנו להם רהיטים, המטות שקנו לא היו שוות, כמו עכשיו, האשה היתה לה מטה מיוחדת שקראו אותה " מִטַת-שמים " (הִימֶל-בֶּעט באידיש, “כילה” בלשון התלמוד), ארבע כלונסאות של ברזל היו עולות מארבע כרעיה של המטה, והכלונסאות היו מרוכסות למעלה על ידי מוטות דקים של ברזל לאורכן ולרחבן, ועל הכלונסאות למעלה היו כדורים עגולים, שהבריגו את הכלונסאות שלא יתנענעו²¹⁴ ויפלו המוטות, מסביב למטה ועל גבה היו וילאות לבנות, עשוי כמין אוהל, מיוחד לזמן שהאשה תלד בן או בת, – בפרט אם תלד זכר – שתהיה מכוסה, שלא יראו אותה ואת וולדה ולא יטילו בהם “עין רעה”, רק מצד אחד, באמצע הוילון, היה פתוח מעט ליתן אוכל להיולדת.

כשחתן וכלה הלכו לחופה, התירו את כל הקשרים של קיימא שהיו להם, והסירו את כל התכשיטים שהיו על הכלה וגם הצַמות שבראשה היו מופרדות, שלא יהיה שום קשר, כדי שהנשים הכשפניות לא תוכלו²¹⁵ לקשור את הזוג שלא יזדווגו יחד – סימן שאין כאן שום קשר חס ושלום

---

כשאשה ילדה זכר מיד לקחה המילדת אוד עשן ופחמה את כותלי החדר למעלה מן המטה בקו שחור מסביב, סגולה שלא יוכלו השדים או רוחות רעות להכנס מתחת לקו ולשלוט בילד וביולדת ²¹⁶כן דולק ביום ובלילה מנורה של נפט קטנה בכותל שהמטה סמוכה לה מבפנים של המטה.

כן היו נירות מיוחדים “שיר המעלות” שהיה מודפס עליהם שמות של מלאָכים וציורים משונים ולמעלה היה מודפס באותיות גדולות “שמירה להילד והיולדת” (יש שמשתמשים בזה גם היום), הנירות הללו היו מן המוכן אצל מוכרי ספרים או תשמישי קדושה, כשנולד לאחד בן, מיד הלך אבי הבן וקנה טפסים כאלה, אחד הדביק על פתח הבית ולפנים, ואחד אחד על כל חלוני החדר מבפנים, אחד מקופל וכרוך בממחטה וקשור על מצח היולדת ועוד אחד מקופל וקשור על מצח הילד, סגולה שלא יהיה שום חשש של שֵׁדים או רוח רעה, אצל הספרדים (הישפניולים) היה נהוג שהנירות הללו היה ממציא המוהל שהיה מן המוכן אצלו, תיכף כשנולד הבן בא אבי הילד והמוהל ואמר: פַּפּוּלִיקָס! (נירות בעברית) המוהל נתן לו וברך אותו “בסמן טוב” והיה זה גם הזמנה להמוהל שהוא ימול את הילד.

יום אחד קודם המילה בא המוהל לבקר את הילד והניח את האיזמל תחת מראשותיו של הילד לסגולה.

הכף של יד הימנית היתה סגולה לבטל " עין רעה“, אם אשה באה לבית היולדת והראו לה את הילד וראתה שהילד יפה או בריא ולא אמרה “בלי עין הרע” ולא רקקה ג' פעמים על הארץ ואמרה כמה " שחור” הוא הילד²¹⁷ כשהלכה ועמדה אצל הפתח לפתוח הדלת ולצאת מיד הושיטו לה מאחוריה כף יד הימנית באצבעות מפוזרות ואמרו “חמשה בעיניך” – בשפת אידיש או הישפניולית או ערבית – כלומר: עין רעה יהיה אצלך²¹⁸.

מיום שנולד הבן עד יום המילה, יבא לעת ערב מלמד תינוקות – אותו שבחר אבי הבן – עם תלמידיו הקטנים, לבית היולדת, סבבו את המטה, והמלמד קורא עמהם קריאת שמע פסוק בפסוק, היינו: פרשה ראשונה, מזמור יושב בסתר, שיר המעלות אשא עיני וגו' המלאך הגואל וגו', היולדת או המיַלדת מחלקות להם גרעינים ובטנים וכולם אומרים בקול “לילה טוב” לילד וליולדת ומסתלקים – המלמד בא על שכרו מאבי הבן –

בכל לילה, עד יום המילה, ישבו שני אנשים בבית היולדת ולמדו עד חצות לשם שמירה שלא תבאנה הנשים הכשפניות בתואר חתולה שחורה לחטוף את הילד, אחר חצות כשכבר קרא הגבר ואין כשפים שולטים עוד, הלכו להם הלומדים.

בלילה שלפני המילה ישבו עשרה אנשים והיו ניעורים כל הלילה לשמור את הילד והיולדת קראו לזה וואַך-נאכט באידיש (ליל שמורים בעברית), כן באו בתחלת הלילה בני המשפחה והקרובים של האיש ושל האשה לברך אותם וכל אחד הביא מנורה עם שמן זית כשהפתילות דולקין בתוכה, וברכו ברכת " מזל טוב" כיבדו אותם באפונים מבושלים (מדוע אפונים? ) עוגה ויין אכלו שתו והלכו להם, האשכנזים לא עשו פומבי ופרסום בזה, ואצל ההישפניולים נעשה זה בעסק גדול, אנשים ונשים התאספו אצל אחד מבני המשפחה, והלכו בכנופיא לבית היולדת, שני אנשים הלכו בראש עם מנורות דולקות בשרשראות של נחשת קלל, כשפרחים מריחים סביב השרשראות ואחריהם כל משפחה ומשפחה, אשה אחת תופפת על האירוס, – טַמבוּרֶה בהישפניולית –²¹⁹והנשים זמרו בדרך הילוכן ברחובות, בכל איזה רגעים הוציאו כל הנשים קול בבת אחת הי – לו – לו – לו – (הילולא) עד שנכנסו לבית היולדת, אז קדמו אותן הנשים שבבית, בהי – לו – לו – לו והן משיבות בהי -לו -לו – לו - והן משיבות בהי – לו – לו- לו – אלו ואלו בזמר מזמרין, הושמו במקום מיוחד או תלו אותן על מסמרים שבבית, והבית נתמלא עשן מהפתילות שנעשו פחם או שהתחילו הנרות להִכָּבות ומהריח של שמן זית שרוף עד שאי אפשר היה לישב בהחדר, והיו מקרים שהיולדת התעלפה, כי החלונות היו סגורים מחשש סכנה אם יפתחו יכנסו שֵׁדים או רוח רעה וישלוט על הילד.

מצות מילה: האשכנזים מכבדים את בני המשפחה בכיבוד של מצוה לפני המילה ואחרי המילה, ההישפניולים מכבדים רק הסנדקאות להרב או לזקן המשפחה וכל יתר הכיבודים ואף הברכות שלאחר המילה שייך למוהל.

כל שמונת הימים עד זמן המילה, הילד במטת אמו, שתשגיח עליו מחשש שדים או כשפים, לאחר יום המילה משימים את הילד בערשו שהוא כעין חגיגה, מתאספים כל הילדים שבחצר, גם ילדי המשפחה והם לוקחים את הפעוט ומשכיבים אותו בערשו ומניחים תחת הכר מראשותיו חומש לסגולה²²⁰.

כשהילד נגמל ומתחיל להתגדל לוקחת האמא מעט צבע שחור באצבעה ונותנת על המצח, על הלחיים ועל ראש האף של הילד שיתראה " שחור" כדי שלא ישלוט בו עין רעה.

כשמתגדלים הילד או הילדה ומתחילים ללכת הולכת האמא או הסבתא לפני הילד או הילדה וכוס מים בידה עם סכין, שופכת המים על הארץ וחותכת בסכין על המים והילד או הילדה הולכים על המים הנשפכים, לאמר: כבר נחתכו הכבלים שעל הרגלים ויוכלו ללכת בעצמם.

אצל ההישפניולים היה מנהג כשאיש או אשה היו חולים עשו להחולה סדר הכפרות, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ואם לא הועיל, עשו פִידוּלקֶה היינו: סָדו את בית הכסא בסיד וניקו את הרצפה, שפכו מימות ריחנים ולקחו מים ומלח ודבש וביצים ונתנו בבית החולה והדליקו נרות ועישון וקיטור לשדים ואמרו: " בבקשה מכם שתרחמו על נפש פלוני בן פלונית או פלונית בת פלונית ותמחלו לו או לה על חטאתו אשר חטא, או חטאתה אשר חטאה ותתנו לו נפשו רוחו ונשמתו" ושוברים הביצים ושופכין אותם בבית הכסא ואומרים: הא לכם קרבן זה נפש תחת נפש וכו' וכו', והיה מעשה: בחצר אחת דרו שתי משפחות אחת ספרדית ואחת אשכנזית, המשפחה הספרדית עשתה פידולקה, לקחה השכנה האשכנזית ונתנה כף של חמש אצבעות מסיד על פתח ביתה ועל פתח ביתה של השכנה ועל הבית כסא כדי לבטל מעשה השדים, נתרגזה השכנה בעלת המעשה, ובלילה שפכה עביט של מי שתן בהכד של מים של שכנתה שעמדה במטבח, שלא יהיה להמשפחה מה לשתות.

המוּמיֶה היתה יותר קשה ואיומה, השתמשו בעצמות של מת והביאו מכשף זקן או זקנה מן הערביים, והיה עסק גדול, ואולם אני זוכר בבירור כיצד היה נעשה ומתי היה נעשית – משום שלא היה נעשה רק לפעמים ובעתים רחוקות – גם שאלתי זקנות של עיר העתיקה ואינן זוכרות.

בערבי שבתות בפנות היום והגיע שעת הדלקת הנרות של שבת הלך אברהם מרדכי " המכריז" ( חצי ספרדי וחצי אשכנזי מצד האב או האם) שהיה קולו חזק בכל הרחובות שדרו שם יהודים וצעק בקול אַ - צִי – נ – דֶּר! בהישפניולית – בעברית להדליק – וקולו היה נשמע עד קצה הרחוב השני, היה רָץ, כדי שיגיע קודם כניסת השבת בכל הרחובות שדרו שם יהודים, בדרך הילוכו ברחוב היהודים אמר להחנונים, בהישפניולית סֶרַה לַא בוּטִיקַה – בעברית סגור את החנות, – כן כשמת אדם גדול היה השמש של האשכנזים מכריז ברחובות " בטול מלאכה" מפני שפלוני שמת, ואברהם מרדכי הלך ברחובות וצעק אַי מִצוַה כלומר: אדם גדול פלוני מת שילך ללוות אותו, כן כשנאבד ילד או ילדה, הכריז ברחובות בעברית, בהישפניולית ובערבית מי שמצא אותו או אותה להחזיר למשפחה פלונית, ועל כל דבר שטעון הכרזה מאת הרבנים היה הוא המכריז על כן קראו לו " אברהם מרדכי המכריז".

פרק ב

המנורות:

בשלושה מיני מנורות השתמשו בימים ההם.

(א ) מנורות של " קפיצים" ( פלומפן באידיש), במנורות אלו היו משתמשין בבתי מדרשות, בלילה, בשעת לימודם של יושבי בית המדרש, היו משימים על כל שלחן שלפני הלומדים שלש מנורות, אחת בראש השולחן, אחת באמצע, ואחת בסופו כדי שיראו כל הלומדים מה שכתוב בספרים שלמדו, כן היו משמשות המנורות הללו בשעת תפלת השחר לאלה שהתפללו כוותיקין קודם הנץ החמה.

וזה מעשה המנורה:

פחח מיוחד היה שעסק בעשיית מנורות של קפיצים, לקח רקיע פח בדיל רחב, חָג בו במחוגה וסמן עליו עיגול רחב, אחר שסמן, קצץ את שיורי הפח שמחוץ לעיגול ונשאר טס (דסקא ) של פח עגול ורחב, לקח את הדסקא (טס ) והקיש עליו בקורנס, עד שעשה את הפח שקוע כעין קערה שתשמש בסיס למנורה, שתעמוד על השולחן מבלי להתהפך, אחר כך לקח הפחח פס של פח ארוך 20–30 סמ' ועגל אותו כעין קנה, דבק את הקנה בבדיל רותח לאורכו של הקנה – ונעשה הקנה חלול, רוחב הקנה היה בערך 10 ס“מ, לקח את הבסיס של המנורה והפכו, שהצד הבולט היה למעלה, כעין קערה הפוכה, ולקח את הקנה והדביק אותו לאמצעיתו של הבסיס נשאר פי הקנה פתוח מצד אחד ונעשה בית קבול לשמן, אחר כך לקח הפחח פס של פח ארוך וקצר ברוחב 2 ס”מ והדביק ראשו האחד אל הבסיס וראשו השני אל הקנה שישמש אוזן יד למנורה, לטלטלה ממקום למקום, כשגמר הפחח את עשיית גופה של המנורה, לקח קפיץ עשוי מחוט דק של ברזל – אורכו של הקפיץ היה קצת יותר ארוך מאורך של הקנה – נתן את הקפיץ לתוך הקנה, שראשו האחד של הקפיץ היה בולט מחוץ לקנה, בראש הקנה עשה הפחח כיסוי בצורת קנה ארוך מעט כדי שיכסה את הקפיץ שהיה בולט מחוץ לקנה וגם את הקנה שבו היו נותנים את השמן, והיה כיסוי זה משונה משאר כיסויי כלים, שבשאר כיסוי כלים הכיסוי היה כפוף על הכלי מבחוץ לכסות אותו, וכיסוי של מנורה זו היה נכנס לתוך קנה השמן ולא היה מהודק אלא רופף מעט, משום שהיו צריכים בכל שעה לדחקו שיכנס לתוך קנה השמן כמבואר להלן, בכיסוי למעלה היה נקב מפולש כמדת הפתילה שהיתה מיוחדת למנורה שכזו, כשגמר הפחח את מעשה המנורה, הביא אותה אל הדורש מלאו את הקנה שמן עד פיו ונתנו את הקפיץ בתוכו ואת הפתילה בתוך הקפיץ בשביל שתהא שואבת, ואת ראש הפתילה שיצא מן הכיסוי למעלה היו מטבילין בשמן שאותה היו מדליקין ויהי אור.

כשהשמן התחיל להתמעט ולא היה בכח הפתילה לשאוב את השמן ונהיה על ידי זה אור כהה, היו דוחקים את הכיסוי לתוך הקנה על הקפיץ שהיה בולט חוץ לקנה, ירד הקפיץ לתוך הקנה ועל ידי זה עלה השמן והאיר את הפתילה.

עבודה רבה היתה למי שהשתמש במנורה שכזו. לפי שבכל איזה רגעים היה צריך לדחוק את הכיסוי, כדי שהפתילה תאיר כדבעי, כן אֵרע שבאמצע הלימוד כבה הנר שכבר כלה השמן מן הקנה, והיה צריך הלומד להפסיק מלימודו ולהסיר את הכיסוי וליתן שמן לתוך הקנה.

כל מנורה שכזו לה מלקחה קטנה של פח שבה היו מפחמין את הפתילה.

ב) מנורה של נפט גַזִיק באידיש:

פחחים ספרדים מיוחדים היו שהתעסקו בזה כל הימים, והיו להם מנורות כאלו מן המוכן, קטנות, בינוניות, וגדולות, מפני שבכל בתי הדיירים היו משתמשים רק באלו המנורות – אז עוד לא היו מנורות של נפט עם זכוכיות – כל בעל בית היה צריך לארבע או חמש מנורות כאלו, אחת להאיר את הבית, שניה בשביל הבעל ללמוד וכתיבה, שלישית בשביל האשה במטבח, רביעית במסדרון החשוך שלפני הבית וחמישית בבית הכסא – מחיר כלי נפט כשכזה היה מן 5 מא“י עד 10 מא”י – וזה דבר הגזיק: הפחח לקח פסת פח בדיל ( שלא יוחלד הכלי מרוב שימוש ) חג במחוגה עגול ברוחב 15 ס"מ, קצץ את שיורי הפח שמחוץ לעיגול ועשה דסקא ( טס ) בסיס למנורה שתעמוד על השולחן, ואחר כך לקח הפחח פיסה שניה של פח-בדיל, קמט את החתיכה ועשה אותה כעין משפך, רחב מלמטה והולך וצר מלמעלה, הדביק בבדיל רותח לאורך המשפך והדביק את הצד הרחב שלו לבסיס ונעשה כלי קבול שבו היו נותנים את הנפט, למעלה במקום הצר, היה הפחח נותן כיסוי של פח כפוי " על " הכלי, באמצע הכיסוי תקע כעין צינור צר וחלול שדרך אותו צינור היה יוצא ראשה האחד של הפתילה לחוץ, נתנו נפט לתוך הכלי וכל הפתילה היתה נתונה בתוך הנפט, שתהא שואבת, ואת ראש של הפתילה שהיתה יוצאת לחוץ היו מדליקים ואור כהה האיר את הבית, בכל דבר היו משתמשים לפני אורו של כלי נפט ( גזיקל ) זה, כלי זה היה משמש גם לנר של לילה.

השגחה יתירה היו צריכים בשעת שימוש בנר נפט שכזה, היינו: לכוון שלא תהא הפתילה יוצאת מחוץ לצנור יותר מכפי המדה, וכן שלא תהא השלהבת נמוכה יותר מדי, שאם לא השגיחו והפתילה יצאה מן הצינור יותר מכפי שצריכה אף כחוט השערה היתה השלהבת עולה ועשן שחור של חוט דק – שכמעט לא נראה לעינים – היה מתמר ועולה, ובחצי שעה היו כותלי הבית שחורים ורהיטי הבית מעושנים והאיש או האשה שהשתמשו באורו של כלי נפט הזה הושחרו פניהם ושאפו בנשימתם את הפיח לפיהם ולאפם והרוק של הפה והריר של האף היו שחורים, ואם הפתילה היתה ירודה היו אור וחשך משתמשים בערבוביא, ולזאת היו צריכים תמיד לצמצם את שיעורה של הפתילה למִדה המדויקת שהיא צריכה לצאת מן הצנור.

אם השתמשו בגזיק זה לנר של לילה ושכחו להוריד את הפתילה הרבה כדי שהשלהבת תהא קטנה מאד, היתה השלהבת עולה מאליה, וכשקמו אנשי הבית משנתם היה הבית מלא עשן, והיו מקרים בימות החורף, כשחלוני הבית סגורים ובני הבית עלו על מיטתם לישון, שאפו את העשן לתוכם עד להתעלפות ונטולי הכרה, ובבקר כשלא פתחו את פתח ביתם בזמן הרגיל, היו צריכים לשבור את הדלת ולפתוח חלוני הבית בכדי שהעשן יֵצא לחוץ ולטפל במתעלפים לעוררם משנתם העמוקה על ידי שהיו שופכים על ראשם מים חמים מאד ולשפשף את הראש – רפואה בדוקה להוציא את העשן שבראש מן המוח – ולא לחנם קראו לכלי נפט שכזה מַזִיק במקום גַזיק.

ג) מנורות של שבת:

צעירה כשנישאת לאיש ונתחייבה בהדלקת נרות של שבת – אחת מן המצות שנשים מוזהרות עליהן – קנתה שתי קערות של זכוכית שהיו מיוחדות לנר של שבת, המנורות הללו היו נקראין " שִׁיסֶל לומפֶן" בקערות נתנו שמן זית ובתוך השמן נתנו חתיכה של פח ( מִי’צוּנֶס באידיש, לקוח מהישפניולית) שבחתיכה זו היה מקום לתחוב שבע פתילות – כנגד שבעה ימי שבתא – אילו הפתילות מֶצֶ’ס באידיש – נשים זקנות היו עושות אותן והיו נותנין לכל אשה לשם מצוה ( להלן מבואר אופן עשייתן ), הקערה האחת היתה משמשת לנר של שבת שהאשה תברך עליה. והשניה היתה להאיר את הבית בשעת אכילה, משום שבלילי שבתות לא היו מדליקין בשום בית של יהודי כלי נפט ( גזיק) המוזכר לעיל, מפני חשש של חילול שבת, שמא יצטרכו להוריד את הפתילה ויהיו חייבים משום מכַבֶּה.

כה היה נהוג לברך על קערות של זכוכית עד שקם ר' יהושע אריה הפחח או כמו שקראו אותו הנשים " שִׁיֶע לֵיב בלֶחֶר" והתקין מנורות שבת מודרניות, של נחשת קלל, והיה מקום למנורה שכזו לשבע קערות קטנות, המנורות הללו היו מלאכת מחשבת של ר' יהושע ליב הפחח. מעשה ידיו – כעין פַּטֶנט – שאסור היה לשום פחח להתעסק בעשיית מנורות שכאילו, אך מלבד זה היה אומן נפלא במלאכתו זו עד שאי אפשר היה להתחרות בו.

תארה של מנורה שכזו ידועה, משום שגם היום יש עוד הרבה מנורות כאלו, שמשתמשין בהן בבתים חרדים ואדוקים, אולם ר' יהושע ליב בעצמו כדאי לתאר טיפוסו ומעשהו.

איש צנום ודל בשר – כבן חמישים שנה – בעל עפעפים אדומות, היה ר' יהושע ליב הפחח, חסיד נלהב ואדוק מחסידי הרב דוד בידרמן ז"ל, לבש קפטן ישן וחגורה צרה בלא מעיל עליו, כובע ישן חבוש לראשו שהירמולקה היתה שמוטה מהכובע לחוץ ונראית לכל, גרביים לבנות מורדות לארץ ומכנסים לבנות שנראו בין קפולי קפטנו והגיע עד הגרביים, רק נעלי בית ( פַּנטָפל באידיש) היו על רגליו, פאותיו ארוכות ומדולדלות, זקנו ארוך ומדולדל, שמעולם לא עלה מסרק על זקנו, שמא יסיר שערה אחת מהדיקנא קדישה שלו, בכל יום הלך לטבול עצמו, קודם תפלה של שחרית, אחר כך הלך לבית מדרשו של הרב בידרמן להתפלל, – בבית מדרש זה התפלל תמיד בחול בשבתות בראשי שנה ויום הכפורים ובמועדים – התפלל בעמידה ובהתלהבות ופניו מוסבות אל הקיר, שלא שח שיחה בטלה כל זמן שהתפלין היו על ראשו, אחר התפלה היה מן המאחרים לצאת, ישב לו עם החסידים ושתה יין שרף של " תיקון " והתעסק בפוליטיקה, ממליך מלכים ומוריד מלכים מכסאם, התעסק בהוויות העולם, פילוסופיה, חקירה, במערכת השמים והראה את גדול בינתו בזה, כך ישב שעות אחדות עד שנתרוקן בית המדרש מן החסידים, רק אז הסתלק גם הוא לעסוק בעשיית המנורות של שבת.

חנות היתה לו ברחוב היהודים כלומר: מרתף חשוך שפתחו היה פתוח לרשות הרבים, שם ישב לו על האפופרין ( שרפרף) קטן לפני הפתח והניח דף של עץ על ברכיו וקנים דקים של נחשת קלל שם על הדף, לקח את שני הראשים של זקנו לתוך פיו ואת הכובע שלו הפשיל עד חצי ראשו והתחיל לחשוב מחשבות כיצד לעשות את מלאכתו, מָדַד וחָג במחוגה עד שישב לעצמו בדעתו סדר המעשה והתחיל בעבודה, כשעה אחת לפנות ערב הפסיק את מלאכתו וסגר חנותו-מרתפו והלך לבית המדרש להתפלל מנחה ומעריב ולשוחח עם החסידים.

ר' יהושע ליב אף שהיה חסיד של רבי דוד בידרמן למעשה. אולם להלכה היה גם חסיד של כל הרביים, וכשהיה יומא דהילולה ( יָרצַיט ) לאיזה צדיק והחסידים ישבו וסעדו יחד היה רב יהושע ליב סוגר את מרתפו והכריז לפני לקוחותיו על ביטול מלאכה והלך למקום שהחסידים יושבים ועורכים סעודת מצוה כדי להתבשם מהני מילי מעליותא בעניני חסידות ולשמוע עובדות ומופתים מצדיקי הדור הקודמים ומצדיק זה שהגיע יום פטירתו, בכל ראש חודש הלך לאכול סעודת ראש חדש עם החסידים, וכן בכל שמונת ימי חנוכה או סתם יומא דפגרא, ישב לו בין החסידים ונסתלק מעולם העשיה ונכנס לעולם האצילות לדַבק נפשו ונשמתו ברַביים.

כשנכנסו למרתפו של ר' יהושע ליב מצאו בו קנים של נחשת קלל הרבה, ארוכים וקצרים עגולים וישרים, גדולים וקטנים עבים ודקים, מנורות עשויות למחצה, שברי מנורות, קערות של זכוכית גדולות וקטנות, כדי לכוון את המִדה של העגולים שתכנס הקערה לתוכם, כל אלו היו מפוזרים על פני כל המרתף באין סדר.

כשבאה אשה אצלו שיעשה לה מנורה גדולה או קטנה ונשתוותה עמו במחיר, נתנה לו תחלת פרעון בערך חצי המחיר, ושאלה אותו: למתי תִּגָמר המנורה שלי? השיב בקרירות ובישוב הדעת " לשבת אם ירצה השם" הלכה לה, ביום החמשי כשעברה דרך המרתף וראתה אותו מתקן מנורה שנשברה, שאלה אותו: נו, ר' שיע ליב " מתי תגמור המנורה שלי“? השיב לה: הלא אמרתי לך " לשבת”, הא כיצד? הלא רואה אנכי שעוד לא התחיל אפילו בעשיית המנורה שלי, וכבר מחויבת אני בהדלקת הנר? השיב לה במנוחת הלב בלי שום התפעלות " אם כן תברכי בשבת זה על שיסל - לומפ" ולא תהיי בשבת זו רבנית ותתנהגי כמו הסבתא שלך, האם סבתא שלך היתה לה גם כן מנורה יפה של נחשת קלל? מה היתה עושה הסבתא שלך? ברכה על קערה של זכוכית וכן תעשי גם את, " בשבת אם ירצה השם תברכי על מנורה שלך ותהיי רבנית, אבל ר' שיע ליב, הלא הוא ירא שמים ואיך אמר שקר שהמנורה תהיה נגמרת לשבת? השיב לה: שַׁטיה שכמותך! האם אמרתי לך שבת " זה " שיהיה חס ושלום שקר? אמרתי סתם שבת איזה שבת הראשון או השני או השלישי " לשבת תהיה המנורה עשויה בעזרת השם ", וכן היה נוהג גם עם הנשים שבאו לתקן את המנורות שלהן, שנפרד הדֶבֶק או נשבר קנה והנשים היו מוכרחות לקבל עליהן את הדין באין ברירה אחרת, משום שר' יהושע ליב היה אחד המיוחד שהתעסק בעשיית מנורות שכאלו.

מעלה אחת היתה לר' יהושע ליב שהיה זכרן, כמה וכמה נשים באו אליו לעשות להן מנורות אלו גדולות ואלו קטנות ואלו בינוניות, וכן כשבאו הנשים שיתקן את המנורה שלהן, שנשברו או שנפרד הדֶבֶק, לא רשם בפנקס ואף לא עשה סימן שלא תתחלף רק לקח והשליך לקרן זוית שבמרתף, ואחר כך כשבאו הנשים לקבל את שלהן מסר לכל אחת ואחת את שלה ולא טעה אף פעם להחליף את של זו לזו.

זה טיפוסו של ר' יהושע ליב הפחח של חול.

ביום הששי אחר הצהרים סגר את חנותו-מרתפו ושבת ממלאכתו אשר עשה ונהפך לאיש אחר " רבי יהושע ליב של שבת “, סמוך לכניסת שבת הלך לטבול עצמו במקוה – לקבל עליו " נשמה " יתירה של שבת – ירד וטבל שבע טבילות, בין טבילה לטבילה הִתוַדָה ומכוון למה שצריך לכוון כשירמולקו על ראשו – שלא יהיה בגילוי ראש – הלך לביתו, פשט את בגדי חול ולבש מלבושי שבת, כתונת לבָנה, גרביים לבָנות נעלים נמוכות ומצוחצחות, קַַפטן של חצי משי וחגורה רחבה דמשקאית, חבש לראשו שטריימל ישן נושן, שהשערות כבר הצהיבו והיו קצרות, שכן היה לו השטריימל עוד מיום חתונתו, לבש מעיל ארוך של משי (ז’וּבֶֶּה באידיש ) ישן, אותו המעיל שלבש תחת החופה שלו, ולא שח עוד שום שיחה בטלה, הלך לו לבית מדרשו של רבי דוד בידרמן ז”ל התעטף בטליתו המצויצת של צמר עב ושחור שנארגה אצל ר' חיים טליתניק כאן, שלא היה בה שום ספק ספיקא של שעטנז, הסב פניו אל הקיר וכסה את ראשו ופניו בטליתו, כשהיו הציבור מרננים את הפזמון של " לכה דודי " וכו' היה ר' יהושע ליב מרקד בחשאי לפי קֶצֶב של הניגון, והתפלל תפילת ערבית בדחילו ורחימו.

בשבת בבקר הלך שוב לטבול עצמו במקוה לקבל עליו "נפש " יתירה של שבת, ואחר הטבילה הלך לבית המדרש כשתי שעות קודם התפלה ולמד פירושו של אור החיים על סדרה של השבוע, ועוד פירושים אחרים עד זמן התפלה – שהתפלל כמנהגו בתפלת ערבית – והלך לביתו. כשתי שעות קודם תפלת המנחה. בא ואמר תהלים בניגון עצוב ובהתלהבות, גמר מלומר תהלים הביט במדרש של פרשת השבוע עד תפלת המנחה, אחר תפלת המנחה, שעת רעוא דרעוין ישב בין החסידים בסעודה שלישית כשראשו מורד על השלחן והיה דבוק בדביקות עילאה, עד שנגמר הסדר והדליקו נרות בבית המדרש והתפללו תפלת ערבית, אחר התפלה הלך לביתו להבדיל על הכוס עִשן סיגריה, וחזר לבית המדרש לסעודת מלַוה מלכה, וסיפר עובדות מצדיקי הדור ומהבעל שם טוב – שזה סגולה לפרנסה – עד חצות, החסידים קראו אותו "מרא דעובדא “, ביום ראשון בבקר היה ר' יהושע ליב " הפחח” פושט צורה ולובש צורה.

עשיית הפתילות ( מֶצֶ’ס באידיש ):

ברחוב הצַבָּעִים שבעיר העתיקה היו חניות שמכרו שמה מיני צבעים, וחניות שבעליהן עסקו בצביעת הכתונת של הפלחיות – הפלחיות לובשות כתונת ארוכה ורחבה בצבע תכלת וחגורה על הכתונת המשמשת במקום מעיל – כן צבעו בחניות אלו גרביים ועוד בגדים ומכאן השם " רחוב הצבעים" גם היה ברחוב זה כעין מרכז מסחרי של עופות וביצים וחניות שמכרו בהן מחצלאות של קש לפרוש על הרצפה ליישב שמה את הילדים ( כמבואר בספרי חלק ב' ) סַלי קש, טַסי קש, פשוטים וצבועים, מעשה ידי הפלחיות הכפריות, וקני קש ארוכים מאד ודקים, הקנים הללו לא היו חלולים אלא מלאים שבתוכם היה מוך לבן.

נשים זקנות שכבר ראו את עולמן הזה והתחילו לדאוג לעולם הבא, לרכוש להן חבילות של מצוות, היו מבקרות את החולים, מלוות את המתים, ערב ובקר הלכו לבתי כנסיות ובתי מדרשות לחטוף להן איזה קדושות ואמירת אמן, בין המצות הקבועות להן היה להכין פתילות לכבוד שבת ולחלקן לכל בית יהודי ולבתי כנסיות ובתי מדרשות, הכורכית לקחה קש ארוך מאלו הקשים הארוכים, חתכה קש בעוביו לשמנה חתיכות או לעשר, הכל כפי ארכו של הקש, ספר תהלים פתוח לפניה ובעוד שהיא עסוקה שפתיה מרחשות, חתכה את הקש המחותך לחצאים באורך, ואת החצי לחצאים, והחצאים לרבע לאורך הקש, לקחה אולר קטן וגרעה את המוך שבקש, נשארו הקשים דקים – היתה זאת אומנות גדולה שהקש הדק יחתך כולו וישאר שָׁלם ולא ישָבר, – לקחה צמר גפן והתחילה לכרוך על הקש מראשו וסבבה באצבעה את הצמר גפן על הקש, לקחה את הפתילה ונתנה על ספר התהלים או על השלחן – אם היה חָלָק – וגלגלה בידיה, שהפתילה תהא חַלָקָה ולא תזדקף כעין חטוטרה בראש הפתילה, או באמצעיתה, ועיניה היו נתונות בספר תהלים שאמרה בחשאי שלא תהא יושבת בטל, כשגמרה מעשה הפתילות היתה מחלקת הפתילות לחַבילות חבילות, חבילה של חמש פתילות לפלוני, חבילה לבית הכנסת פלוני.

כל כורכית כזאת היו לה נשים משלה וכן בתי כנסיות משלה, ולא נכנסה אחת בגבול חברתה, ביום החמשי לקחה הכורכית את החבילות של הפתילות למסרן לבעליהן, באה לבעלת הבית ואמרה: פלונית הא לכי פתילות מֶצֶ’ס לכבוד שבת, בעלת הבית לקחה את הפתילות וברכה אותה שתאריך ימים ותביא פתילות לכבוד שבת, באה לבתי כנסיות ובתי מדרשות השייכים לה, אמרה להשמש: הא לך פתילות לכבוד שבת והשמש היה מברך אותה שתזכה להביא פתילות לבית המקדש שיבנה במהרה והיא עונה אחריו אמן.

פרק ג    🔗

סדר החיים של כל השנה:

הקדמה קטנה: א) לקנות פת פלטר לא היו נוהגים. וכל אשה רצתה לאפות לחם ממעשה ידיה להתחייב בהפרשת חלה, ב) קמח חוץ לארץ לא היו, ג) מאפיות מודרנות לא היו רק תנורים פשוטים של ערביים – כמבואר להלן – יוָני אחד היה ברחוב הבַּטרַק בשם ג’ורג’ה שהיתה לו מאפיה-מודרנית – לא חשמלית – הביא קמח מארץ יָוָן ואפה חלות קטנות וארוכות, שאותן היו מאכילין לחולים ותשושי כח והיו נקראין “דֶעם גרֶקס זֶמל” ד) כל בית אב ומשפחה הכינו להם צרכי אוכל נפש לכל השנה דבר דבר בזמנו.

החטים והלחם:

בתחלת רחוב הבַּטרַק היה שוק מיוחד לחטים ולשעורים נקרא בשם “בַּזַר”, לשם הביאו הפלחים מאזור ירושלים, ומחברון, ומעבר הירדן את החטים שלהם למכור, בימי קציר חטים באו יהודי עיר העתיקה לקנות להם חטים, שיספיקו לביתם עד ניסן, שהוא קודם הפסח. שער החטים יצא בכל שבוע לפי כמות החטים שהביאו הפלחים, כך וכך גרושים לסאה – הסאה היא 8 רוטלים – שני מיני חטים היו: א) “עירונים” מאזור ירושלים וחברון וכפריהם, שגרעיניהן קטנים ועגולים וקמחן מרובה, ב) חטים אגורי – גוּרַנִים – שגרעיניהן ארוכים וסלתן מרובה, היו שבחרו בעירונים ויש שבחרו בגורנים, מודדים ערביים היו שהמִדות של סאה, חצי סאה, ורבע סאה היו שלהם ולקחו שכר מדידה מהמוכר או מהקונה כפי שהתנו. המודד בא, וחברו עומד על גבו שאצלו נרשם כמה סאות עליו למדוד להקונה, המודד מִלא סאה אחת עד לפיה, נענע את הסאה ימין ושמאל שתהיה מלאה מכל צד וברזל ארוך כעין סכין העביר על הסאה מלמעלה להַחלִיק, שתהא מדה “טפופה” לא מחוקה ולא גדושה, נתמלאה הסאה, הורקה לתוך השק של הקונה והמודד היה מרנן בקול: אחת, שתים, שלוש, וכו' – כדי שלא יטעה במספר – ושהמוכר ישמע ויראה שאין מרַמין אותו, כשגמר למדוד את הסאים שהקונה קנה, היה חברו העומד אצלו מכריז בקול “בֶּס” (די בעברית) קשרו את פי השק והפלח הטעין השק עם החטים על חמורו והוביל לבית הקונה.

כל בעל בית היה לו אַמבַּר²²¹ של עץ סגור ומצופה תוכו פח – שמירה מן העכברים – ולמעלה היה מקום פתוח להריק לתוכו החטים ולהוציא בעת הצורך וכסוי למקום הפתוח, בעלת הבית לקחה תמיד חטים לטחון שיספיק לחודש ולא יותר, כדי שהקמח לא יתיישן ולא יתעפש, לקטה את החטים על טס גדול של נחושת שהיה לכל אחד (כמבואר להלן בסדר אפיית המצות בארוכה) הסירה את האבנים הקטנות והזונין – כברה להסיר את הקש לא הוצרכה, משום שהפלחים הביאו חטיהם נידוש וניזור – גמרו מללקוט, הובילו את החטים לטחנה של ערביים פשוטה, שעלה באילו פרוטות הרוטל, בטחנות אלו לא היו מנַפים את הקמח, והיו הסובין והמורסן והקמח והסולת יחד. בשביל זה היו לכל בעלת הבית שתי נפות, אחת קלושה ואחת סמיכה, הקלושה להעביר את הסובין והמורסן, והסמיכה להפריד הסולת מן הקמח – הסולת לחלות והקמח ללחם ושאר מעשה אופה – הסובין נתנה לתוך שק מיוחד, שנמכר להפלחיות שסבבו בבתי היהודים לקנות אוכל לחמוריהן.

שתי נשים היו שמכרו שמָרים (שמרי תאנים, שמָרי צמוקים, ושמרי אופיא – (קֶצֶף) שמרי בית חרושת לא היו) שם האחת חיֶנֶה והשניה חיה שרה, השמלות שלהן היו מרובבות בשמרים עד שהושחרה השמלה וסר תוארה וצבעה, מטפחת צבעונית קפולה היתה על ראשן ששתי שוליה היו קשורות מתחת לסנטרן – שלא תפול המטפחת המכסה את ראשן – עוד מטפחת היתה קשורה על מצח של כל אחת ואחת, ששתי שוליה היו קשורות אחורי הראש – סגולה לכאב הראש אם יכאב מרוב הילוך ועבודה – כל מוכרת היתה לבושה סינור גדול שהיה לבן בשעתו, אולם הושחר משחור תארו במשך הזמן, בסינור זה היתה משפשפת את ידה אחר המדידה גם מה שנטף מן המדה על הסינור, ועל הסינור היה תפור כיס גדול של בַּד שבו היתה משלכת פרוטותיה שיהיה קל להוציא ממנו פרוטות לפרוט כסף גדול.

כל אחת היה בידה כד של פח, שהעלה חלודה מרוב שמוש, על הכד, בפיו הצר, היו תוחבים מדות של אוקיה, חצי אוקיה, רבע אוקיה, ועל המדות קרום עב מרוב שימוש, השמָרָניות סבבו בעיר אצל הדיירים וכל אחת היו לה קונים משלה.

מנהגן של הנשים היה לאפות לחם פעמיים בשבוע, שיהיה לחם טרי לכל השבוע, מלבד בליל חמישי, שהיה מוקדש לכבוד שבת, השמרנית חיינה או חיה שרה באה לשער החצר והכריזה: פלונית שמָרים! וכל אחת הביאה כלי למדוד לתוכו אוקיה או יותר, כפי רוב בני ביתה, המהדרות שרצו שחלותיהן תעלינה יפה, קנו בעד שתי פרוטות או שלש שמרי אופיא (קֶצֶף), מה שעלה בשעת בישול של התאנים או הצמוקים, שהשמרנית נתנה לתוך השמרים שבכלי של בעלת הבית. בעלת הבית נתנה הקמח והשמרים לתוך המִשאֶרת (אגן הלישה) והעמידה את המשארת על הכירים בקרן זוית, שהעיסה תתחמם ותתפח, – כי השמרים לא היה בהם כח לתסס את הבצק – אחרי שהשמרים תססו והעיסה עלתה על גדות המשארת נתנה העיסה על המדף ולשה אותה היטב, עשתה את הלחמים, ועל כל לחם נתנה סימן משלה שלא יתחלפו בשעת אפייה בשל אחרים.

חמשה תנורים היו ברובע היהודים, בעלי התנורים היו ספרדים, ששכרו להם מרתף גדול ובתים עומדים על גבו, המרתף היה חשוך, בלי חלונות ורק דרך הפתח שבו היו נכנסים למרתף נכנס אור.

תנורים פשוטים היו להם, הלחם נאפה לפני השלהבת והאש של העצים ופי התנור פתוח, לפיכך היה צריך הלחם לשהות בתנור זמן רב עד שיאפה כל צרכו²²², בינתים נח האופה מעבודתו, עשן לו סיגריה ונמנם מעט, אם ארכה שנתו, כשנתעורר מצא כבר הרבה לחמים חרוכים מצד אחד, כשהיו לפניו הרבה טבלאות עם לחם לא השגיח כל כך והתחיל לרדות פת מן התנור שלא נאפה כל צרכן ונתן אחרים במקומן.

כל האופים היו להם נערים משרתים שקראו להם נושאים (טרֶגֶרס באידיש) שהם הביאו את הלחם מהבית לתנור והחזירוהו הביתה אפוי, בעל מאפיה שהיה לו נושאים רבים, אותו בחרו הנשים לאפות אצלו, שכן לא חששה אולי יפגר הנושא לבוא לקחת את הלחם להובילם לתנור, או יבושש להביא את האפוי אחר סעודת הצהרים, הנושא בא ועמד על פתח שער החצר והכריז בקול, שישמעו כל הדיירות שבחצר: הלחם! אחת אומרת: למה אִחרת? הלחם כבר התחיל להחמיץ, השניה אומרת: הלחמים עוד לא עלו עדיין בטוב, תבא בעוד חצי שעה, זו אומרת: חכה מעט עד שאעשה צורת לחם, וזו אומרת שלא לייבש את הלחם יותר מדי, זו אומרת שהלחם יהיה אפוי עד כדי שחימה, וזו אומרת שהלחם לא יהיה שחום זו אומרת שהאופה ימהר ליתן את הלחם בתנור וזו אומרת שלא ימהר ליתן הלחם בתנור, הנושא המסכן מנענע בראשו לכל אחת ואחת ומבטיח, לוקח ארבע או חמש טבלאות עם לחם על ראשו ומביאן לתנור, מסדר הטבלאות²²³ על הרצפה והולך ומביא עוד טבלאות עם לחם ומסדרן על הרצפה עד שכל הרצפה מתמלאה בטבלאות, האופה לוקח את הטבלאות המונחות לפניו, הקודם לו קודם, ואחר כך הטבלאות הרחוקות ממנו, אין מדקדק מי להקדים ומי לאחר, ואחר כך מתחיל הנושא להחזיר את הלחם האפוי לבעליהן ועובד קשה כל היום, ואם אֵרע שהחזיר להאשה את לחמה שלא נאפה כל צרכם, או שפגר האופה באפייתם והחמיצו היתה מתכעסת וצעקה על האופה ועל הנושא שאינם משגיחים על מה שמזהירים אותם – כאלו האשם בהנושא המסכן –

ליל חמישי היה ליל שמורים כי לא היו ישנים בו, הנשים היו עסוקות לכבוד שבת, בהכנת החלות ולהכות בקופיץ על טבלא מיוחדת את הדגים ואת הבשר, לחתוך ולפרר שיהיה כעין עיסה רכה, וכל הנשים דיירי החצר עסקו בהכאתן, וכן דיירי החצר השניה והשלישית וכו' עד שקול ההכאות היה נשמע בכל רובע היהודי ולא יכול שום איש לישון (מכונות טוחנות טרם היו).

התנורים היו פתוחים כל הלילה, כי כל הבעלי בתים הוצרכו לאפות חלות, רקיקים, וכו' לכל ימות השבוע.

ויהי בחצי הלילה, התחילו הנושאים לסובב על פתחי הדיירות לקחת החלות, בדרך הילוכם היו מרננים ולפעמים התקוטטו יחד וצעקו, כל נושא בא להדיירות ששייכות לו הכה באבן על שער החצר, שתשמענה הנשים ותתעוררנה מִשנִתן. נכנס לשער החצר מבפנים וקרא את שמות הנשים פלונית! וכו' וכו' החלות! נשים שחטפתן שינה ונרדמו כשיושבות על הכסא, כששמעו את כרוז הנושא ניערו ואמרו: הַא! החלות! תיכף! בחנו אם הם כבר מתוקנין לאפיה, מי שחלותיה היו מתוקנין, מסרה הטבלא להנושא ובקשה שישגיח לאפות אותן מיד כדי שיצא לה חלות טובות ויפות, אחת אמרה לו: תבא בעוד שעה, שהחלות אינן מוכשרת עוד לאפיה אחת אומרת: חַכה עד שאמשח פניהן בביצה²²⁴ המטורפת שיהיה להם ברַק, הנושא קבל את הטבלאות ונתנן על ראשו והלך לחצר אחרת ואת הטבלאות הניח לפני שער החצר ברחוב – לא היה ירא מגנבים ולא ארע אף פעם שיגנבו אף חלה אחת – קיבץ עוד כמה טבלאות עם חלות, נתן את הטבלאות על ראשו ועל זרועתיו, הביא את הטבלאות וסדרן על הרצפה באין מוקדם ומאוחר, שלא זכר עוד איזו לאפות בראשונה ואיזו אחר כך, האופה הכניס את החלות בתנור כפי הסדר שהיו מונחות לפניו, הסמוך לו בתחלה וכו' ממילא היו הרבה פעמים שהחלות יצאו כבֵדות שלא נגמרה אפייתן, והחלות שכבר היו מוכנין לאפות ופִּגר בהן יצאו חמוצים, החזירו הנושאים החלות האפויות לבעליהן והאשה ראתה את אשר לפניה, צעקה על האופה והנושא יחד: מסרתי לך חלות הראויות לעלות על שולחן מלכים וקִלקלת אותן, שנה כזאת תהיה לאופה כמו שהחלות שלי שאינן ראויות לאכילה, אשה שמזלה גרם שחלותיה יצאו טובות ויפות יצאה להחצר והראתה להדיירות ואומרת: ראו כמה יפות הן החלות שלי, גבוהות וקלות כמו נוצה, ממש עוגות, להראות שהיא אשת חיל.

אם ארעה תקלה לאופה או לנושא והחליף חלה אחת של אשה בשל חברתה לא נתנו שתי הנשים מנוחה לנושא וצוו עליו במפגיע²²⁵ שיראה להחליף את החלות. (אף שהיו נשים וותרניות שלחם אחד בימות החול לא בא בחשבון אצלן אבל בחלות של שבת לא וותרה שום אשה, שלא רצתה להִכָּשל בחלה של אשה אחרת אולי פלונית אינה זהירה בריקוד הקמח מתולעים ואם מפרשת חלה כדבעי), הנושא היה צריך לסובב כמה בתים להכיר החלה המוחלפת ולהחזיר לכל אחת את שלה, כשמצא החלות המוחלפוֹת והחזירן לבעליהן קיבל “בקשיש” משתי הנשים ואם לא מצא היו שתי החלות מונחות על גבי האיצטבא שלפני החלון שלא לאכול אשה מחלה של חברתה.

שכר האפיה היה חדשי, האופה בא ומנה את הנפשות של הבית – כך וכך גרושים לגדול וכך וכך גרושים לקטן – קטן היודע לטעום טעם דגן היה נחשב לנפש, כשהאופה ראה שאצל בעל הבית נפשות ביתו מרובות וגם הוא איש אמיד וידע שבבית זה יאפו הרבה, קָצַב השכירות לפי מספר הטבלאות שיאפו בכל חדש, רָשם בפנקסו כפי שהוקצב, מלבד המשכורת הקבועה לקח גם חלה אחת או רקיק אחד בכל ערב שבת בעד ביתו.

זמן התשלומין לא היה בכל חדש רק פעם בשנה ליום הפורים, משום שהרבה נשים מחמירות על עצמן שלא לטפל עוד בבצק של חמץ שלשים יום קודם הפסח לפיכך היה הזמן מן פורים עד פורים.

בפורים התלבש האופה בבגדי חג, תרבוש חדש על ראשו, מכנסים ארוכים צבע תכלת רחבים מאד, למעלה על הרגלים היו קשורות ואמצעם סרוח עד לארץ (אפנה ערבית) וחזיה יפה בלי מעיל עליו, הנושאים גם הם לבשו בגדי חג, אחד – הממונה על מעשה אפיה – היה בידו סל של קש, ואחד מן הנאמנים היה בידו מטפחת לבנה שבתוכה היו משלשלין את הבקשישים, כיס אחד היה לכולם – קופרטיב – סבבו כל היום משעה עשר לפני הצהרים – שכבר קראו את המגילה והבעל בית ובני ביתו הם בבית – עד שעה עשר בלילה על פתחי הבעלי הבתים שלהם, באו וברכו את כולם “בפורים טוב” “לחיות לשנה הבאה”, ישב לו על כסא כמלך בגדוד והנושאים עוטרים אותו מסביב, מתחילים לחשוב חשבונות האפיה ומספר הנפשות, לפעמים היה סכסוך בין האופה ובעלת הבית, האופה הוסיף נפשות או טבלאות שנאפו בשנה, והאופה אומר: מפורש כן בפנקסי והגברת אומרת לא כן, סוף סוף משלימים ביניהם²²⁶ משלמים דמי השנה, בקשיש גדול לאופה, בקשישים להנושאים, הנאמן על זה נותן הכסף במטפחת וקושר אותה שלא יפלו הכספים.

בפורים מתרבים הנושאים, נושאים קבועים, נושאים ארעים, נושא שהוא חולה ומעמיד אחד תחתיו על יומים או שלושה, דין נושא לו לקבל בקשיש, ויש שהאופה מביא עמו אחד מבניו וחושב אותו בין הנושאים להרבות בקשישים, נגמר סדר התשלומין והבקשישים מביאה בעלת הבית ממאכלי פורים ומשקאות, שותה כל אחד כוסו, האופה פושט ידו בקערה ואחריו הנושאים, נגש מי שהסל בידו והגברות נותנות לתוכה עוגה, כעכים, אזני המן וכו' ותוך כדי נתינה מבקשת להשגיח על מעשה ידיה שיהיו אפויים כראוי, בטח, מבטיח האופה, מברכים עוד הפעם “תזכו לשנים רבות” והולכים לבית אחר, עד שבלילה באים לבית האופה מסורבלים בכסף ומעשה אופה, מבוסמים ושמחים, והולכים לישון עד ג' שעות ביום, לפי שמחר פטורים ממלאכה, שכן בכל בית יש עוד שיריים מפורים. ממחרת יושב האופה על המחצלת הפרושה על הרצפה, כשרגליו בין ברכיו, ומעשן נרגילה והנושאים סביב לו, ומחלקים ביניהם את השלל ואת הבקשישים.

בגמר בישולם של הפירות היתה כל בעלת בית מכינה ריבה לכל השנה – עד ניסן – של מישמש, תפוחים, תפוחי זהב, לימונים, תותים, ענבי בוסר מיץ רמונים, של שושנים (רפואה לעצירות), לאכילה וליתן בתוך התֵּה ולכבד בה את המבקרים, וביחוד ליתן לחולים עניים וליולדות עניות (כזה קבלו עליהן בעלות הבתים בשעת הכנה, שיהיה גם חלק מצוה בזה). כן היתה מכינה אורז, עדשים, אפונים, קליות טחונות, גריסי חיטים גריסי שעורים, וגריסי מרגליות על כל השנה, וגם בזה היו מכוונות להפריש חלק בעד משפחות עניות.

פרק ד

היין:

היה נהוג שכל בעל בית הזמין לו ולביתו יין לכל השנה, מה שעלה לו בזול מאוד. רשיון ליין בכמות של בערך קַנטַר ענבים (מאה רוטלים או 400 ליטר), היו נותנים לכל איש, במחיר לירה תורכית זהב אחת (18 שילינג), וברשיון כזה קנה כל אחד ענבים פי שלש וארבע ממה שהורשה, כי מי יבא לבקר? כי מלבד שהיין אסור למושלמים בשתיה עוד אסור להם לעסוק ולטפל בדבר האסור. באופן כזה עלה היין לקונה, כל רוטל בשילינג אחד, והיין היה נקי ואמיתי בלי חשש של זיוף.

איש כשנשא אשה וסדר קנית רהיטים, חשב בין הרהיטים שני כדי חרס העשוים בחברון מחומר אדום. קרקעיתו של הכד היתה ישרה ורחבה, שיוכל הכד לעמוד על הארץ. בכדים אלה אספו מי בורות או מן השקאים שיהיו שמורים לשתיה. מלבד אלה הכדים, הכין בעל הבית שני חַצבים או שלשה, העשוים בדמשק מחומר שחור עב וקשה, גדולים מאוד וכבדים. חצב (כד) שכזה היה רחב באמצע ומתקצר ועולה עד כעין צואר ופה צר למעלה, לשפוך דרך שם את היין לתוך החצב, למטה היה גם כן מתקצר ותחתיתו היתה עגולה, ולא יכול החצב לעמוד על הארץ בלי סמיכה של אבנים או בחפירת גומא בקרקעית הבית הבלתי מרוצפת. את תחתית החצב עשו במיוחד עגולה כדי שיוכלו לטלטל אותו ממקום למקום על ידי גילגולו: אחזו את החצב בצוארו וגילגלו אותו מסביב

לתחתיתו עד שהביאו אותו אל המקום המיועד לו (לשאת את החצב על הכתף או על הגב לא היה אפשר מפני גדלו וכובדו).

בזמן בישולם של הענבים הביאו הפלחים מכפרי סביבות ירושלים ומחברון וכפריה את הענבים בסלים גדולים של נצרים, על גמלים, על סוסים, ועל חמורים. לירושלים היו מגיעים באמצע הלילה או קודם אור הבוקר וחכו מחוץ לעיר עד הנץ החמה. כשהשמש יצא על הארץ באו מן העיר הספסרים – כמעט כולם בשטים בזוים צעקנים וגנבים מפורסמים – להקציב את שער היומי לכל קנטר ענבים (100 רוטלים). היו שם צעקות וחירופים וגידופים בין המוכרים והספסרים, עד שהשלימו, והוקצב מחיר הענבים נקיים בלי הסלים והפסולת של העלים וכיוצא בזה. הקונים עמדו מרחוק עד שהוקצב המחיר. הסוסים צהלו, החמורים נערו, הגמלים חרחרו, והדבורים זמזמו, עד שנחרשו האזנים משמוע, ואי אפשר היה לעמוד בתוך המהומה הזאת. בינתים הרגיש העובר לתומו עקיצה מדבורה או מצרעה בפניו או באוזן או ביד ורץ לביתו בעין צבה או באף נפוח, לעשות תרופה להסיר הכאב ושהנפוח יתמעט.

שני מיני ענבים היו: עירוניים (בֶלדי בערבית) שהיו קלושים ומימיים ומהם יצא יין רב קלוש וחזק, ובשריים (מַרַבר בערבית) שמהם יצא יין לא רב אבל סמיך ומתוק. הבלדי היו יותר בזול מן המרבר. היו שבחרו בעירוניים שיינם רב וחזק והיו שבחרו בבשריים שיינם טוב ומתוק.

כשיצא שער היומי התחיל סדר המשקל של הענבים עם סליהן (ברוטא) ואחר כך הסלים לבדם, לדעת משקל הענבים (נעטא).

הספסר היה גם השוקל והסופר והמחלק לכל אחד ואחד המגיע לו על חלקו. הפלח שלא ידע חשבון וכתב ולא משקל, היה משביע את הספסר בחיי זקנו (הזקן הוא דבר קדוש אצל הערבים), בחיי הנביא, בחיי עשרת הדברות וכו' שלא ירמה אותו, והספסר אומר: סטח פי אללה (לירא מה' בעברית) ואחר כל ההשבעות היה מרמה אותו הספסר, כי הספסר מלבד שמקבל מהקונה ומהמוכר שכר טרחתו הקצוב על כל קנטר מקבל עוד מהקונה בקשיש גדול. הספסרים היו מביאים מאזנים אנגליות ששוקלות פי עשר ממשקל האבן שעל כף המשקולת. הפלחים היו שמים סל עם ענבים על המאזנים והספסר שוקל ואומר: כך וכך שוקלין הענבים עם הסל, כשהוא פוחת איזה רוטלים מהמשקל האמיתי. פלח שהיו לו כמה סלים עם ענבים ויודע לשער באומדנא שצריך להיות יותר ענבים בסלים ממה שאמר לו הספסר, כשראה שמארה נכנסה בענביו, צעק שהספסר רמה אותו, והספסר אומר; אם אינך מאמין לי אשקול בפניך עוד פעם, תעמוד אצל הסל עם הענבים שעל המאזנים ואני אעמוד אצל הכף שנותנים עליה אבני המשקל, ראה! לפניך אני נותן את אבני המשקל שמשקלם כך וכך וידוע גם לך, אם כן צריך הסל עם הענבים לשקול פי עשר. נותן הספסר רגל אחת על הכף, שיכבידו אבני המשקל, הפלח רואה שהסל לא הכביד את אבני המשקל וצריך להוסיף עוד ענבים על המאזנים והספסר מוכיח את הפלח: עוד הפעם תאמר שאני מרמה אותך? הפלח מקבל עליו את הדין ומקלל את עצמו ואת עסק ביש הזה וצועק: הוי אבי! הוי אמי! איך נחסרו הענבים? העמיסו את הסלים על גבי נושאיהם, נכנסו לעיר להוביל את הענבים להקונים, עברו עם הגמלים הסוסים והחמורים שעל גבם, סלים גדולים ורחבים, בסמטאות הצרות והחשכות שבעיר העתיקה, והיתה סכנה לאיש שעבר באותו מקום שלא יקבל דחיפה בצדו או בבטנו או בגב. הגיעו לפני שער החצרות של הקונים, הורידו את הסלים והובילו אותם למרתף של הקונה, והריקו את הענבים על המחצלאות הפרושות על רצפת המרתף. אחר כך הוצרך לשקול הסלים הריקים, לדעת משקל הענבים נקי (נעטא). התחילו עוד הפעם צעקות ומריבות, כי הספסר העמיד רגלו על המאזנים שהסל עומד עליו להכביד משקל הסל ולגרוע ממשקל הענבים. היתה לפלח קללה בענביו. את הזמורות והענפים והעלים שהסלים היו מכוסים בהם, זרקו ברחוב אצל שער החצר, ומכיון שכל דייר קנה ענבים, ממילא היו כל הרחובות מלאים פסולת כזאת, וכך היו מונחים זמן רב, לפי ששוקי ירושלים “לא” היו עשוין להתכבד בכל יום ואף פעם בשבוע.

הספסר קבל הכסף מאת הקונה, לקיים דין חלוקה בין הפלחים. ישב לו על הארץ ורגליו בין ברכיו, והפלחים סובבים אותו. רשם בעפרון כמה ענבים היו וכמה משקלן, וכמה גרושים עולה על מחיר הרוטל ומתחיל לקרוא את הפלחים: פלוני כמה חלקים יש לך בענבים? (שהיה קדרה דבי שותפי) כך וכך עולה לך, כך וכך גרושים (פיסטרס) וכן את השני והשלישי וכו‘. אז התחילה קטטה בין הפלחים, שכל אחד רוצה להוסיף על שלו, והאחרים מכחישים אותו וכן השני והשלישי וכו’, זה משביע את זה וזה משביע את זה, שיאמר האמת, שאסור לגנוב, ואסור לומר שקר, וכל אחד רוצה לגנוב מחברו. הספסר יושב במנוחה ומעשן סיגריה עד שמשלימים ביניהם. כשגמרו ביניהם, מתחיל הספסר לחלק להם הכסף, לכל אחד כמה שמגיע לו על חלקו. הפלח שאינו יודע חשבון מסייע לו חברו, ואם הפלח בור ואינו מבין אז פושט את אדרתו (אבייה בערבית) על הארץ והספסר אומר: כך גרושים לרוטל, נותן את הגרושים באדרתו ומונה הגרושים אחת, שתים, שלש, וכו', ומי שיש לו חמשים רוטל מונה לו הספסר חמשים פעמים סכומי הגרושים ומניח בשולי אדרתו עד שנפטרים ומסתלקים.

באו המגרגרות, שמזה פרנסתן, מגרגרות את הענבים ושמות אותן באמבטיות גדולות של עץ, שהיו שוכרים אותן לשם כך, את ענפי האשכלות הריקנים נתנו בצד המרתף עד שנגמר הגרגור, ואחר כך השליכו אותם לרחוב אל מקום הזמורות והעלים ותתוסף ריח של חומץ ונתוספו דבורים. אחר הגרגור בא הדורך, לרוב ספרדי או מערבי, חלץ מנעליו ופשט את הגרביים המלוכלכות שלו, נכנס לאמבטיה ברגלים מזוהמות ודורך ברגליו את הענבים, שיתרסקו ויצאו מימיהם. כשבעל הבית היה נוכח, היה מצוה לדורך שירחץ את רגליו במים וסבון וינגב אותן לפני כן, אולם באמצע הדריכה, כשיצא מן האמבטיה לנוח מעט, ואז לא היה כבר בעל הבית במרתף, רגליו דורכות על הרצפה המלאה טיט ועפר ואבנים קטנות ושוב נכנס לאמבטיה לדרוך ברגלים מטונפות.

אחרי שהענבים נתרסקו, לקח הדורך כלי וקבל לתוכו את הענבים המרוסקים והמיץ שלהם ושפך אל החצב – שהזכרתי לעיל. כשהחצב או החצבים נתמלאו, הסתלק הדורך, אחרי שקבל משכורתו. אז התחילה עבודה קשה לבעל היין, כי אסור ליתן את הענבים ומיצם עד פי החצב, משום שכשהיין יתסוס, תעלה האופיא עם ענבים מפי החצב וישפך לארץ. כל חצב (כד) היה לו כיסוי של חרס, כעין קערת לכסות את החצב, ואסור היה להדק את הכיסוי לתוך פי הכד, שלא יפקע החצב או הכיסוי מכח החזק של התסיסה, וכן אי אפשר היה לכסות את החצב בכיסוי רפה, שהענבים התוססים ירימו את הכיסוי ליפול מעל הכד, והיין ישפך לארץ. כשהיין התחיל להקפות, היה צריך – בעל היין – לרדת אל המרתף בבקר ובערב לטפח בידו את הענבים התוססים שעלו על פי הכד, שירדו לתוך החצב. כן היה צריך לעשות בכל ימי התסיסה, שנמשכו עד זמן ידוע כפי ערכם של הענבים. נגמר זמן התסיסה, בא המכבש, שהביא מכבש משלו, ושם את הענבים המרוסקים והיין לתוך המכבש, שהיו לו מלמטה נקבים קטנים שיזוב היין לתוך האגן שעמד אצל המכבש, סבב את היד של המכבש וכל מה שירד הכיסוי של המכבש למטה נדחקו הענבים ויצאו מימיהם, עד שנשארו קליפות יבשות, השליך את הקליפות לרחוב, במקום האשכלות והזמורות והעלים, ונתוסף ריח של חומץ ונתוספו דבורים וזבובים. את היין שפך לחצב או לחצבים ואחרי כמה ימים השמרים ירדו לתחתיתו של החצב והיין נעשה צלול ואדום וראוי לשתיה.

הפחמים:

מי ששכר לו דירה היה מתנאי השכירות שהמשכיר צריך לעשות במטבח ארגז של עץ בשביל פחמים. פעמיים בשנה קנו פחמים, אחר הפסח ואחר הסוכות. הפחמים היו לבישול ולהסקה בחורף. מכונות בישול עוד לא היו, רק כירים של חומר וסיד, שהיה בהן מקום לשפיתת שתי קדרות או שלש, והוסקו בפחמי עץ, כן היתה שהוסקה בחורף, לחמם את חדר השינה בפחמי עץ. שלשה ספסרים היו לזה: שני יהודים. מרדכי שולמן, שקראו אותו מטיה בן נח, ויצחק הפחח, שקראו אותו איצ’ע בלֶכר, ובשטה ערבי אחד בשם בַקֶר. הם היו שותפים וחילקו ביניהם את הרובעים של העיר העתיקה והשכונות שמחוץ לעיר. הפחמים הובאו מחברון וכפריה. הפלחים הביאו את הפחמים טעונים על גמלים, שני שקים גדולים משני צידי הגמל ושק קטן על שני השקים מלמעלה. באו בחצי הלילה והמתינו מחוץ לשער יפו עד הנץ החמה, שאז נטפלו להם הספסרים והוליכום לרובעי העיר, כל ספסר לרובע שלו. בעוד שהפלח חיכה לפני שער החצר, קרא הספסר לבעלת הבית שתבא לראות את הפחמים, הכה בידו על השקים להשמיע קול מצלצל, להראות שיש בשקים פחמי עץ ארוכים ושרופים כראוי, ואין בו לא רמץ ולא אודים עשנים המשמיעים קול ריקני, כמו שמקישים על עפר.

האשה וגם בעלה בחנו בעצמם וסקרו בעיניהם אם השקים גדולים ומלאים פחמים מראשם ועד סופם ואם כדאי המחיר שיתנו, כי הפחמים על הרוב לא נמכרו במשקל, רק על פי אומדנא. אחרי שנשתוו במחיר, הספסר אומר לפלח פחות, כדי שירויח איזה גרושים (פיַסטֶרס) מלבד דמי הספסרות. אם נתרצה הפלח הרי טוב, ואם לא, היה קורא אותו הספסר לקרן זוית ואומר לו: הלא יודע אני שיש למטה בשק הרבה רמץ ואודים עשנים. הפלח נשבע בחיי ראשו וזקנו ובחיי הנביא שאין בשק כאלו שאמר לו הספסר והפחמים זהב ממש. לחש לו הספסר באזניו: אני מוסיף לך משלי איזה גרושים ותגמר הקניה. אם מרוצה הפלח הרי טוב, ואם מתעקש, מתרעם עליו הספסר ואומר: וכי אני המשרת שלך או עבדך לבלות זמני עמך בשביל איזה גרושים שאני מרויח מעסק זה? הריני מניח אותך ואת העסק הביש ומכור לך לעצמך. נתרצה הפלח, הבריך את הגמל, נטל את השק עם הפחמים על גבו והוביל למטבח, הריק את הפחמים לתוך הארגז דרך פי השק שהוא פתוח, נמצאו עליונים למטה ותחתונים למעלה. אחר ההרקה, אם הפחמים היו טובים היה אומר הספסר: פלונית! מה תאמרי? לא רמיתי אותך, אין בהם לא רמץ ולא אודים עשנים. ואם אירע כשהריק הפלח את הפחמים ובתחתית השק היה רמץ הרבה או אודים שלא נשרפו כל צרכם, התחילו המריבות. הגברת אומרת: איני לוקחת פחמים כאלה! אני משלמת במיטב כספי, יקבץ הפלח את פחמיו וילך לו. לא אתן אף גרוש אחד. מפשר הספסר, והפלח מוריד מן המחיר ומבטיח הבטחות “נאמנות” שעוד הפעם יביא פחמים טובים. ואם נתעקשה הגברת כי בשום אופן לא תקבל הפחמים הללו, אז קוצף הספסר על הפלח שרצה להונות אותו ואת הקונה, והפלח כועס על הספסר ועל הגברת ומקלל את יומו ואת מזלו, שלא עלה לו לרמות את הקונה, מכנים הפחמים לשק, קושר שקיו על הגמלים, והולך עם הספסר לרמות אשה אחרת. בכל הדרך הוא מקלל את הספסר שהוליך אותו לאשה עקשנית.

פחמי דורה – כפר באיזור חברון – היו הטובים והמובחרים. פלחי דורה שרפו עצים ארוכים ועבים מענפי עצי אלונים (בלוט בערבית). גם השקים היו יותר גדולים ורחבים, אלא שהיו נמכרים ביוקר גדול. הפלח לבד שהכה על השקים להשמיע קול, הוציא פחם עב אחד מאמצעיתו של השק – שהיה חור בו – ושבר באצבעותיו להראות שיש שרופים כראוי, הקיש שני החצאים אחד על גבי חבירו ואומר: משמיע קול כמו זכוכית. מי ששחק לו מזלו וקנה גמל פחמים מפחמי דורה במקח השוה מצא ברכה בפחמיו ויצא לו הפסדו המחיר הגדול בשכר ריבוי הפחמים והטובים.

השמן והזיתים:

מלבד כדי מים וכדי יין – שהוזכרו לעיל – היו לו לכל בעל בית שלשה כדי חרס קטנים: אחד לשמן שומשמין לבישול וטיגון, אחד לשמן זית לאכילה והדלקת נרות לשבת, ואחד בשביל זיתים לאכילה בימות החורף. בזמן טחינת השומשום והזיתים בבית הבד (של ערביים), הלך בעל הבית וקנה מדה אחת או יותר של שמן שומשמין ושל זיתים (המדה היתה של נחושת, מחזקת 4 רוטלים וגם מדה כפולה של 8 רוטלים). המשרת של בית הבד הוביל השמנים לבית הקונה, שפך את שמן השומשמין לכד המיוחד לזה ואת שמן הזית בכד המיוחד לזה. הגברת לקחה מלא ידה מלח ונתנה בכל כד וכד, כדי שיצללו השמנים, והפסולת שנשארה עוד בשמנים ירדו לקרקעיתם של הכדים.

את הזיתים היו הפלחים מוסקים לתוך סלי נצרים נמוכים. הפלחיות הביאו את הסלים עם הזיתים העירה למכרם, סדרו עצמן לאורך רחוב הבטרק מימין ומשמאל (כי הבטרק היה הומה מאנשים בהיותו מרכז מסחרי), הקונים באו ובחנו את הזיתים אם הם משופכני, מביישני, אם הם אגורי ולא מתולעים. כשמצא את הזיתים שבפי הסל טובים, תחב ידו לתוך הסל והוציא זיתים מאמצע הסל, לראות אם כל הזיתים הם טובים ולא רק אלו שבפי הסל, שנתנו לסמות עיניו של הקונה. כשמצא שהכל בסדר, השתווה במחיר. שני מיני זיתים היו: ירוקים ושחורים. יש שבחר בירוקים ויש בשחורים, שכל מין יש לו שבח משלו. הפלחיות נותנות את הסל על ראשן ומביאות את הזיתים לבית הקונה, מריקות הזיתים על הרצפה שבחצר ומסתלקות בדרך קונה בעל הבית סל של לולבים (שמביאים בהם קפה) ליתן בו את הזיתים לכבישה. את הזיתים היו מפזרים לאורך ורוחב הרצפה. שיהיו פרודים. בעלת הבית לקחה שרפרף וישבה עליו, הכתה באבן על כל זית וזית שיתרסקו, וגם ילדי הבית עסקו בזה. את הזיתים המרוסקים נתנה בעלת הבית לתוך הסל, פזרה עליהם מלח ועוד זיתים

ועליהם מלח, עד שנתמלא הסל עם זיתים, העמידה את הסל במקום מדרון או תלתה על מסמר הקבוע בחצר, נתנה טבלא של עץ על פי הסל ועליה אבן גדולה וכבדה, שמימי הזיתים המרים יזובי דרך נקבי הסל והזיתים יתרככו, וכך היה עומד הסל עם הזיתים עד שנכבשו. הגברת בחנה את הזיתים, מצאתם מגולגלים, נתנה אותם בכד המיוחד לזה, שופכת עליהם שמן ומי מלח, שיתקיימו זמן מרובה, והזיתים מוכנים לאכילה ולפקדון.

כף בוחשת נקובה בנקבים קטנים היתה מונחת על פי הכד, שבה היו מוציאים זיתים מן הכד, ודרך הנקבים זבו השמן ומי המלח חזרה לכד. מהדרת נתנה גם לימונים קטנים חמוצים – שברייתם כך – חתוכים למחצה, כדי שהזיתים יקבלו טעם של חימוץ, והלימונים הקטנים יתרככו מן השמן ומי המלח ויהיו ראויים לאכילה עם קליפתם.

אם אחד מהבית רצה לאכול, ראשית האוכל היה זיתים כבושים עם כף או שתי כפות שמן זית – סגולה לזכרון – וזה היה מאכל ראשי שבא בכל יום אף לפני סעודה של בשר.

פרק ה

הכנה לפסח:

בחודש כסלו הכינו שומן לפסח, מן האליות של הכבשים (שומן אווזים לא היה) ושמן שומשמין היה אסור בפסח. שני אטליזים של בשר היו, לאשכנזים בעיר העתיקה: של “יחיאל הקצב” (כן קראו אותו), שהיה בעל האטליז וגם הטבח (קצב), ושל רבי נתנאל לוריא, חתנו של הרב ישעיהו ברדקי, שהיה איש נכבד ותלמיד חכם, והיה רק בעל האטליז, וטבח שכיר היה לו. בהגיע חודש כסלו, באו בעלי הבתים כל אחד לבעל האטליז שלו, להודיעו כמה שומן הוא צריך, למען ידע כמה אליות עליו לקנות מקצבי הערביים מהכבשים הכשרים (משום שהיהודים בירושלים לא אכלו רק את חלק הקדמי של הכבשים). בעל האטליז רשם בפנקסו את שם בעל הבית וכמה אוקיות שומן להכין לו. כל איש הביא חתיכה של בד לבן ונקי, שבעל האטליז יתן בה את השומן. שלשה מיני אליות היו: משובחות וגדולות, בינוניות, קטנות ורזות. להלקוחות הטובים הצניע בעל האטליז מן המשובחות, ואם נזדמן לבעל האטליז בתחלת חודש כסלו אליות גדולות וקשות (סימן שיש בהן שומן הרבה), אמר ללקוחותיו הטובים שיקחו ולא יחכו עד יום או יומים לפני חנוכה, ששומן אינו מתקלקל אם משגיחים עליו. אחד מבני הבית הלך לקחת השומן מן האטליז, או שבעל האטליז שלח לביתו של הקונה על ידי משרתו שקבל בקשיש מהקונה.

בימי חנוכה התחיל עסק רתיחת (טיגון) השומן, שאז נשים אינן עסוקות במלאכה, שחגם הוא (חג יהודית). כל אשה היה לה כופח של חומר וסיר כשר לפסח. בשעת עשיית הכירים לפסח – כמבואר להלן – נעשה גם כופח לטיגון השומן ולבישול. בימים הקרובים לפני הפסח, לקחה מן המרתף או הארגז של כלי הפסח, את הכופח ואת הקדרה של פסח, את הכלי לשריה, ואת המלח, מרחשת ומפוח של נוצי אוזים, צבת של כירים וכף של עץ, כולם של פסח, שהשאירו במיוחד, ישבה לה על השרפרף והתחילה בטיגון. בכף של עץ היתה בוחשת במרחשת שלא ישרף השומן, ובכל פעם היתה שואבת את השומן שהרתיח ונעשה מימי, ושופכת לקדרה שהוזמנה לזה. כה ישבה שעתיים או שלש עד שגמרה טיגון השומן, שכן בשעת הטיגון אסור להסיח הדעת, שלא יעלה השומן מעל פי המרחשת, שאז, לבד הפסד השומן עוד יעלה השומן על הגחלים וימלא המטבח עשן וריח קשה מאד. עמדה מעבודתה הקשה עייפה ויגעה. קטני הבית עוטרים את אמא ומבקשים פירורי שומן והיא צועקת עליהם שיגרמו שתכוינה ידיה או ידיהם, זורקת להם או להן איזה פירורים שיסתלקו. נתקרר השומן ונעשה גוש מוקפא, פורשת על הקדרה חתיכת בד לבן ונקי, קושרת את הבד ומצנעת השומן ושאר הכלים. הפירורים נתנה בדייסא לכבוד חנוכה וגם בחמין ופשטידא של שבת.

מיד אחר הפורים התחילה העבודה, מעט מעט, לכבוד פסח, כדי שלא תפול העבודה הקשה על האשה בבת אחת בימים אלה היתה טרודה בעלת הבית בסיוד הבתים והמטבח, לשפשף, לטוח ולכשר את הכלים לשם פסח. ילדי הבית סובלים גלות וטלטול מבית למטבח וממטבח לחצר ומחצר לפנה אחת שבחצר. האמא צועקת עליהם שלא יטרידו אותה ושלא ילכו ממקום למקום וחמץ בידם. אחר כך מתחלת לפנות את כלי החמץ. יום יום היו מתמעטים הכלים עד כי בשבוע שחל בו פסח אין מזלגות, כפות צלחות וכוסות לכל אחד ואחד ומסתפקים במועט, והמטבח כשר לפסח וכלי הפסח מסודרים בו.

במוצאי שבת שלפני הפסח מנתצים את הכירה של חמץ, לעשות כירה חדשה, שזה היה עסקו של האיש לא של האשה. ילדי הבית היו מכינים מערב שבת אבנים קטנות וחלקות, שברי רעפים, שהיו מחפשים ומוצאים במקום שעסקו בבנין. האשה הכינה ברזלים עגולים, שמצאה אצל סוחרי גרוטאות, כפי חמדה שהוצרכה לה. הכינו חומר וחול, שקנו מהערבי מחמד מכפר סילוַן (שהיה נקרא עמלק, אץ קוצץ, משום שידע הרבה פסוקי עברית, והיו שגורים תמיד בפיו: מחה תמחה את זכר עמלק, אץ קוצץ בן קוצץ, קרני רשעים אגדע, קדיש ועוד ועוד), הוא היה היחידי שהמציא חומר וחול נקי וטוב, סבב עם חמור טעון חול ברחוב היהודים, והכריז על סחורתו באידיש: “שמורה לֵיים כשר אַף פסח”. אחר הבדלה על הכוס פשט בעל הבית את קפטנו ולקח שק ארוך, פתוח מהתפירות, כסה בו חזהו וקשר את השק מגבו בחבל, שיהיה השק עליו כעין סינור ארוך, שלא ילכלך את הכתנת והמכנסים והחזיה הלבנות שלו, הפשיל את שרוולי כתנתו עד למעלה מאצילי ידיו וקפל אותן שלא יפלו באמצע העבודה, לש את החומר החול והסיד עם אבנים קטנות עם מים, נתץ את הכירה של חמץ עד חציה – המהדרים נתצו עד שהגיעו לבסיס הכירה – והתחילו לעסוק במלאכה, הילדים מסרו לו אבנים ושברי רעפים וחול, ומים להחליק את החומר שבידיו (מחליק לא היה לו), נתן את הברזלים העגולים רחוק מעט אחד מהשני שיהיה ריוח ועשה מקום שפיתת שתי קדרות או שלש, כרצונה של הגברת. היו נשים שהחמירו על עצמן ובקשו מהבעל לעשות מחיצה באמצע הכירה, שיהיה צד אחד לתבשילי בשר וצד אחד לתבשילי חלב, שלא יעלו האדים וההבל מתבשילי בשר לתבשילי חלב וכן להיפך. אחר שגמר עשיית הכירים, סד אותה בסיד, שלא יתהוו סדקים ביבוש החומר. בשעת עשיית הכירה היה עושה גם כופח קטן – כמבואר לעיל – והכירה העשויה עמדה ריקנית עד ערב פסח אחר הצהרים, שאז התחילה האשה להשתמש בה²²⁷.

סדר אפיית המצות בימים ההם:

כשהגיעה שעת קציר חטים היו מתאחדים כמה בעלי בתים, מן המהדרין אוכלי שמורה, ועשו חשבון, כל אחד מה שצריך לו ולביתו ולמשפחתו. עשו חוזה עם ערבים בעלי שדות של חטים, לקנות מהם כך וכך סאים במחיר שנשתוו. ותנאי התנו, שאסור לו לבעל החטים לקצור ולדוש את התבואה כשהוא לבדו. הפלח הודיע שביום פלוני יתחילו לקצור, נסעו שנים שלשה מבעלי הבתים למקום הקצירה. הפלח וביתו קצרו את החטים, הביאום לגורן, חבטו במקלות (לא על ידי שוורים) את השבלים עד שנתפוררו ונפלו החטים מהם, זרו החטים ברחת וקלשון להסיר את המוץ ונשאום העירה על חמורים. אחרי עבודת שנים שלשה ימים חזרו יהודי ירושלים שזופי שמש ושחורי פנים, ואחרים נסעו, חליפות, עד שנגמרה כל הקצירה והחבטה. מובן מאליו שנשארו בחטים חצאי שבלים, פירורי שבלים מלאות חטים, אבנים, עפר וקש, מלבד זונין. שקלו את התבואה וכל אחד לקח את שלו לטפל בו. אחר כך היו באות כוברות מיוחדות לזה, כל אחת הביאה כברה משלה (גרבל באידיש) ישבה לארץ, מלאה הכברה חטים ונענעה הכברה הלוך ושוב, למעלה, למטה, נפחה בפיה, המוץ והקש נתפזרו והחטים והצרורות נפלו לכברה מפני כובדן (עמוס ט' “כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ”). בשעת ההכברה היו מתפזרים ענני אבק דק, קש ומוץ, על כל פנים. גם רהיטי הבית נתכסו באבק ובקש. נסתלקו הכוברות, באו הלוקטות במקומן. לשם ליקוט זה היה כלי מיוחד. בין רהיטי הבית שהכינו להם כל זוג אחר חתונתם היה גם טס אחד עגול ורחב ושפה סביב לו – בערך 5 ס"מ גובה –. הטס הזה היה משמש במקום מפה על השלחן. הגיעה שעת האכילה היו שמים הטס על השלחן ועליו היו אוכלים. אחר האכילה נערו הטס מהפירורין והעצמות, נגבו אותו במגבת והועמד במקום המיוחד לו. העניים היו משתמשים בטס אחד של נחשת. כשהגיעו ימי הפסח היו מלבנים אותו בבדיל אצל האומנים המיוחדים לכך (וַיסֶן קֶסֶלַך). העשירים היו להם שנים ולא של נחשת פשוטה אלא של נחשת קלל. לפי עשרו של בעל הבית כן היה גודלו של הטס, אחד לכל ימות השנה ואחד לפסח. טס זה היה משמש ללקוט חטים שמורות, שנעשה בעסק גדול. המלקטות היו נשים ספרדיות ומערביות, שהיו מיוחדות לכך. נתנו את הטס על השלחן ובכלי של פסח מיוחד לקחו את החטים מן השק ונתנו על הטס במקום מיוחד, כל אחת לקחה מלא חפניה ופזרה לפניה על הטס וכל אבן או זונין וקש לקחה באצבעה והשליכה לארץ, והיו פותחות בשירה וזמרה בשעת מעשה, מפני שהקול יפה לעבודה יגיעה שכזו. בעלת הבית היתה המנצחת על המלאכה, ישבה בראש והשגיחה שלא תעשינה מלאכתן רמיה, להשאיר אבן או זון. ככה ישבו המלקטות משעה מוקדמת בבקר עד צאת הכוכבים. קרקע הבית נמלא אבנים, עפר, זונין וקש. הילדים סבבו בבית, רצו גם כן לטפל בעבודה זו, והאם צעקה שלא יבאו וחמץ בידם ושלא יגעו בלי נטילת ידים, שלא להחמיץ השמורה. צעקות וקולות מהמלקטות המרננות וילדי הבית מלאו את הבית. בימים אלה לא היו מבשלים ארוחת הצהרים, כי בעלת הבית לא היתה פנויה לכך ולא יכלה להסתלק מן הפועלות, שהרי אם תסיר עיניה תתעצלנה הפועלות ולא תשגחנה כל כך, להסיר את האבנים הקטנטנות. ממילא היו אוכלים כל בני הבית מן הבא בידם, דברים שאינם צריכים בישול. לעת ערב כשנגמרה העבודה היו מכבדים את הבית ובא ליל מנוחה. ביום השני בבקר באו עוד הפעם המלקטות לגמור, כפי כמות השמורה, ואם בעל הבית היתה לו משפחה גדולה נמשך הבלבול הזה כמה ימים. נגמר הליקוט, היו לוקחים סדין לבן ומרוחץ היטב, נתנו בו החטים המלוקטים, קשרו את הסדין סביב בחבלים שלא יקרע ממשא החטים, בראש הסדין קשרו חבל ותלו הסדין בטבעת הברזל שהיה באמצע תקרת הבית, שיהיה תלוי באויר, מפני שני טעמים: א) שלא יתעפשו החטים מלחלוחית הכתלים ורצפת הבית, שכן היו רוב בתי עיר העתיקה ישנים ומקולקלים, טחובים מן הגשמים שדלפו מן התקרה או מהכתלים, ב) שמירה מן העכברים שקנו להם שביתה בחללי הכתלים העבים ובחוריהם, (והיה מעשה באחד שלא ידע להזהר בזה, נתן קרשי עץ על הארץ והעמיד עליהם השק עם החטים בקרן זוית שבבית, ונבטו וצמחו, העכברים היו מכרסמים גם את השק ואכלו כדי שבעם). לפיכך היו תולים את השק עם החטים באויר מזמן הליקוט עד זמן הטחינה שהתחיל בחדש שבט.

הטחינה:

זו היתה מן העבודות הקשות. טחנה שהוכשרה לפסח היתה אחת ויחידה, – שאר בעלי הטחנות היו ערבים או יהודים שלא רצו לטפל בזה –. בעל הטחנה הכשרה היה ר' רפאל שטוק שקראו אותו “רפאל מילנר”. ר' רפאל זה היה יהודי חרד, בעל זקן ופיאות וקפטן. היתה לו טחנה פשוטה של סוסים, ברחוב שהולכים מרחוב היהודים לשער ציון, אחר הסימטא החשכה, מתחת לבתים הבנוים עליה. היו יורדים במדרגות לתוך חלל רחב כמין מרתף חשוך שרק חלון אחד קטן היה למעלה מן הפתח, שמה היתה הטחנה. לר' רפאל זה היה גם מוביל מיוחד, ישראל שמו, עלג שפתים ועקום רגלים, ורירו נוטף מפיו בשעת דיבורו. חמור צנום היה לו להביא את החטים לטחון ולהחזיר את הקמח. כשהגיע זמן הכשרת הטחנה, היה ישראל מודיע שבליל פלוני יכשירו את הטחנה. ר' רפאל היה מסתת את אבני הטחנה, הרחים והרכב, ומנקה אותן, כן היה מנקה את הכלים ואת המשפך שבו נותנים את החטים לטחון, והתיבה שלתוכה היה יורד הקמח הטחון. בעלי הבתים אוכלי השמורה באו בעצמם להשגיח ולבחון אם הכל נעשה כדת, הכשרה זו ארכה לילה שלם. אחר ההכשרה התחילה מיד הטחינה – עוד בחודש שבט – משום שלא היתה אלא טחנה אחת וגם סוסיה לא היו מן הזריזים ביותר, בעלי הבתים אוכלי שמורה, מרובים היו ביניהם, שחטים מרובות היו להם, לפי גודל המשפחה, והחמר היה אחד, התחילו שולחים איש אחר רעהו אל הטחנה. המנהיג היה מלא עבודה כל היום וגם שעות עבודה בלילה – כי עבודתו היתה אטית, בחמורו הרזה²²⁸ ורגליו החולות. כשבועים ויותר עברו עד שהחמר הביא כל החטים לטחנה, הניחו את הסדינים על מחצלאות חדשות. פרשו אותן על קרקע הטחנה, וכל אחד רשם את שמו על הסדין מלמעלה.

הטחינה התחילה:

הטוחן ר' רפאל, היה עובד ביום ובלילה, ובהגיע תורו של בעל החטים לטחינה היה נוכח במשך כל שעות הטחינה, ולפעמים כשהגיע תורו של אחד, וטחינת הקודם עוד לא נגמרה, היה מוכרח להיות ניעור בלילה ולפעמים עד אשמורת הבקר ולחכות על תורו. אחר כך היו משאירים הקמח מעת לעת בטחנה, שיתקרר מחימום אבני הטחנה השוחקות את החטים, כל אחד קשר את סדינו ורשם שוב את שמו עליו.

ישראל, אחר ששם שק על גב החמור – שלא יתחמם הקמח מהחמור – ואחר ששם שק על השמורה, שלא יפול משהו על הקמח דרך הילוכו, הביא לכל אחד את שלו. קבל מחיר הקצוב בעד כל רוטל ובקשיש לחוד. ואם היתה שנה גשומה והגשמים לא פסקו במשך ימים אחדים, נשארו הסדינים עם הקמח בטחנה, וכל אחד חתם בראש הקשר של החוט בחותם של שעוה שלא יתחלף באחר. כשנפסקו הגשמים, באו בעלי הבתים לזרז את ישראל שיביא הקמח לביתם. מי שבקשישו היה יותר גדול, אותו הקדים ישראל להוליך קמחו לביתו. הביאו הקמח הביתה, התחיל הריקוד. באה המרקדה ואתה שתי נפות משלה, אחת להפריד הסובין והמורסן, ואחת להפריד הקמח לחוד והסלת לחוד. ישבה על הארץ וסדין פרוש לפניה, רקדה כשהיא מרננת, היתה מטלטלת את הנפה מיד ליד, והבית נתמלא אבק של סובין ושל קמח דק. נגמר הריקוד, תלו הקמח בסדין לבן על הטבעת שבתקרה, עד שהגיע זמן אפיית המצות שהתחיל בט"ז אדר.

וזה סדר האפייה:

תנור אחד היה בעיר העתיקה לאפיית מצות – “בחצר הכולל” שהיה נקרא “קולישר חצר”. לתנור הזה היו באים מרחוב הבשטס מצד אחד, ומרחוב הארמנים מצד השני. חוכר התנור היה ר' צבי ב"ר מרדכי מִפַתַחַ, שקראו אותו “הרשל מרדכי שניצרס”. האופה היה ר' מרדכי שולמן, שנקרא בשם “מָטיה בן נח” – על שם אביו נח. כשהגיע זמן של אפיית מצות, באו בעלי הבתים אל החוכר לרשום אצלו שמם לאפייה. הוא היה קובע את השעה, הזהיר את בעל הקמח שידייק בזמן שנקבע לו, כדי שלא ישבו הפועלים בטל. הזהיר אותו פעמיים ושלש שלא שכח ולא יתעצל. אולם הרבה פעמים נתנה הקדימה לבעלי זכות מיוחדת, והיו מקרים שאחד בא והוסיף על המחיר והקדימו אותו למי שהובטח לו מתחלה. היו מריבות וצעקות, זה טען באתי ביומי ובזמני, מהרתי לבוא, בטלתי את עסקי או מלאכתי או תורתי, והלה אופה. התחילו טענות ומענות ולא הועיל. תמיד היתה יד החוכר בעל התנור על העליונה.

בעד התנור הראשון, היינו בעד אפיית מצותיו תיכף אחר ההכשרה – קודם לכל האופים את המצות שלהם – היה מחיר מיוחד, לבד התשלום בעד אפיית המצות לפי הרוטל או לפי הזמן, כרצון כל איש ואיש. מי שרצה שהמצות שלו יהיו אפויות עד כדי שחימה, נתן דמי עצים לחוד – משום שהיה צריך החוכר להרבות בעצים.

כשהגיע תור של בעלי הבתים ליום המוגבל, באו לעת ערב, הם ונשיהם ובניהם לשאוב “מים שלנו”. בור מים אחד היה בחצר ודלי עם חבל תלוי עליו. כדי יד של חרס או של פחים וכיסויים של חרס על גבם, היו עומדים על צד הבור. היתה המולה גדולה. השואבים היו מרובים והזמן קצר – עם שקיעת החמה. דחפו זה את זה. הוריד האחד הדלי לשאוב מים, בא חברו חטף באמצע החבל והעלה דלי עם מים ושפך לפחו או לכדו, וכל דאלים גבר. זה שפך מים על רגליו של חברו וזה השליך את הכד. עד שתם סדר השאיבה.

מי שזכה בתנור ראשון בא בחצות הלילה בשעת הכשרת התנור, ואסור היה לאופה או למשגיח להתחיל לכשר מבלי שהיה בעל הבית באותו מעמד להשגיח על ההכשרה, שילכו גחלים על פני כל התנור ושיהיו ניצוצות ניתזים מאבני קרקע התנור. בעל הבית הביא עמו מכתשות של נחשת קלל, קלחות קטנות של ברזל ושל נחשת, מחבת ומרחשת וכל דבר אשר יבא באש, כדי ללבנם באש, וכן את המגלגלות של המצות, אחרי שהסירם מקתם. כל אלו נתנו בתנור בעת שהשלהבת היתה בעצים. כה היו מונחים בתנור כשעתיים עד שהעצים נשרפו והכלים היו אדומים כאש. הוציאו את הכלים שהיו שרופים, שחורים, ומאופרים, שלא נשאר להם שום ברק, אבל בטוח היה בעל הכלים שאם היה שום חשש של חמץ – נשרף. נסגר פי התנור, שלא יצא חומו, והיה נשאר סגור כשעה ויותר. אחר כך היו מכבדים את התנור בסמרטוט לח, קשור על עץ ארוך, ונקוהו מן האפר ומן שיורי חמץ (אולי נשאר?). הניחו עצים חדשים שהוסקו מהגחלים שפינו אותם לצד אחד, התנור היה מתלהב ומתחמם ועם אור הבקר התחילה העבודה. לאחר זריחת השמש בא החוכר (אחר שלגם מעט מן הטפה המרה), התחילו הצעקות והמריבות. החוכר צעק על הפועלים שימהרו בעבודתם: נרפים אתם! וזה עולה לי בהון רב! היה צועק על האופה שהשתמש בהרבה עצים: מארה נכנסה במחסן העצים! אינך משגיח על כספי ויגיעי! בטח קבלת בקשיש ולא תחוס עלי! אני מפסיד מעסק ביש שכזה! יקח אופל כל עסקו של התנור! אף על פי כן חכר בשנה שלאחריה שוב את התנור ואם בא אחד והוסיף על החכירה, צעק שזה החזקה שלו, ועני המהפך בחררה וכו' וארור מסיג גבול רעהו. בכל שנה היה הפסד ולשנה האחרת חכר שוב. בעל הבית היה מאיץ בפועלים, שכן יש חשש של חימוץ בהארכת העבודה, והפועלים צעקו: מה אתם רוצים מאתנו? אנו נתונים בין הפטיש והסדן! אחר כך התחילו צעקות ומריבות בין הבאים לאפות. זה אמר תורי הגיע וזה אומר תורי ראשון, והתחילו לריב ביניהם וכל דאלים גבר. כאשר נגמרה אפיית המצות של האחד מיד רצו אחרים, וכל אחד רוצה לתת את קמחו למשארת (אגן הלישה) וכל דאלים גבר. החוכר מתנצל ואומר: מה אני יכול לעשות? בעל המצות הקודם אינו ממהר כל כך והפועלים עצלים. בתוך הבלבול הזה לא היה מי שישגיח על האופה שהשליך את המצות לתוך התיבה שלפניו ויצאו הרבה שרופות, הרבה שלא נאפו כל צרכן, הרבה כפולות ושבורות.

כשנגמרה אפיית המצות היו צריכים לשקול אותן, לקבוע מחיר האפייה, והוצרך להשגיח היטב, שלא יוסיפו על המשקל ושלא יגנבו מצות מרוב המהומה. נתנו את המצות בסל לשאת אותן הביתה. רק סבל אחד או שנים היו, והיו מקרים שהסבל לא היה בתנור באותה שעה, שהלך לאכול או להתפלל. היו

צריכים לחכות עליו עד שבא. כשבא, התחילו לעמוד על המקח: כמה רוטלים יש? כמה רחוק הבית מן התנור? עד שנשתווה עם בעל המצות על המחיר וגם

על בקשישו, כשהסבל לא נתן אימון בבעל המצות, או שידע שזה ילך לעסקיו ובבית לא יתנו לו כמה שדרש ובקשיש עליו, לא היה זז ממקומו ולא הועיל שום הפצרות עד ששלמו לו טבין ותקילין. אז לקח הסל על גבו והוביל את המצות לבעליהן. – מי שזכה לצאת מן התנור עם המצות שלו. היה מברך “ברוך שהוצאתני מן האור הזה”²²⁹.

מַצת מִצוה של ערב פסח:

נהוג היה לאפות מצות מצוה ערב פסח עם חצות היום (בזמן הקרבת הפסח בשעה שבית המקדש היה קיים). ומשום שלא היה בעיר העתיקה רק תנור אחד – כמבואר לעיל – היו מתקבצים כל היהודים האשכנזים אוכלי שמורה לתנור זה לאפות את המצות מצוה שלהם. וזה סדר היום: ערב פסח בבקר הלך כל אחד אצל ר' יהושע יונה החובש – הנזכר בספרי חלק ב' – לגלח שער ראשו בתער. אחר שהתגלח, הלך לטבול עצמו במקוה היחידה בחורבת ר' יהודה החסיד, טבל ועלה והסתפג, הלך לביתו, פשט את בגדי החול ולבש קפטן לבן וחגורה לבנה, ירמולקה לבנה, וגרבים לבנות ושטריימל על ראשו והלך אל התנור לאפות את מצותיו. בא עם תרמילו בידו. ובתרמיל היה כיס של בד לבן וצח שבו היה הקמח המופרש לאפיית מצות. ושלש או ארבע מגבות חדשות, בעד הפועלות, לנגב את ידיהן אחר נטילת ידים, סמרטוטים של בד גדולים וקטנים לקנח בהם את האגנות ואת המעגילות ואת האבנים, שעליהן מגלגלים את המצות, וסדין אחד קטן לכרוך בו את המצות אחר אפייתן ולהביאן הביתה. הגיעה השעה, החוכר ציוה לכל אחת מהפועלות שתלבש סינור לבן, שהביאה משלה. לבשו הסינורים, הכריז בעל התנור: “נטילת ידים!” הלכו הפועלות ליטול את ידיהן ובעלי הבתים מסרו להן את המגבות לנגב את הידים. כאן מצאו הפועלות מקום לגנוב. כשהמגבת החדשה היתה בידן מיד תחבו כל אחת את המגבת מתחת לסינור והמגבת איננה, וכשבעל המגבת שאל "איפה המגבת?קבל תשובה: “איני יודעת, פלונית לקחה ממני”, ופלונית אמרה “פלונית לקחה”, ואיש אמיד שהביא עמו שלש ארבע מגבות חדשות חזר לביתו עם אחת ופעמים בלא כלום. התחיל סדר הלישה והתחילו גם הקולות וההמולה. כל אחד הביא את קמחו, להיות ראשון, וכל דאלים גבר. אחר כך כל אחד הביא את עיסתו, זה הביא וזה הביא עד שנתערבו העיסות זו בזו. הפועלות עבדו, גלגלו את העיסה, ובעלי המצות עזרו על ידן – כדי להזיע זיעה של מצוה. מרוב החפזון, שהזמן היה קצר והמלאכה מרובה, נפלו לארץ כמה חתיכות של בצק, עד שחלק גדול מהעיסות הלך לאיבוד. אחד עמד אצל הפועלות והכריז בכל פעם: “הפירורים יהיו הפקר” (פירורים של שתים שלש ארבע זיתים ויותר), קראו את ההלל בקול, גמרו, שנו, ומרוב הקולות והמהומה נחרשו האזנים. הכיסים שבהם היה הקמח וכל הסמרטוטים הרבים השאיר כל אחד על גבי האיצטבא שלפני החלון ושם נצטברו הרבה כיסים והרבה סמרטוטים – כי אסור היה להביאם הביתה משום חשש של משהו חמץ. מובן שהפועלות “רחמו” עליהם ועטו אל השלל, נהגו דין כל הקודם זכה ודין כל דאלים גבר, והלכו לביתן עם רכוש של מגבות, כיסים וסמרטוטים.

האופה עשה את מעשהו: המצות שנאפו השליך על המחצלת הפרושה לפני פי התנור, הרבה שלא נאפו כל צרכן, הרבה שרופות, הרבה חרוכות, הרבה מאופרות, ורמץ של גחלים שקועים בתוכן עד שבקושי נמצאו שלש מצות שתהיינה אפויות כדבעי לעריכת הסדר. כל אחד מבעלי הבתים חטף לו כמה מצות, כרכן בסדין ורץ הביתה משום שעבודת היום מרובה.

---

מנהגם של יהודי ירושלים האשכנזים היה כי ביום ז' אדר – פטירת משה – הוקבע בעד החברה קדישא. וזה סדר היום: כל בני החברה מתענים ביום זה – מלבד זקנים ותשושי כח – וכל אוזד מבני החברה הוצרך לטבול עצמו במקוה כשרה נקיה וחמה – שסודר על חשבון החברה. אחר הטבילה התאספו כולם לבית המדרש מנחם ציון (בית המדרש הישן) להתפלל תפילת שחרית בכנופיא. אחרי חזרת הש"ץ תפלת שמונה עשרה אמרו סליחות שנאספו ונסדרו בספר קטן מיוחד בשם “סליחות לז' אדר”. בספר זה מבואר גם כל החיובים של בני החברה ביום זה. אחר הסליחות וגמר התפלה הלכו כל בני החברה וראשי הדגלים והגבאים בראש, להר הזיתים – מקום קבורת הנעדרים – לבקש מחילה מן המתים שנפטרו במשך השנה, מתפללים שמה תפלה מיוחדת שנדפסה בספר הסליחות, מתקנים מה שצריך לתקן וכו' וכו‘, מה שנמשך כמה שעות. לעת ערב מתאספים שוב בני החברה בבית המדרש מנחם ציון, הרב או הזקן שבחבורה אומר לפניהם דברי כבושין ודרשה לכבוד עבד ה’, מזכירים את שמות הנעדרים שבשנה, תפלת מנחה עם ויחל, ואחר תפלת ערבית הולכים למקום שהוקבע להפסיק את התענית ולאכול סעודה גדולה.

הסדר הזה היה נהוג – מעת שנוסדה חברה קדישא לכוללות פרושים אשכנזים עד מלחמת העולם – בבית המדרש מנחם ציון (ביהמ"ד הישן) שבחורבת ר' יהודה החסיד. הגבאי והבעל תפלה היה ר' אברהם רובינזון (קראו אותו “אברמל בריסקר”), שהיה בזמן ההוא המצוין בנעימת קולו ודיבור צח ונסחן יפה. הוא עבר לפני התיבה עם המקהלה שלו של ראש השנה ויום הכיפורים. בית מדרש זה שבפנים הוא גדול ורחב, היה מלא מפה לפה, נרות רבות היו דולקים, להסיר החשכה שבבית המדרש. לפי שבבית המדרש הזה לא היו בו חלונות, רק חלון אחד אצל הפתח וחלון אחד רחוק מעט מן הפתח, שהיה נשקף לחצר, ולא נכנס אור השמש על ידם לבית המדרש הגדול והרחב. בפנים לא היתה אלא ארובה קטנה בתקרה, מכוונת מול הבימה ועל הארובה היה כעין צריח של עץ, שסביבו היו זגוגיות לשם אורה בשעת קריאת התורה, ועל ראש הצריח כיסוי של פח כעין מטריה להגן מפני הגשם (לפני כמה שנים הקציעו חלון אחד סמוך לתקרה, מצד צפון שנשקף לחצרו של ר' אברהם חיים למפרט שעוני).

מה נורא היה המקום הזה. הציבור היו מעוטפים בטליותיהם כמו ביום הכפורים. עמדו צפופים, כל אחד סדר הסליחות בידו, הנרות האירו, הרבה הבהבו, הרבה דעכו, ועשן היה מתמר ועולה. החום מרוב הקהל ומרוב הנרות, היה גדול, כולם הזיעו, והדרת קודש היתה חופפת את בית המדרש.

רבי אהרן יפה שמש של בית המדרש, ושמש בית דין, ושמש של העיר כולה (מבני האשכנזים), היה עומד על הבימה כמלך בגדוד להשגיח על הסדר. בכל פעם היה מסב פניו לפניו ולאחריו לצפון ולדרום, אולי צריך איש איזה דבר. טליתו בעלת עטרה גדולה של כסף היתה ירודה על כתפיו, ונראתה הירמולקה הלבנה שעל ראשו. פניו קרנו, זקנו הלבן ופאותיו המסולסלות הוסיפו לו חן, לפניו היה פטיש קטן ולוח של עץ, ובכל עת שהחזן היה צריך להתחיל, היה מכה בפטיש להכריז בקול: “שתיקה!” החזן ערך הסליחות והפזמון “שוכני בתי חומר” בניגון עצוב. והעם געו בבכיה בזכרון יום המות ואת המתים שמתו בשנה זו שכל אחד ואחד היה לו מת מהמשפחה – ובמקום גילה היתה רעדה. כל היהודים דיירי עיר העתיקה ודיירי השכונות שמחוץ לעיר באו לראות סדר עצומו של היום הזה.

רבי מנדל יפה ממינסק – המוזכר בספרי חלק א' וחלק ב' – היה לו בן צעיר בשם יצחק יהודה קראו אותו “איצ’ע יודה”, בנו זה חונן בכשרון לנגינה, שירה ומוסיקה. אמרו עליו שאם יסע להשתלם בלימודים לסדר קולו וללמוד תוי נגינה יהיה מנגן נפלא וחזן מצוין. גבר עליו החשק לנסוע לקונסרוטוריום להשתלם, ואביו רצה גם כן שבנו ישתלם. נסע לחוץ לארץ, לבית ספר לנגינה, שהה שם עד שהשתלם כראוי, ואחר שיצא בדימוס, נסע לרוסיה – מקום החזנים הגדולים – לקבל מהם תורה שלמה בעניני החזנות. חזר לירושלים מלא וגדוש ממה שקבל מאת החזנים המפורסמים, ומיד יצא לו שם בירושלים “איצה יודה החזן”.

כשהגיע סמוך לז' אדר, הוסכם אצל גבאי חברה קדישא – בנטילת רשות מרבי אברהם הגבאי וחזן בית המדרש – לכבד את החזן בנו של ר' מנדל יפה – חבר ותיק של החברה – שיאמר סליחות עם מקהלה. נתרצה וסדר לו מקהלה גדולה, הדביקו מודעות ברחובות כי "החזן המהולל ר' יצחק יהודה יפה שחזר מחוץ לארץ יאמר סליחות עם מקהלה ביום ז' אדר בבית המדרש “מנחם ציון” (בית המדרש הישן). ביום ז' אדר באו כל היהודים האשכנזים, אנשים ונשים לשמוע את החזן החדש וסדר סליחות שלו, והיה דוחק גדול בבית המדרש. כל חצר החורבה ועל גג בית המדרש אצל הארובה היה מלא מאנשים ונשים שבאו לשמוע אותו²³⁰.

רבי יצחק יהודה החזן, שהיה חלוש הלב, לא האריך ימים ומת בדמי ימיו.

אצל הספרדים (הישפניולים ומערבים), בתשעה באב, נהגו הנשים אבלות רק עד שעה אחר הצהרים. אחר הצהרים, – שכבר נולד משיח לפי המסורה – היו רוחצות את הרצפה, מסדרות את המטות ופורשין עליהם סדינים לבנים, שמו מפה לבנה על השלחן ולובשות שמלות של שבת. השכנות מתאספות יחד אצל אחת השכנות בעלת החזקה, או היותר חשובה או עשירה שבחצר, ומתחילות לסדר עוגות, כעכים מתוקים ומין מעשה אופה המיוחד להיום הזה: עירבו קמח עם הרבה שמן שומשמין – בלא מים – וסוכר דק, שפשפו בידיהן הקמח והשמן שיתערב היטב (עיסה שנלושה בשמן) חתכו את העיסה כעין רקיקים קטנים

ומרובעים ונאפה בתנור. כשהיו נותנים רקיק אחד בפה מיד היה נמס, ונקרא בשם “קרוביה”. אחר כך לקחו קמח וערבו בביצים טרופות בקערה – בלא מים,

לשו את הבצק היטב וגלגלו את העיסה הרכה עד שנעשתה דקה כחוט עב ארוך צבטו את החוט באצבעות לחוטים קטנים, ובשלו את החתיכות. כשנגמר בישולן, סננו את המים, שתשארנה החתיכות יבשות, פזרו עליהן סוכר דק הרבה. החתיכות הללו היו נקראות “פידיס”. כל אלו היה על חשבון הגברת שנתכבדה שיבאו לביתה.

כשנגמרה העשייה, הגברת שהגיע לה הכבוד היתה מחלקת לכל אחת מהשכנות מאלו הדברים, בעד כל בני ביתה, ומברכות אחת לחברתה שתזכה בשנה הבאה לראות משיח שבא. כן היתה שולחת הגברת מכל הדברים האלה לעניים ולבעלי בתים צנועים, שיהיה להם במה להפסיק התענית. – כשדרנו בחצר אחת עם ה' ראובן בוינס (כמבואר בספרי חלק ב) היתה גם אשתי מתעסקת בזה.

“חסל סדר החיים של כל השנה”.

פרק ו

בעלי התעשיה הראשונים

א) רבי אלתר גרינברג

יסד בית חרושת לרעפים במושבה “מוצא”, שהיו נקראים “רעפי מרסילה”. מפני מלאכתו זו קראו אותו “אלתר צ’ערעפ”, ואף הוא שהיה איש עליז ושמח, כשבא למכיריו בעיר העתיקה, אמר: אלתר צ’ערעפ בא.

ב) רבי ברוך מרדכי שוורץ

היה מן המתיישבים הראשונים, תלמיד חכם וירא ה', זקן ונשוא פנים. בעל תפלה וקורא בתורה; עשה חומץ מלאכותי מן קסמי עץ, ברחוב שהולכים לכותל המערבי – הנקרא סוק על דלילין בערבית –. היתה לו חצר עם בתים, חזקה שלו. בכניסה לחצר היה לו מרתף קטן וחשוך, שבו ישב כל היום ועסק במלאכתו. היו לו הרבה קסמי עץ ארוכים – שידע שהם מוכשרים לחומץ והאח לפניו מבערת, חרך מעט את קסמי העץ באש וסדרם בסדר כעין ערימה. למטה היה כמין מרזב שנכנס לאמבטיה גדולה, שפך מים חמים על העצים החרוכים והמים זבו מן המרזב לאמבטיה, לקח המים מן האמבטיה ושפך עוד הפעם על העצים וכן פעם שלישית ורביעית, עד שהמים שירדו לאמבטיה היו חמוצים. כשנכנסו למרתף, היה מלא עשן וריח חמוץ, עד שהתחיל הנכנס להתעטש ועיניו נתמלאו עשן. הזקן הזה ישב במרתף יום יום, ועל ידי זה השתעל הרבה ועיניו היו אדומות וקולו צרוד. כל היהודים והערביים קנו ממנו החומץ שלו ומזה היתה פרנסתו. קראו לחומץ שלו “חומץ מכונית”.

ג) רבי בנימין רבינוביץ

עשה חבלים, היינו: הביא מדמשק כמה פקעיות גדולות של חוטים עבים (איני יודע אם מפשתן או מצמר) והיה לו כמו ארגז של עץ שבתוכו היה גלגל ובגלגל היה תחוב עץ שראשו יצא חוץ לארגז שבו היה מסובב את הגלגל. רחוק מן הארגז הרבה היה לו כמין כסא של עץ, שבו היו קבועים הרבה ווים של ברזל. קשר ראשי החוטים בווים, והוא סבב את הגלגל עד שנשזרו יחד ויצאו חבלים, מהם דקים, מהם עבים, מהם בינונים. קראו אותו “בנימין שטריק מאכער” (עושה חבלים).

ד) רבי גרשון פרוש

היתה לו חנות ברחוב חברון, סמוך ל“חניות”. פרנסתו היתה מחקיקה על לוחות אבנים שחורות ורכות ציורי מקומות הקדושים ופתח עליהם אותיות, מה שהיה צריך. כן עשה כוסות וצלחות קטנות מאלו האבנים הרכות, ועוד כלים יפים, שנשלחו לחוץ לארץ בתור מזכרת מארץ ישראל. היה איש תמים, שתקן ופקח, איש יקר ובעל מזג טוב, ולא התערב בשום דבר צבורי. אחר כך היה מתורגמנו של ד"ר וולאך כמה שנים.

ה) רבי דוד פרידלנד

(הזכרתיו בספרי חלק ראשון בעולמו של הסבא פרק א'). בשבא מעיר חרסן שברוסיה היה מחפש לו איזה עסק ומעשה, והוסכם אצלו להקים כאן כבשן לשרוף אבנים לסיד, שזה אינו עולה בדמים מרובים, שהאבנים הפקר. הקים כבשן קטן, במגרש שהיום בנויה עליו שכונת בית ישראל, התחיל במלאכתו זו ולא הצליח, ונתבטל הכבשן. – מכאן השם ר' דוד קלחר –.

ו) רבי יעקב בן סימא החנונית

כן קראו אותו. – העמיד מסכת אריגה בביתו שבחצר אור החיים, במרתף חשוך. אח“כ שכר חנות במורד המדרגות של רחוב חב”ד, שיורדים על ידן לרחוב היהודים. החנות היתה נמוכה, שהוצרכו לרדת ג' מדרגות, ליכנם לחנות או המרתף, שם ארג מחצלאות של צמר, והתחילו לקרות אותו ר' יעקב האורג (ינקל וובר). נערי החורבה – וגם אני בתוכם – בקרו אותו תכופות, לראות את סדר האריגה. אמר: נערים, למדתם חומש? כתוב שם “או בשתי או בערב”, זה הוא שתי וזה הוא ערב.

ז) רבי יעקב מן

יחד עם בן דודו ר' יונה פרידלנד הקימו מרצפה של מלט על המגרש שבנוים עליו בתי שלמה מילנר מול בתי הונגריה. לוו מבית המלאכה של אליאנס דפוסי ברזל מרובעים שבתוכם שפכו המלט והניחום בשמש שיתייבשו ונעשו מרצפות מלט. אחר כך הסתלק ר' יעקב מן השותפות ונשאר ר' יונה לבדו עוסק בעבודה זו.

ח) רבי יהושע קדרן

קראו אותו “שייע טפר”, היה עושה קדרות של חרס, מצופה אבר (גיגליזט באידיש). הקדרות של חרס מצופה אבר בימים ההם היו קדרי מרסילה שבאו משם, וכן היו קדרות של בית היוצר של שנללר, פשוטות ולא מצופי אבר. לחג הפסח היו הרבה שלא רצו להשתמש בקדרות הללו, שהיו מצופות בפנים באבר, משום חשש איסור חמץ. היה ר' יהושע הולך לבית היוצר של שנללר, והוא בעצמו עשה את הכלים, קדרות וכיסוי קדרות וכו'. שרף אותן ומשח בפנים באבר או באבץ – שהיה מראה האבר ירוק – והביא את הקדרות וישב לו על המדרגות שעל פתח חצרו שהיה ברחוב היהודים ומכר הכלים. – מובן שלא השתלם במלאכה זו, והקדרות לא היו חלקות רק או עקומות או בולטות מעט בצד אחד, וכן האבר בפנים לא היה חלק רק עם בליטות חדות שצרבו את הידים.

ט) רבי משה ליב (אריה) פרידלנד

לפנים היו רק טחנות פשוטות של ערביים, שמאמצע הרחיים יצא עץ ארוך למעלה, קשרו עליו חבל ובראש השני של החבל קשרו לצואר הסוס, והסוס סבב עצמו על הרצפה בעיגול, והרחיים סבב על הרכב וטחן את החטים, והיה בזה תרתי לריעותא, א) כי בכח של סוס אחד היה מתמשך זמן הטחינה, ב) שבכל זמן הטחינה היה צריך לעמוד איש עם שבט או חבל בידו לזרז את הסוס, שבכל פעם עמד על מקומו ולא רצה לסובב (משום שהי' עיף). המקום שעכשיו שם מאפית ברמן היה שמם ועליו תלולית של עפר גבוהה. קנה רבי משה ליב את המגרש הזה והקים עליו טחנה מדרכית (טרט מיל) וגם בית בנה, לדור שם, והרויח בזה שתים: א) שעל הגלגל הגדול (שעמד עקום ובלי שלבים) העמיד שלושה סוסים או ארבעה והם דרכו ברגליהם על הגלגל ועי"ז סבב הגלגל, ולא נתמשך זמן הטחינה, ב) שלא היו נצרכים לזרז את הסוסים, שמעצמם דרכו וסבבו את הגלגל (נגד רצונם, משום שהגלגל עמד עקום וחשבו שנופלים, הוכרחו לעלות, ועי"ז סבב הגלגל). היה תלמיד חכם מופלג בתורה ופקח וחרוץ, איש תמים ויקר הערך. הוא היה המנהל והפקיד וגם הפועל. בעת שהסוסים דרכו על הגלגל הגדול כדי שיטחנו החטים, ישב ולמד את שיעורו היומי. בנו המצוין והמפורסם רבי יעקב מן, הוביל על החמור את החטים מבעלי הבתים אל הטחנה, וחזרה הקמח לביתם, ואף שהיה תלמיד חכם גדול בתורה ובמעשים, עבד בתור פועל אצל אביו. כששאלו את רבי משה ליב למה הוא משתמש בבנו התלמיד חכם? השיב. “גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה”.

י) רבי משה רכטמן

היתה לו חנות ברחוב חברון, אחרי החצר של תלמוד תורה חיי עולם, סמוך לבית המרחץ של הערביים, שמכר יין. בימים ההם לא היתה בירושלים גבינה קשה, רק מה שהביאו מסלוניקו שקראו אותן קשקבל, ורוב היהודים לא רצו לאכול גבינה זו. התיישב ר' משה שזה עסק טוב (ממכירת היין לא ראה סימן ברכה), ונסע להכפרים הסמוכים לירושלים ועסק שמה בעשיית חריצי גבינה קשה. היה נוסע ביום ראשון ובא ביום הששי, והביא עמו הרבה חריצי גבינה קשה, ומזה היתה פרנסתו מצויה. קראו אותו “משה קזניק” (עושה גבינה).

יא) רבי עוזר משה שטוק

איש תם וישר, סומא באחת מעיניו, היה עושה כברות ונפות (נפות של חוטי ברזל כהיום טרם היו). וכך היה עושה: לקח גויל יבש, פשט את הגויל על עצים עגולים מיוחדים לכך, דבק הקלף במסמרים קטנים סביב העץ, שלא יזוז ממקומו, והיו לו מחטים של עשת עבים ודקים ודקים מן הדקים, לקח פטיש קטן והכה במחטים על הגויל, חורים גדולים לכברה, חורים קטנים לנפה, מלא כל הגויל ונעשתה כברה או נפה. כה ישב שחוח בגבו כל היום וכמה שעות גם בלילה ועבד עבודתו הקשה. אף הוא המציא נפה מטלטלת בטחנה של אביו ר' רפאל טוחן (שטוק) (שמוזכר לעיל בספרי בסדר אפיית המצות). בטחנה זו היתה רק נפה אחת ארוכה, ובעת שהחטים נטחנו היתה הנפה מתנענעת וקלטה רק את הסובין והמורסן והסלת, והקמח הגס והדק נשארו מעורבים. והוא עשה שתי נפות, אחת מלמעלה מחברתה, וכשנטחנו החטים היו הנפות מתנענעות למעלה ולמטה, הראשונה קלטה רק את הסובין והמורסן, והקמח כולו ירד לנפה השניה, שרקדה וקלטה את הסלת, והקמח הדק ירד על בד לבן, שנפרש בתוך תיבה מיוחדת, ותמיד בשעת טחינת החטים היו הנפות עולות ויורדות (כמין פטנט). כשאתמחי גברא, קנו ממנו כל בעלי הטחנות נפות שלו, להשתמש בהן.

יב) רבי שמואל ב"ר נתנאל

קראו אותו “שמואל נתנס” (שם המשפחה שלו אינו ידוע אף לחתנו ונכדיו). היה תלמיד חכם ובעל נימוס, מדבר בנעימות ורוך ובשחוק על שפתיו. דר ברחוב היהודים, למעלה, במקום שהולכים לשער ציון מצד ימין ולבתי מחסה מצד שמאל. היה מתקן קדרות של חרס, צלחות של חרסינה, כוסות של זכוכית שנתפקעו או שנסדקו. היה נוקב חורים קטנים בקדרות או בצלחות ושם חוטים דקים של ברזל מנקב לנקב, שיהדק את הסדק, ומשח את החוטים עם סיד וביצים טרופות. כשהכלי נשבר לחצאים, היה מהדק את הכלי בחוט של ברזל דק סביב ומהדק את ראשי החוט בצבת קטנה שיחזיק את הקערה או הצלחות או את הכוס (בשנים של אחר כך עסקו התימנים במלאכה שכזו, עד היום).

דרכו היה, כשהביאו לו כלים לתקן (שהוא היה היחיד באומנות זו), שאל על שם בעל הכלי, לקח עט של סופרי סת"ם ('ספרים 'תפלין 'מזוזות²³¹), ורשם על הכלי באותיות גדולות ומרובעות, קבל שכר מלאכתו במוקדם, ואמר למביא: “תבוא מחר או מחרתים” – שלא היה מהיר כל כך במלאכתו, רק במתינות וישוב הדעת. – ישב לו על השרפרף ותיקן את הכלים, ולאחר שגמר מלאכתו, סדר את הכלים אצל הכותל, אחד אל אחד בשורה בשוה, וכשבא בעל הכלי לקבל את שלו, אמר: “שמה בין הכלים המסודרים חפש אחר שמך וקח את שלך”.

פרק ז

טיפוסים מיוחדים

הרב שמואל סלאנט ז"ל

כותב אני מה שאני יודע ולא אחר. משום שהייתי מצוי אצלו כמעט כל יום – לקחת את הצ’יקים שבאו על ידו ולהביאם לבנק של אבא ולהביא לו כסף תמורתם – והייתי נוכח בכל הדברים שאני כותב.

בין המתפללים אצלו (כמבואר בספרי חלק א' בעולמו של אבא פרק ב), היה איש שנוא לחברייא, אמרו עליו שבין אדם למקום אינו מתנהג כשורה. גם הוא עז פנים ובודה גוזמאות של שקר. האיש הזה בא תמיד קודם התפלה וספר להרב חדשות אשר בדה מלבו והרב שמע את דבריו. המתפללים לא היתה דעתם נוחה מזה. בקשו את בנו של הרב – רבי ביניש – שיעיר את אביו על זה. שאל את הרב: אבא, למה אתה מתידד עם איש שכזה, שאינו לפי כבודך? השיב לו: יודע אני מה שאתם יודעים, אולם בכונה אני עושה, איש שאינו נוהג כשורה ומדבר שקר, אם ארחק אותו לא יבוא להתפלל ולא יניח תפלין, ובזה שאני שומע שקריו, כבוד הוא אצלו, ובא להתפלל, וגם יש לי השפעה עליו, ואם אני אומר לו פעם, לא יפה לאיש שכמותך כך וכך לעשות, שומע הוא לדברי.

הרב היה מקל מאד בתעניות. ביום תענית צבור, כשאחד בא לשאול על תעניתו, אף כשהיה בבקר, מיד כשנכנס הלה לביתו, אמר לו הרב: בטח אודות התענית, לך אכול! ולא רצה הרב לשמוע התנצלות של השואל (עיין בספרי חלק שני מעשה ברמ"ב טודרוסביץ).

תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום א', היה מהדר הרב להיות סנדק. המוזמנים התפללו מנחה גדולה בצבור עם הנחת תפלין ותפלת עננו, ואחר המנחה היה סדר המילה. פעם היה להרב סנדקאות בברית מילה אצל אחד אשכנזי שהייתי נוכח. אבא מל את הילד ואחר הסדר צוה לאבא שיבדיל על כוס והפסיקו התענית הוא ואבא ואבי הילד²³².

דרכו היה, כשבאה שאלה לפניו, אם היה כשר אומר: כשר כשר – שתי פעמים – ואם לאו, לא הוציא מפיו המלה “טרפה” רק בדרך רמז: אה, אה. כשראה שהשואל אינו מבין היה אומר: “למכור לגוי”, ומימיו, אף שבאו לפניו כמה אלפים שאלות, לא אמר את המלה “טרפה”.

פעם הביאה לו אשה כבד של עוף שהיתה עליו אבעבועה, אמר: כשר, כשר. ראה שהיא מהססת, אמר שתניח הכבד על השלחן, נכנס למטבח ואמר לאשתו שתצלה את הכבד ולהביא לו. צלתה והביאה, צבט באצבעו חתיכה קטנה ברך שהכל ואכל. נתן לה את מותר הכבד ואמר לה לכי לשלום.

הרב היה זהיר שלא לקחת שום דבר מיד אשה, וכאשר אשה או בתולה הביאה לפניו שאלה, אמר להניח על השלחן, לקח וראה ופסק והניח על השלחן ולא נתן ליד האשה, ובשום פעם לא נכשל, אף שבאו לפניו כמה וכמה שאלות ביום אחד.

לבית המטבחים הלך גם איש היודע לפסוק בדיני שחיטה וטרפות. מתחלה הלך הרב אליעזר דן רלב“ג ז”ל ואחריו הרב שלמה זלמן לוי בהרב נחום ז“ל – כמבואר בספרי חלק ב' – ואחריו בנו הרב הצ' ישראל חיים ז”ל, ואם היתה שאלה קשה, הביאו לפני הרב. פעם היתה שאלה חמורה. שלחו את רבי צבי שמרלינג השוחט אל הרב, שיסדר לפניו את השאלה. רבי צבי העיר לרב ששאלה כזו מטריף הפתחי תשובה. חשב הרב מעט ואמר: אני אומר שהוא כשר, בטח גם אתה תאמר שהוא כשר, אם כן אנו תרי לגבי חד, יהיה כשר.

באחרית שנותיו, שהיה הרב סגי נהור, נתהוותה שאלה אצל קצב אחד – שהבשר כבר הובא לאטליזים – בבוקא דאטמא של בהמה אחת. הביא הקצב את הירך אל הרב, משש הרב בידו בכל מקום של השאלה, משש ומשש, ואמר: “כשר”.

מנהגו היה, מיד אחר עלינו לשבח וכו' בתפלת ערבית, בעוד שהציבור לפניו, הוציא את הטלית קטן – של צמר – מן קפטנו, ונתן על הכסא, להורות שלילה פטורה מציצית. כן בשבתות ובמועדים לבש שטריימל, ובפורים בא לבית הכנסת בכובע של חול, להורות שפורים אינו חג.

פעם הייתי אצלו אני וחברי רבי יעקב אורינשטין²³³, חתנה של אשת הרב מבעלה הראשון – בענין “מגן אבות” שבחברון (כמבואר בספרי חלק ב'). סיפר לנו, שפעם היה לו עסק עם בורים גסים, שבקשו ממנו כסף, אמרו לו. אם לא יתן להם, ישברו כל הזגוגיות שבחלוני ביתו. אמר להם: ובכן מה אעשה אני? פחדו וחשבו שבטח ישלח להודיע להמשטרה. שאלו אותו: ומה יעשה? השבתי: אשלח אחרי הזגג שיקבע חדשות. נח רוגזם והלכו להם. בינתים ספר לנו מה שהיה לו עם חתנו חורגו רבי יעקב אורינשטין, היושב עכשיו כאן אצל שלחנו. פעם שלח לי פתקא כתובה: צו לביתך וגו' (בעת שהיה מכלי המעשה של…). צויתי לרַשה חמותו ואשתי שתשגיח במטבח איזה ימים שלא יתנו סם המות בהתבשילין או בהקפה והתה. רבי יעקב הלבינו פניו.

פעם באה לפני הרב שאלה מרב אחד מחוץ לארץ. שלח לקרוא את רבי יוסף ריבלין, שהיה תמיד הסופר שלו. דרכו היה שהסופר לא כתב מדעתו, רק הוא אמר מלה במלה להסופר והוא כתב. אמר לו הרב: שיכתוב התואר “הרב שמואל סלנט” לא יותר. רבי יוסף ריבלין רצה להוסיף תיבת וכו', אמר הרב: כך אני רוצה שתכתוב ולא יותר, ואמר: באמת איני צריך לכתוב עלי אף התואר “הרב”, כי איני הרב של העיר. ירושלים אין לה רב ואין איש כהיום שראוי להיות בה רב לקרותו “רב של ירושלים”, ומה שאני אומר לך לכתוב עלי הרב, משום שמשלמים לי בזה שאני פוסק שאלות, מוכרח אני לכתוב עלי “הרב” ותו לא. כשגמר רבי יוסף המכתב וקרא לפניו, אמר עוד הפעם: בירושלים אין רב, גם בית דין קבוע אין, מי סמך את הבית דין ומינה אותם? אני מי מנה אותי? וכי כל קהל האשכנזים בחרו אותי? הוילנאים שהתיישבו כאן בשנים שעברו בקשו אותי שאטפל בשאלות של איסור והיתר. ואמר עוד הפעם: אין רב בירושלים הנבחר מכל האשכנזים שיקרא בשם “ירושלימר רב” (הייתי אז נוכח).

בפעם הראשונה, בחדשי אלול ותשרי, שהתפשטה מחלת השפעת (אינפלוענציה) הרופאים עוד לא ידעו מהותה ורפואתה וקראו את המחלה בשם “אבו רוכוב” ערבית (משום שהתחילו הברכים לכאוב). כשהגיע יום הכפורים התיר הרב לכל אחד שהרגיש כאב, או היה לו חום, שישתה תה או מים פחות מכשיעור, גם התיר להניח מגבת עם מים קרים על הראש או על הלב. ביום כפורים זה היו הרבה מן המתפללים בבית המדרש מנחם ציון (בית המדרש הישן) שוכבים בחצר בית המדרש על הרצפה ומגבת שרויה במים, מי על מצחו מי על ראשו ומי על לבו²³⁴.

רבי פנחס נימינסקי

בא מעיר אומן שברוסיה. איש זקן ונשוא פנים, תמים ופשטן, נדיב לב ופזרן בצדקה. לבש בגדים יפים של משי שחור, כובע יפה של קטיפה, נעלי לכה מצוחצחות, מקל יפה שבראשו גולת זהב, זקנו מסורק ושערותיו מסורקות, ומשמש היה לו שהלך עמו תמיד. הי' חשוך בנים (כשמתה עליו אשתו הראשונה נשא אשה בת בנים ולא הוליד). כשהיה בחברון וביקר את התלמוד תורה “מגן אבות” (כמבואר בספרי חלק ב'), הראה לו הרב שניאור סלונים ז“ל מדרש רבה (פרשת נשא) על פסוק מי הקדימני ואשלם וגו' כתוב מי שנותן שכר לימוד בנים משלם לו ה' שיהיו לו בנים זכרים. שמח בזה ונתן נדבתו 5 נפוליון זהב – 4 לא”י – והתחייב ליתן בכל חודש 2 נפוליון להחזקת התלמוד תורה.

החצר הגדולה – בעיר העתיקה – והבתים ששייכים לתלמוד תורה “חיי עולם” קנה הוא מכספו והקדיש להתלמוד תורה. כן החזיק²³⁵ מכספו איזה זמן את הישיבה “חיי עולם”. לא התערב בשום דבר צבורי, רק התנהג כדרך עשיר אציל²³⁶, פיזר נתן לאביונים וחבר לכל מוסד ומוסד, ולכל דבר טוב ומועיל. בסוף ימיו כתב איזה ספר והדפיס אותו וחילק לכל אחד בחנם (ראיתי את הספר הקטן ואיני זוכר על איזה ענין היה).

רבי משה ויטנבורך

עשיר גדול מאד, כבן ששים שנה, מעיר ויטבסק שברוסיה. קראו אותו ר' משה “ויטנברג” – אולם השם המשפחתי שלו היה ויטנבורך, וכן חתם עצמו. – היה תלמיד חכם מצוין ופקח חרוץ, אבל קמצן, לבש מלבושים פשוטים, כובע על ראשו ומקל פשוט בידו. רבי משה לא אהב את רבי פנחס הנזכר לעיל – על שהוא פזרן ונותן נדבות הגונות, ועל ידי זה היה מוכרח גם הוא ליתן, וכשבא אחד לבקש נדבה, שאל: בטח היית אצל ר' פנחס’ל ונתן לך נדבה הגונה. אשתו היתה קמצנית יותר ממנו, ישבה כל היום על כסא אצל פתח הבית, במלבושים פשוטים מאד, ולמי שבא לשאול על בעלה, אמרה: “ר' משה איננו”. וכשהלה רצה דוקא ליכנס, צעקה בקול: מה רוצה? אולי לגנוב דבר מה? הבעל ישב בחדר השלישי ולא שמע. כשמתה היה יותר נוח לבא לפניו. גם הוא היה חשוך בנים.

כל הונו היה בשטרי מניות (אובליגציות) של ממשלת רוסיה, בריבית חמשה למאה “גולדרנטה”. הרבה שטרי מניות היו לו: של עשרת אלפים רובל, של חמשת אלפים, ארבעה, שלשה, שנים, ואלף רובל, עד שהוא בעצמו לא ידע מספרם. – בני רוסיה אמרו כי בויטבסק אמדו אותו לעשיר בעל חצי מיליון רובל. – קופת ברזל לא היתה לו, רק תיבת עץ פשוטה, שעמדה תחת השלחן, מלאה שטרי מניות ומפתח קטן היה להתיבה, נשא עמו המפתח ובלילה הניח את המפתח תחת מראשותיו, ולא אחת היה שהמשרת השיג את המפתח והוציא שטר אחד מן הבא בידו, ולא בא בחשבון מריבוי השטרות שהיו לו.

כאשר בא אחד לבקש עזר יולדת, או ביקור חולים, או הכנסת כלה, התחיל לעמוד על המחיר כמה ליתן. כשהלה לא התפשר עמו, קצף רגז וצעק כמה רגעים ואחר כך נתן כמה שדרש המבקש.

הוא היה בא כמעט בכל יום להבנק של אבא, שסחר עם אבא, מכר לו שטרי מניות ואת התלושים של המניות. גם בא סתם לשבת. אמר: בבית אין מנוחה מהבאים לבקש כסף, כאן אם אחד מבקש כסף ממני אני משיבו: ברחוב או בחנות איש זר אינם מבקשים כסף. היה אוהב לספר מעשיות מבדחות ושיחות חולין יפות – כי היה איש עליז ובעל פנים שוחקות – כל זמן שלא בקשו ממנו כסף, ועל ידי זה שבא תכופות להבנק היה מיודד עמי מאד, וספר לי הרבה שיחות חולין יפות (כמה מהן אכתוב להלן). פעם פגע בי רבי ישראל חיים לוי – בנו של רבי זלמן לוי המפורסם – אמר לי: היות שהוא עסוק במצות הכנסת כלה עניה מבקש אותי שאלך עמו לרבי משה ויטנברג, משום שהוא מיודד עמי, ישא פני ויתן נדבה הגונה. נעניתי לו ואמרתי: מחר בשעה 1, בשעה שאני הולך לארוחת הצהרים, אלך עמו. בא להבנק, הלכתי עמו, אולם הזהרתי אותו שאם ר' משה יעמוד על המחיר וירצה להתפשר עמו, לא ירצה רק 10 פרנק זהב – שזה סכום גדול לגבי ר' משה – ואם יצעק ויתקצף אל יוותר בשום אופן. הבטיח לי. כשבאנו לחדר הראשון והוא היה באמבטיה במטבח, שאל: מי שם? אמרנו: אנו פלוני ופלוני. התחיל מרסס באמבטיה וחרק בשניו: “מה רוצים ממני? אינם נותנים לי מנוחה, ואף לא להתרחץ!” אחר שיצא מן האמבטיה והתלבש, שאל אותנו: מה חדשות אתם מביאים? (כן היה דרכו לשאול כל איש ואיש שבא אצלו). אמר רבי ישראל חיים: נדבה בשביל הכנסת כלה עניה. לקח בשליק אחד – 30 מא"י – ונתן לו, השיב ר' ישראל חיים: פחות מעשרה פרנק זהב – 8 שיללינג – לא אקח. נתן 2 בשליק, 3 בשליק, 4 בשליק, ורבי ישראל חיים בשלו: פחות מן 10 פרנק לא אקח. אמר: אם כן לא אתן כלום. אמרנו שלום והלכנו. אחר הצהרים שלח לי על ידי המשרת 10 פרנק.

פעם הייתי יחידי בהבנק – זמן סעודת הצהרים – איש לא בא, ור' משה ישב עמי וספר לי מעשיות מה שקרה לו בויטבסק. אמרתי לו: יסלח נא לי על מה שאני שואל מעמו: רבי פנחס נימינסקי אינו כל כך תלמיד חכם ואינו עשיר גדול ומפזר כספו, כבודו הוא תלמיד חכם גדול, שומר תורה ומצוה, גם עשיר גדול, מדוע כשדורשים ממנו כסף מתרגז ואינו נותן תיכף בעת שסוף סוף הוא נותן? אמר לי: מה אעשה? נבראתי בטבע לכילי, וכשאני צריך ליתן כסף יאחזני רעדה וכעס, “מין מחלה”, ואי אפשר לי ליתן מיד, ואלמלא שאני תלמיד חכם וחרדי לא נתתי אף פרוטה. אמנם כאשר אני מתבונן ביני לבין עצמי, התורה והמצוה החיובית מכריעות אותי ליתן. אף על פי כן בנה שכונה אחת עם הרבה בתים בשביל עניים, הנקראת “בתי ויטנברג”, ברחוב בו הולכים משכונת מאה שערים למוסד שטרויס, גם קנה חצר גדולה עם הרבה בתים אצל שער שכם – שגם הוא היה דר שמה – והקדיש לבני כולל חב"ד (הוא היה חבדי) ודרו שמה עד זמן המאורעות (עכשיו דרים שמה ערבים). כן נתן כסף רב לצדקה ולמוסדות. אף הוא נתן מכספו לבנות חדר אחד גדול בביקור חולים הוספיטל בעיר העתיקה. היה נתבע ונותן.

כשמתה עליו אשתו הראשונה, אמרו לו שישא אשה צעירה, אולי יוולד לו בן או בת. הציעו לו כמה צעירות ולא רצו. בתולה שנתנה עיניה בממון נתרצית ונישאת לו. חי עמה כמה שנים ולא ילדה לו. קודם מותו הניח לאשתו זאת את כל הונו. כשמת הוזקקה לחליצה, ולו אח ברוסיה, בא לכאן ותבע ירושה. כן דרש מאשת אחיו סכום מופרז מאד בעד החליצה. לא השתוו. הוא לא רצה לוותר ונסע חזרה לעיר שדר שמה. אחר כך תבעו עשרים ואחד יורשים חלק ירושה, והצעירה רצתה להינשא לאיש. היו טענות ותביעות עד כי רבי יצחק אייזיק בן טובים – שידע חוקי ממשלת רוסיה על בורין – קבל עליו לתווך ולפשר ביניהם. נסעה האשה ואחיה עם רבי אייזיק בן טובים לרוסיה והתעכבו כשנתים בערי ויטבסק ודוינסק ועלה לו להשלים ביניהם. האח חלץ לאשת אחיו והיורשים קבלו חלק ירושה, באו חזרה לירושלים, האשה נשארה עשירה ונישאית – כמדומני – לרבינוביץ בנו של הרב אליהו דוד ז"ל בפתח תקוה – אשתו השניה – וילדה לו בנים.²³⁷

משיחותיו של רבי משה ויטנברג

פעם אמר לי: בני ירושלים כשנולד להם בן או בת יבאו תיכף אלי לברכני בברכת “מזל טוב” ומבקשים כסף כאלו נולד לי בן או בת.

פעם אמר לי: תדע ממה העשרתי כל כך? בעת שרבים מן הסוחרים, והעוסקים באיזה עסק, כשצריכים לסדר איזה דבר היום מניחים למחר, אני כשהיה לי לסדר מחר סדרתי אתמול – כלומר פעיל וזריז. –

פעם אמר לי: “גדולה גמילות חסדים מן הצדקה” הוא פשוט: כאשר באים לעשיר לבקש עזרה עבור פלוני שירד מנכסיו והוא איש נכבד, והנותן מכיר אותו בטוב, יחם לבבו ונותן נדבה גדולה למשל 500 רובל. אחרי עבור זמן כשבאים לבקש עזרתו עבור הלה, נותן פחות מפעם הראשונה, בפעם השלישית נותן עוד פחות. כשאחד בא לבקש הלואה מעשיר והלה אינו יודע אם יחזיר לו, מלוה לו 10 רובל למשל. כשהלוה פורע בזמנו, ואחר עבור איזה זמן מבקש הלואה, מלוה לו 20 רובל וכן הלאה מלוה לו סכום יותר גדול. אם כן צדקה פוחת והולך, וגמילות חסדים מוסיף והולך. לפיכך גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה.

פעם ישב בבנק של אבא, בא סוחר גדול ועשיר לקחת צ’יק, וכשראה את ר' משה יושב שאל אותו מה שלומו מה מצבו וכו‘. השיב ר’ משה: “כדאשתקד”. הלה שאל מה פירושו של כדאשתקד? אמר לו: בסדרי המשפט ידוע לכל שמזמינים את הנתבעים לבית המשפט על ידי כתבי הזמנה ליום פלוני, ולשעה פלונית. המוזמנים באים ומחכים בחדר ההמתנה לתורם. שמש בית המשפט ילך לפתח ומכריז “פלוני יכנס למשפט”. הראש והדיינים יושבים ושומעים את הטענות, הקטיגור מקטרג והסניגור ממליץ, נושאים ונותנים בדין, אחר כך אומר הראש: “פלוני, אתה חייב!” “פלוני, אתה זכאי!”. כשמגיע ראש השנה, יום הדין לכל העולם מזמינים את בני ישראל לעמוד למשפט לפני בית דין של מעלה, יושבים הדיינים, הקטיגור והסניגור. מובן שתחילה מעיינים בדיני הסוחרים הגדולים והעשירים. מי שזכיותיו מרובות, פוסקים שירוויח כך כך בשנה זו. מי שחובותיו מרובות יפסיד כך וכך בשנה. אחר כך מעיינים בדיני ראשי העדה, ראשי המוסדות, הממונים והמנהלים, אם נהלו בצדק, נושאים ונותנים עד שיצא דינם. לעת ערב כשמגיע זמן נעילת בית המשפט, אומר השמש: יש עוד אנשים פשוטים שאינם לא סוחרים ולא ראשים ולא ממונים, מה יהא דינם? אומרים הבית דין: מה יש לדרוש מאלו האנשים הפשוטים? יהא “כדאשתקד”.

רבי שמואל של הסבתא

מזקני ירושלים הקדומים, בעת שהתחיל הישוב של האשכנזים בירושלים. הוא נשאר יתום קטן באיזו עיר שבחוץ לארץ, לא הכיר את האבא ולא את האמא, ולא היתה לו שום משפחה. הסבתא שלו – מן האב או מן האם – בשמה רחל, לקחה אותו ונסעה עמו לארץ ישראל על ספינת מפרשים, ואחרי טלטול של שבעה חדשים הגיעה הספינה ליפו, באה לירושלים וגידלה נכדה זה עד שנשא אשה. הסבתה מתה ונשאר שמו שמואל של הסבתה (“שמואל די בבֶס” באידיש). היה לו זקן גדול ופאות מסולסלות, חרדי ואיש ישר ושמחן והתפרנס מיגיע כפו. יום יום הלך לבית המטבחים וקנה מהקצבים הערביים ראשי כבשים ועזים מן הכשרים ורגליהן, הכבד והטחול ובני מעים (שקוראים מנודס בהישפניולית) ומכר לבעלי בתים באיזה ריוח. ר' שמואל מת והניח אחריו בנים, בנו הבכור… גדל ונשא אשה והוליד בנים. פעם בחרו בו באיזה מוסד כאן שיסע בתור משולח למדינת אפריקא, והיה צריך לדרכיה, אולם לא היה לו שם משפחה, והכינוי “די בבס” אינו שם משפחה. חפש בין הניירות של אבא שלו אולי ימצא איזה תעודה, ולא מצא, עד שברוב חיפוש מצא נייר קרוע שהיה כתוב עליו שם של הסבא שלו – אבי אביו – בשם ר' משה בן “חיים”. עשה לו שם משפחה “רמבח” (ראשי תיבות ר' משה בן חיים) וכן רשום על הדרכיה שלו.

רבי אברהם בהרב שבתי ניסנבוים

יליד הארץ, סופר כולל זמוט, וילנה, קורלנד עד יום מותו, וגם ספרא דמתא. יש שקראו אותו “ר' אברהמל שרייבר” ויש שקראו אותו “ר' אברהמל רבי שֶפסלס”. תלמיד חכם וירא ה‘, פקח ותמים, לא התערב בשום דבר צבורי, איש קטן וצנום, עצמות ועור, וזקן קטן היה לו, רקדן נפלא בריקודי המזרח. בכל חתונה שבמשפחה, שמח את החתן והכלה והמסובים בריקוד כמה שעות מבלי להתייגע – שהיה קל כמו נוצה. היה מתון בדעתו וקר רוח, לא התרגש ולא התפעל משום איש ומשום דבר. מי שרצה לערוך מכתב הדור ומליצי בחרוזים ופסוקי תנ"ך – שהיה נוהג אז – בא לר’ אברהמל שרייבר, שהיו לו ניירי תכלת מן המוכן, הוציא מכיסו אולר קטן ותיקן את הנוצה של אוז – משמשת לעט – סבב את ידו הלוך ושוב ובעיגול עד שיצאה התיבה ב“ה (ברוך השם) שבתחלת המכתב כמין צפור או דג, ואחר כך התחיל לכתוב כרוח המליצה שלו, ועד שגמר המכתב נתארך הזמן, ואם הלה שאל אותו למה מאריך כל כך בכתיבתו, השיב בבת צחוק: “אתה חושב שאני מנענע המליצה מבית יד של הקפטן שלי? צריך עיון ומחשבה לזה”. – מחיר של מכתב לקח חצי בשליק – 15 מא”י – סכום גדול, בעוד שאחרים לקחו רק חצי גרוש – 5 מא"י – בעד כתיבת מכתב.

את רבי אברהם הנזכר אנו מוצאים חתום עם גבאי החברה קדישא וביקור חולים דכוללות אשכנזים פרושים על מכתב אחד בחודש אלול תרכ“ה למוציא־ לאור “הלבנון”, היינו: יעקב בא”א מו“ה דוב ז”ל ממינסק (קרינדלס) – מובא בספרי חלק ב' פרק א' – יצחק בהרב מו“ה משה חעשין, אריה בא”א מו“ה ירחמיאל ז”ל מארקוס, חיים הכהן ראבינזאהן, נתנאל לוריא, מאיר מאיראויץ נאמן החברה, אברהם בהרב מו“ה אורי שבתי זצ”ל סופר החברה.

ד"ר שמואל ברוך סַנדרס

בשנת תר“מ בא מאוסטרליה איש זקן בשם ד”ר שמואל ברוך סנדרס. עלה בדעתו לייסד כאן “בית-תה” (צַ’יינֶה ברוסית) בשביל העניים ובני התלמוד תורה והישיבות. מצא לו חבר את שאר בשרי רבי אשר ריבלין, שהיה גם פקיד כשנתייסד בית חולי רוח של עכשיו בעיר העתיקה ברחוב המידן. הלכו לקבץ כסף, סובבו בחניות ובבתים, שכל אחד ינדב גרוש – 10 מא“י – או חצי גרוש לשבוע. מאלו הפרוטות שכרו שני חדרים בחזקת רבי ברוך מרדכי שורץ (יובא להלן בספרי), ברחוב שהולכים לכותל המערבי (סוק עֶל דַלַלִין בערבית). בחדר אחד העמידו שני מיחמים גדולים להרתיח בהם מים, קנו כמה שקים עם תאנים (תה היה ביוקר), התאנים בשלו במים, עד שהמים היו צבועים ומתוקים והשתמשו לתה. בחדר השני דר ר' פיבל הירשברג, שהיה מטפל בזה, על כן קראו אותו “פיבל פון דר צ’ינה”. אחר כך העמידו בחדר ארבע מטות בשביל זקנים. רבו השותים עד שהמקום היה צר מהכיל, שכרו חצר אחת גדולה ובה חדרים גדולים, ברחוב של החַן של חמרי חברון ושוק של עופות וביצים, אצל הקַנטְרֶה, שמשם הולכים לרחוב חב”ד. החצר היתה בנויה על מאפיה גדולה ופשוטה, והאופה היה איש ספרדי בשם “זַכַר”. רבו השותים. ר' פיבל טפל בזה. מי ששתה כוס ושתים שמה, ומי שהביא כלי לקחת תה לביתו. לכל כוס תה קבל השותה 2 חתיכות סוכר. כל היום היו החדרים הומים משותי תה. רבי אשר מת בדמי ימיו, בן ארבעים וארבע שנים, בשנת תרנ“ה, ואז נהל הד”ר סנדרס בעצמו, ור' פיבל היה הסדרן והמטפל. אחר כך התחבר הד"ר סנדרס עם רבי ישראל דוב פרומקין (בעל “חבצלת”) וייסדו חברת “עזרת נדחים”, והבית תה נהיה לבית מושב זקנים – שהכניס זקנים לדור שמה – וגם בזה השתתף רבי ישראל דוב פרומקין, ומבית בישול תה של תאנים נתהווה “מושב זקנים הכללי” הקיים עד היום.

רבי אליהו לוצ’ינר

בא לירושלים בזמן הישוב הראשון מעיר לוצ’ין שברוסיה, ונקרא על שם העיר שבא. נשאר שם המשפחתי שלו ושל בניו ונכדיו “לוצ’ינר”. היה תלמיד חכם, איש זקן ונכבד, והיה המחסנאי של ביקור חולים הוספיטל כמה שנים. התלמד להיות רוקח. בית המרקחת של בית החולים היה אז בחצר הרב רבי ישעיהו ברדקי ונקרא בשם “מרקחת אמשטרדם”. בכל יום, אחרי שהרופא גמר לענות לדורשיו, לקח את רשימת הסמים (רֶצֶפטן) והלך לבית המרקחת להכין את סמי המרפא שרשם הרופא, או שהחולה בעצמו לקח את הרצפט והביאו לרבי אליהו. מנהגו היה, כאשר הביאו לו רשימת סמים או אלו שלקח עמו, אם היה של אבקה, היה מערב הסמים ונתן בניירות, וטרם שסגר הניירות, שקל כל אחת במאזנים קטנטנה ומדויקת, אם לא יש באבקה אחת יותר מן השניה, שכל כך היו צריכות להיות שוות במשקל כחוט השערה, וכן עשה בעיגולים, כבש במכבש קטן העשוי לכך, נעשה קמט בין עיגול לעיגול, גלגל אותם ואחר כן שקל כל אחד, ואם מצא באחד יותר משהו, צבט באצבעו והוסיף להפחות, והעגולים היו צריכים להיות שוים במשקל. היה מתון במעשהו לאט לאט, וכאשר החולה אמר לו: רבי אליהו, ימהר מעט, כי אין בי כח לחכות זמן רב! השיב לו בנחת: לך לביתך לשלום לנוח, ותשלח לי אחד מביתך לקבל הרפואה, בעוד חצי שעה או שעה. כשהסמים היו צריכים בישול, אמר: תבוא בעוד שעה או שעתים ותביא עמך בקבוק של כך וכך גרמים נקי ומצוחצח. 

רבי מנדל כהן מליסקא

נולד בעיר ליסקא שבהונגריה, נשאר בילדותו יתום מאב ואם ונתגדל בבית הרב מליסקא. אחר כך כשגדל למד כמה שנים בישיבת הרב מפקש בהונגריה. הרבה קראו אותו מנדל ליסקר והרבה קראו אותו מנדל פַקשֶׁר ונשאר שמו המשפחתי “פקשר” גם לבניו אחריו.

בשנת תרמ“ד עלה רגלי לארץ ישראל דרך תורכיה, בולגריה, ארם צובא ודמשק, עד שהגיע לירושלים בשנת תרמ”ה. כאן נשא אשה והוליד בנים. בשנת תרמ“ח נסע להונגריה לזמן קצר ונודע לו כי ד”ר הרצל ינאם בווין. נסע במיוחד לווין לשמוע הרצאה שלו. היה תלמיד חכם ופקח חרוץ, יסד גמילות חסדים להשאלת כלי בישול, כלי אכילה, צלחות, כפות, מזלגות וכוסות בחנם למי שעשה שמחה (קודם לזה היו צריכים לשלם דמי שימוש למוכרי כלים כאלו). אם נשברו אילו כלים או שהיו חסרים היה פטור בעל השמחה מלשלם, מה שאין כן בתחלה, שבעל השמחה הוצרך לשלם, ולעניים היה קשה הדבר.

הוא השגיח על העירובין, בתחלת הישוב מחוץ לעיר, שלא על מנת לקבל פרס. כן היה המשגיח של כולל הונגריה על לימוד המשניות לטובת הנעדרים, הסדרן ומנהל פנקס שמות הנעדרים, יום מותם ויום פקודת השנה, לרשום לפני הלומדים יום יום, מן שנת תרנ"ה עד יום מותו, ומשום זה היה בקי בששה סדרי משנה בעל פה. גם היה מבני הישיבה “חתם סופר” של כולל הונגריה.

הוא היה כמה שנים משגיח אצל כותל מערבי וסדרן, שכר לו חדר אחד אצל כותל מערבי ששמה היו הכסאות ושלחנות וספרי תהלים וכו‘, בא בכל יום בבקר הוציא את הכסאות וכו’ וסדר אותם ברחבה של הכותל, ובערב הכניס הכל לחדר שיהיו שמורים מן הגנבים, והכל שלא על מנת לקבל פרס. משום זה היה מן העדים שהעידו לפני ועדת החקירה של כותל המערבי.

בחג הפסח לא אכל מצה ולא שתה שום משקה, רק תפוחי אדמה מבושלים מקודם הפסח, ומים קרים מסוננים מקודם הפסח, לא התערב בשום דבר ציבורי, אולם קרא בעתונים, וידע כל המתרחש בציבור. מת בחודש אדר תרצ"ח.

רבי אליהו מָגיש שמש

שמו המשפחתי אינו ידוע, אף לחתנו בניו ונכדיו. כן קראו אותו, ר' אליהו מניש, וכבר היה ידוע במי מדברים. קצר הקומה ובעל בשר, בעל זקן קטן, ופאות מסולסלות, לבש קפטן וחגורה, בלי מעיל עליו, וכובע לא חדש ולא ישן על ראשו. היה פקח, חרוץ ובעל פנים שוחקות וממעט בדברים. משרתו: שמש בבית המדרש שערי ציון (בית המדרש החדש) שמש של כולל… לחלק לכל אחד חלוקתו. היה יושב על האבן הגדולה שהיתה בחצר בית הכנסת הגדול בית יעקב, עם שקיקים קטנים ובתוכם מטבעות. של כסף ושל נחשת, וכל אחד בא לפניו ונטל את חלקו – כפי הרשימה שבידו. הוא היה הקונה ערבות בסיטונות מן הערביים, והדסים בסיטונות מצפת, וממנו קנו שמשי בתי הכנסיות ובתי המדרשות ומוכרי ערבות והדסים ברחוב, ואסור היה לשום איש להתחרות אתו בקנית ערבות והדסים בסיטונות, כי חזקה זו היתה לו לבדו. לבעלי בתים האמידים והנכבדים הביא להם ערבות והדסים לביתם וקבל שכר טרחה כראוי. כשיצא ר' אהרן יפה, שמש בית דין ושמש דמתא, לדור בשכונת מאה שערים, היה גם כן מן המעוררים לסליחות. הלך עם פנס גדול ומקל עב בידו, והכה על שערי החצרות במקלו והכריז בקול “סליחות”, וקבל שכרו מבעלי הבתים.

רבי אליהו מניש היה קר רוח, לא התפעל, לא התרגש ולא התרגז, כשבא אליו אחד מלקוחותיו והתאונן שהקניה שלו לא עלתה יפה, הערבות לא היו לבלוב, ההדסים לא היו משולשים או שנקטמו ראשיהם, השיב בשחוק על שפתיו: “נו! אם כן אתה מתחרט חרטה גמורה על הקניה, מותר לך, מותר לך, מותר לך!” כן כשהגבאי של בית המדרש טען עליו שאינו זריז בעבודתו, אמר לו: “אם כן מתחרט על שלקח אותי לשמש, מותר לך, מותר לך, מותר לך!”, ומכאן כשאחד עשה מסחר או עסק עם חברו והלה התחרט, אמר לו חברו: לך לאליה מניש ויתיר לך.

המומר פאול בֶּרְגְהַים

רושם אני מעשיו, משום שהוא נוגע להישוב היהודי הירושלמי.

בא מגרמניה בשנים הקדומות, עם בנו יחידו מֶלוִוילֶה, והביא אתו כסף רב, ופתח בנק בשם “פ. ברגהים”. קנה בערך עשרת אלפים דונם קרקע – בכמה פרוטות האמה – אצל כפר “שׂוּרבַּקֶר”, מכר את הקרקע לרבי דוד פינשטין ורבי בצלאל לפין ורבי מאיר שמעון ליבריכט, והם מכרו לאחרים ואחרים לאחרים עד לד“ר לוי. עכשיו בנויה על הקרקעות הללו שכונת “תלפיות” “רמת רחל” ו”גדוד העבודה". גם ביריחו קנה קרקע הרבה ורצה לבנות בתים ולהושיב שמה יהודים וליסד שכונה יהודית, אולם שום יהודי לא רצה לצאת לדור שמה, מחשש סכנות נפשות בימים ההם. אחר כך מסר בחכירה חלק מן הקרקעות שביריחו ליהודים, אבל לא יצא מזה כלום, שחזרו משם, ואז מכר הקרקעות לערביים. גם בעיר רמלה היו לו קרקעות ורצה לעשות שמה ישוב של יהודים ודיבר עם מר מרדכי אדלמן מורשה חברת “למען ציון”, כי החברה תקנה המגרש ויושיבו שמה יהודים. ה' אדלמן טפל בזה הרבה והושיב שמה כמה יהודים. גם שוחט שלח לשם (אני ראיתי כתובה שנכתבה בעיר רמלה בנשואין של אחד מתושביה), אולם לא הצליח, והישוב נתבטל. ונמכרו המגרשים לערביים.

הזקן מת, בנו פרק את הבנק והתחיל בעסק אחר. הקרקעות המרובות שהיו לאביו בכפר אַבּוּשׁוּשֶה, זרע את השדות חטים, באריסות של תושבי הכפר, (דודי רבי פנחס נסע שנה שנה לעשר את החטים כמבואר בספרי חלק א'), והקים טחנה מודרנית חשמלית, מחוץ לשער שכם, בכביש שהולכים לקבר שמעון הצדיק. החטים היו מלותתים ומשופשפים, הקמח היה מנופה היטב ולבן מאד, כמו קמחי חוצה לארץ, והיו לו לקוחות רבים. כל תושבי העיר העתיקה קנו הקמח, שהיה נקרא “ברגהימס מעהל”. כה נמשך שנים רבות עד שבאו מרוסיה שלשה עשירים יהודים בשם “ישפה וחבריו” וקנו ממנו הטחנה. אחר זמן נשרפה הטחנה ואז קנו את הטחנה של המומר פינגולד, שהיתה אצל בתי ר' משה ויטנברג, סמוך למאה שערים, וכשנשרפה גם הטחנה הזאת עם הרבה שקים מלאים קמח, קבלו דמי ביטוח וחזרו לרוסיה.

מֶלְוִילֶה הבן, כשמכר הטחנה, רצה למכור גם קרקעות שלו שהיו בכפר אבושושה. ראש המסיתים פרידלנדר רצה לקנות קרקעותיו בסך 80000 פרנק, ולא רצה ברגהים (להלן בספרי בסדר זכרונות ירושלמיים יבואר בפרטות מאותו האיש פרידלנדר). נמכרו הקרקעות לערביים והוא נסע לחוץ לארץ.

(מפי רבי אהרן חיות).

המומר יעקב פְרוּטִיגֶר

(נוגע גם כן להישוב היהודי הירושלמי)

בא מגרמניה לפני ששים שנה בערך, ופתח בנק בשם י. פרוטיגר וחבריו. הוא קנה מגרש בסוף הכביש שבאים מעיר העתיקה לשכונת מאה שערים, אחרי הכנסיה של סט' פאול. כן קנה מגרש גדול ברחוב יפו למעלה אצל שכונת בית יעקב, וגם קנה מגרשים רחוק הרבה מן העיר על דרך יפו. וכאן היה איש בשם שלום קָנְסְטָרְיוּם, שהיה פחח מודרני וקראו אותו “שלום בְּלֶכֶר” (בא מאמריקה או מאנגליה?), שהיה יוצא ונכנס אצל פרוטיגר. בנה לו בית גדול ומפואר על מגרשו שאחרי הכנסיה, ונטע הרבה אילני סרק סביב הבית. בבית הזה דר פרוטיגר עם משפחתו. בשער הכניסה לבית היתה דלת של ברזל מפותחה יפה, ועליה באותיות של ברזל השם “מחנים” בגרמנית MAHANAIM על שם הפסוק “ויקרא ‘יעקב’ את שם המקום ההוא מחנים”.

פעם, אמר פרוטיגר לר' שלום בלכר – הנזכר לעיל – כי על המגרש שלו ברחוב יפו רצונו לבנות שכונה בשביל יהודים, היינו: הוא ילוה את הכסף לבנות בתים, בתשלומי שנה שנה שהדיירים ישלמו, עד שיסולק כל המגיע, וקם הבית להקונה לצמיתות. נטפל לו ר' שלום ואמר ליסד שכונה בשם “מחנה יהודה”. זה היה בשנת תרנ“ח. נבנתה השכונה בעד חברים שנתרצו בזה באלו התנאים: כל חבר נתן 5 נפוליון זהב – 4 לא”י – דמי קדימה, ואחר כך שלם בשליק – 30 מא"י – לשבוע עד ששילם מחיר הבית. נבחר ועד השכונה: ר' שלום קנסטריום, ר' יחיאל צבי צימרינסקי ר‘… סוריאנו – ספרדי –, שאצלם יביאו החברים הבשליקעס. שלמו במשך זמן, ואחר כך הפסיקו לשלם ונשארו חייבים לפרוטיגר. לבסוף מחל להם החוב. כך נבנתה השכונה “מחנה יהודה”, מכספי פרוטיגר, בהשתדלותו של ר’ שלום קנסטריום בלכר.

אף הוא – פרוטיגר – רצה להלוות כסף ליסד “מושבות” על מגרשיו שהיו הרחק מן העיר, אולם לא מצא אנשים שיתרצו לזה.

כן הלוה כסף לרבי אלימלך פרלמן, לבנות בתים, ורבי אלימלך בנה שכונה קטנה אצל שכונת מאה שערים הנקראת “פרלמנס הייזר”.

כן בנה ר' שלום בלכר שכונה קטנה על יד שכונת משכנות-ישראל בשם “סוכת שלום”, מכספו של פרוטיגר.

הבית הגדול שלו קנו חברת “אגודת אחים” בלונדון וייסדו את בית הספר שנקרא “בית הספר של הגברת לנדוי”.

הבנק נתפרק ופרוטיגר נסע לחוץ לארץ.

(מפי רבי אהרן חיות).

רבי משה גרף

בא מברינסק שברוסיה לפני שבעים שנה בערך, קנה את המגרש ועצי פרי שבתוכו אצל בית הספר של שנללר, שהיה נקרא “כרם”, ובנה שם בית של שלשה חדרים, שהיה דר בהם הוא ואשתו, שהיו חשוכי בנים (עיין בספרי חלק ב פרק ב' עמוד ל“ג-ל”ד).

אחר כך היה ממונה של כולל הורדנא כאן. רצה לעשות איזה דבר טוב בשביל עניי הכולל, קנה המגרש מול השכונה מחנה יהודה, רחוק מעט, מאת רבי פישל לפין, על מנת לבנות על המגרש חמשים בתים לדור. – זה היה בשנת תרמ“ז –. בנה עשרים בתים וקרא שם השכונה “בית יעקב” ולא הספיק לבנות שאר הבתים עד שמת בשנת תרמ”ח, והשכונה נכנסה לרשות מנהלי הכולל הבאים אחריו.

(מפי רבי אהרן חיות). 

פרק ח

זכרונות ירושלמיים

א) בין המתישבים הראשונים, היה איש אחד בשם ר' עקיבא גולדשמיד-נייפלד, ומכירו ר' יוסף אפטייקר-רֶכטמן. כשנפתחו שערי ירושלים בלילה וסר הפחד מן הרוצחים, בא ר' עקיבא למכירו ר' יוסף, ואמר לו: בוא ונשתתף, לקנות לנו איזה מגרש מחוץ לחומה. נענע לו חברו בראשו, הלכו וקנו מן הערביים או מאת הממשלה, מגרש המשתרע מן שער העיר וחוצה, עד סמוך למגרש הרוסים, שעכשיו בתי המשפט של הממשלה בנוים עליו. מחיר האמה היה פרוטה או שתי פרוטות, נתן כל אחד תחלת פרעון, חצי לירה תורכית של זהב (9 שיללינגים), על מנת שלאחר המדידה של המגרש ישלמו המותר. המודד בא למדוד, הבטיחו לו בקשיש מג’ידי כסף (4 שיללינגים), שיפחות להם במדה והכל היה בסדר. אולם אשתו של ר' עקיבא, שהיתה קפדנית ודברנית, נודע לה מעסק זה של בעלה, באה אליו בטענה: “עקיבא, רצונך ששודדים יבואו ויגזלו ממך הקרקע ויהרגו אותך ואותי ואת הילדים? לא אניח לך לעשות שטות שכזו בשום אופן!” לא נתנה לו מנוח, עד שהפסידו ר' עקיבא ור' יוסף את התחלת הפרעון, והקניה נתבטלה.

אחר זמן מהקניה הראשונה שנתבטלה, בא ר' יוסף לחברו ואמר: “עקיבא, רצונך להיות שותף עמי לקנות לנו מגרש אחד?” ר' עקיבא חשב שהפעם לא יעלה עליו את רוגזה של אשתו – כיון שאין כאן לא שודדים ולא הורגים, אמר לחברו: “משתתף אני עמך”. הלכו וקנו להם מגרש, שעכשיו בנוי עליו בית החולים האיטלקי, סמוך לשכונת מאה שערים, בעד סכום פעוט האמה. נתן כל אחד תחלת פרעון, לירה תורכית זהב, על מנת שאת המותר ישלמו אחר המדידה. כשנודע הדבר לאשתו של ר' עקיבא, הלכה לאשת ר' יוסף ובאה אליה בטרוניא על בעלה, שמציע עסקים של שטויות לבעלה, ואמרה “אם בעלך יוסף רוצה להפקיר את חייו וחיי בני ביתך, מה הוא רוצה מבעלי? פגע בו באיש תם, שמסכים לכל דבר שמציעים לפניו. אני לא אניח בשום אופן שבעלי יהיה שותף לעסק ביש שכזה”, חברו שתי הנשים יחד להפריע את בעליהן מהקניה ולבטל את השותפות שלהם, בכו לפני בעליהן, שלא יסכנו את חייהם וחיי ביתם, שימצאו כולם הרוגים. הפסידו גם הפעם את התחלת פרעון, נתבטלה הקניה ונתבטלה השותפות. למדנו מזה כי ר' עקיבא צורף ור' יוסף רכטמן היו מן הראשונים שקנו מגרשים מחוץ לחומה, אלא שנשותיהם עכבו על ידם. 

ר' עקיבא נייפלד בא לירושלים בשנת תר“ח כשהיה בן תשע שנים. היה לבוש קפטן וכובע גבוה לא חדש של קטיפה. היה איש פשוט, תם וישר. היתה לו חצר חזקה, עם בתים גדולים ורבים, ברחוב חמרי חברון והשוק של ביצים ועופות. היו עולים לשם מרחוב הצבעים לקַנטרֶה, שדרך בה הלכו לרחוב חב”ד ולחָש של רבי צדוק. ברחוב מול שער חצרו היתה לו חנות, כלומר מרתף חשוך, שאור נכנס בו רק דרך הפתח הפתוח לרשות הרבים. ישב לו אצל הפתח, על כסא לפני שלחן, שרובו היה במרתף וקצתו אצל הפתח, ועבד עבודתו. קראו אותו “קִיבֶה גולדשמיד” (צורף), אבל לא שידע לעשות בכסף ובזהב, רק החצוצרות, החלילים והסימפניות, של החיילים המנגנים או של שאר המוסיקאים, אם נפסק קולם, היה הוא מטליא אותם בנחשת קלל אם נשברו, ואם נסדקו דבק הסדקים. כשגמר לתקן, עמד ובחן הוא תחלה את הכלי להשמיע קול, ואחר כך באו החיילים ובחנו אם תיקן כראוי, וממילא נשמעו כל היום ברחוב זה תקיעות. מזה וממשכורת הבתים שבחצר החזקה שלו היתה פרנסתו. וכמו שהוא היה איש פשוט תם וישר, כן היתה לו אשה דברנית ומפורסמת – “כף בוחשת” – קראו אותה “חיה קיבה גולדשמיד’ס”, והיה כפוף לה.

ב) תר"ל:

בעיר העתיקה דרה אשה אחת ושמה גולדה מלובלין. תחב לה איש אחד סכין בבטנה ובצדה ומתה מפצעיה.

(מפי אבא)

ג) תרל"ג:

צעיר אחד בשם אהרן ב"ר יוסף שמואל, דר סמוך לבתי יהודה טורא (שקוראים בתי מונטיפיורי או ימין משה). באו בלילה גנבים לביתו, הקיץ משנתו, ברחו, ורדף אחריהם להשיגם. פחדו אולי יודע הדבר, זרקו עליו אבנים עד שנפל לארץ. התהפך ביסוריו חמשה ימים ומת.

(מפי אבא).

ד) תרל"ה:

עגלות לנסיעה לא היו עדיין בירושלים, והנה בא יהודי אחד מפולניה, פישל שמו (שם משפחתו לא נודע), שידע את מלאכת העגלונות, גמר בדעתו, שיסדר לו עגלה לנסיעה, ויקנה לו שני סוסים ויהיה עגלון, שזה עסק טוב המביא פרנסה לבעליה.

מחוץ לשער יפו עמדו כמה צריפים, ובתוכם עבדו נפחים ערביים את מלאכתם ועשו מרא וחצינא ופרסות ברזל לרגלי הסוסים והחמורים, וסמוך להם, בצריפים אחרים, נגרים ערביים. הלך אצלם פישל זה, ונשתווה עם הנגרים והנפחים, שיעשו לו עגלה כפי שילמד אותם. היה בא אליהם יום יום ונצח על המלאכה להורם סדר מעשה העגלה. והנערים היהודים שדו בעיר העתיקה היו יוצאים בכל יום להתבונן במעשה מרכבה זו. ימים רבים עברו עד שזכה פישל לראות את העגלה עשויה כראוי. משנגמרה, קנה לו שני סוסים צנומים ודלי בשר ונעשה עגלון בעגלתו.

העגלה היתה גבוהה מאד, וגלגלים גדולים היו לה. ארבעה ספסלים ארוכים היו לעגלה ובכל ספסל ארבעה מושבות, בשביל ששה עשר-אנשים, ושני מושבות על הדוכן של העגלה, אצל פישל בכבודו ובעצמו. וכבש היה לה שעלו בו הנוסעים לעגלה, ומן הכבש עד העגלה היה כל כך רחוק עד שהעולה היה צריך לפשק את רגליו בכדי ליכנס לעגלה, משום שהעגלה היתה גבוהה. לאורך העגלה, לשני צידיה, היו תחובות שתי טבעות – בלתי מלוטשות – של ברזל לכל צד. בתוך הטבעות נכנסו מוטות של עץ ועל המוטות היה מחובר גג של עץ, להגן,מפני הגשם ומפני השרב.

בו בזמן שנגמרה עגלתו של פישל, ארע שבלילה אחד היתה אספה בעניני השכונות, בבית רבי יוסף ריבלין, שדר בשכונת אבן ישראל, והוזמנו אליה החברים שבעיר העתיקה. הוסכם בין המוזמנים ליסע בעגלה של פישל לאבן ישראל, כדי לחדש אותה בפעם הראשונה להגמרה. השתוו עם פישל בדבר השכר, על מנת שיוליכם בעגלתו עד שכונת אבן ישראל ולחכות להם עד תום האספה, ואחר כך חזרה עד שער יפו. (אני שהייתי נער בקשתי את אבא שיקח אותי עמו, כדי לטעום טעם של נסיעה בעגלה, ונתרצה לי²³⁸ אבא).²³⁹

בשעה המיועדת יצאו החברים לשער יפו, וכבר היו הסוסים רתומים ומוכנים לנסוע. אמר פישל: “רבותי, לעלות!” כאן התחיל ויכוח: אחד אמר שטוב יותר לשבת על ספסל האחרון, והלה אמר: איפכא מסתברא – הספסל המונח על הקפיצים יותר טוב, שאינו מטלטל את הנוסע יותר מדי. השלישי אמר: המקום היותר בטוח הוא על הדוכן אצל העגלון, שיכולים להשגיח גם על העגלון, שמא תחטפנו שינה והסוסים ישרכו את דרכיהם. ופישל עומד ואומר: מה לכם כל הפלפול הזה? אני אומר לכם כי בכל מקום שתשבו הוא טוב. בבקשה לעלות! דחקו איש את רעהו וכל אחד רצה להקדים את חברו לקנות לו מקום שביתה. סוף סוף עלו, כל אחד תפס לו מקום לשבת, והעגלון הרים את שוטו, והסוסים הצנומים התחילו למשוך את העגלה הכבדה ואת נוסעיה.

לילה של חשך היה. אין כביש, וחתחתים בדרך. מעלות ומורדות. העגלה טלטלה את היושבים בתוכה ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, ואחרי רוב טלטול ונהיגה בכבדות באו לשכונת אבן ישראל. ירדו מן העגלה ונכנסו לבית רבי יוסף ריבלין, עיפים ומטולטלים. שם מצאו כבר את החברים שדרו מחוץ לעיר. האספה ארכה כמה שעות, ואחר תום האספה נפרדו החברים שדרו בעיר העתיקה מחבריהם ויצאו לומר לפישל שיסע עמם חזרה לשער יפו. קראו לו: פישל! פישל! ואין עונה, הלכו אל העגלה ומצאו אותו שוכב פרקדן מתחת לספסלים, נוחר מתוך שנתו העמוקה. התחילו לעורר אותו, קם ושפשף את עיניו, גרד בפדחתו, ואמר: “הא! איפה אני עכשיו?” לאחר שנתפכח משנתו, ישב לו על הדוכן ואמר: “רבותי, לעלות!” כל אחד תפס את מקומו הראשון, והעגלה זזה ממקומה. נסעו כן כעשרים רגע, ראה פישל שכל הדרך הוא מדבר שממה ואין אפילו בית בודד, ואין שכונה נחלת שבעה. אמר: “מה זה, רבותי? תועים אנחנו!” חשב, חשב ונזכר, ששכח לסובב את העגלה, שפניה וסוסיה יהיו מול ירושלים, כדי להוליך את הנוסעים לשער יפו. אמר: במחילה מכבודכם, עליכם לרדת מן העגלה, שצריך אני לסובב את העגלה, ועם האנשים שיושבים בתוכה קשה לי, שהסוסים אין בהם די כח למשוך את העגלה ואת נוסעיה, וגם יש חשש סכנה, שמא תתהפך העגלה על יושביה. ירדו כולם (אבא ואני לא ירדנו, שחשש אבא להורידני ואחר כך להעלות אותי, צעקתי ובכיתי כי יראתי פן תתהפך העגלה על אבא ועלי). פישל סובב את העגלה ואמר כמלך בגדוד: “לעלות!” התחילו לעלות. כל אחד דחק את חברו, כדי שיעלה קודם. אחד אחז בטבעת הבלתי מלוטשת ונשרטה ידו, אחד אחז במוט כדי שיעלה, התחיל המוט על הגג להתטלטל וכמעט נפל לארץ. לזה נאחזה כנף מעילו בכבש ונשמע קרע, לזה נקרע קצת מכפתנו, שרגל חברו דרכה על כפתנו. עלו כולם, ופישל נהג את סוסיו לאט לאט, ישב לו על הדוכן וחטף שינה, נים ולא נים, לאחר זמן באו החברים לשער יפו, ירדו מן העגלה וברכו שתי ברכות: א) ברכת שהחיינו שזכו לנסוע בעגלה בלילה, ב) ברכת הגומלין שיצאו בשלום בלי פגע.

ה) תרל"ו:

ספר לי רבי השל בסן (בעת שלמדתי אצל דודי רבי פנחס המבורגר כמבואר בספרי חלק ב): אבי, רבי אליהו בסן (קראו אותו אליה ז’אלס) היה אומן נפלא במלאכת הנפחות והמציא דברים מצוינים ומפליאים. פעם, אחרי שקברו מת בלילה, מצאו בבקר את הקבר פתוח, והמת מחוץ לקבר. לא ידעו מי עושה זאת ועל מה עושה. העמידו בני החברה קדישא שומרים בלילות. פעם ראו כי אחרי שקברו את המת, והמלוים חזרו לביתם, והיה שקט, בא צבוע והתחיל לחטט את הקבר. (הצבוע חופר מתים, ונקרא “טוידטן גרבר” בגרמנית). הצבוע, כשראה אנשים מתקרבים, ברח. הודעו בעיר לטכס עצה לזה. אמר אבי: אני אעשה מלכדת גדולה, להעמיד אותה בין הקבר החדש ושאר קברים, וליתן במלכדת בשר, ועל ידי זה הצבוע ילכד. עשה מלכדת, והוצבה אצל הקבר, נלכד הצבוע. והביאו אותו העירה (מה שהיה בסופו של הצבוע לא סיפר לי.)

אף הוא – ר' אליהו – עשה את הדלת של ברזל העבה והכבדה עם מסמרים גדולים ועבים, לפתח של קבר רחל, ומנעול גדול לדלת, שכשסוגרים המנעול במפתח הגדול, יוצאות ארבעה לשונות של ברזל – לשון לכל רוח – ונכנסות לעובי הכותל – (שמירה חזקה מפני הערביים).

עוד ספר לי: אבי היה סובב בכפרים לרגל מלאכתו. ובכפרים נמצאים נחשים מרובים כידוע (גם בבתי העיר העתיקה, שבכתלים²⁴⁰ ישנים קננו נחשים), היה אבי מוציא הארס מפיהם, שלא יוכלו עוד להזיק, באופן שכזה. הוא היה מהיר בתנועותיו, ומהיר יד מצוין. כשראה נחש, מיד היה תופס אותו בראשו בין אצבעותיו, ועד שהנחש התחיל לטלטל עצמו כבר היה מהודק בין האצבעות כמו בצבת, כשפי הנחש למעלה – שהארס שיקיא יהיה למעלה באויר ולא יזיק. בידו השניה החזיק מלקחים קטנות, וכשהנחש התחיל להקיא את ארסו, כעין חוטים דקים ולוהטים, תפס במהירות את החוט והניח על ניר, וכן כל חוט וחוט, עד שהנחש הפסיק מלהקיא עוד – סימן שכבר הוציא את כל ארסו, – אז השליך את הנחש לארץ. החוטים הללו מתייבשים אחר זמן קצר ונעשים כעין מחטים דקים מאד. והראה לי בפנקסו של אביו כי בכל דף היו מונחים חוטים דקים – ארס של נחשים – מהם לבנים ומהם צבועים. ואמר לי עוד: אבי אמר שיש עוד אופן להוציא את הארס מפי הנחש – שמשתמשים בו הערביים: – תופסים את הנחש בראשו, כשפיו למעלה, ומיד כשהנחש פותח פיו להקיא, מיד רוקק האדם רקיקה מלא פיו לפי הנחש, ואז נחלש ארסו, ואינו מקיא; כי כשם שרוקו של נחש ארס לגבי אדם רוקו של אדם ארס לגבי נחש.

ו) תרל"ו:

בין הדיירים של בתי מחסה בעיר העתיקה, היה הרב מקוברסדרף שבהונגריה, רבי אברהם שאג ואשתו. בימים ההם לא השתמשו במכונת פרימוס או נפט לבישול, רק בכל מטבח היתה כירה מחומר וסיד, עגולה וחלולה, ועל הכירה היה מקום שפיתת שתי קדרות או שלש. בחלל הכירה היה חור, שעל ידו היו נותנים לתוך החלל רמץ,של גחלי עץ, שהודלקו, והיו דולקים עד שהלבינו – סימן שהעשן כבר יצא מהם. – סתמו את החור בחתיכת חמר וסיד המיוחדת לכך – שלא יצא החום – ועל הכירה נתנו בערב שבת את הקדרות עם התבשילין, ומחום הרמץ הוחמה הכירה. על הקדרות נתנו מוכין ובלויי בגדים, לשמור שלא יצא חום הכירה מלמעלה, וככה עמדו הקדרות עם התבשילין כל הלילה, עד שהיו ראויים לאכילה.

המטבח היה בנוי בתוך הדירה, ורק כותל דק, מעצים וחמר טוח עליהם, היה מפסיק בין הבית ולמטבח. בכותל דק זה היה פתח ליכנס דרכו למטבח, וגם חלון קטן שדרך בו קבלה האשה את התבשילין לבשל, ומסרה את המבושלים להכניסם הביתה. מפני זה היה מורגש תמיד בבית ריח של בצלים ושומים, ואדים של שמן ושל שומן מלאו את הבית, שנכנסו דרך החלון הקטן, שהיה פתוח.

הרבנית סדרה בערב שבת את הכירה כנהוג וסתמה את הכירה, בעוד שהרמץ לא נתלהב והלבין. כל הלילה דלק הרמץ לאט לאט ועשן. העשן נכנס אל החדר דרך החלון הקטן שהיה פתוח, והרב ואשתו שהיו ישנים, שאפו העשן לתוכם, ונהיו נטולי תנועה והכרה. בבקר, כשהגיעה שעה עשר ולא פתחו את הבית, נגשו השכנים ודפקו על הדלת ולא נענו. שברו את הדלת ומצאו החדר מלא עשן, והרב ואשתו מונחים במטותיהם מתעלפים. התחילו לעורר אותם על ידי שפשוף במים חמים ועל ידי רופאים. הרבנית התעוררה, אבל הרב נחנק בעשן ומת.

ז) תרל"ז:

בעת חציבת הבור הגדול בשכונת מאה שערים, היה מקום החפירה מלא אבנים, מהחוצבים והמסתתים. כשגמרו הפועלים את עבודתם לעת ערב, נכנסו נערי השכונה אל המחצבה, בסולם של עץ, שהיה מונח מפי הבור עד לקרקעיתו, ושחקו בבנין “בתים” מדומים. יום אחד נכנסו הנערים כדרכם יום יום, וביניהם גם הנער יצחק נחום, בנו של רבי אהרן לוי, שהיה משבעת הדיירים הראשונים שבשכונה (מבוארים בשמותיהם בספרי חלק שני). נער זה לקח אבנים והעמיד “בית” ופתאום הרגיש עקיצה, באצבעו הימנית ומיד כאב גדול. הכניס את אצבעו לפיו, למצוץ ולהקר את החום, שאף את הארס לפיו, ומיד התנפחו פניו והלשון והחיך, ונפל לארץ נטול הכרה ונהם מרוב היסורים שסבל בפיו. מיד הבהילו הנערים את הורי הנער למקום המעשה, התאספו כל הדיירים והביאו אותו לבית הוריו, השכיבוהו במטה, והוא היה מתפתל ומתהפך ביסורים קשים. הודיע לעיר העתיקה, באו בני המשפחה וגם רופאים, נתנו לו סמי מרפא, אבל לא יכלו ליתן בפיו, שהיה כולו נפוח מאד. משיחות לא הועילו, וזריקות לזה טרם היו. השומרים הערביים אמרו שזה ארס של נחש, וכיון ששאף את הארס לפיו שוב אין לו תקנה, עד שעלה בדעת של כמה אנשים לרדת לתוך הבור אולי ימצא העקצן, לדעת אם הוא נחש או עקרב, שיש רפואה לעקיצתו. הלכו כל הנערים – ובתוכם גם אני שלמדתי אז אצל רבי דוב אטינגר במאה שערים (כמבואר בספרי חלק ב') – טלטלנו את כל האבנים וחפשנו ומצאנו עקרב גדול שחור-צהוב. מיד רץ נער אחד לבית רבי אהרן, והביא קלחת קטנה של נחשת וכיסוי עליה, העמדנו את הקלחת סמוך לעקרב, הרגיש באיזה דבר ונכנס לקלחת (העקרב עיור עינים וארסו בעוקצו ולא בפיו. הוא הולך ומכה בעוקצו ומטיל ארסו. אומרים שאינו לוהט כמו של נחש, רק כל כך קרירות יש בארסו שאי אפשר לסבול ודומה כמו אש לוהטת). כסינו את הקלחת והבאנו אותו הביתה, הרתיחו שמן זית במחבת והטלנו את העקרב לתוך השמן הרותח. העקרב קפץ מן המחבת לארץ והתחיל לרוץ, – כל כך היה כוחו חזק. תפשנו אותו במלקחים של כירים (מַשַר בערבית) והטלנו אותו עוד הפעם לתוך המחבת, עד שנשרף כליל. אבי הנער נטל נוצה, טבל בשמן כשהוא חם, משח פיו שפתו ולשונו וצווארו של הנער פעמים ושלש, עד שנתמעטה הנפיחות, ויאורו עיני הנער, והתחיל לבכות. משחו אותו עוד פעם ועוד פעם עד שסרה הנפיחות וחדל הכאב, ובעוד שעה ירד מן המטה בריא. רק אצבעו נשארה עקומה כל ימי חייו. – והרי זו רפואה בדוקה ומנוסה לעקיצת עקרב.²⁴¹ 

ח) לילה אחד הגיע זמנה של אשה אחת ללדת, ובעלה לא היה בעיר. בעיר העתיקה היתה מילדת אחת ויחידה ששמה דבורה. היא היתה עשירה והלכה לכל יולדת בחנם ולעניות היתה מסייעת גם בכסף. הוצרך להביא את המילדת מהעיר העתיקה לשכונת מאה שערים. התנדבו שנים מהדיירים, רבי יעקב שרהזון ורבי דוב אטינגר ללכת להביאה. הדליקו פנס גדול והלכו, באו לביתה ואמרו לה, שאשה אחת במאה שערים הגיע זמנה ללדת. מיד התלבשה והלכה עמהם. ובלילה ההוא ירדו גשמים מרובים, וכביש לא היה. הלכו עד שבאו למקום שעכשיו עומד בית הספר של הגברת לנדא, שיש שם פרשת דרכים: א) לשכונת מאה שערים, ב) לשער שכם ג) לבית החולים רוטשילד (אחר כך “הדסה”), ומשום שהמים היו באים משלש רוחות והקרקע היתה נמוכה, היתה שם שלולית מים גדולה. כשראתה המילדת את השלולית, אמרה כי יחזירו אותה לביתה, כי איננה מחויבת לסכן את נפשה. הפצירו בה מאד ואמרו לה כי הדבר נוגע לפיקוח שתי נפשות, אבל היא באחת: עד כאן ותו לא. מה עשה רבי יעקב, שהיה איש נמוך צנום ודל בשר? גחן ולקח את המילדת, שהיתה גבוהה ובעלת בשר על גבו, ורבי דוב הלך לפניהם והאיר עם הפנס והעבירה את השלולית, הורידה לארץ ובאו אל היולדת בשעה הרצויה.

ט) תרל"ח

בין הרופאים שבאו לירושלים, היה איש מעיר קשנוב שבגליציה, שגמר לימודו בווין, וקבל סמיכה של רופא מומחה. שמו היה שרגא (פיבוס) פופולוס. היה חרדי, לא ספר את זקנו, ומדיו היו ארוכים, וגם פאות קצרות היו לו. כשבא לירושלים עם בני ביתו היה עני. אחרי הסתדרו כאן, מיד נתפרסם בעיר העתיקה בתור “רופא שבא מווין”. על ענינים כאלו, הנשים היו מסכימות, ואשרי הרופא אם אשה באה אליו ומיד נתרפאה, כי אז תספר לחברתה, וחברתה לחברתה בשבחו של הרופא, שהוא מפליא לעשות, ואז פרנסתו מוכנת לו. כנגד זה אוי לו לרופא שאינו נושא חן בעיני הנשים, שאז יוכל לשבת בביתו בחבוק ידים. הרופא פופולוס לא מצא חן בעיני הנשים, שלא ראו מימיהם רופא מוסמך ושבא מווין, שישא זקן וגם פאות ומלבושים ארוכים – מסתמא אינו רופא מומחה – וממילא לא היו לו מבקרים ומבקרות, והוצרך לילך לבקר חולים בחנם, עד שיתמחי גברא. נטפל לו רבי יצחק חשין²⁴² והלך עמו בשעת הביקור (אחר שנתפרסם לרופא מומחה, זכר לו חסדו והלך לביתו ולמשפחתו בשעת הצורך בחנם).

בבית החולים “בקור חולים הוספיטל” שבעיר העתיקה, היה המנהל הראשי רבי שלמה זלמן לוי – בנו של הרב יעקב ליב לוי ראש בית הדין – שהיה ידוע לעסקן ופעיל, בעל מעשה וזריז ובעל רגש חם, יקר רוח וטוב לב, פעם הוה עובדא: בין החולים ששכבו בבית החולים²⁴³ היה חולה אנוש, איש צעיר לימים בשם יוסף מקובקי (בנו של רבי גדליהו דוד סופר ועושה בתים לתפלין). רופאי הבית וגם רופאי העיר, שנקראו להתייעץ עמהם, אמרו נואש, שאין שום תקוה שירפא וישאר בחיים, וימיו או שעותיו ספורות. ספר רבי גדליהו דוד לרבי זלמן שבא רופא מווין בשם פופולוס ושצריך לקרוא לו, אולי תבא הרפואה על ידו – ככתוב: “על ידי איש פלוני על ידי סם פלוני”. רבי זלמן היה מהסס ואמר: כל הרופאים אמרו שאין תקוה לבני שיתרפא, ומה יועיל זה הרופא? וכי יש לו סמי מרפא אחרים? הפצירו בו, ורבו עליו המבקשים לקרוא לרופא זה, שהרי אין מה להפסיד, וכל זמן שהחולה חי מחויבים להשתדל לרפאותו. הסכים רבי זלמן והגבאים וקראו את הרופא הוינאי פופולוס. כשבא בדק את החולה, וראה את רשימת סמי המרפא (רצפטן) שלו ואמר: אם רוצים אתם שהחולה לא ימות, עשו לו מיד אמבטיה חמה, ויחיה, ואם לא – ימות, ויהיה לבכם נוקפים שגרמתם לו המות. ראה שהם מהססים, אמר בחזקה ובקול: “אני אומר לכם לעשות לו תיכף ומיד אמבטיה חמה, ויפה רגע אחד קודם!” עשו לו אמבטיה חמה, והרופא עמד ונתן שיעורים, כמה תהיה מדת החום וכמה זמן יהיה באמבטיה. עד שהחולה פתח את עיניו והתחיל להזיז אבריו והבריא מעט מעט ושב לאיתנו. ר' גדליהו דוד נהיה אז מחסידיו הנאמנים של הרופא ופרסם בעיר שהרופא פופולוס הוא ממש מלאך רפאל. ממילא רבו הדורשים והדורשות אל רופא מומחה זה.

המנהלים של “ביקור חולים” כשראו כי ברכה בו, הוסכם ביניהם לפתוח לו בית מרפא (קליניקה) ב“ביקור חולים”, שיענה שוב לדורשיו פעמיים בשבוע. זה נמשך כמה שנים. הרופא הצליח ורבו מאד הבאים אליו.

פעם ארע שבנו של ר' יוסף מקובקי חלה פתאום ואחז אותו השבץ. רץ אביו ל“ביקור חולים” לקרוא את הרופא שהציל את חייו, ומצא אותו בעבודתו. אמר לרופא שימהר לביתו, כי בנו חלה פתאום. השיב לו: “איני פנוי, תחכה עד שאגמור לבקר את החולים שבאו”: אמר לו שיש סכנת נפש ואי אפשר לו לחכות עד שיגמור הביקורים. “אמר הרופא: ומה בכך אם ימות הבן? הלא אתה עוד צעיר לימים, יולד לך בן אחר”. הלך לרבי זלמן שהוא יבקש את הרופא שילך, וספר לו תשובת הרופא. התרגז רבי זלמן ולקח מקלו וירד לבית המרפא והכה במקל על השלחן ואמר לרופא: “אכזר לך מכאן! אין לך עוד מקום בבית הזה! אנכי הכנסתיך בתור רופא לבית הזה, ואני מוציא אותך מן הבית! לך לשלום!” הלך לו הרופא, נמצא כי על ידי האב נכנס הרופא ל“ביקור חולים” ועל ידי הבן סולק.²⁴⁴

י) היה זמן שבכל לילה, כשעה אחר שקיעת החמה, עלה בקרן מזרחית צפונית כוכב גדול ונוצץ ומצדו דמות מטאטא רחב ונוצץ. כוכב זה נראה כמה שעות ואחר כך שקע. הזקנים אמרו שזה סימן למלחמה, ועלה בצפון ורמז על זה שכתוב “כי מצפון תפתח הרעה”. אחר זמן היתה מלחמת רוסיה עם תורכיה בצפון.

יא) סח לו אותו זקן ור' יעקב הולצמן שמו (שקוראים אותו “יענקל לטניק” – שהיה ממטליאי הנעלים שקבעו מושבם בעיר העתיקה, ברחוב היהודים “על המעלות” (כמבואר בספרי חלק ב), ושעד היום פרנסתו מזה, יושב ברחוב, בשכונת מאה שערים, על שרפרף, וכלי מלאכתו לפניו, ומטליא נעלים):

בעת שמונטפיורי קנה את המגרש שנבנו עליו בתי יהודה טורא, נשאר שם מגרש ריק ושמם שהיה שייך לבתי טורא, והוסכם להקים שם צריפי עץ בעד משפחות עניות. החליטו ראשי העדה הספרדית והאשכנזית, כי מי שיתן 12 נפוליון זהב (10 לא"י), יקים לו שם צריף לדור בו עם בני ביתו. היו הרבה שנפלו על המציאה הזאת והביאו כסף, ומי ששילם 12 נפוליון, קבל פתקא ממוכתר העדה רשיון לעלות על הקרקע. מיד פשטו אנשים כילק וכל אחד “חטף” לו אחוזת ארץ להעמיד עליה צריף, וכל דאלים גבר. המגרש עם הצריפים היו נקראים בשם “חברה חַפ”, וגם ר' יעקב שלנו היה מן החוטפים. האנשים דרו עם בני ביתם בצריפים. אחר זמן באה פקודה מהממשלה להרוס את הצריפים ולגרש את בעלי החזקה שהחזיקו במגרש. באו חיילים ושברו הצריפים וגרשו את הדיירים של “חברה חפ”. הלכו לדרוש את כספם חזרה, קבל כל אחד 4 נפוליון, והמותר הלך לטמיון,

יב) חותנו של רבי זאב ספיר היה שמו ר' מיכאל, וקראו אותו “מיכאל שנקר”. היתה לו חצר חזקה, ברחוב שהולכים מהקנַטרֶה לרחוב חב"ד (אחר כך היתה החזקה של רבי זאב ספיר). כשנכנסו לשער החצר, היתה סמטא קטנה וחשכה מאד, עד שהגיעו לפתחים של הבתים התחתונים (חצר לפני הבתים התחתונים לא היתה). בסמטא חשכה זו העמיד ר' מיכאל אבנים, אחת על אחת, כמו שלשה פטפוטים, ועל הפטפוטים העמיד קלחת, ששורפים בה יין שרף. למטה מן הקלחת, בין שלשת הפטפוטים, נתן עצים והדליק אותם. בדוד בשל קליפי ענבים, שמרי יין, תאנים וצמוקים, לעשות מהם יין שרף מכל המינים, ומזה היתה פרנסתו. פעם שפך נפט על העצים והדליק אותם ולא השגיח (מפני החשכה שבסמטא) ושפך גם מעט נפט על שרוול קפטנו, וכשהדליק את העצים בגפרור ועלתה שלהבת, יצא הלהב ואחז בשרוול קפטנו ומיד התפשט הלהב על בגדיו. התחיל לצעוק, ועד שנשמע קולו בפנים הבתים, ויצאו בני ביתו לראות מה שקרה לו, מצאו אותו כי כבר נשרף כולו.

יג) בזמן הגניזה הראשונה בירושלים (תארה של הגניזה והסדר כבר מובא בהרבה ספרים של סופרים), הלכו כל יהודי ירושלים, אנשים נשים וטף, וגם הרבה ערביים, לראות את הסדר. בין היוצאות היתה אשה צעירה נשואה, ומרוב הצפיפות מצאה בור ריק סמוך למקום המעשה, תמכה עצמה על שפת הבור, שהיה בנוי מאבנים, וראתה את החגיגה. פתאום בא איש שחור מאד ועמד ממולה, ורק העיפה בו עיניה ואיננו. היא נפלה לארץ והתחילה לחרף ולגדף, בעטה ברגליה ועשתה תנועות שונות. קמה בהלה, וכל הציבור באו לראות הדבר הזה. נמנו וגמרו שהשחור היה גילגולה של נשמה שנידונה להיות נעה ונדה – דבוק – והנשמה היתה בבור וראתה אשה עומדת על שפת הבור, נכנסה בה, שתהיה לה מנוחה מלהטלטל תמיד. הצעירה לא רצתה לקום וללכת לביתה, וכל מי שקרב אליה קבל בעיטות מרגליה. אביה ואמה, בעלה ואחיה, התחננו לפניה שתקום ולא הועילו, עד שהוצרכו לשכור ארבעה סבלים בעלי כח, שקשרו אותה בחבל עב ונשאו אותה לביתה, והשכיבוה על מטתה. אחרי שפרקו ממנה החבל, רצתה לצאת מן הבית ולברוח, וכשסגרו את הדלת, נגשה לשבור הדלת, והוצרכו אביה ואמה ובעלה להעמיד שני שומרים עליה, שלא תצא מן הבית ותברח. היא שכבה על הארץ, בעטה ברגליה וצעקה. רופאי העיר באו לבקרה, אולי נבהלה ממשהו וקבלה זעזוע עצבים, נתנו לה סמי מרפא ולא רצתה לשתות, עד שבעל כרחה פתחו את פיה ונתנו לה, אבל ללא הועיל. מזריקות לא ידעו עוד בזמן ההוא. התחילו לעשות לה “סגולות” ו“לחשים”, על ידי יהודים ויהודיות, צוענים וצועניות, ערביים וערביות. שיכים ומכשפות. כיבו גחלים, שפכו עופרת – סגולה לפחד פתאום ~ עשנו אותה בהרבה מיני עשבים ללא הועיל. לבסוף אמרו שיש סגולה בדוקה ומנוסה: לנסוע עמה לעיר חיפה, ולעלות עמה להר הכרמל, להכניסה במערת אליהו הנביא, ובמערה תישן לבדה ג' לילות רצופים ואז תתרפא. שכרו חמשה אנשים בעלי כח, ואביה ובעלה ואחיה נסעו עמה. אחר כמה הרפתקאות, באו לחיפה, ועלה בידם להכניסה למערה, שמה ישנה ג' לילות. אולם גם סגולה זו לא הועילה, חזרו עמה לביתה והניחוה סגורה, ושני שומרים עמדו יום ולילה מן הפתח ולחוץ להשגיח שלא תברח. כה סבלו ממנה זמן רב עד שגמרו בדעתם להתחיל עם בעלי המסתורין – מכוונים או בעלי קבלה – שבעיר, שיקבלו עליהם לגרש ממנה ה“דבוק”, ושכרם יקבלו כפי שישתוו עמם. באו כל בעלי המסתורין שבעיר, אשכנזים וספרדים, תימנים, גורז’ים, ומערבים, נשתוו בדבר משכורתם, טבלו עצמם במקוה כשרה ש"י טבילות ואחר הטבילה באו כולם לבושים בבגדי לבן. כל אחד היה בידו כיס עם הטלית ותפילין שלו, וספרו המיוחד לכך, ושופר ונר. נכנסו אל הבית, התעטפו בטליתותיהם והניחו תפילין, הדליקו נרות ועיינו בספריהם וכוונו מה שצריך לכוון, אחר כך אמר הגדול שבהם: “את נשמה ערטילאה שנגזר דינך לנוד ולנוע, גזרנו עליך בשם ה' צבאות שתצא מגופה של האשה פלונית בת פלונית ולא תגרום לה שום צער בגופה, ואם לא נגזור עליך נידוי ושמתא, ואז יהא גורלך מר, ולא תהי לך מנוחה כלל”. וכשלא רצה הדבוק לצאת, מיד גזרו חרם, כיבו את הנרות ותקעו בשופרות בבת אחת, נשתתקה האשה ונפלה לארץ מתעלפת ונטולת כח, היתה חולה איזה זמן, אבל אחר כך נשתפתה דעתה והיתה כאחד האדם. זמן רב לא יצאה מביתה עד שנשתקע הדבר (משום כבודה וכבוד בעלה לא הזכרתי את שמה). – אם להאמין או שלא להאמין הרי זה מעשה שהיה –.²⁴⁵

יד) תרל"ט:

בשנה ההיא באה חבורה מאירופה והביאו עמם “כדור פורח”, בכדי לאסוף כסף. הכדור היה עגול וגדול מאד וארכו ורחבו גם כן גדול. העמידו אותו שם לפני שער יפו מבחוץ, שהיה²⁴⁶ שם מגרש פנוי, מלאו אותו אדי גז ועשן, ושני אנשים עולים עם הכדור למעלה וירדו על ההר שלפני הכפר סילוַן. אלפי אנשים ונשים ונערים באו לראות את הדבר, שזה היה דבר חידוש שלא היה עוד בירושלים. וכה היה כמה ימים, שבכל יום ויום, לעת ערב, עלו שני אנשים, עד שעשו את כיסיהם של תושבי ירושלים ריקים. ביום האחרון קודם נסיעתם. אמרו שיקשרו תותח אל הכדור. ויעלו עמו, וכאשר יהיו בגובה, שהעין אינה יכולה לראותו, יירו בתותח. אחר כך נמלכו ואמרו שחוששים אולי יהיה התותח כבד יותר מדי והכדור לא יוכל לעוף במרומים, קשרו שני רובים, וכאשר היו בגובה ירו ברובים לסימן, וירדו על ההר שאצל הכפר סילון, וממחרת נסעו מכאן.

טו) בעיר העתיקה דר איש תלמיד חכם גדול שהיה מוחזק לאיש צדיק (שמו שכחתי) ומת בערב שבת, כשלש שעות אחר הצהרים, בני החברה קדישא רצו לקבור אותו בו ביום, שלא יהיה מונח עד מוצאי שבת. הוכרז ביטול מלאכה ולוו אתו עד שער האשפות וחזרו. בינתים רד היום והיה כשעה קודם שקיעת החמה. כשנתפזרו הקהל, לקחו בני החברה, שהובילו את המת, וקשרו את המטה בחבלים, שלא יפול המת, ולקחו המוטות על שכמם, ורצו עד שהגיעו להר הזיתים, וקברו את המת וחזרו. כל הציבור האשכנזי שבעיר המתינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות מלקבל את השבת עד שראו את בני החברה קדישא נכנסים לשער האשפות. כשבאו בני החברה, כבר היה זמן של “עם חשכה” על פי השעון, ואולם עוד זרחה השמש על הארץ ועמדה, מפני כבודו של המת. באמצע קבלת שבת שקעה החמה פתאום, ויהי לילה. השקיעה אחרה חצי שעה מהשקיעה היום יומית.

טז) בירושלים היה איש תלמיד חכם גדול, קטע בשתי רגליו והלך על סמוכות. שמו היה ר' יהושע הֶשל, וקראו אותו “דֶר קַליקֶר” (נכה הרגלים), הרבה תלמידי חכמים באו אליו יום יום ללמוד. יום אחד אמר אל הבאים אליו, כי בכל לילה, כשבני ביתו ישנים בחדר השני והוא עוד ער בחדר שלו, בא כומר אחד אליו ואומר לו שיכפור בתורת משה ומציק לו מאד. אחר כך אמר שהכומר בא אליו גם ביום, כשהוא יחידי בבית, ומאיים עליו באיומים, אם לא ישמע לו. מתחלה חשב שזה דמיון או רוח רעה שורה עליו. נסעו עמו לחיפה, ולן במערת אליהו הנביא שלשה לילות רצופים, ונסעו עמו חזרה, וכשבא לביתו אמר שהכומר מוסיף לבוא אליו ואומר לו שיכפור בה' ובתורתו. שכר שני אנשים שיהיו עמו ביום ושני אנשים שיהיו עמו בלילה – שש שעות שש שעות חליפות. ככה נמשך כמה חדשים. לילה אחד כשכבר היה סמוך לאור הבקר, אמר לאיש הניעור אתו, שיוכל לילך לישון, כיון שבני ביתו ישנים בחדר השני והפתח פתוח, ועוד מעט גם יאיר הבקר. הלך האיש לביתו, ירד הקטע ממטתו, נשען על הסמוכות שהיו אצל המטה, נגש אל השלחן, לקח המנורה הדולקת ושפך הנפט עליו והדליק את עצמו. כאשר השלהבת גדלה, הרגישו בני ביתו, ונכנסו וכבו את הדליקה. האיש נשאר חי, אולם גופו היה שחור ושרוף. לקחו אותו לבית החולים ביקור חולים הוספיטל, וטפלו בו כמה ימים להשיבו לאיתנו. כה שכב כמה ימים ביסורים. כשבאו לבקרו, אמר: כשהלך האיש, בא הכומר ואמר לי: עכשיו לא אעזוב אותך – או שתכפור או שאשים קץ לחייך. אמרתי “טוב מותי מחיי” ודנתי בעצמי דין שרפה. על השלחן מתחת למפה מצאו מכתב לחברה קדישא, שלא ינהגו בו כבמאבד עצמו לדעת, כי היה מוכרח לעשות זאת, שלא יבא לידי כפירה. אחר כמה ימים (בחודש אייר) מת, ונהגו בו כמנהג ישראל כשרים.

יז) בימים ההם באו לירושלים איש ואשתו, מעיר יאסי שברומניה. שם האיש היה יעקב ואשתו שמה שינדל. קנו בית ומגרש אצל בתי טורא, שקראו “בתי מונטיפיורי”. האיש מת, ואשתו ירשה המגרש והבית, החצר היתה נקראת על שמה: “שֵׁינדל דִי-יַסֶרקֶ’ס חצר”. באחד מן הבתים דרו איש צעיר בשם ר'

אבא זילברשטין ואשתו. לילה אחד פתחו גנבים את פתח הבית לגנוב, ניעור האיש משנתו וצעק, זרקו הגנבים ברזל כבד על ראשו ופצעו את מוחו וברחו. כשנזעקו דיירי הבתים הסמוכים מצאו אותו כבר מת.

יח) בשלהי אדר תר“מ היה שלג גדול, שירד במשך שלשה ימים ושלשה לילות רצופים. הקור היה גדול כל כך, עד שהשלג נקפא וזה שעל הגגות נגלד, ולפני הבתים והמטבח – שהיה בחצר – היו תלוים קנים של כפור בעובי אצבע וארוכים עד כדי 25 ס”מ, כמו בערי אירופה הקרות. השלג שברחוב התקשה כאבן והיה מוטל על הארץ עד אחר הפסח. ילידי הארץ לא ראו כזאת מעולם.

יט) בימי השלג הגדול שהזכרתי לעיל, מת איש בשבת, ובמוצאי שבת באו בני החברה קדישא להוביל את המת לקבורה – כי לא היו מלינים את המת בירושלים, בפרט כשמת בשבת –. השלג נפל פתיתים גדולים מאד, ורוח חזק נשב על פניהם של נושאי המטה, עד שלא ראו את הדרך שבה הם הולכים,

ןרק אחרי זמן רב ובסכנת נפשות עלה בידם להגיע ולעלות על הר הזיתים והקבר הראשון שמצאו פתוח, פינו את השלג מתוכו והורידו את המת והשליכו עפר וברחו, ולא ידעו איזה בית הקברות היה, של ספרדים או אשכנזים, ואצל מי נקבר. בחזירתם נתקרר אחד מבני החברה ור' מנחם הפחח היה שמו, נפל מתעלף ארצה בתוך השלג הגדול, נטול התנועה וההכרה. הרימו אותו ושפשפו אותו בשלג, נתנו לפיו יין שרף, התנער והלך, ואחרי כמה רגעים שוב נפל והתעלף. לא ידעו מה לעשות, עד שמצאו עצה: השכיבוהו על המוטות שנשאו בהם את המת וקשרו אותו בחגורתם אל המוטות, שלא יפול, ונשאו אותו על שכמם, ורצו מאד עד שהגיעו לשער של בתי מחסה, היוצא לדרך שער האשפות, דפקו כולם בחזקה וצעקו לפתוח את השער. נפתח השער, הביאו אותו אל הבית הראשון, שהיה סמוך לשער, שפשפו אותו וחיממו אותו, עד שפקח את עיניו ושבה אליו נפשו, נתנו לו תה והלך לביתו. מגודל השלג והריצה היו כמה מבני החברה שאבדו את הנעליים (מגפיים לא היו להם) בשלג ובאו בגרבים לבד.

כ) בימים ההם לא היה לעדה האשכנזית רק אטליז אחד לבשר כבשים ועזים (גסות לא שחטו אז). הכבשים והעזים היו של בעלי האטליזים²⁴⁷ הערביים, והשוחטים של היהודים שחטו את הכבשים והעזים, ואלה שיצאו כשרים, לקחו מהם היהודים את החלק הקדמי – אחרי שחתכו את הכבש או העז לחצאין ברוחב – וחלק האחוריים לקחו הערביים, כי היהודים לא אכלו חלק האחוריים, מפני הניקור, שעוד לא היו מנקרים אומנים לנקר הבשר. בעל האטליז היה יחיאל הֶקֶר, שהיה גם הטבח (קצב) (כמבואר בספרי חלק ב'). היתה לו חנות גדולה – כלומר מרתף גדול – ברחוב היהודים. במרתף הפתוח אל הרחוב לא היו חלונות, והאור נכנס רק דרך הפתח. בחנות או במרתף היה מקום לעשרה אנשים ויותר לעמוד, ואחר כך היתה מחיצה של שריגי עץ, כעין רשת, עם דלת ומפתח. הביאו את הבשר מבית המטבחים. הכניס הקצב הבשר לפנים מהסורג ונעל את הדלת בעדו, שלא יפריעו אותו מעבודתו. הניח את החלק הקדמי (שקראו אותו “מוּגדְן” – “מוקדם”) על הסדן, פרק האברים בקופיץ וחתך הבשר בסכין. אשנב קטן היה במחיצה, שעל ידו היה מוסר לו הקונה את הכסף, ואחר שמנה הכסף והניח במגרה קטנה שהיתה לו בשלחן קטן, מסר את הבשר לקונה דרך האשנב. בעל האטליז היה קר המזג, לא התפעל מצעקות ובקשות, גם תבל דבריו בחצאי פסוקים משובשים, שלא היו שייכים לענין, כדי לבדח את הקונים. לא השגיח על התור, ואת שידע שהוא קונה טוב ונותן בקשיש, אותו הקדים. יום החמשי היה יום של בשר לכבוד שבת. עמדו האנשים צפופים בתור, עוד מראשית הבקר, ומי שהיה מן המפגרים ידע שבאותה שבת לא יטעמו בני ביתו טעמו של בשר. יום חמישי אחד היה בתוך העומדים איש בשם ר‘²⁴⁸ מיכל הריסון שעמד כשעתים אצל האשנב ולא זכה לקבל בשר. הושיט יד לתוך האשנב, שהיה סמוך לסדן, כדי לחטוף חתיכת בשר לכבוד שבת, ובאותו רגע הוריד יחיאל את הקופיץ על אבר אחד לפרקו, לא השגיח והוריד הקופיץ על ידו של ר’ מיכל ונקטעה אצבעו. – רצה ר' מיכל לענג את השבת בבשר בעל כרחו של יחיאל, ונקטעה אצבעו.

כא) תרמ"א:

בין הדיירים בבתי מחסה בעיר העתיקה היה איש צעיר נשוי בשס שלמה כהן. היה תלמיד חכם ושתקן. פתאום נעלם הצעיר. חפשו אותו, הכריזו עליו ברחובות על ידי אברהם מרדכי המכריז (מובא לעיל בספרי) ועל ידי המכריז הערבי, ולא נמצא, ולא נודע איה נעלם. עברו כשלשה שבועות ולא בא לביתו. השכנים הרגישו שמימי בור אחד התחילו להסריח, הורידו לבור את מנקי הביובים, לראות מה שבתוכו, מצאו את הצעיר בבור, הוציאו אותו, והיה כבר הגוף נרקב ונימוח, והוצרכו עדים להעיד שהוא שלמה כהן, כדי שאשתו תהא מותרת להנשא. – אם נפל או אבד עצמו לדעת לא נודע.

כב) איש בשם ר' ליב, מקלם שברוסיה, דר ביפו. פעם רצה לעלות לירושלים, הלך רגלי מיפו לירושלים, באחד מימות החורף, בחדש טבת (פחד משודדים או רוצחים לא היה אז). התחיל גשם חזק לרדת, והקור היה גדול, נפל באין אונים באמצע הדרך, ומת מגודל הקור. העגלונים מצאו אותו מת, מוטל באמצע הדרך (כביש לא היה עוד), הביאו אותו לירושלים, ונקבר בהר הזיתים.

כג) בשנת תרמ"א כבר היו בנוים הבתים של שכונת “מאה שערים”, מן השער הפונה למאפית ברמן ובתי כולל וורשה עד השער שממול בתי נייטן. בבית האחרון דר רבי ישראל חיים שֶהנבוים, איש צעיר, בעל כח ואמיץ לב. בליל שבת אחד, בא ערבי שחור אל השכונה לגנוב, הרגיש בו השומר של השכונה – ערבי מוגרבי –, תפס אותו ורצה לכבול אותו ולשמרו עד הבקר, אולם לא יכול. כי הכושי היה חזק ממנו. צפצף בצפצפה ומיד הוזעקו כל הדיירים. רבי ישראל nיים, שהיה איש גבור, נאבק עמו להפילו ארצה ולכבול את ידיו. הכושי ראה שאי אפשר להפטר מן האיש הזה, וברצונו לברוח, שלף פגיונו החלוד ודקר לר' ישראל חיים בכתפו האחת. התחיל הדם שותת, הרפה ממנו, ומצא הכושי מקום לברוח. קמה מהומה ומיד הביאו אלונקה והשכיבו את הפצוע והביאו אותו לבית הביקור חולים שבעיר העתיקה. בבקר הודיעו למשטרה, באו שוטרים, ערכו פרטי כל וחפשו את הכושי ולא מצאו אותו. ר' ישראל חיים שכב כמה ימים ומת מהרעלת הדם ונשתתק הדבר. אחר כמה שבועות מיום המעשה, סובב הערבי הכושי חפשי ברחוב ועבר דרך השכונה. הכירו איש אחד, עבר בשתיקה וארב אחריו בחשאי, לדעת לאן ילך ואיה הכפר שדר בו, עד שראה לאן סר. הודיע מיד למשטרה, שלחו חיילים ומצאו אותו בתוך אהלו, כפתוהו בשלשלאות והביאו אותו לבית האסירים הפלילי. היה אסור כמה חדשים, התחיל להשתולל והכה את האסירים שהיו עמו. ורצה לנתק את הכבלים, כי היה רוצח פראי. כלאו אותו בתא קטן וצר לבדו, השתולל וצעק. והיה כמה זמן בתאו. אחר כך מצאו אותו מת, שנתפקעה מררתו מרוב כעס.

כד) מעשה הֵעלמה של הרבנית שינדל אשת הרב מאיר אורבך, הרב מקאליש, ידוע, וכבר כתבו רבים על זה, ובאתי רק להוסיף מה שאינו ידוע לסופרים ולא לשום אדם, מה ששמעתי מאבא. אבא היה בצעירותו מבאי ביתו של הרב, לעתים תכופות, במשך כמה שנים לפני שנעלמה הרבנית. פעם היה אצל הרב, והיו שם כמה אנשים. הגיע זמן של סעודת הצהרים, והרב שהיה עשיר והיתה אשתו יכולה להכין לו סעודה כדבעי, הביאה לו הרבנית מרק עם בשר ואטריות בצלחת ישנה, והמרק היה שחור ומלוח. שאל אותה על כך, התחילה לצעוק עליו, כי היתה קנטרנית. נתרגז ואמר לה: “משום שאת מצערת אותי תמיד לא תזכי לבוא לקבר ישראל”. אחר כמה שנים, כשהגיע זמנה למות, בתשרי תרמ"א, נתקיימה בה קללת חכם, ונעלמה ולא באה לקבר ישראל (הרב מת שתי שנים קודם לכן בשנת תרל"ח).

כה)²⁴⁹ בימים ההם היה המעין שאצל כפר סילון, ואצל מי השלוח, שנקרא “רבי ישמעאל כהן גדול’ס מקוה” (המקוה של ר' ישמעאל כהן גדול). עולה פעמיים ביום, בבקר ובערב. בתוך בית הטבילה היה כעין חלון סתום שממנו היו נובעים המים עד שנתמלא הבית, והמים היו מגיעים עד ללבו של המתרחץ (עכשיו יבש המעין). היה נהוג שבימי הקיץ הלכו הרבה מן הדיירים שבעיר העתיקה לרחוץ במי המעין, להתקרר מחום היום, והרבה אמרו שהמים מרפאים, נעשה סדר כי בבקר הלכו הגברות והנערות, ובערב הלכו הגברים והנערים. פישוט הבגדים של המתרחצים היו על המדרגות הרחבות שלפני בית הטבילה ובאכסדרה, ולבית הטבילה ירדו המתרחצים ערומים דרך מדרגות קצרות, משום זה היו באים פרחחים של הכפר סילוַן לפשוט את ידם בכיסי המתרחצים או לגנוב את המלבושים, והיה צורך שכמה אנשים ישמרו, ואחרי שגמרו כמה אנשים להתרחץ, היו הם שומרים את הבגדים עד שהשומרים הראשונים ירדו לרחוץ וגמרו את רחיצתם, והיתה אם כן טרחה יתירה וארך זמן.

באותו זמן היה כאן איש גבור ובעל כח חזק בשם “ר' ישראל מוהליבר” (מובא בספרי חלק ב). הוא היה אומר, שהעצם שעל לבו הוא כמו עצם של ארי, ואף שכבר לא היה אז צעיר לימים, אלא כבן חמשים שנה, היה בעל כח גדול. שכרו אותו המתרחצים, שילך עמהם, בבקר ובערב, לשמור את הכלים. המתרחצים והמתרחצות היו מתאספים אצל שער האשפות, בא לו ר' ישראל ומקל עב בידו והלך לפני הקהל עד שהגיעו למורד ההר שאצל בית הטבילה, ישב לו ר' ישראל על אבן אחת גדולה, שהיתה מונחת לפני המדרגות הרחבות, ומקלו בידו, וכשבאו הפרחחים לגנוב, הכה אותם במקלו והיה מתאבק עם עשרה פרחחים ויכול להם, ואימתו היתה מוטלת על כל בני הכפר וכשראו אותו בא, מיד הסתלקו כולם. כה נמשך זמן רב.

בני הכפר שראו איש אחד מטיל חתתו עליהם, בקשו עצה איך להפטר ממנו – שאינו מניחם לגנוב. החליטו שביום אחד, כשיבוא ר' ישראל, יסובבו אותו כשלשים ארבעים צעירים, עם מקלות בידיהם, ויכו אותו עד שיפול וימות. הדבר יצא לפועל. בבקר אחד, כשבא ר' ישראל עם הקהל שלו, צפצף אחד שעמד על המשמר, ומיד התכנסו הצעירים והתחילו להכות את ר' ישראל. אף הוא לא טמן את ידו בכיס והכה על ימין ועל שמאל מכות רבות והיה לוחם עמהם עד שהרבה נפצעו והרבה ברחו; ואם היה אחר במקומו, היו עצמותיו נשברות ואיבריו מתרסקים, מרוב המכות שספג, אולם ר' ישראל שהיה גבור ובעל כח היה יכול לעלות אל ראש ההר ולהגיע לביתו. – במתרחצים לא נגעו בידם, שכל כוונתם היתה לר' ישראל, המטיל אימה עליהם. – מאז התחילו כחותיו של ר' ישראל מעט מעט להיות נחלשים והיה הולך נשען על מקלו וגונח מלבו. וכה היה מתנוון והולך עד שחלה ומת, ונתבטלה הרחיצה בבית הטבילה הזה.

כו) גר צדק כבן ארבעים שנה היה כאן בשם “אברהם חן תמים”. היה בעל זקן שחור ולובש מלבושי ארופה. דרכו היה שבכל יום או יומים בא לחצר חורבת ר' יהודה החסיד והתחיל לדרוש דרשות, כשעה ושעתים ויותר, בלי הפסק. בדרשות לא היה שום המשך מדבר אחד לשני. נתקהלו סביבי אנשים, נערים וילדים, וכאשר צעקו עליו שיפסיק, לא שמע אליהם, וכאשר גרשו אותו, ירד לרחוב היהודים ודרש פטפוטי דברים. לפעמים הלך גם לרחוב הערביים לדרוש – שידע שפתם על בוריה. – ככה נהג תמיד. בקר אחד הלך לטבול עצמו במקוה היחידית שבחורבת ר' יהודה החסיד, שנקראה “מקוה של מָטיֶה בֶּדֶר”, לקח עמו איזמל קטן וכשיצא מן המים לקח האיזמיל לחתוך את אבר השתן שלו כולו. האנשים המעטים שהיו הרימו קול זעקה, באו אנשים וראו שדמו שותת, לקחוהו ל“ביקור חולים”, שכב שם עד שנתרפאה המכה, והעלתה גלודה. מיום ההוא והלאה קראו אותו הנערים “אברהם וכרות”.

כז) בין גבאי “ביקור חולים” שבעיר העתיקה, היה איש תלמיד חכם ונכבד בשם “רבי שלמה טֶלזר” מעיר טֶלז שברוסיה. הוא ואשתו, שהיו חשוכי בנים, דרו בחצר אחת שבחניות שלפני הר הבית, ברחוב שהולכים לשער שכם. באמצע החניות היתה סמטה חשכה ואפלה, שדרך סמטא זו היו נכנסים לחצר שבה בתים ודיירים. בלילה אחד באו אלמונים והכו אותו ואת אשתו בברזל והסתלקו. בבקר מצאו אותו הרוג ואשתו פצועה רצינית, ולא יכלו להודע ממנה מאומה, שלא ראתה כלום, שהיתה ישינה. המשטרה באה ערכה חקירה ולא נודע מי הכהו. בחשאי היו מספרים שזה היה מעשה ידי הרופא (אינו יהודי) של הביקור חולים, משום שר' שלמה התקוטט עמו על דבר שלא כהוגן שמצא בו, והזהירו שיפטר אותו ממשרתו, נקם בו בעצמו או על ידי גירי דיליה, אולם כיון שלא נודע הדבר בברור, היה מן הדברים שליבא לפומא לא גליא. אך הכל ידעו שכן הוא. אחר זמן מועט בא אל אבא הישיש המופלג רבי יהודה ליב שַכרלס ואמר לו: נטע הרש, אבא שלי! (כן קרא תמיד לאבא) ר' שלמה טלזר בא אלי בחלום ואמר לי: “גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב”. אמר לו אבא שלא יפרסם הדבר, כי אם יודע לרופא, שיש לו משפחה גדולה ומפורסמת, ינקום בהרבה אנשים, אבל כולם ידעו שזאת היתה נקמת הרופא.

כח) כאן היה איש יהודי אוסטרי או גליצאי בשם “יוסף דוד צוקרניק” שעבד בבית חרושת לסוכריות בעירו, או שהיה בעצמו בעל בית חרשת. היה אומן נפלא. פתח לו חנות ברחוב היהודים ומכר את הסוכריות שעשה בביתו, כמו תפוחי אדמה קטנים טבעיים וכן כעגבניות טבעיות, שאי אפשר היה להכיר שהם מלאכותיים, כן ידע לאפות עוגות – טורטְן בלע"ז – מעשה אופה עד להפליא מגדלים ועיירות יפות, תמונות יפות ומדויקות, כמו טבעיות. האיש הזה שרת בצבא האוסטרי-הונגרי ועלה לדרגת אופיציר. כשבא לירושלים הנסיך רודאלף, בנו של הקיסר פרנץ יוסף, רצה ר' יוסף דוד ליתן לנסיך עוגה יפה עד מאד, עם אותיות שם הנסיך וברכה בשפת גרמנית עד להפליא. כשהביא את העוגה להושפיץ האוסטרי – מקום שהתאכסן הנסיך לא הניחו אותו המשרתים ליכנס לנסיך, גם לא לקחו ממנו העוגה ולמסור לנסיך. הצטער מאד על טרחתו וכספו. ובימים שהנסיך היה בירושלים, היה יוצא יום יום על הרי ירושלים לצוד צבאים, שועלים וברדלסים (צבוע). יום אחד נסע לצפונה של העיר, יום למזרחה, יום לדרומה, ויום למערבה של העיר. אותו יום נסע לצוד על הר הצופים וטור מלכא, ומשם לצד ההר השני. נודע זה לר' יוסף דוד. מה עשה? שכר לו חמור, רכב עליו, והעוגה בידו, עד שהגיע למקום הציד. כשבא, היה הרגע שהנסיך כונן את הרובה שבידו לקראת שועל לצודו, ובינתים בא ר' יוסף דוד למקום. שומרי ראש הנסיך נתבלבלו, קמה מהומה, עד שהנסיך שמע שבא איש. כשראה הנסיך שבא איש, ובינתים ברח השועל, נתרגז וכונן את הרובה לירות בו, על שהפריע אותו בצידו. אמר לו: יוסף דוד בגרמנית “דֶנקן זיא אַן זיינר מַייסטֵט איהרער פאטער” (יזכור נא את הוד מלכותו אביו). מיד נח רוגזו והוריד את הרובה לארץ, ציוה לקחת ממנו את העוגה, וליוסף דוד אמר שיראה להסתלק מהרה. ועלה לו ליוסף דוד, שלא נתבלבל ולא נטרפה דעתו עליו והשיב על אתר כראוי, לולא זאת היה יורה בו הנסיך והורגו.

כט) בשנה זו תרמ"ב, נעצרו הגשמים, ובכל חדשי החורף לא ירד מטר כלל. כל הבורות של המים נתיבשו, והשקאים מכרו מים דלוחים ומים עכורים ומי סיד. היתה עת צרה ליהודי ירושלים, גזרו תעניות, אמרו סליחות והושענות ותקעו שופר ולא הועיל. הגיע חודש ניסן ולא ירדו גשמים. את חג הפסח קבלו היהודים בלבות נשברים, עצובים ונדכאים. ובליל התקדש החג, כשכל היהודים שבו לערוך את סדריהם, התקדרו השמים בעבים, והתחילו לירד גשמים עזים וירדו כל ימי החג, עד שאי אפשר היה לצאת לביקורים. כל הבורות נתמלאו מים והיה חג שמח. ונתקיים מה שכתוב “ונתתי לכם גשם יורה ומלקוש בראשון”.

ל) תרמ"ג:

בחדשי סיון תמוז פשטה בירושלים מחלת האבעבועות בין הילדים. זריקות לא ידעו עוד. מתו הרבה מאד ילדים ונקברו כולם בחלקה אחת גדולה, על הר הזיתים, ונקרא בשם “מקום הילדים”.

לא) באותה שנה בא אספסוף רב מפליטי רוסיה לירושלים והיו מחוסרי עבודה. מצאו “המסיתים” מקום לצודד נפשות. ראש המסיתים היה איש בשם פרידלנדר (שהזכרתיו לעיל בספרי). היה להם מגרש גדול המשתרע מרחוב מחנה יהודה עד בית החולים האנגלי של עכשיו. שמה היתה עבודה רבה: לגדור, לחפור, להסיר אבנים, ועוד. אספו את הפליטים האלה, שיעבדו במגרש בשכר, ובינתים הטיפו לפניהם דברי הסתה וחלקו להם את ספריהם. הוכרז מטעם הרב סלנט ובתי הדינים וכל הרבנים, שאסור לשום בר ישראל לעבוד שמה. קמה בהלה בין הפליטים על שאסרו להם לעבוד, ובין הפליטים היו הרבה בריונים וריש בריוני עליהם. הוסכם ביניהם שיתאספו וילכו כולם ומקלות וגזרי עץ בידיהם אל הרב סלנט, להכות אותו ולהרגו. יום אחד באו כולם בבת אחת עם מקלות וגזרי עץ ואבנים ועלו לחורבת ר' יהודה החסיד, לילך אל הרב סלנט. אנשי רחוב היהודים שראו את הכנופיא הזאת, עלו כולם ל“חורבה”, ולא נשאר איש ברחוב שלא בא עם מקל בידו או עץ, ולא הניחו את הפליטים בשום אופן לעלות לבית הרב סלנט, התחיל קרב, וקבלו הפליטים מכות מההמון הרב, בפרט מהסבלים שהיו להם חבלים, הכו אותם ושלחו להודיע למשטרה, שתשלח חיילים לאסור אותם.

בין הבאים מהרחוב היה איש אחד בשם ר' “מאיר אַפטֶר”, שמש בכולל וורשא. היה בעל כח, הכה הרבה פליטים ועצר בעדם שלא יעלו לבית הרב סלנט. התרגזו עליו. ובחצר למטה – מקום הקרב – דר רבי מאיר אניקסטֶר (יובא להלן בספרי בזוטות) ולפני פתח ביתו עמד כד חרס של מים ריק, הרים פליט אחד את הכד והכה בראשו של ר' מאיר, נשבר הכד על ראשו ונשברה עצם גולגלתו ומוחו נפצע, נפל לארץ מתבוסס בדמו ומת. בינתים הגיעו שוטרים וחיילים, עם רובים וכידונים עליהם, הקיפו את הפליטים והובילו אותם לבית האסורים. הוכרז מטעם רבני הספרדים והאשכנזים “ביטול מלאכה”, וכל יהודי העיר לוו את הקדוש בבכי.

לב) תרמ"ד:

בחצר של כולל הונגריה שבעיר העתיקה, ברחוב שהולכים בו לשער שכם, היו שני בתי כנסיות, אחד למתפללי נוסח אשכנז ואחד למתפללי נוסח ספרד (כמבואר בספרי חלק ב). בחצר זו היה חדר גדול שלא היה לו רק חלון קטן שנשקף לבית הכנסת של מתפללי נוסח אשכנז, לפיכך היה החדר חשוך ולא היה בו שום תועלת להשתמש בו. נמלכו הציבור, מתפללי שני בתי הכנסיות, לעשותו לבית טבילה – מקוה – ולהעמיד בו דוד של נחשת לחמם בו את המים וגם יהיה בו מקום לפשוט את בגדי הטובל, וירויחו בזה שתים: א) לא יצטרכו הדיירים שברחובות אלה לילך למקוה שבחורבת ר' יהודה החסיד הרחוקה, ב) יחכירו את בית הטבילה לאיש ויהיה כסף לבדק בתי התפלה. הוחלט הדבר. את החלון שהיה נשקף לבית הכנסת סתמו באבנים וטיח, שלא יהיה בלבול בשעת התפלה מן האנשים המתרחצים, וגם אינו מן הכבוד לבית הכנסת, ופתחו חלון למעלה מפתח החדר, שיכנס אור. בנו את המקוה והכל היה בסדר. אחר כך, כשהציבור באו להתפלל בבית הכנסת, ראו שאבנים קטנות נזרקות לבית הכנסת דרך הפתח, ולא נראה מי הוא הזורק. לא השגיחו על זה. התחילו ליפול אבנים מן התקרה, בשעת קריאת התורה, ועל ה“עמוד”, בשעה שהעובר לפני התיבה התפלל, אף שהתקרה היתה שלמה והטיח שלם והסיד לא נתקלקל. אמרו: אלו האבנים זורקים השדים, משום שעברו על צוואת ר' יהודה החסיד “שלא לסתום פתח או חלון לגמרי, שהשדים אין להם מקום ליכנס ולצאת”, ובפרט בית טבילה, שאין בו מזוזה, ישכנו שם השדים בלילות. עשו נקבים קטנים מפולשים בחלון הסתום ונפסקה זריקת האבנים. (?)

לג) תרמ"ד:

בליל יום הכפורים, בשעה שכל היהודים בבתי התפלה, ואותם שגרו ברחוב היהודים וסמוך לו הלכו יחף, בגרביים לבד, התחילו פתאום לירד גשמי זעף זמן רב עד שנתמלאו הרחובות מים, בוץ ועפר. – כביש לא היה עוד בעיר העתיקה – המתינו קהל המתפללים בבתי התפלה, אולי יחדל המטר לרדת, אולם לא פסק. הוכרחו אלו שהלכו לביתם לישון, ללכת בגרבים בתוך המים והבוץ. אמרו: שזה סימן לא טוב – גשמים שלא בעתם – ובחורף זה תהיה עצירת גשמים, וכן היה.

לד) תרמ"ה:

כאן היה איש בשם ר' פסח מפינסק, ופרנסתו היתה שבשל מצמוקים ושמרי יין “ספירט”. היה לו דוד מיוחד לזה. פעם לא היה הדוד סגור ומכוסה כראוי, נכנסה השלהבת של העצים לתוך הדוד, התלהב הספירט, ור' פסח עמד בסמוך, נאחזה השלהבת בבגדיו, ונשרף גופו, שכב כמה ימים ביסורים קשים ומכאובים ומת.

לה) בימים ההם פשתה המספחת של המיסיון, והרבו לצודד יהודים ברשתם – על ידי ראש המסיתים פרידלנדר, כמבואר לעיל בספרי. – הטילו הרבנים חרם ואיסור שלא יכנס שום חולה לבית החולים שלהם, שהיה בעיר העתיקה ברחוב שהולכים אל בית החולים “בקור חולים הוספיטל” וסמוך לו, ושלא להתרפאות על ידי רופאיהם. היה אז איש צעיר מרוסיה “מיתר הפליטים” שחלה ורצה ליכנס לבית החולים שלהם. שלחו לו, מטעם הרבנים שאסור לו, כי יש “ביקור חולים הכללי” ובית החולים “משגב לדך”. אמר שאינו שומע להם ונכנס לבית החולים של המסיתים, אכל ושתה משלהם, ושמע בכל יום דברי המטיף, שבא להסית את החולים ולערוך לפניהם תפלת היום. לילה אחד התחיל לצעוק שמלאך המות בא ליטול את נשמתו, והוא רואה אותו. צעקותיו נשמעו עד לרחוב, פחד מאד ורץ אל החלון, שהיה סגור, ראה את מלאך המות בא לחלון רץ ממקום למקום ומחלון לחלון עד שטפס על חלון גבוה להתחבא שמה, וישב לו על החלון, ובבקר מצאו אותו מת. זה היה מפורסם בעיר וגם החולים ששכבו שמה ספרו זאת לרופאים ויהי לנס.

לו) תרמ"ו:

בחודש אדר התנפלו הערביים מיהוד על המושבה פתח תקוה והכו את האשה רחל אמו של ר' סנדר חדד. הביאו אותה לירושלים להתרפאות, ולאחר כמה ימים מתה ביום הששי ונקברה על הר הזיתים. ביום הראשון באו חיילים מהממשלה, פתחו את קברה ונתחוה, לדעת סיבת מותה, ואח"כ קברוה במקומה.

לז) בירושלים היה מן המתיישבים הראשונים איש תלמיד חכם גדול וירא ה', מדקדק במצוות ומחמיר על עצמו כמה חומרות, בשם רבי יונה ליב (אריה) מנדלזון – מתלמידי החתם סופר –. הוא היה נוהג שכל ימי חג הפסח לא אכל מצה ולא שום תבשיל שנתבשל בימי הפסח, מפני חומר של חשש חמץ. אשתו הכינה בעדו בשר מבושל ותפוחי אדמה שנתבשלו קודם ערב פסח, שיהיה לו לאכול כל שבעת ימי החג. הוא אכל בכל יום מן הבשר ומתפוחי האדמה, כשהם קרים – שאף בפסח לא יחומם –. כה נהג כל ימיו. בחג הפסח של שנת תרמ"ו שמה אשתו את הבשר בקלחת של נחשת שלא היתה מלובנת בבדיל וכיסתה את הקלחת בכיסוי. והימים היו חמים, נתקלקל הבשר בפנים מחילוד הקלחת ומהחום, והוא לא הרגיש ואכל מן הבשר. אחר האכילה חלה בחולי מעיים ואחר כמה ימים מת.

לח) תרמ"ז:

בירושלים היה איש בשם ר' אליעזר אפשטיין, ולו חנות קטנה ברחוב שהולכים משער יפו לרחוב הארמנים – סמוך לדאר האוסטרי ומגרש המיסיון בימים ההם – שבה ישב ותיקן מטריות, ומטליא קרועות. קראו אותו “ליזר פַרְסוֹלנִיק” על שם מלאכתו, ופרנסתו היתה בדוחק. ר' אליעזר היה לו אח, שנדד מעירו – בחוץ לארץ – למדינות שונות. הרבה שנים עברו ור' אליעזר לא שמע ממנו כלל. ר' אליעזר בא לירושלים, ואחיו נדד מעיר לעיר ונהיה עני המחזיר על הפתחים, היה לבוש בגדים ישנים ומטולאים, ולא נודע מי הוא ומה שמו ומאיזו עיר הנודד בודד הזה.

בשנת תרמ“ה כשהיה זה הנודד בעיר ווין מחזיר על הפתחים, נחלה פתאום, הודיעו למשטרה שעני אחד – יהודי – הלן באחד מבתי מחסה שבעיר, חולה. המשטרה קראה לרופא ולקחוהו לבית החולים הכללי, כאיש נידח בלי משפחה וקרובים. שכב כמה זמן ומת, מבלי השאיר צוואה או הודעה כל שהיא. אנשי המשטרה חפשו בבגדיו, אולי ימצאו תעודת זיהוי, מצאו בבגדיו תפור סכום כסף רב בערך 5000 לא”י, ויש אומרים עד כדי 10 אלפים לא“י. תעודה רשמית לא מצאו, רק פסת נייר ובה כתוב שמו שם משפחתו ושם עירו. המשטרה לקחה את הכסף והודיעה בעתונים כי מת נודד בודד ושמו כך וכך, שם משפחתו כן. והוא מעיר פלונית, והניח אחריו סכום שכזה. ולא נודע אם יש לו יורשים, על כן מי ששייך לו, אשה או בנים או אחים ואחיות או קרוב הראוי ליורשו, יודיע למשטרה, ואם יבורר מי הוא היורש האמיתי יקבל את הכסף, והמשטרה בקשה שאת המודעה הזאת יעתיקו כל העתונים. הגיע העתון לירושלים ורבי ישראל דוב פרומקין העתיק המודעה בעתונו “חבצלת”. הדבר היה לשיחה בפי הבריות עד שהגיע לאזני ר' אליעזר אפשטין. כשראה המודעה התחיל לבכות: הוי אחי, וברך ברוך דיין האמת. אחר שנחה דעתו עליו, התחיל להתעסק בדבר הירושה, על ידי עורכי דין וקיום רשמי שהוא אחי המת. ולא הניח אשה ובנים ולא שום יורש בלעדיו. נמשך הענין בשאלות ותשובות וסוף סוף בשנת תרמ”ז נזדהה שהוא אחיו ויורשו היחידי, שלחו לו הכסף וברך “ברוך הטוב והמטיב”, ונהיה ר' אליעזר מתקן מטריות לעשיר בעל אלפים. מה עושה יהודי שנתעשר? היה למלוה. עקר דירתו מירושלים ונתיישב ביפו, קנה לו חמור לרכיבה ואקדח לשמירה (לא היה צריך רשיון לזה אז), הלוה כסף לערבים תושבי יפו ולפלחים שבכפרים, שמשלמים רבית ורבית דרבית, וסובב מכפר לכפר על חמורו לגבות את הקרן או הרבית בזמנם. ויהי בימי חודש חשון תרמ"ז, והפלחים מכפר אחד השייך לאזור ירושלים סרבו לשלם לו את חובם, – הקרן או הרבית, איני יודע – התקוטט עמהם והגיש עליהם קובלנא לממשלה שבירושלים. שלחה הממשלה לערביי הכפר הזמנה לדין ליום פלוני. הגיע יום הדין, בא השיך של הכפר עם בעלי החוב לעיר, ופגשו את ר' אליעזר בבית המשפט. התחיל השיך לבקש מר' אליעזר שיתפשר ולא יכניס הדבר לערכאות. גם באו מתווכים ערביים, ויהודים מוכרים, להשלים ביניהם, ור' אליעזר באחת: יקוב הדין את ההר! בבית המשפט יצאו הפלחים חייבים, וזמן ניתן להם כי עד יום פלוני עליהם לסלק את החוב. ואם לא, יחבשו אותם בבית האסורים. הפלחים היו מרוגזים ובינם לבין עצמם חשבו לנקום ביהודי הזה. כשיצאו מבית המשפט, נגשו אליו יהודים, שהיו בבית המשפט לרגלי ענינם, וסתם יהודים שבאים לראות סדרי המשפט כנהוג, ואמרו לו: ר' אליעזר, אנו מייעצים אותו שלא יסע לביתו על חמורו, רק ילון בירושלים יסע בעגלה שיש בה הרבה נוסעים, משום שהפלחים מרוגזים, לא יסכן עצמו ליסע יחידי. שחק ואמר: איני מפחד, והראה להם את האקדח: “זהו לשמירה מעולה”. הפצירו בו הרבה ולא שמע אליהם, רכב לו על חמורו ונסע יחידי לביתו. זה היה אחר הצהרים, לפנות ערב. ערביי הכפר ארבו לו, וכשהגיע למורד ההר שלפני מוצא, השיגו אותו, הוציאו את האקדח מאבנטו וירו בו בלבו, וכשראו שכבר מת, הניחו את האקדח אצלו על הארץ וחמורו עומד על ידו. הנוסעים בעגלות מצאוהו מוטל על הכביש לרחבו, הביאו אותו לירושלים ונקבר בהר הזיתים. – “עושר שמור לבעליו לרעתו” – (קהלת ה יב).

לט) אותה שנה תרמ"ז היתה עצירת גשמים, וכבר הגיע חודש שבט ומטר לא ירד. הרבנים גזרו תענית ציבור וביום התענית הלכו שמשי בתי הדינים של הספרדים והאשכנזים והכריזו “ביטול מלאכה”, משעה 1 אחר הצהרים. הספרדם יתאספו כולם בבית הכנסת המיוחס לר' יוחנן בן זכאי והאשכנזים בבית הכנסת הגדול בית יעקב לומר תהלים בכנופיא עם תקיעת שופר. נסגרו כל החניות של היהודים, והפועלים ובעלי עבודה בטלו ממלאכתם, ונאספו בבתי כנסיות הנזכרים, והתחילו לומר תהלים בבכי וברגש. מיד התקדרו השמים בעבים וירד מטר כדי שיעור ברכה והותר. הציבור ברכו אז ברכת הודאה ואמרו הלל. רבי אהרן יפה, שמש בית דין ושמש העדה, הביא חלבה ויין שרף על חשבון “ועד הכללי” וחלק לכל אחד ואחד, נפסקה התענית ציבור, ואכלו ושתו והקהל הלכו לביתם ששים ושמחים, כי שמע ה' את תפלתם ונתקים מה שכתוב “פקדת ארץ ותשוקקה”.

מ) מעשה הטחנה של מושקה הקמחית כבר מודפס בעתון “חבצלת” שנת תרמ"ז, ובאתי רק להוסיף כי הבתים עם הטחנה קנה איש הונגרי בשם ר' אליעזר לפקוביץ והעמיד טחנה גדולה של סוסים והטחנה עבדה ביום ובלילה, היו פועלי יום ופועלי לילה. הפועל לילה היה רבי יהושע וולפנזון – אחי רבי זאב וולפנזון שהיה נקרא וֶולִוֶל בַּבֶּס (מובא בספרי חלק א' וב'), תורני פקח ומשכיל (יובא להלן בזכרונות משנת תרנ"ג). הטחנה עברה מאב לבן ומבן לאחרים ומאחרים לאחרים ועכשיו נתבטלה.

מא) תרמ''ח:

ברחוב שבו בית הכנסת של המערבים ובית הכנסת של חסידי וורשה ובתי דוד יַנִיבֶר יש כמה מדרגות קטנות וצרות אשר על ידן יורדים ונכנסים לרחוב חניות הערבים, הנקראות “החניות החשוכות”. לפני המדרגות יש חצר אחת – חזקת אברהם הזגג המערבי. החצר התחתונה גדולה, ובה דרו ספרדים ותימנים, עלו כמה מעלות ובאו לחצר קטנה עם שני בתים, שמה דרו רק שני דיירים: רבי צבי זאב מקַלַבְּרִיֶה שברוסיה – קראו אותו “דֶר קַלַבְּרִיעֶר” (חותנו של רבי פיבל כהנא בתל אביב) הוא ובני ביתו, ואני עם בני ביתי. על בית אחד שבחצר התחתונה היה צריף של עץ שגגו מכוסה פח, ועלו אל הצריף על ידי מעלות של עץ. בצריף הזה דרו תימני צעיר עם אשתו. התימני היה שחרחר ובעל מום, אצבעות ידיו היו כפופות לתוך כף ידו ולא היה יכול לאחוז שום דבר באצבעותיו. אשתו היתה עליזה ויפה. התימני לא עשה שום מלאכה, רק הלך בבקר לבית המדרש ללמוד ובא בצהרים לאכול את סעודתו הדלה – פת קיבר עם תה שהכינה לו אשתו – וחזר לבית המדרש, עד שעה תשע או עשר בלילה, שאז בא לאכול הסעודה הרגילה ולישון. האיש ואשתו חיו בשלום ולא נשמע שום פעם שמתקוטטים יחד. האשה היה לה אב, כבן ארבעים שנה ועוד, בעל זקן גדול ופאות שחורות ומסולסלות, לפי אפנת התימנים. יום אחד, בחול המועד של פסח, הקדים הבעל לבוא לביתו בצהרים וכשנכנס להצריף מצא את אשתו ואביה יחד… – או ששכחו לסגור את דלת הצריף או שלא חשבו שהבעל יקדים לבוא –. מיד ירד הבעל והתחיל לבכות ולצעוק בקול, ועד שנתאספו הדיירים לראות מה קרה, הצליח אבי האשה לברוח. הבעל הלך להרב של הספרדים וספר לו המעשה, שלח הרב את השמש להביא את האב ובתו, את האב לא מצאו אף בדירתו הקבועה. – ברח ולא נודע איה מקומו. הבעל ואשתו הלכו אל הרב עם השליח ולא חזרו עוד לא הוא ולא היא אל הצריף. 

מב) תרמ“ט–תר”ן:

רבי יעקב שמואל שפירא שהיה דר בעיר העתיקה, יצא מעם מביתו בלילה ולא שב. בבקר מצאו אצל הבור שבחצרו את הכובע שלו ואת הנעלים, חפשו אותו בבור ומצאו אותו פצוע ומת, ולא נודעה הסבה לזה.

מג) תרנ"ב:

הקברן של החברה קדישא דכוללות פרושים היה שמו ר' יצחק קליין (קראו אותו “איצ’ה השמש”). הוא בא לירושלים בשנת תקצ“א ושימש בחברה קדישא נ”ז שנה. היה איש חזק ובעל כח, לבש צנפה (לֶפפֶה) – כנהוג בימים ההם – קפטן ארוך וחגורה רחבה ועבה – בלי מעיל עליו – נעלי ערביים מעורן של גמלים, צבועות אדום, היו לו, שהן חזקות מאוד. כלפי האצבעות של הרגלים היה עולה בנעלים כמין חוד כפוף וקשה של עור, שלא ינגפו האצבעות באבן, כשהוא כורה קבר. היה הולך רגלי לבדו בלילה להר הזיתים לכרות קבר, והיו מקרים שהלך פעמים בלילה אחד – משום שלא היו מלינים את המת בירושלים. אם ארע שמת איש או אשה אחרי שחזר העירה, ואם ארע שכשהיה עוד על הר הזיתים בינתים מת איש או אשה, היה השמש הולך ועולה על חומת העיר שאחורי בתי מחסה – הנקרא “מַרַיֶיס” – שהוא מכוון מול הר הזיתים – וצעק: ר' איטשע, אל יכנס העירה ויכרה קבר עבור פלוני או פלונית! – כדי שלא להטריחו בהליכה וחזרה. היה לו פנס מרושת בחוטי ברזל דקים סביב זכוכיות של הפנס, שלא ישברו הזכוכיות מאבן, וכאשר כרה את הקבר העמיד את הפנס סמוך לו, תחב שולי קפטנו בחגורתו הרחבה, שלא יפריעו אותו מעבודתו, עמד שחוח וכרה הקבר במחפרה של ברזל, גמר חפירת הקבר, עמד וישר את גבו, הוריד שולי קַפטנו, ניער מלבושיו ונעליו מן העפר וחזר העירה.

לילה אחד חפר קבר סמוך לקבר שהיה בו מת, ונהיה חור בקבר שהיה בו מת. לא השגיח בזה וכרה הקבר החדש. איתרמי שהקבר שחפר היה של אבנים – הרבה אבני גיר יש בהר הזיתים –. הוכרח לקחת פטיש להכות על האבן שתתפורר ולהוציא האבנים שהתפוררו. עבד קשה, ובתוך עבודתו נפל אחד משולי קפטנו מהחגורה ולא הרגיש, וכאשר הכה בפטיש לשבר האבנים הגדולות ועמד שחוח, נפלה אבן אחת גדולה מהשבורות על שולי קפטנו, ולא ראה. רצה לעמוד ולא יכול, שהאבן שעל הקפטן עכבה. הפנס דלק באור כהה ולא ראה. חשב: בטח זה המת שמונח בקבר השני עכב אותו, שלא יזוז ממקומו, מפני הבזיון שעשה לו, שפתח חור בקברו. בקש מן המת מחילה – שלא התכוון לשם בזיון – אמר מזמור “יושב בסתר”, ולא הועיל. עמד כך שחוח ורתת, מזלו היה שלא התעלף ולא נטרפה דעתו עליו, התאמץ ולקח את הפנס וקרב אצלו והביט כה וכה עד שראה שאין כאן לא מת ולא רוחות, רק שאבן גדולה עכבה את הקפטן שלו, גלל את האבן והוציא שולי קפטנו וחזר לעיר. ממחרת אמר: אלמלא היה רגיל כמה שנים לבדו בלילה והיה לו אומץ, היה מתעלף, והיו מוצאים אותו מת בבקר.

מד) תרנ"ג:

ר' יהושע וולפינזון היה פועל הלילה בטחנה של רבי אליעזר לפקוביץ, במקום “החנויות” (כמבואר לעיל בזכרונות תרמ"ז), ומשום שדירתי היתה סמוכה לחנויות (כמבואר לעיל בספרי) הייתי נכנם לפרקים לשוחח עמו – שהיה פקח ומשכיל ואף הוא היה מבקש אותי לבוא תכופות לחטוף שיחה. פעם אמר לי: אראך איזה חידוש. נכנס עמי לאורוה של הסוסים, ועמדו שם שמונה סוסים. אמר: הרי סוס לפניך ששערות צווארו מסורקות יפה, כאילו רוחץ במים ונסרק במסרק. הרי עוד סוס לפניך, שערותיו קלועות במחלפות קטנות מאד ומהודקות מאד, עד שאי אפשר לפרק אותן. כי בלילה יש שדים או “לצים” שבאים אל הטחנה ונכנסים לאורוה ורוכבים על הסוסים ומייגעים אותם כמה שעות רצוא ושוב, שוזרים את שערם ועושים להם מחלפות. כל לילה שוזרים צמות לסוס אחד, ולמחר מפרקים את הצמות של הסוס הקודם ומייפים את השער עד שאינו ניכר אם השער היה קלוע, וכשאני צריך לקחת סוס, להחליפו בסוס שעבד שיעור הקצוב, ונכנס לאורוה, מרגיש אני כאילו אחד קפץ מן הסוס לארץ אולם אין אני רואה כלום; וחלילה לאיש שיפרק מעצמו את המחלפות או שיגזוז את השער, שאז מוצאים בלילה השני את הסוס מת. אמרתי לו: אם קבלה היא נקבל.

אחר כמה ימים, כשבאתי אליו, מצאתי בטחנה איל גדול בעל קרנים. שאלתי: מה זה יהושע? אמר: שאלתי לזקני הערביים אם אמת הדבר, שיבאו “לצים” ומייגעים את הסוסים, אמרו שזה אמת, אולם יש תרופה, לקנות איל זקן גדול בעל קרנים ולהביאו לטחנה, שאז מניחים ה“לצים” את הסוסים ומשחקים בלילה עם האיל, רוכבים עליו ומחזיקים בקרניו ומייגעים אותו ברצוא ושוב, והרי האיל לפניך.²⁵⁰

מה) תרנ"ד:

כשמת ר' יצחק קליין בשנת תרנ“ד מינו החברה קדישא במקומו את ר' שמואל זביל רובין נ”י. הוא לא הלך רגלי, רק קנה לו חמור לרכוב עליו, ואקדח טעון היה לו באבנטו, בעת שהוצרך לעלות להר הזיתים בלילה.

ספר לי: לילה אחד רכב על חמורו לעלות להר הזיתים לכרות קבר, וכשהגיע למעלה ההר – אחרי יד אבשלום – ראה שהחמור אינו רוצה לילך ומשתמט עצמו לאחוריו, אזניו עמדו והתחיל לנשוף באפיו, – סימן שמפחד מאיזה דבר שהוא על הדרך. הכה אותו בשוט, שיתקדם ללכת, ולא רצה והלך אחורנית, עד שלחץ עצמו אל הקיר, ותלחץ גם רגלו. הביט לפניו ולאחריו ולצדדים עד שראה מרחוק ברדלס (צבוע) אחד למולו, שממנו פחד החמור מללכת. לקח האקדח וירה, ברח הצבוע והחמור הלך כדרכו. כשעלה על ההר באו עוד הפעם הצבוע למולו – שהתחבא בצידי הדרכים – ירה שלש יריות, ברח הצבוע ולא בא עוד.

מו) בימים ההם היה בירושלים ספרדי זקן מבוסניה (קראוהו “הַבוּשנַק”). האיש הזה שרת בצבא בצעירותו ועלה למדרגת קצין הצבא בבוסניה, שהיתה אז שייכת לממשלת תורכיה. הוא הצטיין תמיד, עד שהיו לו מדליות רבות וחרב שהידית שלה היתה כסף. בימי הזקנה עלה לירושלים לבלות ימיו ביהדות ובתפלה. זקנו היה מגודל, ארוך ויפה, לבש מלבושי ארופה ותרבוש תורכי על ראשו. כשהגיעו החגים של הערביים והתורכים לבש מדיו עם המדליות שלו והחרב לימינו ובא לבתי הממשלה (שַערַיֶיה בערבית) לבקר הפחה וגדולי הממשלה וראש המשטרה בלי נטילת רשות כניסה, והטריד אותם. כן כשבאו הקונסולים וראשי העדה לברך את הפחה ביום החג, היה יוצא ונכנס למשרד הפחה והטריד את המבקרים – שהיה מיוחס, שמדליות רבות לו. אז כיהן כאן בתור פחה האיש הקשה והקפדן רַאוּף פחה, וראש המשטרה היה עַלִי בֶּק, שהיה גם כן ידוע לאיש הברזל. הוחלט ביניהם לשלוח את הטרדן הזה לעולם האמת, כדי שיתן להם מנוחה, ולבער אותו מן העולם, בצינעא ובחשאי, לבל יודע הדבר. הבושנק הזה דר ברחוב המידן, בחצר אחת בקרן מזרחית צפונית. לפני החצר היתה סמטא קטנה ודלת של עץ לסמטא, על יד המאפיה של מצות שמורה של "מֵיטֶה, אשת ר' משה שוורץ (היא היתה אשת חיל ודברנית וכל עניני התנור היו נחתכים על פיה, ומשום זה היתה נקראת המאפיה על שמה “מֵיטעס אֵיוְון”).

מנהגו של הבושנק היה, שקם משנתו כארבע שעות קודם אור היום, פתח את שער החצר והלך לבית הכנסת של הספרדים, אמר תהלים ותפלות מספר שערי ציון ועוד, והתפלל עם עלות השחר כמנהג הספרדים. כחמשה ימים לפני הפסח באו כעשרה חיילים עם רובים וכידונים עליהם וראש המשטרה עמם. התיישבו על הארץ אצל שער החצר והמתינו עד שיצא הבושנק ללכת לבית הכנסת, הוליכו אותו עד לחומר העיר שמאחורי בתי מחסה (הנקרא “מַרַיֶס”) חנקו אותו והורידוהו בחבלים לאחורי החומה, במקום שהולכים משער האשפות לשער ציון, ונסתלקו. בבקר, כשהפלחים והפלחיות עברו דרך שם להביא ירקות העירה, מצאו אותו מוטל חנוק, הודיעו למשטרה, באו השוטרים וראש המשטרה, עשו עצמם כביכול כמו שמחפשים ומדדו את גובה החומה אם יש שיעור שיכולים ליהרג כשנופלים, ערכו פרטי-כל ולא נודע מי חנק אותו, והתפטרו ממנו. יצא קלא דלא פסיק בעיר שהמשטרה בעצמה חנקה אותו, שהיה טרדן גדול, אבל מליבא לסומא לא גליא.²⁵¹

מז) תרנ"ז:

בחודש אב נסעו לירושלים עשיר גדול בשם ר' רפאל וועספאלר (מעיר וועספאל שבהונגריה) ואשתו, שהיו חשוכי בנים. כשהיו על הספינה, סמוך לאלכסנדריה, חלה האיש ומת. פזרה האשה כסף רב שלא יטילו אותו לים ונסעה עמו עד אלכסנדריה, פזרה עוד כסף רב לקחת אותו מהספינה ולשלחו לירושלים, הורידו אותו וחנטו אותו ועשו לו שני ארונות, והביאה אותו לירושלים י"ב ימים אחרי מותו, ונקבר בהר הזיתים בחודש אלול. – הוא היה המת הראשון שהביאו את ארונו לירושלים.

מח) כאן היה איש אחד בשם הרב מרדכי אליעזר וֶובֶּר, מזקני ירושלים וגדוליה. שהיה רב בעיר אָדֶא שבהונגריה – קראו אותו אָדֶר־רב – (מובא בספרי חלק שני). – דרכו היה לנסוע בסוף ימי הקיץ לעיר חברון ולהתעכב שם עד יום הכפורים, שרצה להתפלל בראש השנה ויום הכפורים בעיר האבות. ואחר יום הכיפורים חזר לירושלים לחוג את חג הסוכות. התאכסן אצל ידידי רבי שמעון הויזמן, שהיה אף הונגרי והיה עשיר ולו חצר ובתים. רבי שמעון היו לו הרבה מכירים מן הערביים יושבי חברון, שהתחשבו עמו, וגם היה נכבד אצל השיכים של חברון. בשנת תרנ"ד אמר הרב לרבי שמעון שיש לו רצון לומר סליחות של ערב יום הכפורים במערת המכפלה והוא מוכן לפזר על זה כסף – שלא היה עני – אם יעלה בידו. אמר ר' שמעון שישתדל בזה, אולי יעלה בידו לשחד את שומר הפתח.

בחדשי אלול ותשרי, ימי ביכורי ענבים, הולכים תושבי העיר הערביים ללון בכרמים רחוק מן העיר, לפיכך מעטים המה ההולכים בלילה ברחובות העיר. ואצל הכניסה לבית שבו מערת המכפלה, יש דלת גדולה מאד מצופה ברזל ומפתח גדול של זהב לדלת, שבו סוגרים את הפתח, ושלשה שומרי הפתח יש, שמחליפים עצמם תמיד. הלך ר' שמעון לאחד מן השומרים שהיה עמו בידידות להציע לפניו את הדבר. אמר: שיתן לו לירה אחת תורכית זהב (18 שיללינג) והוא ישלח את שני השומרים האחרים שילונו בכרמים והוא לבדו ישמור אותו לילה, אז יבא הוא עם הרב מלובשים בגדי שיכים, תרבוש וצנפה לבנה (לֶפפֶה), איצטלא של ערביים (אַבַּיֶיה בערבית) על מלבושיהם כעין מעיל, וילכו למערת המכפלה לא דרך רחובות העיר שהכל הולכים, רק יצאו אל מחוץ לעיר ויבואו בדרך עקלתון מצד השני של הבית (גם אני הלכתי פעם עם ר' שמעון למערת המכפלה דרך זו, ואצל הבית יש כמו גל של אבנים. אמר ששמה מונח ראשו של עשו, כפי המסורה), שלא ירגישו בהם, והוא יחכה עליהם לפני הפתח, ויכניסם ויסגור עליהם הפתח. זמן נתן להם להיות בפנים שעה אחת, ואחר כך יבא ויפתח להם וילכו לביתם. זה היה לילה של ערב יום הכפורים, טבלו עצמם ולקחו נרות עמהם ו“סליחות”. השומר בא והביא להם המלבושים, לבשו את הבגדים ונראו כמו שני שיכים. הלך לו השומר, ור' שמעון פקד על הרב שיהיה לו אומץ ולא יפחד כלל בדרך הילוכם, שלא ירגישו בהם השומרים בלילות שהם יהודים ולא שיכים. הרב אחז בידו של ר שמעון והיה מרתת. בדרך הרגישו בהם שני שומרים, אמר אחד לחברו: כמדומני שאלה גנבים. השיב לו השני: אינך רואה שהם שני שיכים משלנו? לא קרבו אליהם והניחו אותם ללכת (טוב היה שאת דברי השומרים הבין רק ר' שמעון ולא הרב, כי אילמלי הבין גם הרב, היה מפחד ומרתת, והרגישו בו השומרים), עד שהגיעו למקום המיועד. שם המתין עליהם השומר, העלה אותם על המעלות ופתח להם את הפתח והאיר להם, עד שהגיעו לחדר גדול וארוך מאד, סגר עליהם את הפתח, הדליקו נרות גדולים, ראו שהבית מחולק לשלשה חלקים, בכל חלק פרושות פרוכיות של משי וזהב משוזר, חלק אחד מן הבית מקורה ועל התקרה מלמעלה מצד חוץ מגדל גבוה – מוּאַדזִין – שעליו עומד הקורא לתפלה, כן גם החלק השני כנזכר, והחלק השלישי אינו מקורה אלא פתוח מלמעלה (הערביים אומרים כי בשלשת החלקים קבורים שלשת האבות וגם החלק השלישי היה מקורה ועמד עליו מגדל, אולם משום שבמקום זה קבור יצחק והוא קפדן – פחד יצחק – נפל המגדל, והתקרה נשברה ונשארה פתוחה, ושמה שער השמים). הם הלכו לאור הנרות, לראות ולדעת מה שיש בו. מצאו ברצפה חור גדול מאד סגור בשריגי ברזל עבים וחלודים (בחור הזה מורידים הערביים מנורות עם שמן), השליכו בחור הזה פתקאות ועליהן שמותיהם ושמות בני ביתם וישבו אצל החור ואמרו “סליחות” ברגש קדש. באמצע הסליחות עבר עוף אחד גדול – המצוי בחברון והסביבה – וצעק בקול. ומשום שהבית גדול ורחב וגבוה והתקרה פתוחה נשמע קול ההברה – בת קול – חזק, נפחד הרב וכמעט שנתעלף ואמר שיצאו במהרה, ומרוב הפחד אבד את סדר הסליחות שלו שמה בבית. יצאו והלכו בפחי נפש ופחד חזרה לביתם. ממחרת יצא קול בעיר שיהודים היו במערת המכפלה – אולי מצאו שם את סדר הסליחות –. הרב אמר שעוד לא טעם טעם תפלה ביום כפור כמו בשנה זו – כמעט התפשטות הגשמיות – ופחד להשאר בחברון, משום שהיה קלא דלא פסיק שיהודים היו במערת המכפלה, והערביים חקרו ודרשו, ואי אפשר היה להודע, עד שנשתתק הדבר.²⁵²

(מכאן ואילך זכרונות שאיני יודע בדיוק את זמנם, ואין מוקדם ומאוחר בהם).

מט) בשכונת אבן ישראל דר איש עשיר בשם שמואל אהרן עם אשתו. היו חשוכי בנים. פתח ביתם יצא לכביש שנוסעים בו ליפו. בלילה אחד באו גנבים, פתחו את פתח הבית, ונכנסו לגנוב. הרגיש בעל הבית בדבר והתחיל לצעוק. הרגו אותו וברחו. אשתו הוזקקה לחליצה, ולו אח ברוסיה או בגליציה. כתבה לו האשה שיבא לחלוץ אותה. בא לכאן על מנת ליתן לה חליצה והיה יוצא ונכנס אצלה. הוא לא היה איש זקן, בשנות העמידה, והיא גם היא לא היתה זקנה, נתקרבו הלבבות והוסכם ביניהם שהוא ייבם אותה, כיון שגם לו לא היתה אשה או ששלח לה גט, ואשת ר' שמואל אהרן היתה עשירה. הרבנים שלחו לו לומר שלא יעשה פירצה שכזו, שעוד לא היה אצל האשכנזים, ולא שמע אליהם, נשא אותה בחופה וקדושין, וקראו אותו “היבם” עד יום מותו.

נ) רבי שלמה זלמן פרוש היה ממיסדי גמילות חסדים “שערי חסד” והוא היה גם מסדר ההלואות (כמבואר בספרי חלק ב'). וכאן היה איש אחד – ממונה בכולל… – שקראו אותו “הַחֶרְסַנֶר” שהיה מעיר חֶרְסַן שברוסיה, (את שמו שכחתי). פעם היה לו סכסוך עם רבי שלמה זלמן פרוש בסך 50 מג’ידי כסף (המג’ידי בערך 230 מא"י), שהחרסנר תבע מר' שלמה זלמן. רבי שלמה זלמן טען ברי שנתן לו את הכסף, והלה טען ברי שלא קבל את הכסף. הלכו להתדיין, ונפסקה הלכה ברי וברי. נשבע הנתבע ונפטר, ונתחייב ר' שלמה זלמן שבועה. לא רצה לישבע – מאימת השבועה – ורצה להתפשר עם התובע, שיתן לו סך כך וכך, לפוטרו מן השבועה. לא רצה בעל דינו. יום אחד בא ר' שלמה זלמן לבית הדין ואמר: אם התובע רוצה סכום פלוני יתן, ויותר לא יתן. שלחו לקרוא את התובע, ולשאלו אם הוא מסכים. לא רצה, רק: או כל הכסף או שבועה. הלך להתייעץ עם הרב סלנט אם ישבע, שהכל הכירו וידעו שר' שלמה זלמן הוא איש כשר ונאמן והאמת אתו. אמר לו הרב: אני אומר לך שתשבע כיון שיש לך משרה ציבורית בעניני כספים מרובים, תוציא בעצמך עליך שם רע שאינך נאמן, ועל אמת מותר לישבע וצריך לישבע. נשבע ר' שלמה זלמן ונפטר.

אחרי כמה חדשים בא החרסנר ובקש מחילה מר' שלמה זלמן – שמצא את הכסף – שהניח את הכסף במקום המשתמר ושכח, סבר שבטח לא קבל את הכסף, ועכשיו נזדמן לו שהגיע למקום המוצנע ומצא הכסף צרור כמו שהם. שאלו את ר' שלמה זלמן: אם כן, למה אמר מתחלה שיתן סכום פלוני, ואחר כך אמר: אם רוצה סכום פלוני טוב ויותר לא יתן? השיב. אני ידעתי בבירור שנתתי לו הכסף אולם לא רציתי לישבע, ועשיתי חשבון מכל כלי הבית שלי, אם אמכרם כמה כסף יהיה לי, והכרים והכסתות שלי וביתי ישארו אצלי, לא רצה בעל דיני, עשיתי חשבון שאם אמכור גם הכרים והכסתות ואצא נקי מכל, כמה יהיה. אמרתי: לא יותר, כי יותר לא היה לי מה למכור, שהייתי עני ואביון. כל כך היה האיש זהיר ונאמן.

סופו של החרסנר היה, כי באותה שנה של השבועה נסתמא בעיניו ואשתו מתה עליו משום שהביא את בעל דינו לשבועה בחנם.

נא) היה היה בירושלים איש בשם רבי אברהם זליג וידמן, בעל מסבאה ברחוב חב“ד, מול החצר שבה בית הכנסת לנוסח חב”ד. החנות שלו היתה כמו כל החניות שבעיר העתיקה בזמן ההוא, מרתף גדול וחשוך שהרצפה היתה מלאה עפר, ופתח המרתף פתוח לרחוב. בפנים המרתף היו נתונות חביות של יין, של יין שרף, ושל ספירט, אחת על גבי חברתה. למעלה מן הפתח היה חלון עם שריגי ברזל ישנים וקורי עכביש היו תלוים עליו. בתחלת המרתף ולפנים עמד שלחן עתיק יומין עם כיסוי של פח עליו. על הכסוי עמדו כוסות ובקבוקים של כל מיני משקה, וכן המדות שמדד בהן. מגרה של עץ היתה בשלחן שבו היה נותן כסף הפדיון, וספסלים ארוכים של קרשים ישנים המונחים על תיבות של עץ היו שם, שעליהם ישבו השותים: פועלים, עובדים, בעלי מלאכה, וסתם שותי יין או יין שרף.

רבי אברהם זליג בעל המסבאה היה תלמיד חכם וירא ה‘, בעל צדקה בגלוי ובסתר, ואיש נכבד מאד. היה גם ראש דגל בחברה קדישא. דרכו היה כי בבקר פתח את חנותו-מרתפו וישב בה כשעה או שעתיים עד שבא אחד מבניו למלא את מקומו, לקח את כיס הטלית והתפילין שלו ובו היה גם כן סידור נהורא רבה, והלך להתפלל במנינים שבחורבת ר’ יהודה החסיד. תפלתו נמשכה כשעתיים, משום שהתפלל מתוך סידור מלה במלה, ואחר התפלה אמר כל סדר התפלות והבקשות המודפסות בסידור וכמה פרקי תהלים, וחזר לחנות.

מהמשפחה הקדומה הבזויה והשפלה, גזלנים ושודדים, “הבַּשֶׁטִים או בשטֶס” (ערביים שרבת שבעה להם מהם בני הישוב הקודמים) נשאר אחד בשם “נַדְזִ’י בשטֶה”, גנב, נואף, שיכור, בזוי ושפל. רובע הבשטים היה סמוך לרחוב חב"ד ולרחוב היהודים ששמה היו דיירי ישראל מרובים, והיה בשטה זה סובב והולך ברחוב, ביום ובלילה, אולי ימצא מה לגנוב, או להתערב בין הקונים והמוכרים להטריד אולם, ואחר כך לצעוק ולקלל ולזלזל, שיתנו לו לו דמי ספסרות. היה מטריד כל כך עד שהוכרחו ליתן לו כמה גרושים שיסתלק. כך היה מעשהו יום יום ומזה היתה פרנסתו! וגם את המסבאה של ר' אברהם זליג לא שכח לבקר יום יום שיכבד אותו בכוס גדולה של יין שרף.

ר' אברהם זליג דר סמוך לחנותו וגם היו דיירים רבים ברחוב ההוא. בין הדיירים היו איש ואשתו, צעירים, שדרו בחצר מול המסבאה. ליל שבת אחד היתה במשפחת הבעל חתונה או יולדת. הלך הבעל להשתתף בשמחה, ואשתו נשארה בבית והכינה עצמה לישון. הבשטה הזה שהלך ברחוב ראה שהבעל הלך, פתח את הדלת ונכנס, רצה לאנוס את האשה. התחילה לצעוק, רצה לסתום את פיה במטפחת, נלחמה עמו והדפה אותו והתחילה לצעוק בקול עד שכל דיירי הרחוב נזעקו ומצאו אותו עדיין בבית. בין הבאים היה גם ר' אברהם זליג ועוד איש צעיר חומי. סטרו לו על לחייו ועכבו אותו עד שיבא שוטר. הצעיר התרגז, ראה מוט של ברזל לפני הפתח, שבו היו סוגרים את הדלת, לקח המוט והכה בו את הבשטה ושבר את רגלו ומיד הסתלק והלך לביתו, התחיל הבשטה לצעוק ונהפך מן רודף לנרדף. השוטרים באו וכן השומרים בלילות, והבשטה היה מונח על הארץ וצעק מרוב הכאב, שאלו אותו: מי הכה אותך, (את האיש המכה לא ידע וגם לא היה שם). אמר: אברהם זליג הכה אותי. שאלו את ר' אברהם זליג: אתה הכית אותו? אמר: “לא”. אם כן מי הכה אותו? ר' אברהם זליג לא רצה למסור למשטרה את הצעיר, שזה משפט פלילי, אמר: “איני יודע”. אמר ראש המשטרה: בטח אתה הכית אותו, וגם המוכה אומר כך. לקחו את הבשטה לבית החולים הממשלתי ואת ר' אברהם זליג לבית האסורים הפלילי, קבל עליו ר' אברהם זליג את הדין ולא רצה למסור למשטרה את הצעיר, כלאו אותו בכבלי ברזל והיה בבית האסורים יחד עם ערביים שודדים ורוצחי נפשות, וסבל הרבה מהשכנים שלו, עד שבקושי גדול עלה לו שנתנו לו תא מיוחד קטן בשבילו. כך היה אסור בערך תשעה חדשים עד שאחרי רוב עמל ומתת שוחד יצא לחפשי ונכנס לבית מסחרו כבתחילה.

ר' אברהם זליג עסק בשלו. אחר זמן רצה לשפר את המסבאה שלו, עשה רצפה מאבנים וטח את הכתלים והתקרה ועוד. אחר כמה זמן משיפור החנות קנה מגרש סמוך לשכונת מאה שערים, ברחוב בתי ויטנברג, על יד הכביש שהולכים בו לבית הבריאות שטרויס, ובנה שם מסבאה גדולה ובנה עליה בתים. אמרו כי בשעה שחפרו במרתפו בעפר הקרקע להעמיד שם חביות של משקאות מצא אוצר גדול של מטבעות זהב, מה שהטמינו שם הערביים הקודמים, וקבל שכרו בעולם הזה על שקבל עליו את הדין ולא רצה למסור למשטרה את הצעיר המכה את הבשטה. ויש שאמרו שישב בתא אחד עם ערבי הנידון למיתה, אמר לו הערבי שילך למקום פלוני ויקח הכסף ששמור שם, כי בסופו למות בלאו הכי (?).

אחר מעשה זה סבלו היהודים האשכנזים מבשטה זה. כשיצא מבית החולים נשען על מקלו, הטריד את הכוללים ואת בתי החסד והסוחרים והיה מקבל דמי חודש מועד הכללי ומיתר הכוללים ובתי החסד בתור “קרבן של היהודים”.

נב) בירושלים היה איש זקן תם וישר בשם ר' שמואל הירשפלד – חותנו של הרופא יצחק קרישבסקי – ולו בת צעירה נשואה לאיש שלא חיו יחד בשלום. הבעל היה עתים חלים עתים שוטה, והאשה סבלה הרבה ולא יכלה לקבל גט ממנו – כי לפעמים כשרצה ליתן לה גט לא היה שפוי בדעתו – עד שאחר כמה הרפתקאות וטרחה מצאה שעה מוכשרת שהיה צלול בדעתו ונתרצה לגרש את אשתו (הם דרו אז ביפו). מיד מיהרו אל הרב והביאו את הסופר והעדים, והבעל אמר “כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי פלונית בת פלוני”, וקבלו קנין כדת, הסופר כתב, והעדים חתמו, והיה צריך רק מסירה מידו לידה. אמר הבעל שהוא צריך לצאת לכמה רגעים ותיכף יחזור וימסור את הגט. הלך והטביע עצמו בימה של יפו. כשראו שלא בא עדיין יצאו לרחוב לדעת פשר דבר, ומצאו אנשים שהיו על שפת הים שראו שהטביע עצמו ויגעו להוציאו חי, אבל כשהוציאו אותו כבר היה מת. אז נתעוררה השאלה: אם היא גרושה כיון שהבעל אמר “כתבו וחתמו ותנו” והיה גם קבלת קנין אז אינה צריכה חליצה, ואסורה לכהן, או שהגט אינו גט והיא אלמנה ומותרת היא לכהן אבל צריכה חליצה. התחיל אביה לכתת רגליו לרבני יפו וירושלים שיפסקו מה הדין עמה, – שהיתה עוד צעירה. – יפו וירושלים היו כמרקחה מהמעשה הזה. הזקן התלבט מרב לרב ומבית דין לבית דין עד שהוסכם האשכנזים והספרדים יחוו דעתם בענין שאלה זו כפי ידיעתם במקצוע זה, ויערכו תשובתם בכתב וישלחו התשובות לידי הרב הגאון רבי שלמה לַדִיֶיר (הרב מלובלין), שהוא היה היותר בקי בספרים בנידון שכזה, והוא יסדר את השאלות ויברר את הדין. הרב מלובלין ערך את התשובה שהכילה חמשה גליוני נייר, הביא דעת כל הספרים שנתחברו על ענין שכזה, ופסק להיתרה של האשה, שהיא גרושה ואינה צריכה חליצה. הכתב יד של הרב היה יפה עד מאד ומסודר ונקל לקרות, אולם מפני רוב בקיאותו בספרים ונזכר דבר מספר אחד, היה תמיד ממלא בין השיטין ובהגליון הגהות ומשום זה לא היה יכול למסור תשובה מסודרת. קרא אותי – שהייתי אז שכנו (כמבואר בספרי חלק ב') ואמר לי: אף שיודע שאין לי פנאי וגם קשה לי לכתוב כל כך הרבה אולם מבקש ממני לטובת הענין שבכל לילה אקדיש שעה אחת לכתוב התשובה, ולסדרה כדבעי, ואחר שאגמור לכתוב, להראות לו, שיעביר עיניו לראות אם לא טעיתי או החסרתי דבר – גמרתי לכתוב והראיתי לו, קרא ובת צחוק עברה על שפתיו – כדרכו בעת שהיה לו קורת רוח מדבר – אמר: טוב הוא והכל בסדר. אחר שראה שהכל בסדר, אמר לי שאקח את התשובה ואוליכה להרב סלנט שהוא יקרא, טרם שימסור לאבי האשה. הלכתי להרב סלנט והוצרכתי לקרוא לפניו את המגלה הארוכה. אחר שגמרתי לקרות אמר לי הרב סלנט בזה הלשון: “הבקיאות של הרב מלובלין היא למעלה מן הטבע. הוא מזכיר בתשובתו ספרים בלשונם ממש, מה שאני איני יודע אפילו אם יש ספרים כאלה, והכל הוא זוכר וכותב בלשון הספר, וגם זכרונו הוא יוצא מן הטבע”. נתן לי התשובה והחזרתיה להרב מלובלין, ולא שאל אותי מה אמר הרב סלנט ואם נתיישרה בעיניו.

נג) בימים ההם היה ראש עירית ירושלים ערבי אחד בשם “סלים אל חוסייני”, קראו אותו “סלים אפנדי”, איש בן חמשים שנה ולמעלה, לבש מלבושי אירופה ותרבוש יפה על ראשו. זקנו היה מגוזז – כמנהג התורכים. שומר ראשו והפקיד שלו היה יהודי אשכנזי ירושלמי, פקח, חרוץ מאד, בשם מרדכי שרגא (שם המשפחה), וקראו אותו “מרדכי בוּינֶס” – על שם האבא שלו או האמא שלו שהיו ידועים. קראו לו גם בשם “מרדכי פּוּלִיס” (שוטר), כי לבש מדים מיוחדים לפקידי העיריה, תרבוש יפה לראשו וזקנו מגוזז, ובידו היה שוט. כאשר ראש העיריה הלך ברחוב, היה פקידו הולך אחריו ושוטו בידו דרך כבוד, וכשהיו אנשים צפופים ברחוב, שלא היה מקום שראש העיריה יעבור, בא לו לפניו עם שוטו והיה מפנה לו דרך. – לא הכה שום איש רק היה מנענע את שוטו לצדדין לפנות דרך –. ועוד עבודה היתה לו: בכל בקר בא לרחוב הבַּטרַק – שהיה המרכז מסחרי – להשגיח על הפלחיות שבאו עם סחורתן למכור, שלא תשבנה לארץ ברחוב הבטרק להפריע את העוברים ושבים (כי הרחוב הזה היה הומה תמיד מאנשים) ותלכנה לרחוב הצבעים ששמה שוק הירקות; והוצרך לילך הלוך ושוב כמה שעות, כי כשהקים את הפלחיות ממקום אחד והלך למקום שני התיישבו עוד הפעם על מקומן, כזבובים הללו. לפעמים הרים את שוטו ואמר שיכה אותן או שיהפך הסל עם הירקות ברחוב, והיו לו צרות מהן, שלא רצו לילך לשוק הירקות המיועד, משום שברחוב הבטרק יש די מקום ברחוב הארוך והרחב, ושם נמצאו להן קונים מרוב עם. כשנתייגע ישב לו בחנות אחת ברחוב הבטרק להנפש ושח שיחות נאות, כי היה פקח ושמחן.

סלים אפנדי היה רצוי לבריות. פקח ושמחן, וכשעבר ברחוב היה אומר שלום להסוחרים, ופעמים ישב מעט בחנות של סוחר. אהב את היהודים, שזה סגולה לפרנסה. הוה עובדא: השאח הפרסי בא לירושלים לביקור, והפרסיים הם מושלמים אדוקים, שאסור להם לקחת איזה דבר מיד יהודי מכל שכן אוכל או משקה, לאכול או לשתות, שהיהודי מטמא את האוכל או המשקה, ובפרט השאח שהוא הקדוש, שאסור לו אף להביט בפני יהודי סמוך לו. השאח הלך לבקר את הפחה ואת המופתי ואת הקַדִי (ראש בית דין לדיני ממונות), והגיע התור לבקר את ראש העיריה. בא הוא ומשרתו וחיל הכבוד שלו לבית ראש העיריה והמשמש שלו היה “מרדכי היהודי”. – סלים אפנדי לא היה אדוק כל כך ומרדכי היה הכל וכל אצלו, וכשהיו צריכים לכבד את השאח בכוס של לימונד (כי יין ושכר ויין שרף אסור למושלמי), לקח מרדכי היהודי את טס הכסף ועליו כוס של לימון וסוכר, והגיש את הכוס לשאח, השאח הביט בפניו ואמר: כנראה שזה הוא יהודי, ויש לו פנים של יהודי, שמטמא את הכוס. ראש העיריה בא במבוכה ונגש לשאח ואמר: חלילה לי להשתמש ביהודי: הוא מושלמי טהור. אמר השאח: אם כן אבחן אותו. שאל למרדכי היהודי: איה איפה “אל קיבלה”? (צד דרום שהוא קדוש למושלמים שהוא מול מֶכַּה), השתחוה מרדכי כלפי השאח כמעט עד לארץ והראה בידו איפה אל קיבלה. לקח השאח הכוס מידו ושתה ובקש ממנו סליחה על שחשד אותו שהוא יהודי טמא. כשהלך השאח, ליוה אותו גם “המושלמי החדש”, והשאח אמר לכולם שלום וגם ליהודי הטמא, והלך לו. כשהלך השאח, שחקו שניהם, וראש העיריה אמר למרדכי: “שַׁטֶר! (פקח בערבית) בְּרַבוֹ”. אחר זה המעשה בא ר' מרדכי וספר לכל סוחרי הבטרק שהוא “מושלמי חדש וטהור”, וכשבא לאבא שחק ואמר: בעל כרחו של אותו אדוק לקח כוסו מיד יהודי ולא חשב כי יהודי שמעורב עם הערביים יודע היכן היא אל קיבלה.

זוטות

(אין מוקדם ומאוחר)

א) כאן היה אחד, מן המתיישבים הראשונים, ידוע לאיש נכבד, מן הסוחרים הגדולים שבירושלים (גם אני הכרתי אותו לעת זקנתו). פשט פתאום את הרגל בלי שידעו שום סבה לזה. בעלי החובות תבעו אותו לדין (בערכאות לא הלכו שלא יצא מזה שום תועלת), וחייבו אותו הדיינים שבועה, כדין תורה, שלא העלים שום כסף ולא נתן בפקדון, ולא השאיר לעצמו רק הכרים והכסתות שלו ושל ביתו. מה עשה הלה? החליף את כספו שבעין בשטרי כסף חוץ ונתן את השטרי כסף בתוך הכרים והכסתות, וכן נתן התכשיטים וכלי הכסף והזהב שלו בתוך הכסתות ונשבע שאין לו שום כסף, לא בידו ולא ביד אחרים מחוץ לכרים והכסתות, ונפטר. אחר כך הרגישו שביתו מתנהג בהרחבה שלא כמו איש עני שאין לו כלום מלבד הכרים והכסתות, התחילו מרננים שאין הענין כל כך בסדר, עד שנתוודע הדבר לצנועים. הדבר נשתקע ולא נודע ברבים, אולם אבא שהכיר אותו יפה, אמר שברי לו שעשה כך.

(מפי אבא).

ב) בעת שהיתה המלחמה בין גרמניה וצרפת היו בירושלים שני אנשים ידועים: רבי זליג הויזדרף – נתין גרמני – ורבי אהרן פרנצויז – נתין צרפתי. יום אחד נפגשו השנים יחד ברחוב והתחילו לדבר על המלחמה. ר' זליג אמר שהגרמנים ינצחו, ור' אהרן אמר לא כי אלא הצרפתים ינצחו. התחילו לריב זה עם זה עד כדי הכאה, ור' אהרן התלהב כל כך עד שלקט אבנים ברחוב והתחיל לזרוק על ר' זליג שברח, ורדף אחריו וזרק בו אבנים, ואנשי הרחוב שחקו אחרי שניהם.

(מפי אבא).

ג) איש היה בירושלים בשם ר' מרדכי כהן מבריסק, קראו אותו “מרדכי חַיֶיה דִיא בְּרִיסקֶרְנְס”, על שם אשתו חיה, שהיא היתה עקרת הבית ואשת חיל. היתה לה מסבאה של יין ויין שרף. היא עסקה בזה, והבעל ישב לו בבית המדרש, והיא פרנסה אותו. פעם היה “ברית מילה” בבית רבי משה סולומון, והרב אוירבך

– הרב מקליש – היה סנדק, ור' מרדכי כהן הנזכר היה גם כן בסעודה שלאחר המילה. קודם ברכת המזון, כשכיבדו את הרב בברכת הזימון, שאל אם יש כהן שהוא קודם. אמרו לו: ר' מרדכי בריסקר יש. אמר הרב לכבד את הכהן. כששמע ר' מרדכי שרוצים לכבד אותו, קם ממקומו ואמר, רבי, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ. אמר הרב: נכון, ר' מרדכי! ולקח הכוס לברך. לא כעס הרב. וגם המסובים לא גערו בו, רק שחקו כולם, שהראה שהוא איש תלמיד חכם וגם חכם.

ד) סח לי ר' מרדכי שולמן, שקראו אותו מָטֶע בן נח (הוא היה המנהל של בית מסחר אתרוגים של רבי בינוש סלנט – כמבואר בספרי חלק ב' –, ישב לו בחנות גדולה ברחוב היהודים, ולו גם מוכרים עוזרים והוא קצב מחיר כל אתרוג): פעם בא אלי לחנות איש צעיר ובקש ממני אתרוג כשר לברכה, ומפני שהייתי מכיר את כל יהודי העיר העתיקה אותם ואת שמותיהם, נתתי לו אתרוג מובחר וכשר. שאל אותי על מחירו, אמרתי לו: שמונה שילינגים. התחיל לעמוד על המקח: כך וכך אתן. חטפתי מידו האתרוג ואמרתי לו: לא פחות משמונה שילינגים ואם לא תרצה לשלם המחיר תברך בחג על בצל, ולא על אתרוג. הלך הלה. אחרי שעתים בא אברך אחד לקנות לו אתרוג כשר לברכה. הראיתי לו את האתרוג ההוא, שאל על מחירו. אמרתי לו: שילינג אחד. התחיל הצעיר להסס. אמרתי לו: טוב, תן בשליק אחד (30 מא"י). נתן הכסף והלך שמח. שאלו הפועלים: מָטֶע, מה היה לך היום? לקודם אמרת 8 שילינג ולא פחות ולזה מכרת בשלשה גרוש? אמרתי: איני משוגע ואיני שתוי יין. הראשון, יודע אני שיכול לשלם 8 שיללינג בעד אתרוג כשר, ואם אינו רוצה יברך על בצל. השני הוא איש עני וחרדי, שרוצה לברך על אתרוג כשר, תהיה לו קורת רוח מזה, וגם אני שמח שאיש עני וירא ה' תהיה לו שמחת החג.

ה) מעשה שהיה בימים ההם: היהודים ההונגרים שעלו לארץ היו רובם מהונגריה העילית (אָבֶרלַנד), מתנגדים קיצונים לחסידים ולמתפללי נוסח ספרד. בבית כנסת ההונגרים בעיר העתיקה, של מתפללי נוסח אשכנז, היו הרבה קנאים מדקדקים, שלא תתערב בתפלתם הנכנסת לשער השמים שלהם, שום אות של מתפללי נוסח ספרד, שיש להם שער משלהם. בין הקנאים היה איש אחד בשם רבי י. ב., איש קטן הקומה ושתקן. ארע: יום אחד בזמן תפלת המנחה עבר דרך בית הכנסת רבי יעקב דוד שְׂפֶּקטֶר (אחי הרב יצחק אלחנן שפקטר מקובנה), שהיה דר בבתי מחסה וחשש שמא עד שיגיע לביתו ולבית הכנסת יעבור זמן מנחה, נכנס לבית הכנסת ההונגרי – שהיה ברחוב חברון – להתפלל בציבור. הוא היה ממתפללי נוסח חב"ד, שאומרים בקדיש "ויצמח פורקניה וכו' ". אחר אמירת עלינו, רבי יעקב דוד זה, שהיה לו חיוב לומר קדיש יתום, אמר קדיש ואמר ויצמח פורקניה. התעוררה שיחה בין המתפללים: איך העיז לחלל קדושת בית הכנסת לומר בנוסח ספרד עד שקם רבי י. ב. ממקומו ונגש לרבי יעקב דוד ואחז אותו תחת אצילי ידיו – אף שרבי יעקב דוד היה איש גבוה מאד – והוציא אותו מחוץ לפתח בית הכנסת ואמר לו: אצלנו האשכנזים אין אומרים “ויצמח” ואין מתפללים נוסח ספרד, וסגר הדלת אחריו.

ו) בעת שבאו החלוצים הראשונים מרומניה ובני ביל"ו, היו בהם תערובות של סוגים שונים. רובם רע ומיעוטם טוב. חללו את השבת בפרהסיא – שהיה אז דבר בלתי נפרץ –. הטובים המעטים נשארו בארץ כידוע, ורובם עזבו את הארץ וחזרו לארץ מגוריהם או לארצות הברית. אמר לי אז הירושלמי הותיק מזקני דור הישן ידידי רבי יחיאל צבי צימרינסקי: אצל המרגלים כתוב ארץ “אוכלת” יושביה. פירושו, כשם שהאדם כל חיותו הוא מן האוכל אשר יאכל, אחר אכילתו יתהפך המובחר שבאכל בגוף לדם, בשר, שומן, ומבחר הדם אל הלב, והפסולת תצא על ידי הפרשה. כן ארץ ישראל, כשבאים אליה אנשים, היא “אוכלת” יושביה: החלק הטוב והמובחר ישאר בקרבה. והפסולת היא מוציאה לחוץ.

ז) כאן היה איש בשם משה מנדל (מנדלזון). הוא היה מעיר וורשה. אמרו עליו שיש לו ממון הרבה, אולם היה קבצן מפורסם; לא שחזר על הפתחים, רק בבחינת בעל בית נכבד. היה לבוש בגדים בינוניים, וזקן צהב לו, וראש זקנו היה אוחז תמיד בפיו. ולו אשה ושני בנים, אחד כבן עשר והשני כבן שבע. הלך כל היום עם בניו ברחוב, וכשפגע באחד ורצה לדרוש ממנו כסף, היה אומר: אלו שני ה“צפרים” שלי לא אכלו עוד ורחמנות עליהם. נתן לו הנדרש כסף. כך היה מעשהו בכל יום ויום. הוא הציק מאד להרב אוירבך – הרב מקליש. הרב היה ראש כולל וורשה, והוא היה גם כן מוורשה, בא תכופות עם שני ה“צפרים” שלו ובכה לפני הרב, שירחם על ה“צפרים” שלו, ונתן לו הרב כמה בשליקס (הבשליק היה מטבע של 30 מא"י). בכל יום חמישי בא עם הצפרים ובקש מהרב להוצאת שבת. פעם בא ביום חמישי וראה תרנגולת מלוחה על הדף, אמר: אוי לי! הרב אוכל תרנגולת בשעה שאני וביתי אין לנו אף לחם! הרב שהיה בעל לב רחום, אמר לו שיחכה, וכשהודחה התרנגולת אחר המליחה, חתך הרב חצי תרנגולת ונתן לו, כרכה בנייר והלך לו. ביום שני אחד בא לבית הרב, ושמה היו כמה אנשים (גם אבא היה בתוכם). נכנס אל הרב ובנו הצעיר עמו. נגש אל הרב ואמר: רבי, היום יום שני ו“צפורי” זה עוד לא טעם טעם של לחם. פנה הרב אל הילד ושאל אותו: האמת מה שאבא אומר, שלא אכלת לחם גם תמול גם היום? אמר כן – משום שאביו למד אותו, שאם הרב ישאל אותו, יאמר לא אכלתי לחם. – אם כן, מה אכלת? השיב הילד לתומו: “חלות של שבת”. נהיה שחוק, ונתפס כבדאי.

דרכו היה שהלך יום יום, בבקר ובערב, בבתי כנסיות ובתי מדרשות ובבתי החולים, לדעת אם יש איזה חולה שצריכים ללון אצלו או איזה מת לומר תהלים, ושיצרפו אותו למנין, בשבעה ימי אבלות, ואם יש לאחד יאהר־צייט (יום פקודה) לילך להר הזיתים. שאל לכל איש שפגע ברחוב על זה, וכשנזדמן מיד הלך לבית שיש שם חולה או מת או יום פקודה, והטריד מאד בבכי ותחנונים, עד שהוכרחו לקחת אותו, במשך הזמן נהיה מפורסם לדברים שכאלו וידע בדיוק מכל החולים והמתים וימי הפקודה של כל יהודי אשכנז שדרים בעיר העתיקה והתפרנס מזה.

ולמה קראו לו “המבשר”? שדרכו היה שכשהיה מת בעיר או ילד או ילדה, למי שפגע ברחוב אמר: איש פלוני מת, אשה פלונית מתה, לפלוני מת ילד או ילדה, לקיים “מוציא דבה הוא כסיל”, משום זה קראו אותו משה מנדל “המבשר” (בשורה רעה). אחר כך קצרו את שמו וקראוהו רק “המבשר”, וכשאמרו לאיש: המבשר, ידע הלה כי במשה מנדל מנדלזון מדברים.

ח) בזמן שפשה בירושלים הנגע של המסיתים, הקן שלהם היה במגרש הגדול ממול למגדל דוד, בכניסה דרך שער יפו לעיר העתיקה, דרך רחוב הארמנים. היו להם אנשים מסיתים שסובבו בעיר וכשפגעו באיש עובר לתומו, מיד נטפלו אליו והתחילו לשאול אותו שאלות ולפתותו. פעם פגע אחד ברבי זאב ספיר, נטפלו לו והתחילו להתווכח עמו, אמר המסית: “משיח כבר בא ולחנם אתם מחכים לו”. השיב לו רבי זאב: נכון הדבר, אני בעצמי ראיתי איך ששני חתולים סחבו אותו לביובי העיר. נסתלק המסית.

ט) פעם פגע מסית ברבי שמואל ברוך, מלמד בתלמוד תורה עץ חיים, שהיה דר מחוץ לעיר ובא בבקר לעבודתו. התווכחו. אמר המסית: מרים אמו של ישו נתעברה הרוח אלהים, וישו הוא בן אלהים. השיב לו רבי שמואל ברוך: שוטה שכמותך, אם היה נולד מאיש, שלא כדרך הטבע, הייתי גם אני מאמין שהוא בן אלהים, וכך היה צריך להיות באמת, שישו שהוא בן אלהים יולד מאיש" שלא כדרך העולם. עכשו שנולד מאשה כדרך כל הארץ ואינו ידוע מי אביו, הרי אמו זונה, והוא ממזר.

י) ר' אהרן דיסקין בנו של ר' שמחה יַנִיבֶר-דסקין, היה המחצצר על שמחות, שהיה אומן נפלא בזה. פעם פגע בו מסית נוצרי אחד, שהכירו זה את זה, והתווכח עמו. ר' אהרן זה היה צעיר עליז ופקח. בינתים עבר כלב אחד, אמר לו המסית: הרי אחיך עבר לפניך. השיב לו ר' אהרן על אתר: זה אחיך ולא אחי, וראיה לזה, בדוק אותו ותראה שאינו מהול. נהיה שחוק, והלך לו המסית בפחי נפש.

יא) כשבא הנסיך רודולף בנו של הקיסר פרנץ יוסף לירושלים, סר ל“הושפיץ” האוסטרי הסמוך לשער שכם. הלכו כל ראשי המפלגות לברכו בשלום. היו שם יהודים ונוצרים ערביים וכומרים מכל המפלגות. בא הראש לקבל פניו. התאספו כולם בחדר ההמתנה וישבו על כסאות עד שיצא אליהם. בין הנאספים היה גם הרב זוננפלד, ראש עדת ההונגרים. ישב לו על כסאו, ואצלו ישב כומר אחד על כסאו. טבעו של הרב זוננפלד היה לנענע עצמו תמיד. ישב והתנענע בגופו. שאל אותו הכומר למה הוא מתנענע ואינו יושב ישר כמו כל הבאים. השיב לו הרב על אתר: האדם צריך להתנענע תמיד ולהראות שהוא חי מדבר ולא כמו הבהמה.

יב) בחצר חורבת ר' יהודה החסיד, למטה מבית הרב סלנט, דר איש אחד בשם רבי מאיר אַניקסטֶר, שהיה מעיר אניקסט שברוסיה, ונשאר שמו כך. היה שקדן בתורה, ירא וחרד, גבאי ונאמן של תלמוד תורה עץ חיים, וממונה של כולל ווילנא. הוא לא התערב בעניני הבית, רק אשתו, שהיתה אשת חיל, דברנית וגבאית. קראו אותה “לִיפֶּלֶה הגבאית”. ולהם בת יחידה, רחל שמה, קראו אותה “רחל ליפלֶס” על שם אמה. היא היתה טרדנית גדולה ודברנית ומבלבלת את המתפללים בבית הועד שהיה סמוך לדירת אביה. היא לא הלכה בנעלים רק בנעלי עץ (גַלֶצֶ’ס) אף ברחוב. בעל לא היה לה, כי גירשה, שלא היה יכול לסבול ממנה, והניח לה בן ובת. האם והבן והבת נתגדלו אצל ליפלה וניזונו על ידה. כשנתגדלה הבת והגיעה לפרקה, נישאית לבחור אחד כבן שלשים שנה ויותר שבא מרוסיה, שמו היה “משה צבי צֶמַחֶבִיץ” וקראו אותו רק בשם “משה צבי”. הוא למד תמיד, והסבתא ליפלה החזיקה אותו ואת אשתו. ילדה לו אשתו בת, קרא את שמה “חפציבה”. אמר: שחפץ שיצא ממנה משיח, כי גם שמו הוא צמח-ביץ. קמו עליו כל החרדים ומתפללי החורבה: למה קרא שם בתו בשם מוזר וחדש. רננו עליו והתקוטטו עמו. אמר: כן היה רצוני. וכדי להכעיסו ולהתלוצץ ממנו התחלו לקרות אותו בשם “חפצי בה” עד יום מותו.

רבי מאיר אניקסטר הנזכר היה מנהגו שעמד על רגליו ביום הכפורים כל הלילה וכל היום בלי נעלים ונתן בגרבים שלו אפון אחי חי ברגל הימנית ואפון ברגלו השמאלית ועמד עליהם – דקרו אותו בכפות רגליו, שתהיה לו כפרת עונות.

יג) הרב משה ליב מקוטנה (קוּטְנֶר רב) והרב מאיר אוירבך (קָלִישֶר רב) התפלפלו יחד תמיד. הרב מקוטנה היה בעל שכל ישר, והרב מקליש היה חריף, וכשהיה להם ויכוח בתלמוד ולא רצה שום אחד לותר, אמרו: נשאל את רבי שמואלקה (הרב סלנט – שדרך אנשי פולין לקרוא בקטנות השם דרך כבוד). הרב סלנט, שהיה ידוע לבעל שכל ישר, היה נותן תמיד צדק להרב מקוטנה. לא ערב לו להרב מקליש, אמר להרב מקוטנה שהרב סלנט נושא פנים לו. פעם היה ויכוח ביניהם בסוגיא אחת בתלמוד, אמר הרב מקוטנה להרב מקליש: נהפוך את הסברות: מה שהרב מקליש סובר אומר אני ומה שאני סובר יאמר הרב מקליש, ונשאל את רבי שמואלקה. הסכים הרב מקליש, וכשאמרו סברתם לפני הרב סלנט וגמרו, תמה הרב סלנט על הרב מקוטנה ואמר לו: הרב מקוטנה יש לו שכל ישר, ומה היה לו היום שאמר סברה לא ישרה? שחק הרב מקוטנה ואמר לרב מקליש: מה נשיאת פנים יש כאן? והודו שהפכו הסברות.

(מפי אבא).

יד) הרב מאיר אוירבך היה מנהגו שקודם יום הכפורים הלך לטבול עצמו בבית הטבילה של ר' ישמעאל כהן גדול, אצל הכפר סִילוַן, שרצה שיהיו מים חיים של מעין. במעין הזה באו מים בכל בקר דרך חור גדול סמוך לתקרה והתגברו עד שהגיעו למעלה מן הלב של הרוחץ ואחר כך היו מתמעטים ויצאו דרך חור אחד אצל הפתח (עיין לעיל בספרי, בזכרונות), והיה הרב מצמצם לבוא בשעת תגבורת המים, כדי שיוכל לטבול עצמו, שהמים יכסו את כל גופו. פעם לא היו מים מרובים כל כך שיכול לכוף את גופו ואת ראשו, והוא היה ארוך בדורו. הניח עצמו על הארץ בפישוט ידים ורגלים וציוה על משמשו שידחוק בידיו על גבו שהמים יכסו את כל גופו לקיים טבילה במעין, ואמר לו שפעם ידחוק בצד ופעם בצד זה על הגב ועל הכתפים במקום שכבר עלו המים, כדי שלא תהא חציצה. הוא מת בשנת תרל"ח. יהי זכרו ברוך.

טו) נהירנא כד הוינא טליא: רבי יצחק רוקח – אבי משפחת רוקח ביפו ותל אביב – שכר לו חצר עם בתים ברחוב שהולכים לשער ציון, הוא היה איש בעל קומה ממוצעת, בעל בשר וכתפים רחבות, ולו זקן שחור ועגול ויפה, ובעל הדרת פנים, וכובע גבוה של קטיפה על ראשו – כהרביים שבחוץ לארץ – לבש קפטן של משי וחגורה רחבה של משי אף בימות החול, ועל טליתו היתה עטרה של כסף מוזהב (גם בנו ר' שמעון כשהיה עוד רוק היה לבוש מלבושים כאלו בימות החול). היינו מיודדים ובכל יום נפגשנו שנינו ברחוב חב“ד, שהוא הלך לבית אבא שלו, שהוצרך ללכת דרך רחוב חב”ד, וגם אני, שאבא היה דר בחצר אור החיים ודברנו יחד, וידידותנו נשארה עד יום מותו (עיין בספרי חלק ב' בענין זה). רבי יצחק היה חסיד צֶ’רנָבוֹלִי. בשבת לבש שטריימל יפה של סוביל, והקציע חדר אחד בחצרו לבית תפלה של מתפללי נוסח צֶ’רנָבול, והיו מאחרים להתפלל, ובקדיש אמרו ויצמח פורקניה ויקרב “קץ” משיחיה. זה היה דבר חדש. היינו אנו, נערי החורבה, נוהגים לילך תכופות לבית התפלה שלו, לשמוע את אמירת הקדיש, וכשיצאנו מבית התפלה אמרנו כולנו בקול “ויקרב קץ משיחיה”.

טז) רבי צבי אריה ממזריטץ היה מקובל ולמד תורת הנסתר. הוא היה האשכנזי הראשון ששינה דרכיו, דבר בלשון הקודש – עברית משובשת – אף בחול. בשבת התלבש בבגדי לבן, הגרבים והקפטן והחגורה והירמולקה והמעיל הארוך העליון וגם הנעלים היו מבד לבן, ושטריימל ישן על ראשו. נערי החורבה, כשראו אותו בשבת, אמרו: “הצדיק הלבן” (וַייסֶר צדיק). אחר כך התחילו גם הגדולים לקרוא אותו “הצדיק הלבן” וכן נשאר שמו כל ימי חייו שאז לא היה מצוי בעל תלבושת שכזו.

יז) בשנת תרמ“ט, כשהיתה כאן המחלוקת בכולל הונגריה (כמבואר בספרי חלק ב), בא לאבא איש הונגרי, בחול המועד של סוכות, שמו היה רבי י. ש. ה. (אמר שהיה רב באיזו עיר שבהונגריה?), ולולבו בידו. הלולב היה יבש ונפרדו עליו. שאל אותו אבא: לולב זה של מי הוא? אמר: שלי, שאני מברך עליו כל יום, ועכשיו אני בא מבית הכנסת אחר התפלה. אמר לו אבא: לולב פסול אף בדיעבד. התרגז ואמר: לולב זה כשר גם לכתחלה לברך עליו, ויודע גם אני הדין כמו שאתם בני ארץ ישראל יודעים. שתק אבא ולא נכנס עמו בוויכוח. אחר כך התחיל להתווכח בעניני הכולל ואמר: בני ארץ ישראל אומרים שמנהלי כולל או או מוסד צריכים להיות אנשי צורה, יהודים נאים כמו שאומרים, ואתם מבזים את עושי העבודה הפשוטים שאינם ראוים להיות מנהלים: במדינת הונגריה ראשי הקהל הם אנשים סוחרי בהמות וסוחרי סוסים, נוסעים תמיד לשוקים במגפים מטונפות, בשבת ויום טוב באים לבית הכנסת (בחול לא יבאו שטרודים המה בעסקיהם) לבושים מלבושים יפים, פרַק וצילנדר וטבעות של זהב באצבעותיהם ויושבים במזרח. עוד: בני ר”ד, בעת שמנקר את הבשר בחנותו (היה טבח (קצב) ולובש בגדים מלוכלכים וחותך האברים לגזרים), חוזר הוא בעל פה כל דיני ניקור והלכות טריפות (?); בני ר"א (גם כן טבח (קצב) בעת חזירתו מבית המטבחים העירה ובידו ובכיס קפטנו הכבד והריאה ובני מעים, חוזר הוא בהליכתו כל הרמב"ם בעל פה (?), והתלמוד אומר: פשוט נבילתא בשוק ואל תצטרך לבריות. – אני הייתי אז בבית אבא, – אמרתי לו: שתי תשובות בדבר. א) כיון שכך הוא למה באתם לארץ ישראל, היה לו לבנו הגדול להיות ראש הקהל בעיר שכבודו היה רב (?) ובנו הקטן אחד מטובי הקהל, ב) כבודו אינו יודע פשט של התלמוד. התלמוד אומר פשוט נבילתא בשוק ואל תצטרך לבריות, כלומר: כדי שלא תצטרך לבריות תעשה אף מלאכה בזויה להביא ביד ובכיס הקפטן הריאה והכרס והקיבה, ולא תאמר כהנא אנא, גברא רבא אנא, זה מוסב למטה, כלומר: כשתעשה מלאכה בזויה תדע שמלאכתך מלאכה בזויה ואתה איש בזוי, ולא תאמר גברא רבא אנא, אלא שאתה פושט נבלות ותו לא. נעשה שחוק, והוא כעס והלך לו. – אחר כך ספרו זאת להרב זוננפלד, וקלסוה. אמר: זו תשובה נצחת.

יח) הרבנית מבריסק היתה ידועה למחמרת ומדקדקת בעניני כשרות, בפרט בחשש של חמץ היתה מפרזת בחומרות. מנהגה היה שכל הכלים שהשתמשה בהם כל השנה, אף קלחות גדולות ואגני כביסה, מחבות ומרחשות, צלחות גדולות וקערות, כפות ומזלגות וכל כלי הכסף, אף המנורות של שבת ויום טוב, מכרה לר' ישראל שואב המים (כן קראו אותו “ישראל וַוסֶר טרגֶר” שהוא היה השואב מים מהבור שבחורבה בשביל תלמידי התלמוד תורה וישיבת עץ חיים), בעד איזה סכום, כדי שלא תהנה משום כלי שימוש של חמץ, כי לא רצתה לסמוך על הגעלה והכשרה. אחר חג הפסח קנתה ממנו חזרה כל הכלים. – בשביל פסח היו לה כלים מיוחדים –. כל הכלים שמכרה לישראל זה היה צריך להעבירם לרשותו, על ידי סבל. שיביא את הכלים לביתו. הכלים היו שוים כסף רב, וכה נהגה שנה שנה. שנה אחת התיישב השואב מים ולא רצה להחזיר את הרכוש אחר פסח. אמר: אני קניתי את הכלים והם שלי ואיני רוצה למכרם שוב. טענו עמו שלא היתה מכירה אמיתית, שאין שום דבר, שיש חשש חמץ, ורק בתורת פקדון נתנה לו הרבנית לשבעת ימי החג. השיב: אם כן נהנתה הרבנית

מכלים של חמץ בפסח, צריכים אנו לומר שזאת מכירה גמורה כדין תורה, והרי הכלים שלי. הרבנים והדיינים טענו עמו, והוא באחד: הכלים המה שלי ואיני רוצה למכרם. עד שהתערבו מתווכים וגמרו עמו ליתן לו 10 נפוליון זהב (8 לא"י), והחזיר את הכלים.

יט) בעת שהרב הירשנזון הוציא לאור את העתון החדשי שלו בשם “המסדרונה” כתב פעם מאמר בשם “כבוד נשים”. מיד הזדיינו הקנאים עליו ועל ספרו. כינו את העתון בשם “הפרשדונה” והדפיסו נגדו ונגד אביו רבי יעקב מרדכי, חוברות באיסורים, כידוע ליהודי ירושלים. החוברות הדפיסו בדפוס של ר' שמואל צוקרמן, בתנאי שאסור לו למסור אף מקצת מן החוברות, וכן לא להראות שום דבר לרבי יעקב מרדכי ולבנו רבי חיים ולכל כת דילם. רבי חיים רצה לדעת מה כותבים עליו בחוברות, ולא היה יכול להשיג אף חצי דף מהחוברות בשום אופן. עלה בדעתו: כאן היה איש בשם רבי ישראל שמעון שַׁין, שהיה יוצא ונכנס בבית רבי יעקב מרדכי. הלבישו את האיש קפטן מאריג חדש ומלמטה היה בד לבן חדש (אוּנטֶר שלַק באידיש). ר' ישראל שמעון היה בא בכל יום לדפוס צוקרמן ואמר: רוצה אני להדפיס איזה דבר, וכשדברו יחד הרים ר' ישראל שמעון את שולי קפטנו, שהבד יהיה למעלה והניח את הבד על המכבש ששמה היו אותיות מסודרות להדפיס, עבר בידיו על הבד ודחק בידו את הבד על האותיות, נרשמו האותיות על הבד, הפשיל את קפטנו והלך לו, ובעל הדפוס והפועלים לא הרגישו, שכל אחד עסק בשלו, בא לבית רבי חיים, פשט קפטנו מעליו והעתיקו את האותיות שעל הבד. כן בא יום יום ועסק בזה, אחר כך לבש קפטן חדש. – היתה זאת המצאה נפלאה בימים ההם.

כ) בימים ההם מת איש אחד שקראו אותו “משיח” (למה קראו אותו כן לא אדע) ואף לחתנו ר‘.מרדכי גוטשטין קראו “מרדכי משיחס”. בפנקס של החברה קדישא כתוב עליו: חסיד ועניו ירא אלקים ר’ זרח פליגלטויב".

כא) רבי בינוש סלנט בנסיעתו הארוכה על פני ארץ ישראל, היה גם בחצי האי סיני ועל הר סיני, ובחזירתו הביא עמו אבנים משם, שיש בהם דמות סנה –

כמובא בספרי הנוסעים – וגם אני ראיתי אותן.

כב) רבי אהרן יפה היה שמש בית דין ושמש של בית המדרש מנחם ציון ושמש של כל האשכנזים שבעיר העתיקה. עצירת גשמים, ארבה, מחלה, מת, ועל כל צרה שלא תבא היה מכריז ביטול מלאכה. היה מוסר הזמנות לחתונות וברית מילה, היה עד על “תנאים” ו“כתובות” ושטרות, משום שלא היה דבר בעיר 

שר' אהרן לא היה שם. – “עד שנתי” כמו שאומרים –. הוא חתם עצמו תמיד “אהרון” בויו. פעם ראיתי אותו חותם, אמרתי לו: תמיד “אהרון מלא” (שהיה אוהב את הטפה המרה). כעס עלי ואמר: עזות פנים!

כג) כאן היה הרב המגיד המפורסם רבי אליהו שרהזון, תלמיד חכם גדול ודרשן מפואר. היה לומד בבית הכנסת הגדול בית יעקב כל יום אחר הצהרים לפני הרבה אנשים, והשלחנות היו מלאים אנשים שבאו לשמוע אותו – (הזכרתיו בספרי חלק ראשון בעולמו של הסבא). כשכלו ימי השבעה של פטירת הרב מאיר אוירבך, הרב מקליש, הספיד אותו המגיד בבית הכנסת הגדול בית יעקב. בית הכנסת היה מלא מפה אל פה, ובהספדו התרגש מאד בבכי ובקולו החזק, נתחמם והתחיל להזיע, ואחר ההספד, שארך כמה שעות, הלך לביתו עיף ויגע, הצטנן בדרך ונפל לחולי ובעוד יומים או שלשה מת.

כד) איש אחד מגרמניה היה בירושלים ושמו ד“ר שלמה בָּנְדִי. היה רווק כבן חמשים שנה, ואיש תם כפשוטו ולא הבין אף מלה אחת בעברית או באידיש. היה לו כלב גדול, שהלך תמיד לפניו, כשבידו של האיש שוט. פעם ראו אותו אוחז את הכלב ברצועה של עור על צווארו ועובר עמו את רחוב הבטרק, גם רחוב היהודים, וחזרה ברחוב הבטרק, וקרא לו בגרמנית: “הַאבֶּען זיא די שַׁנדֶע” (“יתבייש” בעברית). שאלו אותו: אדון ד”ר, מה זה? השיב: הכלב חטא נגדי איזה חטא, וזה עונש שלו, שילך קשור בצווארו ברחובות העיר ואקרא לו “שיתבייש” כדי שתהיה לו כפרה על חטאו. אחר כך התחילו השדכנים ובעלי המצוות לומר לו שישא אשה. נתרצה, ומצאו בעדו אשה עניה שלא הבינה אף מלה אחת גרמנית. נשא אותה. הוא לא ידע אידיש והיא לא ידעה גרמנית. הוא היה קפדן ואיש מפוזר, ומובן שהזיווג לא עלה יפה, התקוטטו עד כדי הכאה, עד שנמצאו בעלי מצוות אחרים, שהתערבו ביניהם, להפרידם, והוגבל היום שבו יגרש את אשתו אצל הרב סלנט. ביום הגירושין הלך אל הרב. דרכו היה לרוץ בפזור בהליכתו. האנשים שפגעו אותו בדרכו שאלו אותו: אדון ד"ר, איפה הוא רץ? אמר בגרמנית: “איך געה צו דער קוּרְבֶה שיעדען מיינע פרוי” (אני הולך אל החורבה – חורבת ר"י החסיד – לגרש את אשתי). שחקו כולם ממנו.

כה) בימים ההם לא כתבו הרופאים רשימת סמים (רֶצֶפט) בשבת, מפני חילול שבת, והרבנים לא התירו את הכתיבה להרופאים היהודים. (אז היתה משמעת חזקה וגם שמירת שבת כהלכתה אצל כל היהודים). היה נהוג כי בשבת הלך הרוקח עם הרופא לבקר את החולים, והרופא אמר לרוקח איך להשתמש בעריכת הסמים לפלוני, ואיזה לפלוני, וגם בבית המרקחת היה ערבי אחד מיוחד לשבת, שאם יצטרך הרוקח לבשל איזה סם, היה הערבי מדליק את האש ומבשל, כפי הזמן שציוה הרוקח, ואחר כך לכבות את האש. 

כשבא ד“ר שוורץ – שהיה מהונגריה – לירושלים, והוא היה רופא מוסמך ומצוין, שרבים השתמשו בו, התחיל לכתוב את רשימת הסמים בשבת. אמר: אי אפשר לסמוך על הרוקח באמירה בעלמא, ובפרט כשהרופא הולך לבקר כמה חולים, יוכל הרוקח לטעות ולהחליף את הסמים מחולה לחולה, או שיוסיף על המדה או לגרוע. שלחו לו הרבנים לומר לו שהוא מחלל את השבת. חדל מלבקר חולים בשבת, וכשקראו אותו בשבת לחולה אמר: יש רופאים אחרים. אני אומר שהרופא שהוא אחראי צריך לכתוב אף בשבת. ידעו כולם כי בשבת אין לילך לד”ר שוורץ בביתו וגם לא לקרוא אותו לחולה (וזה לתעודה שאף ד"ר שוורץ שהיה רחוק מן היהדות לגמרי וגם היה לו הפסד ממון – כי ביקורו עלה בדמים מרובים – לא רצה להתנגד לרבנים ולחלל שבת בכתיבה).

כו) כאן הי' איש מהונגריה, כבן ששים שנה, בשם רבי אברהם מינץ. לבש קפטן וחגורה ונעלי בית, ולו זקן גדול וארוך. הוא היה כביכול רופא (דוקטור), אבל לא קראו אותו בשם רופא רק בשמו: “ר' אברהם מינץ”. הנשים האמינו בו ובסמי מרפא שלו ואמרו שהוא מומחה למחלות ילדים. את רשימת הסמים (רֶצֶפטן) שלו כתב באידיש ובאותיות גדולות ולא בשורה ישרה. נתן כמה סמי מרפא שידע וגם חינין. הוא היה אומר שכל מחלה היא מין קדחת: קדחת הראש, קדחת העינים, קדחת האזנים, קדחת הגוף וכו'. פעם קראו אותו לילד שנעצר השתן שלו, אמר: זו “קדחת המכנסים”. ליצני הדור קראו אותו “פרופסור מינץ”.

כז) כן היה עוד איש אחד בשם רבי יצחק מאיר גלומב. גם הוא היה כביכול רופא. הוא היה תלמיד חכם. קראו אותו בשם “המבקר”, משום שקראו אותו לבקר חולים. גם עליו אמרו הנשים שהוא מפליא לעשות (?).

כח) בין הרופאים בזמן ההוא היה רופא אחד זקן, משומד, בשם ד“ר יִלָביץ, רופא פרטי של המסיתים, שהלך ליהודים בחנם, ואת סמי המרפא קבלו בבית החולים האנגלי בחנם. לעניים נתן גם כסף לקנות חלב. על הנייר לרשימת הסמים (רצפטן) היה מודפס “כי אני ה' – במילואו – רופאך”, וכל זה היה על חשבון המיסיון. פעם קראו אותו לאשה זקנה עניה. כשנכנס לביתה, שאל אותה מה לה השיבה: כואב לי כאן וכאן – הלואי יחולו כל הכאבים שלי על המשומדים! אחר כך שאל אותה אם יש לה “יציאה” (הפרשה) ושאל בגרמנית: האבען זיע געהאט דיע שטול”? אמרה: לי שני כסאות (כסא באידיש שטול) אחד יוכל הרופא לקחת בשבילו לישב עליו. שחק וכתב כמה סמים. בחזירתו ספר לכל אחד איך שהאשה אמרה “כל הכאבים יחולו על המשומדים”, והוא בריא אולם.

כט) רבי אליעזר דוב הירשברג, (מובא בספרי חלק ראשון בעולמו של אבא) היה איש קפדן ונוח לכעוס. היה לו זקן גדול וארוך כמעט עד הברכים, והחבריא הקניטו אותו תמיד להכעיסו, קראו אותו “בֵּיזֶר בֶּר” במקום “ליזר בר”. פעם בערב שבת עם חשכה, כשישב על האיצטבא שלפני בית המדרש מנחם ציון (כמבואר בספרי חלק ראשון בפרט), ישבתי אצלו וגם אבא ישב, שח שיחת חולין וספר לי סדר חייו ברוסיה. הוא דר בעיר שעל הספר, בין רוסיה לפרוסיה, סמוך לעיר ממל שבפרוסיה ועסק עם שותפים בהברחת סחורה מפרוסיה לרוסיה – להפטר מן המכס – והרויח הרבה כסף. כה סחר כמה שנים, עד שפעם השיגו אותו שומרי הגבול של רוסיה, החרימו את הסחורה, ופסק דינו יצא להלקות אותו מלקות בשוט על גבו, כשהוא ערום. קיימו בו הפסק (קראו לזה גִיקנוּטֶבֶט), ואמרו לאסור אותו אחר שיתרפא, אבל הוא ברח מעירו לארץ ישראל ונשארו סימנים על גבו מן המלקות. אחר כך אמר לי: הנה האבא שלך אחד מן החבריא שציערו ומצערים אותי תמיד. פעם הלכו כל בני החבריא לטייל במקום קבורת סנהדרין²⁵³ גדולה, ואני והאבא שלך גם כן היו שם. נכנסנו למערה לסייר אותה. פתח המערה היה נמוך, עד שהיו צריכים להכנס ולצאת בפישוט ידים ורגלים, להוציא את הראש ואחר כך כל הגוף (גם אני בצעירותי סיירתי בפנים את המערה הגדולה והכוכים, ולמטה המערה, שהוצרכו לכוף הגוף ולהכנס בדוחק, שהיה פתוח רק מקום צר, ובחזירתי יצאתי בפישוט ידים ורגלים). למזלי הייתי אני האחרון לצאת, וכשהוצאתי את ראשי לקחו החבריא תפוחי זהב מרוסקים וחפפו בהם את ראשי וזקני. צעקתי עליהם, אולם קשה היה לי לזוז ממקומי עד שיצאתי כולי, גערתי עליהם, והם שחקו ממני, שהזקן שלי הארוך נהיה קשה ומחודד, והוכרחתי לשוב הביתה עם זקן שכזה.

ל) ר' יעקב ב“ר אהרן דוב, שקראו אותו משום זה גם “יעקב ברא”ד'', היה סתת, מהאשכנזים הראשונים שהתחילו בעבודה זו. (מתחלה היו המסתתים רק ערביים וספרדים). פעם נלקה באבן ונפצעה אחת מרגליו. השתמש ברופאים, ולא עלתה לה ארוכה. הוכרח ליסע לעיר ווין, אל הרופאים המומחים לזה. נכנס לבית החולים, הרופאים טפלו ברגלו ומצאו שאין לה תרופה וצריכים להסיר את רגלו. עשו לו ניתוח והסירו את הרגל, והיה צריך לעשות לו רגל מלאכותית. כסף לא היה לו, מה עשה? הלך למקום שבונים בתים להשכיר עצמו לסתת. רצה הקבלן לראות איך מסתתים אבנים בארץ ישראל ואיך הוא עושה עבודתו. ר' יעקב לבש תרבוש אדום וישב לו על הארץ, כשרגלו האחת בין ברכיו, ועשה מלאכתו (מסתתי אבנים בחוץ לארץ אינם יושבים על הארץ, שקשה להם הישיבה על הארץ ורגליהם בין ברכיהם, כל מסתת יושב לו על שרפרף נמוך ועל השרפרף כמין כר מבגדים ישנים ומבולאים), ומי שעבר על יד ר' יעקב עמד לראות איך שהוא יושב על הארץ ומסתת. ארע שהקיסר פרנץ יוסף עבר על ידו בבגדי אזרח (ציוויל) בלא שום בני לוויה. ראה אותו יושב ומסתת ותרבושו על ראשו. שאל אותו מי הוא ומה מעשהו בווין. ר' יעקב שלא ידע שזה הוא המלך חשב שזה אדון אחד וכבר היה רגיל בשאלות שכאלו, ישב לו על מקומו וספר לשואל שהוא מירושלים וכו', עובד עד שיהיה לו די קנית רגל מלאכותית. הוציא הקיסר כרטיס ביקור ורשם כמה מילים בעפרון ונתן לו ואמר שילך לביח”ר או לאומן ויתנו לו רגל מלאכותית. ר' יעקב לא ידע קרוא וכתוב, שאל לאיזה ביח“ר ילך, השיב לו הקיסר שילך לאיזה ביח”ר שהוא רוצה, והלך לו. לאחר שגמר עבודתו היומית, הלך עם הכרטיס לביח"ר היותר גדול בעיר, נכנס למנהל והראה לו הכרטיס, נזדעזע המנהל ושאל אותו איפה השיג את הכרטיס, והוא לתומו – שלא ידע שזה היה הקיסר – ספר לו כל הענין. שאל אותו המנהל: מה תארו של אדון זה? תאר אותו. ראה המנהל שהוא אמת, אמר המנהל: דע כי מי שנתן לך את הכרטיס הוא “אדוננו הקיסר ירום הודו”. נצטער ר' יעקב, כי אלמלי ידע שהוא המלך היה דורש ממנו גם כסף להוצאת דרכו ירושלימה. תיכף נתנו לו רגל מלאכותית היותר טובה כפי מדתו, וכשבא חזרה לירושלים הראה לכל שרגלו המלאכותית היא מתנת המלך, ואמר: אשרי האיש שידע קרוא וכתוב, ואוי לאיש שהוא בור.

לא) בשנת תרמ"א, בעת שהורי דרו בבתי מחסה, דר שמה גם רבי יהודא בלומנפלד קראו אותו “ר' יודל לָמזֶר” שהיה מעיר לָמזֶה שברוסיה. אחר הבר מצוה שלי ראה אותי בבית הכנסת ושאל אותי על למודי ומה אני לומד וכו'. אמר לי: אתה יליד הארץ, אספר לך מעשה שהיה עמדי, כשבאתי אל הארץ. כביש מיפו לא היה, וגם עגלות לנסיעה לא היו. רכבנו אני ועוד יהודים מרוסיה שבאו לארץ על חמורים. בדרך ראינו הרבה עצי זית, שנשתבחה בהם ארץ ישראל (ברוסיה לא ראינו זיתים). מיד ירדנו מעל החמורים וכל אחד קטף לו זית לטעום את הפרי של שבעת המינים. חשבנו בטח שטעם הזית הוא מתוק, וכל אחד נשך את זיתיו והרגיש שהוא מר מאד, אולם לא אמר אחד לחבירו שהוא מר ועבר כל אחד בשתיקה, שלא להוציא לעז על פירות של ארץ ישראל, ועלינו על החמורים והמשכנו דרכנו לירושלים.

לב) פעם הייתי אצל רבי ישראל דוב פרומקין – מאוהבי אבא הנאמנים – (זה היה בזמן ביל"ו וחובבי ציון והוא היה אז מהמתנגדים שלהם). ספר לי: פעם פגע בו פלוני… ברחוב והתווכח עמו ושאל אותו: למה אתם הירושלמים מתנגדים לנו? אתם יראים שתהיה מגרעת בכספי רמב“ן? אבא שלי היה כמה שנים גבאי של מעות רמב”ן, בזמן שחלה ציוה לכתוב לירושלים שיתפללו עבורו אצל כותל המערבי ולומר תהלים בציבור. אני שידעתי שאבא של הלה היה גבאי ארץ ישראל בעיר חבדי“ת אחת, ורננו עליו שמעלים את הכספים ומשתמש בהם, השבתי לו: יודע אני מזה, וסימן לכך שאמרו אצל כותל מערבי מזמור מ”א שכתוב שמה “ואשר שכב לא יוסיף לקום”. הלך לו פלוני.

לג) רבי ישראל חיים הכהן מקידן שברוסיה, היה גבה הקומה מאד וקולו חזק. היה מלמד לנערים, וכשלמד את התלמידים שלו הגדה של פסח, אמר להם: “די מצה איז אָן זלץ, אָן שמלץ אָן אֵייער” (בעברית; המצה בלי מלח בלי שומן בלי ביצים). מנהגו היה שהתפלל כוותיקין ואחר תפלתו הלך מעוטף בטלית ותפילין לכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולכל המנינים שהתפללו על החורבה, לישא את כפיו, והיה צועק בקול רם. בשבת אחר תפילת וותיקין הלך לכותל מערבי לישא את כפיו בכל המנינים שהתפללו שמה. אמרו לו, שזה אסור מחשש ברכה לבטלה, ולא יכלו להסירו ממנהגו. אמר: אני כהן ורצוני לברך את ישראל, ומשום שהיה גבה הקומה מאד וקולו חזק קראו אותו “הכהן הגדול”.

לד) פעם בא יהודי אחד מרוסיה, איש פשוט שלא ידע ממנהגים, וכשראה שהכהנים נושאים כפים בחול ובכל יום (בחוץ לארץ אין הכהנים נושאים כפיהם רק במועד ובתפילת שחרית) התפלא ואמר: הא לכם ישמעאלקה (תורכים) עם מנהגים שלהם – מצוה שהכהנים ישאו כפיהם בכל יום.

לה) אשה אחת היתה בירושלים בשם גולדה רוזינטל, היא עשתה משחות משלה לפצעים, מעשנת בעשבים לחולי רוח, מכניסה אבר שנתפרק, לוחשת

לעין רעה וגם “מילדת”. היא שאפה טבק הרבה, וכשקראו אותה ליולדת, וחבלי לידה אחזו את היולדת, וטבק עוד היה לה בין אצבעותיה, השליכה את הטבק והתחילה לטפל ביולדת.

עוד שתי נשים מילדות אשכנזיות היו כאן, אמא ובתה, האם פֵיגֶה והבת בֵּילה. גם הן שאפו טבק רוסי חריף, והבת היתה גם מעשנת סיגריות, וטפלו עם היולדת בלי נטילת ידים, והיו מקרים שאשה היתה מקשה לילד והוצרכו לסייע את הולד שיצא, והאצבעות של המילדת היו מלאות טבק, והיתה היולדת בסכנה מהרעלת הדם, והבעל הוכרח להביא רופא נשים לנקות את הרחם. – כאלו היו המילדות בימים ההם –.

לו) בשנת תרמ“ב–תרמ”ג באו לירושלים יותר משלשים אלף רוסים לחוג חג הפסחא שלהם. השמירה מהממשלה היתה חזקה. באו חיילים מכל העיירות לירושלים, וברחובות העיר סובבו הרבה חיילים, ביום ובלילה, עם רוביהם בידיהם. לילה אחד, בחצות²⁵⁴, נשמע מבית הקפה הגדול יריה אחת ושתים. נפחדו כל הדיירים, הוציאו ראשם מן החלונות ושאלו מה זה. השיבו החיילים שאין דבר, וירו באויר למען דעת שיש שמירה מהממשלה. וכשהגיע ליל הפסחא, לעשות הסדר בבית התפלה שלהם בעיר העתיקה (ברחוב שהיה נקרא “הסמטא הטרפה” שאסור היה ליהודי להכנס לשם, שהיה מקבל מכות) שנמשך עד חצות, מוכרחים היו בו בלילה לחזור לרכבת שהיתה מוכנה וליסע למקומם, והחיילים האיצו בהם והכו בקתי הרובים שימהרו לנסוע בלי שום איחור. גם ר' מרדכי שרגא – המובא לעיל בספרי – אף שהיה יהודי, היה נוכח לראות את הסדר וגם הוא האיץ באלו שפגרו מלנסוע.

לז) בית האסירים הפלילי היה ברחוב שהולכים בו לשער שכם, על יד חצר חזקת רבי ישכר דוב צובנר, סמוך לשער שעל ידו נכנסים להר הבית. פעם עלה בידי אסיר ערבי אחד לפתח את אזיקיו ולברוח מבית האסירים. השומרים הרגישו בו והתחילו לרדוף אחריו ואי אפשר היה להשיגו, וגם האנשים שברחוב לא יכלו לתפוס אותו, כי היה בידו פגיון ונענע אותו לכל צד, שאם יגש אליו איש, ידקור אותו בפגיונו. החיילים פחדו לירות בו, פן יפגעו במי שהוא, שהרחובות היו מלאי אנשים. הוא רץ, והחיילים אחריו עד שעבר דרך רחוב החנויות של הערביים לרחוב הבטרק ומשם אל מחוץ לשער יפו. בתחלת רחוב הבטרק היתה חנות לספרדי אחד ואצל החנות עמד כסא לשבת. כשעבר דרך חנותו לקח בעל החנות את הכסא וזרק על ראשו מאחוריו, נתבלבל האסיר ונפל לארץ, תפסוהו החיילים והחזירו אותו לבית האסירים. 

לח) כמבואר בראש ספרי חלק ב' למדתי אצל ר' שמואל זַבִיל, מלמד דרדקי ידוע, שכל הילדים של העיר העתיקה למדו אצלו. הוא היה נוהג לבא בכל חג לאבא, לברכו ברכת החג ולקבל מטבע אחד. בחג אחד, כשבא, ואני הייתי אז כבן תשע שנים אמר לי: חיימקה תלמידי, אני אומר לך דבר טוב: בשיר המעלות שקודם ברכת המזון אומרים “אז ימלא שחוק פינו”, מה השחוק? תא ואסברך. למשל, איש נשא אשה והוליד בן, אביו לא האריך ימים ומת בצעירותו, והבן האריך ימים ונהיה זקן, ובעת שתהיה תחית המתים, יקומו המתים כמו שהיו בעולם הזה, אם כן האבות שמתו ולא האריכו ימים יהיו צעירים וזקנם שחור והבנים יהיו זקנים וזקנם לבן, יאמר איש זקן לאיש צעיר, אבא, ויהיה שחוק, לפיכך כתוב אז ימלא “שחוק” פינו.

לט) כאן היה אחד שקראו לו “מרדכי המשוגע”. לא דיבר עם שום איש ולא ציער את מי שהוא, רק דיבר בינו לבין עצמו. בכל יום עלה על הגג של בית הכנסת הגדול בית יעקב ומשם למעלה לראש הכפה העגולה והגדולה. – בראש הכפה בולט ברזל עב שבו קשורה שלשלת גדולה ועבה של ברזל, עשויה לעת שצריכים לתקן איזה דבר בכפה, שהאומן יאחז בידו בשלשלת שלא יפול מעיגול הכפה הגבוהה, – אחז את השלשלת בידו וסובב את הכפה כשעה

ודיבר בינו לבין עצמו וירד. שום איש לא רצה לצעוק עליו, מחשש סכנה, יבהל ויפול ממקום גבוה זה.

פעם נכנס לבית המדרש “שערי ציון”, והלך הלוך ושוב ואמר: שלחו מן השמים להחזיר את העם בתשובה, וגם ראיתי את אליהו הנביא. הלומדים שבבית המדרש לא יכלו להפטר ממנו, ולא הניחם ללמוד. בין הלומדים היה גם רבי חיים הירשברג – חתן הרב סלנט בזווג שני – לקח כלי עם מים ועלה לעזרת נשים שהיתה למעלה מבית המדרש, נגש אל החלון הנשקף לבית המדרש וקרא: מרדכי, מרדכי, גש הלום, כי מן השמים מדברים עמך! נגש אל המקום שהיה שם החלון, שפך עליו רבי חיים הכלי עם המים ואמר: “וזרקתי עליך מים טהורים”. הלך המשוגע מבית המדרש. – רבי חיים זה היה חברי וידידי, היה תלמיד חכם גדול ושוחט דמתא כמה שנים, ונתן “מעשר” מכספו לעניים בצנעא –.

מ) בו בזמן שהורי דרו בבתי מחסה, דר שמה גם הרב מוני זילברמן המפורסם ועוד דיירים. בין הדיירים היה אברך אחד בשם ר' שבתי לֵהמַן, שקראו אותו “שֶׁפּסֶל חַנֶה לִיפשֶׁס” על שם חמותו שלמדה לנערות וילדות, קריאה ותפלה וכתיבה. חתנה זה היה מתפלל על פי כוונות האר“י (רבי יצחק לוריא) וחשב עצמו ל”מקובל". כשמת אביו ונהיה אבל, התפלל לפני התיבה. דרכו היה שבעת חזרתו את התפלה של שמונה עשרה, אם לא כיוון כראוי או שחשב שטעה באיזו תיבה, חזר על התיבה פעם ופעמים, כדי לכוון, והיה מאריך זמן רב, והציבור לא יכלו לסבול. קרא אותו רבי מוני – אחר התפלה – ואמר לו ברבים: "אם שגורה תפלתו בפיו יודע אני שהוא “מקובל” ואם לאו יודע אני שהוא “מטורף”, ומאז חדל מלחזור על התיבות.

מא) בין היושבים בערבי שבתות על האיצטבא בחצר בית המדרש מנחם ציון (כמבואר בספרי חלק א' וחלק ב') היה גם רבי יעקב אריה סלנטר – לבינזון – נכד הרופא ר' זאב אסיא סלנט (מובא בספרי חלק ב'). דיבורו היה בלחש וכמעט שלא נשמע. לבש בשבת ספָּדִיק יפה צהוב. נתן רפואות, שלמד או קבל מהסבא שלו. פעם ישבתי אצלו על האיצטבא. זה היה בשבת פרשת עקב, וההפטרה של פרשה זו היא בישעיהו מ"ט: "ותאמר ציון עזבני ה' וגו' ". אמר לי: כולם טועים בפירושו של הפסוק שם, “מהרסיך ומחרביך ממך יצאו”, שמסרסים את הפשט של “ממך יצאו” ואומרים: המהרסים והמחריבים כולם יצאו מישראל; והאמת שהנביא מבשר לישראל, שהמהרסים והמחרבים יצאו מציון. אמרתי לו כי כל מפרשי ישעיהו מפרשים כך, ויעוין במצודת דוד, וגם המדרש תנחומא בפרשת ויקהל מפרש כך. נתכעס ואמר כי הם טועים בפירושו של הפסוק, והם אינם מדקדקים בנקודות, שלפיהן צריך להיות יָצאו וכתיב יֵצַאו.²⁵⁵

מב) בימים ההם היו שני עשירים בירושלים מעיר יַסִי שברומניה. הם דרו זה אצל זה, בשכונת ניסן בק, הסמוכה לשער שכם. אחד היה כבן ששים שנה ושמו היה ר' שמעון בַּקַל, ואחד כבן חמשים שנה בשם ר' חיים הופמַן (בניו היו בנקאים ביסי). ר' שמעון היה הדור בלבושו, דיבורו היה בנחת ובנימוס, וכשתבעו ממנו כסף לדבר מצוה נתן בעין יפה ובפנים שוחקות, אמר: בני ירושלים הם יקרים ונכבדים. ר' חיים היה קמצן ורגזן, לבש מלבושים פשוטים, וכשדרשו ממנו כסף אמר: ארץ ישראל היא סדום, ולא רצה ליתן. פעם כשבא לאבא להחליף צ’יק – של בניו הבנקאים – ואמר כך, שאלתי ממנו פירושו של דבר. אמר לי: בתורה כתוב “ואנשי סדום רעים וחטאים” ויש אתנחתא, כלומר הפסק, ואחר כך כתוב “לה' מאד” ופירושו “רעים בגופם וחטאים בממונם”, אולם “לה' מאד” – דבר שבין אדם למקום – מאד: לעשות מצות, לבקש נדבות בעד עניים בעד חולים וכדומה.

מג) בזמן ההוא בא איש מפרנקפורט דמיין, בשם אהרן שַׁיֶיר, רווק זקן ועשיר. קנה לו שלשה חדרים בבתי מחסה שבעיר העתיקה לדור בהם כל ימי חייו, ואחר כך יהיו שייכים לבתי מחסה, לדור שמה עניים. היה גלוח זקן וראש וחפשי, ומשום שר' יעקב רוזנטל דר סמוך לו, אכל אצלו, והוא ואשתו טפלו בו. בקיץ הלך אחר הצהרים לטייל, ור' יעקב אחז בידו להוליכו, שהיה איש זקן מאד. דרכו היה, כשהלך לטייל, וחשש שמא יפול כובעו מעל ראשו מפני הרוח, לקח מטפחת אדומה, קפלה ונתן אותה על הכובע מלמעלה, ושתי ראשיה קשר מתחת לסנטרו, וכשהלך ברחוב, קראו אחריו הילדים והנערים “מאי שייר דהאי שייר, שייר חצי כופר”, כי אז היה זה דבר חידוש לראות איש גלוח זקן וראש ונשאר שמו עד יום מותו “שייר חצי כופר”.

מד) רבי שמעון הכהן מִוַבּוֹלנִיק שברוסיה – מן העולים השניים – עסק בקניית ספרים עתיקים ומכירתם. היה פקח, חרוץ, ליצן, ושמחן וכולם אהבו²⁵⁶ לעקוץ אותו כדי לשמוע תשובתו הפקחית. ספר לי: פעם הביא ספר עתיק יומין להרב יעקב מאיר ז“ל. זה היה בפרשת בראשית וההפטרה היא בישעיהו מ”ב "כה אמר ה' א' וגו' ", וכתוב “כאן מסיימים הספרדים”, והאשכנזים מוסיפים “והוא עם בזוי ושסוי”. הרב, רצה ליתן לו עקיצה, אמר: ר' שמעון, הספרדים מסיימים, והאשכנזים מוסיפים “והוא” – כלומר האשכנזים עם בזוי ושסוי. השיב לו על אתר: אם האשכנזים מסיימים והספרדים מוסיפים והוא, אז היתה הכוונה על האשכנזים; עכשיו שהספרדים מסיימים, והאשכנזים אומרים והוא עם בזוי, הכוונה היא על הספרדים שסיימו. עוד ספר לי: פעם הביא להרב אלעזר שפירא ספר למכור. רבי אלעזר היה חסיד נלהב ור' שמעון היה מתנגד גדול, וקראו אז להאשכנזים המתנגדים בשם “פרושים”. – זה היה בפרשת נצבים – אמר ר' אלעזר לר' שמעון: למה קוראים למתנגדים “פרוש”? משום שבסדרה זו כתוב “ש’ורש פ’ורה ר’אש ו’לענה” שהם ראשי תיבות פ’ר’ו’ש‘. השיב לו על אתר: אם ראשי התיבות היו כסדרן, צדק ר’ אלעזר, אולם הראשי תיבות אינם כסדרן ולפי זה פָרוש כשמהפך עצמו לחסיד, הוא שורש פורה ראש ולענה. צחקו שניהם.

מה) ספר לי אבא: בעת שהיה בירושלים משה מונטיפיורי בשנת תרכ"ז נכנס להר הבית, וכשיצא ונכנס לעגלתו, שעמדה אצל שער שכם, היו קנאים שזרקו אבנים בעגלה, הוא בא למקומו שהתאכסן שם ושלח לקרוא לאנשים שזרקו אבנים ושאל אותם למה זרקו אבנים. אמרו: שאסור ליהודי ליכנס להר הבית בזמן הזה, שאנו לא טהורים. השיב להם שלא ידע מזה, ועוד פעם לא יכנס, וציוה ליתן לכל אחד נפוליון זהב.^257,258

מו) בשכונת שערי פנה, אצל שכונת בית ישראל הישנה, יש שכונת התימנים. בשכונה הזאת היה מגרש רחב מגודר בתיל של ברזל, ודלת של ברזל בכניסה למגרש. במגרש היה כרוי בור גדול עם מים, ושתי פיות לבור לשאיבת מים. על קיר המגרש מבחוץ אבן ועליה חרות בזה הלשון: “באר יעקב נדבת הרב הגדול חובב ציון בכל לבו ד”ר יעקב אריה סאלוענדי מדירקהיים הי“ו התרנ”ח". מתי נדב ועל ידי מי – אין איש יודע (אף רבי פנחס גריבסקי ז"ל שהעתיק כל האבנים שעל בתי ירושלים, לא כתב על זה מאומה). עכשיו כבר נהרס הכותל של הבור והתיל והוסרה גם הדלת, וגרוטאות ישנות של ברזל נשארו על הבור. ילדי התימנים שברו ולקחו אותם וגם אבנים לקחו מהמגרש לבנין בתים ואין אפוטרופוס לזה.

מז) בבהמ"ד מנחם ציון, הנקרא בית המדרש הישן, היה איש כבן שלשים שנה ועוד. מי היה ומאיזו עיר בא, ושמו, לא נודע לאיש, וכן אם רווק הוא או בעל לאשה, או בעל לאשה שהשאיר אותה בחוץ לארץ. הוא היה מגיד, הלך בתפיליו כל היום וגם בלילה, והיה ישן בבית המדרש על ספסל (בלי כרים) ולא חלץ התפילין. אנחנו ציערנו אותו, שפכנו עליו מים שיחלוץ את התפילין, וגם הלומדים צעקו עליו ולא שמע אליהם. קראו אותו “המגיד עם התפילין”.

מח) בבית המדרש שערי ציון, הנקרא בית המדרש החדש, למד הרב מִוֶנזִיגָלֶה ר. ץ. כל היום היה עטור בתפילין וכשהיה צריך להשתין וללכת לבית הכסא המיוחד לכך, הלך כשהתפילין של יד מגולה, להורות הלכה שמותר להשתין כשהתפילין על היד.

מט) ר' נחום הפחח (בלֶכר), כשבא לירושלים היה עם הארץ גמור, לפני חג הסוכות קנה לו לולב ארוך מאד מאד, כי חשב שמצוה בארוך. פגע בו אחד ממכיריו ואמר לו: נחום, למה לך לולב ארוך כל כך, תוכל לחתוך אותו עד כדי 30 ס“מ. הלך לביתו וחתך הלולב מראשו עד כדי 30 ס”מ. ביום ראשון של חג בא לבית הכנסת עם לולבו החתוך, נהיה צחוק גדול, ואמרו לו שהלולב פסול. – זה היה מפורסם וגם אני כששאלתי אותו אמר שכך היה.

נ) מנהגם של גבאי ביקור חולים הוספיטל היה כי בליל שני של סליחות נסעו הגבאים והפקידים לקבר רחל והיו נעורים שמה כל הלילה, ואמרו שמה סליחות, והתפללו תפלת שחרית, ונסעו חזרה. רבי שֵיימֶא מוולקביסק, שהיה גבאי, היה המנהל והסדרן. אבא נסע עמהם שתי שנים, ואחר כך מסר לי הדבר, ואני נסעתי עמהם כמה שנים. כשהגיע הזמן ליסע בא רבי שיימא לבנק של אבא והזמין אותי לנסיעה.

נא) בימים ההם, שלא היו נמצאות כל כך פרוטות של נחשת בשביל העניים, הוציאו גבאי ביקור חולים של הספרדים מיני פרוטות קטנות של נחשת קלל, מרובעות, ועליהן היה חקוק “ב”ח" (ביקור חולים), ופרוטות כאלו היו עשר בפרוטה של נחשת של הממשלה, וכל אחד קנה לו סכום פרוטות, ונתנו להמחזירים על הפתחים פרוטה או שתי פרוטות, וכאשר אספו סכום מסוים מאלו הפרוטות הלכו לביקור חולים ונתנו להם כסף ממשלתי בנכיון איזו פרוטות בשביל המלאכה. קראו אותן גֶעלֶע פַּארֶעס".

נב) לפני חמשים שנה ועוד, ערכו פועלי הדפוס של רבי משה לונץ (הידוע) נשף וחג לכבוד היובל שלו, (אם של שנים או של הדפסת ספרים איני יודע). כשבא ממחרת לבנק של אבא, פגע שם שלשה סופרים ומשכילים: רבי מיכל פינס אמר: “הנה בעל היובל בא”. רבי משה סולומן אמר: “שלום לך איל”, שכן בערביא קורין ליובלא “דוכרא”. רבי מרדכי אדלמן משך לו במעילו ואמר: “במשוך היובל”. שחקו ממנו ואמרו: משה, מה גדולתך שחגות חג אשר בדאת מלבך? והוא התנצל לפניהם שהיה בלי ידיעתו, והפועלים החליטו ביניהם בחשאי לחוג את חג יובלו, כדי שלא יעכב על ידם. – אלו היו הסופרים והמשכילים מדור הישן, ישרים וענוים, ועכשיו? –. בכל אופן היה רבי משה לונץ בעל היובל הראשון לפני חמשים שנה.²⁵⁹

חג היובל

בולמוס של חגיגות אחז את דורנו. לפנים היו בני אדם מסתפקים בחגיגות שמימות, כשנתברך האדם בפרי בטן, כשזכה איש לבנות בית לבנו, לתת את בתו לאיש, אז היו מזמינים קרובים ומיודעים לקחת חלק בשמחתם. והיום, בודים למו בני דורנו חגים ומועדים, חדשים אשר לא שערו אבותינו, במלאת עשר שנים מאז הוציא סופר כופר את סמרטוטו הראשון לרשות הרבים, כבר יצאו לו מספר חנפים אשר יעתרו לו, להתאסף אליו ביום אשר בחר לעשות בו חג היובל. יאכלו ישתו וישכרו עמו, ובטוב לבם ביין ירוממו את חתן היובל, ישבחוהו ויפארוהו במה שיש בו, ועוד יותר במה שאין בו, בידעם כי משכורתם לא תקופח, ובעלות על לבם המה לקרוא לחג ישיב להם חתן דנן כבוד וברכה. פי שבע ככה.

בהמלא לאיש עשר שנים מאז נשא איזה איש את אשתו אשר יכבדנה לעיני אחרים ובלבו ישנא אותה תכלית שנאה. והנה חלילה גם לו מבלי לחוג יום חתונתו ועשה משתה גדול, יזמין קרובים ומיודעים רבים ולעיני כולם יתן לה אותות אהבתו, ולבו הה! לבו עליו דוי על אריכת ימי שניאתו. ובכליון עינים מחכה הוא מיום אל יום להפר את בריתו אשר כרת עמה ביום כלולתו וכו' וכו'.

בהמלא לאיש איזו עשרות שנים אף אם לא הגדיל לעשות בימי חייו. גם הוא יחשוב לו לבשת ולחרפה לבלי תאחז ידו במנהג חגי היובלים שהנהיגו איזה רודפי אחר הכבוד. איזה גיאונים מתיהרים.

אמנם פרצה תאות הכבוד, הגאוה מושלת בעוז, ובולמוס חגי היובלים התרחב והתפשט מאד, ופני עתונים מלאים בשורות חגים כאלה לפרקים בלתי רחוקים, עכ"ל. – ואנן מה נעני אבתריה? –.

---